# פרק ז'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/devarim/ekev/perek-7/

**פסוק ב** "ולא תחנם", תנן התם אין מוכרין להם במחבר לקרקע. מנהני מלי. אמר רבי יוסי בר חנינא, דאמר קרא לא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע. והאי מבעי ליה להכי, אמר רחמנא לא תתן להם חן, דאמר רב יהודה אסור לאדם שיאמר כמה נאה כותי זה. אם כן לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם, שמע מ(י)נה תרתי. ואכתי מבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם. אם כן לימא קרא לא תח(י)נם, מאי לא תחנם, שמע מ(י)נה כלהו. ומתנת חנם גופה תנאי היא, דתניא (להלן יד, כא) "לא תאכלו כל נבלה" (כתוב למעלה ברמז תתצ"ב).

**פסוק ג-ד** "לא תתחתן בם" (כתוב ברמז ק', וברמז שי"ג).

**פסוק ה** "ואשירהם תגדעון", רבי יוסי בר רבי יהודה, מבעי ליה לאילן שנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן, מבעי ליה לכדרבי יהושע בן לוי, דאמר גדועי אלילים קודמין לכבוש ארץ ישראל, כבוש ארץ ישראל קודמין לבעור אלילים (כתוב ברמז תת"נ).

**פסוק ז** "לא מרבכם מכל העמים", דרש רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי מאי דכתיב "לא מרבכם מכל העמים", אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חושק אני בכם שאפלו בשעה שאני משפיע לכם גדלה אתם ממעטין עצמכם, נתתי גדלה לאברהם, אמר (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר". נתתי גד(ו)לה למשה ולאהרן, אמרו (שמות טז, ז) "ונחנו מה", נתתי גדלה לדוד, אמר "ואנכי תולעת ולא איש", אבל עובדי אלילים אינן כן, נתתי גדלה לנמרוד, אמר (בראשית יא, ד) "נבנה לנו עיר". לפרעה, אמר "מי ה' אשר אשמע בקלו", לסנחריב, אמר (מ"ב יח, לה) "מי בכל- אלהי (העמים) [הארצות] אשר הציל[ו] את (ארצו) [ארצם] מידי", לנבוכדנצר, אמר (ישעיה יד, יב) "אעלה על במתי עב", לחירם מלך צור, אמר "אל אני מושב אלהים ישבתי".

**פסוק ט** **רמז תתמו** "לאהביו ולשמרי מצותו", תני רבי שמעון בן אלעזר גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה, שזה תלוי לו לאלף דור וזה תלוי לו לאלפים דור, הכא כתיב (שמות כ, ו) "ועשה חסד לאלפים לא(ו)הבי" וגו', והתם כתיב לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור. [התם נמי כתיב לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור]. האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.

**פסוק י-יא** "ומשלם לשנאיו", אמר רבי יהושע אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שיש לו משואי ומבקש להשליכו. אמר רבי (אלעזר) [אילא], לשונאו הוא דלא יאחר הא לאוהבו יאחר, והינו דרבי יהושע בן לוי מאי דכתיב "היום לעשותם" [היום לעשותם] ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולא היום לטל שכרם, היום לעשותם ולמחר לטל שכרם.

**פסוק יב** "והיה עקב תשמעון", זה שאמר הכתוב (תהלים מט, ו) "למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני" אמר דוד, רבונו של עולם, איני מתירא מן המצוות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אבל מתירא אני מפני הקלות שמא עברתי עליהם מפני שהם קלות ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", (שם לא, ב) "מה רב טובך", זהו שכרן של מצוות קלות.

זה שאמר הכתוב "ארח חיים פן תפלס", שלא תהא נושא ונותן במצוותיה של תורה איזו שכרה מרבה ועושה אותה, למה, (שם) "נעו מעגלתיה (ו)לא תדע", מטלטלין הן שבילי התורה. אמר רב אחא, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס והכניס בה פועלים ולא גלה להם שכר נטיעותיו, שאלו גלה להם רואין איזו נטיעה שכרה הרבה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קימת. כך לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר של מצוות, [שאלו גלה נמצאו המצוות מקצתן קימות ומקצתן בטלות. רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר, טלטל הקדוש ברוך הוא שכר עושה מצוה בעולם הזה] כדי שיהו עושין אותן משלם. תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצוות גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן, קלה שבקלות וחמורה שבחמורות, קלה שבקלות "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים", חמורה שבחמורות (שמות כ, יב) "כבד את אביך ואת אמך למען יאר(י)כון ימיך", והרי הן שוין במתן שכרן בעולם הזה, ומה אם דבר שהוא פריעת חוב כתיב בו אריכות ימים דבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה, וכשם שמתן שכרה מרבה כך ענשה מרבה, הדא הוא דכתיב (משלי ל, יז) "עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר", אמר הקדוש ברוך הוא יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותם ואל יהנה מהם ויבוא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה מהם, ומנין לעורב שהוא אכזרי על בניו, שנאמר "מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו" וגו', ואומר (תהלים קמז, ט) "לבני ע(ו)רב אשר יקראו", כשהעורב מוליד ילדיו לבנים, ואומר הזכר לנקבה שמא אחר בא עליה ומואסין אותן ומניחין אותן מה הקדוש ברוך הוא עושה מוציא מצואה שלהן יתושין ופורחין עליהן ואוכלין ומשחירין, ומנין שהנשר רחמני, דכתיב (להלן לב, יא) "כנשר יעיר קנו" ואינו מאמין בהן מפני עופות אחרים שרודפין אחריהם, מהו עושה, (שם) "יפרש כנפיו יקחהו" וגו'.

**רמז תתמז** אמרו ישראל, אימתי אתה נותן לנו שכר המצוות. אמר להם הקדוש ברוך הוא, המצוות שאתם עושים, מפרותיהן אתם אוכלין עכשיו, אבל שכר הקרן בעקב אני נותן לכם, שנאמר "והיה עקב תשמעון".

זה שאמר הכתוב "יד ליד לא ינקה רע" אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא רע ואינו מתנקה, שלא הניח לבניו כלום, שאלו בקש אברהם שכרן של מצוות מיד היאך היה משה אומר (שמות לב, יג) "זכר לאברהם" וגו', וכן אליהו אמר "ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע" ואני נזכר להם, אבל אם עשה עובד אלילים מצוה מיד ליד אני נותן לו שכרו, שנאמר (לעיל פסוק י') "ומשלם לששנאיו" בעולם הזה ואין בידו לעולם הבא. מהו "לא יאחר לששנאו". אינו נותן שכר ממה שלאחריו אלא ממה שלפניו. משל למה הדבר דומה, אדם יש לפניו משאוי של חמשה לטרא או של עשרה פושט ידו ונוטל, אבל אם היה משאוי של מאה לטרא מהו עושה, טוענו על כתפיו לאחריו. כך מתן שכרן של עובדי אלילים בעולם הזה כאדם שנושא משאוי קל מלפניו, אבל מתן שכרן של צדיקים משאוי גדול שעל הכתף אמר דוד (תהלים סח, כ) "ברוך ה' יום יום יעמס לנו". הצדיקים מתן שכרן לאחריהם שנאמר "ואחריו כל ישרי לב". משל לבעל הבית שהכל באין ומפקידין אצלו פקדונות והיה נוטל הפקדונות ומניחן בתיבה ובמגדל ומשמרן יפה יפה, פעם אחת בא אצלו קוביוסטוס אחד ובידו פקדון, אמר לו הפקד לי הפקדון הזה, אמר בעל הבית לעבדו טל הימנו וסמך אותו אחר הדלת, אמר ליה, מרי, מה ראית להיות נותן פקדונות אחרים בתיבה ובמגדל ומשמרן יפה יפה ונועל בפניהם וזה אמרת לי לסמך אותו אחר הדלת, אמר לו בוא ואומר לך, אותן שהנחתי בתיבה ובמגדל ונעלתי בפניהם אין בעליהן מבקשין אותן מיד אבל זה הוא קוביוסטוס, עכשיו הולך ומשחק ומאבד את כליו, הוא בא ומבקש פקדונו (מידך) [מיד]. כך ישראל ועובדי אלילים עושין מצוות, מה שישראל עושין בעולם הזה אין מבקשין אלא לעתיד לבוא, אבל עובדי אלילים מיד הוא נותן להם שכר מצותן שנאמר "ומשלם לשנאיו". אמר משה לישראל, תהיו יודעין שהמצוות שאתם עושין שמורות הן לכם לעתיד לבוא, שנאמר "ושמר ה' אלהיך לך את הברית". ולעולם הבא הקדוש ברוך הוא נותן לישראל שכרן שנאמר (ישעיה מ, י) "הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו" והן רואין ומתמיהין ואומרים כל הטוב הזה היה מתקן לנו (תהלים לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

