# פרק ל"ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bereshit/vayeshev/perek-38/

**פסוק א-ב** **רמז קמד** ויהי בעת ההוא וירד יהודה כתיב (מלאכי ב, יא) "בגדה יהודה ותועבה נעשתה" אמר ליה, כפרת יהודה, שקרת יהודה" "כי חלל יהודה", נעשתה חלין יהודה, (שם) "קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר".

וירד יהודה מאת אחיו, שנאמר (מיכה א, טו) "עד הירש אבי לך יושבת מרשה עד עדלם יבוא כבוד ישראל".

רבי שמואל בר נחמן פתח, "כי אנכי ידעתי את המחשבת" שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה ירד לקח לו אשה והקדוש ברוך הוא מביא אורו של מלך המשיח "בטרם תחיל ילדה" עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.

ויהי בעת ההוא. מה כתיב למעלה מהענין, (לעיל לז, לו) "והמדנים מכרו אתו", לא היה צריך קרא למימר אלא (להלן לט, א) "ויוסף הורד מצרימה" רבי יוחנן אמר כדי לסמך ירידה לירידה רבי אלעזר אומר כדי לסמך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דאמר רבי יהושע בן לוי, רואה היתה באיסטרולוגין שלה שהוא עתיד להעמיד ממנה בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה, הדא הוא דכתיב (ישעיה מז, יג) "מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך" "מאשר" ולא כל אשר ודכותה "ולא יתבששו, והנחש היה ערום", לא היה צריך קרא למימר אלא (שם ג, כא) "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" אלא להודיעך מאיזה חטא קפץ עלהם הרשע הזה, מתוך שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם. אמר רבי יעקב דכפר חנן, שלא להפסיק בפרשתו של נחש ודכותה "ודי מהלכין בגוה יכל להשפלה" "בלשאצר מלכא עבד לחם רב". והיכן הוא אויל מרודך רבי אליעזר אומר, כדי לסמך רשע לרשע קוצץ לקוצץ גיותן לגיותן. רב שמואל בר נחמן אמר כדי לסמך הפסקת מלכות להפסקת מלכות ודכותה (שם ה, ל, ו, א) "בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה ודריוש מדאא קבל מלכותא". והן הוא (שם ח, א) "בשנת שלוש" שלא יאמר [דברי] פיוטין הם כדי שידעו [הכל] שאמרו ברוח הקדש ורבנן אמרי, כדי לסרג על הספר כלו שאמרו ברוח הקדש אמרו, באו ונפזר את עצמנו שכל זמן שאנו מכנסים השטר מצוי לגבות אמר להם הקדוש ברוך הוא, עשרה בני אדם שנמצאו בגנבה אין אחד נתפס על ידי כלן, וכיון שנמצאו בגנבה אמרו, "האלהים מצא את עון עבדיך" מצא בעל השטר לגבות את חובו, כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה אמרו, באו ונפרנס את עצמנו לשעבר היה עסוק להשיאנו נשים עכשו שהוא עסוק בשקו ובתעניתו אינו דין שיהא עסוק להשיאנו נשים. אמרו לו, יהודה, והלא אתה הראש לך ופרנס את עצמך, מיד וירד מאת אחיו. ירידה הוא לו שקבר אשתו ובניו.

כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומר קובר את אשתו ובניו. ממי את למד, מיהודה (לעיל לז, כו) "ויאמר יהודה אל אחיו היה לו להוליכו בכתפיו אצל אביו, גרם לו לקבר אשתו ובניו. כל מי שמתחיל את המצוה ואינו גומרה ובא אחר וגמרה נקראת על שמו. הדא הוא דכתיב (יהושע כד, לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל", והלא משה העלן, שנאמר (שמות יג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" אלא שנגזר עליו שלא לכנס לארץ, ואלו מטפלין לפיכך נקראת על שמם, שנאמר (כי השבע השביע וגו') משל למה הדבר דומה, ללסטין שנכנסו ונטלו קנקן אחד, הציץ עליהן בעל היין אמר להם יערב לכם ויבסם לכם ששתיתם היין, החזירו הקנקן למקומה. כך אמר הקדוש ברוך הוא לשבטים, משכם מכרתם את יוסף החזירו את עצמותיו למקומם. דבר אחר, אמר להם יוסף, משביע אני עליכם שמשם שגנבתוני שם תחזירוני, וכן עשו, "ואת עצמות יוסף קברו בשכם".

רבי אליעזר אומר, מורידין אותו מגדלתו, שנאמר וירד יהודה.

ויט עד איש עדלמי ושמו חירה. רבנן אמרי, חירה הוא חירם שהיה בימי דוד, (מ"א ה, טו) "כי אהב היה חירם לדוד כל הימים", למוד היה אותו האיש להיות אוהב לשבט הזה רבי יהודה בר סימון אמר, חירם אחר היה על דעת רבנן חיה קרוב לאלף ומאתים שנה ועל דעת רבי יהודה חיה קרוב לחמש מאות שנה.

**רמז קמה** וירא שם יהודה בת איש כנעני. מאי כנעני, אילימא כנעני ממש אפשר בא אברהם והזהיר ליצחק בא יצחק והזהיר ליעקב ויהודה אזיל ונסיב אלא בר גבר תגרא כדכתיב "כנען בידו" וגו'. ואיתימא מהכא, (ישעיה כג, ח) "כנעניה נכבדי ארץ".

בת גבר תגרא בוצינא דאתרא.

**פסוק ג** ויקרא את שמו ער. בן שהער מן העולם.

**פסוק ד** ותקרא את שמו אונן. שהביא אנינה לעצמו.

**פסוק ה** ותקרא את שמו שלה וגו'. פסקה.

**פסוק ז** ויהי ער בכור יהודה רע. שהיה חורש בגנות ומערה לאשפות.

**פסוק ח** בא אל אשת אחיך ויבם אתה. יהודה התחיל במצות יבום תחלה תני, כל דבר שהיה בכלל התר ונאסר וחזר והתר לא להתרו הראשון חזר אלא להתרו השני יבמה בכלל התר ונאסרה וחזרה והתרה יכול תחזר להתרה הראשון תלמוד לומר (דברים כה, ה) "יבמה יבא עליה" מצוה רבי יוסי בן חלפתא יבם אשת אחיו ובעל חמש בעילות, דרך סדין בעל וחמשה נטיעות נטע רבי ישמעאל בן רבי יוסי ורבי מנחם בן רבי יוסי ורבי חלפתא בן רבי יוסי, ורב אלעזר בן רבי יוסי, ורב אבדימוס בן רבי יוסי, דהוין עינוהי דמין לאמיה.

**פסוק ט-יב** והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת. שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ.

וירא שם יהודה בת איש כנעני. שנה אחת לעבורו של ער, הגדיל שבע שנים ונשא אשה הרי שמנה שנים. שנה אחת לאונן שנה אחת לשלה שנה אחת שבי אלמנה. שנה אחת וירבו הימים. שנה אחת לעבורו של פרץ. הגדיל שבע שנים ונשא אשה הרי שמנה שנים שנה אחת לחצרון. שנה אחת לחמול, וירדו עמו למצרים.

תמר מעכה באצבע והא הוו ער ואונן שלא כדרכה שמשו. בשלמא אונן כתיב ביה ושחת ארצה, אלא ער מנלן דעבד הכי. אמר קרא וימת גם אתו, באותה מיתה מת בשלמא אונן משום דכתיב לא לו יהיה הזרע, אלא ער מאי טעמא עבד הכי, סבר, כדי שלא תתעבר ויכחש יפיה. (כתוב ברמז נ"א).

ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. מאי אלמנה, על שום מנה תנח אלמנה מן הנשואין, אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר אידי דהא מקרי אלמנה האי נמי קרי לה אלמנה. אלמנה דכתיבא בתורה מאי איכא למימר. דעתידי רבנן דמתקני לה כתבתה מנה. ומי כתיב קרא לעתיד. אין, דכתיב "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההלך קדמת אשור", ואמר רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי אלא דעתידא.

כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. אף על פי שאין נחש יש סימן.

וירבו הימים. שנים עשר חדש.

ותמת בת שוע אשת יהודה, כל מקום שנאמר גזיזה עושה רשם.

**פסוק יג-יד** כתיב הנה חמיך עלה תמנתה. וכתיב (שופטים יד, א) "וירד שמשון תמנתה", שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה, יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה. רבי שמואל בר נחמן אמר, שתי תמנאות היו, חדא בירידה וחדא בעליה. רב פפא אמר, חדא תמנה הואי דאתי מהאי גיסא עליה, ודאתי מהאי גיסא ירידה. ותשב בפתח עינים. מלמד שהלכה וישבה בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל העינים מצפים לראותו רבי חנן אמר, מקום הוא ושמו עינים, שנאמר (יהושע טו, לד) "תפוח והעינם". רבי שמואל בר נחמני אמר, שנתנה עינים לדבריה כשתבעה אמר לה, שמא גויה את, אמרה ליה, גיורת אני שמא אשת איש את, אמרה ליה, פנויה אני. שמא קבל אביך קדושין אמרה ליה, יתומה אני שמא טמאה את, אמרה ליה, טהורה אני.

