# פרק ל'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bereshit/vayetze/perek-30/

**פסוק א** **רמז קכז** ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה. כתיב "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", ואת אמרת ותקנא רחל באחתה, אלא קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אלולי שהיתה צדקת [לא] היתה יולדה.

ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. אמר רבי שמואל בר נחמן, ארבעה חשובין כמת, סומא, ומצרע, ומי שאין לו בנים, ומי שירד מנכסיו. סומא, שנאמר (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם". מצרע, (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת". ומי שירד מנכסיו, (שמות ד, יט) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", וכי מתים היו והלא דתן ואבירם היו, אלא שירדו מנכסיהן ומי שאין לו בנים, שנאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.

**פסוק ב-ג** ויחר אף יעקב ברחל. כתיב "החכם יענה דעת רוח", זה אברהם (לעיל טז, ב) "וישמע אברם לקול שרי". "וימלא קדים בטנו" זה יעקב, ויחר אף יעקב ברחל. אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך עונין את המעיקות חייך שבניך עתידין לעמד לפני בנה.

אשר מנע ממך פרי בטן. ממך מנע ממני לא מנע. אמרה לו, כך עשה אביך לאמך לא חגר מתניו כנגדה אמר לה, אותו לא היו לו בנים, אבל אני יש לי בנים אמרה לו, וזקנך לא היו לו בנים וחגר מתניו כנגד שרה אמר לה, יכולה את לעשות מה שעשתה זקנתי, אמרה לו ומה עשתה, אמר לה הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם את הדבר הזה מעכב הנה אמתי בלהה בא אליה.

**פסוק ו** ותאמר רחל דנני אלהים. דנני וחיבני דנני וזכני. דנני וחיבני (לעיל כט, לב) "ורחל עקרה", דנני וזכני, ויתן לי בן.

על כן קראה שמו דן. מרבה באוכלוסין.

**פסוק ח** ותאמר רחל וגו' נפתלתי. נסיתי פתיתי תליתי אחותי עלי אמר רבי יוחנן, אני נינפה היה לי לעשות לפני אחותי אלו שלחתי ואמרתי לו תן דעתך שהן מרמין בך לא היה פורש אלא אמרתי [אם] איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי. דבר אחר, נפתולי פתוליה לא דידי היה, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשבילי. דבר אחר, נפת, לא שלי היתה דברי תורה שנאמר בהם (תהלים יט, יא) "נפת צופים" היו נאמרין בחלקו של נפתלי".

**פסוק י** ותלד זלפה. בכלן כתיב ותהר וכאן ותלד אלא בחורה היתה ולא היתה נכרת בעבורה.

**פסוק יא** **רמז קכח** ותאמר לאה בא גד. אתא גדא דביתא אתא גדא דעלמא בא מי שעתיד לגדד משתיתן של אמות העולם, מנו אליהו אליהו משל מי רבי אליעזר אומר, משל בנימין הוא, שנאמר "ויערשיה ואליה [וזכרי] בני ירחם... כל אלה [מ]בני בנימין". רב נהוראי אומר, מגד היה, דכתיב (מ"א יז, א) "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד". מה מקים רבי נהוראי קריה דרבי אליעזר ויערשיה ואליה, מדרשות הן, בשעה שהוא מרעיש את עולמו אליהו מזכיר זכות אבות והקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים. ומה מקים רבי אליעזר קריה דרבי נהוראי "מתשבי גלעד", מיושבי לשכת הגזית היה פעם אחת נחלקו רבותינו עליו, אלו אמרו משל בנימין, ואלו אמרו משל גד בא ועמד לפניהם, אמר להם, רבותי למה אתם נחלקים עלי, אני מבני בניה של רחל.

**פסוק יג** ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות. אמר רבי לוי, לא לן אשר באכסניא מימיו ירש אשר פלטיאות מה שלא ירש יהודה ארצות הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' ז, ל לא) ("ו)בני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם... הוא אבי ברזית" רבי לוי אמר, שהיו בנותיהם נאות והיו נשאות לכהנים שנמשחו בשמן זית רבי סימן אמר, שהיו נשאות למלכים שנמשחו בשמן זית.

**פסוק יד** **רמז קכט** וילך ראובן בימי קציר חטים. (משלי כב, ו) "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" "יתן הארץ הזאת לעבדיך".

(שמואל א ב, ה ז) "שבעים בלחם נשכרו" לאה שהיתה שבעה בבנים נשתכרה "ורעבים חדלו", רחל שהיתה רעבה לבנים חדלה "עד עקרה ילדה שבעה", לאה שהיתה עקרה ילדה שבעה. "ורבת בנים אמללה", רחל שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רבן של בנים, אמללה. ומי עשה כן, "ה' ממית ומחיה" וגו'.

וימצא דודאים. רבי חיא ב"ר אמר, יברוחין רבי יצחק אמר, שעורין. רבי יהודה בר סימן אמר, מישין בין לדברי אלו בין לדברי אלו, הכל מודים שלא הביא אלא מן המפקר תדע לך שהלך בשעת הקציר, בשעת בכור כל מיני איפוריא ולא הביא אלא מן המפקר. להודיעך עד היכן היו שמורים מן הגזל.

ויבא אתם אל לאה אמו. להודיעך עד היכן היה כבודה של אמו עליו, שלא טעמם עד שהביא לאמו.

תנו רבנן, "את ה' הוא מגדף", זה מנשה בן חזקיהו, שהיה דורש דרשות של דפי. אמר, וכי לא היה למשה לכתב אלא (להלן לו, כב) "ואחות לוטן תמנע" (שם יב) "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו", וילך ראובן בימי קציר חטים, יצתה בת קול ואמרה לו "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דפי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך", ועליו מפרש בקבלה (ישעיה ה, יח) הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה", מאי "כעבות העגלה" אמר רבי אסי, בתחלה דומה לחוט של בוכיא לסוף דומה לעבות עגלה דאתאן עלה מיהת מאי "ואחות לוטן תמנע", בת חשובים הות, דכתיב (להלן לו, מ) "אלוף תמנע", וכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא ותמנע אתתא חשובה היא והות בעא לדבוקי בזרעא דאברהם, אתיא לגביה דיעקב, אמרה לו גירני ואהוי לך פילגש, ולא קבלה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה אהיה שפחה לפסולה של אמה זו ואל אהיה גבירה באמה אחרת. אתיא לגבי אליפז ואמרה לו הכי אמר לה הן, נפק מנה עמלק דאתא לצערינהו לישראל, דלא הוה מבעיא להו לאברהם וליצחק וליעקב לרחקה וילך ראובן בימי קציר חטים, מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל.

**פסוק טו** ותאמר לה המעט קחתך את אישי. הבאת לפני מן דאקני תני רבי שמעון בן יוחאי, לפי שזלזלה בצדיק, אינה נכנסת עמו לקבורה. הוא דהיא אמרה לה לכן ישכב עמך הלילה, עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך רבי ברכיה אמר, זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה, לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים ובכורה וכו'. רבי שמואל בר נחמני אמר, לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה וכו'.

**פסוק טז** ויבא יעקב מן השדה. תנינן, השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב מקום שלא נהגו להשכים ולהעריב אינו יכול לכפן אמר רבי מונא מקום שאין מנהג, תנאי בית דין הוא שיהא הוצאה של בעל הבית והכנסה של פועל, הוצאה של בעל הבית מנין, שנאמר (תהלים קד, כב) "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון", מכאן ואילך "יצא אדם לפעלו" הכנסה משל פועל מנין (שם) "ולעבדתו עדי ערב", עד ערב לא נאמר, אלא "עדי ערב" לומר עד חשכה. רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש הטריחו על בעל הבית, שאם היה ערב שבת שתהא הוצאה משלו עד היכן, עד שיהא כל אחד ואחד הולך לביתו וממלא לו חבית של מים וצולה לו דג ומדליק לו את הנר לכבוד השבת. ויבא יעקב מן השדה בערב, הדא הוא דכתיב "ולעבודתו עדי ערב".

ותצא לאה לקראתו. מלמד שלא הניחתו לרחץ רגליו.

ותאמר אלי תבוא. צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך צריך הכתוב לומר אלי תבוא.

"וברותי מכם המרדים" וגו' אלו בני תשעה מדות בני אסנ"ת ומשעג"ח וכו'. בני חצופה איני, והאמר רב שמואל בר נחמן אמר רב יונתן, כל אדם שאשתו תובעתו הויין ליה בנים שאפלו בדורו של משה רבינו לא היו כמותן, שנאמר (דברים א, יג) "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים", וכתיב (שם, טו) "ואקח את ראשי שבטיכם" וכתיב "יששכר חמר גרם", וכתיב (דברי הימים א' יב, לג) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" ההיא דמרצייה ארצויי.

אמר רבי לוי, בא וראה כחן של דודאים, שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולון, יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולון יוצא ומפרש בימים ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ז, יד) "הדודאים נתנו ריח".

ותאמר אלי תבוא. (כתוב ברמז ל"א).

אמר רבי אליעזר, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקדוש ברוך הוא סיע באותו מעשה שנאמר (להלן מט, יד) "יששכר חמר גרם", חמור גרם ליששכר.

**פסוק יח** ותאמר לאה נתן אלהים שכרי. יששכר תשיעי לשבטים, והוא הקריב שני למלך שנאמר "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער" מפני מה, שהיה בן תורה. הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' יב, לג) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", לעבורין. "ראשיהם מאתים" מאתים ראשי סנהדראות היה שבט יששכר מעמיד, "וכל אחיהם על פיהם", מסכימים הלכה על פיהם והוא משיב להם הלכה למשה מסיני, וכל השבח הזה מנין לו, מזבולון, שהיה עוסק בפרקמטיא ומאכיל את יששכר שהוא בן תורה. הדא הוא דכתיב "זבולן לחוף ימים ישכן". וכשבא משה לברך את ישראל הקדים ברכת זבולון ליששכר. הדא הוא דכתיב (דברים לג, יח) "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" ממה שיש שכר באהליך ויש אומרים יששכר באהלי זבולון.

**פסוק כ** **רמז קל** ותאמר לאה זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי. השדה הזו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה.

**פסוק כא** ואחר ילדה בת. תמן תנינן הרי שהיתה אשתו מעברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא רבי ינאי אומר, ביושבת על המשבר הדא מתניתא רבי יהודה בן פזי אמר, אף ביושבת על המשבר יכול הוא להשתנות. הדא הוא דכתיב (ירמיה יח, ו) "הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל... הנה כחמר ביד היוצר" וגו' התיבון והכתיב ואחר ילדה בת, אמר ליה עיקר בריתה של דינה זכר היתה ומתפלתה של רחל, שאמרה "יסף ה' לי בן אחר", נעשה נקבה האמהות נביאות היו יוסף ה' לי בנים, אחרים לא נאמר אלא "בן אחר", אמרה עוד אחד הוא עתיד לעמוד, והלואי יהיה ממני. נתכנסו כל האמהות ואמרו דינו זכרים, תפקד עוד זאת ברחל.

היתה אשתו מעברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זה תפלת שוא. ולא מהני רחמי, והכתיב ואחר ילדה בת, מאי ואחר אחר שדנה לאה דין בעצמה, אמרה לפניו, רבונו של עולם שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, אם זה זכר הוא, לא תהא אחותי כאחת מן השפחות. מיד נהפך זכר לנקבה, שנאמר ותקרא את שמה דינה, ומתרץ אין מזכירין מעשה נסים, ואיבעית אימא, מעשה דלאה בתוך ארבעים הוה, כדתניא, שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים ועד שלשה חדשים יבקש רחמים דלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים עד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא מאמו בשלום. ומי מהני רחמי והא אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא יב, ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר", אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד.

