# פרק כ"ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bereshit/toldot/perek-26/

**פסוק א-ג** ויהי רעב בארץ, כתיב (תהלים לז, יח יט) "יודע ה' ימי תמימים" [זה יצחק] "ונחלתם לעולם תהיה" גור בארץ הזאת. (תהלים שם) "לא יבושו בעת רעה", ברעתו של אבימלך "ובימי רעבון ישבעו" ויהי רעב בארץ.

"לא ירעיב ה' נפש צדיק" זה יצחק גור בארץ הזאת. "והות רשעים יהדף" זה אבימלך.

עשרה מיני רעבון וכו' (כדכתוב ברמז (מ"ו)).

אל תרד מצרימה שכן בארץ, עשה שכונה בארץ, הוי זרע, הוי נוטע, דבר אחר שכן השכינה בארץ.

גור בארץ הזאת, את עולה תמימה, מה עולה אם יצאה חוץ לקלעים נפסלת, אף את אם את יוצא חוץ לארץ את נפסל.

כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל הקשות וכו' (בב"ר פס"ד). האל מקצתן אימתי אני נותן לך את השאר, לעתיד לבא.

**פסוק ה** עקב אשר שמע אברהם בקלי, בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו, רבי שמעון בן לקיש אמר, בן שלש שנים הכיר את בוראו שנאמר עקב אשר שמע מנין עק"ב.

אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כלה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו', ואימא שבע מצות ומילה, אם כן מצותי חקותי ותורתי למה לי. קיים אברהם אפילו ערובי תבשילין שנאמר תורתי, אחד דברי תורה, ואחד דברי סופרים.

**פסוק ח** ויהי כי ארכו לו שם הימים, אמר רבי יוחנן חלום קשה נבואה קשה, אבל שוטה אריכות ימים מבטלתן, נבואה קשה דכתיב (יחזקאל יב, כב) "יארכו הימים ואבד כל חזון" אבל שוטה וכו' מיצחק ויהי כי ארכו לו שם הימים... וירא והנה יצחק מצחק, בשביל שהעלו ימים ארוכים היה עושה דבר זה לא כך אמר רבי יוחנן המשמש מטתו ביום הרי זה מגנה, דאמר רבי יוחנן, אין תשמש המטה אלא בלילה, שנאמר "בערב היא באה ובבקר היא שבה". איוב קלל יום לידתו וליל עבורו, הדא הוא דכתיב (איוב ג, ב) "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר" אמר איוב הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבא ליזקק לה, שתאמר לו הרה גבר ירמיה מקלל יום לידתו ויום עבורו "ארור היום אשר ילדתי בו", זה יום העבור, "יום אשר ילדתני אמי", זה יום הלידה, אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה דבר זה אלא לפי שהיתה איזבל הורגת בנביאים שמש מטתו ביום וברח.

**פסוק יא-יב** ויזרע יצחק בארץ ההיא, אמר רבי חלבו הארץ קשה והשנה קשה אף על פי כן הצליח, ואלו היתה יפה על אחת כמה וכמה וימצא בשנה ההיא מאה שערים, מאה מינים שערים מאה כורים האמידו אותה ועשתה כמה שהאמידוה והלא כל דבר שבמדה ובמנין אין ברכה מצויה בו, מפני מה אמדו אותה, מפני המעשר.

ויזרע לקח כל המעשר מממונו וזרע צדקה לעניים, כשם שאתה אומר, (הושע י, יג) "זרעו לכם לצדקה", וכל דבר ודבר שעשר נתן לו הקדוש ברוך הוא מאה שערים של ברכות.

ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנגע, אמר רבי איבו אפילו צרור לא יזרק בו אדם.

**פסוק יג** ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך.

**פסוק יד** ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה, ועבדה כתיב אם אין אדם נעשה כעבד לעצמו אינו קונה אותו.

**פסוק טז** לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, אמר לו כל עצומות שעצמת, לא ממנו היה לשעבר היה לך קווקיא חד כדון אית לך קווקיא סגיאין.

**פסוק יח-כב** אמר רבי חנינא, הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים, רבי נתן אומר, מצא תורה, שנאמר (משלי ח, לה) מצאי מצא חיים רבא אמר, חיים ממש. הרואה באר בחלום, ישכים ויאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל, קודם שיקדמנו פסוק אחר "כהקיר בור מימיה".

כמה בארות חפר יצחק אבינו בבאר שבע, רבי יהודה ברבי סימון אמר, ארבעה כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר ורבנן אמרין חמשה כנגד חמשה חומשי תורה ויקרא שם הבאר עשק, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו ויקרא שמה שטנה, כנגד ספר ואלה שמות על שם וימררו את חייהם וימצאו שם באר מים חיים כנגד ספר ויקרא, שמלא הלכות רבות (להלן פסוק לג) "ויקרא אתה שבעה", כנגד ספר וידבר, שהוא משלים לשבעה חומשי תורה והלא חמשה הן, בר קפרא עביד מן רישא דספרא דוידבר עד (במדבר י, לה) "ויהי בנסע הארן" ספרא "ויהי בנסע הארן" ופסוק דבתריה ספר בפני עצמו, מן תמן עד סופיה דספרא ספר בפני עצמו ויקרא שמה וגו' נגד משנה תורה.

**פסוק כו** ואבימלך הלך אליו מגרר, [מגורר] מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה. [ד"א מגרר] מגורר שעלו בו צמחין.

ואחוזת מרעהו, רב יהודה אומר אחזת מרעהו שמו רבי נחמיה אמר סיעת מרחמוהי.

ופיכל שר צבאו, רב יהודה אומר פיכל שמו רבי נחמיה אומר פה שכל צבאותיו נושקין לו על פיו.

**פסוק כח-כט** ויאמרו ראו ראינו, מעשיך ומעשה אבותיך. אם תעשה עמנו רעה וגו' רק מעוט, מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה.

בימי רבי יהושע בן חנניה, גזרה מלכות שיבנה בית המקדש הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו לאנטוכיא. והיו מספיקין לעולי גולה אזלין אלין כותאי ואמרין ליה "ידיע להוי למלכא דהך קרתא דתתבני ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון" "מנדה" זו מנת המלך "בלו" פריגורין "והלך" זה אנגרוטוג אמר לון ומה נעביד וגזרית אמרין ליה, שלח ואמור להון או ישניניה מן אתריה, או יוסיפון עליה חמש אמין, או יבצרון מיניה חמש אמין. ומן גרמיה אינון חזרין בהון הוו קהליא זה מצמתין בהדא בקעתא דבית רמון כיון דאתין כתביא שרון בכין בעון מימרד על מלכותא אמרין יעול בר נש חכים וישדל צבורא אמרין יעול רבי יהושע בן חנניה, דהוא אסקלוסתיקא דאוריתא עאל ודרש ארי טרף וישב לו עצם בגרונו, אמר כל דאתי ומפיק אנא יהיב ליה אגריה אתא הדין קורא מצראה דמוקריה אריך ויהב קועיה ואפקיה אמר ליה הב לי אגרי אמר ליה תהי מגלגלא ואמרת דעלת בפומא דארי בשלם ונפקת בשלם ואין לך שכר גדול מזה. כך דינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.

**פסוק לב** ויבאו עבדי יצחק ויגדו לו אין אנו יודעים אם מצאו אם לאו ממה דכתיב (לעיל פסוק כ) וימצאו שם באר מים חיים, הוי שמצאו מים חיים.

**פסוק לד** **רמז קיב** ויהי עשו בן ארבעים שנה, כתיב "יכרסמנה חזיר מיער", כל הנביאים לא פרסמוה אלא אסף ומשה אסף אמר "יכרסמנה חזיר מיער" משה אמר (ויקרא יא, ז) "ואת החזיר כי מפריס פרסה" למה מושלה בחזיר, מה החזיר הזה בשעה שהוא רובץ פושט טלפיו כלומר ראו שאני טהור כך עשו כל ארבעים שנה היה צד נשי אנשים ומענה אותן, כיון שהגיע לארבעים שנה דמה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה.

ויקח אשה את יהודית רבי יודן בן רבי סימון פתח "אלהים מושיב יחידים ביתה" אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקדוש ברוך הוא מביאן ומזוגן זה לזה, לפי שכתוב (דברים כ, יז) "כי החרם תחרימם החתי" וכו', אמר הקדוש ברוך הוא ייתי הדין מחיק שמא דכתיב (עובדיה א, יח) "ולא יהיה שריד לבית עשו", ויסב להדא מחקת שמא.

**רמז קיג** ויקח אשה את יהודית, הלך אצל מינו "את כל עורב למינו" בימי רבי חיא הלך זרזיר לארץ ישראל, אתון טעון ליה לגביה, אמרו לו, מהו דנכליניה אמר להם אזלין יהביתון על אגרא, וכל עוף דשכון עליה מיניה הוא עבדין כן, ואתא הדין עורבא מצראה ושכן גביה אמר לון מסאב הוא דכתיב (שם) "את כל עורב למינו" אמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, כך לפי דכתיב (דברים כ, יז) "כי החרם תחרימם" וכתיב (עובדיה א, יח) "לא יהיה שריד לבית עשו", ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדא מחיקת שמא.

**פסוק לה** ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, למה ליצחק תחלה, אלא רבקה על ידי שהיתה בת עובד עבודה זרה, לא היתה מקפדת על עובדי עבודה זרה. יצחק שהיה בן קדושים, והיה מקפיד על עובדי עבודה זרה, לכך ליצחק תחלה. דבר אחר מפני מה ליצחק תחלה לפי שהיה הדבר תלוי בה שנאמר "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", לכך ליצחק תחלה. דבר אחר וכו' אלא דרכה של אשה להיות יושבת בבית ודרכו של איש להיות יוצא לחוץ ולומד בינה מבני אדם, וזה על ידי שכהו עיניו והוא יושב בתוך ביתו לכך ליצחק תחלה. דבר אחר לפי שגרם לו לסלק רוח הקודש ממנו.