**פסוק טו-טז** ויראה יהודה ויחשבה לזונה [כי כסתה פניה]. משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה אמר רבי אליעזר, שכסתה פניה בבית חמיה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רב יונתן, כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה שיוצאים ממנה מלכים ונביאים, מנלן, מתמר. מלכים מדוד נביאים דכתיב (ישעיה א, א) "חזון ישעיהו בן אמוץ", ואמר רבי לוי מסרת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחי הוו הוא מוצאת. היא מתוצאת מבעי(ה) ליה אמר רבי אלעזר, לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל ורחקן בא גבריאל וקרבן, והינו דכתיב (תהלים נו, א) "למנצח על יונת אלם רחקים לדוד מכתם" אמר רבי יוחנן, בשעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אלמת. "לדוד מכתם", שיצא ממנה דוד שהיה מך ותם לכל. דבר אחר, שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול. והיא שלחה אל חמיה לאמר. ותימא ליה מימר אמר [רב] זוטרא בר טוביה, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן מתמר. (שם) הכר נא, בהכר בשר את אביו (לעיל לז, לב) "הכר נא הכתנת בנך הוא", בהכר בשרוהו, הכר נא למי החותמת. הכר נא, אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הכר נא פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. מנא ידע יצאתה בת קול ואמרה, ממני יצאו כבושין ולא יסף עוד לדעתה. כיון שידעה שוב לא פסק הימנה. כתיב הכא "ולא יסף עוד לדעתה" וכתיב התם (דברים ה, יט) "קול גדול ולא יסף".

ויראה יהודה ויחשבה לזונה. צריך אדם להזהר עצמו [באחות אשתו] ובקרובותיו שלא יכשל באחת מהן, ממי את למד מיהודה, ויראה יהודה למה כי כסתה פניה עד שהיא בבית חמיה דבר אחר, ויראה יהודה לא השגיח כיון שכסתה פניה, אמר אלו היתה זונה לא היתה מכסה פניה.

אמר רב יוחנן בקש לעבר וזמן לו הקדוש ברוך הוא מלאך שהוא ממנה על התאוה. אמר לו, להיכן אתה הולך יהודה, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גואלים עומדים, ויט אליה אל הדרך, בעל כרחו שלא בטובתו.

**פסוק יז-יח** ותאמר חתמך ופתילך. נצנצה בה רוח הקדש. חתמך, זה מלכות, כמה דאת אמר (ירמיה כב, כד) "כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני". ופתילך, זו סנהדרין, שהן מצינין בפתיל כמה דאת אמר (במדבר טו, לח) "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת". ומטך אשר בידך, זה מלך המשיח, כמה דאת אמר "מטה עזך ישלח ה' מציון".

ויבא אליה ותהר לו. גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו.

**פסוק כ** וישלח יהודה את גדי העזים. (משלי ח, לא) "משחקת בתבל ארצו", התורה שהיא משחקת על הבריות אמר לו הקדוש ברוך הוא ליהודה, את מרמה לאביך בגדי עזים, חייך שתמר מרמה לך בגדי עזים.

**פסוק כד** ויהי כמשלש חדשים. תמן תנינן, מעברת דיה שעתה משהכר עברה. וכמה הכרת העבר, סומכוס אומר בשם רבי מאיר, שלשה חדשים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ויהי כמשלש חדשים. זכר לדבר, ראיה גדולה היא, משום דאכא דילדה לתשעה ואכא דילדה לשבעה.

רבי חמא בשם רבי יוסי, לא סוף דבר שלשה שלמים אלא רבו של ראשון ורבו של אחרון ואמצעי שלם. ולא סוף דבר (ג' שלמים) וגם הנה הרה לזנונים אלא שהיתה מטפחת על כרסה ואמרה, מלכים אני מעברת, גואלים אני מעברת.

וגם הנה הרה לזנונים. אמר עולא, תמר זנתה, זמרי זנה, תמר זנתה יצאו ממנה מלכים ונביאים זמרי זנה נפלו כמה רבבות מישראל.

וגם הנה הרה לזנונים. שהיתה נכנסת למרחץ ואומרת לחברותיה, עברו מלפני שאני טעונה מלכים. והיה יושב בדין יצחק ויעקב, ויהודה אמר הוציאוה ותשרף, לפי שבדיני נפשות מתחילין מן הצד.

אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר אמר בשם רבי מאיר, תמר בתו של שם היתה וכתיב "ובת איש כהן כי תחל לזנות" וגו' [לפיכך] הוציאוה ותשרף.

**פסוק כה** היא מוצאת. מלמד שנאבדו והמציא הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהם, שנאמר היא מוצאת כמה דאת אמר (שם ה, כב) "או מצא אבדה". היא מוצאת אתמר היא והוא צריכין לצאת.

והיא שלחה אל חמיה לאמר. בקש לכפר אמרה ליה, הכר לברייך עליהון שלך ושל בוראך הם.

תני תנא קמיה דרב נחמן, המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמו. אמר ליה, שפיר קאמרת, תדע דאזיל סומקא ואתי חורא אמר ליה אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי טפי. אמר ליה, באחורי אפי אמר רבי יוחנן, כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים, המכנה שם לחבירו, והמלבין פני חברו ברבים, והבא על אשת איש. הינו מכנה הינו מלבין אף על גב דדש ביה בשמיה נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן מתמר, דכתיב היא מוצאת.

מר עוקבא הוה ההוא עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבע זוזי בצנורא דדשא יומא חד אמר, איזיל ואחזי מאן דעבד לי טיבותא ההוא יומא נגה ליה למר עוקבא בבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה כיון דחמי דקא מצלי ליה לדשא נפק בתריהו, רהוט מקמיה עיול לההוא אתונא דהוה גריפא נורא קא מקלין כרעיה דמר עוקבא. אמרה ליה דביתהו, שקול כרעיך אותבינהו אכרעי חלש דעתיה אמרה ליה, אנא שכיחנא בגו ביתא ומקרבא הניתי ולמה ליה כולי האי דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש וכו'. ותו מר עוקבא הוה רגיל ההוא עניא דהוה בשבבותיה דהוה רגיל כל מעלי יומא דכפורי לשדורי ליה [ארבע] מאה זוזי. יומא חד שדרינהו ליה ביד בריה. אתא ואמר ליה לא צריך, חזאי דהוו מזלפי קמיה יין ישן. אמר ליה, מפנק כולי האי, עיפינהו ושדר ליה. כי הוה נח נפשיה אמר, איתי חשבון דצדקה ואחזי כמה צדקה עבידנא, אשכח ביה שבע אלפי דינרי קסריתא. אמר, זודין קלילין לאורחא רחיקא קם ובזבז לפלגא נכסיה. והיכי עבד הכי, והא אמר רבי אילא, המבזבז אל יבזבז יותר מחמש שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות. הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לית לן בה.

**פסוק כו** אמר רבי אלעזר, בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש. XאY בבית דינו של שם, דכתיב ויאמר צדקה ממני, מנא ידע דלמא כי היכי דאמר דאזקיקא ליה לדידיה אזקיקא נמי לאחריני. יצאה בת קול ואמרה, ממני יצאו כבושים XבY בבית דין של שמואל (שמואל א יב, ג ה), "ויאמר הנני ענו בי וגו' ויאמר עד" וגו', XגY [בבית דין של שלמה] "ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי וגו' היא אמו", מנא ידע, דלמא ערומי מערמא, יצאה בת קול ואמרה "היא אמו". אמר רבא, ממאי, דלמא יהודה דמנה יומי וירחי ואיתרמי ליה דחזיא מחזקינן ודלא חזיא לא מחזקינן ושמואל נמי כלהו ישראל יחיד מקרו, דכתיב "ישראל נושע בה'". בית דינו של שלמה סברא הוא, הא מרחמא והא לא מרחמא אלא גמרא גמירי לה.

**פסוק כז-כח** ויהי בלדתה ויתן יד. אמר רב הונא, הוציא עבר ידו והחזיר, אמו טמאה לידה, שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד והא תנן, הוציא עבר את ידו אין אמו חוששת לכל דבר, לחוש חוששת, ימי טהרה לא יהבינן עד דנפיק רביה. ואינה חוששת מדאוריתא, אבל מדרבנן חוששת וקרא אסמכתא בעלמא.

והנה תאומים. מלא כתיב ברמז קד על וימלאו ימיה ללדת.

שלשה הן נאמנין לאלתר, ואלו הן, החיה והשירא והמטהרת חברתה [ובלבד] מעת לעת וכו'.

**פסוק כט** ויהי כמשיב ידו. זה רבה על כל הפריצים ממך יעמד "עלה הפרץ לפניהם".

**פסוק ל** ואחר יצא אחיו. כמה ידות כתובות כאן, רב הונא אמר ארבע כנגד ארבע חרמים שהוא עתיד לפשט את ידו [בהן], XאY חרמו של עמלק XבY וחרמו של סיחון ועוג, XגY וחרמו של יריחו, XדY וחרמן של כנעניים. רבי יודן אמר, כנגד ארבעה דברים שהוא עתיד לטול מן החרם, שנאמר (יהושע ז, כא) "וארא(ה) בשלל אדרת שנער [אחת] טובה (מאד) ומאתים (שקל) [שקלים] כסף ולשון זהב אחד".