# פרק כ"ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/pinchas/perek-27/

**פסוק א** "ותקרבנה בנות צלפחד", שנו רבותינו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים, חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור ונטל שני חלקים. והא אין הבכור נוטל בראוי כבמחזק. אמר רבא ארץ ישראל מחזקת היא וכו' (כתוב ברמז קע"ז).

**פסוק ב** "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר" וגו'. אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להן דבר, לפני אלעזר ולא אמר להן דבר, ועמדו לפני הנשיאים וכל העדה, אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. אבא חנן אמר משום רבי אליעזר בבית המדרש היו יושבין, והלכו ועמדו לפני (משה) [לפני כלן]. במאי קא מיפלגי. מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, ומר סבר אין חולקין. והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין, ולא קשיא, הא דפליג ליה רביה יקרא והא דלא פליג ליה.

**פסוק ג-ה** תניא בנות צלפחד חכמניות היו, דרשניות היו, צדקניות היו. חכמניות היו, שלפי שעה דברו. מלמד שאותו היום היה משה יושב ודורש בפרשת יבמין, אמרו לו אם כבן אנו נירש כבן ואם לאו תתיבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן, דרשניות היו, היו דורשות ואומרות אלו היה לו בן לא דברנו. והתניא בת. הכי קאמר אלו היה לו בת לבן לא דברנו. צדקניות היו, שלא נשאו אלא להגון להם. תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר אפלו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. איני והאמר רב חסדא נשאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים, בת עשרים יולדת עד ארבעים, בת ארבעים שוב אינה יולדת. אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להן נס כיוכבד, שילדה בת מאה ושלשים שנה.

להלן מנאן הכתוב דרך גדלתן, וכאן מנאן דרך חכמתן. מסיע ליה לרבי אמי בישיבה הלך אחר חכמה ובמסבה הלך אחר הזקנה. אמר רב אשי והוא דמפלג בחכמה והוא דמפלג בזקנה. תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו, שנאמר "ותהיינה", הויה אחת לכלן.

מתלוננין ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ. והתניא יהושע וכלב נטלו חלקם. לא קשיא מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש. מתלוננים למרגלים דתניא אבינו מת במדבר, זה צלפחד, והוא לא היה בתוך העדה, זו עדת מרגלים, הנועדים על ה', אלו מתלוננים, עדת קרח, כמשמעו. מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש. אמר ליה רב פפא לאביי ולמאן דמקיש, איכפל יהושע וכלב ירתי לכלה ארעא דישראל. אמר ליה מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן.

"ותקרבנה בנות צלפחד", כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים אבל לא לנקבות נתקבצו כלן זו על זו לטל עצה. אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל, שנאמר (תהלים קלו, כה) "נתן לחם לכל בשר", "נותן לבהמה לחמה", ואומר (שם קמה, ט) "טוב ה' לכל". בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, מגיד הכתוב שכשם שצלפחד היה בכור כך היו כלן בכורות, וללמדך שהיו זכאות בנות זכאי, וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין והכתוב מיחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק, וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומיו והכתוב מיחסו לגנאי הרי זה רשע בן רשע. רבי נתן אומר בא הכתוב ללמדך שכל צדיק וצדיק שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו להודיע כמה צדקו גדול שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו, [וכל רשע שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו] להודיע כמה רשע גדול שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו. עשו גדל בין שני צדיקים, בין יצחק ובין רבקה, ולא עשה כמעשיהם, עובדיה גדל בין שני רשעים, בין אחאב ואיזבל, ולא עשה כמעשיהם, נתנבא על עשו הרשע שנאמר (עובדיה א, א) "חזון עבדיה כה אמר ה' אלהים לאדום".

"למשפחת מנשה בן יוסף", שכשם שחבב יוסף את הארץ כך יוצאי חלציו חבבו את ארץ ישראל. ואלה שמות בנתיו מחלה וגו'. יכול הקודם במקרא קודם במעשה. תלמוד לומר "ותהיינה מחלה תרצה", מלמד שכלן שקולות זו כזו.

"ותעמדנה לפני משה" וגו'. מגיד הכתוב שלא עמדו אלא בשנת הארבעים שנה שמת אהרן, שנאמר (להלן לג, לח) "ויעל אהרן הכהן" וגו'. לפני משה ולפני אלעזר, אם משה לא היה יודע וכו' (כדלעיל). כי בחטאו מת, שלא החטיא את אחרים עמו. ובנים לא היו לו, דאלו היה לו (בת לבן) [בן] לא היינו תובעים. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, רבי יהודה אומר נאמר כאן שם ונאמר להלן (דברים כה, ו) "שם", מה שם האמור (להלן) [כאן] נחלה אף שם האמור (כאן) [להלן] נחלה, ומה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע. כי אין לו בן, למה נאמר והלא כבר נאמר "ובנים לא היו לו" ומה תלמוד לומר "כי אין לו בן", מגיד שהיו חכמות דורשות הא אם היה לו בת בן לא היינו תובעות. תנה לנו אחזה, רבי נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים, אנשים אומרים (לעיל יד, ד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה" ונשים אומרות תנה לנו אחזה.

"ותקרבנה בנות צלפחד", הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט הרי זה שבח לכל שבטו, קל וחמר לביתו, קל וחמר לגופו, קל וחמר למשפחתו, קל וחמר לבית אביו. וכן הוא אומר "ואתו אהליאב בן אחיסמך", שבח לכל שבטו, קל וחמר למשפחתו וכו'. ותקרבנה, הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה לטל שכר כלן, נח עומד בדור המבול זכה לטל שכר כלן, אברם עומד בדור הפלגה זכה לטל שכר כלן, לוט באנשי סדום זכה לטל שכר כלן, אלו עומדים בדור המדבר זכו לטל שכר כלן, ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל (לעיל יד, ד) "נתנה ראש". אמר להן משה והלא ישראל מבקשין לחזר למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ. אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לה'. וכן הוא אומר (מ"ב ה, ב-ג) "וארם יצאו גדודים וגו' ותאמר אל גברתה", מגיד שאמרה לה כך וכך מטהרין את העני כך וכך מטהרין את העשיר, שנאמר "כזאת וכזאת דברה הנערה", מגיד שהיתה יודעת פרשת נגעים אבל אינה יודעת אימתי היו של בית אביה עושין את התורה בשעה שאמר להם (מ"א יח, כא) "עד מתי אתם פסחים" לקים מה שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" אל תהי קורא כך אלא הפרו תורתך עת לעשות לה'. וכן היה הלל אומר בשעת המפזרין כנס את הרגל, באתר דלית קפיץ קני מניה, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר.

דבר אחר "ותקרבנה בנות צלפחד" וגו'. והלא ידוע שמנשה בן יוסף, ומה ראה ליחסו כאן. אלא כל מלך כשר שהיה עומד היו רואין מי שאבותיו כשרין ותולין אותו בו, שכן אמר בחזקיה "כה אמר ה' אלהי דוד אביך", וכי בנו של דוד היה חזקיה והלא כמה דורות היו בינתים, אלא כל מלך כשר שהיה עומד היה תולה בדוד. וכל מלך רשע שהיה עומד היה נתלה בירבעם, שנאמר (מ"א טו, ל) "על חטאות ירבעם". (לעיל כו, לג) "ושם בנות צלפחד", שם היה להם בזכות ושם היה להן במעשה. (שמות א, טו) "שם האחת שפרה ושם השנית פועה", שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה הטוב. וכן הוא אומר "איש היה בארץ עוץ איוב שמו", שם היה לו. הא כל שמות שבתורה ושבנביאים ושבכתובים אם לענין הזכות שם לו בזכות, ואם לענין רשע שם לו ברשע.

"אבינו מת במדבר", רבי אליעזר בן יעקב אומר נאמר כאן "מדבר" ונאמר להלן (לעיל טו, לב) "ויהיו בני ישראל במדבר", מה כאן צלפחד אף להלן צלפחד. אמר ליה רבי שמעון, אפשר לומר כן, מקושש בשנה ראשונה שיצאו ממצרים בשנים ועשרים לחדש השני, וכי אפשר שהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן יושבת ארבעים שנה ולא נשאת, וכי באיזו שנה מת צלפחד, בשנה שנאמר "וישמע הכנעני".

"ותקרבנה בנות צלפחד", אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב, ד) "פרקו נזמי הזהב" וגו', ולא רצו הנשים ומחו בבעליהן שנאמר (שם, ג) "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" והנשים לא נשתתפו במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה, שנאמר "וישבו וילינו עליו את כל העדה", עליהם נגזרה גזרה, שאמרו (לעיל יג, לא) "לא נוכל לעלות", אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה, (לעיל כו, סה) "כי אמר ה' להם מות ימ(ו)תו במדבר ולא נותר מהם איש" וגו', [איש] ולא אשה על מה שלא רצו לכנס לארץ אבל הנשים קרבו עצמן לבקש נחלה בארץ.

"ולמה נזדמנו למשה". שלא יראה את עצמו שפרש מן האשה ארבעים שנה, שהרי הן המתינו ארבעים שנה עד שנשאו להגון להם.

דבר אחר "ותקרבנה בנות צלפחד", חמשתן אמרו חמשה דברים. הראשונה אמרה אבינו מת במדבר, השניה אמרה והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, השלישית אמרה כי- בחטאו מת, הוא המקושש, הרביעית אמרה ובנים לא היו לו, החמישית אמרה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, וכל הפסוק. אמר משה אי אפשר לבת לירש. אמרו לו, למה. אמר להם שאתם נקבות. אמרו לו וכה אמרת משה רבינו, הואיל שהזכר יורש תתיבם אמנו לאחי אבינו, שתוליד זכר שיירש. אמר להן משה אי אפשר להתיבם, הואיל שיש לה בנות. אמרו לו מה הוא זה שאתה עושה משה רבינו, שנירש את אבינו אין אנו בנים, שתתיבם אמנו אנו בנים. אותה שעה סלקו את משה. כיון ששמע משה כן, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה'.

אמר רבי חדקא, שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ואמר יודע היה משה שהבנות יורשות, על מה נחלקו, אם יירשו בראוי כבמחזק אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידיהן שכך מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב.

**פסוק ו-ז** **רמז תשעד** "ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דברת", יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה זו לפני במרום אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו. כיוצא בו אתה אומר (להלן לו, ה) "כן מטה בני יוסף דברים". כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר ה' סלחתי כדברך". עתידין אמות העולם לומר אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו.

(לעיל פסוק ה) ויקרב משה את משפטן, לפי שמשה אמר "והדבר אשר יקשה מכם" וגו'. [התיש הקדוש ברוך הוא כחו], באו בנות צלפחד לדין והפליא ממנו שנאמר "ויקרב משה את משפטן", ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד, כך הוא הדין. אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא אמרת (דברים א, יז) "הדבר אשר יקשה מכם", הדין שאי אתה יודע הרי הנשים דנין אותו. רבי שמעון בן לקיש אומר יודע היה משה רבינו את הדין אלא באו לפני שרי עשרות תחלה, אמרו להם דין של נחלה הוא ואין זו שלנו אלא של גדולים ממנו, באו לפני שרי חמשים ראו שכבדו אותן שרי עשרות אמרו אף אנו יש גדולים ממנו, וכן לשרי מאות וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים, השיבו להן כלן כענין הזה, שלא רצו לפתח פה בפני מי שגדול מהן. אמר משה אם אומר אני להם את הדין אטל את גדלתן, אמר להן אף אני יש גדול ממני, לפיכך ויקרב משה את משפטן לפני ה'.

"נתן תתן להם אחזת נחלה", זו נחלת אביהן. בתוך אחי אביהם, זו נחלת אבי אביהן. והעברת את נחלת אביהן להן, זו חלק בכורה. רבי אליעזר בן יעקב אומר אף חלק אחי אביהן נטלו, שנאמר "נתן תתן להם", ולמאן דאמר תרי אחי דאבא [הוו להו] דכתיב (יהושע יז, ה) "ויפלו חבלי מנשה" ההוא מאחזת נחלה נפקא.

דבר אחר "נתן תתן", תן להם מטלטלין וכו'. דבר אחר "נתן תתן", שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען, שנאמר "ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע בן נון". ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן ומכאן, שנאמר (בראשית מט, כב) "בנות צעדה עלי שור", [זה הירדן] שנעשה למשה (כשור) [כחומה] שלא יכנס לארץ ואמר לו [יעקב ליוסף] בנותיך נוטלות מכאן ומכאן.

"ואל בני ישראל תדבר לאמר", אין לי אלא לשעה, לדורות מנין. תלמוד לומר "ואל בני ישראל תדבר לאמר".

תנו רבנן "איש כי ימות ובן אין לו", אין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מנין. תלמוד לומר "אין לו", עין עליו. בת, אין לי אלא בת, בת הבת ובן הבת [ובת בן הבת] מנין. תלמוד לומר "אין לו", עין עליו. הא כיצד, נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. ולימא עד יעקב. גמירי דלא כליא שבטא. אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש הבת עם בת הבן, אפלו נשיא בישראל, אין שומעין לו, שאינו אלא מעשה צדוקין. דתניא בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא, שהיו צדוקין אומרים תירש הבת עם בת הבן. נטפל להן רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם, שוטין, זו מנין לכם, ולא היה אדם שהחזיר לו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר ומה בת בנו שבאה מכח כחו תירשנו, בתו הבאה מכחו אינו דין שתירשנו. קרא עליו המקרא הזה (בראשית לו, כ) "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" וכתיב (שם, כד) "ואלה בני צבעון ואיה וענה", מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה. ודילמא תרי ענה הוו. אמר רבא אנא אמינא מלתא דשבור מלכא לא אמרה, ומנו, שמואל, אמר קרא "הוא ענה", הוא ענה דמעיקרא. אמר לו רבי, בכך אתה פוטרני. אמר לו, שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם, מה לבת בנו שכן יפה כחה אצל האחין [תאמר בבתו שהורע כחה אצל אחין], ונצחום, ובאותו היום עשאוהו יום טוב.

הבנים יורשים את האב, מנלן. דכתיב "איש כי ימות ובן אין לו", טעמא דאין לו בן הא אם יש לו בן בן קודם. אמר ליה רב פפא לאביי אימא לא האי לירות כליה ולא האי לירות כליה אלא תרויהו בהדדי (לירתן). אמר ליה ואיצטריך קרא לאשמועינן דהיכא דלית ליה אלא חד ברא לירתינהו לכלהו נכסי. ודילמא הא קמשמע לן דבת נמי בת ירשה היא. ההיא (להלן לו, ח) מ"וכל בת ירשת נחלה" נפקא. ואבעית אימא מהכא, "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם", ולא לבנותיכם. אלא מעתה (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" הכא נמי בניכם ולא בנותיכם. ברכה שאני.

תניא "ונתתם את נחלתו לשארו", זה האב, מלמד שהאב קודם לאחין. יכול יהא קודם לבן. תלמוד לומר "הקרב", קרוב קודם. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחזה. אדרבה, מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו'. ותיפוק ליה דהכא תרתי והכא חדא. משום דשדה אחזה גופה מהאי טעמא הוא דקימא ליה לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן כו'. (אמרי) [ואימא] שארו זה האב מלמד שהאב קודם לבת יכול יקדים לבן תלמוד לומר "הקרב" קרוב קודם. כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו, לענין נחלה נמי בן ובת כי הדדי נינהו. ואימא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחי האב יכול יקדים לאחים תלמוד לומר "הקרב" קרוב קודם. אחי האב לא צריכי קרא, מכח מאן קא אתו, מכח אב, קאי אב ירתי אחי [האב]. והא קראי לאו הכי כתיבי. קראי שלא כסדרן כתיבי. ותנא מיתי לה מהכא דתניא את זו דרש רבי ישמעאל איש כי- ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב [ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין. ואימא במקום בת] אתה מעביר נחלה מן האחין ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפלו במקום בת. אם כן לכתוב רחמנא והעברתם, ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם האי שארו מאי עביד ליה. מיבעי ליה לכדתניא שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו. ולמאן דנפקא ליה משארו והעברתם מאי עביד ליה. מבעי ליה לכדתניא רבי אומר בכלן נאמר נתינה וכאן נאמר העברה, אין לך דבר המעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה. וממאי דשארו זה האב, דכתיב (ויקרא יח, יב) "שאר אביך היא", אימא שארו זה האם דכתיב "שאר אמך היא". אמר קרא ממשפחתו וירש אתה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב (לעיל א, ב) "למשפחתם לבית אבתם".

אמר רבי זירא אמר רב מנין למתנת שכיב מרע מן התורה. שנאמר "והעברתם את נחלתו לבתו", יש לך העברה אחרת שהיא כזו, ואיזו, זו מתנת שכיב מרע רב נחמן אמר רבה בר אבוה, [מהכא], ונתתם את נחלתו לאחיו, יש לך מתנה אחרת שהיא כזו, [ואיזו], זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמר מוהעברתם, ההוא מבעי ליה לכדרבי בכלן נאמר בהן נתינה וכו'. ורבי זירא מאי טעמא לא אמר מונתתם, אורחיה דקרא הוא. רב מנסיא אמר שמואל, מהכא, (מ"ב כ, א; ישעיה לח, א) "בימים ההם חלה חזקיהו וגו' צו לביתך" וגו', בצואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמר, מהכא, (ש"ב יז, כג) "ואחיתפל ראה וגו' ויצו" וגו'.

**רמז תשעה** תנו רבנן "שארו", זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו. יכול אף היא תירשנו. תלמוד לומר "וירש אתה", הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו. והני קראי לאו הכי כתיבי. אמר אביי תריץ ואימא הכי ונתתם את נחלתו לקרב אליה שארו וירש אתה, אמר ליה רבא סכינא חריפא לפסוק קראי. אלא אמר רבא תריץ הכי ונתתם את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. ותנא מיתי לה מהכא וירש אתה, מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר אינו צריך, הרי הוא אומר "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל" וגו', בהסבת הבעל הכתוב מדבר. ואומר (שם, ז) "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה". ואומר "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר". ואומר (יהושע כד, לג) "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אתו בגבעת פינחס בנו", מנין לפינחס שלא היה לו לאלעזר, אלא מלמד שנשא פינחס אשה ומתה וירשה. ואומר (דהי"א ב, כב) "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד", מנין היה לו ליאיר שלא היו לו לשגוב, אלא מלמד שנשא יאיר אשה ומתה וירשה. מאי ואומר. וכי תימא בהסבת בן הוא דקפיד קרא אבל בעל לא ירית תא שמע "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה" וגו', וכי תימא לעבר עליו בעשה ולא תעשה, תא שמע "ולא- תסב נחלה (לבני ישראל) ממטה למטה אחר", וכי תימא לעבר עליו בשני לאוין ועשה תלמוד לומר "ואלעזר בן אהרן מת", וכי תימא אלעזר הוא דנסב א(י)תתא ושכיבא וירתה פינחס תא שמע "ושגוב הוליד את יאיר", וכי תימא התם נמי הכי הוה אם כן תרי קראי למה לי.

תניא בהסבת הבן "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" בהסבת הבן הכתוב מדבר או אינו אלא בהסבת הבעל, כשהוא אומר "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר" הרי הסבת הבעל אמור, הא מה אני מקים "ולא תסב נחלה (למטה אחר) [לבני ישראל"] בהסבת הבן הכתוב מדבר. תניא [אידך] בהסבת הבעל הכתוב מדבר, או אינו אלא בהסבת הבן, כשהוא אומר "ולא תסב נחלה לבני ישראל" וגו' הרי בהסבת הבן אמור. דכלי עלמא מיהת "ממטה למטה אחר" בהסבת הבעל הכתוב מדבר, מאי טעמא. אמר (רבא) [רבה] אמר קרא "מטות". רב אשי אמר, אמר קרא "ממטה למטה אחר", ובן לאו אחר הוא.

"בני אחיות נוחלין". תניא בני אחיות ולא בנות אחיות. למאי הלכתא. אמר רב ששת לקדם, דתני רב שמואל בר רב יצחק ממשפחתו וירש אתה, הקשה ירשה (ראשונה) [שניה] לירשה (שניה) [ראשונה], מה ירשה ראשונה הבן קודם לבת אף ירשה שניה בן קודם לבת.

מנין שהאב קודם את האחין בנחלה. היה רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר הרי אומר והעברתם את נחלתו לבתו, מפני הבת מעביר אתה את האב ואי אתה מעביר מפני האחין. ומנין שהאב יורש. אמרת, קל וחמר, ומה אחין [מן האב], שאין באין אלא מכח האב, הרי הן יורשין האב, שאין האחין באין אלא מכחו, אינו דין הוא שיורש. ומנין לעשות את בת הבן כבן. אמרת, קל וחמר הוא, ומה בנות צלפחד שלא היו אלא לשעה עשה את בת הבן כבן, קל וחמר לדורות. מנין לעשות נקבות כזכרים. הרי אתה דן הואיל והבנים יורשין (ואחין) ואחי אב יורשין, מה בנים עשה נקבות כזכרים אף בכל היורשין עשה נקבות כזכרים ומה בנים הקדים זכרים לנקבות אף בכל היורשין הקדים זכרים לנקבות ומה בגואלין עשה בנים כאבותם אף בכל היורשין נעשה בנים כאבותם. ומנין שהבת יורשת. הרי הוא אומר "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל". אין לי אלא בת, (בת) הבן מנין. אמרת, קל וחמר הוא, ומה בת, שהורע כחה במקום הבן, הרי היא יורשת, בן, שיפה כחו במקום הבת, דין הוא שיורש. ואם- אין אחים לאביו וגו' ממשפחתו, ממשפחת אביו. או אינו אלא ממשפחת אמו. תלמוד לומר (לעיל א, ב) "למשפחתם לבית אבתם", מגיד שמשפחות הולכות אחרי אבות.

**רמז תשעו** "לשארו הקרב", יורש ראשון. ומנין אתה אומר יורש אדם את אשתו. תלמוד לומר "וירש אתה", יכול בזמן שגרשה. תלמוד לומר "וירש אתה", בזמן שהיא עמו ולא בזמן שגרשה. אמר רבי יהודה קל וחמר, ומה אמו, שאינו זכאי במעשה ידיה הרי הוא יורשה, אשתו, שהוא זכאי במעשה ידיה, אינו דין שיירשנה. אמרת וירש אתה, יורש אדם את אשתו. מנין אתה אומר יורש הוא חלקו של אביו ממטה ראובן וחלקו של אמו ממטה שמעון. אמרת (להלן לו, ח) "וכל בת ירשת נחלה ממטות", אינו אומר "ממטה" אלא "ממטות". (אבינו) וירש אתה, יורש הוא את אשתו.

תני רבה (בר בר חנה) [בר חנינא] קמיה דרב נחמן (דברים כא, טז) "והיה ביום הנחילו את בניו", ביום אתה מפיל נחלות (בניו) ואי אתה מפיל נחלות בלילה. אמר ליה [אביי אלא מעתה] דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בני, דשכיב בלילה לא ירתי ליה בני, דילמא דין נחלות קאמרת דתניא והיתה לבני ישראל לחקת משפט אורעה כל הפרשה כלה להיות דין וכדרב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו, כותבין, רצו, עושין דין, שנים, כותבין ואין עושין דין מאי טעמא דהוו להו עדים ואין עד נעשה דין. אמר ליה אין הכי קאמינא.

"והיתה לבני ישראל לחקת משפט", נתנה רשות לחכמים לדרש ולומר כל הקרוב בשאר בשר הוא הקרוב בנחלה.

**פסוק יב-יג** "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה", זו נחלת בני ראובן ובני גד. בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמח ואמר דומה שהתיר לי נדרי, התחיל שופך תחנונים לפני המקום. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא לכנס לקיטון אמר לו, בני, מכאן ואילך אתה אסור. כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר דומה אני שהתיר לי נדרי, התחיל שופך תחנונים לפני המקום. והלא דברים קל וחמר, ומה אם משה חכם חכמים גדול גדולים אבי הנביאים אף על פי שידע שנגזרה גזרה עליו לא מנע עצמו מן הרחמים, קל וחמר לשאר בני אדם.

"וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה", מגיד שנתאוה משה למיתתו של אהרן, שנאמר "כאשר נאסף אהרן אחיך".

עלה אל הר העברים, ובמקום אחר הוא קוראו "הר ההר", נמצא קרוי ארבע שמות הר העברים, הר נבו, הר ההר, ראש הפסגה. ומה צרך לבאי העולם בכך. אלא שהיו המלכיות מתפארים עליו ואומרות זאת אומרת יקרא לשמי וזאת אומרת יקרא לשמי. כיוצא בו "צידנים יקראו לחרמון שרין", ובמקום אחר קוראו "שיאון", נמצא קרוי ארבע שמות חרמון שריון שניר שיאון. ומה צרך לבאי העולם וכו'.

אין לי אלא מיתת משה מפי הקדוש ברוך הוא. מנין אף מיתת אהרן. אמרת כאשר (מת) [נאסף] אהרן אחיך, ומנין אף מיתת יהושע. שנאמר (יהושע א, ה) "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך". ומנין אף מיתת הצדיקים". אמרת "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ומנין שהיו מכבדין אותן עד שהיו בחיים. תלמוד לומר "כבוד ה' יאספך", מלמד שהמקום נכנס בנשמותיהם של צדיקים וכונסן בנחת רוח בכבוד, שכן אביגיל אומרת לדוד ברוח הקדש (ש"א כה, כט) "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים". יכול אף של רשעים כן. תלמוד לומר (שם) "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע", מגיד שהוא מוסרן למלאכי חבלה ומצערין אותן ושומטין את נשמתן, שנאמר "ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממתים".

"וראיתה אתה", אותה אתה רואה ואי אתה רואה מקצתה, כלה אתה רואה ואי אתה רואה חציה. אמרו כל לשונות שהיו מארץ לחוצה לארץ היה משה רואה אותו, וכל לשונות שהיו מחוצה לארץ לארץ לא היה משה רואה. משום אבא יוסי החורוני אמרו כל הארצות היה רואה, הקרוב לפי קרובו והרחוק לפי רחוקו, ובארץ ישראל היה רואה הרחוק כקרוב. רב אסי בן מתיא אומר לפי שנתפרשה גויעה באהרן ולא נתפרשה במשה אמר כאן גם אתה אתן לך גויעה.

**פסוק יד** ("על אשר) [כאשר] מריתם פי במדבר צן", רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהכרת מתו, שנאמר (דברים לב, נא) "על אשר לא קדשתם אותי" עדין לא הגיע זמנכם למות.

שני פרנסים עמדו, אחד אמר לא יכתב סרחוני ואחד אמר יכתב סרחוני. דוד אמר לא יכתב סרחוני, שנאמר (תהלים לב, א) "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". משה אמר יכתב סרחוני, שנאמר "כאשר מריתם פי", משל למה הדבר דומה לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין, אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית. זו שגנבה פגי שביעית אומרת בבקשה מכם הודיעו סרחוני שלא יהו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה זו קלקלה. תלו לה הפגין בצוארה, והיה הכרוז מכריז לפניה על הפגין זו לוקה. רבי אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה צדיקים חביבין לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שמזכיר מיתתן שם מזכיר סרחונן, וכל כך למה, להודיע שלא היתה בהן אלא זו בלבד. והלא דברים קל וחמר, אם כך רחם הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בשעת הכעס, קל וחמר בשעת רצון שנאמר (ישעיה מט, ח) "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך".

"וידבר משה אל ה'", להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכי עצמן ועוסקין בצרכי צבור. לאמר, אין תלמוד לומר לאמר, אלא אמר ליה הודיעני אם ממנה אתה עליהם פרנסים אם לאו עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא קח לך את יהושע וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות וכו' (כדכתוב ברמז קע"ז).

"יפקד ה' אלהי הרוחת", מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך, שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי", מת נתונה באוצרו, שנאמר "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים". שומע אני בין צדיקים ובין רשעים. תלמוד לומר (שם) "ואת נפש איביך יקלענה" וגו'.

"וידבר משה (לפני) [אל ה'"], אין בכל התורה כלה וידבר משה אל ה' לאמר, אמר לו הודיעני אם אתה ממנה תחתי.

"אלהי הרוחת", האל שהוא יודע דעת של כל רוח של כל אחד ואחד איזו בגבוהה ואיזו בנמוכה, איזו הימנית ואיזו קפדנית. איש, בעל כח ובעל גבורה. על העדה, כמו שנאמר (ש"א י, יא) "מה זה היה לבן קיש, הגם שאול בנביאים".

"יפקד ה' אלהי הרוחת", רבי יהודה אומר מאה שבעים וחמש פרשיות בתורה השם קודם למשה, וכאן משה קודם להשם, כביכול הגדיל הקדוש ברוך הוא את משה משמו. אמר הקדוש ברוך הוא כשהיה משה מבקש על ישראל הייתי מקדים שמי לשמו, ועכשיו שהוא נפטר מן העולם בדין שיקדים שמו לשמי.

אמר לו, האיש שאתה מעמיד עליהן יש בו רוח של ששים רבוא שיהא מסיח לכל אחד ואחד לפי דעתו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, משה, וכך דברת, הריני מראה אותך כל השופטים וכל הנביאים שאני מעמיד על בני מעכשיו עד שיחיו המתים, אמר רבי סימון "ויראהו ה' את כל הארץ", והיה מראה אותו יהושע עומד תחתיו ומוסר לעתניאל וכן כלן. אמר ליה הקדוש ברוך הוא כל אלו שהראיתי לך דעה אחת ורוח אחת יש בהן, אבל מה שבקשת לראות מראש בסוף רוח אחת יש בו והיא שוקלת כל הרוחות, זה משיח שנאמר (ישעיה יא, א-ב) "ויצא חטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה" וגו'. זה שאמר הכתוב (איוב כח, כה) "לעשות לרוח משקל", לרוחו של כל- בריה ובריה. תדע לך שכן משה מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, בשביל שאני מסתלק ממך בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהן מנהיג מנה עליהן אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, שנאמר "יפקד ה' אלהי הרוחת", דבר אחר "יפקד ה'", משל למלך שראה אשה אחת יתומה, בקש לשא אותה. שלח, תבע בה. אמרה לו איני כדאי להנשא למלך. תבעה שבע פעמים ולא היתה מבקשת, בהרבה בקשות נטל אותה. לאחר זמן כעס עליה המלך ובקש לגרשה. אמרה לו אני לא בקשתי להנשא לך, אתה בקשת ממני, הואיל וכך גזרת לגרשני ולשא אחרת אל תעשה לזו כשם שעשית לי. כך, כתיב (שמות ג, י) "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה", שבעה ימים (עשה) הקדוש ברוך הוא מפתהו למשה שנאמר "גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך", ואמר משה (שם) "לא איש דברים אנכי", לאחר זמן פיסו והלך בשליחות, משנעשו כל הנסים על ידיו התחיל הקדוש ברוך הוא ואמר לו "לא תביאו את- הקהל הזה", אמר לו, רבונו של עולם, אני לא בקשתי ממך לילך. וכן הוא אומר (דברים ג, כד) "אתה החלות להראות את עבדך את- גדלך ואת ידך החזקה" וגו', הואיל וכך גזרת עלי שלא אכנס אלא אותו שנכנס אל תעשה לו כאשר עשית לי שנאמר "אשר יצא לפניהם ואשר יבא (אחריהם) [לפניהם"] וגו'.

"איש", זה יהושע, שנאמר (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש", ולמה לא פרטו הכתוב. שלא להטיל מחלקת בין בניו ובין בני אחיו.

"אשר יצא לפניהם", במלחמה, ואשר יבא לפניהם, במלחמה, לא כדרך שאחרים עושין, שהן משלחין חילות והן באין בסוף, אלא כשם שעשה משה שנאמר "ויאמר ה' אלי אל תירא אתו", וכשם שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה, יג) "וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם- לצרינו", וכשם שעשה פינחס שנאמר (להלן לא, ו) "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס". אשר יצא לפניהם, בראש. ואשר יבא לפניהם, בראש, שנאמר (דהי"א יא, ו) "ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש". אשר יצא לפניהם, בדרך. ואשר יבא לפניהם, בדרך. ואשר יוציאם, בזכיותיו. ואשר יביאם, בזכיותיו. אשר יוציאם, במנין. ואשר יביאם, במנין. כענין שנאמר "ויאמרו אל משה עבדיך נשאו" וגו'. ולמה הצרכו כפרה. לפי שזנו עיניהם מן הערוה.

"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה", עליו מפרש בקבלה (שה"ש א, ז) "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה וגו' שלמה אהיה כעטיה" כענין שנאמר "ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרעה את בגדו", (שה"ש שם) "על עדרי חבריך", מי הן, אברהם יצחק ויעקב. בוא וראה מה הקדוש ברוך הוא משיבו, (שם, ח) "אם לא תדעי לך היפה בנשים", מעלה שבנביאים, "צאי לך בעקבי הצאן", בעקב שאני עושה עמהן. (שם) "ורעי את גדיתיך". מנין אתה אומר שהראהו המקום למשה כל הפרנסין שעתידין לשמש את ישראל מיום (שנברא העולם) [שיצאו מן המדבר] עד שיחיו המתים. שנאמר "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך".

"אשר יצא לפניהם", שלא יהא עושה כדרך שאחרים עושין שהן מוציאין את לגיונם ויושבין להן בתוך בתיהם, אלא אשר יצא לפניהם, שכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) "וכל ישראל... א(ו)הב(ים) את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם". ואשר יוציאם ואשר יביאם, שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים מוציאן אלפים ומכניסן מאות, שכן הוא אומר (ש"ב ה, ב) "גם [א]תמול גם שלשום בהיות שאול מלך" וגו'.

"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה", אמר משה לפני המקום רבונו של עולם, לא הוצאת את ישראל ממצרים על מנת שיהו חוטאין ואתה פורע, אלא על מנת שיהו חוטאין ואתה מוחל להם, לא הוצאת את ישראל ממצרים על מנת שלא יהיו להם פרנסים אלא על מנת שיהו להן פרנסים ולא כמו שאמר "ראיתי את... ישראל נפצים (על) [אל] ההרים". דבר אחר "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה", למה היה משה דומה, לרועה נאמן שאמר בעל צאנו הסתלק מצאני. אמר לו איני מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתי.

**פסוק יח-כ** "ויאמר ה' אל משה קח לך" וגו'. "קח לך", מה שבלבך. קח לך, מה שבדוק לך. את יהושע בן נון, ועליו מפרש (משלי כז, יח) "נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדניו יכבד". איש אשר רוח בו, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. וסמכת את ידך עליו, אמר לו תן לו תרגמן ליהושע להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך, שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר. העמידו מן הארץ והושיבו על הספסל. רבן גמליאל אומר כיון שהיה יהושע נכנס היה משתיק את התרגמן עד שנכנס וישב במקומו.

"ונתתה מהודך עליו", ולא כל הודך, נמצינו למדין פני משה כפני חמה ופני יהושע כלבנה.

"קח לך", משלך. מפני מה לא אמר משה ילך יהושע בן נון תחתי. שהיה מתירא שלא יענש. למה הדבר דומה, לתינוק שנכוה בגחלת והיה רואה אבן טובה וסבור שהיא גחלת, רואה מרגליות וסבור שהיא גחלת, כך אמר משה אהרן אחי ילך תחתי וענשו המקום. איש אשר רוח בו, שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן. וסמכת את ידך עליו, שיתברך תלמידו על ידך. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן, שיהא ממחה מפי אלעזר הכהן ומפי כל העדה. וצויתה אתו לעיניהם, ולהלן "ואצונו". הא אין צווי בכל מקום אלא דברי תורה.

"ונתתה מהודך", מהוד שנתן עליך מהר סיני, שנאמר (שמות לד, לה) "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן", מלמד שקרנים היו יוצאין מפני משה כקרנים שהן יוצאין מגלגל חמה, שנאמר (חבקוק ג, ד) "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו". דבר אחר "מהודך", ולא כל הודך. למה היה משה דומה, לאבוקה שהיא דולקת נדלקו ממנה כמה נרות אבל אורה של אבוקה לא חסרה כלום, כן חכמתו של משה לא חסר כלום.

("לעיני) [למען ישמעו] כל עדת בני ישראל", שיהו נוהגין בו בכבוד וביראה כדרך שנוהגין בך.

לפי שהיה משה סבור שבניו יורשין מקומו ונוטלין שררותו, התחיל מבקש מאת הקדוש ברוך הוא יפקד ה', אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, לא כמו שאתה סבור, אין בניך יורשין את מקומך, אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך לסדר הספסלין ופורס את המחצלאות, הוא יטל שררות. לקים מה שנאמר "נצר תאנה יאכל פריה".

"קח לך את יהושע", זה שאמר הכתוב (קהלת א, ה) "וזרח השמש ובא השמש" (כתוב בפרשת חיי שרה).

"קח לך את יהושע", גברתן כמותך. קח לך, אין קח אלא לקיחה, לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשיין. מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל ושותה עמו ומגלה לו סתריו. וכן הוא אומר (שם ד, ט-יב) ["טובים השנים מן האחד] והחוט המשלש" וגו'. ויש אומרים שהעמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיו משה וישראל מגביהין ראשיהן לשמע דברי תורה של יהושע, ומה הוא אומר, ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו.

רבי נתן אומר משה היה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא והלא בני אהרן אחיך כאלו הן בניך, ואף מי שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמד על פתחו של אלעזר. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שלא היה לו בן ראוי למלכות. נטל המלכות ממנו ונתנו לבן אוהבו. אמר ליה אף על פי שנתתי לך גדלה לך ועמד על פתחו של בני. כך אמר הקדוש ברוך הוא ליהושע לך ועמד על פתחו של אלעזר. הדא הוא דכתיב "ולפני אלעזר הכהן יעמד".

"ונתתה מהודך", דרש רבי יהודה בר רב נחמן כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות, בקשת בנשיא ובכהנים. בקשת, דכתיב (יחזקאל א, כח) "כמראה הקשת אשר יהיה בענן" וגו'. בנשיא, דכתיב "ונתתה מהודך עליו", בכהנים, בזמן שבית המקדש קים, שהיו עומדין על דוכנם ומברכים את העם בשם המפרש.

"ונתתה מהודך", ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה. כיוצא בו "וברא ה' (את) [על כל] מכון הר ציון" וגו'.

"ונתתה מהודך עליו", ולא כל הודך. והיכן נתן לו ליהושע. בירדן נתן לו, כתיב הכא (שמות לד, ל) "וייראו מגשת אליו" וביהושע כתיב "וייראו אתו כאשר יראו את משה". גדול כבודו של מלך המשיח, שנתן עליו הוד של רב והדר של תלמיד, כענין שנאמר (תהלים כא, ו) "הוד והדר תשוה עליו".

**פסוק כא-כג** תנו רבנן כיצד שואלים באורים ותמים. השואל פניו כלפי הנשאל והנשאל פניו כלפי השכינה, השואל אומר (ש"א ל, ח) "ארדף אחרי הגדוד הזה האש(י)גנו", והנשאל אומר [כה אמר ה'] עלה והצלח. רבי יהודה אומר אין צריך לומר אלא עלה והצלח.

"ולפני אלעזר הכהן יעמד", שהיה יהושע צריך לאלעזר ואלעזר צריך ליהושע. ושאל לו, שומע אני בינו לבין עצמו. תלמוד לומר "במשפט האורים", שומע אני בקול גדול. תלמוד לומר "ושאל לו", הא כיצד, עומד ומדבר בשפתיו, וכהן גדול משיבו על שאלותיו.

אין שואלין לו בקול, שנאמר "ושאל לו", ולא מהרהר בלבו, שנאמר "לפני ה'", אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה "וחנה היא מדברת על לבה". ואין שואלין שני דברים כאחת, ואם שאל אין מחזירין אלא אחד, ואין מחזירין אלא את הראשון, שנאמר (שם כג, יא) "היסגיר(ו)ני בעלי קעילה בידו הירד שאול" וגו' ויאמר ה' ירד". והא אמרת אין משיבין לו אלא את הראשון, אלא דוד שאל שלא כסדר והחזירו לו כסדר, וחזר ושאל כסדר שנאמר (שם, יב) "היסג(י)רו בעלי קעילה אתי ואת אנשי". ואם הצרך דבר לשניהם מחזירין לו שניהן, (ואם הצרך דבר אחד מחזירין לו אחד) שנאמר (שם ל, ח) "וישאל דוד בה' לאמר ארדף אחרי הגדוד... האש(י)גנו ויאמר לו רדף כי הש(י)ג תשיג" וגו'. ואף על פי שגזרת נביא חוזרת, גזרת אורים ותמים אינה חוזרת שנאמר "במשפט האורים", (לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו) ולמה נקרא שמם אורים ותמים. אורים, שמאירים (עינים בהלכה לכל דבריהם) [את דבריהם], תמים, שמשלימין את דבריהם. ואם תאמר, בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו את דבריהם. הם שלא בחנו אם לנצח אם שלא לנצח, ובאחרונה שבחנו הסכימו והשלימו להם שנאמר "ופינחס בן- אלעזר [בן אהרן"] (היה כהן) וגו'. כיצד נעשית. רבי יוחנן אמר בולטות. ריש לקיש אמר מצטרפות. והא לא כתיב צד"י. אמר רבי שמואל בר רב יצחק, אברהם יצחק ויעקב כתיב שם. והא לא כתיב טי"ת. אמר רב אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם.

שנו רבותינו כהן גדול משמש בשמונה כלים, ובאלו נשאלים באורים ותמים. ואינו נשאל להדיוט אלא למלך ולבית דין ולמי שצרך הצבור בו. מנהני מלי. אמר רבי אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמד וגו'. הוא, זה המלך. וכל בני ישראל אתו, זה משוח מלחמה. וכל העדה זה סנהדרין.

רבי אלעזר אמר המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדלתו, שנאמר (להלן לא, כא) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" אף על גב דאמר לאחי אבא צוה, ואותי לא צוה, אשכחן דאיענש דכתיב "ולפני אלעזר הכהן יעמד" ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע.

"ויעש משה כאשר צוה ה' אתו", הלך ועשה בשמחה ולא הורע עינו בין בניו לבין בני אחיו. ויקח את יהושע, לקחו בדברים, והודיעו מתן- שכר פרנסי ישראל לעולם הבא.

"ויסמך את ידיו עליו", ככלי מלא וגדוש. וכן הוא אומר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". כיוצא בו אתה אומר (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה" וגו', והלא דברים קל וחמר, ומה יהושע, שנאמר בו (דברים לד, ט) "מלא רוח חכמה", נאמר בו "לא ימוש", שאר אדם על אחת כמה וכמה. ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה, מה הקדוש ברוך הוא צוה למשה בשמחה, כך צוה משה ליהושע בשמחה. שומע אני שחסר משה. תלמוד לומר "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו", בין טמא לטהור ובין אסור להתר, ולא נס לחה", (בעולמו) [בעמלו] בתורה.

"במשפט האורים", למה נקרא שמם אורים ותמים. אורים, שהן מאירין דבריהם, תמים שהיו שלמין בדבריהם ולא היו מבדין, ומה שכבר בדו בגבעת בנימין, מפני שלא בחנו כל צרכן בראשונה אמר (שופטים כ, כג) "עלו" ולא אמר אתננו בידך בשניה אמר (שם, כח) "עלו כי מחר אתננו בידך". יכול שהיו שואלין להדיוט. תלמוד לומר "הוא וכל- ישראל", מה יהושע פרנס אף הן אינן שואלין אלא למלך ולבית דין ולמי שצרך הצבור תלוי בו.

"ויעש משה", בשמחה, מלמד שהיה שמח שהיה מוריש כבודו ליהושע כאדם שמוריש כבודו לבניו כמה שנאמר (לעיל פסוק יח) קח לך את יהושע בן נון, מנא הא מלתא דאמרי אינשי חמרא למרא וטיבותא לשקיה. דכתיב וסמכת את ידך עליו וכתיב "ויסמך את ידיו עליו".

אמר רבי יוסי בר רבי חנינא בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, בנו, משלמה, (מ"א א, מז) "ייט(י)ב אלהים את שם שלמה משמך", ותלמידו, אי תימא מ"ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" ואי תימא מויסמך משה את ידיו עליו ויצוהו.