# פרק ט"ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/shelach/perek-15/

**פסוק א-ג** "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם", האב חיב בבנו בחמשה דברים, XאY למולו, XבY ולפדותו, XגY וללמדו תורה, XדY וללמדו אמנות, XהY ולהשיאו אשה. והבן אף הוא חיב לכבד לאביו. וכתיב "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא", והקדוש ברוך הוא מל אותם על ידי יהושע, שנאמר (יהושע ה, ב) "מול את בני ישראל שנית". ופדה אותם, "אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם". ולמדם תורה, (ישעיה מח, יז) "אני ה' אלהיך מלמדך להועיל", (דברים לא, יט) "ולמדה את בני ישראל". ולמדם אמנות, "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם". השיאם אשה, (בראשית א, כח) "פרו ורבו". ומה עסקו של בן כשאביו מחבבו, מחשב ועושה אותו מסים מכל אחיו, כך (ישעיה סא, ט) "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'". ומהיכן האמות יודעים שהם בני משיירשו נחלת אביהם, שנאמר (דברים לב, ח) "בהנחל עליון גוים" וגו', ואומר "ונתתי אתה לכם מורשה". ואומר (ירמיה ג, יט) "אשיתך בבנים", במה אני מודיע שאתם בני, "ואתן לך ארץ חמדה". ומה עסקו של אב בשעה שכותב נכסיו לבנו, מעלה לו דורון, אף אתם כי תבאו אל הארץ... ועשיתם אשה לה', הדא הוא דכתיב (תהלים קה, מד-מה) "ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו". דבר אחר "כי תבאו אל (ה)ארץ", עם חביב לארץ חביבה, ישראל (שה"ש ו, ט) "אחת היא יונתי תמתי", "ובך בחר ה' אלהיך" וגו', וכתיב (דברים א, יב) "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה". (תהלים שם) "ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו". התורה נקראת זאת, (דברים ד, מד) "וזאת התורה", וכתיב "זאת הארץ" וכתיב (שה"ש ג, ו) "מי זאת עולה מן המדבר" וגו'.

תניא, ללמדך שכל מקום שנאמר ביאה ומושב, אינו אלא לאחר ירשה וישיבה דברי רבי ישמעאל, אמר לו רבי עקיבא, והרי שבת שנאמר בה מושבות ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, אמר לו, חדא דאנא ביאה ומושב קאמינא, ועוד שבת מקל וחמר נפקא ומה מצוות קלות נוהגות בין בארץ ובין בחוצה לארץ, שבת חמורה לא כל שכן. במאי קמיפלגי, אי קרבו נסכים במדבר קמיפלגי, רבי ישמעאל סבר, לא קרבו נסכים במדבר, ורבי עקיבא סבר, קרבו נסכים במדבר, אמר אביי, האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהן לאחר ירושה וישיבה, אף כל לאחר ירושה וישיבה. ואידך, משום דהוי מלך וביכורים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ואידך, צריכי, דאי כתב רחמנא בכורים ולא כתיב מלך הוה אמינא מלך [דדרכו] לכבש לאלתר, ואי כתב רחמנא [מלך ולא] בכורים, הוה אמינא בכורים דקא מתהני לאלתר. ואידך, ניכתוב רחמנא מלך ולא בעי בכורים, ואנא אמינא ומה מלך דלכבוש לאחר ירושה וישיבה, בכורים לא כל שכן. ואידך, אי כתיב הכי הוה אמינא מידי דהוה אחלה קא משמע לן.

תניא אידך, "וכי תבאו" להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר, או אינו אלא בבמה קטנה, כשהוא אומר לכם, בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר. דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, וכי תבאו להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר, או אינו אלא לבמה גדולה, כשהוא אומר אל ארץ מושבתיכם הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר, כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר, ולדברי רבי עקיבא קרבו נסכים במדבר.

אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל, בא הכתוב ללמדך שלא נתחיב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ. רבי שמעון בן יוחאי אומר, בא הכתוב ללמדך על הנסכים שהם קרבין בבמה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר, לפי שהיה בדין, הואיל ומצינו שרבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד, כך נרבה נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד, תלמוד לומר ועשיתם אשה לה' עלה או זבח, מגיד הכתוב שאף על פי שרבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד, לא רבה הכתוב נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד.

"דבר אל בני ישראל", משל צבור הנסכים באין, ולא משל יחידים, ולא משל גרים, ולא משל נשים, ולא משל עבדים. מנין לרבות גרים נשים ועבדים שישקלו או ישתתפו, אמרת וידבר ה' אל משה, לרבות יחידים, דבר אל בני ישראל, לרבות גרים, ואמרת אלהם לרבות נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצוות. דבר אל בני ישראל, שיהיו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות נכרים, לעולות תושבים, לעולות הנמצאות, ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. דבר אל בני ישראל, שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לשלמי נכרים, ולשלמי תושבים, ולשלמים הנמצאים, ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח.

"דבר אל בני ישראל", שיהו שוקלים שקלים ולוקחים מלח שיהו הכהנים מולחין בו חטאותיהם ומנחותיהם ומולחין בו את העורות. דבר אל בני ישראל, שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאותיהן ומנחותיהן, ועושין בו מדורת בית המוקד להתחמם כנגדו. דבר אל בני ישראל, שיהו שוקלין שקלים ולוקחים פרת חטאת, ושעיר המשתלח, ועל ידי כהן המאבד, ועל ידי מי ששנה ועשה חטאת העוף למעלה, וחטאת בהמה למטה, חובה כנדבה ונדבה כחובה, ולבושי כהן גדול ביום הכיפורים, ועשירית האיפה של כהן גדול שמת ולא מנו כהן אחר תחתיו.

"כי תבאו אל הארץ", קבל עליך עד שלא תבוא לארץ. יכול כיון שבאו לארץ יהו חיבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ, אמרת, לא אמרתי אלא אשר אני נתן לכם, כאשר אני נותן לכם אתם חיבין להקריב נסכים, ולא בחוצה לארץ. או אשר אני נתן לכם אין לי אלא בית הבחירה, מנין לרבות במה, תלמוד לומר "בכל מושבתיכם" לרבות במה אלו דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים, אמרת, לא אמרתי אלא אשר אני נתן לכם, כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה, ולא בחוצה לארץ.

"עלה או זבח", אחר שיזבחו האשים יקרבו הנסכים, ולא בזמן שקדמו נסכים לאשים. יכול אם קדמו נסכים לאשים יהו כשרים, תלמוד לומר "לעשות ריח ניחח לה'", אם עשית ריח ניחוח הנסכים באין, ולא בזמן שיקדמו לאשים.

"ועשיתם אשה לה' עלה", יכול כל העולה לאשים יהא טעון נסכים, ואפלו מנחה, תלמוד לומר "עלה". שלמים מנין, תלמוד לומר "זבח". תודה מנין, תלמוד לומר "או זבח", יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח חטאת ואשם, תלמוד לומר "לפלא נדר או בנדבה", בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, שאין בא בנדר ובנדבה אין טעון נסכים. משמע להוציא את אלו, (ולא) אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי ניהו עולת ראיה ושלמי חגיגה, תלמוד לומר "או במעדיכם", כל הבא במעדיכם טעון נסכים. משמע להביא את אלו, אביא שעירי חטאת הואיל ובאין חובה ברגל, תלמוד לומר "וכי תעשה בן בקר עלה או זבח", בן בקר בכלל היה ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיחד בא בנדר ובנדבה, אף כל בא בנדר ובנדבה.

"לעשות ריח ניחח לה' מן הבקר או מן הצאן" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "עלה", שומע אני אפלו עולת העוף במשמע, תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן" דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אינו צריך, הרי הוא אומר זבח, ועוף אינו זבח. אם כן מה תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן", לפי שנאמר (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם, תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן", רצה אחד מביא רצה שנים מביא. ורבי יונתן, למה לי קרא, הא אמר עד שיפרט לך הכתוב יחדו. אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב ["ו]מן הצאן", כמאן דכתיב יחדו דמי. ולרבי יאשיה [דאמר אף על גב דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי], לבעי קרא, הא כתיב (ויקרא א, ג) "ואם עלה קרבנו מן הבקר" וגו' "ואם מן הצאן קרבנו", ואידך, אצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מלי במפרש, אבל בסתמא לא, קא משמע לן.

תודה מנין, תלמוד לומר "או זבח". אטו תודה לאו זבח הוא, אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואייתי לחם בהדיה ולא תבעי נסכים, ומאי שנא מאיל נזיר [דאיכא בהדיה לחם ובעי נסכים], סלקא דעתך אמינא הואיל והתם שני מינין, והכא ארבעת מינין, קא משמע לן. וליכתוב רחמנא לפלא נדר או בנדבה ולא בעי עולה, אי לא כתיב עולה הוה אמינא, ועשיתם אשה לה' כלל, לפלא נדר או בנדבה פרט, לעשות ריח ניחח, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש דבר שאינו בא על חטא, אף כל שאינו בא על חטא, אוציא חטאת ואשם שהן באין על חטא, אביא בכור מעשר ופסח שאין באין על חטא, תלמוד לומר "עלה". השתא דכתב רחמנא עלה כלל ופרט מאי מרבית ביה, מה הפרט מפרש שאינו מחיב ועומד, אף כל שאינו מחיב ועומד, להביא ולדות קדשים, ותמורתן, ועולה הבאה מן התמורות, ואשם שנתק לרעיה, וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין. והשתא דאמרת או לדרשא, לפלא נדר או בנדבה למה לי, לחלק אצטריך, סלקא דעתך אמינא עד דמייתי נדר ונדבה לא מייתי נסכים, קא משמע לן דאי אייתי נדר לחודיה בעי נסכים, ואי אייתי נדבה לחודיה בעי נסכים, הניחא לרבי יאשיה אלא לרבי יונתן למה לי, סלקא דעתך אמינא אייתי נדר לחודיה אייתי נדבה לחודיה לבעי נסכים, אייתי נדר ונדבה תסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן.

"או במעדיכם" למה לי, סלקא דעתך אמינא הני מלי היכא דקא מייתי עולה בנדר ושלמים בנדבה, אי נמי אפכא, אבל היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר, אי נמי עולה ושלמים בנדבה, שם נדר אחד ושם נדבה אחת היא ותסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן.

(להלן פסוק ח) "וכי תעשה בן בקר עלה או זבח" למה לי, אצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מלי היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר, אי נמי עולה ושלמים בנדבה, אבל היכא דקא מייתי שתי עולות אחת בנדר ואחת בנדבה שם עולה אחת היא, ותסגי ליה בנסכים דחד קא משמע לן. (להלן פסוק ח) "לפלא נדר או שלמים" למה לי, סלקא דעתך אמינא הני מלי היכא דקא מייתי שתי עולות חדא בנדר וחדא בנדבה [אי נמי שני שלמים חדא בנדר וחדא בנדבה], אבל היכא דקא מייתי שתי עולות בנדר ושתי עולות בנדבה, אי נמי שני שלמים בנדר ושני שלמים בנדבה, שם עולה ושם נדר אחת היא, ותסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן. ורבי יאשיה האי מן הבקר או מן הצאן למה לי, סלקא דעתך אמינא הני מלי בתרי מיני אבל בחד יביא שניהם כאחד.

תלמוד לומר (ויקרא א, י) "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים", והלא דברים קל וחמר, ומה עולה חמורה כשרה לבוא מין אחד, פסח הקל, דין הוא שכשר לבוא מין אחד, הא מה תלמוד לומר "מן הכבשים ומן העזים תקחו", מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. אסי בן עקביא אומר, לעשות ריח ניחח לה' מן הבקר או מן הצאן, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, או יביא משניהם כאחד, אמרת קל וחמר, ומה כבשי עצרת שהן נזקקין לבוא שנים כשרו לבוא מין אחד, עולה שאין זקוקה לבוא שנים, אינה דין שתכשר לבוא מין אחד, לא אם אמרת בשני כבשי עצרת שמעט הכתוב את הבאתן, לפיכך כשרו לבוא מין אחד, תאמר בעולה שרבה הכתוב את הבאתה, לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים. הרי שעירי יום הכפורים יוכיחו, שרבה הכתוב את הבאתן, וכשרו לבוא מין אחד, והם יוכיחו לעולה שאף על פי שרבה הכתוב את הבאתה תכשר לבוא מין אחד, לא אם אמרת בשעירי יום הכפורים שמעט הכתוב את הבאתן ואינן באים בכל ימות השנה כלה, לפיכך כשרו לבוא מין אחד, תאמר בעולה שרבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה כלה, לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים. הרי חטאת תוכיח, שרבה הכתוב את הבאתה ובאה כל ימות השנה וכשרה לבוא מין אחד, והיא תוכיח לעולה שאף על פי שרבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה שתכשר לבוא מין אחד, לא אם אמרת בחטאת שמעט הכתוב את הבאתה שאינה באה בנדר ובנדבה, לפיכך כשרה לבוא מין אחד, תאמר בעולה שרבה הכתוב את הבאתה ובאה בנדר ובנדבה, לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים, הא מה תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן" מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

יכול כל הקרבנות כלן יטען נסכים, אמרת "זבח" פרט לעופות או "זבח" פרט למנחות, "לפלא" את שהוא לפלא טעון נסכים, את שאינו בא לפלא אינו טעון נסכים, "נדר" פרט לפסח, "נדר" פרט למעשר. ומנין אתה אומר "שלמים" פרט לחטאת, "שלמים" פרט לאשם. הואיל ואין התמידים באים "לפלא" יכול לא יטענו נסכים, תלמוד לומר "מעדיכם", רבה כל תמיד ותמיד. "מן הבקר", פרט לכלאים. ובצד השני אתה אומר, "מן הבקר", פרט לשור שנגח והמית (ויש) [ואין] לו עדים. "מן הצאן", פרט לרובע ונרבע. ובצד השני אתה אומר, "מן הצאן" פרט למקצה, ולנעבד, ולעבודה זרה. "מן העזים" לחלק את הגנוב ואת הגזל שידעו בו הרבים, והשעיר שנתן ריח והחולה, "מן העזים ומן העזים" לרבות שאר הפסולין.

**פסוק ד-ה** **רמז תשמו** "והקריב המקריב אמר רבי אלעזר בר רבי יוסי, שמעתי שהבעלים מפגלין, אמר רבא מאי טעמא דרבי אלעזר בר רבי יוסי, דכתיב "והקריב המקריב".

"והקריב", אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר "והקריב המקריב" מכל מקום. והקריב המקריב, רבי נתן אומר, זה בנין אב כל המתנדב במנחות שלא יפחת מעשרון, ולוג שמן.

"והקריב המקריב", הרי מי שאמר הרי עלי מנחה ולא פרש, מנין שיביאנה בלולה, אמרת (ויקרא ב, א) "ונפש כי תקריב" וגו'. רבי פפייס איש אונן היה מקימה מכאן, והקריב המקריב.

"ויין לנסך רביעית ההין", שמן לבילה, ויין לנסך.

אמר שמואל, המתנדב יין, מזלפו על גבי האשים, שנאמר "ויין לנסך רביעית ההין אשה ריח ניחח", והא קא מכבה, כבוי במקצת לא שמיה כבוי. והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, המוריד גחלת מעל המזבח ומכבה חיב, בשאין שם אלא היא. ואי בעית אימא כבוי דמצוה שאני. והא תני דבי רבי אליעזר בן יעקב, כיון שנתנה תורה רשות לתרם יכול יכבה ויתרם, אמרת "לא תכבה" שאני התם אפשר דיתיב ונטר. תא שמע יין לרבי עקיבא לספלים, שמן לדברי רבי טרפון לאשים. ועוד תניא, ויין לנסך לספלים, או אינו אלא לאשים, אמרת "לא תכבה", לא קשיא, הא רבי יהודה, הא רבי שמעון, למימר דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה, והא אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת, אבל לא גחלת של עץ ברשות הרבים שלא (הזקקו) [יזוקו] בה רבים, הא גחלת של עץ אסור (ואי בעית אימא) [ואי סלקא דעתך] כרבי שמעון סבירא ליה אפלו גחלת של עץ נמי, בדבר שאין מתכון סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה.

"תעשה על העלה או לזבח", למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל פסוק ג) "ועשיתם אשה לה' עלה או זבח", שאם אמר הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שומע אני יביא נסך אחד לשניהם, תלמוד לומר "תעשה על העלה או לזבח", מגיד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר תעשה על העלה או לזבח, שהיה בדין ומה אם במקום ששוה מעשה שור עולה למעשה כבש עולה, לא שוה לו בנסכים, מקום שלא שוה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים, אינו דין שלא ישוה לו בנסכים, תלמוד לומר "תעשה על העלה או לזבח", מגיד הכתוב שאף על פי שלא שוה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים, שישוה לו בנסכים.

כתיב (ויקרא יד, י) "ושלשה עשרונים סלת מנחה", במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר, או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה, כשהוא אומר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה", הוי אומר במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר. ועדין איני יודע אם טעונה נסכים אם לאו, תלמוד לומר "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח", עלה, זו עולת מצרע, זבח זה חטאת מצרע. או לזבח זה אשם מצרע. ותיפוק ליה תרוייהו מזבח, דאמר מר חטאת ואשם מנין, תלמוד לומר (לעיל ו, יח) "זבח", הני מלי היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו, אבל היכא דאשם להכשיר, וחטאת לכפר בעי תרי קראי. זבח זה חטאת מצרע, ואימא זה חטאת ואשם דנזיר, לא סלקא דעתך, דתניא, (לעיל ו, טו) "ומנחתם ונסכיהם" בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר, או אינו אלא אפלו חטאת, תלמוד לומר (שם, יז) "ואת האיל יעשה זבח שלמים", איל בכלל היה, ולמה יצא להקיש אליו, מה איל מיחד בא בנדר ובנדבה, אף כל בא בנדר ובנדבה. עלה זה עולת מצרע, ואימא זו עולת יולדת, אמר אביי, עולת יולדת מסיפא דקרא נפקא, דתניא רבי נתן אומר, לכבש, זה עולת יולדת. האחד, זה אחד עשר של מעשר, שלא מצינו בכל התורה כלה שיהיה טפל חמור מן העקר. רבא אמר, איזהו דבר שצריך שלשה רבויים, הוי אומר זה מצרע.

**פסוק ו-ז** "לאיל" למה לי, אמר רב ששת, לרבות אילו של אהרן. אילו של אהרן מ"במעדיכם" נפקא, סלקא דעתך אמינא הני מלי דצבור, אבל דיחיד לא, ומאי שנא מעולת יולדת, סלקא דעתך אמינא הני מלי דבר שאין קבוע לו זמן, אבל דבר שקבוע לו זמן אימא לא, קא משמע לן. או לאיל לרבות את הפלגס, הניחא לרבי יוחנן [דאמר בריה הוא], דתניא (ו)הקריבו מביא עליו נסכי איל, ואין עולה לו מזבחו, ואמר רבי יוחנן או לאיל לרבות את הפלגס, אלא לבר פדא דאמר מייתי ומתני, ספקא הוא, אצטריך קרא לאתויי ספקא לבר פדא, קשיא.

"או לאיל תעשה מנחה", בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל, שהיה בדין בן בקר טעון נסכים, בן צאן טעון נסכים, אם למדת שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור, כך לא תחלק בין נסכי כבש לנסכי איל, תלמוד לומר "או לאיל תעשה מנחה", בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל, אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום שרבה בנסכים לא רבה בין עגל לשור, מקום שמעט בנסכים אינו דין שלא נרבה בין כבש לאיל, תלמוד לומר "או לאיל תעשה מנחה", מגיד הכתוב שאף על פי שמעט בנסכים רבה בין כבש לאיל, תעשה מנחה סלת שני עשרנים למה נאמר, שהיה בדין הואיל וכבש העמר טעון שני עשרונים, ואיל העולה טעון שני עשרונים, אם למדת לכבש העמר שאף על פי שכפל עשרונות לא כפל נסכיו. אף איל העולה אף על פי שכפל עשרונות לא יכפל נסכיו, תלמוד לומר "או לאיל תעשה מנחה" וגו' ויין לנסך שלשית ההין, מגיד הכתוב שכשם שכפל עשרונותיו כך כפל נסכיו. [בלולה בשמן וגו'] ויין לנסך שלשית ההין, שמן לבילה, ויין לנסוך. תקריב ריח ניחח לה', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

"או לאיל", לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי (כבש) [איל], מבן שנים עשר ויום אחד עד בן שלשה עשר חדש, רבי טרפון קורהו פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, רבי ישמעאל קורהו פרוגדוס. ויין לנסך שלשית ההין תקריב, כמדת היין מדת השמן שלשת לוגין.

**פסוק ח-י** "וכי תעשה בן בקר", בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה בן בקר שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו חטאת ואשם שאינן באין בנדר ובנדבה שלא יטענו נסכים.

"עלה או זבח" למה נאמר, לפי שנאמר (לעיל פסוק ג) "ועשיתם אשה לה'" שאם אמר הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שומע אני יביא נסך אחד לשניהם, תלמוד לומר "עלה או זבח", מגיד הכתוב שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. או אפלו אמר הרי עלי חמשה שורים לעולה חמשה שורים לשלמים, שומע אני יביא נסך אחד לכלן, תלמוד לומר "עלה או זבח" מגיד שמביא לכל אחד ואחד בפני עצמו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום ששוה מעשה כבש עולה למעשה שור עולה לא שוה לו בנסכים, מקום שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים, אינו דין שלא ישוה לו בנסכים, תלמוד לומר "עלה או זבח", מגיד הכתוב שאף על פי שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים, שוה לו בנסכים.

"ויין תקריב לנסך", שמן לבילה ויין לנסוך. אשה ריח על גבי ספלים, אתה אומר על גבי ספלים, או אינו אלא על גבי האשים, תלמוד לומר "אשה ריח ניחח" על גבי ספלים וכו' (לעיל). אשה ריח ניחח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

"והקריב על בן הבקר", מנין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר, תלמוד לומר "תקריב". מנין אתה אומר שאם לא הביא בשבת, יביא בשאר כל ימות השבת, תלמוד לומר "תקריב", ומנין אתה אומר שאם לא הביא בראש חדש, יביא בשאר ימי החדש, תלמוד לומר "תעשה". ומנין אתה אומר שאם לא הביא בראש השנה, יביא בשאר ימות השנה, תלמוד לומר "תקריב". וכן עד שלא בשלו ענבים בגפן, יביא משבשלו ענבים בגפן מנין, תלמוד לומר "תעשה תקריב" תקריב.

לפי שנאמר "נסך אשה" יכול על גבי האשים יהו כשרים, תלמוד לומר "נסך" יהא לעצמו. נסך, אל יהא שותת. נסך. אל יהא מטיף. נסך, אל יהא מערב קמעא.

**פסוק יא** "ככה יעשה לשור האחד", מה תלמוד לומר, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל, תלמוד לומר "לשור האחד". "או לאיל", מה תלמוד לומר, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתי שנים, יכול נחלק בין נסכי בן שתים לנסכי בן שלש, תלמוד לומר "או לאיל האחד". או לשה בכבשים, מה תלמוד לומר, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי רחלה, תלמוד לומר "או לשה בכבשים". "או בעזים", מה תלמוד לומר, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר, תלמוד לומר "או בעזים".

היין מעוטו מעכב את רבו, דכתיב "ככה".

"ככה יעשה לשור האחד", מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור, שהיה בדין, בן צאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים, אם למדת שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלק בין נסכי עגל לנסכי שור, תלמוד לומר "ככה יעשה לשור האחד", מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום שמעט בנסכים רבה בין כבש לאיל, מקום שרבה בנסכים, אינו דין שירבה בין עגל לשור, תלמוד לומר "ככה יעשה לשור האחד", מגיד הכתוב שאף על פי שרבה בנסכים לא רבה בין עגל לשור.

**פסוק יב-יג** "כמספר אשר תעשו", אין לי אלא אלו תמורותיהן מנין, תלמוד לומר "כמספר אשר תעשו". שלא ימעיט, או אם רצה לרבות ירבה, תלמוד לומר "ככה תעשו לאחד כמספרם", דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר, אין צריך, שהרי כבר נאמר כל האזרח יעשה ככה, אין לי אלא שלא ימעט, או אם רצה לרבות ירבה, תלמוד לומר "כמספר אשר תעשו". או אם רצה לכפל יכפל, תלמוד לומר "ככה תעשו לאחד כמספרם". מכאן אמרו מערבין נסכי פרים בנסכי פרים, נסכי אילים בנסכי אילים, נסכי כבש בנסכי כבש, של יחיד בשל צבור, של היום בשל אמש, אבל אין מערבין נסכי כבשים בשל פר ואיל.

מכאן אמרו, [האומר הרי עלי] לוג לא יביא, שנים לא יביא, שלשה יביא, ארבעה יביא, חמשה לא יביא, ששה יביא, מכאן ואילך כשם שהצבור מביא חובה, כך יחיד מתנדב נדבה. דבר אחר "ככה תעשו לאחד", להביא את אחד עשר שבמעשר.

"כל האזרח יעשה ככה את אלה" למה נאמר, לפי שהוא אומר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' ומיד בן נכר לא תקריבו" וגו', אלו אי אתה מקבל מהן, אבל מקבל אתה מהן עולה. אחר שלמדנו שהנכרי מביא עולה, זכיתי לדון כבתחלה, ישראל מביא עולה והנכרי מביא עולה, אי מה ישראל מביא נסכים, אף הנכרי מביא נסכים, תלמוד לומר "כל האזרח יעשה ככה את אלה", ישראל מביא נסכים, ואין הנכרי מביא נסכים, [יכול אף עולתו אינה טעונה נסכים, תלמוד לומר "ככה"], מכאן אמרו נכרי ששלח עולתו ממדינת הים [ושלח עמה נסכים קרבים משלו, ואם] לא שלח עמה נסכים יקרבו נסכים משל צבור.

**רמז תשמז** "כל האזרח יעשה ככה", אף הוא לא יביא אלא עשרונים שלמים, אי מה אלה ששים עשרון, אף הוא לא יביא אלא ששים עשרון, תלמוד לומר "להקריב", את שהוא רוצה להקריב יקריב, יכול שהוא מביא כצבור, תלמוד לומר "את אלה", אי אפשר לומר את אלה שכבר נאמר להקריב, ואי אפשר לומר להקריב שכבר נאמר את אלה, הא כיצד, רבי אליעזר בן יעקב אומר הצבור מביא ששים [ואחד], והיחיד ששים.

תנו רבנן, "אזרח" מביא נסכים, ואין הנכרי מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, תלמוד לומר "ככה". אמר רבי יוסי, רואה אני בכלן להחמיר, שנאמר בהן (ויקרא כב, יח) "לה'", במה דברים אמורים בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מודה רבי שמעון שמועלין בהן, מאי טעמא, קסבר כי גמר מעילה חטא חטא מתרומה, דומיא דתרומה דקדשה קדשת הגוף, אבל קדשת דמים לא. (כתוב ברמז תע"ו).

אמר רב הונא, שלמי נכרי עולה, אבעית אימא סברא, נכרי לבו לשמים, ואבעית אימא קרא, (ויקרא כב, יח) "אשר יקריבו לה' לעלה", כל דמקרבי עולה תהא. מתיב רב שיזבי, אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים, מנחת נכרים, אמר (רבא) [רבי יוחנן], לא קשיא, הא רבי יוסי הגלילי, הא רבי עקיבא, דתניא, "איש" מה תלמוד לומר "איש איש", לרבות הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל, (שם) "אשר יקריבו לה' לעלה" אין לי אלא עולה, שלמים מנין, תלמוד לומר "נדריהם", תודה מנין, תלמוד לומר "נדבותם", מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים, תלמוד לומר "נדריהם לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם". אם כן מה תלמוד לומר "עלה", עלה פרט לנזירות, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר "אשר יקריבו לה' לעלה", אין לי אלא עולה בלבד כו'. כמאן אזלא הא דתנן אמר רבי, שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח נסכים עמה קרבין משלו, ואם לאו קרבין משל צבור, לימא רבי יוסי הגלילי ולא רבי עקיבא, אפלו תימא רבי עקיבא, עולה וכל אביזרהא. מאן תנא להא דתנו רבנן, אזרח מביא נסכים, ואין הנכרי מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, תלמוד לומר "ככה" וכו', אבעית אימא רבי יוסי הגלילי סמי מההיא יין, ואבעית אימא, רבי עקיבא, עולה וכל אביזרהא.

"אזרח", מלמד שמתנדבין נסכים, וכמה שלשת לוגין, ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף, תלמוד לומר "יהיה", יכול יפחות, תלמוד לומר "ככה" מאי מוסיף, אלימא ארבעה וששה, מאי שנא שלשה דחזו לכבש, ארבעה וששה נמי דחזו לאיל ופר, אלא לאו שמע מינה אין קבע לנסכים.

**פסוק יד** "וכי יגור", אין לי אלא המתגיר, שנתגיר מנין, תלמוד לומר "או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה", מין דמים או אינו אלא מין מנחה, תלמוד לומר "ככם", מה אתם מין דמים, אף גרים מין דמים, אי מה ישראל מין בהמה, אף הגרים מין בהמה, תלמוד לומר "לכם" לכם הקשתים, ולא הקשתים לדם בהמה. רבי אומר, מה ישראל שלא באו לברית אלא בשלשה דברים, במילה ובטבילה, ובהרצאת קרבן, אף הגרים כיוצא בהם. אי מה ישראל בדם עולה ובזבחי שלמים, אף הגרים בדם עולה ובזבחי שלמים, תלמוד לומר "ועשה אשה ריח ניחח לה'", אמרת צא וראה איזהו מין דמים שכלו עולה לאשים, ואין לך הימנו התר, אי אתה מוצא אלא עולת העוף, להביא פרדה אחת אינו יכול, שלא מצינו פרדה אחת קרבה בכל התורה. מכאן אמרו כל הקנין שבתורה חצין עולה [חצין חטאת], חוץ משל גר מפני שכלן כליל לאשים.

"וכי יגור אתכם גר", יכול שנתגיר אצל נכרים במדינת הים, אמרת לא אמרתי אלא אתכם, אין לי אלא עמהם ממצרים, מנין אפלו עמהן באותה שעה, אמרת או אשר בתוככם לדרתיכם, מלמד שאינו רשאי לאכל בזבחים עד שיביא לאשים קרבן.

תנו רבנן, גר מעכב לאכל בקדשים עד שיביא קרבן, הביא פרדה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב, כל הקנין שבתורה, אחד חטאת ואחד עולה, וכאן שתיהן עולות, הביא חובתו מן הבהמה יצא, [עולה ושלמים יצא], מנחה ושלמים לא יצא. לא אמרו קן אלא להקל. מאי שנא מנחה ושלמים דלא יצא, דכתיב "כאשר תעשו כן יעשה", מה אתם עולה ושלמים, אף גר עולה ושלמים, אם כן חובתו אחת מן הבהמה לא תסגי ליה בגויה, דהא כתיב כאשר תעשו כן יעשה. אמר רב פפא, יש לומר לעולת העוף מתרבי, לעולת בהמה לא כל שכן, אי הכי אפלו מנחה נמי, מעט רחמנא כן. ועוף היכא איתרבי, דתניא כאשר תעשו כן יעשה, מה אתם עולה ושלמים, אף הוא עולות ושלמים, מנין לרבות את העוף, תלמוד לומר "יעשה אשה ריח ניחח לה'", איזהו דבר שכלו לה' הוי אומר זו עולת העוף. יכול שאני מרבה אפלו מנחת נסכים, תלמוד לומר "כן". תניא אידך יעשה אשה ריח ניחח לה', שומע אני כל שעולה לאשים, אפלו מנחה, תלמוד לומר "כאשר תעשו כן יעשה", מה אתם מיני דמים, אף הם מיני דמים, אי מה אתם עולה ושלמים, אף הם עולה ושלמים, תלמוד לומר "ככם" לכם הקשתים ולא לקרבנותיכם. רבי אומר כו' (כדלעיל) להביא פרדה אחת אי אפשר וכו', ולא והתניא (ויקרא א, יד-טו) "והקריבו", מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (שם) "והקריב" שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחת משני פרידין, תלמוד לומר "והקריבו", אפלו פרדה אחת. חובה מיהא לא אשכחן, והא איכא יולדת דאתיא בן יונה או תור לחטאת, משום דאיכא כבש בהדה.

אמר מר, מה אבותיכם לא נכנסו וכו' בשלמא מילה, דכתיב "כי מולים היו כל העם היוצאים". אי נמי מהכא (יחזקאל טז, ו) "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך". הרצאת דמים" דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות". אלא טבילות מנלן, דכתיב (שם כד, ח) "ויקח משה (חצי) [את] הדם ויזרק על העם", ואין הזאה בלא טבילה. אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב, וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם כתיב.

"כאשר תעשו כן יעשה", למה נאמר, שהיה בדין הואיל ומצינו שחלקה תורה את קרבנו, כן תחלק את נסכיהן, תלמוד לומר "כאשר תעשו כן יעשה", מה אתם ששה לפר, וארבעה לאיל, ושלשה לכבש, אף הגרים כיוצא בהן.

**פסוק טו-טז** "הקהל", אין לי אלא אנשים, נשים מנין, תלמוד לומר "הקהל חקה אחת לכם. ולגר הגר", לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.

"חקת עולם לדרתיכם". שינהג הדבר לדורות. ככם כגר יהיה לפני ה', למה נאמר, לפי שנאמר (שמות כח, לח) "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" אין לי הציץ מרצה אלא לישראל, לגרים מנין, תלמוד לומר "ככם כגר יהיה לפני ה'". תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר, בא הכתוב והשוה הגר לאזרח בכל המצוות שבתורה.

"הקהל חקה אחת לכם", לרבות שני כבשי עצרת. לגר הגר מכאן היה רבי אליעזר אומר, גר שנתגיר צריך (רביעית הקן) [להפריש רבע לקנו]. רבי יהושע אומר, אינו צריך, שהיא תקלה לו. גר אלו הגרים, הגר לרבות נשי הגרים.

**פסוק יז-כא** "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל", בני ישראל חיבין בחלה, [ואין נכרים חיבין בחלה]. או בני ישראל [למעט הגרים, אמרת דבר אל בני ישראל] לרבות את הגרים, ואמרת אלהם רבה נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצוות. בבאכם אל הארץ קבל עליך עד שלא תבוא אל הארץ שכשתבא אל הארץ להפריש חלה, שבזכות שתקבל עליך אתה בא אל הארץ. יכול כיון שבאו יהו חיבין להפריש חלה בחוצה לארץ, אמרת לא אמרתי אלא אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חיבין להפריש חלה, ולא בחוצה לארץ.

תניא אלו נאמר וכי תבאו הייתי אומר משעה שנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים, תלמוד לומר "בבאכם", בביאת כלכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם. וכי אסקינהו עזרא לאו כלהו סלוק. ואפלו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן.

רבי ישמעאל אומר, שנה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שכל ביאות שבתורה הוא אומר "והיה כי תבאו אל הארץ" "והיה כי יביאך" וכאן הוא אומר בבאכם אל הארץ, ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחיבו ישראל בחלה. אשר אני מביא אתכם שמה, מכאן אמרו פרות חוצה לארץ [שנכנסו לארץ] חיבין בחלה, יצאו מכאן לשם, רבי אליעזר מחיב, ורבי עקיבא, פוטר. רבי יהודה אומר, פרות חוצה לארץ [שנכנסו לארץ], רבי אליעזר, פוטר, שנאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ", להוציא את של חוצה לארץ, ורבי עקיבא, מחיב, שנאמר "שמה" שם אתה חיב חוץ לשם אתה פטור.

"והיה באכלכם מלחם הארץ", למה נאמר, לפי שהוא אומר ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה, שומע אני אף שאר פרות במשמע, הרי אתה דן נאמר כאן "לחם", ונאמר להלן "לחם", מה לחם האמור להלן חמשת המינין, אף לחם האמור כאן חמשת המינין. ואלו הן, חטין, ושעורין, וכסמין, ושבלת שועל, ושיפון. (יצאו ארז ודחן והפרגים והשמשמין שאינן באין לידי חמוץ אלא סרחון).

עסה של מעשר שני לדברי רבי מאיר פטורה מן החלה. (כתוב ברמז תרנ"א) ("ולקחתם לכם").

["באכלכם] מלחם הארץ", את שהוא לחם חיב, שאינו לחם אינו חיב. איזהו לחם החטה השעורה וכו' קמחין בצקות ותבואה אסורין בחדש מלפני הפסח, ולקצר לפני העמר, והאוכל מהן כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו, כזית חמץ בכרת, וכל שנתערב בו אחד מחמשתן הרי זה עובר בפסח, ובלבד שיהא במראה פת וטעם פת, תלמוד לומר "לחם מלחם הארץ" ולא כל לחם, פרט לעסה קטנה, ואיזו היא גדולה, שבעת רבעים של מדבריים, וקב וחצי ירושלמיים, שהן חמשת רבעים משלנו. רבי יוסי אומר, חמשה רבעים מתוקן לפטור מלחם לא כל לחם פרט למבשל, והספגנין, והדבשנין, והאיסקריטין, וחלת המשרים, והמדמע, והקנקנות חיבים. ובצד השני אתה אומר, והיה לרבות שאור שנשכה בסרדה. מכאן אמרו, שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה פטורין מן החלה. אין צריך לומר האשה שעשתה שני קבין חטין וקב ארז או קב תרומה באמצע אין מצטרפין. [דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין], שכבר נתחיב בחלה. קב ישן וקב חדש נשכו זה בזה, רבי ישמעאל אומר יטל מן האמצע, וחכמים אוסרין.

"ראשית ערסתכם", יכול אף חטין וקמח, תלמוד לומר "חלה", אי חלה יכול אף (אסורה) [אפויה], תלמוד לומר "ראשית" מן המובחר יעמיד (ערימה) [עריסה] ויפריש. ראשית ערסתכם שלכם חיבת, אבל של נכרים אינה חיבת. מכאן אמרו נכרי שנתן לו עסה פטורה מן החלה, נתנה לו במתנה, עד שלא גלגל חיב, משגלגל פטור. העושה עסה עם הנכרים, אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה.

**רמז תשמח** "תרימו תרומה לה'", בתרומה גדולה הכתוב מדבר, או אינו אלא בתרומת חלה, כשהוא אומר (פסוק כ) חלה תרימו תרומה, הרי חלה אמורה, הא מה תלמוד לומר "תרימו תרומה לה'" בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר, לפי שהוא אומר (דברים יח, ד) "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר "תרימו תרומה לה'" חובה ולא רשות.

"ראשית ערסתכם", שמאי אומר, מקב חלה, והלל אומר, מקבים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חיבת בחלה. משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חיבין בחלה, רבי יוסי אומר, חמשה פטורין, חמשה ועוד חיבין.

תנו רבנן, "ראשית ערסתכם", כדי עיסתכם [וכמה עיסתכם] כדי עסת מדבר, וכמה עסת מדבר דכתיב (שמות טז, לו) "והעמר עשירית האיפה", מכאן אמרו שבעה רבעים קמח [ועוד] חיב בחלה, שהן שש של ירושלים, וחמשה ציפורי, מכאן אמרו כל האוכל במדה זו, הרי זה בריא ומברך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקלקל במעיו.

בעי רבא, גלגול נכרי מאי, מיתנא תנן גר שנתגיר והיה לו עסה נעשית עד שלא נתגיר, פטור, משנתגיר, חיב, ספק חיב. הא מאן קתני לה, דברי הכל היא, ואפלו רבי מאיר ורבי יהודה דקא מחייבי התם פטרי הכא, התם הוא דכתיב "דגנך" דגנך יתירא, הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות [אפלו נכרים], אבל הכא, תרי זימני ערסתכם כתיב, חד ערסתכם ולא עסת נכרי, וחד ערסתיכם ולא עסת הקדש, או דלמא רבי יוסי ורבי שמעון קתני לה דקא פטרי, אבל רבי מאיר ורבי יהודה ילפינן ראשית "ראשית" מהתם, אמר רבא, יהא רעוא דאחזיה בחלמא, הדר אמר רבא, מאן דאמר מרוח הנכרי פוטר, גלגול הנכרי פוטר, מאן דאמר מרוח הנכרי אינו פוטר, גלגול הנכרי אינו פוטר.

"חלה", אף על גב דכתיב "ראשית", דאיכא למילף ראשית מראשית הגז, מה להלן דשתפין לא, אף כאן דשתפין לא כתב רחמנא ערסתכם, אלא טעמא דכתב רחמנא ערסתכם, הא לאו הכי הוה אמינא לילף [ראשית ראשית] מראשית הגז, אדרבה לילף מתרומה, אין הכי נמי, אלא ערסתכם [למה לי], כדי עיסתכם.

התרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, וחלה, ובכורים, מצטרפין זה עם זה לאסר, ולחיב עליהן את החמש, מאי טעמא, כלהו איקרי תרומה, גבי חלה כתיב ראשית ערסתיכם חלה תרימו, גבי בכורים נמי איקרי תרומה, דתניא "ותרומת ידך", אלו הבכורים, אבל אינך לא צריכא קרא.

"ראשית ערסתיכם" למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ, שומע אני אף הקמחין במשמע, תלמוד לומר (להלן פסוק כא) מראשית ערסתיכם משתערס. מכאן אמרו אוכלין עראי מן העסה עד שתתגלגל בחטין, ותטמטם בשעורין, גלגלה בחטין וטמטמה בשעורין האוכל ממנה חיב מיתה. כיון שנותנת מים מגבהת חלתה, ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח ועוד, כדי שיהא בהן כשעור, שאין מפרישין חלה מן הקמח. איזה הוא גמר מלאכתה, קרימתה בתנור, דברי רבי עקיבא, רבי יוחנן בן נורי אומר, משתתגלגל בחטין, ותטמטם בשעורין. הרי שלא הפריש חלה מן העסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם, תלמוד לומר "מלחם הארץ תרימו תרומה".

"כתרומת גרן כן תרימו אתה". מה תרומת גרן אחת, אף תרומת חלה אחת, מה תרומת גרן (מדמעת) עולה באחת ומאה, ואם נפלה לתוך מאה מדמעת, וחיבת בחמש, אף תרומת חלה כיוצא בה, דברי רבי יאשיה, נם לו רבי יונתן, אתה מקישו לתרומת גרן סתומה, אני אקיש בו לתרומת מעשר מפרשת, [אמר לו] ותנטל אחד מעשרה, אמר לו תנטל, אמר לו, הרי הוא אומר כתרומת גרן כן תרימו אתה לתרומת גרן הקשתיה, ולא הקשתיה לתרומת מעשר.

"מראשית ערסתיכם" למה נאמר, לפי שהוא אומר ראשית ערסתכם, שומע אני הראשונה שבעסות, תלמוד לומר "מראשית ערסתיכם", מקצתה ולא כלה. ערסתכם, להביא לקט שכחה ופאה שחיבין בחלה, שהיה בדין ומה שאר פרות שחיבין במעשר פטורין מן החלה, לקט שכחה ופאה שפטורין מן המעשר, אינו דין שיהו פטורין מן החלה, תלמוד לומר "ראשית ערסתכם" להביא לקט שכחה ופאה שחיבין בחלה. ראשית ערסתיכם, להוציא שאר הפרות שפטורין מן החלה, שהיה בדין ומה לקט שכחה ופאה שפטורין מן המעשר חיבין בחלה, שאר פרות שחיבין במעשר אינו דין שיהו חיבין בחלה, תלמוד לומר "לחם", נאמר כאן "לחם" ונאמר להלן (דברים טז, ג) "לחם" מה לחם האמור להלן מחמשת המינין, אף לחם האמור כאן מחמשת המינין.

"מראשית ערסתיכם", שומע אני אף עסת תרומה ועסת מעשר שני במשמע, תלמוד לומר "חלה תרימו תרומה", את שמורם קדש והשאר חל, ולא שזה וזה קדש. אבל אמרו עסת מעשר שני בירושלים חיבת בחלה. תתנו לה' תרומה, למה נאמר, לפי שהוא אומר תרימו תרומה, אבל לא שמענו שעור חלה, תלמוד לומר "תתנו לה' תרומה", עד שיהא בה כדי (תרומה) [מתנה] לכהן, מכאן אמרו שעור חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ונחתום אחד מארבעים ושמונה. אמר רבי יהודה, מפני מה אמרו חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה ונחתום אחד מארבעים ושמונה מפני שהאיש עינו יפה (ושל אשה) [והאשה] עינה רעה (ובית פחות) [וכשתפחת] לא תפחת מארבעים ושמונה, לכך נאמר "תתנו לה' תרומה" עד שיהו בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן. מכאן אמרו בעל הבית שעשה משתה לבנו אחד מעשרים וארבעה, והאשה שעושה ומוכרת בשוק אחד מארבעים ושמונה. נטמאת עסתה שוגגת או אונסת, אחד מארבעים ושמונה. נטמאת מזידה, נוטלת אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפלו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא, ובלבד שלא יתכון.

"לדרתיכם", להביא את (פרות) [עסת] שביעית שתהא חיבת בחלה, שהיה בדין ומה שאר פרות שחיבין במעשר פטורין מן החלה, עסת שביעית שפטורה מן המעשר אינו דין שתהא פטורה מן החלה, והרי לקט שכחה ופאה יוכיחו שפטורין מן המעשר וחיבין בחלה, והן יוכיחו לעסת שביעית שאף על פי שפטורה מן המעשר תהא חיבת בחלה, לא אם אמרת בלקט שכחה פאה (שאינו) [שמינן] חיבין במעשר, לפיכך חיבין בחלה תאמר בעסת שביעית (שאינה) [שמינה] פטורה מן המעשר, לפיכך תהא פטורה מן החלה, תלמוד לומר "לדרתיכם", להביא את עסת שביעית שתהא חיבת בחלה. מכאן אמרו, האוכל מעסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חיב מיתה.

"מראשית ערסתיכם", אם ללמד שלכם חיבת, ושל נכרים אינה חיבת, כבר למד, הא מה אני מקים ראשית ערסתיכם, שלכם חיבת, של חיה אינה חיבת. מכאן אמרו עסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חיבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונאפית ביום טוב, ויוצא בה משום מצה, וחייב עליה משום חמץ, ונקחת בכסף מעשר, ומטמא טמאת אוכלין. ואם אין הרועים אוכלין ממנה, אינה חיבת בחלה וכו'. תתנו יכול ליוצאי מצרים, מנין אף לדורות, אמרת תתנו לה' תרומה לדרתיכם.

אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודת אלילים, לומר לך שכל המקים מצות חלה כאלו בטל עבודת אלילים. אמר רבי אליעזר, (משלי ו, כו) "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם", מי גרם שנכשל באשה זונה, על ידי שאכל ככר שאינו מעשר.

**פסוק כב-כג** "וכי תשגו" וגו' (כתוב ברמז קצ"ה).

"וכי תשגו", עבודת אלילים היתה בכלל כל המצוות שהצבור מביאים עליה פר, והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה ולדון בקבועה, שיהא צבור מביאים עליו פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת, לכך נאמרה פרשה זו. רבי אומר, נאמר כאן "כל" ונאמר להלן "כל", מה כל האמור להלן בעבודת אלילים, אף כל האמור כאן בעבודת אלילים. אשר (צוה ה' אלהיכם) [דבר ה' אל משה], מנין אתה אומר שכל המודה באלילים כופר בעשרת הדברות, תלמוד לומר "אשר דבר ה' אל משה", ולהלן הוא אומר (שמות כ, א) "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (תהלים סב, יב) "אחת דבר אלהים" וגו', (ירמיה כג, כט) "הלוא כה דברי כאש" וגו' מנין אף במה שנצטוה משה, תלמוד לומר "את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה", מנין אף במה שנצטוו נביאים, תלמוד לומר "מן היום אשר צוה ה'", ומנין אף במה שנצטוו אבות, תלמוד לומר "והלאה לדרתיכם", ומהיכן התחיל הקדוש ברוך הוא לצוות, [מאדם], שנאמר "ויצו ה' אלהים על האדם". מגיד הכתוב שכל המודה באלילים, כופר בעשרת הדברות, ובמה שנצטוה משה, ובמה שנצטוו נביאים, ובמה שנצטוו אבות, וכל הכופר באלילים, מודה בכל התורה כלה.

תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צואה אינו אלא זרוז, מיד, ולדורות. זרוז, דכתיב (דברים ג, כח) "וצו את יהושע וחזקהו". מיד ולדורות, דכתיב "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרתיכם".

"תשגו וכי תשגו" לומר, אם שגגתם באחת מכל המצוות סופכם להזיד בה, אם שגגתם בכל המצוות סופכם להזיד בהם, אם הזדתם בכל המצוות סופכם לשגות באלילים, וכי תשגו באלילים סופכם להזיד בה. תשגו ולא תעשו יכול שהוא מדבר בכל המצוות, אמרת אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, באחת מכל המצוות דבר, ולא דבר בכל המצוות, אי אפשר לומר בכל המצוות שכבר נאמר באחת. ואי אפשר לומר באחת שכבר נאמר "כל המצות", והא מה מצוה שכל המצוות תלויין בה זו עבודת אלילים, שנאמר (דברים ח, יא) "השמר לך פן תשכח את ה'" וגו'.

"צוה ה' ביד משה", איזוהי מצוה שנצטוו עליה אבות הראשונים ובא משה ואמרו, זו מילה, אליכם ביד משה, סופכם לשלח יד במשה. מן היום אשר צוה ה', סופכם לשלח יד בנביאים. והלאה לדרתיכם, סופכם לשלח יד בבית הבחירה.

**פסוק כד** "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", יחד הכתוב מצוה זו בפני עצמה, ואיזו זו עבודת אלילים. ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה, למה נאמר, שהיה בדין, ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא פר לחטאת, כאן שצבור מביא פר לעולה אינו דין שיביא פר לחטאת, תלמוד לומר "ועשו כל העדה פר".

"ומנחתו ונסכו" לעולה, או אף לחטאת, תלמוד לומר "כמשפט" כסדר האמור. ושעיר עזים אחד לחטת למה נאמר, שהיה בדין, ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא שני שעירים לחטאת, כאן שהצבור מביא פר לעולה אינו דין שיביא שני שעירים לחטאת, תלמוד לומר "ושעיר עזים אחד לחטת".

"והיה אם מעיני העדה", נאמר כאן "מעיני העדה", ונאמר להלן (ויקרא ד, יג) "מעיני הקהל", מה מעיני האמור כאן מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף "מעיני הקהל" האמור להלן, מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה. נעשתה פרט לשלא נעשית, לשגגה פרט למזיד. ועשו כל העדה פר, מצוה להביא פר, ולא כשבה ולא שעירה, בן בקר ולא חלוף, והלא דין הוא, הואיל והמשיח מביא פר, והצבור מביאין פר, אם אין משיח מביא חלוף פרו אף הצבור לא יביאו חלוף פרו, וקל וחמר, ומה אם משיח שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצוות אינו מביא חלוף פרו, צבור וכו', לא אם אמרת במשיח שאינו מביא חלוף פרו, שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצוות, וקרב ביום הכפורים, תאמר בצבור שיביא חלוף פרו מפני מה ששוה קרבנו לאחת מכל המצוות לקרבן במצות יחידית, תלמוד לומר "ועשו כל העדה פר", מצוה להביא פר ולא כשבה ולא שעירה, בן בקר ולא חלוף.

לפי שאמר "לפלא נדר" את שהוא בא לפלא נדר טעון נסכים, ואת שאינו בא לפלא נדר אינו טעון נסכים, הואיל ואין הפר הזה לפלא, יכול לא יהא טעון נסכים, אמרת לריח ניחח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט. ושעיר עזים אחד לחטאת, שיהא קרבנו לשם חטאת.

תניא, (ויקרא ה, ח) "והקריב את אשר לחטאת ראשונה", מה תלמוד לומר אם ללמד שתהא חטאת קודמת, הרי כבר נאמר (שם, י) "ואת השני יעשה עלה כמשפט", אלא זה בנה אב שיהו כל חטאות קודמות לעולות [הבאות עמהן], וקיימא לן דאפלו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה. פר עבודת אלילים קודם לשעיר עבודת אלילים, אמאי האי עולה והאי חטאת, אמרי במערבא משמיה (דרבה) [דרבא] בר מרי, חטאת עבודת אלילים חסר אלף לחטת כתיב, רבינא אמר כמשפט כתיב ביה.

**פסוק כה** "וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל", מנין אתה אומר שאם עכב אחד מן השבטים ולא הביא, שהוא מעכב את הכפרה, תלמוד לומר "וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל". ונסלח להם, שומע אני בין שוגגין בין מזידין, תלמוד לומר "כי שגגה היא". רבי אליעזר אומר, בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה, שאפלו הן מזידין יהו לפניו כשגגה, לכך נאמר "כי שגגה היא". רבי אומר, מנין אתה אומר שאם היו מקצת צבור מזידין ומקצתן שוגגין שיהו לפניו כשגגה, תלמוד לומר "כי שגגה היא".

"והם הביאו את קרבנם אשה לה'", רבי יאשיה אומר, שבט שעשה על הוראת בית דינו, ועשו שאר שבטים, מנין שיהו מביאין על ידו, תלמוד לומר "והם הביאו את קרבנם אשה לה'". רבי יונתן אומר, אין לי אלא שבט שעשה בהוראת בית דינו שהוא מביא, על הוראת בית דין הגדול מנין ששאר שבטים מביאין על ידו, תלמוד לומר "והם הביאו את קרבנם אשה לה'". רבי יהודה אומר, שבט שעשה על הוראת בית דינו אותו שבט מביא, ושאר שבטים פטורין. עשה על הוראת בית דין הגדול אותו שבט מביא פר, ושאר שבטים מביאין על ידו, מה הן מביאין על ידו שנים עשר פרים. רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלשה עשר, שרבי שמעון בן יוחאי אומר פר אחד לבית דין, הדא דאת אמר בשאר מצוות, אבל בעבודת אלילים מתחיב פר ומתחיב שעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת, לכך נאמר פרשה זו. רב שבט ככל השבט. רב הצבור ככל הצבור.

"והם הביאו את קרבנם אשה לה'", זו עולה, וחטאתם, זה חטאת [עבודת אלילים], על שגגתם, זו [פר העלם דבר של צבור, חטאתם על שגגתם], חטאתם כשגגתם, מה שגגתם בכל המעשים, אף חטאתם בכל המעשים.

"וכפר הכהן", הואיל והמשיח בכלל עם, יצא מכלל עם לדון בפר, והנשיא בכלל עם, יצא לדון בשעיר, יכול שיהו נדונין על עבודת אלילים בפני עצמם, תלמוד לומר "וכפר הכהן" על כל עדת בני ישראל. מנין לרבות גרים נשים ועבדים, תלמוד לומר "על כל עדת בני ישראל". ונסלח להם כי שגגה הוא, על שגגתם וחטאם לשם. והם הביאו את קרבנם... [לפני ה'] (לה') מביאים הם חטאתם לפני ה'. על שגגתם, הרי חטאתם כשגגתם, מה שגגתם טעונה ודוי ותנופה, וכפרתם מבפנים, ושרפתה אבית הדשן, אף חטאתם [כך]. (כתוב ברמז תס"ט בפסוק (ויקרא ד, כ) "ועשה לפר כאשר עשה").

**פסוק כו** "ונסלח", אין לי אלא אנשים, נשים מנין, תלמוד לומר "ונסלח לכל עדת בני ישראל". ולגר הגר בתוכם, לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים, ובכל מקום (שמביא את ישראל) [שמעשה בישראל] צריך להביא את הגרים. ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה, להוציא את המשיח. שהיה בדין, צבור מביאין קרבן על כל המצוות, ומביא קרבן על עבודת אלילים, אם למדתי לצבור כשם שמביאין קרבן על כל המצוות, כך מביאים קרבן פר על עבודת אלילים, אף משיח כשם שמביא קרבן על כל המצוות, כך מביא קרבן על עבודת אלילים, ועוד קל וחמר, ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר, משיח מביא פר, כאן שהצבור מביא פר ושעיר אינו דין שמשיח מביא פר ושעיר, תלמוד לומר "כי לכל העם בשגגה" להוציא את המשיח.

"ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר", זה גר שנתגיר עם השבט שיתכפר עמו, שנאמר "והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו", וכי יש לגרים נחלה בארץ ישראל, ואיזו היא נחלתו זו כפרתו. גר לרבות הגרים, הגר לרבות נשי גרים. כי לכל העם רבה נשים ועבדים. בשגגה, פרט למזיד.

הורו בית דין שחלב מתר, ונתחלף לו חלב בשמן [ואכלו], רב אמר (חיב) [פטור], ורבי יוחנן אמר (פטור) [חיב]. אמר רבא ומודה (רבי יוחנן) [רב] שאין משלים לרב צבור, דאמר קרא כי לכל העם בשגגה, עד שיהו כלן בשגגה אחת.

**פסוק כז-כח** "ואם נפש אחת תחטא בשגגה", עבודת אלילים היתה בכלל כל המצוות שיחיד מביא עליה כשבה או שעירה, נשיא מביא שעיר, משיח ובית דין מביאין פר, הרי הכתוב מוציאם מכללם להחמיר עליה ולדון בקבועה, שיהו יחיד ונשיא ומשיח מביאין עליה עז בת שנתה לחטאת, לכך נאמרה פרשה זו.

"נפש אחת תחטא", בעבודת אלילים הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל מצוות האמורות בתורה, אמרת במה הענין מדבר בעבודת אלילים. רבי יצחק אומר, בעבודת אלילים הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באחת מכל מצוות האמורות בתורה, הרי אתה דן, צבור היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו ושנה את קרבנותיו, ויחיד היה בכלל והוציאו הכתוב מכלל ושנה את קרבנותיו, מה להלן בעבודת אלילים הכתוב מדבר, אף כאן בעבודת אלילים הכתוב מדבר. ואם נפש אחת תחטא בשגגה להוציא את המזידה. והקריבה עז בת שנתה לחטאת, זה בנה אב כל מקום שנאמר עז לחטאת, תהא בת שנתה.

"וכפר הכהן על הנפש השגגת", חטאים שבידו הם גרמו שיבוא (לבית) [לידי] חטאת. בחטאה בשגגה, להוציא את דקדוקי עבודת אלילים, שהיה בדין, ומה אם מצוות קלות, הרי הוא חיב על דקדוקיהן, עבודת אלילים חמורה אינו דין שיהא חיב על דקדוקיה, תלמוד לומר "בחטאה בשגגה", להוציא את דקדוקי עבודת אלילים (וכפר) [לכפר] עליו, להוציא את הספק, שהיה בדין, ומה מצוות קלות הרי הוא חיב על ספקן, עבודת אלילים חמורה, אינו דין שיהא חיב על ספקה, תלמוד לומר ("וכפר) [לכפר] עליו" להוציא את הספק. ונסלח לו סליחה גמורה, ככל הסליחות שבתורה.

לפי שנאמר (לעיל פסוק כד) ועשו כל העדה פר, בזמן שהורו בית דין ועשו צבור, בית דין מביאין פר על ידיהן, יכול יחזרו יחידים ויעשו שעירה כל אחד ואחד, תלמוד לומר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה", החוטא בפני עצמו מביא, ולא החוטא עם הצבור. יכול שאין לי אלא בזמן שהורו בית דין ועשו [צבור, בזמן שהורו בית דין ועשו] מרבין בית דין מביאין על ידיהן, פר יכול יביאו בית דין על ידיהן ויחזרו יחידין (וכו' עד) עם הצבור. הורו בית דין וטעו וידעו שטעו וחזרו בהן, והיה אחד נוהג כהוראתן [יכול] שהוא [מביא] כצבור, תלמוד לומר "ואם נפש אחת תחטא" בפני עצמה היא מביאה, ולא על הוראת בית דין. ממעט אני את אלו שהן תלוין בהוראת בית דין ולא אמעט את אחד שהורה מפי עצמו כהוראת בית דין שהוא מביא כצבור, תלמוד לומר "ואם נפש אחת תחטא" בפני עצמה היא מביאה, ולא על הוראת בית דין.

"בשגגה", פרט למזיד. בשגגה, פרט לאנוס. בשגגה, שתהא שגגה מתחלה ועד סוף, ולא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד, תחלתו שוגג וסופו אנוס, תחלתו מזיד וסופו שוגג, תחלתו מזיד וסופו אנוס, תחלתו אנוס וסופו שוגג, תחלתו אנוס וסופו מזיד. בית שמאי אומרים, נדון על השגגה, ואחר כך נדון על הזדון ועל האנס. ובית הלל אומרים, אם אין שגגה מתחלה ועד סוף הרי זה פטור. בת שנתה יצאה חטאת עבודת אלילים מכלל החטאות ונקבעה בשעירה. בת שנתה, בת שנתה (יצאה) לעצמה, ולא בת שנתה לשנים. לחטאת שיהא מקריב הקדשה לשם חטאת. וכפר הכהן, לרבות יחידים שהיו בתוכם שלא חטאו עמהן צריכין כפרה, יכול אם [לא] הביאו לא תכפר להן, תלמוד לומר בחטאה בשגגה לפני ה', על ששגג וחטא לשם.

אתמר, שגג בזריקה, רב נחמן אמר, קרבנו ריח ניחוח, רב ששת אמר, אין קרבנו ריח ניחוח. אמר רב ששת מנא אמינא לה, דכתיב "והיו לבית ישראל למכשול עון", מאי לאו, או מכשול או עון, ומכשול שוגג, ועון מזיד, ורב נחמן אמר מכשול דעוון. אמר רב נחמן, מנא אמינא לה, דתניא וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה, מלמד שהכהן מתכפר על ידי עצמו, במאי אלימא בשחיטה, מאי איריא שוגג אפלו מזיד נמי, אלא לאו בזריקה, ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה, ובמזיד נעשה משרת לאלילים.

**פסוק כט-לא** "האזרח בבני ישראל", למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כג, מב) "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", שומע אני אף הנשים במשמע, תלמוד לומר "האזרח בבני ישראל", זה בנה אב כל מקום שנאמר "אזרח" בזכרים הכתוב מדבר. דבר אחר "האזרח בבני ישראל" למה נאמר, שהיה בדין, ישראל נצטוו על עבודת אלילים, והנכרים נצטוו על עבודת אלילים, אם למדתי לישראל שמביאין על שגגת עבודת אלילים, אף הנכרים מביאין על שגגת עבודת אלילים, תלמוד לומר "האזרח בבני ישראל", ישראל מביא על שגגת עבודת אלילים, ואין הנכרים מביאין על שגגת עבודת אלילים.

"האזרח" מביא חטאת, ואין הנכרים מביאין חטאת, או "האזרח" פרט לגרים, אמרת "גר" אלו הגרים, "הגר" לרבות נשי גרים.

"תורה אחת יהיה לכם", ליחיד ולנשיא ולמשיח, שהיה בדין, [הואיל] וצבור מביאין קרבן על כל המצוות, ומביאים קרבן על עבודת אלילים, אם למדתי לצבור שכשם שמביא קרבן על כל המצוות מביא קרבן על עבודת אלילים, אף וכו'. ועוד קל וחמר, ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר, משיח מביא פר, כאן שהצבור מביא פר, אינו דין שהמשיח מביא פר, תלמוד לומר "תורה אחת יהיה לכם", ליחיד ולנשיא ולמשיח. לעשה בשגגה, רבי יהודה בן בתירא אומר, הרי כל העושה בשגגה כעבודת אלילים, מה עבודת אלילים [מיחדת] מעשה שחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל העושה בשגגה מעשה שחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.

**רמז תשמט** "והנפש אשר תעשה ביד רמה", תינוק שנתגדל בין הנכרים, וגר שנתגיר בין הנכרים, ועבר על אבות הרבה בשבתות הרבה, אינו חיב אלא חטאת אחת, וחיב על הדם אחת, ועל החלב אחת, ועל עבודת אלילים אחת, ומונבז פוטר. וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא, הואיל ומזיד קרוי חוטא, ושוגג קרוי חוטא, מה מזיד שהיתה לו ידיעה, אף שוגג שהיתה לו ידיעה, אמר לו רבי עקיבא, הריני מוסיף על דבריך, אי מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אף שוגג [שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה], אמר לו הן, וכל שכן שהוספת, אמר לו לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד. מאי טעמא דמונבז דכתיב "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה", וכתיב "והנפש אשר תעשה ביד רמה", מקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה, אף שוגג שהיתה לו ידיעה. ורבנן [האי תורה אחת מאי עבדי ליה], מבעי ליה לכדמקרי ליה רבי יהושע בן לוי לבריה, תורה אחת יהיה לכם וגו' והקשה כל התורה כלה לעבודת אלילים, מה עבודת אלילים דבר שחיבין על זדונה כרת וחיבין על שגגתה חטאת, אף כל דבר שחיבין על זדונו כרת חיבין על שגגתו חטאת.

אמר רבי יוחנן, המחמר אחר בהמתו בשבת, פטור מכלום. בשוגג לא מיחיב חטאת, דכתיב "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה", הקשה כל התורה כלה לעבודת אלילים, מה עבודת אלילים עד דעבדי מעשה בגופיה לא מיחיב, הכי נמי במזיד נמי לא מיחיב, דתנן המחלל את השבת בדבר שחיבין על שגגתו חטאת חיבין על זדונו סקילה, הא אין חיבין על שגגתו חטאת אין חיבין על זדונו סקילה. בלאו נמי לא מיחיב, דהוה ליה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו. ואפלו למאן דאמר לוקין, ליכתוב רחמנא (שמות כ, י) "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך", "אתה" למה לי, הוא ניהו דמחיב, בבהמתו לא מחייב.

רבי אומר, העושה מצוה אחת [לשמה], אל ישמח לאותה מצוה, לסוף שגוררת מצוות הרבה. והעובר עברה אחת, אל ידאג לאותה עברה, לסוף שגוררת עברות הרבה, שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה.

"את ה' הוא מגדף", תנו רבנן, מגדף מביא קרבן, הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן, דברי רבי עקיבא, קסבר מגו דבעי ליה למכתב כרת בעלמא, וכתיב כרת במקום קרבן, שמע מינה מייתי קרבן, וקאמר להו רבי עקיבא לרבנן אמריתו מגדף לית ביה מעשה, מהו מגדף אמרו ליה מברך את השם, אלא כרת דכתיב במגדף למה לי, אמרי ליה, לתן כרת במקלל, דכתיב במקלל "ונשא חטאו", וכתיב בפסח שני (לעיל ט, יג) "חטאו ישא", מה להלן כרת, אף כאן כרת. תנו רבנן "את ה' הוא מגדף", אסי בן יהודה אומר כאדם שאומר לחברו גדפת את הקערה וחסרת, קסבר מגדף היינו מברך את השם. רבי אלעזר בן עזריה אומר, כאדם שאומר לחברו גדפת את הקערה ולא חסרת, קסבר מגדף היינו עובד עבודת אלילים. תניא אידך את ה' הוא מגדף, רבי אלעזר אומר, באדם העובד עבודת אלילים הכתוב מדבר, וחכמים אומרים, לא בא הכתוב אלא לתן כרת למברך [השם].

תניא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, בדבר הזה זיפתי ספרי כותים שהיו אומרים אין תחית המתים מן התורה, [אמרתי להם] הרי הוא אומר הכרת תכרת וגו' בעולם הזה, עונה בה לעולם הבא. ולימא להו תרוויהו מהכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. כתנאי הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל], והלא כבר נאמר "את ה' הוא מגדף ונכרתה" וכי שלשה עולמות יש, אלא (הכרת) [ונכרתה] בעולם הזה, הכרת לעולם הבא, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. בין לרבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל] בין לרבי עקיבא עונה בה מאי עבדי ליה, מבעי ליה לכדתניא יכול אפלו עשה תשובה, תלמוד לומר "עונה בה" לא אמרתי אלא בזמן שעוונה בה.

"ונכרתה", אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא, מזידה... דברי רבי עקיבא. מעמיה, ועמה בשלום.

ונכרתה הנפש ולא הצבור. ההיא כשהיא יחידה. ההיא, ולא אנוסה, ולא מכרחת. הכרת תכרת עבודת אלילים קדם לכל הכריתות שבתורה. עונה בה, לרבות בעל אוב או ידעוני. עונה בה. אף לאחר מיתה.

"כי דבר ה' בזה", זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר, זה אפיקורוס. [דבר אחר, זה המגלה פנים בתורה]. ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר. תניא אידך כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפלו אמר כל התורה כלה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה. ואפלו כל התורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחמר זה, מגזרה שוה זו, זהו כי דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר, הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה. רבי נתן אומר, כל מי שאינו משגיח על המשנה. רבי (נחמיה) [נהוראי] אומר, כל שאפשר לו לעסק בתורה ואינו עוסק. רבי ישמעאל אומר, זה העובד עבודת אלילים, כי דבר ה' בזה, זה המבזה דבור שנאמר לו למשה בסיני "אנכי" ו"לא יהיה לך".

דבר אחר "כי דבר ה' בזה", זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בשר. מכאן אמרו רבי אלעזר המודעי, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, אף על פי שיש בידו מצוות הרבה, כדאי הם העברות לדחותו מן העולם. עונה בה, כל המתים במיתה מתכפרין להם, אבל זו עונה בה, כענין שנאמר (יחזקאל לב, כז) "ותהי עונותם על עצמותם", או אפלו עשה תשובה תלמוד לומר "עונה בה". וכן הוא אומר (דברים לב, ה) "שחת לו לא בניו מומם", כשמומם בם אינם בניו, וכשאין מומם בם בניו הם. רבי ישמעאל אומר, עונה בה למה נאמר, לפי שהוא אומר "פקד עון אבות על בנים", יכול אף עבודת אלילים תהא נפקדת על בנים ועל שלשים ועל רבעים, תלמוד לומר "עונה בה", בה עון תלוי, ואינה נפקדת לא על בנים לא על שלשים ולא על רבעים. רבי נתן אומר, סמן טוב לאדם שנפרעין ממנו לאחר מיתתו, [מת ולא נספד, ולא נקבר, אכלתו חיה, או שירדו עליו גשמים, הרי זה סמן טוב שנפרעים ממנו לאחר מיתתו]. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (ירמיה ח, א) "בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות וגו'".

**פסוק לב-לג** "ויהיו בני ישראל במדבר", בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ושניה חללו, וימצאו איש מקשש עצים, תולש מן הקרקע, או אינו אלא איש ושמו מקושש, תלמוד לומר "ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש", ומה תלמוד לומר "וימצאו איש מקשש", תולש מן הקרקע.

אמר רב יהודה אמר שמואל, מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה, במתניתא תנא, תולש הוה, רב אחא בר יעקב אמר, מעמר הוה, למאי נפקא מינה, כדרב, דאמר רב, מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה אסי בן יהודה אומר אבות מלאכות שלשים ותשע, ואינו חיב (אלא) על אחת מהם, מר סבר הא (מהנך) [מיהת] לא מספקן [ומר סבר הא מיהת לא מספקן].

תנו רבנן, מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש, ולהלן (כז, ג) הוא אומר "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירה, עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד לתן את הדין, אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ורבי יהודה בן בתירה, גזרה שוה לא גמיר, אלא מהיכא הוה, מן המעפילים הוה. כיוצא בדבר אתה אומר "ויחר אף ה' בם וילך", מלמד שאף אהרן נצטרע דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יהודה וכו' (כדלעיל), אלא הא כתיב "בם" ההוא בנזיפה בעלמא.

יודע היה משה רבנו שמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת", אבל לא היה יודע באיזה מיתה וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה רבנו, אלא שנתחיב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדך שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב. (כתוב ברמז רע"א).

**רמז תשנ** "וימצאו איש מקשש", מגיד שמנה משה שומרים, ומצאו אותו מקושש. ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים, למה נאמר, והלא כבר נאמר "וימצאו איש", ומה תלמוד לומר "ויקריבו אתו המצאים אתו", מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהן מעין מלאכתן. רבי יצחק אומר, אין צריך, מה עבודת אלילים חמורה אינו חיב עד שיתרו בו, קל וחמר לכל המצוות שבתורה, ומה תלמוד לומר "ויקריבו אתו" מגיד שהתרו בו ואחר כך הביאוהו אצל משה. אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה. אבא חנן אומר משום רבי אלעזר, בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהם.

לפי שאמר (שמות טז, כט) "שבו איש תחתיו", יכול אף צפון ודרום אל תחללו מזרח ומערב, מזרח ומערב אל תחללו צפון ודרום, תלמוד לומר "אל יצא" וגו', הא למדת שיש לו מקום, וכמה, אמרו ארבע אמות. וכן מי שיצא שכור, או שהוציאו רוח רעה, או נכרים, או לסטים, אין לו אלא ארבע אמות. יכול אף מהלכי שבתות לא יהא להם אלא ארבע אמות, תלמוד לומר "ויהיו בני ישראל במדבר", (אלא) [מלמד] שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת, אבל אין אתה יודע כמה נתן להם משה, אמרת (להלן לה, ה) "ומדתם מחוץ לעיר והעיר בתוך כשם שאמר בזה אף כל שבתות יש להם אלפים אמה לכל רוח.

אמר רבי שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד, מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה (בכ"א) [בעשרים ושנים] לחדש השני, וכי אפשר שיהו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת, באיזו שנה היה צלפחד, בשנה השניה, שנאמר (להלן כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד" באותה שנה מת צלפחד. וימצאו איש, איש אחד היה. ויקריבו אתו, אלו שנצטוו לצאת, אלו שהתרו בו. המצאים אתו, ולא (אדם) [נגע] אחר בו. רבי יהודה אומר, הביא חבילתו עמו. "מקשש עצים ביום השבת", והלא כבר נאמר להלן "מקשש עצים" אלא לאחר שאמרו לו שבת בראשית הוא חזר להיות מקושש.

**פסוק לד-לה** "ויניחו אתו במשמר", מגיד שכל חיבי מיתות נחבשין. כי לא פרש, לא היה יודע באיזה מיתה יומת.

**פסוק לה** "ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש", לדורות. רגום אתו באבנים לשעה. כל העדה, במעמד כל העדה, או כל העדה כמשמעו, תלמוד לומר (דברים יז, ז) "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו", הא מה תלמוד לומר "כל העדה", במעמד כל העדה.

**פסוק לו** "ויציאו אתו כל העדה", מגיד שכל חיבי מיתות נהרגין חוץ לבית דין. וירגמו אתו באבנים, וכתוב אחד אומר "וירגמו אתו אבן" כיצד יתקימו שני כתובים הללו, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו, הופכו על מתניו, ואם מת בה יצא, ואם לאו, העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו, אם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר (דברים יז, ז) "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" וגו', נמצאת מקים רגום אתו באבנים, ונמצאת מקים "וירגמו אתו אבן". כאשר צוה ה' את משה, אמר להם סקלוהו וסקלו, תלו ותלו, אבל לא שמענו שיתלו עד שנאמר "כי יהיה באיש חטא משפט מות".

"ויניחו אתו", לא הניחוהו אצל מקלל.

**פסוק לז-לט** תנא דבי אליהו, (לעיל פסוק לב) וימצאו איש מקשש עצים, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חלל זה את השבת, אמר לפניו רבונו של עולם, אתה יודע בכל יום תפלין בראשו, תפלין בזרועו, ורואה אותן וחוזר בו, עכשו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, צא וברר להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים, שנאמר "ועשו להם ציצת לדרתם" אין לדרתם אלא לדור תם ואין תם אלא יעקב, שנאמר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם", תם מגזל, תם מגלוי עריות, תם משפיכות דמים.

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת", זה שאמר הכתוב "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ואומר (ישעיה מב, כא) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", זרע להם הקדוש ברוך הוא את התורה ואת המצוות לישראל להנחילם חיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרש, (דברים כב, י) "לא תחרש בשור ובחמור", לזרע (שם, ט) "לא תזרע כרמך כלאים", לקצר, "כי תקצר קצירך בשדך" [לדוש, (שם כה, ד) "לא תחסם שור בדישו"], לאפות, "ראשית ערסתכם חלה תרימו", שחט, (דברים יח, ג) "ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה", קן צפור, שלוח הקן, חיה ועוף, (ויקרא יז, יג) "ושפך את דמו וכסהו בעפר", נטע, "וערלתם ערלתו", קבר את המת, (דברים יד, א) "לא תתגדדו", מגלח שער, (ויקרא יט, כז) "לא תקיפו פאת ראשכם", בנה בית, (דברים כד, ח) "ועשית מעקה", במזוזה, "וכתבתם על מזזות", נתכסה בטלית, ועשו להם ציצת.

פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע, מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית, ויציאת מצרים, ועול מצוות, והרהור עברה, והרהור אלילים. בשלמא הני תלתא מפרשי, אלא עברה ואלילים מנלן, דתניא (להלן פסוק לט) אחרי לבבכם, זה הרהור עברה. ואחרי עיניכם, זה הרהור אלילים.

"בני ישראל" חייבים בציצית, ואין הנכרים חייבים. או "בני ישראל" פרט לגרים, אמרת "ויאמר ה' אל משה" לרבות יחידים. "דבר אל בני ישראל", לרבות את הגרים. "ואמרת אלהם" רבה עבדים משחררים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגן במצות ציצית. מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף, חיב בציצית, וכל שהוא יודע לנענע, חיב בלולב, וכל שהוא יודע לשמר תפלין חיב בתפלין, וכל שהוא יודע לדבר, אביו (ואמו) חיב ללמדו שמע, ותורה, ולשון הקדש, ואם לאו, ראוי לו שלא בא לעולם. כל שהוא יודע להכיר לאביו, שוחטין עליו את הפסח. וכל שהוא אוכל כזית דגן, פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. וכל שהוא יודע לפתח חיקו, הכהנים חולקים לו בבתי הגרנות.

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם", אף הנשים במשמע, רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא נוהגת באנשים ואין נוהגת בנשים, בכשרין ולא בפסולין. רבי יהודה בן בבא אומר, ביחוד פטרו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חיבו בטלית אלא מפני [שפעמים] בעלה מתכסה בו.

אמר רב, מנין לציצית בנכרים שיהא פסולה, שנאמר "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצת", בני ישראל יעשו להם ציצית, ואין הגוים יעשו. אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, אתון הכי מתניתו לה ואנן הכי מתנינן לה, אמר רב יהודה [אמר רב] מנין לציצית בנכרי שכשרה, שנאמר "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצת" יעשו להם אחרים.

תנן התם, סכה ישנה, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ובית הלל לית להו הא דאמר רב יהודה אמר רב, עשאה לציצית מן הקוצים ומן הגרדים ומן הציצין פסולה, אלמא טויה לשמה בעינן, הכי נמי עשיה לשמה בעינן. שאני התם דאמר קרא "גדילים תעשה לך", לך לשם חובך, הכי נמי (שם טז, יג) "חג הסכת תעשה לך", לך לשם חובך, ההוא [מבעי ליה] למעוטי גזולה, התם נמי מבעי ליה למעוטי גזולה, התם קרא אחרינא כתיב, ועשו להם ציצת משלהם.

אמר רב ששת, כל שאינו מניח תפלין, עובר בשמונה עשה. וכל שאין לו ציצית, עובר בחמשה עשה. וכל כהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלשה עשה. וכל שאין לו מזוזה בפתחו, עובר בשני עשה, (דברים ו, ט) ["וכתבתם", "וכתבתם"]. אמר ריש לקיש, כל המניח תפלין מאריך ימים ושנים, שנאמר (ישעיה לח, טז) "ה' עליהם יחיו" וגו', ותחלימני והחייני.

"ועשו להם ציצת", אין ציצית אלא דבר היוצא (ודבר) כל שהוא. וכבר נכנסו זקני בית שמאי ובית הלל לעלית יונתן בן בתירה, ואמרו ציצית אין להם שעור. כיוצא בהן אמרו, לולב אין לו שעור. ועשו להם ציצית, שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמה, תלמוד לומר (דברים כב, יב) "גדלים תעשה", כמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים שלשה של צמר (וארבעה) [ורביעית] של תכלת. והלכה כדברי בית שמאי. במה דברים אמורים בתחלה, אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. ועשו להם ציצת, יכול יעשה, כלה ציצית, תלמוד לומר (שם) "גדלים", [אי גדילים], שומע אני יעשה כלה גדילים, תלמוד לומר "ציצת", הא כיצד שתהא גדילה יוצא מן הכנף וציצית מן הגדילים.

תנו רבנן, כמה חוטין הוא נותן, בית שמאי אומרים, ארבעה, ובית הלל אומרים, שלשה. וכמה תהא משלשלת, בית שמאי אומרים, ארבע, ובית הלל אומרים, שלש, ושלש שבית הלל אומרים אחד מארבע בטפח של כל אדם. אמר רב פפא טפח דאורייתא, ארבע בגודל, שית בקטנה, חמש ותילתא באצבע. אמר רב הונא, ארבע בתוך ארבע משלשלת ארבע, ורב יהודה אמר, שלש בתוך שלש משלשלת שלש, אמר רב פפא, [הלכתא], ארבע בתוך שלש משלשלת ארבע. למימרא דאית ליה שעורא, ורמינהו ציצית אין ציצית אלא יוצא, וכו' (כדלעיל), מאי לאו אין לו שעור כלל, לא אין לו שעור למעלה אבל יש לו שעור למטה.

תנו רבנן, אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר "וישלח תבנית יד ויקחני בציצית ראשי". אמר אביי וצריך לפרדה כי ציצותא דארמאה.

תנו רבנן, הטיל על קרן או על הגדיל כשרה, רבי (אבין) [אליעזר] פוסל בשתיהן, כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב, ציצית צריכא שתהא נוטפת על הקרן, שנאמר "על כנפי בגדיהם" כמאן כרבי (אבין) [אליעזר]. אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן, וצריך שירחיק מלא קשר גודל. ואצטריך דרב פפא, ואצטריך דרבי יעקב, דאי מדרב פפא הוה אמינא תוך (ממש) [שלש] דלא לרחיק טפי, וכמה דמקרב מעלי, אצטריך דרבי יעקב ואי מדרבי יעקב הוה אמינא מלא קשר גודל דלא לקרב טפי, וכמה דמרחק מעלי, צריכא, ובשעת עשיה אתמר.

"ציצית" אף על גב דכתיב (דברים כב, יב) "כסותך" דידך אין דשתפות לא, כתב רחמנא על כנפי בגדיהם, אלא "כסותך" למה לי, לכדרב יהודה, [דאמר רב יהודה], טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית.

רבא רמי, כתיב "הכנף" מין כנף, וכתיב "צמר ופשתים וגו' גדלים תעשה לך", הא כיצד, צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין.

אמר (רבא) [רחבה] אמר רבי יהודה, חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר, חוטי צמר (או) ופשתן פוטרים בכל מקום, ואפלו בשיראין, ופליגא דרב נחמן, דאמר שיראין פטורין מן הציצית. איתיביה רבא לרב נחמן השיראים והכלך והסריקין, כלן חיבין בציצית מדרבנן, אי הכי אימא סיפא, וכלן צמר ופשתים פוטרין בהן, [אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים, אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים], אימא או צמר או פשתן. הכי נמי מסתברא, דקתני [סיפא] הם עצמן במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין, אי אמרת בשלמא מדרבנן, היינו דמיפטר במינן, אלא אי אמרת דאורייתא, צמר ופשתים הוא דפטר, מיני אחרינא לא פטר, אי משום הא לא איריא, כדרבא דרבא רמי וכו' (כדלעיל). ורב נחמן, אמר כדתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים. אמר אביי, והאי תנא דבי רבי ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל בגד אין לי אלא בגד [צמר], מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסיריקין והשיראים, תלמוד לומר (ויקרא יג, מז) "או [ב]בגד".

"על כנפי בגדיהם", יכול אף בעלת שלש, ובעלת שש, ובעלת שבע, ובעלת שמונה, במשמע, תלמוד לומר (דברים כב, יב) "על ארבע כנפות", יצאו בעלת שלש ובעלת חמש וכו'. משמע מוציא את אלו (ומביא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות, תלמוד לומר "אשר תכסה בה", פרט לכרים וכסתות, או "אשר תכסה בה" שומע אני אף כסות לילה במשמע, תלמוד לומר "וראיתם אתו", ביום ולא בלילה, הא אם היתה מיחדת ביום ובלילה תהא חיבת בציצית. משמע מוציא את כסות לילה ומוציא את כסות סומא, תלמוד לומר "והיה לכם לציצת", מכל מקום.

"ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת", טווי ושזור, אין לי אלא תכלת טווי ושזור, לבן מנין, הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת, ותן לבן, מה תכלת טווי ושזור, אף לבן טווי ושזור. ונתנו על מקום האריגה ולא על מקום הפתיל, ואם הטיל כשרה, ורבי נתן, פוסל. על קרן, כשרה, ורבי אבין פוסל, שאמרה תורה על ארבע כנפות ולא על שמונה. ונתנו על ציצת הכנף למה נאמר, לפי שהוא אומר ועשו להם ציצת, שומע אני יארגנה עמה, תלמוד לומר "ונתנו", הא כיצד תופרה עמה. שארבע ציציות מעכבים זו את זו, שארבעתן מצוה אחת הן. [רבי ישמעאל אומר, ארבע מצוות הן]. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם, שנאמר (שמות יב, כט) "ויהי בחצי הלילה" דבר אחר, על שכלו המצרים על הים. רבי אומר, למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שה"ש ב, ח-ט) "קול דודי הנה זה בא וגו' דומה דודי לצבי וגו' הנה זה עומד וגו' מציץ מן החרכים". רבי (חנניה) [חנינא] בן אנטיגנוס אומר, כל המקים מצות ציצית יזכה להיות (זכריה ח, כג) "בימים ההמה אשר יחזיקו" וגו', וכל המבטל מצות ציצית, (מצות כנף) עליו מהו אומר, "לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה".

"והיה לכם לציצת", ארבע ציציות מעכבות זו את זו, דכתיב בהו הויה.

תניא (דברים כב, יב) "על ארבע כנפות כסותך" ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר "אשר תכסה בה". הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקים "ארבע", ארבע, ולא שלש. ומה ראית, מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע. ותניא אידך, ארבע ולא שלש, ארבע ולא חמש, [מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר יתר כמאן דאיתיה דמי, ומר סבר כמאן דליתיה דמי, לא], דכלא עלמא כמאן דאיתיה דמי, ושאני הכא דרבי רחמנא "אשר תכסה", ואידך האי אשר תכסה מאי עביד ליה, לכדתניא וראיתם אתו פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא, כשהוא אומר "אשר תכסה בה" הרי כסות סומא אמור, הא מה אני מקים וראיתם אתו פרט לכסות לילה. ומה ראית, מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים. ואידך [נפקא ליה] (שם) מ"אשר". ואידך, "אשר" לא דריש.

ורבנן האי "וראיתם אותו" מאי עבדי ליה, מבעי ליה לכדתניא, "וראיתם אתו וזכרתם", ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו זו קריאת שמע, דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן. ותניא אידך, "וראיתם אתו וזכרתם", ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת הסמוכה לה, ואיזו זו מצות כלאים, דכתיב (דברים כב, יא- יב) "לא תלבש שעטנז וגו' גדלים תעשה לך". תניא אידך, "וראיתם אתו" וגו' כיון שנתחיב אדם במצוה זו, נתחיב במצוות כלן, ורבי שמעון היא דאמר מצות [עשה] שהזמן גרמא היא. תניא אידך, "וראיתם אתו", שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות. תניא אידך "וראיתם וזכרתם ועשיתם", ראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי מעשה, ורבי שמעון בן יוחאי אומר, כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה, כתיב הכא וראיתם, וכתיב התם "את ה' אלהיך תירא אתו תעבד".

התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, לימא מתניתין דלא כרבי, דתניא וראיתם אתו, מלמד שמעכבין זה את זה, דברי רבי, וחכמים אומרים, אין מעכבין. מאי טעמא דרבי, דכתיב "הכנף" מין כנף, וכתיב "פתיל תכלת", ואמר רחמנא וראיתם אתו, עד דאיכא תרוויהו בחד. ורבנן, וראיתם אתו, האי לחודיה והאי לחודיה. לימא דלא כרבי, אמר רב יהודה אמר רב אפלו תימא רבי, לא צריכא אלא להקדים. דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן, יצא. התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא, אמר רבא, לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי אגרדום תכלת וקם אלבן, ואי אגרדום לבן וקם אתכלת, לית לן בה. דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים, וכמה שעור גרדומין כדי לענבן, אבעיא להו, כדי לענבן כלן בהדי הדדי, או דלמא כל חד וחד לחודיה, תיקו.

אתה אומר פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא, הרי חוזר ואומר (להלן פסוק מ) למען תזכרו, הרי נתן ראיה למי שהוא רואה. וראיתם אתו אותו ולא אותם, שאם עשיתם כן כאלו אתה רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת.

רבי [מאיר] אומר, 'וראיתם אתם' לא נאמר, אלא "וראיתם אתו", מגיד הכתוב שכל המקים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו הקביל פני השכינה, שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד. כענין שנאמר (יחזקאל א, כו) "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר". וראיתם אתו וזכרתם וגו', זו פרשת שמע, אתה אומר זו פרשת שמע, או אינו אלא פרשת והיה אם שמע, אמרת צא וראה איזו היא פרשה שיש בה קבול על מלכות שמים ומעט בה את אלילים אין אתה מוצא אלא פרשת שמע. ותקדם פרשת והיה אם שמע לפרשת שמע, אמרת תקדם פרשה שיש בה קבול על מלכות שמים ומעט בה אלילים, לפרשה והיה [שאינה אלא ללמד]. ותקדם פרשת ציצית לוהיה, אמרת תקדם פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה, לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. או יהא קורא שלש בערב כדרך שקורא שלש בשחר, תלמוד לומר "וראיתם אתו" ביום ולא בלילה. רבי שמעון אומר, תקדם פרשת שמע שהיא ללמד וללמד, לפרשת והיה אם שמע, שאינה אלא ללמד, ותקדם פרשת והיה אם שמע לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות, שעל כך נתנה תורה ללמד וללמד לשמר לעשות.

"וראיתם ועשיתם", מגיד הכתוב שכל המקים מצות ציצית, מעלה עליו הכתוב כאלו קים כל המצוות כלן. והלא דברים קל וחמר ומה אם המקים מצות ציצית, מעלה עליו הכתוב כאלו קים כל המצוות, קל וחמר לכל המצוות שבתורה.

"ולא תתורו אחרי לבבכם", זו אפיקורסות, כענין שנאמר (תהלים יד, א) "אמר נבל בלבו", "ומוצא אני מר ממות" וגו', ואומר (תהלים סג, יב) "והמלך ישמח באלהים". ואחרי עיניכם, זו זנות, כענין שנאמר "ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני". אשר אתם זנים אחריהם, זו עבודת אלילים, כענין שנאמר (שם ח, לג) "ויזנו אחרי הבעלים". רבי נתן אומר, שלא יהא אדם שותה בכוסו ומשתמש בכוס חברו.

"ולא תתורו אחרי לבבכם", מכאן אמר רבי נתן, אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמר רבא, לא נצרכה אלא אפלו שתי נשיו.

דבר אחר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, או הלב אחר העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר "ולא תתורו אחרי לבבכם", מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, רבי ישמעאל אומר, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, למה נאמר, לפי שהוא אומר (קהלת יט, ט) "שמח בחור בילדותך וגו' והלך בדרכי לבך", בדרך ישרה, או בכל דרך שתרצה, תלמוד לומר "ולא תתורו אחרי לבבכם".

אמר רבי יצחק, לבא ועינא תרין סרסורין דחטאין, ולא תתורו וגו', "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה", אמר הקדוש ברוך הוא הן יהבת לי לבך ועינך אנא ידענא דאת לי.

"ולא תתורו" וגו', הלב והעינים הם סרסורין לגוף, שהם מזנין לגוף. משל לאחד שהיה משלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל, אמר לו תפס את החבל הזה בידיך ואל תניחהו, אם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל כל זמן שאתם מדבקין במצוות אתם חיים, שנאמר (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים". וכן הוא אומר (משלי ד, יג) "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך".

"ולא תתורו", אל יהי לבך אלילך, וכן הוא אומר (לעיל יד, ו) "מן התרים את הארץ". להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר, משום ארבעה עשר לאוין, משום XאY "לא תשא, XבY (שם, יד) לא תחמד, XגY לא תתאוה, XדY (שמות כ, יג) לא תגנב, XהY (ויקרא ט, יג) לא תגזל, XוY לא תקם, XזY ולא תטר", XחY (דברים כב, ט) "לא תזרע כרמך כלאים, XטY (שם, י) "לא תחרש", XיY (שם כה, ד) "לא תחסם", XיאY לא תתורו, XיבY "לא תקרב", XיגY (שם יח, ז-יז) "לא תגלה", XידY "לא תנאף".

**פסוק מ** "למען תזכרו ועשיתם", לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדשים לאלהיכם, זו קדשת כל המצוות, או אינו אלא קדשת ציצית, [אמרת] במה הענין מדבר בקדשת כל המצוות. רבי אומר זו קדשת ציצית, או אינו אלא בקדשת כל המצוות, כשהוא אומר (ויקרא יט, ב) "קדשים תהיו", הרי קדשת כל המצוות אמור, הא מה תלמוד לומר "והייתם קדשים לאלהיכם", זו קדשת ציצית, מגיד שהציצית מוספת קדשה לישראל.

**פסוק מא** "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", וכי מה ענין יציאת מצרים לכאן, אלא שלא יאמר הריני נותן צבעונין וקלא אילן והן דומין לתכלת, ומי מודיע עלי בגלוי, אני ה' אלהיכם דעו מה עשיתי להם למצרים, שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי, והלא דברים קל וחמר, אם מדת פרענות ממעטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, קל וחמר מדת טובה מרבה. דבר אחר למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה, משל למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד, שכשיגזר ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה אמר לו נעל לי סנדלי, וטל לפני כלים והולך לבית המרחץ, התחיל הבן ההוא מנתק, הוציא עליו שטר לומר עבדי אתה, כך כשפדה הקדוש ברוך הוא את זרע אברהם לא פדאן לשם בני חורין אלא לשם עבדים, כשיגזר ולא יהו מקבלין עליהן אומר להם עבדי אתם, כיון שיצאו למדבר התחיל לומר עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, כגון שבת, ועריות, וציצית, ותפלין, התחילו ישראל להיות מנתקין, אמר להם עבדי אתם, על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקימים.

"אני ה' אלהיכם" עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ומה תלמוד לומר "אני ה' אלהיכם" עוד, שלא יהו ישראל אומרים מפני מה אמר הקדוש ברוך הוא לא שנעשה ונטל שכר, לא עושין ולא נטל שכר, כענין שהיו ישראל שואלין את יחזקאל, שנאמר (יחזקאל יד, א) "ויבאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני", אמרו לו, יחזקאל, עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, אמר להן הן, אמרו לו הואיל שמכרנו המקום לאמות העולם יצאנו מרשותו, אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזר שמא יצא מרשותו, "והעלה על רוחכם (אני ידעתיה) [היו לא תהיה וגו'] חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה וגו'", "ביד חזקה" זהו הדבר. שנאמר (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה", "ובזרוע נטויה" זו החרב, שנאמר (דבהי"א כא, טז) "וחרבו שלופה בידו", "ובחמה שפוכה", זה רעב. אחר שאני מביא עליכם שלש פרעניות זו אחר זו, אחר כך אמלך עליכם על כרחכם.

למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בציצית ובמשקלות וברבית וכו' (כתוב ברמז תרי"ז).

תנו רבנן, חביבין ישראל שחבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפלין בראשיהן, ותפלין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה בפתחיהן, ועליהן אמר דוד (תהלים קיט, קסד) "שבע ביום הללתיך" וגו'. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה שעמד ערם, אמר אוי לי שאני ערם בלא מצוות, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא, אמר עליה שירה, "למנצח על השמינית מזמור לדוד", על מילה שנתנה בשמינית. רבי אליעזר בן יעקב אומר, כל שיש לו תפלין בראשו, ותפלין בזרועו, ומזוזה בפתחו, וציצית בבגדו, הכל בחזוק שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) "והחוט המשלש לא במהרה ינתק". ואומר "חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". תניא היה רבי מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" וכתיב התם (יחזקאל א, כו) "כמראה אבן ספיר דמות כסא", היה רבי מאיר אומר, גדול עונשו של לבן מענשו של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו איזה ענשו מרבה, זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא.

תנו רבנן, חלזון זו גופו דומה לים, ובריתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים, תניא אמר רבי נתן, אין לך כל מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה, צא ולמד ממצות ציצית, מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית ושמע שיש זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן, כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה, נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה יכנס, נכנס, הציעה לו שבע מטות שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סלם של כסף (ועליו נר) [ועליונה] של זהב, ועלתה וישבה על גבי עליונה ערמה, ואף הוא עלה וישב ערם כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע. אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחך עד שתאמר לי מה מום ראית בי, אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צוה לנו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה "אני ה' אלהיכם" שני פעמים, אני הוא שעתיד לפרע, ואני הוא שעתיד לשלם שכר, ועכשיו נדמו עלי כארבעה עדים. אמרה לו העבודה איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה, כתב ונתן בידה, עמדה וחלקה כל נכסיה שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גירת. אמר לה בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים, הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה לך זכי במקחך, שאותן מצעות שהציעה לו באסור הציעה לו בהתר, זו מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה.