# פרק י"ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/beshalach/perek-13/

**פסוק א-ב** **רמז ריד** וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור. זו אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם, כלל שהוא צריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל, קדש לי כל בכור, כלל, אחד זכרים ואחד נקבות במשמע, שנאמר (דברים טו, יט) "כל הבכור אשר יולד" וגו'. "הזכר", פרט, יצאו נקבות, ממשמע אני אקרא את הכלל ומה תלמוד לומר הפרט, שאם קורא אני את הכלל אבל לא את הפרט שומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור (וכו'), תלמוד לומר "כל הבכור וגו'. הזכר", זכרים אבל לא נקבות. אני אקרא את הפרט אבל לא את הכלל, שומע אני כל זכר שיולד בין כשהוא פותח רחם ובין שאינו פותח רחם יהיה בכור, תלמוד לומר קדש לי כל בכור, עד שיהיה זכר ופותח רחם, לקים מה שנאמר "כל פטר רחם" וגו'.

רבי ישמעאל אומר, כתוב אחד אומר (דברים טו, יט) "תקדיש" וכתוב אחר אומר "לא יקדיש". מקדישו אתה הקדש עלוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח.

באדם ובבהמה. את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלויים שאין להם באדם, לא יהיה להם בבהמה, דבר אחר, הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור בהמה הנפלים פוטרים בה מן הבכורה, אף בכור אדם הנפלים פוטרים הבכורה, מה בכור אדם אתה רשאי לתנו לכהן בכל מקום שירצה אף בכור בהמה אתה רשאי לתנו לכהן בכל מקום שירצה.

**רמז רטו** , לפי שהוא אומר (דברים יב, ו) "והבאתם שמה עלתיכם וגו' ובכרת בקרכם וצאנכם", שומע אני אפלו הוא במקום רחוק יהיה חובה עליו להביאו לבית הבחירה, תלמוד לומר באדם ובבהמה, הקיש בכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם אתה רשאי לתנו לכהן בכל מקום שירצה אף בכור בהמה אתה רשאי לתנו לכהן בכל מקום שירצה, מה בכור אדם אתה מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה אתה מטפל בו שלשים יום.

לי הוא, למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים טו, יט) "הזכר תקדיש לה' אלהיך", הקדישו כדי שתקבל שכר, או אם הקדשתו יהא מקדש ואם לאו אינו מקדש, תלמוד לומר לי הוא מכל מקום, הא מה תלמוד לומר "תקדיש", שתקבל שכר. כיוצא בו אתה אומר "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר", למה נאמר, והרי כבר נאמר (ישעיה מ, טז) "ולבנון אין די בער", הא מה תלמוד לומר "ובער עליה הכהן", כדי שתקבל שכר.

**רמז ריו** , כיוצא בו אתה אומר (במדבר כח, ד) "את הכבש אחד תעשה בבקר", למה נאמר, והרי כבר נאמר (ישעיה שם) "וחיתו אין די עולה", הא מה תלמוד לומר "את הכבש אחד", שתקבל שכר. כיוצא בו "ועשו לי מקדש" התקבל שכר. כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע, וכשבאו התלמידים אצלו אמר להם מה דבר חדש היה לכם ביבנה, אמרו לו, אחריך רבי, אמר להם, מי שבת שם. אמרו לו רבי אלעזר בן עזריה. אמר להם, אי אפשר ששבת שם רבי אלעזר בן עזריה ולא חדש לכם דבר. אמרו לו, רבי, כלל זה דרש (דברים כט, ט י) "אתם נצבים היום כלכם וגו' טפכם נשיכם", וכי טף זה יודע להבין בין טוב לרע, אלא לתן שכר בנים לאבות לרבות שכר עושי רצונו, לקים מה שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". אמר להם, אין זה דבר חדש, והלא אני כבן שמנים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום, אשריך אברהם אבינו שרבי אלעזר בן עזריה יצא מחלציך. אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

אמרו לו, עוד כלל אחד דרש, (ירמיה כג, ז) "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל" וגו'. משלו משל, למה הדבר דומה לאחד שהיה מתאוה לבנים, נולדה לו בת היה נודר בחיי הבת, נולד לו בן הניח את הבת והיה נודר בחיי הבן. רבי שמעון בן יוחאי אומר, למה הדבר דומה, לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב, נצל ממנו, היה מתנה נסים שנעשו לו בזאב, חזר ופגע בו ארי והניח נסים שנעשו לו בזאב והיה מתנה נסים שנעשו לו בארי.

כיוצא בו דרש (בראשית כח, יט) "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל", עבר שם הראשון ונתקים שם השני.

**רמז ריז** כיוצא בו דרש "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", עבר שם הראשון ונתקים שם השני. כיוצא בו דרש (שם טו) "ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך" וגו' עבר שם הראשון ונתקים שם השני. כיוצא בו דרש (שם לב, כח) "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך" הראשון נתקים לו והשני נתוסף לו. יצחק לא נשתנה שמו, שנקרא מפי הקדוש ברוך הוא שלשה מפי הקדוש ברוך הוא. יצחק ושלמה ויאשיה, ביצחק מהו אומר, (שם יז, יט) "אבל שרה אשתך" וגו'. בשלמה מהו אומר, הנה בן נולד לך וגו' שלמה יהיה שמו. ביאשיה מהו אומר "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו". ויש אומרים, אף ישמעאל בגוים. מצינו שמותן של צדיקים ומעשיהם גלויים לפני המקום עד שלא נוצרו, שנאמר (ירמיה א, ה) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". הא למדנו ששמותיהן של צדיקים גלויים, של רשעים מנין, תלמוד לומר "זרו רשעים מרחם".

רבי יהודה אומר, המקבל בהמה מן הגוי וילדה מעלין אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן, והנותן לו בקבלה אף על- פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן. וחכמים אומרים, כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, קדש לי כל בכור, רבנן סברי, בכור מקצת בכור משמע, כתב רחמנא כל, [עד דאכא כליה ורבי יהודה סבר, בכור כלי' משמע כתב רחמנא כל], דאפלו כל דהו. ואיבעית אימא, דכולי עלמא בכור רובה משמע, מר סבר כל למלויי אתא, ומר סבר כל לגרועי אתי. וכמה תהא שתפות עם הגוי ותהא פטורה מן הבכורה. אמר רב הונא, אפילו אזנו, מתקיף לה רב נחמן, ולימא ליה שקל אזנך וזיל. אתמר, רב חסדא אמר, דבר שעושה אותה נבלה, ורבא אמר, כל דבר שעושה אותה טרפה. במאי קא מפלגי, מר סבר טרפה חיה ומר סבר טרפה אינה חיה. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי, הא בו, הא באמו. אמר ליה רב פפא, מאי שנא בו דבעינן כל בכור וליכא, אמו נמי בעינן (להלן לד, יט) "כל מקנך תזכר וליכא, אלא לא שנא. מתקיף לה מר בר רב אשי, מאי שנא מנפלים דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי, דאמר מר, (להלן פסוק יב) "פטר שגר בהמה", שגר בבהמה. התם כיון דלא ערב בהו חולין קרינא בהו כל בכור, הכא דערבי בהו חולין לא קרינא ביה כל בכור.

רב מרי בר רחל הויא ליה ההוא חיותא. הוה מקני לאודנייהו לגוים, ואסר להו בגזה ועבדה, ויהיב להו לכהנים, וכלאי חיותא אמאי מקני להו לגוים, דלמא אתי בהו לידי תקלה. אי הכי, מאי טעמא כלאי חיותא, משום דקא מפקע להו מקדושתייהו. והא אמר רב יהודה, מתר להטיל מום בבכור קדם שיצא לאויר העולם, התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה, הכא מקדושת כהן נמי מפקע ליה. ואי תימא, רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור, כלי עלמא לא ידעי לאקנויי קנין גמור, וחזי איניש אחרינא ואזיל ועביד, וסבר רב מרי בר רחל מילתא דעביד, ואתי בה לידי תקלה.

הלוקח עבר פרתו של נכרי והמוכר לו, אף על פי שאינו רשאי, והמשתף לו והמקבל ממנו ונותן לו כדי קבלה פטור מן הבכורה, שנאמר "בישראל" אבל באחרים לא, והכהנים והלוים חייבים, לא נפטרו אלא מפדיון הבן, מפטר חמור.

רבי יוסי הגלילי אומר, בכור לנחלה ולכהן, שנאמר פטר רחם בישראל, עד שיפטרו רחם מישראל. אמר רב אדא בר אהבה, לויה שילדה, בנה פטור מחמשה סלעים, אף על גב דאיעבר מישראל, ושאני התם דאמר קרא פטר רחם, בפטר רחם תלה רחמנא.

**פסוק ג-ד** **רמז ריח** ויאמר משה אל העם זכור וגו'. אין לי אלא שמזכירין יציאת מצרים בימים, בלילות מנין, תלמוד לומר "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "ימי חייך", הימים, "כל ימי חייך", הלילות, כדברי בן זומא. וחכמים אומרים, "ימי חייך", בעולם הזה, "כל ימי חייך", להביא לימות המשיח. אמר לו בן זומא, עתידין ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבא, שנאמר (ירמיה כג, ז ח) "לכן הנה ימים באים וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא", מגיד שאין מזכירין יציאת מצרים לעתיד לבא.

**רמז ריט** מנין שאומרים ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שנאמר (לעיל ג, טו) "ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". ומנין שמברכין על המזון, שנאמר (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", זו ברכה ראשונה, "על הארץ", זו ברכה שניה, "הטבה", זה בונה ירושלים, שנאמר "ההר הטוב הזה והלבנן", "אשר נתן לך", שגמלנו כל טוב, א"ר חייא בר נחמני בשם רבי ישמעאל, הרי הוא אומר "ואכלת ושבעת" (וברכת הטבה) מה זה מחסר "אשר נתן לך", בין מדה טובה בין מדת פרענות. אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לאחריו, לפניו מנין, היה רבי ישמעאל אומר, קל וחמר הוא, אם בשאכל ושבע הרי טעון ברכה קל וחמר כשהוא תאב לאכל. רבי אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר "ואכלת ושבעת וברכת", זו ברכת הזן, "על הארץ", זו ברכת הארץ, "הטבה" זה בונה ירושלים, וכן הוא אומר (שם ג, כה) "ההר הטוב", "אשר נתן לך" זה הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, תלמוד לומר "אשר נתן לך", משעה שנתן לך. רבי יצחק אומר, הרי הוא אומר "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך", אימתי הוא לחמך, עד שלא אכלתו. אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה מנין, היה רבי ישמעאל אומר, אמרת קל וחמר, ומה מזון שהוא צרך חיי העולם הזה טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שהיא חיי העולם הבא אינו דין שיטען ברכה לפניה ולאחריה. רבי יהודה בן בתירא אומר, הרי הוא אומר "ואכלת ושבעת וברכת", מהו "הטבה", זו תורה, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם" וגו'.

רבי חנינא בן אחי רבי יהושע אומר, הרי הוא אומר (דברים לב, ג) "כי שם ה' אקרא", זה המברך, "הבו גדל לאלהינו", אלו העונים אחריו, ומה הם עונין אחר המברך, ברוך ה' המברך וגו', וכשהוא קורא בשמו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכן דוד הוא אומר "גדלו לה' אתי". רבי אומר, (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה" כשהוא מזכיר חי העולמים, שנאמר (תהלים קמה, יז) "צדיק ה' בכל דרכיו" תן לו ברכה.

[ו]לא יאכל חמץ, לעשת את המאכיל כאוכל. או אינו אלא לאסרו בהנאה, כשהוא אומר (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ" הא למדנו שהוא אסור בהנאה, הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ, לעשות את המאכיל כאוכל, דברי רבי יאשיה. רבי יצחק אומר, אינו צריך, אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ חמור אינו דין שיעשה בו כן, הא מה תלמוד לומר ולא יאכל חמץ, לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה. רבי יוסי הגלילי אומר, לא יאכל חמץ היום, מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד.

**רמז רכ** אמר חזקיה, מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה כל שבעה, שנאמר [ו]לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל, הא לא כתב רחמנא לא יאכל אסור אכילה משמע אסור הנאה לא משמע. ופליגא דרבי אבהו אמר רבי אלעזר, כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. והרי חמץ, דרחמנא אמר לא יאכל חמץ, ותניא, רבי יוסי הגלילי אומר, תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. שאני התם, דכתיב "לא יראה לך", שלך יהא. ורבנן, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואידך, תרתי לך כתיבי. ואידך, חד בגוי שכבשתו וחד בגוי שלא כבשתו, ואידך, שלשה לך כתיבי, ואידך, חד בשאור וחד בחמץ, וצריכי.

תניא, רבי יוסי הגלילי אומר, מנין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום אחד, תלמוד לומר לא יאכל חמץ היום אתם יצאים.

רבי בנייה אומר, אלו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסין לארץ, שנאמר היום אתם יצאים והיה כי יביאך, מיד. היום אתם יצאים בחדש האביב, שאין תלמוד לומר בחדש האביב אלא חדש שהוא כשר לכם, לא חמה קשה ולא גשמים. רבי יונתן אומר (תהלים סח, ז) "מוציא אסירים בכושרות", אלו בוכים ואלו משוררים, מצרים בוכים, שנאמר "ומצרים מקברים את אשר הכה" וגו'. ישראל משוררים, שנאמר (תהלים קיח, טו) "קול רנה וישועה באהלי צדיקים", שהמקום מתרומם על המצריים. רבי נתן אומר, "בכושרות", במעשה הכשרות שלהן, וכן הוא אומר (להלן לח, ח) "במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד. רבי אלעזר בן עזריה אומר, בזכות אברהם אביהם הוציא המקום את ישראל ממצרים, שנאמר (תהלים קה, מב מג) "כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוצא עמו בששון".

רבי שמעון בן יוחאי אומר בזכות המילה הוציא המקום את ישראל ממצרים, שנאמר (יחזקאל טז, ו) "ואעבר עליך ואראך" וגו'. רבי אומר, בזריזות יצאו ישראל ממצרים, שנאמר כי בחזק יד הוציא ה'. דבר אחר, בזריזות עצמן יצאו ישראל ממצרים, שנאמר (לעיל יב, א) "וככה תאכלו אתו מתניכם" וגו'. רבי אומר, ["מוציא אסירים בכושרות"], סוררים היו אלא שנהג עמהן בהכשרות, וכן הוא אומר "ואמר איש שקוצי עיניו השליכו וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל", אך סוררים היו אלא שנהג עמהן בהכשרות.

היום אתם יצאים וגו'. שאין תלמוד לומר חדש האביב, אלא מגיד שהשנה שיצאו ישראל לא היתה צריכה ליעבר.

(כתוב ברמז קפ"ז).

**רמז רכא** והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו'. בארץ חמשת עממים, שהן שבעה במקום אחר, הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בארץ חמשת העממין, הרי אתה דן, נאמר כאן ביאה ונאמר להלן "ביאה", מה ביאה האמורה להלן בארץ חמשת העממין שהן שבעה במקום אחר, אף ביאה האמורה כאן בארץ חמשת העממין שהן שבעה במקום אחר. רבי יוסי הגלילי אומר, אשר נשבע לאבתיך למה נאמר, לפי שהוא אומר (שם כו, ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", שומע אני כל הארצות במשמע, הרי אתה דן, נאמר כאן שבועה ונאמר להלן (שם ג) "שבועה", מה שבועות האמורות להלן בארץ חמשה עממין שהן שבע במקום אחר אף כאן בארץ חמשת עממין שהן שבעה במקום אחר. רבי יאשיה אומר, נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן "ארץ זבת חלב ודבש" מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן בארץ חמשת עממין שהן שבעה במקום אחר אף וכו'.

אשר נשבע לאבתיך. היכן נשבע, באברהם הוא אומר (בראשית טו, יח) "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ביצחק הוא אומר (שם כו, ג) "גור בארץ הזאת וגו', ביעקב מהו אומר", (שם כח, יג) "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה".

ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה. כעבדה שעבדת במצרים כן עשה לדורות, דברי רבי יונתן.

**פסוק ו-ז** שבעת ימים תאכל מצת .

וביום השביעי חג לה'. כתוב (בפסח) [בפסוק] "וחגתם אתו", כל זמן שיש חגיגה יש מצה אם אין חגיגה אין מצה, תלמוד לומר מצות יאכל. את שבעת הימים. למה נאמר, לפי שלא למדנו על החמץ שהוא אסור משש שעות ולמעלה, מנין שהוא אסור משש שעות ולמעלה, תלמוד לומר מצות יאכל את שבעת הימים, מכאן היה רבי יהודה בן בתירה אומר, בשלשה פרקים בודקין את החמץ, אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית ובשעת הבעור.

לא יראה לך שאר (כתוב ברמז ר"ב).

**פסוק ח** והגדת לבנך ביום ההוא. שומע אני מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, שומע אני מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מנחין לפניך על השלחן.

בעבור זה עשה ה' לי. למה נאמר, לפי שהוא אומר "מה העבדה הזאת לכם", אלא בן רשע שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה תוציאו מן הכלל, אמר לו, בעבור זה עשה ה' לי, ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל.

בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. אמר רב אחא בר יעקב, סומא פטור מלומר ההגדה, כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם (דברים כא, כ) "בננו זה", מה להלן פרט לסומין אף כאן פרט לסומין. ורב ששת ורב יוסף סברי, חיב, בשלמא התם, מדהוה ליה למכתב "בננו הוא" וכתב "זה", פרט לסומין, אבל הכא בעבור זה, בעבור מצה ומרור דאתא.

והיה לך לאות על ידך. כרך אחד של ארבע פרשיות, והדין נותן, הואיל אמרה תורה תן תפלין בראש ארבע טוטפות אף בידך ארבע טוטפות, תלמוד לומר והיה לך לאות על ידך, כרך אחד של ארבע פרשיות. יכול כשם שביד כרך אחד כך בראש כרך אחד, והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפלין ביד תן תפלין בראש, מה ביד כרך אחד אף בראש כרך אחד, תלמוד לומר "לטוטפת לטוטפת", הרי ארבע טוטפות אמורות. או יעשה ארבע כיסין של ארבע פרשיות, תלמוד לומר [ו]לזכרון בין עיניך, כיס אחד של ארבע פרשיות.

על ידך על גבה של יד. או ידך כמשמעו, והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפלין בראש תן תפלין ביד, מה בראש על גבה שבראש אף ביד על גבה שביד. רבי אלעזר אומר, על גבה של יד. או על ידך כמשמעו, תלמוד לומר והיה לך לאות, לך היא לאות ואינה אות לאחרים. רבי יצחק אמר, על גבה של יד. או על היד כמשמעו, תלמוד לומר (דברים יא, יח) "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", לא אמרתי אלא דבר שהוא מכוון כנגד הלב, זה גבה של יד.

על ידך. זה שמאל. או אינו אלא ימין אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", ואומר (שופטים ה, כו) "ידה ליתד תשלחנה", הא אין יד בכל מקום אלא שמאל.

+4(רמז רכב) רבי נתן אומר, (דברים ו, ח ט) "וקשרתם וכתבתם", מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, רבי יוסי החרום אומר, מצינו שימין קרויה יד, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (וישלח ישראל את ימינו) "כי ישית אביו יד ימינו" וגו', ומה תלמוד לומר על ידך, להביא את הגדם שיהא נותן בימין.

והיה לך לאות על ידך. כל זמן שתפלין של יד ביד תן של ראש בראש, מכאן אמרו, מצות תפלין שכשהוא נותן נותן את של יד ואחר כך נותן את של ראש, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש ואחר כך חולץ את של יד.

בין עיניך. על גבה של ראש. אתה אומר על גבה של ראש או בין עיניך כמשמעו, תלמוד לומר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו" וגו', מה בין עיניכם האמור להלן על גבה של ראש אף בין עיניך האמור כאן על גבה של ראש. רבי יהודה אומר, הואיל ואמרה תורה תן תפלין בראש וביד, מה ביד מקום שהוא ראוי להטמא בנגע אחד אף בראש מקום שהוא ראוי להטמא בנגע אחד.

תנו רבנן, לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ארבע, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אינו צרך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. תנו רבנן, יכול יכתבם על ארבעה עורות ויניחם בארבעה בתים, תלמוד לומר ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשה זכרונות. הא כיצד, כותבו על ארבעה עורות ומניחן בארבעה בתים בעור אחד, ואם כתבם על עור אחד והניחן בארבעה בתים יצא. תנו רבנן, כיצד כותבין תפלין של יד, כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור אחד. ואם כתבה בארבעה עורות והניח בבית אחד יצא. וצריך לדבק, שנאמר והיה לך לאות על ידך.

בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך של ראש, דכתיב (דברים ו, ח) "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", אלא כשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך של יד, מנלן, אמר קרא, "והיו לטטפת בין עיניך", כל זמן שבין עיניך יהיו שתים.

תנא דבי מנשה, על ידך זו קברת יד, בין עיניך זה קדקד. היכא אמרי דבי רבי ינאי, מקום שמחו של תינוק רופף.

רבי יוסי החרום (אומר), הנחה דבשמאל מנא ליה, נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי נתן. רב אשי אמר, "מידכה", יד כהה. ואימא ידך שבכח, אמר ליה, מי כתיב כח בחי"ת. תנו רבנן, אטר מניח תפלין בימין שהיא שמאלו. והתניא מניח בשמאלו שהיא שמאל של כל אדם. אמר אביי, כי תניא ההיא בשולט בשתי ידים.

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. הקשה כל התורה כלה לתפלין, מה תפלין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות אף כל מצות וכו'. ומדמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הא מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות, הניחא למאן דאמר תפלין מצות עשה שהזמן גרמא, אלא למאן דאמר תפלין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי אכא למימר, מאן שמעת ליה דאמר הכי, רבי מאיר, סבר לה כמאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. ולרבי יהודה דאמר מלמדין ותפלין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי אכא למימר, משום דהוה מצה, שמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין.

אמר רבי אלעזר, אמרו ישראל לפני המקום, אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא, קימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים יומם ולילה. רבי יוחנן אמר, מקרא מלא הוא, והיה לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך. רבי יהושע בן לוי אמר, מה שאמר רבי אלעזר אינו אלא פרט ללילות, שאין מצות תפלין מתקימת אלא ביום, שנאמר ושמרת את החקה וגו', ומה אתה מקים (תהלים א, ב) "ובתורתו יהגה יומם ולילה", זו קריאת שמע שאדם קורא שחרית וערבית, מעלה עליו כאלו הוא יגע בתורה יומם ולילה.

למען תהיה תורת ה' בפיך. למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה לך לאות על ידך שומע אני אף הנשים והטף במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים יכול אף תפלין ינהגו בנשים כבאנשים, תלמוד לומר, למען תהיה תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חיב בתלמוד תורה, מכאן אמרו הכל חיבין בתפלין (נ"א בת"ת) חוץ מנשים ועבדים. מיכל בת שאול היתה מנחת תפלין, אשתו של יונה היתה עולה לרגל. טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפלין.

ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. מכאן אמרו, כל המניח תפלין כאלו קרא בתורה וכל הקורא בתורה פטור מתפלין.

ספר שתפרו בפשתן רבי יהודה ורבי מאיר חד אמר פסול, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, איתקש כל התורה לתפלין, מה תפלין הלכה למשה מסיני לתפרן בגידין, אף כל התורה לתפרה בגידין, וחד אמר כשר, כי איתקש למותר בפיך, להלכותיו לא איתקש.

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. ימים ולא לילות, מימים ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, לא נאמר חקה זו אלא כנגד הפסח בלבד, רבי עקיבא אומר, יכול יניח אדם תפלין בשבת וימים טובים, תלמוד לומר והיה לך לאות, מי שצריכים אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות, אמר רבי אלעזר, כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בעשה, ורבי יוחנן אמר עובר בלאו. כלי עלמא אית להו דרבי [אבין אמר רבי אלעאי] דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר, השמר דלאו לאו, השמר דעשה עשה, ומר סבר השמר דעשה נמי לאו. ואמר רבי אלעזר, ואם לשמרן מתר.

ושמרת את החקה. דמברכי לבתר דמסלקי תפלייהו לשמר חקיו.

ושמרת את החקה הזאת למועדה. למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה לך לאות על ידך, שומע אני אף הקטנים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים ובגדולים, יכול אף תפלין בקטנים ובגדולין, תלמוד לומר ושמרת את החקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשמר תפליו. מכאן אמרו חכמים, כל קטן שהוא יודע לשמר תפליו הרי זה אביו עושה לו תפלין.

ושמרת את החקה הזאת. זו מצות תפלין. או אינו אלא חקת כל המצות. אמרת במי הענין מדבר, בתפלין.

מימים ימימה. למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה לך לאות שומע אני אף הלילות במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בלילות כבימים אף תפלין ינהגו בלילות כבימים, תלמוד לומר מימים ימימה. בימים אתה נותן ואי אתה נותן בלילה. דבר אחר, מימים ימימה, למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה לך לאות שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בשבתות וימים טובים יכול אף תפלין ינהגו בשבתות וימים טובים, תלמוד לומר מימים ימימה, יצאו שבתות וימים טובים. רבי יאשיה אומר, מימים, יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאין אתה נותן, יצאו שבתות וימים טובים. רבי יצחק אומר, הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרוין אות לא יתן אות בתוך אות. או יתן אות בתוך אות, אמרת, לא תדחה שבת שהיא קרויה אות וברית, לתפלין שאין קרוין אות וברית אלא אות בלבד. רבי עזריה אומר, הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרוין אות לא יתן אות בתוך אות. או יתן אות בתוך אות. אמרת, לא תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין לתפלין שאין חיבין עליהן לא כרת ולא מיתת בית דין.

דבר אחר, מימים ימימה, מגיד שאדם צריך לבדק את התפלין פעם אחד לשנים עשר חדש. נאמר כאן מימים ונאמר להלן (ויקרא כה, כט) "ימים תהיה גאלתו", מה ימים שנאמר להלן אין פחות משנים עשר חדש אף ימים שנאמר כאן אין פחות משנים עשר חדש, דברי בית הלל. בית שמאי אומרים, אין צריך לבדקן עולמית. שמאי הזקן אומר, אלו תפלין של אבי אמא.

**פסוק יא** והיה כי יבאך ה' אלהיך אל ארץ הכנעני. זכה כנען שנקראה הארץ על שמו. וכי מה עשה כנען אלא כיון ששמע שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם. אמר ליה המקום, אתה פנית מפני עמי אף אני אקרא את הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה כארצך, ואי זה, זה אפריקי. וכן הוא אומר, "וכנען ילד את צידן בכרו ואת חת", וכתיב (שם כג, ה ו) "ויענו בני חת את אברהם לאמר לו שמענו אדני". אמר להן המקום, כבדתם את ידידי, אף אני אקרא את הארץ על שמכם ואתן לכם ארץ יפה כארצכם, זו אפריקי.

כאשר נשבע לאבתיך. והיכן נשבע לאבות. באברהם הוא אומר "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר", ביצחק מהו אומר (שם כו, ג) "גור בארץ הזאת", ביעקב מהו אומר (שם כח, יג) "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה".

[ונתנה לך]. שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא יהא בעיניך כאלו אותו היום נתנה לך.

**פסוק יב** **רמז רכג** והעברת, אין העברה אלא הפרשה, וכן הוא אומר "והעברתם את נחלתו לבתו". שמעון בן עזאי אומר, והעברת כל פטר רחם מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר (ויקרא כז, לב) "כל אשר יעבר תחת השבט", שומע אני אף היתום במשמע, והדין נותן, ומה אם בעל מום שאינו כשר על גבי המזבח הרי הוא נכנס לדיר להתעשר, יתום שהוא כשר על גבי המזבח דין הוא שיכנס לדיר להתעשר, והרי הלקוח שהוא כשר על גבי המזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר, והרי הוא יוכיח על היתום שאף על פי שהוא כשר על גבי המזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר, לא אם אמרת בלקוח שלא נולד ברשותו ולפיכך אינו נכנס לדיר להתעשר תאמר ביתום שנולד ברשותו יהא נכנס לדיר להתעשר. לא זכיתי מן הדין, נאמר כאן העברה, ונאמר להלן העברה, מה העברה האמורה כאן אין קדשה חלה עליו אלא בחיי אמו. אף העברה האמורה להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו. אי מה כאן זכרים אף להלן זכרים, תלמוד לומר (ויקרא שם) "כל אשר יעבר תחת השבט", אחד זכרים ואחד נקבות במשמע.

וכל פטר שגר בהמה. אין פטר שגר בהמה אלא ששגרתו אמו יהא פטור מן הבכורה והבא אחריו אינו בכור.

אשר יהיה לך. להוציא המוכר עבר בהמתו לגוי, משמע אני מוציא את המוכר עבר בהמתו לגוי ומביא את הלוקח עבר בהמתו של גוי, תלמוד לומר (דברים טו, יט) "אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר", להוציא את הלוקח עבר בהמתו של גוי.

הזכרים לה'. מכאן היה רבי יוסי הגלילי אומר, רחלה שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד שניהן לכהן, שנאמר הזכרים לה'. וחכמים אומרים, אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן.

**פסוק יג** וכל פטר חמר תפדה בשה. ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בכוי.

ופטר חמר תפדה בשה למה נאמר, לפי שהוא אומר "אך פדה תפדה" וגו' שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע, תלמוד לומר ופטר חמר תפדה בשה, בכור חמור אתה פודה ואי אתה פודה שאר בכור בהמה טמאה. או פטר חמר תפדה בשה, שאר בכור בהמה טמאה בכסות וכלים, תלמוד לומר עוד במקום אחר (להלן לד, כ) "פטר חמר תפדה בשה", פטר חמור אתה פודה ואי אתה פודה בכור שאר בהמה טמאה, אם כן מה תלמוד לומר "אך פדה תפדה", אלא אם אינו ענין שפודין בכור בהמה טמאה, תנהו לענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין מהקדש בדק הבית. איבעיא להו, מהו לפדות בבן פקועה, אלבא דרבי מאיר לא תבעי לך, כיון דאמר בן פקועה טעון שחיטה שה מעליא הוא. כי תבעי לך אלבא דרבנן, דאמרי שחיטת אמו מטהרתו, מאי. כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא דמיא, או דלמא כיון דרהיט ואתי רהיט ואזיל שה קרינא ביה. מר זוטרא אמר, אין פודין, רב אשי אמר פודין. אמר ליה רב אשי למר זוטרא, מאי דעתך, דילפת "שה שה" מפסח, אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה, "תפדה תפדה" רבה אי "תפדה תפדה" רבה אפלו כל מילי נמי, אם כן "שה שה" מאי אהני ליה.

**רמז רכד** ואם לא תפדה וערפתו. מכאן אמרו, מצות פדיה קודמת למצות עריפה. מצות יעידה קודמת למצות פדיה, שנאמר "אשר לא יעדה והפדה". מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. מצות גאלה באדון קודמת לכל אדם, שנאמר (ויקרא כז, כז) "ואם לא יגאל ונמכר בערכך".

ופטר חמר תפדה בשה. אמר רבי חנינא, שאלת(י) את רבי אליעזר בבית מותבא רבא, מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר לו, גזרת הכתוב היא, ועוד דסיעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים בכסף וזהב של מצרים.

ואם לא תפדה וערפתו. מכאן אמרו, אם אין פודהו יערפהו, הואיל ואבד נכסי כהן אף ממונו יאבד. ומנין שהוא אסור בהנאה, נאמר כאן עריפה ונאמר להלן "עריפה", מה עריפה האמורה להלן אסור בהנאה, אף עריפה האמורה כאן אסור בהנאה.

**רמז רכה** וכל בכור אדם בבניך תפדה. למה נאמר, לפי שהוא אומר (במדבר יח, טז) "ופדויו מבן חדש תפדה", כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, כשהוא אומר וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל, או כלל בכלל הראשון, אמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש בנכסין ומטלטלין שאין להן אחריות אף הכלל כן. מכאן אמרו, בכל פודין בכור אדם חוץ מן העבדים ושטרות וקרקעות והקדשות. רבי אומר, בכל פודין בכורי אדם.

דבר אחר, [ו]כל בכור אדם בבניך תפדה. היו לו חמשה בכורות מחמש נשים חיב לפדות את כלן.

דבר אחר, וכל בכור בניך תפדה. מנין שאם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו, תלמוד לומר וכל בכור בני אפדה. רבי יוסי הגלילי אומר, הואיל ואמרה תורה פדה את בניך, ולמד את בניך תורה, אם למדת על תלמוד תורה שאם לא למדו אביו מלמד הוא את עצמו כך אם לא פדאו חיב לפדות את עצמו. לא אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל, שאם לא למדו אביו מלמד הוא את עצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל, לפיכך אם לא פדאו אביו לא יפדה את עצמו. והרי מילה תוכיח שאינה שקולה כנגד הכל, שאם לא מלו אביו מל הוא את עצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו. לא אם אמרת במילה שחיבין עליה כרת, שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, תאמר בפדיה שאין חיבים עליה כרת, לפיכך אם לא פדאו לא יפדה את עצמו, אמרת הפרש. אדון בנין אב מבין שלשתם, לא הרי מילה כהרי תלמוד תורה ולא הרי תורה כהרי מילה ולא זה וזה כהרי פדיה, לא הרי פדיה כהרי זה וזה, הצד השוה שבהן (כל) שהוא מצות האב על הבן אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו אף כל מה שהוא מצות האב על הבן אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו, מכאן אמרו חיב אדם מן התורה למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אמנות ולהשיאו אשה, רבי עקיבא אומר, אף ללמדו שיט, רבי אומר, אף ישוב מדינה.

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר. יש מחר עכשיו ויש מחר לאחר זמן. מחר לאמר מה זאת, הרי מחר לאחר זמן. (לעיל ח, יט) "מחר יהיה האת הזה", הרי מחר עכשיו, (להלן יז, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" הרי מחר עכשיו, "מחר יאמרו בניכם לבנינו" הרי מחר לאחר זמן.

(דברים ו, כ) "מה העדת והחקים והמשפטים". נמצאת אומר, ארבעה בנים הם, אחד חכם ואחד טפש ואחד רשע ואחד שאינו יודע לשאל. חכם מהו אומר "מה העדת והחקים והמשפטים" וגו', אף אתה אמר לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. טפש מהו אומר, מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו. רשע מהו אומר, מה העבדה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה תוציאו מן הכלל ואמר לו, (לעיל פסוק ח) "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", לי ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל. ושאינו יודע לשאל את פתח לו, שנאמר (שם) "והגדת לבנך ביום ההוא". דבר אחר "מה העדת והחקים". רבי אליעזר אומר, מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של תלמידי חכמים צריכים להיות יושבין ועוסקין בהלכות הפסח עד חצות, לכך נאמר "מה העדת והחקים והמשפטים" וגו'.

**פסוק טו** ויהי כי הקשה פרעה. שומע אני מאליו, תלמוד לומר "ויחזק ה' את לב פרעה". ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים וגו', מכאן אמרו חכמים, זובחים בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם.

**פסוק טז** והיה לאות על ידך. בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפלין, קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, שמע ישראל, והיה אם שמע, מכאן אמרו, מצות תפלין ארבע פרשיות (של ראש) הם ארבע טוטפות, ואלו הן, קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמע, וכותבן כסדרן, ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו.

**פסוק יז** זה שאמר הכתוב (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם", דור המבול נתקשו כנגדו שטפם במים, דור הפלגה נתקשו כנגדו הפיצם בכל העולם, אנשי סדום נתקשו כנגדו, מה היה סופן, (בראשית יט, כד) "וה' המטיר על סדם". פרעה אמר "לא ידעתי את ה'", והקדוש ברוך הוא אמר (שם א) "שלח את עמי", ונתקשה כנגדו "ויהי כי הקשה פרעה", כיון שבאת מכת בכורות מיד שלחן, לכך נאמר ויהי בשלח.

(תהלים סו, ג) "אמרו לאלהים מה נורא מעשיך", אמרו לפעלא טבא איישר, "מה נורא מעשיך", מה דחילון אנון מנגניא דידך, הנהרגים הורגין את הורגיהן, והנצלבין צולבין את צולביהן המשתקעים בים שוקעין את שוקעיהן, (תהלים שם) "ברב עזך יכחשו לך איביך", ישקרו ויעשו אויבים כחשים, נבוכדנצר אמר "בריך אלההון די שדרך מישך ועבד" נגו, סנחריב אמר (מ"ב יח, לה) "מי בכל אלהי הארצות" וגו', לא זז משם עד שכחש, שנאמר (דבהי"ב לב, כא) "וישב בבשת פנים לארצו". פרעה אמר (לעיל ה, ב) "לא ידעתי את ה'" נעשה כחשן, שנאמר "ה' הצדיק", הוא אמר (לעיל ה, ב) "וגם את ישראל לא אשלח" והוא בעצמו שלחן, שנאמר ויהי בשלח פרעה.

"ברצות ה' דרכי איש", אלו ישראל שכתוב בהן (דברים כט, ט) "כל איש ישראל". "גם אויביו ישלם אתו", זה פרעה שכתוב בו (להלן טו, ט) "אמר אויב" לכך נאמר ויהי בשלח פרעה.

מי קרא ווי, הקדוש ברוך הוא קרא ווי, למה הדבר דומה למלך שנשבה בנו נלבש בלבוש נקמה באויביו והלך והביאו, נטל את השבאי ותלאו בגרדון, התחיל לצער אותו ואמר ליה למה עשית כך לבני, עם שהוא מצערו התחיל להודות ואמר המלך ווי שהודה זה, הייתי מבקש לצערו הרבה והודה, מיד נתן לו אפיפורין, כך פרעה שעבד את ישראל במצרים התחילו המכות באות עליו, וכששלחן אמר הקדוש ברוך הוא, ווי ששלח פרעה, שנאמר ויהי בשלח פרעה. דבר אחר, מי קרא ווי, פרעה קרא ווי. למה הדבר דומה, לאחד שהיה לו קצצים מכרם בדמים מעטים הלך הלוקח ועשה לו תבות ומגדלים וחפצים הרבה, ראה אותו המוכר, אמר, ווי לאותו האיש, מה מכר. כך פרעה היו ישראל משעבדין לו בטיט ולבנים ולא היו נכרים שהם אמה. כיון שיצאו ישראל ממצרים ובאו ונעשו דגלים על הים, יצא פרעה וראה אותם שהיו עשויין דגלים התחיל קורא ווי, ויהי בשלח פרעה.

דבר אחר, מי קרא ווי, המצריים קראו ווי. למה הדבר דומה, לרופא שהיה במדינה והיה אדם נפצע והיה מרפא אותו, כיון שיצא הרופא מן המדינה התחילו בני המדינה קוראין ווי. כך היו במצרים כשהיתה המכה באה על מצרים והיו באין אצל משה ומבקשים ממנו והוא מתפלל ומרפא את המכה כשיצאו ממצרים אמרו המצרים ווי ששלח פרעה.

דבר אחר, כנענים קראו ווי. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן קטן והיה לו אוסיא והיה מבקש לצאת למדינת הים. אמר לאריס אחד שיהא משמרה ושיהא אוכל מפרותיה עד שיעמד בנו על פרקו, כשגדל בנו של מלך בקש האוסיא, מיד התחיל האריס קורא ווי. כך היו ישראל במצרים והכנעניים יושבין ומשמרין ארץ ישראל ואוכלין פרותיה, כיון ששמעו שיצאו ישראל ממצרים התחילו קוראים ווי. ויהי בשלח פרעה.

תנא רבי שמעון בן יוחאי, משל לאחד שנפלה לו ירשה במדינת הים והיה לו יורש עצל ועמד ומכרה בדבר מועט והלך הלוקח וחפרה ומצא בה סימא ובנה אותה פלטין והיה מהלך בשוקה מקוזזי מן קדמוי מקוזזי מן לאחוריה, התחיל המוכר נחנק. רבי יוסי הגלילי אומר, למה הדבר דומה, לאחד שנפלה לו בית כור בירשה ומכרה בדבר מועט, הלך הלוקח ופתח בה מעינות ונטע בה גנות ואילנות ופרדסים, התחיל המוכר נחנק, כך נעשה למצרים ששלחו ולא ידעו מה שלחו. עליהן מפרש בקבלה, "שלחיך פרדס רמונים".

תנא רבי ישמעאל, משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, הלך והביא לו דג מבאיש אמר ליה, חייך חדא מן תלתא לא פלטה לך, או סיריות אתה אוכל או מאה בורלודין אתה לוקה או ממון אתה נותן. אמר, אני אוכל סיריות, לא הספיק לאכול עד שנקטה נפשו עליו ואמר אני לוקה. לא הספיק ללקות חמשים עד שאמר אני פורע ממון. נמצא אוכל סיריות, ולוקה ומשלם ממון. כך אמר הקדוש ברוך הוא לפרעה, רשע, חייך, עשר קטפרס אתה לוקה, אלו עשר מכות, וממון אתה נותן, (לעיל יב, לו) "וינצלו את מצרים", וישראל אתה תשלח, לכך נאמר ויהי בשלח פרעה.

**רמז רכו** (ישעיה כז, ז) "הכמכת מכהו הכהו", רבי יהודה אומר במקל שהכו המצרים את ישראל בו לקו. רבי נחמיה אומר, באיספטי שהכו את ישראל בו לקו. (שם ח) "בסאסאה בשלחה תריבנה". תנא בשם רבי מאיר, במדה שאדם מודד בה מודדין לו. "בשלחה תריבנה" לקה ואחרי כן שלח, לכך נאמר ויהי בשלח.

זה שאמר הכתוב "שלחיך פרדס רמונים". משל למלך שהיו לו בנות בוגרות ולא נפנה להשיאן והלך לו למדינת הים ושהה שם שנים הרבה, עמדו הבנות ונתעסקו בעצמן ונשאו לאנשים, והיתה כל אחת ואחת נוטלת חותמו של בעלה וסמנטרין שלו. לאחר ימים בא המלך ממדינת הים ושמע הבריות מליזין על בנותיו ואמרים שזנו בנותיו של מלך. מה עשה, הוציא כרוז ואמר כל עמא יפקון לקומפון, קראו לחתנו הראשון אמר לו מי את, אמר לו חתנך הוציא חותמו. אמר, של מי הוא זה. אמר לו שלי, הוציא סמנטרין שלו. אמר לו של מי הוא. זה אמר לו שלי, וכן לשני, וכן לשלישי. אמר המלך בנותי נתעסקו בעצמן ונשאו ואתם אומרים שזנו בנותי. כך לפי שהיו אמות העולם מונין לישראל ואומרים שהן בניהן של מצריים, והיו אומרים, בנפשותיהן של ישראל היו שליטין לא כל שכן בנשותיהן. אמר רבי אושעיא, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאך שהוא ממנה על ההריון, אמר, ציר צורת הולד בדמות אבותם, הדא הוא דכתיב (ראה במדבר כו, ז יד) "לראובן משפחת הראובני לשמעון משפחת השמעני". אמר רבי מרינוס בר רבי אושעיא, כאינש דאמר ברוני סברוני סבוני, אמר רב אידי ה' ברישא דתיבותא וי' בסופה יה מעיד עליהן שהן בניהן של אבותיהן. רבנן אמרי, "גן נעול" אלו הבתולות, "גל נעול" אלו [הבעולות], "מעין חתום" אלו הזכרים. תני בשם רבי נתן, "גן נעול גל נעול" שני פעמים, כדרכה ושלא כדרכה. רב הונא בשם רבי חייא, באתה שרה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל הנשים בזכותה. אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו כל האנשים בזכותו.

אמר רב חייא בר אבא, כדאי הוא גדור ערוה שיגאלו ישראל ממצרים בזכותו. רב הונא בשם בר קפרא, בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, XאY שלא שנו את שמם ראובן ושמעון נחתון וראובן ושמעון סלקון, XבY שלא שנו את לשונם, (בראשית מה, יב) "כי פי המדבר אליכם" בלשון הקדש היה מדבר, XגY ושלא היה בהן לשון הרע, (לעיל יא, ב) "דבר נא באזני העם וישאלו" את מוצא שהדבר היה מפקד אצלם שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שהלשין על חברו, XדY ושלא היה בהן פרוץ בערוה, תדע לך, שהרי בת אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן". רבי פנחס בשם רבי חייא, בזכות שגדרו עצמן מן הערוה בזכות כן (שה"ש ד, יג) "שלחיך פרדס רמונים" שלוחיך, לכך נאמר ויהי בשלח.

אין שלוח בכל מקום אלא לויה, שנאמר (בראשית יח, טז) "ואברהם הלך עמם לשלחם", (שם כו, לא) "וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום".

הפה שאמר "גם את ישראל לא אשלח", הוא הפה שאמר (לעיל ח, כד) "אנכי אשלח אתכם", ומה שכר נטלו על כך, "לא תתעב מצרי", הפה שאמר (לעיל ה, ב) "לא ידעתי את ה'", הוא הפה שאמר (להלן יד, כה) "אנוסה מפני ישראל", ומה שכר נטלו על כך, "ביום ההוא יהיה מזבח לה'" וגו'. הפה שאמר (לעיל ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו", הוא הפה שאמר (לעיל ט, כז) "ה' הצדיק", ומה שכר נטלו על כך, שנתן להם מקום קבורה, שנאמר (להלן טו, יב) "נטית ימינך וגו'".

ולא נחם אלהים, אין נחום בכל מקום אלא נהוג, שנאמר "נחית כצאן עמך", וכתיב (שם עח, יד) "וינחם בענן יומם וכל הלילה באור אש".

דבר אחר, ולא נחם אלהים, לפי שהקדוש ברוך הוא אמר לנביא "בן אדם נהה על המון מצרים והורדהו", התחיל פרעה מתגאה, אומר, אני יורד אצלם. אמר לו, (שם, יט) "ממי נעמת", ממי את יפה, טוב אתה ממלך אשור או ממלך צור וצידון. (שם) "רדה והשכבה את ערלים... שם אשור וכל קהלה וגו' שם עילם וכל המונה וגו' שם משך תבל וכל המונה וגו' שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה וגו' שמה נסיכי צפון". באותה שעה היה פרעה רואה אותם ומתנחם, שנאמר (שם, לא) "אותם יראה פרעה ונחם" וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא, פרעה, אתה מתנחם, אני איני מתנחם ממה שעשית לבני ולא נחם אלהים.

דבר אחר, ולא נחם אלהים, אף על פי שיצאו ישראל ממצרים לא קבל הקדוש ברוך הוא תנחומין על בני אפרים שנהרגו, שמנו הקץ וטעו ויצאו שלושים שנה קדם הקץ, שמנו לבין הבתרים, והקץ היה משנולד יצחק, משל מלך שהיה משיא בנו ומתוך החפה מת לו בן אחד, אמר, אי אפשי בשמחה מפני בני המת, ואי אפשי להתאבל מפני שמחת בני החי, ומה עשה, התחיל מרקד בידו אחת וסופד בידו אחרת, הוי ולא נחם.

דבר אחר, ולא נחם אלהים, כדרך כל הארץ, דרך ארץ העבד טוען את רבו, שמא אדונו טוענו, הקדוש ברוך הוא לא נהג עמהן כך אלא (דברים א, לא) "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך", ואומר (להלן יט, ד) "ואשא אתכם על כנפי נשרים". דרך ארץ המים מלמעלה והלחם מלמטה, ברם הכא הלחם מלמעלה והמים מלמטה. הלחם מלמעלה "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". והמים מלמטה, (במדבר כא, יז) "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר". דרך ארץ תלמיד טוען פנס ומהלך לפני הרב, ברם הכא "לא ימיש עמוד הענן יומם". דרך ארץ תלמיד מלביש את הרב, ברם הכא (יחזקאל טז, י) "ואלבשך רקמה", רבי סימון אומר פורפירון, דרך ארץ תלמיד מנעיל את הרב, ברם הכא (יחזקאל שם) "ואנעלך תחש", דרך ארץ הרב ישן ותלמיד עומד על גביו. ברם הכא "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". וכל כך למה כי קרוב הוא, שנאמר (שם קמח, יד) "לבני ישראל עם קרבו".

דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, קרוב הדבר שאמר המקום למשה (לעיל ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון" וגו', דבר אחר, כי קרוב הוא, קרוב הדרך לחזור למצרים שנאמר (לעיל ה, ג) "שלשת ימים" וגו', דבר אחר, כי קרוב הוא, קרובה שבעה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך, "ועתה השבעה לי באלהים הנה" וגו' ועדין נכדו קים. דבר אחר, כי קרוב הוא, קרובה מלחמה ראשונה לשניה, דבר אחר, כי קרוב הוא, בקרוב ירשו כנענים את הארץ, שנאמר (שם טו, טז) "ודור רביעי ישובו הנה" [ועדין לא היה להם דור רביעי].

דבר אחר, כל שכן למה לא הביאן הקדוש ברוך הוא בפשוטה, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, אם מכניס אני את ישראל בפשוטה מיד הם מחזיקין איש בשדהו ובכרמו ובטלין מן התורה. אלא הרי אני מקיפן במדבר ארבעים שנה כדי שיאכלו את המן, ושותין מי באר, והתורה נבללת בגופן, מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שניה להם אוכלי תרומה. דבר אחר, כל שכן למה לא הביאן בפשוטה, אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו את הזרעים, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעינות. אמר הקדוש ברוך הוא, לא הבטחתי לאברהם אביהם שאני מכניסם לארץ חרבה אלא לארץ מלאה כל טוב, שנאמר "ובתים מלאים כל טוב", אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה, כדי שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו.

**רמז רכז** דבר אחר, כי קרוב הוא, קרובה היא פרענות של פרעה הרשע שיפרע הקדוש ברוך הוא ממנו.

דבר אחר, כי קרוב הוא, קרוב החסד שעשו כנעניים עם אבינו יעקב, הדא הוא דכתיב (בראשית נ, יא) "וירא יושב הארץ הכנעני" את האבל, רבי אלעזר אומר שהתירו אזוריהן, רבי שמעון בן לקיש אמר, על ידי שהתירו קשרי כתפותיהם, ורבנן אמרין, על ידי שזקפו קומתן, רבי יודן אומר, על ידי שהראו באצבע, והלא דברים קל וחמר, ומה אם הכנענים שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן אלא על ידי שהראו באצבע נצולו מן הפרענות, ישראל שהן עושין חסד עם גדוליהן ועם קטניהן לא כל שכן.

דבר אחר, כי קרוב הוא, קרובה מלחמה ראשונה, רבי אליעזר אומר, כל אותן השנים שהיו ישראל יושבין [במצרים היו יושבין] בטח ושאנן ושלו, עד שבא גאון מבני בניו של אפרים ואמר נגלה עלי הקדוש ברוך הוא להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלוכה ושהן גבורי כח במלחמה עמדו ולקחו נשיהן בניהן ובנותיהן ויצאו ממצרים, ועמדו המצרים והרגו כל גבוריהם, שנאמר (תהלים עח, ט) "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו'.

כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה, זו מלחמת בני אפרים, שנאמר "ובני אפרים שותלח וגו' וזבד בנו וגו' והרגום אנשי גת" (מאתים אלף) על שלא שמרו ברית אלהים על שעברו על הקץ, ועל שעברו על השבועה, דבר אחר, כדי שלא יראו את עצמות אחיהם משלכים בפלשת ויחזרו להם. דבר אחר, כדי שלא יחזרו לאחוריהם, והרי דברים קל וחמר אם כשהקיפם דרך (רחוקה) [עקומה] אמרו (במדבר יד, ד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה" על אחת כמה וכמה אלו הביאן בפשוטה. דבר אחר, בראתם מלחמה, זו מלחמת עמלק שנאמר (שם מה) "וירד העמלקי והכנעני".

**פסוק יח** ויסב אלהים את העם, מפני מה, כדי לעשות להם נסים וגבורות. רבי אליעזר אומר, דרך כדי ליגען, שנאמר "ענה בדרך כחי", המדבר כדי לצרפן, שנאמר (דברם ח, טו) "המוליכך במדבר הגדל והנורא" וגו', ים סוף לנסותן, שנאמר "וימרו על ים בים סוף". רבי יהושע אומר, דרך כדי לתן להם את התורה, שנאמר (דברים ח, ל) "בכל הדרך אשר צוה ה' (אלהינו) [אלהיכם] אתכם תלכו", ואומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים", המדבר, כדי להאכילן המן, שנאמר "המאכלך מן במדבר", ים סוף כדי לעשות להם נסים וגבורות, שנאמר (תהלים קו, כב) "נוראות על ים סוף" ונאמר (שם ט) "ויגער בים סוף ויחרב".

וחמשים, אין חמשים אלא מזויינים, שנאמר (יהושע א, יד) "ואתם תעברו חמשים" מלמד שהיו מצויינין בחמשה מיני זין, דבר אחר, אין חמשים אלא מזורזים, שנאמר "ויעברו בני גד ובני ראובן חמשים כארבעים אלף חלוצי [ה]צבא". דבר אחר, וחמשים, אחד מחמשה עלו, דבר אחר, אחד מחמשים, ויש אומרים, אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר, העבודה, לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר (יחזקאל טז, ז) "רבבה כצמח השדה" וגו', ואומר "ובני ישראל פרו וישרצו", שהיו יולדות ששה בכרס אחד, ואת אמרת אחד מחמש מאות עלו. ואימתי מתו, בשלשת ימי אפלה, שנאמר (לעיל י, כג) "לא ראו איש את אחיו" שהיו קוברין את מתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויביהם וששו במפלתם. רבי יוסי אומר, לחמשה דורות עלו.

(כתוב ברמז תקס"ד).

**פסוק יט** ויקח משה את עצמות יוסף, משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול הימנו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבנו, שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצות, שנאמר "חכם לב יקח מצות". ומנין היה יודע משה היכן יוסף קבור, אמרו, סרח בת אשר נשתירה מאותו הדור הלך משה אצלה, אמר לה, כלום את יודעת היכן יוסף קבור, אמרה לו, ארון של מתכת עשו לו מצרים ושקעוהו בנהר נילוס כדי שיתברכו מימיו, הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו, יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שגואל את ישראל והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה את עצמך מוטב, ואם לאו, הרי אנו נקיים משבועה. מיד צף ארונו של יוסף. ואל תתמה, שהרי כתיב (מ"ב ו, ה ו) "ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר וגו' אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל", והרי דברים קל וחמר, ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה צף מפניו, מפני משה רבנו על אחת כמה וכמה. רבי נתן אומר, בקברניט של מלכים היה קבור, הלך משה ועמד שם ואמר, יוסף יוסף וכו', מיד נזדעזע ארונו של יוסף, נטלו משה והביאו אצלו.

קשו קראי אהדדי. כתיב, ויקח משה את עצמות יוסף וכתיב (יהושע כד, לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל" (כתוב ברמז קמ"ה).

אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף בחייו עצמות, מפני שלא מחה בכבוד אביו, דאמרו לו עבדך עבדך ולא קאמר להו מידי.

מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ויקבר אתו בגי". ולא על משה בלבד אמרו אלא על הצדיקים כלן, שנאמר (ישעיה נח, ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך".

שלשה מחנות הם, תני, טמא מת מתר לכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אלא אפלו מת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחצתו. עמד לו על נילוס הנהר ואמר, יוסף יוסף, הגיעה השעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, השכינה מעכבת לך, וישראל מעכבין לך, וענני כבוד מעכבין לך, אם מודיע אתה את עצמך הרי יפה וכו'. ויש אומרים, נטל חרס וכתב עליו שם המפרש והשליך ליאור, מיד צף ועלה ארונו של יוסף. והוון תמן תרין כלבים דחרשין שרון נבחין במשה. אמר משה, איתון [חמון], כלבין קושטא לא נבחין וכלביא דשקרא ודחרשין נבחין. אמר רב, דהדין כלבא מלחית בלישניה ברם הכא "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו".

ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. מרים המתינה למשה שעה אחת (כתוב ברמז קס"ד), ולא עוד אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו, ועם יוסף עלו הארון והשכינה והכהנים והלוים וישראל ושבעה ענני כבוד. ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך עם ארון חי העולם והיו אמות העולם אומרים להם מה טיבן של שני ארונות הללו, והן אומרים זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים. והיו אומרים להן אמות העולם, מה טיבו של מת מהלך עם ארון חי עולמים, והן אומרים, המנח בארון זה קים מה שכתוב בזה. בזה כתיב (להלן כ, ב) "אנכי ה' אלהיך", וביוסף כתיב "התחת אלהים (אנכי) [אני"], בזה כתיב (שם, ג) "לא יהיה לך אלהים אחרים" וביוסף כתיב (בראשית מב, יח) "את האלהים אני ירא", בזה כתיב (להלן כ, ז) "לא תשא" וביוסף כתיב (בראשית מב, טו) "חי פרעה אם תצאו", בזה כתיב "זכור את יום השבת" וביוסף כתיב (בראשית מג, טז) "וטבח טבח והכן", ואין הכן אלא שבת, שנאמר (להלן טז, ה) "והיה [ב]יום הששי והכינו". בזה כתיב "כבד את אביך" וביוסף כתיב (בראשית לז, יג) "ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם" וגו', בזה כתיב (להלן כ, יג) "לא תרצח" לא רצח לפוטיפרע, בזה כתיב (שם) "לא תגנב", לא גנב, כענין שנאמר "וילקט יוסף את כל הכסף" וגו'. בזה כתיב (להלן כ, יג) "לא תנאף", לא נאף עם אשתו של פוטיפרע, בזה כתיב "לא תחמד" לא חמד אשתו של פוטיפרע. בזה כתיב (שם, יג) "לא תענה", והרי דברים קל וחמר, דברים של אמת לא הגיד קל וחמר של שקר. בזה כתיב (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך", וכתיב "וינחם אותם וידבר על לבם". בזה (ויקרא יט, יח) "לא תקם ולא תטר" וכתיב (בראשית נ, כ) "ואתם חשבתם עלי רעה". בזה (ויקרא כה, לו) "וחי אחיך עמך" וכתיב "ויכלכל יוסף את אחיו".

כי השבע השביע, השביען שישביעו לבניהן. רבי נתן אומר, מפני מה השביע את אחיו ולא השביע את בניו, אמר, אם משביע אני את בני אין מצרים מניחין אותן. ואם אומרים להם אבינו העלה את אביו אומרים להם אביכם מלך היה, לפיכך השביע את אחיו ולא השביע את בניו. דבר אחר, אמר להם יוסף, אבי ירד כאן לרצונו ואני העליתיו, אני ירדתי על כרחי, משביע אני עליכם שממקום שגנבתוני לשם תחזירוני וכן עשו לו, כענין שנאמר (יהושע כד, לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל קברו בשכם".

פקד יפקד אלהים אתכם, 'פקד' אתכם במצרים, ויפקד אתכם על הים. פקד אתכם על הים, ויפקד אתכם במדבר. פקד אתכם במדבר, ויפקד בנחלי ארנון. פקד אתכם בעולם הזה, ויפקד אתכם לעולם הבא, פקידה במצרים, פקידה בסיני, פקידה בניסן, פקידה בתשרי.

והעליתם את עצמתי מזה, שומע אני מיד, תלמוד לומר אתכם, כשתהיו עולין. ומנין שאף עצמות השבטים העלו עמהם, תלמוד לומר מזה אתכם ז"ה תרי עשר.

ויסעו מסכת ויחנו באתם, מה אתם מקום אף סכות מקום, רבי עקיבא אומר, ענני כבוד היו, שנאמר "על כל כבוד חפה", אין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין, תלמוד לומר (שם, ו) "וסכה תהיה לצל יומם", ואומר (שם לה, י) "ופדויי ה' ישבון".

**רמז רכח** וה' הלך לפניהם יומם. נמצאת אומר שבעה עננים הן. וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן. "ועננך עמד עלהם". (שם) "ובעמוד ענן". (שם ט, יט) "ובהאריך הענן". (להלן מ, לו) "ובהעלות הענן". "ואם לא יעלה הענן". (להלן מ, לח) "כי "ענן ה' על המשכן". הא שבעה עננים הן, ארבע מארבע רוחות ואחד מלמעלן, ואחד מלמטן, ואחד שהיה מהלך לפניהם, כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה מנמיכו, שנאמר "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו" וגו'. והיה מכה נחשים ועקרבים מכבד ומרבץ לפניהם. רבי יהודה אומר, שלש עשרה, שנים לכל רוח ושנים למטה ואחד היה מהלך לפניהם. רבי יאשיה אומר, ארבעה, רבי אומר שנים.

וה' הלך לפניהם יומם, ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. אברהם לוה את מלאכי השרת, שנאמר (בראשית יח, טז) "ואברהם הלך עמם לשלחם", והקדוש ברוך הוא לוה את בניו במדבר ארבעים שנה. באברהם כתיב (שם ד) "יקח נא מעט מים", והקדוש ברוך הוא העלה לבניו את הבאר, שנאמר "אז ישיר ישראל", באברהם כתיב (בראשית יח, ה) "ואקחה פת לחם", והקדוש ברוך הוא הוריד לבניו מן, שנאמר (להלן טז, ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". באברהם כתיב (בראשית יח, ז) "ואל הבקר רץ אברהם" והקדוש ברוך הוא הגיז לבניו את השלו, שנאמר "ורוח נסע מאת ה'". באברהם כתיב (בראשית יח, ד) "והשענו תחת העץ" והקדוש ברוך הוא פרש לבניו שבעה ענני כבוד, שנאמר "פרש ענן למסך", באברהם כתיב (בראשית יח, ח) "והוא עמד עליהם", והקדוש ברוך הוא הגין על בתיהן במצרים כדי שלא ינגפו, שנאמר (לעיל יב, כג) "ופסח ה' על הפתח".

וה' הלך לפניהם, אפשר לומר כן והלא כבר נאמר "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא", ואומר (ישעיה ו, ג) "וקרא זה אל זה ואמר" וגו' ואומר (יחזקאל מג, ב) "והנה (שם) כבוד אלהי ישראל" וגו' ומה תלמוד לומר וה' הלך לפניהם. רבי אומר, אנטונינוס פעמים שהיה דן על הבימה ומחשיך והיו בניו מחשיכין אצלו, מאחר שנפטר מן הבימה היה נוטל את הפנס ומאיר לפני בניו, והיו גדולי מלכותו קרבין אצלו ואומרין לו, אנו נוטלין את הפנס ונאיר לפני בניך, והוא אומר להם, לאו, אלא אני אטל את הפנס ומאיר לפני בני, כדי להודיע לכם חבתן של בני שתהיו נוהגין עמהן בכבוד. כך הודיעם הקדוש ברוך הוא חבתן של ישראל לפני אמות העולם שיהיו נוהגין עמהן בכבוד. ולא דיין שאינן נוהגין עמהן בכבוד, אלא ממיתין אותן מיתות חמורות ומשנות זו מזו. לענין כן הוא אומר "וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט" וגו'. יכול על עבודת אלילים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים, תלמוד לומר (שם) "על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים", ("ואל מצרים לשמה תהיה) [מצרים לשממה תהיה"] וגו', באותה שעה (וה' לעולם ישב) (שם כ) ["ויהודה לעולם תשב"] ואומר "ונקיתי דמם לא נקיתי", אימתי (שם) "וה' שכן בציון".

אמר רב חסדא, האב שמחל על כבודו כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ורב יוסף אמר, אפלו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, שנאמר וה' הלך לפניהם יומם. אמר רבא, הכי השתא, התם קודשא בריך הוא דעלמא דיליה הוא מחיל ליה דידה, הכא תורה דיליה היא, הדר אמר רבא אין, תורה דיליה היא, דכתיב (תהלים א, ב) "ובתורתו יהגה", ואפלו הכי הדור מיבעיא ליה למעבד. אמר רב אשי אפלו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך.

**רמז רכט** מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסבין בבית המשתה של בנו של רבן גמליאל והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהן, נתן לו כוס לרבי אליעזר ולא קבל, לרבי יהושע וקבל. אמר לו רבי אליעזר, מה זה, יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו. אמר לו, מצינו גדול (ממשה רבנו) [ממנו] שהיה עומד ומשמש עליהם, אברהם אבינו גדול הדור היה וכתיב "והוא עמד עליהם", ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו, לא נדמו לו אלא כערביים ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו. אמר לו רבי צדוק, עד מתי אתם מניחין כבודו של מקום ועוסקין בכבוד הבריות, הקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו.

מנא הא מלתא דאמרי אינשי כי הוינא זוטרי לגברי השתא דקשישנא לדרדקי דכתיב מעקרא וה' הלך לפניהם יומם, ולבסוף כתיב (להלן כג, כ) "הנה אנכי שלח מלאך לפניך".

אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת וכו' כדכתוב באברהם.

אונקלוס בר קלוניקוס איגייר. שדר קיסר גונדרא דרומאי בתריה, משכינהו בקראי וגיירינהו, הדר שדר גונדא דרומאי בתרה. אמר להו לא תימרו ליה ולא מידי, אמר להו אימא לכו מלתא בהדי דשקלי ואזלי וכו' מי נקט נורא מקמי אינשי אמרו ליה לא, אמר להו ובהקדוש ברוך הוא כתיב וה' הלך לפניהם יומם. איגיור, שדר גונדא אחרינא בתריה. אמר להו לא תשתעו בהדיה כלל, כי נקטי ליה ואזלי חזי מזוזתא, אותיב ידיה עלה אמר להו, מאי האי. אמרו ליה אימא לן את, אמר להו מנהגו של עולם מלך יושב בפנים ועבדיו יושבין בחוץ ומשמרים אותו, ואלו הקדוש ברוך הוא משמר את ישראל מבחוץ והן יושבין מבפנים, שנאמר "ה' ישמר צאתך ובואך" וגו', איגיור.

**פסוק כב** **רמז רל** לא ימיש עמוד הענן, מגיד הכתוב שעדין עמוד הענן קיים היה עמוד האש צומח, דבר אחר, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על ערבי שבתות, עד שעמוד הענן קיים יהיה עמוד האש צומח.

דביתהו דרב יוסף מאחרת ומדלקת, אמר ליה רב יוסף, תנינא, לא ימיש עמוד הענן, מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, סברה לאקדומי, אמר ההוא סבא, ובלבד שלא יקדים, אמר רב הונא, הרגיל בנר, הויין לו בנים תלמידי חכמים, הרגיל במזוזה, זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית, זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש היום, זוכה וממלא גרבי יין. אמר רבא, דרחים רבנן, הוו ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן, הוו ליה חתוונתא רבנן, דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען מליה כצורבא מרבנן.