**רמז תתמח** "ושמר ה' אלהיך לך" וגו'. כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה מכח הברכות שברכן בלעם, אבל מה שברכו אותן אבות העולם והנביאים משמרין להן לעתיד לבוא. משל למה הדבר דומה, ליתום שהיה מתגדל אצל בעל הבית, היה אוכל ושותה משלו, למדו אמנות, אותו היתום אומר כל מה שאני אוכל ושותה ומתכסה מתוך שכרי הוא, אמר לו אותו בעל הבית, חייך, כל מה שאתה אוכל ושותה ומתכסה בכח חבית של מים שאתה ממלא לי ובכח עץ אחד שאתה מבקע לי אבל שכרך (כפול) [צרור] ומנח. כך כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה בכח היסורין הבאין עליהן, אבל שכרן כפול ומנח צרור ומשמר לעתיד לבוא שנאמר "את הברית ואת החסד" וגו'. שלש מדות טובות יש ביד ישראל, בישנין, שנאמר (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם", רחמנים, שנאמר "ונתן לך רחמים", גומלי חסדים, שנאמר "ושמר ה' אלהיך לך את הברית" וגו'.

**פסוק יג** "ואהבך וברכך והרבך" וגו'. מקיש פרי בטן לפרי האדמה, [אמר הקדוש ברוך הוא], מה פרי אדמתך אין בהן לא חטא ולא עוון אף פרי בטנך אין בהן לא חטא ולא עוון. דבר אחר מה פרי אדמתך צריכין עשור אף פרי בטנך צריכין עשור, וזו מילה. דבר אחר שיהיו פרי אדמתך מכפרין על פרי בטנך, שנאמר (להלן לב, מג) "וכפר אדמתו עמו".

תניא רבי (נתן) [יוחנן] אומר, מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר "וברך פרי בטנך", 'פרי בטנה' לא נאמר אלא "פרי בטנך".

אמר רבי יוחנן, הרוצה להתעשר יעסק בבהמה דקה. ואמר רב חסדא, מאי דכתיב "ועשתרת צאנך", שמעשרות את בעליהן.

**פסוק יד** אמר רבי יהושע בן לוי, לא יהיה בך עקר, שלא יהא ביתך עקורה מן התלמידים. ועקרה. שלא תהא תפלתך עקורה מלפני המקום, אימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה. אמר ריש לקיש מאי דכתיב "לא יהיה בך עקר ועקרה "וגו', בזמן שבבהמתך. תנו רבנן שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא מים ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקלפת השום, בשעה שאדם נצרך לנקביו אם נקבו זה לתוך זה נעשה עקר. אמר רבי יוחנן, משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שבקש להשתין ולא השתין ונמצא כרסו צבה שמואל אצטריכא ליה בשבתא דריגלא, נגדו ליה גלימא, אתא לקמיה דאבוה, אמר ליה אתן לך ארבע מאה זוזי וזיל אהדר עובדא (למריה), את דאפשר לך, דלא אפשר ליה לסתכן. מר בר רב אשי אצטריך אגודא גמלא, אשתין, אמר ליה, חמתך קא אתיא. אמר ליה, באודנה. ותיפוק ליה משום עלקא. בשותת. אמר אביי, הא איתתא לא תקום להדיא באנפי ינוקא, ואגיסא לית לן בה. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, עמוד החוזר מביא אדם לידי הידרוקן, סילון החוזר מביא אדם לידי ירקון. אמר ריש לקיש, דם רבה, שחין רבה, שכבת זרע רבה, צרעת רבה, צואה רבה, הידרוקן רבה, מי רגלים רבין, ירקון רבה.

**פסוק טו** **רמז תתמט** "והסיר ה' ממך כל חלי". אמר רב, זו עין. רב סליק לבי קברי, עבד מה דעבד, אמר תשעים ותשעה בעין רעה ואחד בדרך כל הארץ. ושמואל אמר, זה הרוח, דאמר שמואל הכל ברוח. והאיכא הרוגי מלכות. התם נמי, אי לא הוה זיקא עבדי ליה סמתרי וחיי. רבי חנינא אמר, זו צנה, דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר "צנים פחים בדרך עקש" וגו'. רבי יוסי בר חנינא אמר, זו צואה, דאמר מר צואת האזן וצואת החטם רבן קשה ומעוטן יפה. רבי אלעזר אומר, זו מרה. תניא נמי הכי מחלה זו מרה ולמה נקרא שמה מחלה מפני שמחלה כל גופו של אדם. [דבר אחר] מחל"ה, שפ"ג חלאים תלויין בה, וכלן פת במלח של שחרית וקיתון של מים מבטלתן.

**פסוק טז** "ואכלת את כל העמים". אמר רבי שמעון חסידא, גזל כותי אסור, אבדתו מתרת, מנין לגזל כותי שאסור, שנאמר "ואכלת את- כל העמים", בזמן שהכותי מסור בידך אבדתו מתרת, שנאמר (להלן כב, ג) "לכל אבדת אחיך", לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכותי. ואימא הני מלי היכא דלא אתא לידיה, דלא מיחייב לאהדורי בתרה כדישראל אבל היכא דאתא לידיה לכותי נמי ליהדרא. אמר רבינא, (שם) "ומצאתה", דאתא לידיה משמע.

**פסוק כה-כו** **רמז תתנ** "לא תחמד כסף וזהב עליהם". וכתיב "ותראו את שקוציהם" וגו'. הא כיצד. "עמהם" דומיא דעליהם, מה עליהם דבר של נוי אסור ואינו של נוי מתר אף עמהם דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מתר. ואימא אדרבה, עליהם דומיא ד"עמהם" מה עמהם כל מה שעמהם אף עליהם כל מה שעליהם. אם כן לא יאמר עליהם.

"לא תחמד כסף וזהב עליהם". העובדי אלילים העובדים את ההרים ואת הגבעות, הן מתרין ומה שעליהן אסורין שנאמר "לא תחמד כסף וזהב עליהם". רבי יוסי הגלילי אומר, (להלן יב, ב) "אלהיהם על ההרים" ולא ההרים אלהיהם, אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם, ומפני מה אשרה אסורה, מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור. רבי יוסי הגלילי הינו תנא קמא. אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש, צפוי הר כהר איכא ביניהו, תנא קמא סבר צפוי הר אינו כהר ורבי יוסי הגלילי סבר צפוי הר כהר, רב ששת אמר, דכלא עלמא צפוי הר אינו כהר, והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי, תנא קמא סבר מתר ורבי יוסי הגלילי סבר אסור. ממאי. מדקתני סיפא מפני מה אשרה אסורה וכו', וכל שיש בה תפיסת אדם, לאתויי [מאי, לאו לאתויי] אילן שנטעו ולבסוף עבדו. ואף רבי יוסי ברבי יהודה סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור, דתניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מתוך שנאמר "אלהיהם על ההרים" ולא 'ההרים אלהיהם' שומע אני תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם, תלמוד לומר (להלן יב, ג) "ואשריהם תשרפון באש". אלא תחת כל עץ רענן למה לי לכדרבי עקיבא, דאמר כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת אלילים. ורבנן, האי "ואשריהם תשרפון באש" מאי עבדי ליה. מבעי ליה לאלו שנטעו מתחלה לכך. ורבי יוסי ברבי יהודה נמי, מבעי ליה להכי. אלא אילן שנטעו ולבסוף עבדו נפקא ליה (לעיל פסוק ה) מ"ואשריהם תגדעון", איזהו (דבר) [עץ] שגדועו אסור ועיקרו מתר הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו, והכי קאמר אלו לא נאמר "ואשריהם תשרפון באש" הייתי אומר "ואשריהם תגדעון" באילן שנטעו מתחלה לכך והשתא דכתיב "ואשריהם תשרפון באש" אייתר ליה "ואשריהם תגדעון" לאילן שנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן, האי "ואשריהם תגדעון" מאי עבדי ליה. מבעי ליה לכדרבי יהושע בן לוי, דאמר גדוע עבודת אלילים קודם לכבוש ארץ ישראל, כבוש ארץ ישראל קודם לבעור עבודת אלילים, דתני רב יוסף "ונתצתם את מזבחתם" [והנח], "ושברתם את- מצבתם" והנח, והנח סלקא דעתך, שרפה בעי, אמר רב גדל אמר רב הונא, רדף ואחר כך שרף. ורבי יוסי בר יהודה, האי סברא מנא ליה. נפקא ליה (שם ב) מ"אבד תאבדון", אבד ואחר כך תאבדון. ורבנן, האי מבעי ליה לעוקר עבודת אלילים שצריך לשרש אחריה. ורבי יוסי ברבי יהודה, [לשרש אחריה מנא ליה] נפקא ליה מ"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". ורבנן, ההוא לכנות לה שם. יכול לא לשבח ולא לגנאי. תלמוד לומר "שקץ תשקצנו", הא כיצד, היו קורין אותה בית גליא קורין אותה בית כריא, עין כל, עין קוץ.

"והיית חרם כמהו" (כתוב ברמז תר"ס).

מי שהיה כתלו סמוך לעבודת אלילים ונפל, אסור לבנותו. כיצד הוא עושה כונס לתוך שלו ארבע אמות. אבניו עציו ועפרו מטמא כשרץ שנאמר "שקץ תשקצנו" רבי עקיבא אומר, כנדה שנאמר (ישעיה ל, כב) "תזרם כמו דוה צא תאמר לו", מה נדה מטמאה במשא אף עבודת אלילים מטמאה במשא. אמר רבה, במשא כלי עלמא לא פליגי דמטמאה דהא א(י)תקש לנדה, כי פליגי באבן מסמא, רבי עקיבא סבר מה נדה מטמאה באבן מסמא אף עבודת אלילים מטמאה באבן מסמא, ורבנן סברי, כשרץ, מה שרץ לא מטמא באבן מסמא אף עבודת אלילים לא מטמאה באבן מסמא. ולרבי עקיבא, למאי הלכתא א(י)תקש לשרץ. (למשא) [למשמשיה] ולרבנן, למאי הלכתא א(י)תקש לנדה. [למשא. ול(י)קשה רחמנא לנבלה. אין הכי נמי, אלא] מה נדה אינה לאברים אף עבודת אלילים אינה לאברים. ורבי אלעזר אמר, באבן מסמא כלי עלמא לא פליגי דלא מטמאה, כי פליגי במשא, רבי עקיבא סבר, כנדה, מה נדה מטמאה במשא אף עבודת אלילים מטמאה במשא, ורבנן סברי, כשרץ, מה שרץ לא מטמא במשא אף עבודת אלילים לא מטמאה במשא. ולרבי עקיבא, למאי הלכתא א(י)תקש לשרץ. (למשא) [למשמשיה]. ולרבנן, למאי הלכתא א(י)תקש לנדה. מה נדה אינה לאברים אף עבודת אלילים אינה לאברים.

"וכונס בתוך שלו". ואמאי, והא קא שביק רוחא לעבודת אלילים. דעביד ליה בית הכסא לתינוקות. אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי.