# פרק כ"ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/pinchas/perek-28/

**פסוק א-ד** "וידבר ה'" וגו' "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי", למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל כז, יז) "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". משל למה הדבר דומה למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, היתה מפקדתו על בניה, אמרה לו בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה עד שאתה מפקדני על בני פקדם עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי. [כך אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מפקדני על בני פקד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי] באלהי נכר, מהו אומר (דברים לא, כ) "כי אביאנו אל האדמה וגו', עד שאתה מפקדני על בני פקד את בני עלי, לכך נאמר "צו את בני ישראל".

"מאי טעמא התקינו מעמדות". לפי שנאמר "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי", והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו.

שלשה דברים שמע משה מפי הקדוש ברוך הוא (כתוב ברמז שס"ה).

"את קרבני לחמי", זה שאמר הכתוב "אם ארעב לא- אמר לך כי לי תבל ומלאה" אמר רבי סימון שלש עשרה מדות של רחמים כתוב בהקדוש ברוך הוא הדא הוא דכתיב (שמות לד, ו) "ויעבר ה' על פניו" וגו' וכי יש רחמן שהוא מוסר מזונותיו לאכזרי, הוי "אם ארעב לא אמר לך" וגו'. אמר רבי (אדא) [יודן] בר רבי סימון [אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני,] עשר בהמות טהורות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע אין ברשותך, אלו הן ברשותך, (דברים יד, ד) "שור שה כשבים ושה עזים", ואלו שאין ברשותך, (שם, ה) "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר", שמא הטרחתי עליך שתהא מחזר בהרים ובגבעות כדי שתביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך והלא לא אמרתי לך אלא מאלו שברשותך ומן הגדל על אבוסך, הוי "אם ארעב לא אמר לך". אמר רבי יצחק כתיב את קרבני לחמי לאשי, וכי יש לפני השם יתברך אכילה ושתיה, אם אומר אתה יש (לפני) אכילה ושתיה למד ממלאכיו וממשרתיו מהיכן הן נזונין, רבי יודן בשם רבי יצחק מזיו שכינה הן נזונין, דכתיב "באור פני- מלך חיים", רבי (אמי) [חגי] בשם רבי יצחק אמר כתיב (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כלם", אתה מחיה לכלם. רבי שמעון בן לקיש אומר כתיב "עלת תמיד העשיה בהר סיני" וגו', וכי יש לפניו אכילה ושתיה, נלמד ממשה דכתיב (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" וגו' חמתיה אכיל וחמתיה שתי, והרי דברים קל וחמר ומה אם משה הלך בשליחותו ארבעים יום וארבעים לילה (שם) "לחם לא אכל ומים לא שתה" ולפניו יש אכילה ושתיה.

אמר רבי חיא בר רבא בריותי אינן צריכין לבריותי ואני צריך לבריותי, שמעת מימיך אומר השקו את הגפן הזה יין, שהוא עושה יין הרבה, השקו את הזית הזה שמן, שהוא עושה שמן הרבה, הרי בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לבריותי, הוי "אם ארעב לא אמר לך". אמר רבי ינאי בנהג שבעולם, זה שהוא עובר על שפת הנהר אפשר שלא ישתה שנים שלשה לוגין מים, ואנא על לוגא דחמרא כתיבת דאנא שתי דאנא רוי דאנא שבע, דתני רבי חיא "בקדש הסך נסך שכר לה'" לשון שביעה לשון שכרות לשון שתיה. יוסי בן מנסיא בשם רבי שמעון בן לקיש אמר צריכין ספלין שיהיו פקוקין בשעת הנסוך. אמר רבי יוסי בר אבין, מלתא דרבי שמעון בן לקיש אמרה לעכב.

בהמה אחת מסרתי לך ולא היית יכול לעמד בה, ואי זו, זו (תהלים נ, י) "בהמות בהררי אלף", רבי יוחנן אמר בהמה אחת רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לעתיד לבא ומה טעם, (ישעיה סה, י) "והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר". ורבנן אמרי בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין (לבהמות) [לה בהמות] והיא אוכלת, ומה טעם, (איוב מ, כ) "וכל חית השדה ישחקו שם". ואפשר כן, ואית בעיר אכיל בעיר. אמר רבי תנחומא גדולים מעשה אלהינו. ומהיכן היא שותה. תני רבי יהושע בן לוי כל מה שהירדן מכניס לששה חדשים היא עושה גמיעה אחת, ומה טעם, "הן יעשק נהר ולא יחפוז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו". ורבנן אמרין כל מה שהירדן מכניס לשנים עשר חדש היא עושה אותו גמיעה אחת, ומה טעם, "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו". וכי יש בהם כדי לכלוך פה. רב (הושעיא) [הונא] בשם רבי יוסף אין בהן כדי לכלוך פה. ומהיכן היא שותה. רבי שמעון בן יוחאי אומר נהר יוצא מעדן ושמו יובל, ומשם היא שותה דכתיב (ירמיה יז, ח) "ועל יובל ישלח שרשיו". תני רבי מאיר אומר "ואולם שאל- נא בהמות ותרך", זו בהמות בהררי אלף, ועוף השמים ויגד לך", זה זיז שדי, "או שיח לארץ ותרך", זה גן עדן, "ויספרו לך דגי הים", זה לויתן, "מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת".

מלך אחד מסרתי לך ולא היית יכול לעמד בו, ואיזה, זה שלמה, הדא הוא דכתיב (מ"א ה, ב) "ליום אחד שלשים כ(ו)ר סלת וששים כ(ו)ר קמח". אמר רבי שמואל בר נחמני אלו מיני מלטמיא" היו אבל לסעודתו לא היה בריה יכולה לעמד שנאמר (שם, ג) "עשרה בקר בר(י)אים ועשרים בקר רעי (מן המרעה) ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברב(ו)רים אבוסים". מאי וברבורים אבוסים. רבי ברכיה בשם רבי יהודה מיני ברבורי. ורבנן אמרי עוף גדול ומשבח היה עולה ונתן על שלחנו של שלמה בכל יום. אמר רבי יהודה אלף נשים היו לשלמה, וכל אחת ואחת היתה עושה סעודה כסעודה של שלמה סבורה שמא אצלה הוא סועד, הוי אומר "אם ארעב לא אמר לך". שבוי אחד מסרתי לך ולא היית יכול לעמד בו, ואיזה, זה נחמיה (נחמיה ה, יח) "ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד, צאן שש בר(ו)רות, וצפרים" וגו'. מהו (שם) "לחם הפחה". קקבטון. תני אין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה, ואין לך דבר שכל האורחין נהנין ממנו אלא הריח. כך, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, מכל קרבנות שאתם מקריבין כלום אני נהנה מהם אלא הריח, שנאמר "ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו".

(משלי יג, כה) "צדיק אכל לששבע נפשו", זה הקדוש ברוך הוא, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, מכל קרבנות שאתם מקריבין לפני כלום אני נהנה מהם אלא הריח שנאמר "ריח נחחי תשמרו להקריב לי במועדו", "אתה צויתה פק(ו)דיך לשמר מאד". והיכן צוה. בחמש הפקודים. מה צוה. לשמר מאד, שנאמר "תשמרו להקריב לי במועדו", היא הפרשה האמורה להלן היא הפרשה האמורה כאן, ולמה הוא אומרה ושונה. רבי יהודה אומר לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגין והתמידין נוהגין, פסקו המסעות ופסקו תמידין, אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמר לישראל שיהיו נוהגין בתמידין. ורב נחמיה אמר לפי שהיו ישראל (מגלגלין) [מלגלגין] בתמידין אמר הקדוש ברוך הוא למשה וכו'. רבי אחא בשם רבי חנינא בר פפא אומר שלא יהו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן, עכשיו שאין מקריבין קרבנות מהו שנתעסק בהן, אמר להם הקדוש ברוך הוא הואיל שאתם מתעסקין בהן כאלו אתם מקריבין אותם. רבי הונא אמר תרתי, רבי הונא אמר אין הגליות מתקבצות אלא בזכות משניות, ומה טעם, (הושע ח, י) "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם", רבי הונא אמר חורי, "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה" וכי יש מנחה טהורה בבבל אלא אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ואתם מתעסקין בה כאלו אתם מקריבין אותה. אמר רבי דוסא מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להם מבראשית, אלא אמר הקדוש ברוך הוא מה הקרבנות טהורים אף התינוקות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים. רבי אבא בר כהנא ורבי חנן, תרויהו בשם רבי עזריה דכפר חטיא אמרו, משל למלך שהיו לו מגרסין, בשל לו הראשון תבשיל ואכלהו והיה ערב לו, בשל לו השני תבשיל ואכלהו והיה ערב לו, ואין אנו יודעין אי זה מהן ערב לו ביותר אלא ממה שהוא מצוה את השני ואומר לו התבשיל הזה עשה לי אנו יודעים של שני ערב לו ביותר, כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקדוש ברוך הוא דכתיב (בראשית ח, כא) "וירח ה' את ריח הניחח", הקריבו ישראל קרבן והיה ערב להקדוש ברוך הוא, ואין אנו יודעין אי זה מהן ערב לו ביותר אלא ממה שהוא מצוה את ישראל ואומר ריח ניחחי תשמרו אנו יודעין של ישראל ערב לו ביותר. רבי אבין אמר תרתי, רבי אבין אמר משל למלך שהיה מסב על איקובטין שלו והכניסו לו תבשיל הראשון ואכלו והיה ערב לו, הכניסו לו תבשיל השני ואכלו וערב לו, התחיל ממחה בקערה, כך (תהלים סו, ט) "עלות מחים אעלה לך" כזה שהוא ממחה בקערה, רבי אבין אמר חורי, משל למלך שהיה מהלך בדרך והגיע לבורגן הראשון ואכל שם ושתה שם והגיע לבורגן השני ואכל שם ושתה שם ולן שם, כך למה הוא מתנה על העולה "היא העלה" (שם) "זאת תורת העלה", אלא מלמד שהעולה כלה כליל לאשים.

"כבשים", בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים כבשים, שהן כובשין עוונותיהן של ישראל, כמה דאת אמר (מיכה ז, יט) "ישוב ירחמנו יכבש עונתינו". ובית הלל אומרים כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף, אלא כבשים, שהן מכבדין עוונותיהם של ישראל, כמה דאת אמר (ישעיה א, יח) "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". בן עזאי אומר כבשים בני שנה, שמכבסין עוונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן יומו. שנים ליום בגלל היום. שנים ליום, פרקליט ליום לאותו היום, שנאמר "והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עשה סגלה".

(להלן פסוק ו) "עלת תמיד". אמר רבי יודן בר רבי סימון שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום, היו מרכיבין אותן על גבי הגמל והיו רגליהן נוגעות לארץ.

"שנים ליום", שיהא יודע איזה נשחט בשחרית ואיזה נשחט בין הערבים עלת תמיד, [אמר רבי יודן מעולם] לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, הא כיצד, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, ומה טעם, (ישעיה א, כא) "צדק ילין בה צדיק ילין בה. (איוב לז, כג) "שדי לא מצאנהו שגיא כח". לא מצינו כח גבורתו של הקדוש ברוך הוא לבוא בטרחות על ישראל. וכיון ששמע משה התחיל משבח "אשרי העם שככה לו" וגו', (שם קמו, ה) "אשרי שקל יעקב בעזרו".

תנו רבנן פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, בתחלה מגבין להם דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר מתרומת הלשכה הן באין. תניא את- קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו, לרבות פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, שבאין מתרומת הלשכה דברי רבי שמעון.

"צו", מיד בשעת מעשה ולדורות (כתוב ברמז שע"ז). קרבני, זה הדם. לחמי, אלו אמורים. אתה אומר קרבני זה הדם לחמי אלו אמורים, או אינו אלא קרבני אלו אמורים לחמי זה הדם תלמוד לומר (ויקרא ג, טז) "והקטירם הכהן (אתם) המזבחה לחם וגו', הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. קרבני, זה הדם. לחמי, אלו אמורים. לאשי, אלו קמצין ולבונה. ריח ניחחי, אלו בזיכי לחם הפנים. תשמרו, שלא יביא אלא מתרומת הלשכה. תשמרו, שיהו כהנים לויים וישראלים עומדין על גביו.

תניא בן בג בג אומר, מנין לתמיד שטעון בקור (כתוב לעיל ברמז קצ"ה).

אמר רבי טובי בר מתנה אמר רבי יאשיה מנין למקצה מן התורה. שנאמר "תשמרו להקריב לי במועדו", כל שעושין לו שמור. מתקיף לה אביי אלא מעתה אייתית אמרא דצומא ולא עביד ליה שמור הכי נמי דאסור למקרב. אמר ליה אנא תשמרו להקריב לי קאמינא, לי ולא לאדון אחר, ואיזהו אדון אחר שמקריבין לו, הוי אומר זו עבודת אלילים. אמר [רבא בר] רב אדא כו' אין מקצה [אסור] אלא עד שיעבדו בו. עולא אמר רבי יוחנן עד שימסרוהו לכהניהם. אמר רבי יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודת אלילים. פרשינא טעמא דעולא ולאו מסירה גרידתא הוא דקאמר עולא, אלא עד שיאכילוהו כרשיני עבודת אלילים. תני רבי חנניה משמיה דרבי יוחנן אין מקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה. הוא תני לה והוא אמר לה עד שיגזז ויעבדו בו.

"ואמרת אלהם", אזהרה לבית דין. זה האשה אשר תקריבו לה' שנים ליום, שמעון בן עזאי אומר, כנגד היום. אתה אומר כנגד היום, או שנים ליום כמשמעו. תלמוד לומר "את הכבש אחד תעשה בבקר" וגו', מה תלמוד לומר "שנים ליום", כנגד יום. מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן (מזרחית צפונית) [צפונית מערבית], נתון על טבעת שניה, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן (מערבית דרומית) [מזרחית צפונית], נתון לטבעת שניה, שאמרה תורה ליום, כנגד יום.

"את הכבש אחד" (כתוב בגליון של ויעקד את יצחק בנו).

(רבי ישמעאל) מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה א(י)תוקם תמידא, דלא למספד בהון, שהיו צדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. מאי דרוש. דכתיב "את הכבש אחד תעשה בבקר", מאי אהדרו להו. את קרבני לחמי לאשי, שיהו כלן באין מתרומת הלשכה.

"את הכבש אחד", למה נאמר לפי שהוא אומר "ואמרת להם זה האשה" וגו' (שמות כט, לח) "וזה אשר תעשה על המזבח" שומע אני יקריב ארבעה. תלמוד לומר "את הכבש אחד", שלא להוסיף ולא לגרע.

"תמיד נשחט בתשעה ומחצה". מנא הני מלי. אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, חלקהו (לשני) [לבין שני] הערבים, שתי שעות ומחצה לכאן ושתי שעות ומחצה לכאן ושעה [אחת] לעשיתו. מתיב (רבה) [רבא] בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, בין בחל בין בשבת, ואי סלקא דעתך [בשמונה ומחצה] דאוריתא היכי מקדמי ליה. אלא אמר (רבה) [רבא] מצותו דתמיד מכי ינטו צללי ערב, דאמר קרא בין הערבים, מע(י)דנא דמתחיל לערב, הילכך בשאר ימות השנה, דאיכא נדרים ונדבות, דרחמנא אמר (והקריב) "עליה חלבי השלמים", "עליה" השלם כל הקרבנות כלם, ולא על חברתה, מאחרינן ליה תרתי שעי [ועבדינן ליה בשמונה ומחצה], בערב פסח דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבע ומחצה, חל ערב פסח להיות ערב שבת דאיכא נמי צליתו, דלא דחי שבת, מוקמינן ליה (אדוכתיה) [אדיניה] בשש שעות ומחצה.

**רמז תשעח** תנו רבנן תמיד קודם לפסח, פסח קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות, יאחר דבר שנאמר בו (דברים טז, ו) "בערב". ו"בין הערבים" לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד. אי הכי קטורת ונרות נמי נקדמיה לפסח, יאחר דבר שנאמר בו (דברים שם) "בערב" (שמות שם) ו"בין הערבים" לדבר שלא נאמר בו אלא "בין הערבים". מעט רחמנא (שמות כז, כא) "אתו", דתניא (שם) "אתו... מערב ועד בקר" ואין דבר אחר "מערב עד בקר", וא(י)תקש קטרת לנרות. תנו רבנן אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד, ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת, ונרות, ופסח, ומחסר כפורים בערבי פסחים שטובל [שנית] ואוכל את פסחו לערב. רבי ישמעאל בנו של רבן יוחנן בן ברוקה אומר אף מחסר כפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל קדשים לערב. בשלמא לתנא קמא אתי עשה [דפסח], שיש בו כרת, ודחי עשה דהשלמה, שאין בו כרת, אלא לרבי ישמעאל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן, שאין למזבח אלא דמה. רב פפא אמר אפלו תימא (בעולת) [בחטאת] בהמה, מעלה ומלינה בראשו של מזבח.

**רמז תשעט** הפסח ששחטו [שחרית] בארבעה עשר שלא לשמו רבי יהושע מכשיר כאלו נשחט בשלשה עשר. בן בתירא פוסל כאלו נשחט בין הערבים. אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר לשמו, דכלי יומא זמניה הוא. הא כתיב "בין הערבים". אמר רב שילא בין שני ערבים תמיד, דכתיב ביה "בין הערבים", הכי נמי דכלי יומא [כשר]. התם מדכתיב "את הכבש אחד תעשה בבקר" מכלל דבין הערבים ערבים ממש. אימא חד בבקר אידך כלי יומא. אחד בבקר ולא שנים בבקר. נרות, דכתיב בהו (שמות ל, ח) "בין הערבים", הכי נמי דכלי יומא [כשרה]. שאני התם דכתיב "מערב עד בקר" ותניא מ"ערב עד בקר" תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב ועד בקר, דבר אחר אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בקר אלא זו בלבד קטרת, דכתיב (שם ל, ז- ח) "בין הערבים", הכי נמי דכלי יומא [כשרה]. שאני קטרת דא(י)תקש לנרות. התם נמי הכתיב "שם תזבח את הפסח בערב". ההוא ליאחר [דבר] הוא דאתא, דתניא יאחר דבר שנאמר בו (שם) "בערב" (שמות יב, ו) ו"בין הערבים" לדבר שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד. רבי יוחנן אומר פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר בין לשמו בין שלא לשמו, לשמו, דבעינן "בין הערבים", שלא לשמו, הואיל ומקצתו ראוי.

לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים. במה דברים אמורים, שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך, אפלו ראשון בין הערבים. אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין, אבל היו מזידין לא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים. [וכי] כהנים חטאו מזבח בטל. אמר רבא לא יקריבו הם אבל יקריבו אחרים. לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים, דכיון דלא שכיחא ומעתרא חביבא להו ולא פשעי בה.

**פסוק ה** "ועשירית האיפה", אחד מעשרה באיפה. סלת, מן החטין. או אינו אלא מן השעורין וכסמין ושבלת שועל וש(י)פון. תלמוד לומר (שמות כט, ב) "סלת חטים תעשה אתם", הואיל ונאמרו סלתות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינו אלא מן החטין אף פורטני בכל סלתות שבתורה שלא יהו אלא מן החטין. מנחה בלולה בשמן כתית, להוציא את השלוק. אין לי אלא מנחה, למנורה מנין. תלמוד לומר (ויקרא כד, ב) "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", להוציא את השלוק.

**רמז תשפ** "צו את בני ישראל", משל צבור התמידין באין, ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל עבדים. ומנין לרבות יחידים גרים נשים ועבדים שישקלו או ישתתפו. אמרת וידבר ה' אל- משה לאמר, לרבות יחידים, צו את בני ישראל, לרבות גרים, ואמרת אלהם, רבה נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על ידי קטנים, להנהיגם במצוות.

"את קרבני", זה הדם. לחמי אלו התמידין. לאשי, אלו החלבים. ריח זה השמן. ניחחי, אלו הנסכים. רבי יהודה אומר קרבני כאלו קרב על שלחני. וכי יש אכילה ושתיה לפניו. תלמוד לומר "לאשי", לפי שהן מעלין לאשים עולה היא בנחת רוח לפני. וכן הוא אומר בקבלה (תהלים נ, יב-יג) "אם ארעב לא אמר לך האוכל בשר אבירים" "כי לא כל חיתו יער". אם כן למה נאמר "ריח ניחחי", בשביל להרבות שכרן של ישראל.

תשמרו להביא מן השקול. אין לי אלא מה שבענין. כשאמר זה רבה כל שהן מביאין לשמי שתשקלו לי להביא מן השקול. להקריב לי במועדו, יהא לו מועד. מכאן עדיות בן ארבעים יום למזבח.

"ואמרת להם זה האשה", יכול אף מנחות ועופות. אמרת, כבשים ולא עופות ולא מנחות. שומע אני כבשים ולא בקר, ועדין אני אומר אם הביא מכל בהמה דקה, עולה. תלמוד לומר "כבשים", ממעט אני את הרחל ולא אמעט את הגדי. תלמוד לומר "כבשים". "בני שנה", בן שנה לעצמו ולא בן שנה למנין עולם. "שנים ליום", שיהא הקדש לשם יום. בן זומא אומר של שחר לידעיה של בין הערבים למלכיה. ועדין אני אומר אם הביא מכל בהמה גסה עולה לו. תלמוד לומר זה, (שאמר) [ואמרת], רבה שיביא נדבה וחובתה, ומה הן מביאין, מותר תרומה ועולות כבנות שוח למזבח.

לפי שנאמר "שנים" [יכול] יהו שוין ומקחן שוה, (יכול) שאינו לוקח אחד. אמרת את הכבש (ה)אחד וגו'.

"תעשה בבקר", ונאמר להלן (שמות ל, ז) "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר". אבל איני יודע איזה יקדים. כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר, הוא יקדים. יכול שחיטתו, מנין אף זריקת דמו. תלמוד לומר "תעשה בבקר", אפשר לומר שיקדים הקטרת לזריקת דמו של כבש, שכבר נאמר "את הכבש אחד", ואפשר לומר שיקדים חלבי הכבש להקטר קטרת, שכבר נאמר "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים", הא מה הדבר מלמד, (שהכבשים) [שהקטרת] הקטרתן בין זריקת דמיו להקטר חלביו. וכבר זכינו שאין מקריבין אלא על מערכה בנויה, תלמוד לומר "וזה אשר תעשה על המזבח", אם לומר מזבח בנוי והלא כבר נאמר (שם כ, כא) "וזבחת עליו", הא מה אני מקים "וזה אשר תעשה על המזבח" אלא זו המערכה. מכאן שמערכה קודמת לכל המעשים, ושחיטת הכבש וזריקת דמו, ואחר כך הקטרת ואחר כך הקטר חלבים, וכן (בבקר) [בערב].

לפי שנאמר "שני" יכול שני של (שני) [ראשון] שאם יקדמנו אחד לא יהא כשר. תלמוד לומר "תעשה", יכול שחיטתו, מנין אף זריקת דמו. תלמוד לומר "תקריבו", יכול קדם חצות, מנין לאחר חצות. אמרת "תעשה, תקריבו", לפי שנאמר "שני" יכול יהא שני של שחר שלא יקדמנו הפסח, יכול אם קדמו פסח לא יהא כשר. תלמוד לומר "תעשה", יכול שחיטתו, מנין זריקת דמו. תלמוד לומר "תקריב[ו"], לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות, יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר תלמוד לומר "תעשה", תקריב[ו]. יכול קדם חצות, מנין אף לאחר חצות. תלמוד לומר "תעשה" "תקריב[ו"].

לפי שנאמר (שמות כז, כ) "ויקחו אליך שמן זית זך כתית" [יכול אף למנחות]. כשאמר בשמן רבה שמנים הרבה ממקומות הרבה. יכול הבא מן הממל, מנין אף מתחת הקורה. תלמוד לומר "בשמן" בשמן, רבה שמן של בדין. יכול שאני מרבה אף שמן שלוקין. תלמוד לומר "כתית", נמצא שמן שלוקין ככל מום למזבח.

**פסוק ו** "עלת תמיד העשיה בהר סיני", מקיש עולת הר סיני לעולת תמיד, מה עולת תמיד טעונה נסכים אף עולת הר סיני טעונה נסכים. רבי יוסי הגלילי אומר לריח ניחח, לריח ניחח הקשתיה ולא הקש(י)תיה לנסכים.

"עלת תמיד העשיה", ונאמר "עלת תמיד לדרתיכם". הקיש עולת דורות לעולת הר סיני, מה עולת הר סיני טעונה כלי אף זו טעונה כלי. אמר רבי שמעון מנין לעולת הר סיני שטעונה כלי. שנאמר (שם כד, ו) "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות". העשיה בהר סיני, משקרבה בהר סיני עוד, לא פסקה.

**פסוק ז** "ונסכו רביעת ההין לכבש האחד", ילמד של שחרית משל ערבית. רבי אומר של ערבית משל שחרית. בשלמא לרבנן, האי בתמיד של בין הערבים כתיב. אלא רבי, מאי טעמא. אמר קרא לכבש האחד, איזהו כבש שנאמר בו (פסוק ד) "אחד", הוי אומר זה תמיד של שחרית. ורבנן מאי אחד, המיחד שבעדרו. האי ממבחר נדריכם נפקא חד בחובה וחד בנדבה, וצריכי.

"ונסכו רביעת ההין לכבש האחד", חי אתה מנסך ולא את המזוג. בקדש הסך נסך שכר, שיתנסכו בקדש, ובקדש יבלעו.

כתוב אחד אומר "לכבש האחד", אין מערבין נסכים בנסכים, וכתוב אחד אומר (לעיל טו, יב) "כמספר", כיצד. מביא את הנסכים במספר ומערב. יכול שלא בא לומר שאתה מערב נסכים בנסכים אלא נסכי תמידין בנסכי מוספין ונסכי מוספין בנסכי תמידין. בקדש הסך, שלא יצא. נסך שכר, לפי שהעיד בן גודגדא הכבש כשר עד ארבע שעות, יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר. תלמוד לומר "הסך נסך", אף הוא העיד לומר (כשר) היין בן ארבעים יום [כשר] למזבח.

"נסך שכר", דאנא רוי דאנא שבע (כתוב לעיל).

**רמז תשפא** רבי יהודה בן בתירא אומר בשני בחג הוא מזכיר. מאי טעמא. נאמר בשני "ונסכיהם", בששי (שם, לא) "ונסכיה", בשביעי "כמשפטם", מ"ם יו"ד מ"ם מים, מכאן רמז לנסוך המים מן התורה, אימת קא רמיז ליה קרא, בשני, הלכך בשני בחג הוא מזכיר. רבי עקיבא אומר בששי בחג הוא מזכיר, אמר קרא בששי "ונסכיה", בשני נסוכין הכתוב מדבר אחד נסוך המים ואחד נסוך היין. ואימא תרויהו דחמרא. סבר לה כרבי יהודה בן בתירא דאמר מיא רמיזא הכא. אי סבר לה כרבי יהודה נדכר בשני. נסוך יתירא כי כתב, בששי הוא דכתב. רבי נתן אומר הסך נסך שכר, בשני נסוכין הכתוב מדבר, אחד נסוך המים ואחד נסוך היין. ואימא תרויהו דחמרא. אם כן לכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך, מאי הסך נסך, שמע מ(י)נה תרי, חד דמיא וחד דחמרא.

תניא אמר רבי צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ואחת לשבעים שנה פרחי כהנה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש, שדומה לעגולי דבלה, ובאין ושורפין אותו בקדש, שנאמר "בקדש הסך נסך שכר לה'", כשם שנסוכו בקדשה כך שרפתו בקדשה. מאי משמע. אמר רבינא אתיא קדש "קדש", כתיב הכא בקדש הסך וכתיב התם (שמות כט, לד) "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא". אמר ריש לקיש בשעה שמנסכין יין על גבי המזבח פוקקין את השיתין לקים מה שנאמר "בקדש הסך נסך שכר", מאי משמע. אמר רב פפא [שכר] לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרות. אמר רבא האי צרבא מרבנן דלא נפיש חמריה לגמע גמועי. [רבא] אכסא דברכתא [אגמע גמועי].

**פסוק ח** "ואת הכבש השני", למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק ד) את הכבש (ה)אחד תעשה בבקר, הרי שלא הקריב של שחר שומע אני לא יקריב בין הערבים וכו' (כדלעיל) עד אבל אם היו מזידין. וכן בחנכה לא יביא, שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטרת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת ולא את המנורה אלא בשבעת נרותיה בין הערבים. אמר רבי שמעון אף על פי שנגמרו כלים שלא בזמנן אין (מחבבין) [מחנכין] אותן אלא בזמנן ובמלאכתן. מהו אומר "וירא משה את כל המלאכה" וגו'. ומה ברכה ברכן. אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה על מעשה ידיכם, והן אומרים (תהלים צ, יז) "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו" וגו', ואף על פי שאינו כתוב בתורה מפרש בכתובים שנאמר (שם, טז) "יראה אל עבדיך" וגו'.

"ואת הכבש השני", למה נאמר. לפי שהוא אומר (שמות יב, ו) "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" איני יודע איזה יקדים, אם תמיד אם (הסמים) [פסחים], תלמוד לומר "שני", שני לתמיד ואין שני לפסח. מכאן אמרו אין מקדם לתמיד של שחר אלא קטרת, ואין מאחר אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ופסח בערבי פסחים ומחסרי כפרה בשביל להביא כפרתן. כמנחת הבקר וכנסכו תעשה, למה נאמר. לפי שהוא אומר ואת הכבש השני שומע אני יקריב תמידין ואחר כך יקריב נסכיהן. תלמוד לומר "כמנחת הבקר וכנסכו תעשה", מגיד כשהזבח קרב נסכין קרבין עמו.

"כמנחת הבקר וכנסכו", מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים, אף מנחת הערב קטרת קודמת לנסכים. אי מה להלן קטרת קודמת לאברים אף כאן קטרת קודמת לאברים. מי כתיב כאברי הבקר, כמנחת הבקר כתיב, כמנחת הבקר ולא כאברי הבקר.

"אשה", אף על פי שאתה נותן לאשים לא ירצה עד שיהו כאשים. ריח ניחח לה', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. שמעון בן עזאי אומר צא וראה, בכל- הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלהים ולא אלהיך ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיחד שלא לתן [פתחון פה] לאפיקורוס לרדות. ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט לפני הקדוש ברוך הוא. וכשם שנאמר "ריח ניחח" בשור כך נאמר בבן הצאן וכך נאמר בבן העוף, ללמדך שאין לפניו אכילה ושתיה אלא שאמר ונעשה רצונו. וכן הוא אומר "אם ארעב לא- אמר לך" וגו' (שם, יא) "ידעתי כל עוף הרים" וגו' שומע אני שיש לפניו אכילה ושתיה, תלמוד לומר "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה". אלא מפני מה אמרתי לך זבח לי. בשביל לעשות רצוני. וכן הוא אומר (ויקרא כב, כט) "וכי תזבחו זבח- תודה לה' לרצנכם תזבחו".

**פסוק ט-י** "וביום השבת", (כתוב ברמז רצ"ה).

"שני כבשים", למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק ד) "את הכבש אחד תעשה בבקר" שבת היתה בכלל, שנאמר "את הכבש האחד", והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה ולדון בקבוע.

**רמז תשפב** "וביום השבת", למה נאמר. לפי שהוא אומר "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת או שתהא שבת דוחה את העבודה, תלמוד לומר "ביום השבת", הא מה תלמוד לומר "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו", שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. או אחד של יחיד ואחד של צבור. אמרת, במה הענין מדבר, בשל צבור.

"עלת שבת בשבתו", (כתוב ברמז קצ"ט).

תנו רבנן "עלת שבת בשבתו", למד על חלבי שבת שקרבין ביום הכפורים, יכול אף של יום הכפורים קרבין בשבת, תלמוד לומר "בשבתו" דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר עלת שבת בשבתו, למד על חלבי שבת שקרבין ביום טוב, יכול אף ביום הכפורים, תלמוד לומר "בשבתו", כשתמצא לומר לרבי ישמעאל נדרים ונדבות קרבין ביום טוב [וכי איצטריך קרא ליום הכפורים, לדברי רבי עקיבא נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב וכי איצטריך למישרי ביום טוב].

רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב (שמות לד, כה) "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח", "לבקר" הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, וכתיב "עלת שבת בשבתו" ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. אמר ליה כבר רמי ליה רבי חיא לרבי אבהו, ושני ליה הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן, דחלבי שבת קרבין ביום טוב ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה.

"עלת שבת בשבתו", ולא עולת ערב שבת בשבת. עלת שבת בשבתו, ולא עולת שבת זו בשבת אחרת, הרי שלא הקריב לשבת זו שומע אני יקריב לשבת הבאה, תלמוד לומר "עלת שבת בשבתו", מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו. על עלת התמיד (יעשה) ונסכה, מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים.

**פסוק יא** "ובראשי חדשיכם", בעא מניה עולא (מרב) [בר רב מרבא] פרשת ראש חדש כיצד קורין אותו, (לעיל א-ח) "צו את בני ישראל" דהוו תמני פסוקי היכי לעביד, ליקרי תלתא תלתא, פשו להו תרי ואין מסימין בפרשה פחות משלשה פסוקים, וכו', לקרי תרי מהך ותלת מהך, פשו להו תרי. רב אמר דולג, ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג, קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר פוסק. והאמר רבי חנינא צער גדול היה לי אצל רבי חנינא קרא, ולא התיר לי לפסק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עושין. התם טעמא מאי, משום דלא אפשר, הכא נמי לא אפשר. ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג. גזרה משום הנכנסין והיוצאין. והלכתא, אמצעי דולג.

"ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה'", למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק ד) את הכבש אחד וגו' אף ראשי חדשיכם בכלל היו והרי הכתוב מוציאן מכללן להחמיר עליהן לדון במוספין. וילמדו משבת והדין נותן אי מה שבת שני כבשים אף בראש חדש שני כבשים. תלמוד לומר "ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה'" וגו' בענין אחר הכתוב מדבר.

"פרים בני בקר שנים", כתיב "וביום החדש (תקח) פר בן בקר (תמים) [תמימם] וששת כבשים ואיל תמימ(י)ם יהיו". "פר" מה תלמוד לומר. לפי שנאמר בתורה "פרים" ומנין שאם לא מצא שנים מביא אחד תלמוד לומר "פר". "ששת כבשים" מה תלמוד לומר. לפי שנאמר בתורה "שבעה" ומנין שאם לא מצא שבעה מביא ששה. תלמוד לומר "ששת". ומנין שאם לא מצא ששה מביא חמשה ארבעה שלשה שנים ואפלו אחד. תלמוד לומר (שם, ז) "ולכבשים כאשר תשיג ידו". ומאחר דכתב הכי, "ששת כבשים" למה לי. דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן. ומנין שמעכבין זה את זה. תלמוד לומר "יהיו".

**פסוק יג** תניא היה רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר "עשרן עשרון"... לכבש האחד, מלמד ששני עשרונות היו במקדש, אחד גדוש ואחד מחוק, גדוש (שכן) [שבו] היה מודד לכל המנחות, מחוק (שכן) [שבו] היה מודד לחב(י)תי כהן גדול. וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד, שנאמר (להלן כט, ד) "ועשרון אחד לכבש האחד", אם כן מה תלמוד לומר "עשרן עשרון", לרבות חצי עשרון. ורבי מאיר, (האי) [חצי] עשרון מנא ליה. נפקא ליה מועשרון ורבנן, וי"ו לא דרשי. ורבי מאיר האי "ועשרון אחד לכבש האחד" מאי דריש ביה. ההוא שלא ימדד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן, נפקא להו מנקודו, דתניא אמר רבי יוסי למה נקוד על וי"ו שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יום טוב ראשון של חג, שלא ימדד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבי מאיר, נקוד לא דריש.

**פסוק יד** ששה לפר וארבעה לאיל ושלשה לכבש, מנלן. דכתיב "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר" וגו', הין תריסר לוגי הוו דכתיב (שמות ל, כד) "שמן זית הין" וכתיב "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" ז"ה בגימטריא תריסר הוו.

רבי אליעזר בר צדוק אומר הין היה במקדש, כמין שנתות היו בו עד כאן לפר ועד כאן לאיל עד כאן לכבש. רבי ישמעאל אומר לא היה שם הין, אלא מדה יתירה של לוג ומחצה בבקר ולוג ומחצה בין הערבים.

"זאת עלת חדש בחדשו", ולא עלת חדש זה בחדש אחר, הרי שלא הקריב בחדש זה שומע אני יקריב בחדש אחר, תלמוד לומר "זאת עלת חדש בחדשו" מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו. לחדשי השנה, למה נאמר. לפי שנאמר (לעיל פסוק יא) ובראשי חדשיכם תקריבו שומע אני מעוט חדשים שנים, תלמוד לומר "לחדשי השנה".

באחד בניסן ראש השנה לתרומת שקלים, מנלן. אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה אמר קרא זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וגמר שנה שנה מניסן. ולגמר שנה שנה מתשרי דכתיב (דברים יא, יב) "מר(א)שית השנה ועד אחרית שנה". דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים.

תמן תנינן באחד באדר משמיעין על השקלים, ולמה, כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן. ותורמין תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. אמר רבי יצחק [תרומת הלשכה] כתחלתה, שנאמר (שמות מ, יז) "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן", ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה. רבי טבי ורבי יאשיה בשם רבי כהנא, נאמר כאן "חדש" ונאמר להלן "חדש", מה להלן אין מונין אלא מניסן אף כאן אין מונין אלא מניסן. אמר רבי יונה שבק רבי טבי רישא ואמר סיפא דלא כי הא מתניתין, דתניא זאת עלת חדש בחדשו, יכול יהא תורם בכל חדש וחדש, תלמוד לומר "לחדשי השנה", בחדש אחד יהא תורם כל חדשי שנה, יכול יהא תורם באיזה (רגל) [חדש] שירצה, נאמר כאן "חדשי" ונאמר להלן (שם) "חדשי", מה חדשי האמור (כאן) [להלן] אין מונין אלא מניסן אף חדשי האמור (להלן) [כאן] אין מונין אלא מניסן.

"ושעיר עזים אחד", תנן התם על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, חטא שסופו להודע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי רבי יהודה. מאי טעמא דרבי יהודה. דאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר. והאי מבעי ליה לכדריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'" אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא מכפר על שמעטתי את הירח. אם כן לימא קרא על ה', מאי לה', שמע מ(י)נה תרתי. ונכפר נמי אפלו בשאר עבירות. תנא דבי רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טמאת מקדש וקדשיו אף זה אינו מכפר אלא על טמאת מקדש וקדשיו. אשכחן שעירי ראשי חדשים, שעירי רגלים מנלן. [וכי תימא] הא נמי כדתנא דבי רבי ישמעאל. איכא למיפרך אי מראש חדש שכן תדיר, אי מיום הכפורים שכן מרבה כפרתו. וכי תימא הא גמרינן ראש חדש מיום הכפורים ולא פרכינן. התם כפרה כתיבא, גלוי מלתא בעלמא הוא, אבל הכא מאי איכא למימר כלה מלתא גמרינן. אלא כדאמר רבי חמא בר חנינא שעיר ושעיר הכא נמי "שעיר ושעיר", וא(י)תקש שעירי רגלים לשעירי ראש חדש מה שעירי ראשי חדשים אין מכפרים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי רגלים אין מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

רבי מאיר אומר כל השעירים מכפרים וכפרתן שוה על טמאת מקדש וקדשיו. אמר רבי חמא בר חנינא מאי טעמא דרבי מאיר. אמר קרא שעיר ושעיר, הקשו כל השעירים זה לזה וי"ו מוסף על ענין הראשון כלהו מראש חדש גמרי. עצרת ויום הכפורים דלא כתיב בהו ושעיר מאי איכא למימר. אמר רבי יונה אמר קרא "אלה תעשו לה' במועדיכם", הקשו כל המועדין כלן זה לזה. והא ראש חדש לאו מועד הוא. אמר אביי ראש חדש נמי איקרי מועד דכתיב (איכה א, טו) "קרא עלי מועד". אמר רבי יוחנן ומודה רבי מאיר בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן, דאמר קרא (שמות ל, י) "אחת", כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והן אינן מכפרין כפרתו אמר קרא "אחת בשנה" כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. תניא נמי הכי על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ועל טהור שאכל את הטמא שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ מכפרין דברי רבי מאיר, ואלו שעיר הנעשה בפנים שיריה וכפרתו שיר. רבי שמעון אומר וכו' (כתוב בסוף פרשת ואתה תצוה).

אמר רבי יוחנן ומודה רבי מאיר בשעיר של ראש חדש דבעינן שעיר (בת) [בן] שעירה. מאי טעמא. אמר קרא (שם) "אחד", המיחד ובא מששת ימי בראשית. והא מהכא נפקא, [מהתם נפקא] (ויקרא כב, כז) "שור או כשב" פרט לכלאים (שם) "או עז" פרט לנדמה. צריכא, דאי מהתם הוה אמינא הני מלי היכא דלא נחית לדרי אבל היכא דנחית לדרי לא, ואי מהכא הוה אמינא הני מלי [לגבי קרבן] חובה אבל (בנדר) בנדבה אימא לא, צריכא.

תני רבי שמעון איש המצפה, בתמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה, מערבית (עד) דרומית, נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה. מאי טעמא דרבי שמעון איש המצפה. אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד, עולה היא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת, הא כיצד, נותן מתנה אחת שהיא שתים כמעשה עולה (ארבע) [שתים] שהן (ארבע) [שתים] כמעשה חטאת. וניתיב שתים שהן ארבע כמעשה עולה וארבע שהן ארבע כמעשה חטאת. לא מצינו דמים שהן מכפרין וחוזרין ומכפרין. וכי מצינו דמים שחצין חטאת וחצין עולה, אלא על כרחך הקישן הכתוב, [הכי נמי על כרחן הקישן הכתוב]. התם פסוק מתנות בעלמא הוא. וניתיב אחת שהיא שתים למטה כמעשה עולה ושתים שהן שתים למעלה כמעשה חטאת. לא מצינו דמים שחצין למטה וחצין למעלה. ומאי שנא דיהיב דעולה ברישא והדר יהיב דחטאת, ניתיב ברישא חטאת והדר ניתיב דעולה. כיון דעולה היא, היא קדמא ברישא. ומאי שנא דיהיב מזרחית צפונית ומערבית דרומית, ניתיב דרומית מזרחית וצפונית מערבית.אמרי, עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד. ומאי שנא דיהיב ברישא מזרחית צפונית והדר מערבית דרומית, ניתיב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית. כיון דאמר מר כל פנות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין, למזרח ברישא הוא פגע. וממאי דבעולה הוא דקאמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת, ודילמא בחטאת קאמר רחמנא עביד בה מעשה עולה. לא סלקא דעתך דכתיב "על עלת התמיד", (שמביאה) מאי קאמר רחמנא מידי דחטאת שדי אעולה.

"ושעיר עזים אחד לחטאת לה'", לכפר על קבר התהום. על עלת התמיד, מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים.

**פסוק טז-יז** "ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש", קבעו הכתוב חובה.

"ובחמשה עשר יום לחדש", רבי אליעזר אומר מצה וכל- מכשיריה דוחין את השבת, גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג הסכות.

"שבעת ימים מצות יאכל", למה נאמר. לפי שהוא אומר "שבעת ימים מצות תאכלו". שומע אני כל מצה במשמע, תלמוד לומר (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ וגו' לחם עני" וגו' לא אמרתי אלא בדבר הבא לידי מצה וחמץ אלו חמשת המינים ואלו הן החטין והשעורין והכסמין ושבלת שועל ושיפון, יצאו ארז ודחן והפרגין והשמשמין שאינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.

**פסוק יח** ("ו)ביום הראשון מקרא קדש", ארעו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. "כל מלאכת עבדה לא תעשו", מגיד שאסור בעשית מלאכה. ומנין להתיר בו אכל נפש. נאמר כאן "מקרא קדש" ונאמר להלן "מקרא קדש", מה "מקרא קדש" האמור להלן להתיר בו אכל נפש אף "מקרא קדש" האמור כאן להתיר בו אכל נפש.

תנא דבי שמואל "כל מלאכת עבדה לא תעשו", יצא תקיעת שופר ורדית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה.

תנו רבנן (שמות כג, טו) "את חג המצות תשמר", למד על חלו של מועד וכו' (כתוב ברמז שנ"ו).

**פסוק יט** "והקרבתם אשה עלה לה' פרים בני בקר שנים" וגו'. הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כלם. תלמוד לומר (ויקרא כג, לו) "שבעת ימים תקריבו אשה", אפלו אחד מהן. או אפלו כלן מצויים תלמוד לומר "פרים בני בקר שנים ואיל אחד" וגו'.

**פסוק כג-כד** "מלבד עלת הבקר", כל התדיר מחברו קודם את חברו, התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש, מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה, שנאמר "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה", מנלן. [מנלן], כדקתני טעמא מלבד עלת הבקר, דילמא תמידין הוא דקדמי למוספין משום דתדירי, מוספין דקדמי למוספין מנלן. אמר רבי אלעא דאמר קרא כאלה תעשו ליום שבעת ימים, אלה כאלה. והאי מבעי ליה לגופיה. אם כן נימא קרא אלה תעשו ליום, אי כתב אלה תעשו ליום שבעת ימים הוה אמינא אלה לשבעת הימים. (אין מידי אחרינא לא) ליום כתיב. (כאלה) ואכתי אימא אלה ליום אבל שאר יומי לא ידענא כמה. אמר קרא תעשו, שיהו כל העשיות שוות. אביי אמר לעולם מגופיה דקרא אם כן לכתב קרא מלבד עלת הבקר ולשתק ומה תלמוד לומר "אשר לעלת התמיד" הכי קאמר הך דתדיר היא תקדם.

"כאלה תעשו ליום שבעת ימים", למה נאמר. שהיה בדין, הואיל וחג טעון חגיגה והפסח טעון חגיגה מה החג פוחת והולך אף הפסח יהא פוחת והולך, תלמוד לומר "כאלה תעשו", שלא להוסיף ולא לגרע. "על עולת התמיד יעשה", מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים.

**פסוק כו** "וביום הבכורים בהקריבכם" (כתוב בפסוק "ראשית" וגו' ברמז תנ"ג).

"וביום הבכורים", למה נאמר". לפי שהוא אומר (שם כג, טז) "עד ממחרת השבת השביע(י)ת תספרו חמשים יום" יכול מנה חמשים והקרב מנחה בחמשים ואחד, תלמוד לומר "וביום הבכורים", ועדין אני אומר עשה יום טוב בחמשים ואחד והקרב מנחה בחמשים [ואחד]. תלמוד לומר "בשבעתיכם מקרא- קדש", הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון, מנה חמשים והקרב מנחה בחמשים. מנחה חדשה לה', שתהא חדשה לכל המנחות, שלא תקדמנה מנחה אחרת. מכאן אמרו אין מביאין מנחה ובכורים קדם לעמר ואם הביא פסול, קדם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר. מה הפרש בין העמר לשתי הלחם. הקודם לעמר אסור לגבוה ואסור להדיוט לפיכך אם קרבו לא יעלו, הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומתר להדיוט לפיכך אם קרבו יעלו. רבי טרפון אומר הואיל ועמר מתיר ושתי הלחם מתירות אם למדתי למנחות הבאות קדם לעמר שהן פסולות אף מנחות הבאות קדם לשתי הלחם יהו פסולות. אמר לו רבי יהודה בר נחמן לא אם אמרת במנחות הבאות קדם לעמר שלא כשר לא לגבוה ולא להדיוט, תאמר במנחות שקדמו לשתי הלחם שאינן פסולות, שאף על פי שלא כשרו לגבוה הכשרו להדיוט. נסתכל בו רבי עקיבא וצהבו פניו. אמר לו רבי יהודה, צהבו פניך שהשבת את הזקן, תמה אני עליך אם תאריך ימים בעולם. אמר רבי יהודה בר אלעאי בפסח היה הדבר, וכשבאתי לעצרת אמרתי היכן יהודה בר נחמן, אמרו לי הלך לו וכו'.