**פסוק כב** ויזכר אלהים את רחל, בראש השנה נפקדה (כתוב לעיל ברמז צ"ג).

(תהלים צח, ג) "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל". "חסד" זה אברהם, שנאמר (מיכה ז, כ) "חסד לאברהם", "ואמונתו" זה יעקב, שנאמר "תתן אמת ליעקב", (תהלים שם) "לבית ישראל", ישראל סבא. מי היה ביתו של יעקב אבינו, לא רחל. בכלן כתיב "בני לאה בכור יעקב ראובן", (שם כו) "ובני זלפה שפחת לאה... (שם כה) "ובני בלהה שפחת רחל", וברחל כתיב "בני רחל אשת יעקב". (ד"א) [לכן כתיב] "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" ויזכר אלהים את רחל.

(תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי". "פדה בשלום נפשי", זה יעקב, "מקרב לי" שלא תקרב לו עצתו של אותו רשע שלא יאמר זו שילדה הימנו יטלנה עמו וזו שלא ילדה אל יטלנה עמו (תהלים שם) "כי ברבים היו עמדי" בהרבה תפלות נפקדה רחל, רחל, בזכות עצמה, את רחל בזכות אחותה. וישמע אליה, בזכות יעקב, ויפתח את רחמה בזכות האמהות.

אמר רבי שמואל בר נחמן, אוי להן לרשעים (כתוב ברמז נ"ו) "ויזכר אלהים את רחל". מה זכירה נזכר, ששתקה לאחותה בשעה שהיו נותנין לו את לאה היתה יודעת ושותקת. ויזכר אלהים את רחל, והדין נותן שהכניסה צרתה לביתה "דן יוסף ובנימין" בזכות דן נפקדה רחל, בזכות דן עמד יוסף ובנימין.

**פסוק כג** אסף אלהים את חרפתי. היתה רחל מצירה שתנתן בחלקו של עשו כאן נאמר אסף את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה שנאמר (להלן לד, יד) "כי חרפה הוא לנו".

אמר יעקב, ברשות יצאתי וברשותו של הקדוש ברוך הוא אני חוזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשות אתה מבקש "שוב אל ארץ אבותיך", כלום באתה אלא בשביל השבטים, הרי השבטים בידך, הרי רחל בידך, הרי נולד שטנו של עשו.

(להלן פסוק מג) ויהי לו מקנה הרבה אין כתיב כאן, אלא "צאן רבות" שהיתה פרה ורבה והיו אמות העולם באין ונותנין ליעקב כסף לקח ממנו צאן.

אסף אלהים את חרפתי. עד שלא תלד האשה הסרחון נתלה בה, מאן אכל הדא מקמתא מאן תבר הדא מקמתא אבל משתלד, הסרחון נתלה בבנה. מאן אכל הדא מקמתא, ברך, מאן תבר הדא מקמתא, ברך.

אסף אלהים את חרפתי. בפילגש בגבעה, (שופטים כא, יח) "ארור נתן אשה לבנימין" אסף אלהים את חרפתי בימי ירבעם "ולא עצר כח ירבעם עוד".

**פסוק כד** ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר. אחר לגלות עשרה שבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון, שבט יהודה ובנימין מפזרים בכל הארצות בן אחר למחלקת, מתפלתה של רחל לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים אחר עושה מעשה אחרים.

**פסוק כה** ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד שטנו של עשו, דאמר רבי שמואל בר נחמני, מסרת אגדה בידנו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הדא הוא דכתיב (ירמיה מט, ז) "אם לא יסחבום צעירי הצאן" ולמה הוא קורא אותן "צעירי הצאן", שהם צעירים של שבטים.

מאי שנא כי אתיליד יוסף אלא ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". איתיביה, (שמואל א ל, יז) "ויכם דוד מהנשף" וגו' אמר ליה, דאקריך נביאי לא אקריך כתובים, דכתיב "בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה" מיתיבי (שם ד, מב מג) "מן בני שמעון הלכו להר שעיר" וגו' ישעי נמי ממנשה קאתי, דכתיב "ובני [חצי שבט] מנשה וגו' ועפר וישעי".

**פסוק כז** אמר רב הונא אמר רב, שלשה תכיפות הן, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידים ברכה, תכף לנטילת ידים אחרונה ברכת המזון, אמר אביי, אף תכף לתלמיד חכם ברכה במעשה ידיהם, שנאמר נחשתי ויברכני וגו'. אי בעית אימא מהכא, (להלן לט, ה) "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף".

נחשתי. נסיתי ובדקתי ויברכני ה' בגללך.

**פסוק כח** ויאמר נקבה שכרך. סכום קבוע פרוש.

**פסוק ל** כי מעט אשר היה לך לפני. נאמר כאן מעט, ונאמר להלן "מעט" (דברים כו, ה) "ויגר שם במתי מעט", מה להלן שבעים נפש, אף כאן שבעים.

מתי אעשה גם אנכי לביתי. ראובן בעי בי, שמעון בעי בי.

**פסוק לג** וענתה בי צדקתי ביום מחר. רבי יהודה בר סימן אומר, "אל תתהלל ביום מחר". אתה אמרת וענתה בי צדקתי ביום מחר, למחר בתך יוצאה ומתענה שנאמר (להלן לד, א) "ותצא דינה בת לאה".

**פסוק לד** ויאמר לבן הן לו יהי כדברך. כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב אבינו היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע שנאמר הן לו ורבנן אמרין, מאה פעמים שנאמר (להלן פסוק מא) "ותחלף את משכרתי עשרת מונים" דאין מנין פחות מעשרה.

**פסוק לו** ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות. נותרת כתיב מנהון בישין מנהון עקרן מנהון קווסרן.

קודם עד שלא בא יעקב לחרן שלח הקדוש ברוך הוא מגפה בצאנו של לבן ונשתירו מעט, מהכא, שנאמר ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות, שנותרו מן המגפה, כדי להפרות ולהרבות צאנו לרגלו של יעקב. מכאן אתה אומר יש רגל מחרבת בית, ויש רגל מברכת בית, שנאמר (לעיל פסוק ל) "ויברך ה' אותך לרגלי".

**פסוק לז-לט** ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. חטר רטיב חור, דלוז, ורדלוב כך היה אבינו יעקב נותן את המקלות בתוך הבורות של מים. היתה הבהמה באה לשתות והיתה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, ובא הזכר ורובעה והיא יולדת כיוצא בה. אמר רבי הושעיא, נעשו המים זרע בתוך מעיהם ולא היו חסרות אלא צורת הולד. אמר רבי הונא דבית חורין, מלאכי השרת היו טוענין מתוך צאנו של לבן ונותנין בתוך צאנו של יעקב הדא הוא דכתיב "שא נא עיניך וראה כל העתודים" עולים אין כתיב כאן, אלא "העולים" מאליהם רבי תנחומא אמר, שטף של גשמים רבנן אמרין, ענני כבוד.

**פסוק מב** ובהעטיף הצאן לא ישים. רבי יוחנן אמר, בכיריא דלבן, וריש לקיש אמר לקישיא דלבן.

**פסוק מג** ויפרוץ האיש מאד מאד. נפרצה לו פרצה מעין דגמת העולם הבא רבי אבא בר כהנא אמר, מאתן ותרתין רבון ושבעת אלפים ומאתן עדרין הוו לאבונון יעקב רבי לוי אמר, ששים רבוא כלבים. רבנן אמרין, מאה ועשרים רבוא ולא פליגי מאן דאמר ששים רבוא לכל עדר ועדר חד כלבא, מאן דאמר מאה ועשרים לכל עדר תרתין תרתין כלבים.