# פרק ו'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/devarim/vaetchanan/perek-6/

**פסוק ד** **רמז תתלג** "שמע ישראל", למה נאמר. לפי שנאמר "דבר אל בני ישראל", דבר אל בני אברהם ויצחק לא נאמר, אלא "בני ישראל", זכה יעקב אבינו שיאמר דבור לבניו, לפי שהיה יעקב מפחד כל ימיו ואמר אוי לי שמא תצא ממני פסלת כדרך שיצא מאבותי, אברהם יצא ממנו רבי יהודה בן בתירא אומר, (במדבר יב, ח) "פה אל פה אדבר בו", פה אל פה אמרתי לו פרש מן האשה, שנאמר "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי".

**פסוק ד** **רמז תתלג** "שמע ישראל", למה נאמר. לפי שנאמר "דבר אל בני ישראל", דבר אל בני אברהם ויצחק לא נאמר, אלא "בני ישראל", זכה יעקב אבינו שיאמר דבור לבניו, לפי שהיה יעקב מפחד כל ימיו ואמר אוי לי שמא תצא ממני פסלת כדרך שיצא מאבותי, אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו ישמעאל עבד אלילים, שנאמר "ותרא שרה את בן הגר המצרית" (כתוב ברמז צ"ד), אמר יעקב אבינו, אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו אבל אני לא תצא ממני פסלת. וכן הוא אומר (שם כח, כ) "וידר יעקב נדר לאמר", וכי עלתה על לב שהיה יעקב אבינו אומר (שם, כא) "והיה ה' לי לאלהים" כביכול אם לאו אין לו לאלהים, תלמוד לומר "ושבתי בשלום אל בית אבי" מכל מקום, ומה תלמוד לומר "לי לאלהים", שיחול שמו עלי שלא תצא ממני פסלת מתחלה ועד סוף. וכן הוא אומר (שם לה, כב) "ויהי בשכ(ו)ן ישראל בארץ ההיא", כיון ששמע יעקב נזדעזע ואמר אוי לי שמא ארע פסול בבני, עד שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה, שנאמר (שם) "ויהיו בני יעקב שנים עשר", [והלא בידוע ששנים עשר הם], אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה, ללמדך שהיה ראובן ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו ישמעאל עבד אלילים, שנאמר (בראשית כא, ט) "ותרא שרה את בן הגר המצרית" (כתוב ברמז צ"ד), אמר יעקב אבינו, אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו אבל אני לא תצא ממני פסלת. וכן הוא אומר "וידר יעקב נדר לאמר", וכי עלתה על לב שהיה יעקב אבינו אומר (שם, כא) "והיה ה' לי לאלהים" כביכול אם לאו אין לו לאלהים, תלמוד לומר "ושבתי בשלום אל בית אבי" מכל מקום, ומה תלמוד לומר "לי לאלהים", שיחול שמו עלי שלא תצא ממני פסלת מתחלה ועד סוף. וכן הוא אומר (שם לה, כב) "ויהי בשכ(ו)ן ישראל בארץ ההיא", כיון ששמע יעקב נזדעזע ואמר אוי לי שמא ארע פסול בבני, עד שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה, שנאמר (שם) "ויהיו בני יעקב שנים עשר", [והלא בידוע ששנים עשר הם], אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה, ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו, שנאמר "יחי ראובן ואל ימת". וכן אתה מוצא, כשהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא להם לבניו והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו וחזר וקראן כלן כאחד, אמר להם שמא יש בלבבכם מחלקת על מי שאמר והיה העולם. אמרו לו שמע ישראל כשם שאין בלבך מחלקת כך אין בלבנו מחלקת על מי שאמר והיה העולם אלא ה' אלהינו ה' אחד, עליהם הוא אומר (בראשית מז, לא) "וישתחו ישראל על ראש המטה", וכי על ראש המטה השתחוה, אלא שהודה ושבח שלא יצא ממנו פסלת. ויש אומרים "וישתחו ישראל על ראש המטה" שעשה ראובן תשובה. דבר אחר, שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב הרי שהיית מתאוה כל ימיך שיהיו בניך משכימים ומעריבין וקורין קריאת שמע.

מכאן אמרו, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא.

"ה' אלהינו", למה נאמר. והלא כבר נאמר "ה' אחד" ומה תלמוד לומר "ה' אלהינו". עלינו ליחד שמו ביותר. כיוצא בו, (שמות לד, כג) "שלש פעמים בשנה יראה" וגו', מה אני צריך לומר, והלא כבר נאמר "את פני האדון ה'", מה תלמוד לומר "אלהי ישראל", אלא על ישראל יחד שמו ביותר. כיוצא בו (תהלים נ, ז) "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך" וגו', עליך יחד שמו ביותר. דבר אחר "ה' אלהינו". על כל באי העולם בעולם הזה. ה' אחד. לעולם הבא. וכן הוא אומר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

ממתן תורה זכו ישראל לקריאת שמע, הקדוש ברוך הוא אמר להם, שמע ישראל אנכי ה' אלהיך, נענו כלן ואמרו ה' אלהינו ה' אחד, ומשה אמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני ראו כל מה שבראתי בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות, אבל כבודי יחיד ומיחד בעולם, שנאמר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

**רמז תתלד** דבר אחר מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, מאבינו יעקב, שנאמר (בראשית מט, ב) "הקבצו ושמעו בני יעקב", אמר להם שמא משאני נפטר אתם משתחוים לאל אחר, אמרו לו שמע ישראל, כשם שאין בלבך אלא אחד וכו', והוא אמר בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ומה ישראל אומרים עכשיו. שמע ישראל אבינו, אותו דבר שצויתנו נוהג בנו, ה' אלהינו ה' אחד.

דבר אחר כשעלה משה למרום שמע מלאכי השרת מקלסין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל. ולמה אין אומרים אותו בפרהסיא. משל למה הדבר דומה, לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך ונתנה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך, אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכים אומרים אותו בפרהסיא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

יהי שמו של מלך מלכי המלכים מברך, ישראל מקלסין להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקלס אותן, וכן הוא אומר "דודי לי ואני לו". משל לאדם שהיה כשר והיה לו אשה כשרה, היתה אשתו אומרת לנשים אין כמות אישי בעולם והוא אומר לחבריו אין כמות אשתי בעולם, הוא מקלס לאשתו ואשתו מקלסתו, כך יהי שמו הגדול מברך, משבח לישראל בפני מלאכי השרת ואומר להם אין לי בעולם אלא ישראל, שנאמר (שם ו, ט) "אחת היא יונתי תמתי", וישראל אומרים אין לנו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ה' אלהינו ה' אחד".

**רמז תתלה** דבר אחר "שמע ישראל", למה קורין שמע בבקר ובערב. קורין בערב, שהנפשות עולות למעלה, וקורין בבקר על חזרתן, שנאמר (תהלים צב, ג) "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". זה שאמר הכתוב "יש אחד ואין שני" משל למלך בשר ודם שהזקין, ממליך בנו תחתיו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא הוא אחד ושמו אחד. דבר אחר, אמר יעקב (בראשית מט, ב) "הקבצו ושמעו בני יעקב", אמר להם אני מתירא שמא לאחר מותי תשתחוו לאלילים לפי שאתם בנים של ארבע אמהות, אמרו לו, אינו אומר "למשפחתם לבית אמותם" אלא (במדבר א, ב) "לבית אב(ו)תם", כשם שאתה אחד ועובד לאחד, כך אין אנו עובדין אלא לאחד, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, י) "הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו", נענה ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דבר אחר משל לחכם שהיה לו בן והיה מעלה לו שתי סעודות בכל יום, אחת בבקר ואחת בערב, אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני ולא היה יכול לעשות כשם שהיה למוד, קרא לו אביו ואמר לו בני, יודע אני שאין בך כח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, אני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית הכנסת שתי פעמים ביום והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לשעבר הייתם מקריבין לי שתי פעמים ביום, שנאמר "את הכבש אחד תעשה בבקר" וגו', וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד לחרב ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קרבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות, שמע ישראל בבקר ושמע ישראל בערב, ועולה לפני יותר מכל הקרבנות. דבר אחר "שמע ישראל". משל למלך בשר ודם שהיה מכתיב לגיונות והן מתים במלחמה, והוא מכתיב אחרים והן נהרגין, אבל הקדוש ברוך הוא משהכתיב לגיונות לא חלפן, שכן הוא אומר (ישעיה מ, כו) "שאו מרום עיניכם וראו" וגו'. דבר אחר בשר ודם מוציא לגיונותיו למלחמה, אם הוא לא מוציא להן צרכן אינן יוצאין, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, האכיל אותנו אין לנו אלא הוא, הרעיב אותנו אין לנו אלא הוא, ה' אלהינו ה' אחד וכן באיוב אומר, "ה' נתן וה' לקח" וגו'. אבל הרשעים אינן כן, אלא (ישעיה ח, כא) "והיה כי- ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו". דבר אחר מלך בשר ודם הולך למלחמה החילות והלגיונות מקיפין אותו ומשמרין אותו ועושין מלחמתו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא לגיונותיו יושבין והוא עושה מלחמתן, שנאמר (שמות טו, ג) "ה' איש מלחמה". דבר אחר, מלך בשר ודם אם הוא יושב במדינה הוא ולגיונותיו אינו יכול לעשות מלחמה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא הוא מלא עולם, שנאמר "אם יסתר איש במסתרים וגו' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", ולא הוא אלא לגיונותיו, שנאמר (איוב לח, לה) "התשלח ברקים וילכו". דבר אחר מלך בשר ודם יוצא מן פלטין, אבוקות דולקות לפניו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא נוטל אבוקות ומדליק לפני בניו, שנאמר (שמות יג, כא) "וה' הלך לפניהם יומם" וגו'.

**רמז תתלו** אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי מפני מה זועות באות לעולם. אמר לו כתוב אחד אומר (להלן יא, יב) "תמיד עיני ה' אלהיך בה", וכתוב אחד אומר, "המביט לארץ ותרעד", כאן בזמן שישראל עושין כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום הזועות באות לעולם. אמר ליה, חייך, מסתברא מלתא, אלא כך הוא עיקרו של דבר, בשעה שהקדוש ברוך הוא מביט בעולמו ורואה בתי טרטיאות ובתי קרקסאות יושבים בטח ושאנן ושלוים ובית מקדשו חרב הוא מסתכל במפלון עולמו להחריבו, כיון שישראל נכנסים שחרית לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומיחדין שמו ואומרים שמע ישראל ה' וגו' מתקבצין כל מלאכי השרת אצל הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, קדש את שמך על מקדישי שמך, מיד נוחה דעתו של הקדוש ברוך הוא ואינו מחריב עולמו, ומישב דעתו בשביל ישראל. הדא הוא דכתיב (תהלים כב, ד) "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", שמישב דעתו בשביל תהלות ישראל. ומנין שהקדוש ברוך הוא מזעזע עולמו בשביל חרבן בית המקדש, שנאמר "ה' ממרום ישאג [ו]ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו".

מפני מה אומרים פרשיות הללו בכל יום. רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולות בהם (לעיל ה, ו) "אנכי ה' אלהיך", שמע ישראל וגו', (לעיל ה, יא) "לא תשא", ואהבת מאן דרחים מלכא לא לשתבע בשמיה לשקרא. (שמות כ, ח) "זכור", (במדבר טו, מ) "למען תזכרו" זה מצות שבת ששקולה ככל המצוות, שנאמר (נחמיה ט, יג-יד) "ועל הר סיני ירדת וגו' ותתן להם משפטים ישרים וגו' ואת שבת קדשך הודעת להם", "כבד", (להלן יא, כא) "למען ירבו ימיכם", "לא תרצח", (להלן יא, יז) "ואבדתם מהרה" מאן דקטיל מקטיל. (לעיל ה, יז) "לא תנאף" ["ו]לא תתורו" וגו', לבא ועינא תרי סרסורי דעבירה שנאמר (משלי כג, כו) "תנה בני לבך לי ועיניך" וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אי יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאנת דידי, (לעיל ה, יז) "לא תגנב" (להלן יא, יד) "ואספת דגנך" ולא דגן חברך. "לא תענה", (במדבר טו, מא) "אני ה' אלהיכם", וכתיב "וה' אלהים אמת", אמר הקדוש ברוך הוא אם העדת על חברך שקר מעלה אני עליך כאלו אתה מעיד עלי שלא בראתי שמים וארץ, (לעיל ה, יז) "לא תחמד", (להלן פסוק ט) וכתבתם על מזזות ביתך, ולא בית חברך.

חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל עת ובכל שעה שירצו ומלאכי השרת אין אומרין שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, [ואמרי לה פעם אחת בחדש, ואמרי לה פעם אחת בשנה], ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת לעולם, וישראל מזכירין את השם לאחר שתי תבות שנאמר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלש תבות, כדכתיב "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות", ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה, שנאמר (איוב לח, ז) "ברן יחד כוכבי בקר" והדר "ויריעו כל בני אלהים" וכו'. והאיכא (יחזקאל ג, יב) "ברוך" ברוך אופנים הוא דאמרו ליה, ואבעית אימא כיון דאתיהיב להו רשותא אתיהיב להו.

(רבן שמעון בן יוחאי אומר), הקורא את שמע צריך שיכון את לבו, שנאמר "שמע ישראל" ולהלן (כז, ט) הוא אומר "הסכת ושמע", מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. והאמנין בטלין ממלאכתן בפסוק ראשון.

תנא רבי שמעון בן יוחאי אומר, בדין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע, שזה יש בו ללמד וללמד ולעשות, והיה אם שמוע לויאמר, שזה יש בו ללמד ולעשות וזה אין בו אלא עשיה בלבד ותיפוק ליה משום רבי יהושע בן קרחה, דאמר, למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו על מלכות שמים ואחר כך יקבל עליו על מצוות, והיה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום. חדא ועוד קאמר, חדא כדי שיקבל עליו על מלכות שמים, ועוד דאית בה נמי מלי אחרניתא.

