# פרק מ"ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bereshit/miketz/perek-42/

**פסוק א-ג** וירא יעקב כי יש שבר במצרים. (תהלים קמו, ה) "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו", וירא יעקב כי יש שבר כי יש סבר זה השבע, כי יש שבר זה הרעב. כי יש שבר, (לעיל לט, א) "ויוסף הורד מצרימה", כי יש סבר (להלן מב, ו) "ויוסף הוא השליט". כי יש שבר, "ועבדום וענו אתם". "כי יש סבר", (שם יד) "ואחרי כן יצאו ברכש גדול".

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להם, אל תצאו ובידכם פרנסה ואל תכנסו כלכם בפתח אחד. אל תצאו ובידכם פרנסה, מפני התרעמת ואל תכנסו כלכם בפתח אחד, מפני העין.

תנו רבנן, ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהן ואל ינהיג בעצמו עדונין שנאמר ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אל תראו עצמכם בפני בני עשו ובפני בני ישמעאל כאלו אתם שבעים.

אמר להם יעקב לבניו, בבקשה מכם היו מצניעים את עצמכם, שאין קשה מעין הרע. לוחות הראשונות על ידי שנתנו בקולות נשתברו, אבל לוחות אחרונות, שנאמר "ואיש לא יעלה עמך", נתקימו. ואף ירושלים חרבה מפני העין (איכה ב, טו) "הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי".

ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה בשרן שהן עתידין לעשות שם מאתים ועשר שנים מנין רד"ו.

וירדו אחי יוסף עשרה. אמר רבי בנימין בן לוי, ממשמע שנאמר אחי יוסף איני יודע שהן עשרה, אלא תשעה חלקים [לאחוה] ואחד לשבר בר.

דבר אחר, וירא יעקב כי יש שבר, וכי במצרים היה אבינו יעקב שראה תבואה במצרים אלא משנגנב יוסף נסתלקה רוח הקדש ממנו ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע, מפני מה לא נאמר יש בר במצרים, יש אכל במצרים, שאמר הכתוב יש שבר, והלא כבר נאמר (לעיל מא, נה) "ותרעב כל ארץ מצרים" ומה תלמוד לומר יש שבר, אל תקרי 'יש שבר', אלא 'יש סבר' שראה באספקלריא סברו במצרים, ואי זה זה יוסף.

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להן, בני, גבורים אתם כלכם, (נעים) [נאים] אתם כלכם, אל תהיו כלכם נכנסים בפתח אחד, ולא תעמדו כלכם במקום אחד, שלא תשלט בכם עין הרע.

רדו שמה, כל הלוקח תבואה מן השוק ירוד.

**פסוק ה** מנין שאין היחיד אומר קדוש, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וכתיב התם (במדבר טז, כא) "הבדלו מתוך העדה הזאת" מה להלן עשרה אף כאן עשרה.

אמר רבי יוסי בר אבין, אם מתוך את יליף סגיאין אנון אלא נאמר (ויקרא כב, לב) "בני ישראל" ונאמר להלן ויבאו בני ישראל לשבר (בר), מה להלן עשרה אף כאן עשרה.

מנין לעדה [שהיא] עשרה, נאמר כאן עדה ונאמר להלן (במדבר יד, כז) "עד מתי לעדה הרעה", מה עדה שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה. אמר רב סימון, נאמר כאן "תוך" ונאמר להלן "תוך" מה תוך שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר רבי יוסי בר אבין, אם בתוך הבאים אפלו עד כמה אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמר להלן "בני ישראל", מה להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר רב סימון [בשם רבי] יהושע בן לוי ורבי יוסי בן שאול בשם רבי אמי, תינוק עושין אותו סניף לעשרה והתניא, אין מדקדקין בקטן אמר רבי אסי ואי תימא רבי סימון לשני קטנים נצרכה אחד ספק ואחד קטן עושין את הספק עיקר ואת הקטן סניף. תני, קטן וספר תורה עושין אותו סניף. רבי יהודה בן פזי בשם רבי אסי, היו תשעה נראין כעשרה עושין אותו סניף מה עביד מסימת אלא אפלו קטן ביניהן רבי ברכיה ורבי יעקב בר זבדי בעא קומי רבי סימון, כשם שעושין אותו סניף לעשרה כך עושין אותו סניף לשלשה, מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף, הכא לא כל שכן. אמר לו, הדא היא ולא כל שכן להלן שהוא מזכיר את השם עושין אותו סניף כאן שאין מזכיר את השם אין עושין אותו סניף, הדא אמרה לברכת המזון עושין אותו סניף לתפלה ולקריאת שמע אין עושין אותו סניף עד שיביא שתי שערות. אמר רבי יוסי, כמה זימנין אכלית עם אבא תחליפא ועם רבי חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. עד מתי יהא קורא אמר רב איתפלגון חבריא רבי הונא ורבי יהודה תרויהון בשם שמואל, חד אמר עד שיהא יודע לברך וחד אמר עד שיהא יודע טיב ברכה בעון קומי שמואל בר שילת, תשעה אכלו פת ואחד ירק [מהו]. אמר להון, מזמנין עליו. שמנה פת ושנים ירק, מזמנין עליו. שבעה פת ושלשה ירק, מזמנין. ששה פת וארבעה ירק, מזמנין. רבי אבינא בעא, מחצה פת ומחצה ירק [מהו]. אמר רבי זעירא עד דאנא תמן בעי נשאלינה וצרו לי מנך דלאו שאלתינה רבי ירמיה בעא, דין דאכל ירק מהו מזמנא עלוהי תניא, שלש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח ובקשו להקריב תשע מאה קרבנות מאה וחמשים מצא להן פתח מאה וחמשים לא מצא להן פתח. סליק לגבי ינאי מלכא, אמר ליה, תלת מאה נזירין אנון ואנון בעין תשע מאה קרבנין ולית להון, הב להון מן דידך פלגא ואנא יהיב להון מן דידי פלגא ויזלון ויקריבון. יהיב להון ינאי ועבד להון. אזלו ואמרו לישנא בישא לינאי מלכא על שמעון בן שטח, תהוי ידיע דכל מה דקרבון מדידך קרבון ברם איהו לא יהיב מן דידיה כלום שמע וערק בתר יומין אתין, הלין פרסאי נגסין על פתורא דינאי מלכא אמרין ליה, אנן נהירין דהוה הכא חד סב והוה אמר לן מילא דחכמה אמר לה לאחתיה שלח איתי יתיה. אמר[ה] ליה, הב לי מילא ושלח לי עזקתך והוא אתא יהיב לה מילא, אתא, יתיב ליה בין מלכא למלכתא. אמר ליה, מהו כדין אמר לו, דכן כתוב בספר בן סירא "סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך". אמר ליה, ולמה אפליתא בי אמר ליה, חס ושלום לא אפלת בך, אלא את יהבת מן מה דהוה לך, ואנא יהבת מן מה דהוה לי דכתיב "כי בצל החכמה בצל הכסף". אמר ליה, ולמה לא אמרת לי. אמר ליה, אלו אמרתי לך לא הוית עבד אמר ליה, ולמה ערקת, אמר ליה, דכתיב (ישעיה כו, כ) "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם". מזג ליה כסא, אמר ליה ליבריך. אמר ליה, ניבריך על המזון שאכל ינאי ומסביו. אמר ליה, מן יומי לא שמעית מנך הדא מילתא אמר ליה, מה את בעי מימר, נברך על המזון שלא אכלתי מזג ליה כסא תנינא, אמר, נברך על המזון שאכלנו משלו אמר רבי יוחנן, חלוקים עליו חבריו על שמעון בן שטח. רב ירמיה אמר, על הראשונה רב אבא אמר, על השניה מחלפא שטתיה דרב ירמיה, תמן צריכא ליה והכא פשיטא ליה מה צריכא ליה כדרבנן ומה פשיטא ליה כדרבן שמעון בן גמליאל דתני רבן שמעון בן גמליאל, עלה והסב וטבל עמהן אף על פי שלא אכל מן הדגן כזית מזמנין עליו, וכדברי חכמים רבי יעקב בר אחא אמר, לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן תנא, שנים פת ואחד ירק מזמנין עליו, ומאן תניתה, רבן שמעון בן גמליאל.

וירדו אחי יוסף עשרה. היה ראוי למקרא לומר וירדו בני יעקב, מהו אחי יוסף, אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה אלא מכרוהו לערבים ולבסוף נתחרטו. בכל יום אומרים, אימתי נבקר עליו, נביאהו אצל אביו. וכשאמר להם רדו למצרים נתנו כלם עיניהם לנהג בו מנהג אחוה.

כתיב, "מנע בר יקבהו לאום" זה פרעה הרשע שגנז התבואה בשני רעבון ולא בקש למכר (שם) "וברכה לראש משביר", זה יוסף הצדיק שזן את כל העולם כלו בשני רעבון, ונהג את כל העולם כלו כרועה שמנהיג צאנו במרעה טוב ובמישור, ועליו אמר דוד (תהלים פ, ב) "רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף". כשבא רעב בימי דוד היה מבקש רחמים לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, נהג את צאנך כיוסף שנהג את העולם וזן אותן בשני רעבון, שכיון שחזק הרעב באו המצרים אצלו, אמרו לו, תן לנו לחם, אמר להם, אלוה שלי אינו זן את המצרים אלא לכו ומולו את עצמכם, הלכו אצל פרעה והיו צועקים לפניו, שנאמר "ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם", אמר להם, "לכו אל יוסף", אמרו לו, כבר הלכנו אצלו והא מדבר עמנו דברים יתרים, ומה מדבר עמכם, דברים שאין לספרן, אמר להם, אף על פי כן מהו מדבר עמכם, אמר לכו מלו את עצמכם, ולא כך אמרנו לך מתחלה עבד הוא ואין דרכו של עבד לנהוג מלכות עלינו, אמר להם שוטים, לא כרוז יוצא מלפניו כל אותן שנים של שבע רעב בא, ולמה לא הנחתן תבואה של שנה ושל שתים ושל שלש, באותה שעה היו בוכים ואומרים לו אף התבואה הרקיבה. אמר להם ולא נשתיר קמח מאתמול, אמרו לו, אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב, אמר להם, שוטים, אם על התבואה הוא גוזר ומרקבת שמא יגזר עלינו ויהרגנו, אמר להם, אפלו אומר לכם חתכו מבשרכם והאכילו לנעמיות תשמעו לו, "כל אשר יאמר לכם תעשו". (שם נו) והרעב היה על כל הארץ אין כתיב כאן, אלא "על (כל פני) [פני כל] הארץ" לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים, שאין פנים האמור כאן אלא עשירים, כשאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חברו, וכיון שהוא עני אין לו פנים, שהוא מתביש מחברו.

**פסוק ו** אמר רבי יהודה ברבי [סימון], אף יוסף היה יודע שאחיו יורדין למצרים, מה עשה, הושיב שומרין על עשרה פתחים, אמר להם, כל מי שנכנס בפתח כתבו שמו והביאו לפני, זה קורא ראובן בן יעקב וזה קורא שמעון בן יעקב. וכן כל אחד ואחד. אמר להם יוסף, חתמו כל האוצרות ופתחו אחד ונתן שמותן לאותו שהיה ממנה על אותו אוצר. אמר לו לכשיבאו בני אדם הללו לקח אכל תפסום ושגרום לפני, הלכו כמה ימים ולא באו שגר עליהם לשוק ונתן סימנים עליהם ואמר להם אם תראום תפסום, הלכו ומצאו אותן בשוק של זונות, וכי מה מלאכתן בשוק של זונות, אלא אמרו מפני שיוסף יפה תאר הושיבוהו בקבה של זונות, מיד תפסום והביאום לפני יוסף, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ.

דבר אחר, ויוסף הוא השליט, שלש גזרות גזר יוסף, שלא יכנס בה עבד ויקח בר ושלא יכנס אדם בשני חמורים שלא יכנס אדם עד שיכתב שמו ושם אביו ושם זקנו והוה תמן מנשה קמיה ומקבל פתקין אמרין, ניעול וניחמי(ה) אי אשכחון יתיה טעין לן במדוי במכסא הא טב, ואי לאו בצפרא ניחמי מה אנן עבדין.

**פסוק ז-יב** וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם. שנעשה להם כנכרי, נטל את הגביע והיה מקיש עליו ואומר להם, מרגלים אתם, אמרו כנים אנחנו, אמר להם, ואם כנים אתם למה לא נכנסתם כלם בפתח אחד, אמרו לו, כבר צונו אבא אמר להם, מה טיבכם בשוק של זונות, אמרו לו אבדה אבדה לנו ואנו מבקרין עליה ואמרנו שמא מוצאין אותה בתוכה. אמר להם, רואה אני בגביע שבידי ששנים מכם החריבו כרך גדול שבשכם, ואחד מכרתם לערביים, מיד נזדעזעו, אמרו לו, (להלן פסוק לב) "שנים עשר אנחנו אחים", אמר להם, והיכן הן שנים מכם, אמרו לו, אחד מת ואחד אצל אבינו, אמר להם לכו והביאו אותו אלי. הלכו אצל אביהם, אמרו לו, כך ספר לנו האיש, כך צער אותנו, אמר לנו מרגלים אתם ואמר לנו (להלן פסוק לד) "הביאו את אחיכם הקטן". אמר להם יעקב, ושמעון היכן הוא, אמרו לו תפסו עלינו. אמר להם, הוספתם לי יגון על יגון, שנאמר ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם וגו'. "ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית". אמר לו, מה נשתנו בניך מבני. אמר להם יהודה, המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית, וכיון שכלתה, אמר לו יהודה, אבא, אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק אינו נתפס ואם אינו הולך עמנו כלנו מתים ברעב, מוטב שתניח את הספק ותתפש את הודאי. אמר, מי ערב בו, אמר לו (להלן מג, ט) אנכי אערבנו. מיד שלחו עמהם, וכיון שנשא יוסף את עיניו וראה את בנימין שמח מפני שהיה דומה לאמו.

מרי בר איסק אתא ליה אח מבי חוזאי אמר ליה, לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה, שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו וגו' מלמד שיצא בלא חתימת זקן אמר ליה, זיל איתי סהדי דאחוה את. אמר ליה, אית לי סהדי ומסתפי מניה דגברא אלמא הוא. אמר ליה לדידיה, זיל איתי את סהדי דלאו אחוך הוא. אמר ליה, דינא הכי, המוציא מחברו עליו הראיה. אמר ליה, הכי דנינא לך ולכל אלמי חברך. סוף סוף איתי סהדי ואסהידו ביה דאחוה הוא. אמר ליה, זיל פלוג ליה אמר ליה, ליפלוג לי נמי מפרדס ובוסתני דשתל אמר ליה, שפיר קאמר לך, דתנן, הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים הנכסים, השבח לאמצע מי דמי התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי, הכא מי ידע דמחיל. אגלגל מלתא ומטא לקמיה דרבי אמי אמר להו, גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה אהדרוה לקמיה דרב חסדא, אמר להו, מי דמי, התם ברשות נחית הכא לאו ברשות נחית, ועוד קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דרב אמי, אמר, לא סימוה קמאי דקטן היה.

רבי לוי אמר, ויכר יוסף את אחיו, בשעה שנפלו הם בידו, והם לא הכרהו, בשעה שנפל הוא בידן.

כלנו בני איש אחד נחנו, נצנצה בהן רוח הקדש ואמרו, את ואנו בנוי דחד גבר.

ויאמר לא כי ערות הארץ באתם לראות. כשם שאברים לאדם כך אברים לארץ, "ראש עפרות תבל", (שמות י, ה) "וכסה את עין הארץ", (במדבר טז, לב) "ותפתח הארץ את פיה", "ארץ אכלת יושביה", (שם יג, לב) "ומתחת זרעת עולם", (דברים לד, כז) "הנה רחבת ידים", (לעיל לד) "וינקהו דבש מסלע", "ישבי על טבור הארץ" (יחזקאל לח, יב), כי ערות הארץ באתם לראות, "והארץ לעולם עומדת".

**פסוק יג-יד** ויאמרו שנים עשר עבדיך, אמר להון, אן אינך. אמרין ליה, זבנן יתיה אמר להון, בכמה זבנתון יתיה. אמרין ליה, בחמש סלעים. ואי אתי בר נש ואמר לכון יהבו לי חמש סלעים ואנא יהיב יתיה לכון אתון עבדין, אמרו ליה אין ואי אמר לכון בר נש יהבון לי בכפלא ואנא יהיב יתיה לכון אתון עבדין, אמרו לו, אין אי אמר לכון בר נש אפלו אתון יהבון לי כמה לית אנא יהיב לכון מה אתון עבדין אמרו לו, על מנת כן נחתינן או למקטיל או למקטלא אמר להם, הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם.

**פסוק טו** בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה. בשעה שהיה נשבע לשקר היה אומר חי פרעה. משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה וכסתה עליו סדין אתון בעין גבה אמרין, כן תהוי ההיא אתתא אכלה מן הדין בשרא דלא ידענא ביה כך חי פרעה אם תצאו מזה.

**פסוק יח** ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי, אין הקדוש ברוך הוא מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים.

**פסוק כא** ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו. לשון דרומאי הוא אבל, ברם אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו. אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה רואה את אחיו מוכרין אותו ושותק, אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו.

**פסוק כב** ויען ראובן אתם לאמר [ו]גם דמו הנה נדרש, דמו ודם זקן.

**פסוק כג** והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינתם, זה מנשה.

**פסוק כד** ויסב מעליהם ויבך ויקח את שמעון. אמר יוסף בדעתו, אם אני מכניס שמעון ולוי שמא יקפידו שבטים על לוי שהוא חכם וכהן גדול ויעשו למצרים כמו שעשה לשכם אלא הריני מכניס לשמעון, שאין מחבבין לו [כל] כך וילכו אצל אביהם. כיון שבקש אותו לתפסו רצו השבטים לסיעו. אמר להם שמעון, איני רוצה שתסיעוני. שלח יוסף לפרעה ואמר, שגר שבעים גבורים, שמצאתי אנשים ואני רוצה להכניסם בבית האסורים, וכיון שבאו אמר להם, טלו השלשלאות הללו ותנו בצוארו והשבטים מרחוק. כיון שקרבו אצל שמעון נתן עליהם בקולו ונפלו כלן לפניו ונשברו שניהן. היה עומד מנשה אצל אביו, אמר ליה, קח אותה השלשלת ושים בצוארו והכהו מכה אחת ונתנה עליו. אמר שמעון, מכה זו של בית אבא היא.

ויאסר אתו לעיניהם. לעיניהם אסרו, כיון שיצאו להם הוציאו והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו וסכו.

**פסוק כח** ויצא לבם ויחרדו. כד דמך רבי סימון בר זבדי אמרו ליה לרבי לוי עול ואפטר עלוי על ואפטר עלוי, (איוב כח, א ב) "כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו, ברזל מעפר יקח ואבן יצוק נחושה", ארבעה דברים הללו הן הן תשמישן של עולם, ואם אבדו יש להן חליפין תלמיד חכם שאבד מי מחליפו. אמר רבי לוי שבטים מצאו מציאה, כתיב ויצא לבם ויחרדו, אנו שאבדנו את רבי סימון בר זבדי על אחת כמה וכמה.

**רמז קמט** רבי יוחנן אשכחיה לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקך. אמר ליה, (דברים יד, כב) "עשר תעשר". אמר ליה, לפריש לי מר אמר ליה, עשר בשביל שתתעשר. והכתיב "לא תנסו את ה'". אמר ליה, הכי אמר לי רבי אושעיא, חוץ מזו דכתיב (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די", עד שיבלו שפתותיכם [מ]לומר די. יומא אחרינא אשכחיה, אמר ליה, אימא לי פסוקך. אמר ליה (משלי יט, ג) "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" הוה קא מתמה, מי אכא מלתא בכתובים דלא רמזה משה באוריתא. אמר ליה, אטו הא מי לא רמזה משה, והכתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו. דליא עיניה וחזיה אמרה ליה אמיה, תא, דלא לעביד בך כדעביד לאבוך.

**פסוק כט** ויבאו אל יעקב ויגידו לו את כל הקרת אתם. מלמד שהיו הדברים עליהם קשין כקורות.

**פסוק לה** ויהי הם מריקים שקיהם וגו', מלמד שחשדן אביהם.

**פסוק לו** ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם כבר, יוסף איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה, עלי להעמיד שנים עשר שבטים.

**פסוק לז** את שני בני תמית, אמר לו, בכור שוטה, בניך לא בני הם.

**פסוק לח** ויאמר לא ירד בני עמכם. בשעה שהיה אדם אומר דבר מתקן לפני רבי טרפון הוה אומר כפתור ופרח, ובשעה שהיה אדם אומר דבר של בטלה היה אומר לא ירד בני עמכם.

(לעיל פסוק ל) דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות. למימר דכל דבור לשון קשה, והתניא "אז נדברו יראי ה'", אין נדברו אלא לשון נחת, וכן הוא אומר (תהלים מז, ד) "ידבר עמים תחתינו", דבר לחוד ידבר לחוד.

וקראהו אסון בדרך. הא בבית לא אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.

תני, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן אמר רבי אלעזר, והוא דאתחזק תלתא זמני, דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו.