# פרק ח'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bereshit/noach/perek-8/

**פסוק א** ויזכור אלהים את נח וגו'. זה שאמר הכתוב (תהלים לו, ז) "צדקתך כהררי אל", צדקה שעשית עם נח בתבה כהררי אל, הדא הוא דכתיב (שם פסוק ד) "ותנח התבה" וגו'. "משפטיך תהום רבה" משפטים שעשית עם דורו דקדקת עמהם עד תהום רבה, הדא הוא דכתיב (לעיל ז, יא) "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה", ולא עוד אלא כשזכרתו לא לו לבדו נזכרת אלא לו וכל מי שהיה עמו בתבה, הדא הוא דכתיב ויזכר אלהים את נח.

אדם עולה בספינה ועמו בהמה אם עמד סער בים מה הן עושין משליכין את הבהמה לים ומקימין את האדם, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, כשריחם על נח ריחם על הבהמה, שנאמר ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה.

"יודע צדיק נפש בהמתו", יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו (נחום א, ז) "טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חסי בו".

אוי להם לרשעים שהופכים מדת רחמים למדת הדין, בכל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר "ה' ה' אל רחום וחנון" וכתיב (בראשית ו, ה ז) "וירא ה' כי רבה רעת האדם, וינחם ה' כי עשה את האדם, ויאמר ה' אמחה את האדם אשריהם הצדיקים שהן הופכין מדת הדין למדת רחמים בכל מקום, שנאמר אלהים זו מדת הדין, שנאמר (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל" "עד האלהים יבא דבר שניהם" וכתיב ויזכר אלהים את נח (בראשית ל, כב) "ויזכר אלהים את רחל", (שמות ב, כד) "וישמע אלהים את נאקתם", מה זכירה נזכר לו, שזן ופרנס כל י"ב חדש בתבה. את נח בזכות הטהורים שהיו עמו בתבה.

**פסוק ב** ויסכרו מעינת תהום. לטובה, אבל לא כל מעינות, חוץ ממעין טבריא ואבלונים ומערת פמייס, לרעה (לעיל ז, יא) "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום".

אמר רבי יוחנן, שלשה נשתיירו מהן בלועא דגרדי וחמי טבריא ועינא רבתי דתורם.

**רמז נח** תנו רבנן, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקדוש ברוך הוא, אמרו, כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן, אמר הקדוש ברוך הוא, בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי, בה אני דן אותן, שנאמר "ואני הנני מביא את המבול מים". אמר רבי יוחנן, דור המבול ברבה קלקלו (שם ה) "וירא ה' כי רבה רעת האדם", ברבה נדונו, "כל מעינות תהום רבה".

**פסוק ו** ויפתח נח את חלון. הדא מסייעתא לההוא דאמר רב אבא בר כהנא חלון.

**פסוק ז** וישלח את העורב. הדא הוא דכתיב (תהלים קה, כז) "שלח חשך ויחשך".

ויצא יצוא ושוב. התחיל משיבו תשובה מכל בהמה ועוף שיש כאן אי אתה משלח אלא לי, אמר ליה, מה צורך לעולם בך לא לאכילה ולא לקרבן, אמר ליה הקדוש ברוך הוא, קבלהו, שעתיד העולם ליצטרך לו, אמר ליה אימתי, אמר ליה עד יבשת המים, עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם, הדא הוא דכתיב (מלכים א' יז, ו) "והערבים מביאים לו לחם".

אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבהו עורב לנח, אמר ליה, רבך שנאני ואתה שנאתני, רבך שנאני "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה", ואתה שנאתני, הנחת מין שבעה ושגרת מין שנים, אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר בריה אחת, או שמא לאשתי אתה צריך. אמר ליה, רשע במותר לי נאסר לי בנאסר לי לא כל שכן. מנלן דנאסר לו, דכתיב (לעיל ו, יח) "ובאת אל התבה אתה ובניך" מכאן שנאסרו בתשמיש המטה.

תנו רבנן, שלשה שמשו בתבה, וכלן לקו. ואלו הן, חם וכלב ועורב, כלב נקשר, עורב רק חם לקה בעורו ויצא ממנו כוש, דכתיב (להלן י, ו) "ובני חם כוש ומצרים".

וישלח את העורב. לידע מה בעולם והלך ומצא נבלת אדם משלכת בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו, ושלח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו, השולח דברים ביד טמא כשולח ביד כסיל, והשולח דברים ביד טהור (משלי ז, יג) "כציר נאמן לשלחיו".

**פסוק ח-יא** וישלח את היונה מאתו. מכאן שדירתן של עופות טהורות אצל צדיקים.

והנה עלה זית טרף בפיה. אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ומסורים ביד אדם, ומאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא, שנאמר "הטריפני לחם חקי".

**רמז נט** ולא מצאה היונה מנוח. אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א, ג) "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אלו מצאה מנוח לא היו חוזרין. ודכוותה "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" אלו מצאו מנוח לא היו חוזרין.

ויחל עוד שבעת ימים. שלשה שבועים ימים.

והנה עלה זית טרף בפיה. מהו טרף, קטיל כהאיך דאת אמרת (בראשית לז, לג) "טרף טרף יוסף". אמר לה, אלו לא קטלתיה, אילן רב הוה מתעביד מהיכן הביאה אותו רבי לוי אומר, משבשושין שבארץ ישראל הביאה אותו, היא דברייתא אמרין ארעא דישראל לא טפת במיא דמבולא הדא הוא דכתיב (יחזקאל כב, כד) "את ארץ לא מטהרה [היא] (ו)לא גשמה ביום זעם". רב ביבי אמר, שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאה אותו. ולא היה להביא דבר מעולה כגון קנמון ובלסמון אלא רמז רמזה לו, אמרה ליה, מרי מר מזה מתחת ידיו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידיך.

**פסוק יב** וייחל עוד. מסיע לאומר שלש שבעין.

**פסוק יג-יד** ויהי באחת ושש מאות שנה. תנינן, משפט דור המבול שנים עשר חדש, הא כיצד, בשנת שש מאות שנה לחיי נח" וגו' וכתיב (שם יב) "ויהי הגשם ארבעים יום וארבעים לילה", זה מרחשון וכסליו (שם כד) "ויגברו המים" וגו', הרי טבת ושבט ואדר וניסן ואייר (ח, ד) "ותנח התבה בחדש השביעי" זה סיון שהוא שביעי לירידת גשמים, לששה עשר ימים חסרו ארבע אמות לארבעה ימים אמה, טפח ומחצה בכל יום נמצאת אומר שהיתה התבה משוקעת במים י"א אמה וכולהון לששים יום חסרו, הדא הוא דכתיב "והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי", זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים ויהי באחת ושש מאות שנה וגו' נעשית כמקפה ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש, נעשה כגריד וזרעו אותה ולא צמחה, למה, שהיה סימן קללה ואין סימן קללה חוזר לברכה, והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו. ולא היה צריך קרא למימר אלא ששה עשר יום לחדש ומה תלמוד לומר בשבעה ועשרים יום, אלא אחד עשר יום שימות החמה יתרין על ימות הלבנה. אמר רבן שמעון בן גמליאל, הרוצה לידע שימות החמה יתרין [י"א יום], ישרוט שריטה אחת בכתל באחד בתקופת תמוז ולשנה הבאה באותו הזמן אין חמה נוגעת לשם עד י"א יום.

**פסוק טו-טז** וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה. כתיב (קהלת י, ד) "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח", אמר נח, כשם שנכנסתי לתבה ברשות כך איני יוצא אלא ברשות אמר רבי יודן, אלו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי, אלא אמר נח כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך איני יוצא ממנו אלא ברשות.

צא מן התבה. משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו צא ממקומך משל לסופר שיצא למקום אחד והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו צא ממקומך, כך נח.

צא מן התבה. ולא קבל עליו לצאת, אמר, אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר "כי מי נח זאת לי" וגו'.

**פסוק יז** כל החיה אשר אתך. אמר רבי יודן, הוצא כתיב היצא קרי ושרצו בארץ ולא בתבה, ופרו ורבו (בארץ) [על הארץ] ולא בתבה.

**פסוק יט** כל החיה כל הרמש וגו' כל רומש על הארץ. אמר רבי זירא, רומש מלא כתיב, פרט לכלאים למשפחותיהם, פרט לסריס.

אמר רבי ירמיה בן אלעזר, למשפחותיהם ולא הם אמר ליה אליעזר לשם רבה כתיב למשפחותיהם יצאו מן התבה אתון היכי הויתון אמר ליה, צער גדול היה לנו בתבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה. האי זקיתא לא הוה ידע אבא מאי אכלה, יומא חד הוה יתיב וקא פלי רומנא נפל תולעתא מניה ואכלתיה, מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע ואכלה. אריא אישתא זניתיה דאמר רב, האי אריה לא פחות משיתא ולא טפי מתריסר זייניה אישתא אורשינא אשכחיניה אבא דהוה גני בספנא דתיבותא אמר ליה, מאי טעמא לא בעית מזוני, אמר ליה, חזיתך דהות טרידא, אמינא, לא אצטרך אמר ליה, חיישת מצערי, יהי רעוא דלא תמות, שנאמר (איוב כט, יח) "ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים".

**פסוק כ** ויבן נח מזבח. התבונן נח מה טעם ריבה הקדוש ברוך הוא בטהורה יותר מן הטמאה, אלא שהוא רוצה להקריב מהן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהרה ויעל עלת במזבח, על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר (תהלים סט, לב) "ותיטב לה' משור פר".

עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מתרות, ועבודה בבכורות, והכל כשרים להקרב, בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין, טהורים אבל לא טמאים, והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל טעונה הפשט ונתוח, וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן מנא הני מילי, אמר רב הונא, דאמר קרא ויבן נח מזבח לה' וגו' בהמה ועוף כמשמען, חיה הרי היא בכלל בהמה, זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות בעלי מומין לאפוקי מחסר אבר דלא. דאמר רב אלעזר, מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח, דכתיב "ומכל החי וכו'" כדכתוב לעיל (ברמז נ"ד) טהורה אבל לא טמאה, טהורה וטמאה בההיא שעתא מי הוי אמר רב שמואל בר נחמן אמר רב יונתן, מאותן שעתידין ליטהר מנא ידע, אמר רב חסדא, העבירום לפני התבה, כל שהתיבה קולטתו טהור רבי [אבהו] אמר, הבאים מאליהן הכל קרבו עולות, כמאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן, דתנו רבנן (ויקרא יז, ב) "דבר אל בני ישראל", בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ, ואין הגוים מצווין לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ומקריב עליה כל מה שירצה, ואסור לסייען, ואסור לעשות שליחותן, ואורויי להו שרי.

רבי יוסי אומר, המעלה בחוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח רבי שמעון אומר, אפלו לא העלה אלא על הסלע או על האבן חייב. אמר רב הונא, מאי טעמא דרבי יוסי, דכתיב ויבן נח מזבח לה' אמר רבי יוחנן, מאי טעמא דרבי שמעון, דכתיב (שופטים יג, יט) "ויקח מנוח את גדי העזים ויעל(הו) על הצור לה'" ואידך נמי הכתיב ויבן נח מזבח, ההוא גובהה בעלמא ואידך נמי הכתיב "ויקח מנוח", הוראת שעה היתה, ואיתימא היינו טעמא דרבי שמעון כדכתיב "מזבח... פתח אהל מועד", ואין מזבח בבמה.

**פסוק כא** **רמז ס** וירח ה' את ריח הניחוח. אמר רב חנינא, כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, דכתיב וירח ה' את ריח אמר רב, כל שדעתו מישבת עליו ביינו יש בו מדעת של שבעים זקנים, יין נתן בשבעים וסוד נתן בשבעים נכנס יין יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של שבעים. אמר רב חנינא בר פפא, כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה שנאמר (שמות כג, כה) "וברך את לחמך ואת מימיך", מה לחם נקח בכסף מעשר אף הנך דנקחין בכסף מעשר, וקא קרי לה מים, אי לא נשפך בביתו כמים אינה ברכה.

וירח ה'. XאY הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, XבY הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש, משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה בדיסקוס נאה עמד בן בנו וכבדו, אמר, דמי דורון דידך לדורון דסבך XגY כך הריח ריח של שמד.

**רמז סא** ויאמר ה' אל לבו. הרשעים הן ברשות לבן, "אמר נבל בלבו", (בראשית כז, מא) "ויאמר עשו בלבו", (מלכים א' יב, כו) "ויאמר ירבעם בלבו". "ויאמר המן בלבו", אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א' א, יג) "וחנה היא מדברת על לבה" (שמואל א' כז, א) "ויאמר דוד אל לבו" (דניאל א, ח) "וישם דניאל על לבו", דומין לבוראן.

ויאמר ה' אל לבו לא אסף לא אסף. ליסגי ליסגי לא אוסיף לנח לא אוסיף לדורות.

כי יצר לב האדם רע. עלובה היא העסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר "כי הוא ידע יצרנו", עלובה היא הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר (ירמיה יא, יז) "וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה". שאל אנטונינוס את רבינו, אמר ליה, מאימתי יצר הרע נתן באדם, אמר ליה, עד שלא יצא ממעי אמו, אמר ליה לאו, שאלו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא, והודה לו רבי שהשוה לדעת המקרא, כי יצר לב האדם רע מנעריו כתיב בשעה שהוא נינער לעולם. ועוד שאלו, מאימתי נתנה נשמה באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו, אמר ליה משיצא ממעי אמו, אמר ליה לאו, משל אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח, והודה לו רבי שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי", מאימתי נתנה נשמה בי משעה שפקדתני.

תנו רבנן, קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע.

שבעה שמות יש לו ליצר הרע. XאY הקדוש ברוך הוא קראו רע, XבY משה קראו ערל, שנאמר (דברים י, טז) "ומלתם את ערלת לבבכם". XגY דוד קראו טמא, שנאמר (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים", מכלל דאיכא טמא. XדY שלמה קראו שונא, שנאמר "אם רעב שנאך האכילהו לחם" XהY ישעיה קראו מכשול, שנאמר (ישעיה נז, יד) "הרימו מכשול מדרך עמי". XוY יחזקאל קראו אבן, שנאמר (יחזקאל יא, יט) "והסירתי לב האבן מבשרם". XזY יואל קראו צפוני, שנאמר (יואל ב, כ) "ואת הצפוני ארחיק מעליכם".

**פסוק כב** עד כל ימי הארץ וגו'. רבי יודן בשם רבי שמואל מה סבורין בני נח שבריתן כרותה עומדת לעד, אלא כל זמן ששמים וארץ קימין בריתן קימת, כשיבא אותו היום שכתוב בו "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", באותה שעה (ראה זכריה יא, יא) ותופר ביום ההוא.

אמר רב אחא, מי גרם להם שמרדו בי, לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין יולדין ולא קוברין מכאן ואילך זרע וקציר וקור וחם, חמה חכאכית קיץ וחרף מקץ אני עליהן את העוף כהאיך דאת אמרת "וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף", מעשה היה באחד מגדולי הדור שהיה חושש את ראשו, אמר, חמון מה עבד לן דרא דמבולא.

דבר אחר, עד כל ימי הארץ. רב הונא בשם רב אחא מה סבורין בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד, כך אמרתי להם עד כל ימי הארץ וגו', אלא כל זמן שהיום ולילה קימין בריתם קימת, לכשיבא אותו היום שכתוב בו (זכריה יד, ז) "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה" באותה שעה (ראה זכריה יא, יא) "ותופר ביום ההוא".

אמר רב יצחק, מי גרם להם שמרדו בי, לא על ידי שהיו זורעים ולא קוצרין דאמר רב יצחק אחד לארבעים שנה היו זורעין ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלשין ארזי לבנון בהליכתן, והיו אריות ונמרים חשובין עליהן ככלמתא בבשרן, הא כיצד היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת, דכתיב ימי הארץ זרע וקציר.

רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו טבת וחצי שבט חרף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קור, חצי ניסן איר וחצי סיון קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ חצי אב אלול וחצי תשרי חום. רבי יהודה מונה מתשרי רבי שמעון מונה ממרחשון נח עבר את השנה.

רבי שמעון בן לקיש אומר, כותי ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן. פשיטא אמר רב הונא, ואפילו בשני בשבת וליחשביה גבי ז' מצות, כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב, והרי דינין דקום עשה וקא חשיב, קום עשה ושב ואל תעשה נינהו.