**פסוק ה-ו** תנו רבנן, קריאת שמע ככתבה דברי רבי, וחכמים אומרים בכל לשון, מאי טעמא דרבי. אמר קרא והיו, בהויתן יהו. ורבנן, מאי טעמא. אמר קרא (לעיל פסוק ד) שמע, בכל לשון שאתה שומע. ורבי נמי, הא כתיב שמע. ההוא מבעי ליה השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ורבנן סברי הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. ורבנן נמי, הא כתיב "והיו". ההוא שלא יקרא למפרע. ורבי, נפקא ליה מדברים הדברים. ורבנן, דברים הדברים לא דרשי.

תנו רבנן "והיו", שלא יקרא למפרע, הדברים על לבבך, יכול תהא כל הפרשה כלה צריכה כונה, תלמוד לומר "האלה", עד כאן צריכה כונה, מכאן ואילך אין צריך כונה דברי רבי אלעזר אמר לו רבי עקיבא, הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מכאן אתה למד על כל הפרשה שצריכה כונה. אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא. איכא דמתני לה אהא רבי אחא אמר משום רבי יהודה כיון שכון את לבו בפרק ראשון שוב אין צריך לכון. אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא. תניא אידך, הדברים האלה על לבבך, מר זוטרא אמר עד כאן מצות כונה וקריאה, מכאן ואילך קריאה בלא כונה. מאי שנא הכא דבעינן תרתי, דכתיב "על לבבך", התם נמי, כתיב "על לבבכם". ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק "על לבבכם וקשרתם", שתהא קשירה כנגד הלב. רבי יאשיה אומר, עד כאן מצות קריאה וכונה, מכאן ואילך כונה בלא קריאה מאי שנא הכא דבעי תרתי, דכתיב "על לבבך..." (פסוק ז) "ודברת בם", התם נמי הכתיב על לבבכם... לדבר בם. ההוא בדברי תורה, והכי קאמר רחמנא אגמירו בניכו תורה כי היכי דלגרסי בהו.

תנו רבנן (לעיל פסוק ד) "שמע ישראל" וגו', עד כאן (מצות) [צריכה] כונת הלב דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כרבי מאיר. תניא סומכוס בן יוסף אומר, כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב, ובדל"ת, אמר רב אשי, ובלבד שלא יחטף בחי"ת. ובלבד שידגיש בדל"ת.

(במדבר טו, מ) "למען תזכרו", צריך להתיז בזי"ן.

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חיא בר אבא, חזיה דקא מאריך טובא, אמר ליה לא צרכת, רק כדי שתמליכהו בשמים ובארץ וארבע רוחות העולם. אמר רבי יהודה, על לבבך בעמידה. אמר שמואל שמע ישראל וגו', זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן.

רב הוה קרי קריאת שמע, ומחוי(ה) לבריה בידיה קבוטל בבי"ת. והתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר הקורץ בעיניו ומרמז בידיו וקורא קריאת שמע, עליו הכתוב אומר (ישעיה מג, כב) "ולא אתי קראת יעקב". לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני.

הני שמונה עשרה כנגד מי. אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בספר תהלים (תהלים כט, י) ב"הבו לה' בני אלים". ורב יוסף אמר, כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. רבי יהושע בן לוי אמר, כנגד שמונה עשרה חליות שבשדרה. הני תמני סרי, תשע עשרה הוין. אמר רבא, ברכת אפיקורוסים ביבנה תקנוה. כנגד מי תקנוה. לרבי הלל כנגד (שם, ג) "אל הכבוד הרעים". לרב יוסף כנגד אחד שבקריאת שמע. לרבי יהושע בן לוי כנגד חליא קטנה שבשדרה.

כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה, אם יאמר לך אדם תשע עשרה הן אמר לו "והנה ה' נצב עליו" לית הוא מנהון, ואם יאמר לך שבע עשרה הן אמר לו, "ויקרא בהם שמי" מנהון. רבי שמואל בר נחמן אמר, כנגד שמונה עשר צוויין שכתובים בפרשת משכן שני (שמות לח, כג) מ"ואתו אהליאב" עד סיפיה דספרא.

**רמז תתלז** "ואהבת את ה' אלהיך", עשה מאהבה, הפר(י)ש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכפל, לפי שהוא אומר "את ה' אלהיך תירא", יש לך אדם מתירא מחברו, כשהוא (מצריכו) [מטריחו] מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת המקום בלבד.

דבר אחר "ואהבת את ה' אלהיך". אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", והלא אם מתכנסין כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולזרק בו נשמה אינן יכולין [ומה תלמוד לומר "ואת הנפש אשר עשו בחרן"], אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגירן ומכניסן תחת כנפי השכינה.

"בכל לבבך". בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. דבר אחר "בכל לבבך". שלא יהא לבך חלוק על המקום. ובכל נפשך. אפלו הוא נוטל את נפשך. וכן הוא אומר (תהלים מד, כג) "כי עליך ה(ו)רגנו כל היום". רבי שמעון בן מנסיא אומר וכי אפשר לומר לו לאדם להרג בכל יום, אלא זו מילה. שמעון בן עזאי אומר בכל נפשך, אהבהו עד (שיצא) [מצוי] הנפש. רבי אליעזר בן יעקב אומר אם נאמר "בכל נפשך" למה נאמר "בכל מאדך", ואם נאמר "בכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך", אלא יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר "בכל נפשך", ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר "בכל מאדך". רבי עקיבא אומר, אם נאמר "בכל נפשך" קל וחמר בכל מאדך, אלא בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין במדת הטוב בין במדת הפרענות. וכן דוד הוא אומר "כוס ישועות אשא" וגו', (שם, ג-ד) "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא", וכן איוב הוא אומר (איוב א, כד) "ה' נתן וה' לקח [יהי שם ה' מברך"], על מדת הטוב, קל וחמר על מדת פרענות, מה אשתו אומרת לו, (שם ב, ט) "ע(ו)דך מחזיק בתמתך ברך אלהים ומ(ו)ת", ומה אמר לה "כדבר אחת הנבלות תדברי" וגו'. אנשי מבול היו בועטין בטובה וכשבאה עליהם הפרענות קבלו על כרחם, ועוד קל וחמר, אם מי שבועט בטובה נאה בפרענות, אנו שנאים בטובה לא נהיה נאים בפרענות, והוא שאמר לה "כדבר אחת הנבלות תדברי".

ועוד יהא אדם שמח ביסורין מבטובה, שאלו אדם בטובה כל ימיו אין נמחל לו עוון שבידו, ובמה נמחל לו, ביסורין. רבי אליעזר בן יעקב אומר, הרי הוא אומר (משלי ג, יב) "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה", מי גרם לבן שיתרצה לאב, הוי אומר אלו יסורין. רבי מאיר אומר, הרי הוא אומר "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו" וגו' ולבך יודע מעשים שעשית ויסורין שהבאתי עליך, שלא כנגד מעשיך הבאתי עליך יסורין. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, חביבין יסורין, ששמו של הקדוש ברוך הוא חל על מי שיסורין באין עליו, שנאמר (שם) "ה' אלהיך מיסרך". [רבי נתן ברבי יוסף אומר, כשם שברית כרותה לארץ כך ברית כרותה ליסורים, שנאמר "ה' אלהיך מיסרך"] ואומר (שם, ז) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה".

רבי שמעון בן יוחאי אומר, חביבין יסורין, ששלש מתנות טובות נתנו להן לישראל שאמות העולם מתאוין להן ולא נתנו לישראל אלא על ידי יסורין, ואלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין. שנאמר "לדעת חכמה ומוסר", ואומר (תהלים צד, יב) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ארץ ישראל מנין. שנאמר (להלן ח, ה) "ה' אלהיך מיסרך" ואומר (להלן ח, ז) "כי ה' אלהיך מביאך" וגו'. עולם הבא מנין. שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", איזהו דבר שהוא מביא את האדם לעולם הבא, הוי אומר אלו יסורין. רב נחמן אמר חביבין יסורין, שכשם שקרבנות מרצין, כך יסורין מרצין, בקרבנות הוא אומר (ויקרא א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", ביסורין הוא אומר "והם ירצו את עונם", ועוד שהיסורין מרצין יותר מן הקרבנות, שהקרבנות בממון והיסורין בגוף. וכן הוא אומר (איוב ב, ד) "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

וכבר היה רבי אליעזר חולה ונכנסו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לבקרו. אמר ליה רבי טרפון, רבי, חביב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה הארת בעולם הזה ובעולם הבא. אמר ליה רבי אלעזר בן עזריה חביב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם מביאין חיים בעולם הזה ואתה מביא אותם בעולם הזה ובעולם הבא. אמר ליה רבי יהושע חביב אתה לישראל ממימי גשמים, שהגשמים נותנין חיים בעולם הזה ואתה בעולם הזה ובעולם הבא. אמר ליה רבי עקיבא, רבי, חביבין יסורין. אמר ליה רבי אליעזר לתלמידיו, סמכוני, ישב לו רבי אליעזר. אמר ליה, עקיבא, אמר, אמר רבי עקיבא, הרי הוא אומר (מ"ב כא, א) "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו... וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים", ואומר "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה", וכי עלתה על לב שחזקיה מלך יהודה למד תורה לכל ישראל ולמנשה בנו לא למד תורה, אלא כל תלמוד שלמדו וכל עמל שעמל בו לא הועיל לו כלום אלא היסורין, שנאמר (דהי"ב לג, י-יג) "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו וגו' וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו וגו ויעתר לו", הא למדנו שחביבין יסורין.

רבי מאיר אומר הרי הוא אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כאברהם, שנאמר בו (ישעיה מא, ח) "אברהם אוהבי", ובכל נפשך, כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח, שנאמר (בראשית כד, י) "וישלח אברהם את ידו" וגו'. ובכל מאדך, הוי מודה לו כיעקב, שנאמר "קטנתי מכל החסדים" וגו'.

תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות גזרה על ישראל שלא יתעסקו בתורה, מה עשה רבי עקיבא, הלך והקהיל קהלות ברבים וישב ועסק בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו, אמר ליה, עקיבא, אי אתה ירא מאמה זו. אמר ליה אתה פפוס בן יהודה שאומרים עליך שחכם אתה, אי אתה חכם אלא טפש, אמשל לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה עובר על שפת הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים בים ורצים, אמר להם, מפני מה אתם רצים, אמרו לו מפני הרשתות והמכמורות שעושין לנו בני אדם, אמר להם עלו ליבשה ונדור אני ואתם כדרך שדרו אבותי ואבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, אי אתה אלא שוטה שבחיות, ומה עתה שאנו עומדין במקום חיותנו כך, אם אנו עולין ליבשה על אחת כמה וכמה. כך מה עכשיו שאנו עוסקין בתורה שכתוב בה (להלן ל, כ) "כי הוא חייך וארך ימיך" אנו מתיראין, אם אנו פוסקין מן התורה על אחת כמה וכמה. לא היו ימים מועטים עד שתפסו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורין, ותפסו את פפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו, פפוס, על מה הביאוך בכאן, אמר לו, אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. אמרו כשהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה מכון דעתו לקבל עליו על מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו, רבינו, עד כאן. אמר להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפלו נוטל את נפשך, ואמרתי מתי יבוא לידי ואקימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקימנו, אמרו, לא הספיק את הדבר עד שיצאה נשמתו באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה, "ממתים ידך ה'" וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא "חלקם בחיים", יצאה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזמן לחיי העולם הבא.

"ואהבת את ה' אלהיך", תהא מאהב על הבריות, וירחיק את עצמו מן העבירה ומן הגזל מישראל ומן העובדי אלילים ומכל בני אדם, שהגונב לעובד אלילים סוף שיגנב מישראל והגוזל לעובד אלילים סוף שיגזל לישראל, הנשבע לעובד אלילים סוף שישבע לישראל והמכחש לעובד אלילים סוף שיכחיש לישראל, והשופך דמי העובד אלילים סוף שישפך דמי ישראל, ולא נתנה תורה אלא לקדש את שמו הגדול שנאמר (ישעיה סו, יט) "ושמתי בהם אות וגו' והגידו את כבודי בגוים". מה בין אהבה ליראה. משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני עבדים אחד אוהב את המלך ומתירא ממנו, ואחד מתירא ממנו ואינו אוהבו, הלך המלך למדינת הים האוהב את המלך ומתירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסים וכל מיני מגדים, והירא ואינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום, כיון שבא המלך ממדינת הים ראה גנות ופרדסים וכל מיני מגדים, סדר לפניו כנגד דעתו של אוהב, כיון שנכנס האוהב לפני המלך וראה כל מיני מגדים סדורים לפניו נתקררה דעתו כנגד שמחתו של מלך, והירא ממנו ואינו אוהבו כיון שנכנס המלך לביתו ראה כל מיני חרבות כלם, סדר לפניו כנגד דעתו של ירא, כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו נזדעזע דעתו כנגד קצפו של מלך שנאמר (תהלים קיא, ה) "טרף נתן ליראיו" זה (העולם הזה) [מדת הדין], הא למדת ששכר האוהב שני חלקים ושכר הירא חלק אחד, לפיכך לא זכו עובדי אלילים שיאכלו אלא בעולם הזה, אבל ישראל זכו שיאכלו שני עולמים.

זה שאמר הכתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" בית ישראל אני כפרתן בכל מקומות מושבותיהם, שאין מלין ולא קורין ולא שונין אלא באהבת אביהם שבשמים, לפי שאומר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, נשבע אני בכסא הכבוד שלי, שאפלו יעמדו עובדי אלילים ויתנו כספם וזהבם מחמדיהם הטובים ויאמרו תן לנו כתר בית אהרן וכתר בית דוד איני נותן להם אפלו דבר קל מבזתה של תורה. שוב נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל בכסא הכבוד שלו, שאפלו יעמדו עובדי אלילים ויבנו לי בית המקדש יותר מכם ויאמרו תן לנו כתר אהרן וכתר בית דוד איני נותן להם דבר קל מבזתה של תורה, לכך נאמר "מים רבים" וגו'.

"ואהבת את ה' אלהיך", מהו בכל נפשך. בכל נפש ונפש שברא בך, על כל נשימה שאדם מעלה חיב לקלס את יוצרו, שנאמר (תהלים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל יה". אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הנפש הזו שמקלסת אותך עד מתי היא נתונה בעפר. אמר להם יגיע הקץ ונפשותיהם שמחות, שנאמר (ישעיה סא, י) "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי".

**רמז תתלח** "ואהבת את ה' אלהיך", שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה ודבורו בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו נאה כשרואין שנושא ונותן באמונה מה הבריות אומרות עליו, אשרי פלוני שלמד תורה אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה ראו פלוני שלמד תורה כמה נאים ויפים מעשיו כמה מתקנים דרכיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר", ובזמן שאדם קורא ושונה ואין מקחו ומתנו נאה ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבריו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה אשריהם לבני אדם שלא למדו תורה ראו פלוני זה שלמד תורה כמה מכערים מעשיו כמה מקלקלין דרכיו, ועליו הכתוב אומר "עם ה' אלה ומארצו יצאו".

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, בכל מתרפאין חוץ מאלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים. אלילים, דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר "בכל נפשך" [למה נאמר "בכל מאדך" ואם נאמר "בכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך", אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר "בכל נפשך", ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר "בכל מאדך"]. גלוי עריות ושפיכות דמים, דתניא רבי (אליעזר) אומר, (להלן כב, כו) "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש", וכי מה ענין רוצח אצל נערה המארסה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המארסה מה נערה המארסה נתן להצילה בנפשו אף רוצח נתן להצילו בנפשו, ומקיש נערה המארסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבר אף נערה המארסה תהרג ואל תעבר. ורוצח גופיה מנא לן. סברא הוא, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לך, קטילנא לך אמר ליה לקטלך ולא תקטל, מאי חזית דדמא דידך סמק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סמק טפי.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבר ואל תהרג, יעבר ואל יהרג, חוץ מאלילים גלוי עריות ושפיכות דמים. ואלילים לא, והתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אמרו לו לאדם עבד אלילים ואל תהרג, מנין שיעבר ואל יהרג, תלמוד לומר "וחי בהם", יכול אפלו בפרהסיא, תלמוד לומר (שם כב, לב) "ולא תחללו את שם קדשי". אינהו דאמרי כרבי אליעזר, דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר "בכל נפשך" וכו' (כדלעיל), כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפלו לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבר. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפלו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעא, אבל בפרהסיא לא. וכמה פרהסיא. עשרה בני אדם. פשיטא, ישראלים בעינן, דכתיב (שם) "ונקדשתי בתוך בני ישראל". בעי רבי ירמיה תשעה ישראלים וכותי אחד מהו. תא שמע דתני (רבינאי) [רב ינאי] אחוה דרבי חיא בר אבא, אתיא "תוך תוך", "מהבדלו מתוך העדה הזאת", מה להלן עשרה וכלהו מישראל, אף כאן עשרה וכלהו מישראל. והא אסתר פרהסיא הואי. אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר, הנאת עצמו שאני, דאי לא תימא הכי (נמי) [הני] קואקי ודימונקי היכי יהבינן להו, [אלא הנאת עצמן שאני, הכי נמי הנאת עצמו שאני]. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא האי עובד אלילים דאמר ליה לישראל קטל אספסתא [בשבתא] ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטל ולא לקטליה, שדי לנהרא לקטליה ולא לקטל, מאי טעמא לעבורי מלתא קא בעי.

**רמז תתלט** "והיו הדברים האלה", למה נאמר. לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד לאהב, תלמוד לומר "והיו הדברים האלה", תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.

**רמז תתמ** "אשר אנכי מצוך היום", שלא יהא בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין הכל סופנין אותה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. על לבבך. מכאן היה רבי יאשיה אומר צריך אדם להשביע את יצרו, שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן, באברהם הוא אומר (בראשית יד, כד) "הרימתי ידי". בבעז הוא אומר (רות ג, יג) "חי ה' שכבי עד הבקר", בדוד הוא אומר (ש"א כו, י) "חי ה' כי אם- ה' יגפנו", באלישע הוא אומר "חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח", וכשם שהצדיקים משביעין יצרן שלא לעשות כך הרשעים משביעין יצרן לעשות, שנאמר (שם, כ) "חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה".

**פסוק ז** אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא מאי דכתיב "ושננתם לבניך ודברת בם" אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. ומי ידע כמה חיי. לא צריכא, ליומי. תנו רבנן "ושננתם לבניך", שיהו דברי תורה מחדדין בפיך, שאם ישאלך אדם [דבר] אל תגמגם אלא אמר לו מיד, שנאמר "אמר לחכמה אח(ו)תי את". ואומר (שם, ג) "קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך". ואומר (תהלים קכז, ד) "כחצים ביד גבור". ואומר "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער". [מאי "את אויבים בשער"]. אמר רבי חיא אפלו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה (ואמר רבא) ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים זה לזה, דכתיב (במדבר כא, יד) "את והב בסופה", אל תקרי "בסופה" אלא "בסופה".

**רמז תתמא** "ושננתם", אלו בשנון ואין (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור" (שם, יא) "והיה כי יביאך" בשנון. שהיה בדין אם "ויאמר" שאינו בקשירה ישנו בשנון, "קדש", "והיה כי יביאך" שישנן בקשירה אינו דין שיהו בשנון, תלמוד לומר "ושננתם", אלו בשנון ואין "קדש" "והיה כי יביאך" בשנון. ועדין אני אומר "ויאמר" שקדמוה מצוות אחרות הרי הוא בשנון, עשרת הדברות שלא קדמום מצוות אחרות אינו דין שיהו בשנון. אמרת, קל וחמר, אם "קדש לי" "והיה כי יביאך" שהם בקשירה אינן בשנון, עשרת הדברות שאינם בקשירה אינו דין שלא יהו בשנון. הרי "ויאמר" יוכיח לעשרת הדברות שאף על פי שאינן בקשירה שיהו בשנון. תלמוד לומר "ושננתם" וכו'.

"לבניך", אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמידים קרויים בנים שנאמר "בנים אתם", (מ"ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל", וכי בני הנביאים, היו והלא תלמידים היו, [אלא מכאן שהתלמידים קרויים בנים]. וכן הוא אומר, "ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו", וכן אתה מוצא חזקיהו מלך יהודה שלמד תורה לכל ישראל וקראן בנים, שנאמר (דבהי"ב כט, יא) "בני עתה אל תשלו". וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר (מ"ב ד, יב) "ואלישע ר(ו)אה והוא מצעק אבי אבי". ואומר "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו (ויבא) [וירד] אליו [יואש] מלך ישראל ויבך (ויפל) על פניו ויאמר אבי אבי.

**רמז תתמב** "ודברת בם", עשה אותם עיקר ואל תעשם טפל, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהן שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת העולם, תלמוד לומר (ויקרא יח, ד) "ללכת בהם", ולא להפטר מהם. וכן הוא אומר (משלי ה, יז) "יהיו לך לבדך" וגו', [בשבתך בביתך ובלכתך בדרך], וכן הוא אומר (שם ו, כב) "בהתהלכך תנחה א(ו)תך", בעולם הזה, "בשכבך תשמר עליך", בשעת מיתה, "והקיצות", לימות המשיח, "היא תשיחך", לעולם הבא.

"ובשכבך", יכול אפלו שכב בחצי היום. תלמוד לומר "ובקומך". יכול אפלו עמד בחצי היום. תלמוד לומר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", דרך ארץ דברה תורה. וכבר היה רבי ישמעאל מטה ודורש ורבי אלעזר בן עזריה זקוף, הגיע זמן קריאת שמע נזקף רבי ישמעאל והטה רבי אלעזר. אמר ליה רבי ישמעאל, מה זה אלעזר. אמר ליה, ישמעאל אחי, משל אומרים לאחד מפני מה זקנך מגדל, אמר להם יהא כנגד המשחיתים. אמר ליה, אתה הטית כדברי בית שמאי ואני נזקפתי כדברי בית הלל. דבר אחר שלא יקבע הדבר חובה, שבית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו.

תנו רבנן "ודברת בם" ולא בתפלה, בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. רבי אחא אמר, "ודברת בם", עשה אותם קבע. אמר (רבה) [רבא] הסח שיחת חלין עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם", 'בם' ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר, עובר בלאו, שנאמר "כל- הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר".

רבי יונה משתעי, ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר בם.

הקורא את שמע ופגע בו רבו או מי שגדול הימנו, בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב. באמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שמשיב דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמד, שנאמר "ובשכבך ובקומך". ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר "ובלכתך בדרך", אם כן למה נאמר "בשכבך ובקומך", בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. בשלמא בית הלל קאמרי טעמא דידהו וטעמא דבית שמאי, אלא בית שמאי מאי טעמא לא אמרי כבית הלל. אמרי לך בית שמאי, אי סלקא דעתך להכי הוא דאתא, לכתוב רחמנא בבקר ובערב בשכבך ובקומך למה לי, שמע מ(י)נה שכיבה שכיבה ממש, קימה קימה ממש. (ובית הלל, כתב ובלכתך בדרך), ובית שמאי [האי ובלכתך בדרך מאי עביד ליה]. מבעי ליה לכדתניא בשבתך בביתך, פרט לחתן הכונס את הבתולה, פטור, ובלכתך בדרך, פרט לעוסק בדבר מצוה, דלכתוב רחמנא בלכת ובשבת, מאי בשבתך ובלכתך, בשבת ובלכת דידך הוא דמחיבת, הא בשבת ובלכת דמצוה פטירת. ובית הלל, הא כתיב בשבתך ובלכתך, בדרך למה לי, שמע מ(י)נה.

מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. תנא אקרא קאי, דכתיב "בשכבך ובקומך".

"בשכבך ובקומך" הוי מצות עשה שהזמן גרמא, והינו דתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפלין.

אמר רבי יוחנן איזהו בן עולם הבא, זה הסומך גאלה של ערבית לתפלה של ערבית. ורבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום. במאי קמפלגי. אבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא. אבעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר גאלה מאורתא נמי הואי, ורבי יהושע בן לוי סבר גאלה מאורתא לא הואי. ואבעית אימא קרא, בשכבך ובקומך, רבי יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה, מה קימה קריאת שמע ואחר כך תפלה אף שכיבה קריאת שמע ואחר כך תפלה, ורבי יהושע בן לוי סבר מה קימה קריאת שמע סמוך למטתו אף שכיבה קריאת שמע סמוך למטתו, והשכיבנו, כיון דקבעוה רבנן בגאלה כגאלה אריכתא דמיא, וכן בשחרית בתפלה הוא אומר ה' שפתי תפתח, כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא.

**פסוק ח** "וקשרתם", אלו בקשירה ואין "ויאמר" בקשירה, שהיה בדין אם "קדש לי" "והיה כי יביאך" שאינן בשנון, הרי הן בקשירה, "ויאמר" שהוא בשנון אינו דין שיהא בקשירה, תלמוד לומר "וקשרתם", אלו בקשירה ואין "ויאמר" בקשירה. ועדין אני אומר אם "קדש לי" "והיה כי יביאך" שקדמום מצוות אחרות הרי הן בקשירה, עשרת הדברות שלא קדמום מצוות אחרות אינו דין שיהו בקשירה, אמרת קל וחמר אם "ויאמר" שהוא בשנון אינו בקשירה, עשרת הדברות שאינן בשנון אינו דין שלא יהו בקשירה. והרי קדש לי והיה כי יביאך יוכיח שאינן בשנון והרי הן בקשירה והן יוכיחו לעשרת הדברות שאף על פי שאינן בשנון יהו בקשירה. תלמוד לומר "וקשרתם", אלו בקשירה ואין עשרת הדברות בקשירה.

"וקשרתם לאות על ידך", כרך אחד של ארבע טוטפות, שהיה בדין הואיל ואמרה תורה תן תפלין ביד ותן תפלין בראש מה של ראש ארבע טוטפות אף של יד ארבע טוטפות, תלמוד לומר וקשרתם לאות על ידך וכו' (כדכתוב ברמז רכ"א).

**רמז תתמג** הכל חיבין בתפלין, כהנים לויים וישראלים. פשיטא. כהנים אצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל דכתיב "וקשרתם לאות על ידך" וגו' כל שישנו במצוה דיד איתיה במצוה דראש והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד, דכתיב (ויקרא ו, ג) "ילבש על בשרו" שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, אימא במצוה דראש נמי לא לחיבו, קא משמע לן דלא מעכבי אהדדי, דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד. ומאי שנא דיד, דכתיב "ילבש" שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, דראש נמי הכתיב "ושמת המצנפת על ראשו". תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלין.

**רמז תתמד** "והיו לטטפת בין עיניך", תנא דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפלין ערב שבת עם חשכה. מאי טעמא. כיון דאמר (רבא) [רבה] בר רב הונא חיב אדם למשמש בתפלין כל שעה ושעה קל וחמר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח, לח) "והיה על מצחו תמיד" תפלין שיש בה כמה אזכרות על אחת כמה וכמה, הלכך מדכר דכיר להו.

**פסוק ט** "וכתבתם", שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, אפלו כתב אחד מעכב, ארבע פרשיות שבתפלין מעכבות זו את זו.

תנו רבנן, "וכתבתם" יכול יכתבנה על האבנים, ודין הוא נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, או כלך לך לדרך זו נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים. נראה למי דומה, דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות וכמה שנאמר להלן (ירמיה לו, יח) "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כ(ו)תב על הספר בדיו". אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, רחמנא אמר "על מזזות" ואת אמרת נילף כתיבה כתיבה. אמר קרא "וכתבתם" כתיבה תמה והדר על מזזת. ומאחר דכתיב ["וכתבתם"], האי גזירה שוה למה לי אי לאו גזירה שוה הוה אמינא לכתבה (אבבא) [אאבנא] ולקבעה אסיפא, קא משמע לן.

תנא רבי (יאשיה) [אושעיא] קמיה דרבא, וכתבתם הכל בכתיבה אפלו צואות. אמר ליה דאמר לך מני, רבי יהודה היא, דשמעינן ליה גבי סוטה דאמר אלות כותב, צואות אינו כותב, התם טעמא מאי משום דכתיב "וכתב", אבל הכא דכתיב "וכתבתם" אפלו צואות נמי. והא טעמא דרבי יהודה התם משום דכתיב "אלות", [אלות אין צואות לא] והכא לא כתיב, אלא אצטריך, סלקא דעתך אמינא נילף כתיבה כתיבה מסוטה, מה התם צואות לא אף הכא נמי, כתב רחמנא וכתבתם, [אפלו צואות].

"וכתבתם", (כדי) שתהא כתיבה תמה, שלא יכתב אלפי"ן עיני"ן עיני"ן אלפי"ן, ביתי"ן כפ"ין כפי"ן ביתי"ן, גימלי"ן צדי"ן צדי"ן גימלי"ן, דלתי"ן רישי"ן רישי"ן דלתי"ן ההי"ן חיתי"ן חיתי"ן ההי"ן, ואוי"ן יודי"ן יודי"ן ואוי"ן, זיני"ן נוני"ן נוני"ן זיני"ן, טיתי"ן פאי"ן פאי"ן טיתי"ן, פשוטין כפופין כפופין פשוטין, ממי"ן סמכי"ן סמכי"ן ממי"ן, סתומין פתוחין פתוחין סתומין, פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה, או שכתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו.

תני רב (חנינא) [חיננא] בריה דרבא מפרשניא, ספר תורה תפלין ומזוזות שכתבן אפיקורוס כותי ועבד ואשה וקטן וישראל מומר, פסולין. שנאמר "וקשרתם וכתבתם", כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה.

תנו רבנן "בשעריך", אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי [מדינות ואחד שערי] עירות, חיבין במזוזה, שנאמר "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך". אמר ליה אביי לרב ספרא הני אבולי דמחוזא מאי טעמא לא עבדי להו רבנן מזוזה. אמר (רבא) [אביי] משום סכנא, דתניא מזוזת יחיד נבדקת (פעם אחת) [פעמים] בשבוע, של רבים נבדקת פעמים ביובל, ואמר רב יהודה מעשה בארטבין אחד שהיה בודק את המזוזות בשוק העליון של צפורי ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז. תנא בית שהנשים נאותות בה פטורי מן המזוזה. רב יהודה אמר מקום שמתקשטות בהן, רב כהנא אמר מקום שרוחצות בהן, תניא, ביתך ביתך המיחד לך, פרט לבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, שפטורין מן המזוזה, ויש מחיבין. באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה ושהנשים נאותות בהן, פטורין מן המזוזה. רב כהנא מתרץ לטעמיה, ביתך, ביתך המיחד לך פרט לבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצר שפטורין מן המזוזה בסתם, ויש מחיבין, באמת אמרו בית המרחץ ובית הבורסקי [ובית הכסא] ובית הטבילה ושהנשים נאותות בהן פטורות מן המזוזה. ומאי נאותין, רוחצין, ואשמעינן מרחץ דרבים ומרחץ דיחיד, סלקא דעתך אמינא מרחץ דרבים נפיש זוהמיה אבל מרחץ דיחיד [דלא נפיש זוהמיה אימא] לחיב קא משמע לן. רב(י) יהודה מתרץ לטעמיה, ביתך ביתך המיחד לך וכו', ובית המרחץ אף על פי שהנשים מתקשטות בהן פטורות מן המזוזה. ולרב יהודה סתמא דברי הכל פטור, והתניא, אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינה ואחד שערי עירות ואחד רפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן, חיבין במזוזה, יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית הטבילה ובית המרחץ, תלמוד לומר "ביתך" בית העשוי לכבוד, יצאו אלו שאין עשויין לכבוד, יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות, תלמוד לומר "ביתך" מה בית שהוא חל אף כל שהוא חל, [יצאו אלו שהן קדש]. תיובתא.

תני רב שמואל בר יהודה ששה שערים פטורין מן המזוזה, בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצר ושער(י) המדי ושער שאינו מקרה ושער שאינו גבוה עשרה טפחים. [אמר ליה], פתחת בששה וסלקת בשבעה. [אמר ליה], שער המדי תנאי היא, דתניא כפה רבי מאיר מחיב במזוזה וחכמים פוטרין. אמר אביי, דכלי עלמא גבוהה עשרה ואין ברגלה שלשה, [ולאו כלום היא], אי נמי יש ברגלה שלשה ואין גבוה וכו', [לא נחלקו אלא בגבוה עשרה ויש ברגלה שלשה ואין] ברחבה ארבעה ויש בה לחקק ולהשלימה לארבעה רבי מאיר סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים.

תנו רבנן בית הכנסת ובית האשה ובית השתפין חיבין במזוזה. פשיטא. מהו דתימא ביתך ולא ביתה, ולא בתיהם, קא משמע לן. ואימא הכי נמי. אמר קרא (להלן יא, כא) "למען ירבו ימיכם" וכו'. אלא ביתך למה לי. כדרבא, דרך ביאתך, דכי עקר איניש, כרעיה דימינא עקר ברישא.

תניא "ביתך", דרך ביאתך מן הימין, או אינו אלא מן השמאל, תלמוד לומר "ביתך". מאי תלמודא. אמר רבה דרך ביאתך [מן הימין], דכי עקר וכו'. רבא בר עולא אמר מהכא, (מ"ב יב, י) "ויקח יהודידע הכהן ארון אחד ויקב ח(ו)ר בדלתו ויתן אתו אצל המזבח מימין" וגו'. תניא בית שאין לו אלא פצים אחד, רבי מאיר מחיב במזוזה וחכמים פוטרין. מאי טעמא [דרבנן. מזזות כתיב. מאי טעמא] דרבי מאיר. דתניא מזזות, שומע אני מעוט מזזות שתים, כשהוא אומר (להלן יא, כ) "מזוזות" בפרשה שניה שאין תלמוד לומר הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, מעטו הכתוב למזוזה [אחת] דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר "על המשקוף ועל שתי המזוז(ו)ת", שאין תלמוד לומר "שתי", אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר "מזוזות" אינה אלא אחת עד שיפרט לך הכתוב שתים.

"מזוזה", אף על גב דכתיב "ביתך" דידך אין דשתפין לא כתב רחמנא (להלן יא, כא) "למען ירבו ימיכם" אלא ביתך למה לי. (כדרבא) [כדרבה] דרך ביאתך מימין.

בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטורה מן המזוזה (כתוב ברמז תקס"ה).

ארטבאן שלח לרבינו הקדוש חדא מרגלית אטמיטון. אמר ליה שלח לי מלתא דטבא כותיה. שלח ליה חדא מזוזה. אמר ליה מה אנא שלחית לך מלתא דלית ליה טימי, ואת שלחת לי מ(י)לא דחד פולר. אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה, ולא עוד אלא דאת שלחת לי מ(י)לא דאנא צריך מנטר לה, ואנא שלחית לך מלתא דהיא מנטר לך דכתיב "בהתהלכך תנחה א(ו)תך בשכבך תשמר עליך".

חביבין ישראל, שחבבן הקדוש ברוך הוא במצוות, תפלין בראשיהן ובזרועותיהן, ציצית בבגדיהן, מזוזה בפתחיהן. ועליהם אמר דוד (תהלים קיט, קסד) "שבע ביום הללתיך", נכנס למרחץ וראה את עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, נסתכל במילה התחיל סודר עליה שבח, שנאמר (שם יב, א) "למנצח על השמינית". משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת בכל מיני תכשיטים כדי שתהא רצויה לי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל היו מצינין במצוות כדי שתהיו רצויין לפני, וכן הוא אומר "יפה את רעיתי כתרצה", יפה כשאת רצויה לי.

**פסוק יא** "ובתים מלאים כל טוב", בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו. אימת, אלימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אשתרי להו, דכתיב "ובתים מלאים כל טוב" ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי, בשר נחירה מבעיא, אלא בשבע שחלקו. ואי בעית אימא בשבע שכבשו, וכי אשתרי להו שלל של כנענים, דידהו לא אשתרי, או דלמא לא שנא [תיקו].

אבותינו באו לארץ, באה ברכה לרגלם, שנאמר "ובתים מלאים כל טוב". רבי שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר אשר לא מלאת, והלא בידוע שלא מלאת, שעכשיו באת לארץ, אלא זכותך היא שגרמה.

**פסוק יג** "את ה' אלהיך תירא", שמעון העמסוני ואמרי לה רבי נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פרש, וכו' עד שבא רבי עקיבא ולמד לרבות תלמיד חכם.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי, כל לא תעשה שבתורה עשה מעשה, לוקה, לא עשה מעשה, פטור, חוץ מנשבע כו'. נשבע מנלן. דכתיב (שמות כ, ז) "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", בית דין של מעלה אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו כו'. אימא אפלו שבועת אמת. שבועת אמת בהדיא כתיב (שם כב, י) "שבועת ה' תהיה בין שניהם". אימא הני מלי לפיס את חברו אבל אשבועה (אפלו) מלקי ללקי. ההוא לא מצית אמרת, דכתיב "ובשמו תשבע". ההוא מבעי ליה לכדרב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקים את המצוות שנאמר (תהלים קיט, קו) "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך", הא כתיב קרא אחרינא "ובשמו תשבע". לשון אחר (שם) "ובו תדבק", ובשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי, אם אינו ענין לשבועת הדינין דהא נפקא ליה "משבועת ה' תהיה בין שניהם" תנהו ענין לשבועה דעלמא דשריא, ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דהא נפקא ליה מ"ובו תדבק", תנהו לענין שבועה דחלין דשרי.

**פסוק טז** **רמז תתמה** "לא תנסו את ה' אלהיכם", נוח לקנות שונא וקשה לקנות אוהב, נוח לעלות לבימה וקשה לירד, ועינו של אדם קשה לו מכל. משל למה הדבר דומה לאשה שעשתה כשפים לעצמה שלא תלד, באו הרופאים לרפאותה, אמרה אין אתם יכולים, שאני עשיתי לעצמי, שנאמר "עיני עוללה לנפשי". אמר דוד אני עשיתי לעצמי שאמרתי למקום המות נברא בשביל אשתו של אדם, זוגהו לי ואני עוקרו, שהוא מפיל בחורים ומערבב חתנים, מעביר מלכים, אברהם אבינו נמסר בידו, וכן האבות והשבטים, (תהלים כו, ב) "בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי", (שאני) [שאיני] מן הראשונים, אדם באשתו לא עמד, אני עומד, נח נשתכר, ואני (שם קטז, יג) "כוס ישועות אשא", אברהם חנן את המלכים, ואני "עד הכרית כל זכר באדום", יצחק כהו עיניו, ואני (תהלים קא, ג) "עשה סטים שנאתי", יעקב הריב עם המלאך, ואני נצחתי אותו דכתיב (ש"ב כד, טז) "ויאמר למלאך המשחית בעם [רב עתה] הרף ידך", ראובן בכור, ואני (תהלים פט, כח) "בכור אתנהו", שמעון ולוי קנאו בשכם, ואני בגלית, יהודה, "גור אריה יהודה", ואני (ש"ב יז, י) "כלב האריה", יששכר, "יודעי בינה לעתים", ואני (ש"א יח, יד) ("בכל) דרכ(י)ו משכיל", זבולון, בים, ואני (תהלים פט, כו) "ושמתי בים ידו", דן, נחש ואני נחש, "נפתלי אילה של(ו)חה", ואני (תהלים יח, לד) "משוה רגלי כאילות", (בראשית מט, יט) "גד גדוד יגודנו", ואני (ש"א ל, ח) "ארדף אחרי הגדוד הזה". (אשר) ["מאשר] שמנה לחמו" ואני אכלתי לחם הפנים, (שם לט, ו) "יוסף יפה תאר" ואני "איש תאר", בנימין, (להלן לג, יב) "בין כתפיו שכן", ואני בונה אותו, "בחנני ה' ונסני", אמר לו המקום לא תוכל לעמד, משל למה הדבר דומה למלך ששלח לגיונותיו להחריב עיר, אמר אפיטרופוס אחד אני אחריבנה, משל לגבור שצד אריה, בא אחד למשכו, אמר לו אני בקשי תפסתי אותו וזה אומר לי תן לי למשכו, אמר הקדוש ברוך הוא לדוד, (להלן לב, מא) "ותאחז במשפט ידי", ואתה מבקש להשפט "שפטני אלהים".

**פסוק יח** "ועשית הישר והטוב", אמרי נהרדעי שומא הדר עד תריסר ירחי שתא, ואמר אמימר, אנא נהרדעי אנא וסבירא לי דשומא הדר לעולם, והלכתא שומא הדר לעולם משום שנאמר "ועשית הישר והטוב" וגו'. פשיטא, שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו ושם לבעל חוב דידיה אמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מניה, זבנה אורתה ויהבה במתנה, ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולאו אדעתא דזוזי נחית שמו לאשה ואינסיבא או שמו מ(י)נה דאשה ואינסיבא ומתה, בעל בנכסי אשתו לוקח הוי, [לא מהדר ולא מהדרינן ליה]. אגביה איהו בחובו, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר לא הדרא, דהא זבינא מעליא היא. וחד אמר הדרא, לאו זבינא היא, והא דאגביה [מדעתיה] ולא אתא לבי דינא מחמת כסופא הוא דאגביה.

אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שתפי, חציפא הוי וסלוקי לא מסלקינן ליה. רב נחמן אמר מסלקינן ליה, ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן. נהרדעי אמרי, אפלו משום דינא דבר מצרא מסלקינן, משום שנאמר "ועשית הישר והטוב" וכו'.

**פסוק כה** "וצדקה תהיה לנו" (כתוב (בסוף) פרשת וירא אליו).