# פרק ט"ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/beshalach/perek-16/

**פסוק א** ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל. למה נאמר יום, מגיד שבאותו היום ארע שבת להיות, שהיא סדורה ובאה מיום שברא הקדוש ברוך הוא עד שנתנה להן בעשרים ושנים באייר. דבר אחר, בחמשה עשר יום לחדש. למה נאמר יום, לידע באיזה (זכות) [יום] נתנה תורה לישראל. ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים ארע להיות בחמשה בשבת, השלים ניסן, אירע אייר להיות בשבת, חסר אייר, אירע סיון להיות באחד בשבת, ואומר, "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל", ואומר בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים, ואומר (להלן יט, א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל" (כשתמצא לומר), [נמצאת אומר] בשלישי לחדשים, בששי בחדש, בששי בשבת.

דבר אחר, בחמשה עשר יום לחדש למה נאמר יום, לידע באיזה יום ירד המן לישראל, חררה שהוציאו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום, שנאמר (לעיל יב, לט) "ויאפו את הבצק", ואומר בחדש השני לצאת בני ישראל, ובצדו מהו אומר, "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", רבי שילא אומר, נתפרנסו ממנה ששים יום וסעודה אחת.

**פסוק ב** וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. רבי יהושע אומר, היה להן לישראל לימלך בגדול שבהן מה נאכל, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומות על משה. רבי אלעזר המודעי אומר, למדים היו ישראל לאמר דברי תרעומות על משה, לא על משה בלבד אלא אף על אהרן. (שנאמר).

**פסוק ג** ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו וגו'. אמרו להן, הלואי מתנו בשלשת ימי אפלה של מצרים. בשבתנו על סיר הבשר. רבי יהושע אומר, וכי תאבים היו לאכל. רבי אלעזר המודעי אומר, עבדים היו ישראל למלכים במצרים, יוצאין לשוק, נוטלים פת ובשר ודגים וכל דבר, ואין בריה מוחה בידן, יוצאין לשדה, נוטלין תאנים וענבים ורמונים ואין בריה מוחה בידם. רבי יוסי אומר, תדע, שלא ניתן להם אלא [קשואים] באחרונה, לכך נאמר (שם) "את הקשואים" שהן קשים למעיהן. כי הוצאתם אתנו. אמרו להן, הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, תהו שאין בו כלום. להמית את כל הקהל הזה ברעב. רבי יהושע אומר אין לך מיתה קשה ממיתת רעב, שנאמר "טובים היו חללי חרב" וגו'. רבי אלעזר המודעי אומר, ברעב, בא עלינו רעב אחר רעב. דבר אחר דבר, חשך אחר חשך.

**פסוק ד** **רמז רנח** ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם. זה שאמר הכתוב (איוב לו, לא) "כי בם ידין עמים יתן אכל למכביר". השמים הללו בם הוא דן את אמות העולם, תדע לך כשחטאו דור המבול דנם בהן, שנאמר (תהלים יא, ו) "ימטר על רשעים פחים". אנשי סדום כשחטאו דנם בשמים, שנאמר "וה' המטיר על סדם". סיסרא כשחטא דנו בשמים, שנאמר (שופטים ה, כ) "מן שמים נלחמו". (איוב שם) "יתן אכל למכביר", מהן נתן מזון לישראל, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם. משל למה הדבר דומה, לנחתום שהיה עומד על הכבשן, נכנס שונאו וחתה גחלים ונתן על ראשו, נכנס אוהבו ורדה פת חמה ונתן לו, הגחלים והפת שניהם יצאו מתוך הכבשן, כך הקדוש ברוך הוא הוריד אש על הסדומים ושרפן מן השמים, הוריד מן לישראל. דבר אחר, לא היה צריך לומר מן השמים אלא מן הארץ, שאין דרכו של לחם לעלות אלא מן הארץ, זה שאמר הכתוב (תהלים קלה, ו) "כל אשר חפץ ה' עשה", כשבקש קרע הים לפני ישראל ועשאו יבשה, וכשבקש עשאו ים. דרכן של שמים להוריד טל ומטר, והארץ להוציא לחם, שנאמר "ארץ ממנה יצא לחם", וכשבקש הוריד הלחם מן השמים, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. והטל עלה מן הארץ, שנאמר (להלן פסוק יד) "ותעל שכבת הטל". כתיב ("ויתן) [וימן] להם המלך" וגו', במדה, אבל כשהורדתי להם מן היה יורד כשם שהמטר יורד ואין לו קצבה.

זבדי בן לוי אמר, אלפים אמה היה יורד המן, בכל יום היה עומד עד ארבע שעות, כיון שהיה השמש באה עליו היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושוטף ויורד. ולמי הוא מתוקן עכשיו, לצדיקים לעולם הבא. מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו, ומי שאינו מאמין, (איוב כ, יז) "אל ירא בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה". וכיון שהיה יורד בנחלים, היו אומות העולם באים לשתות ממנו, והוא נעשה בפיהם מר כלענה, שנאמר (במדבר יא, ז) "והמן כזרע גד הוא", אבל לישראל נעשה בתוך פיהם כדבש, שנאמר "וטעמו כצפיחת בדבש". ואמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום, חשבון הוא שהיה המן יורד לישראל בכל יום מזון שני אלפים שנה, וגבהו ששים אמה, כתיב במבול (בראשית ז, יא) "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו", וכתיב במן (תהלים עח, כג) "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח".

מה היו אומות העולם עושין, צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים, אשרי הגוי שככה לו. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא, לא כשם שהזקן טועם ממנו היו התינוקות טועמין, התינוקות היו טועמין אותו טעם חלב, שנאמר (במדבר יא, ח) "והיה טעמו כטעם לשד השמן", והבחורים היו טועמין בו כדבש, שנאמר "וטעמו כצפיחת בדבש", והזקנים היו טועמין בו כלחם, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם, והחולה היה טועמו כסלת מערב בשמן ודבש, כטיסני זו שעושין לחולה, שנאמר (במדבר יא, ח) "ובשלו בפרור", ומנין שהיה בו טעם סלת ודבש, שנאמר "ולחמי אשר נתתי לך סלת [ו]שמן ודבש". מי שהיה זריז היה יוצא ומלקט מן השדה, שנאמר ויצא העם ולקטו, והבינונים היו יוצאין לפתח אהליהם ומלקטים, והעצלים היו רובצים על מטותיהן ופושטין ידיהן והוא יורד לתוך ידיהן, שנאמר (להלן פסוק יד) "ותעל שכבת הטל".

אמר רבי יוחנן, מטר בשביל יחיד, שנאמר (דברים כח, יב) "לתת מטר ארצך בעתו". פרנסה בשביל רבים, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ופרנסה בשביל יחיד לא והתניא רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו להם לישראל וכו'. שאני משה כיון דלרבים הוא צריך כרבים דמי.

הנני ממטיר לכם לחם, לכם נותן ולא לכל אומה ולשון, שאם יתכנסו כל האמות לספות מן המן אפלו משהו אינן יכולין. ואין לי אלא המן, הבאר מנין, תלמוד לומר "באר חפרוה שרים", שאם יתכנסו כל אומות העולם למלאות קיתון אחד מן הבאר לא היו יכולין. לחם, שלשה שמות נקרא המן, לחם, דבש, שמן. לחם לנערים, שמן לקטנים, דבש לזקנים. ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, מזון אלפים שנה היה מן יורד בכל יום, דכתיב דבר יום ביומו, ולהלן הוא אומר (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", אם כן למה היה יורד בכל יום והמותר (להלן פסוק כא) "וחם השמש ונמס", מפני משאוי הדרך. דבר אחר, שהיו אוכלין אותו חם ולא צונן. דבר אחר, שיהיו ישראל נושאין עיניהן בכל יום לאביהן שבשמים.

דבר אחר, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רבי יהושע אומר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, הרי אני נגלה מיד ואיני מעכב, רבי אלעזר המודעי אומר, איני אומר לכם הנני, אלא בזכות אבותיכם. לכם, רבי יהושע אומר, בודאי איני אומר לכם הנני אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב. מן השמים. מן אוצר טוב, שנאמר (דברים כח, יב) "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום ששנה להם מעשה בראשית, לשעבר היה לחם עולה מן הארץ והטל יורד וכו'.

ויצא העם ולקטו. שלא יהיו יוצאים לחצרות ומלקטין אלא יהיו יוצאים למדברות ומלקטין. דבר יום ביומו. רבי יהושע אומר כדי שילקט אדם מהיום למחר, כעין מערב שבת לשבת. רבי אלעזר המודעי אומר, כדי שלא ילקט אדם מהיום למחר כעין מערב שבת לשבת, שנאמר דבר יום ביומו, מי שברא היום ברא פרנסתו. מכאן היה רבי אליעזר אומר, כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אני אוכל למחר, הרי זה מחסר אמנה, שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי. רבי יהושע אומר, שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום מעלין עליו כאלו קים כל התורה כולה. מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא נתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה ומהיכן הוא לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן, ושניים להם לאוכלי תרומה.

**פסוק ה** והיה ביום הששי. אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והכינו, לאלתר, אמר רבי אבא, בשבת חיב אדם לבצע על שתי ככרות, דכתיב "לחם משנה". רב כהנא נקט תרתי ובצע חדא, אמר, לקטו כתיב, רבי זירא בצע אכולא שירותא, אמר ליה רבינא לרב אשי, הא מחזי כרעבתנותא וכו'. תנו רבנן, כמה סעדות חייב אדם לאכול בשבת, שלש רבי חדקא אומר, ארבע. אמר רבי יוחנן, שניהם מקרא אחד דרשו, (להלן פסוק כה) "ויאמר משה אכלהו היום", רבי חדקא סבר, הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי אורתא.

בר קפרא אומר, כל המקיים שלש סעודות בשבת נצול משלש פרעניות, XאY מחבלו של משיח, כתיב הכא "יום" וכתיב התם "הנני שולח לכם את אליה", וגו'. XבY מדינה של גיהנם, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (צפניה א, טו) "יום עברה היום ההוא", XגY וממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (יחזקאל לח, יח) "ביום בוא גוג". אמר רב יהודה אמר רב, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אמה ולשון, שנאמר "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט", וכתיב בתריה (להלן יז, ח) "ויבא עמלק".

ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים, תאכל, ובית הלל אומרים לא תאכל. אמר רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה, וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. רבה לטעמיה, דאמר רבה, והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, חול מכין לשבת, ואין שבת מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת. וגזרינן יום טוב דעלמא, משום יום טוב אחר השבת. ושבת דעלמא אטו שבת אחר יום טוב.

והיה ביום הששי והכינו. מכאן שיערב אדם מערב שבת לשבת. והיה משנה, לחם משונה. או אינו אלא לחם כפול, כשהוא אומר (להלן פסוק כב) "שני העמר לאחד", הרי לחם כפול אמור, הא מה תלמוד לומר לחם משנה, לחם שהוא משונה, הא כיצד, בכל יום היה בא עומר אחד ובשבת שני עומרים, בכל יום היה ריחו נודף ובשבת היה ביותר, בכל יום היה מוזהב כזהב ובשבת ביותר.

**פסוק ו** ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם. אמרו להם, עד שאתם ישנים במטותיכם המקום מפרנס אתכם. וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. מכאן אתה למד ששקולה יציאת מצרים כנגד כל הנסים והגבורות שעשה המקום לישראל.

**פסוק ז** ובקר וראיתם את כבוד ה', מכאן אתה למד שבפנים מאירות ניתן המן לישראל. השלו ששאלו אותו ממלא מעים ניתן להם בפנים חשוכות, אבל המן ששאלו אותו כהלכה ניתן להם בפנים מאירות. (בשמוע ה' את תלנותיכם וגו') ונחנו מה כי תלינו עלינו. אמרו, וכי מה אנו ספונים שאתם עומדים ומתרעמים עלינו אמרו, אילו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים, אלא שאתם עומדים ומתרעמים לפני מלך חי וקים לעולמים.

(לעיל פסוק א) "ויסעו מאילם". אותו היום שבת היה, ובו ביום נתרעמו, וילונו העם על משה והבטיחם להוריד להם מן למחרת, דכתיב ובקר וראיתם את כבוד ה'. בחד בשבת ירד להם המן תחלה, דכתיב "ששת ימים תלקטהו".

**פסוק ח** ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל. תנא לחם ששאלו ישראל כהוגן, ניתן להם כהוגן, בשר ששאלו שלא כהוגן, ניתן להם שלא כהוגן, מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה. והא אמר אביי, מאן דאית ליה סעודתא לא ניכליה אלא ביממא. כעין יומא. בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולין המנקרין באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה.

כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש, לנערים לחם, לזקנים שמן, ולתינוקות דבש.

אמר רבי חמא בר חנינא כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר לא עלינו תלנותיכם כי על ה'. אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו, ט) "בהצתם על ה'". אמר רבי חמא בר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו, כעושה מריבה עם שכינה, שנאמר "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'". אמר רבי אבהו, כל המהרהר אחר רבו, כאלו מהרהר אחרי שכינה, שנאמר (שם כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה.

**פסוק ט-י** ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה'. רבי יהושע אומר, קרבו, על שנתגלתה שכינה, רבי אלעזר המודעי אומר, קרבו, כדי ליתן הדין, ויהי כדבר אהרן, מה תלמוד לומר ויהי, מלמד שכשם שגזר המקום כך היה. ויפנו אל המדבר. רבי יהושע אומר, לא הפנו עד שנתגלתה גבורה. רבי אלעזר המודעי אומר, לא הפנו אלא על מעשה אבות, שנאמר המדבר, מה מדבר אין בו לא עון ולא חטא, כך אבות הראשונים אין בהן לא עון ולא חטא. והנה כבוד ה' נראה בענן. רבי יוסי בן שמוע אומר, כל זמן שהיו ישראל מבקשים לסקול משה ואהרן מיד וכבוד ה' נראה בענן, להלן הוא אומר (במדבר יד, י) "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" וכאן הוא אומר (ו)כבוד ה' נראה בענן. וכל כך למה, אמר להם המקום מוטב שילקה עמוד הענן ואל יסקלו משה ואהרן.

**פסוק יא-יב** **רמז רנט** וידבר ה' אל משה לאמר שמעתי את תלונת בני ישראל. רבי יהושע אומר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, גלוי לפני מה שישראל אמרו, ומה שהן עתידים לומר. דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר. אמור להם, בין שני דברים אתם עומדים, ששאלתם לחם לפני, שאי אפשר לבשר ודם לחיות בלא לחם נתתיו לכם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעים, הרי אני נותנו לכם, שמא תאמרו שאין ספק בידי ליתנו לכם, ובסוף אני נפרע מכם, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, דיין אני לפרוע מכם.

**פסוק יג** ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה. מכאן אתה למד שבפנים חשוכות ניתן השלו לישראל. ותכס את המחנה. איני יודע כמה, תלמוד לומר "וכאמתים על פני הארץ", שתי אמות היתה גבוהה מן הארץ, כדי שיהא אדם עומד וכנגד לבו ונוטל שלא בצער ובקומה זקופה, שמלבו ולמטן שתי אמות ומלבו ולמעלן אמה אחת. רבי יוסי הגלילי אומר (שם) "ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה, שלוש פרסאות לכל רוח. "וכאמתים על פני הארץ סביבות המחנה", ואומר (תהלים עח, כח) "ויפל בקרב מחנהו", ורבי יאשיה אומר, הרי הוא אומר (במדבר שם) "ויטש על המחנה", שלש פרסאות לכל רוח, ומה תלמוד לומר "כדרך יום", שלשה, שלשה על שלשה הרי תשעה, תשעה ותשעה הרי שמונה עשר. "וכאמתים על פני הארץ סביבות המחנה", ואומר (תהלים שם) "ויפל בקרב מחנהו סביב למשכנותיו". אחרים אומרים, "ויטש על המחנה כדרך יום כה", דרך בינונית עשר פרסאות, "וכדרך יום כה" הרי עשרים יום. "וכאמתים על פני הארץ סביבות המחנה" ואומר "תערך לפני שלחן נגד צררי", יכול שיהו איסטרטיאות מקולקלות, מה תלמוד לומר "על פני הארץ", על פנוי שבארץ. כתוב אחד אומר "סביבות המחנה", וכתוב אחד אומר "סביב למשכנתיו", אלא שהיה חבור למשכנותיו. רבי אלעזר המודעי אומר, "וכאמתים על פני הארץ", שתי אמות היה המן גבוה מן הארץ, ולא נטלו אותו ישראל אלא מן הגבוה. אמרת, צא וראה כיצד היה המן יורד להן לישראל, יוצא רוח צפונית ומכבד את המדבר, יורד מטר ומכבש את הארץ והטל עולה והרוח מנשב ועושה אותו כמין שלחנות של זהב, והמן היה יורד עליהן ומהן היו נוטלין ישראל ואומרים, אם כן זימן המקום למכעיסיו, על אחת כמה וכמה ישלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא.

**רמז רס** ויהי בערב ותעל השלו. כתיב שלו וקרינן סלו, צדיקים אוכלין אותו בשלוה ורשעים אוכלין אותו ודומה עליהם כסילוים. ארבעה מיני שלו הן, שבלי וקיבלי ופסיוני ושלו. מעליא דכולהו שבלי, גריעא דכולהו שלו. כי ציפרתא הוו, ושחיט לה ומותבין לה בתנורא ותפח והוי מלא תנורא, ומותבין אתליסר ריפתי ותחתונה אינה נאכלת אלא על ידי תערובות. רב יהודה משתכח ליה בדני. רב חסדא משתכח ליה בי ציבי. רבא אייתי ליה ציידא כל יומא מאגמא. יומא חד לא אייתי ליה. אמר, מאי האי, סליק לאגרא, שמעיה לינוקא דקאמר (חבקוק ג, טז) "שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי", אמר, שמע מינה נח נפשיה דרב חסדא, ובדיל רבה אכיל תלמודא.

**פסוק יד** כתיב ותעל שכבת הטל וכתיב (במדבר יא, ט) "וברדת הטל", טל מלמעלה וטל מלמטה, ודומה כמי שמונח בקופסא.

דק חמספס. אמר ריש לקיש, דבר שנמוח על פסת היד. ורבי יוחנן אמר, דבר שנבלע במאתים ארבעים ושמונה אברים, מחספ"ס בגימטריא הכי הוי. מחוספס טובא הוו. אמר רב נחמן בר יצחק, מחספס כתיב, תנו רבנן, "לחם אבירים אכל איש", לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא. כשנאמר דבר לפני רבי ישמעאל אמר להו צאו ואמרו לרבי עקיבא, טעית, וכי מלאכים אוכלים, והלא כבר נאמר (דברים ט, ט) "לחם לא אכלתי", אלא אל תקרי אבירים אלא אברים, דבר שנבלע במאתים ארבעים ושמונה אברים, אלא מה אני מקיים (שם כג, יד) "ויתד תהיה לך על אזנך", דברים שתגרי אומות מוכרין להן לישראל. [ר"א אומר, אף אותן דברים] מן מפיגן, אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך", לאחר שסרחו אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת והם לא רצו, עכשיו אני מטריח אותם שלש פרסאות, היינו דכתיב (במדבר לג, מט) "ויחנו על הירדן" וגו', ואמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי. תני, כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה, אמר להם, אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. חזר וקבע לו בכל יום והיה מקביל פניו בכל יום. אף ישראל מי שהיו לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא למחר לא ירד מן ונמצאו כלם מתים ברעב, ונמצאו כלם מכונים את לבם לאביהם שבשמים. דבר אחר, כדי שיאכלו אותו חם. דבר אחר, מפני משאוי הדרך.

וכבר היה רבי טרפון והזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן, והיה רבי אלעזר המודעי יושב לפניהם, נענה רבי אלעזר המודעי ואמר, מן שהיה יורד לישראל היה גבוה ששים אמה. אמר ליה רבי טרפון, מודעי, עד מתי אתה מגבב דברים ומביא. אמר ליה, רבי, מקרא אני דורש, "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים", וכי איזו מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה מרובה. במדת פורענות הוא אומר (שם, יא) "וארבת השמים נפתחו". במדה טובה הוא אומר "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו". כמה ארובות בדלת, ארבע, ארבע על ארבע הרי כאן שמונה. נמצא מן שירד לישראל גבוה ששים אמה, מי דמי, התם בארבעין יומין הכא חדא שעתא, התם לכולי עלמא הכא לישראל לחודייהו, אם כן נפיש ליה טפי, אלא רבי אלעזר המודעי פתיחה פתיחה גמיר. איסי בן יהודה אומר, מן שירד להן לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר (שם כג, ה) "תערך לפני שלחן נגד צררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה". אמר אביי, שמע מינה כסי דדוד לעלמא דאתי מחזיק מאתן ועשרין וחד לוגי, שנאמר "כוסי רויה", "רוי"ה" בגימטריא הכי הוי.

ותעל שכבת הטל, הרי למדך הכתוב כיצד המן יורד לישראל. והנה על פני המדבר, ולא על המדבר כולו אלא מקצתו. דק, מלמד שהוא דק. מחספס, מגיד שהיה יורד כגליד על הארץ, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר, ותעל שכבת הטל, עלה פלול תפלתן של אבות שהיו שוכבין כטל על הארץ. והנה על פני המדבר, לא על המדבר כלו אלא מקצתו. דק, מלמד שהיה יורד מן הרקיע, שנאמר (ישעיה מ, כב) "הנוטה כדוק שמים", ולפי שהיה יורד מן הרקיע יכול יהא יורד צונן, תלמוד לומר "חם", ומנין שאין יורד אלא על הכלים, תלמוד לומר ככפר. רבי טרפון אומר, אינו יורד אלא על האופסים. כביכול פשט הקדוש ברוך הוא את ידו ונטל תפלתם של אבותינו שהן שוכבין בעפר על הארץ, והוריד מן לישראל, כענין שנאמר "מצאתי כפר".

**פסוק טו** ויראו בני ישראל ויאמרו וגו' מה הוא, כאדם שאומר לחברו מהו כך אמרו זה לזה מהו. דורשי רשומות אמרו, ישראל קראו שמו מן. ויאמר משה אלהם, רבי יהושע אומר, משה אמר לזקנים וזקנים לכל ישראל. הוא הלחם, מכאן היה רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה, נאמר כאן לאכלה ונאמר להלן (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש", אל תקרי 'אבירים' אלא "אברים", לחם שנמוח באברים. אמר להם, המן שאתם אוכלין נמוח באבריכם.

(שם) "צדה שלח להם לשבע", זה יהושע בן נון שירד לו מן כנגד כל ישראל. ויש אומרים, על אבריו היה יורד, ומן אבריו היה נוטל ואוכל, לכך נאמר "לחם אבירים אכל איש".

**פסוק טז-יח** זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו. אמרו, עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה, יצא עני שבישראל ומלקט קמעא, וכשהן באין לידי מדה נמצאו כלם שוים, שנאמר וימדו בעמר וגו', אמרו, זה שאוכל כשעור הזה הרי זה בריא ומבורך, פחות מכאן מקולקל במעים, יותר מכאן הרי זה רעבתן. ויעשו כן בני ישראל. עשו מה שנתפקדו ולא עברו על גזרת משה. (וילקטו המרבה והממעיט, וימדו בעמר).

**פסוק יט-כ** ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד בקר ולא שמעו אל משה. אלו מחוסרי אמנה שבישראל. ויותירו אנשים, אמרו, אנשים טובים לא הותירו ושאינם אנשים טובים הותירו. וירם תולעים ויבאש, הרי מקרא מסורס, וכי מאחר שמרחיש הוא מבאיש, אלא הבאיש ואחר כך מרחיש, כענין שנאמר (להלן פסוק כד) "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו". ויקצף עלהם משה, כעס עליהן ואמר להם מפני מה עשיתם כן.

**פסוק כא** **רמז רסא** וילקטו אתו בבקר בבקר, וכתיב "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר", מלמד שירד להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. (להלן לה, כז) "והנשיאים הביאו את אבני השהם". תנא, נשיאים, נשיאים ממש, וכן הוא אומר "נשיאים ורוח וגשם אין".

תנו רבנן וחם השמש ונמס. בארבע שעות, אתה אומר בארבע, או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר (בראשית יח, א) "כחם היום" הרי שש שעות אמור, הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס, איזו שעה שהשמש חם והיום צונן הוי אומר בארבע, מני, לא רבי יהודה ולא רבנן, דאי רבי יהודה כולי ארבע שעות נמי צפרא הוא, דרבי יהודה קאמר תפלת השחר עד ארבע שעות, דכתיב (במדבר כח, ד) "את הכבש אחד תעשה בבקר", והכא קאמר וילקטו אתו בבקר בבקר, ואחר כך אמר וחם השמש, בארבע שעות, ואי רבנן כולהו שש נמי צפרא, אי תימא רבנן אמר קרא בבקר בבקר, חלקהו לשני בקרים, ואי תימא רבי יהודה, אהניא ליה האי בקר יתירה להקדים לו שעה אחת קודם לבקר.

.

**פסוק כב-כג** ויבאו כל נשיאי העדה וגו'. אמרו לו, משה רבנו מה נשתנה היום הזה מכל הימים. ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה'. אמרו לו אימתי, אמר להם, מחר. את אשר תאפו אפו. רבי יהושע אומר, הרוצה לאפוי היה מתאפה לו, והרוצה לאכול דבר מבושל היה מתבשל לו. רבי אלעזר המודעי אומר, הרוצה לאכול בו אפוי, היה טועם בו טעם כל אפויים שבעולם, והרוצה לאכול דבר מבושל, היה טועם בו טעם כל בשולים שבעולם.

יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל לכתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. מנא הני מילי, אמר שמואל, דאמר קרא (להלן כ, ח) "זכור את יום השבת", זוכרהו מאחר שבאת להשכיחו, מאי טעמא, אמר רבא, כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, רב אשי אמר, כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחמר מיום טוב לחול, תנן, עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, היינו דמערב יום טוב אין ביום טוב לא, אלא לרבא מאי איריא מערב יום טוב אפלו ביום טוב נמי. אין הכי נמי אלא גזירה שמא יפשע. ותנא מייתי לה מהכא, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, מכאן אמר רבי אלעזר, אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה.

**פסוק כה-כו** ויאמר משה אכלוהו היום, לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית וכו', אמרו ליה, הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים, אמר להם, כי שבת היום לה', מה תלמוד לומר, היום לא תמצאהו בשדה. אמרו, בקע לבן של אבותינו באותה שעה שהיו אומרים, הואיל ולא מצאנוהו היום שמא לא נמצאנו למחר. אמר להם, היום הזה אי אתם מוצאין אותו, אבל למחר אתם מוצאין אותו. רבי אלעזר בן חסמא אומר בעולם הזה אין אתם מוצאין אותו, אבל לעולם הבא אתם מוצאין אותו.

דבר אחר, ויאמר משה אכלהו היום. רבי יהושע אומר, אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקדוש ברוך הוא לתן לכם שש מדות טובות, XאY ארץ ישראל, XבY ועולם הבא, XגY ועולם חדש, XדY ומלכות בית דוד, XהY והכהנה, XוY ולויה, לכך נאמר אכלוהו היום.

רבי אליעזר אומר, אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג ומגוג, ומחבלו של משיח, ומיום הדין הגדול, לכך נאמר אכלהו היום, ששת ימים תלקטהו. רבי יהושע אומר, למדנו שאינו יורד בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו. רבי אלעזר המודעי אומר, למדנו שאינו יורד בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר לא יהיה בו, ביום הכפורים מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו.

**פסוק כז-כח** ויהי ביום השביעי יצאו מן העם, אלו מחוסרי אמנה שבישראל.

ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם. רבי יהושע אומר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אמור לישראל הוצאתי אתכם ממצרים, קרעתי לכם את הים, הורדתי לכם המן, העליתי לכם הבאר, הגזתי לכם השלו (נלחמתי לכם את עמלק) עשיתי לכם נסים, עד מתי אתם ממאנין לשמור מצותיי. שמא תאמרו מצות הרבה הטלתי לכם, והלא במרה צויתי לכם מצוה אחת לשמרה ולא שמרתם אותה. שמא תאמרו שכל מי שהוא משמר את השבת מה שכר נוטל עליו, תלמוד לומר (ישעיה נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו', הא למדנו שכל מי שמשמר השבת מרוחק מן העבירה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא, אמר לו, דכתיב "למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי", אמר לו, את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא, עד אנה מאנתם לשמר מצותי וגו'.

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה, ומעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעליה, השכים ומצא שמונה, אמר, מי הוא זה שעלה שלא ברשות. מיד עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר את השנה עליתי אלא ללמד הלכה למעשה הוצרכתי, אמר לו, שב בני שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אבל אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא הוה, ומחמת כסופא הוא דעבד, כי הא דיתיב רבי (חיא) וקא דריש והריח ריח שום, אמר, מי שאכל שום יצא. עמד רבי חיא ויצא, עמדו כולן ויצאו, בשחר מצאו רבי שמעון [ברבי], לרבי חיא, אמר ליה, אתה הוא שצערת לאבא, אמר ליה, חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל. ורבי חייא מהיכא גמר לה, ממעשה דרבי מאיר, דתניא, מעשה באשה שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה להם, רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כולן וכתבו לה גט כריתות ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמר לה, משמואל הקטן, ושמואל הקטן מהיכא גמר לה, משכניה בן יחיאל, דכתב "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות". ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה, מיהושע, דכתיב (יהושע ז, י) "ויאמר ה' אל יהושע קם לך וגו' חטא ישראל", אמר לפניו, רבונו של עולם, הודיעני מי חטא, אמר ליה, וכי דילטור אני, לך והטל גורלות. ואי בעית אימא, ממשה, דכתיב עד אנה מאנתם, תנו רבנן משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. פעם אחת היו יושבין בעלית בן גוריא ביריחו, נתנה עליהם בת קול משמים יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת אמרו עליו אי עניו אי חסיד תלמידו של עזרא. שוב פעם אחת היו יושבין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול משמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עינהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו עליו אי עניו אי חסיד תלמידו של הלל. אף הוא אמר בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידין למיתי על עלמא, ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר כן, אלא שנטרפה השעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות.

עמד שמואל הקטן על רגליו, אמר לו, רבי הלכה נכנסתי לישאל, אמר לו, מה לך אלדד ומידד, שכל ישראל יודעין שאילו אמרתי שלא יכנסו אלא שנים שהיית אחד מהם. אמר, תולין מפתחו ופנקסו של מת מפני עגמת נפש וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן. והיה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה מספידין עליו ואמרו על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל, מלכים מתים מניחין כתריהן לבניהם, עשירים מתים מניחין עשרן לבניהן, שמואל הקטן נטל חמודות של עולם והלך לו.

**פסוק כט-ל** ראו כי ה' נתן לכם (את) השבת. ראו מרגליתא דיהבית לכון לחם יומים. כל עסקה של שבת כפול. עומר כפול, (לעיל פסוק כב) "שני העמר לאחד". קרבנם כפול "וביום השבת שני כבשים". ענשה כפול, (להלן לא, יד) "מחלליה מות יומת". שכרה כפול, (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד". אזהרתה כפול, (להלן כ, ח) "זכור", ו"שמור". מזמורה כפול, (תהלים צב, א) "מזמור שיר ליום השבת".

ראו כי ה' נתן לכם (את) השבת. הזהרו כי ה' נותנה לכם שתשמרו אותה. על כן הוא נותן לכם וגו', זה הוא שהיה רבי יהושע אומר, זה הוא הלחם כפול, שנאמר "שני העמר לאחד".

שבו איש תחתיו, אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, אלו אלפים אמה, וכיון ששמעו את הדבר הזה קבלו עליהם ושבתו, שנאמר וישבתו העם ביום השביעי.

דבר אחר, וישבתו העם, רבי יהושע אומר, אמר להם, אם תשמרו שבת זו עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכם שלשה מועדים טובים, חג של ניסן, חג של עצרת, חג של תשרי, וכיון ששמעו את הדבר הזה קבלו עליהן ושבתו, שנאמר וישבתו העם. רבי אלעזר המודעי אומר אמר להם, אם תשמרו שבת זו עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכם שש מדות טובות, ארץ ישראל, עולם הבא וכו', וכיון ששמעו קבלו ושבתו וגו'.

תני רבי חייא, לוקין על ערובי תחומין דבר תורה, מתקיף לה רבי יונתן, וכי לוקין על לאו שבאל. מתקיף לה רב אחא בר יעקב, (ויקרא יט, לא) "אל תפנו אל האבת", הכי נמי דלא לקי, רבי יונתן הכי קא קשיא ליה, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו, [אמר רב אשי] מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב.

**פסוק לא** והוא כזרע גד. אמר רב אסי, עגול [כגידא] ולבן כמרגלית. תניא נמי הכי, גד, שדומה לזרע פשתן בגבעולין, אחרים אומרים, גד, שדומה לאגדה שממשכת לבו של אדם כמעין. תניא אידך, [גד], שהיה מגיד להם לישראל בין בן תשעה לראשון ובין בן שבעה לאחרון. לבן שמלבין עונותיהן של ישראל. אמר רבי יוסי, כשם שהנביא מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין אף מן מגיד וכו'. הא כיצד, שנים באין לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרת לי. אמר להם, (ירמיה כא, יב) "דינו לבקר משפט". למחר נמצא עומרו בית רבו ראשון, בידוע שזה גנבו. ואם נמצא בבית שני, בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, הוא אומר היא סרחה עלי והיא אמרה הוא סרח עלי. אמר להם, משה "דינו לבקר משפט". למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהוא סרח עליה, ואם נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהיא סרחה עליו.

כתיב "וברדת הטל על המחנה" וגו', וכתיב (לעיל פסוק ד) "ויצא העם ולקטו" וגו', וכתיב (במדבר יא, ח) "שטו העם ולקטו", הא כיצד, לצדיקים יורד להם על פתח ביתם, בינונים יצאו ולקטו כו'.

ויקראו בית ישראל את שמו מן, דורשי רשומות אומרים, בני ישראל קראו את שמו מן. והוא כזרע גד לבן. איני יודע של מי, רבי יהושע אמר, דומה לזרע פשתן, יכול כשם שזרע פשתן אדום כך זה אדום, תלמוד לומר לבן. רבי אלעזר המודעי אומר, דומה לדבר אגדה שהוא מושך לב בני אדם, אחרים אומרים, הוא מעיד על עצמו שהוא מן, שאינו יורד לא בשבת ולא ביום הכפורים, רבי יוסי אומר, כשם שהנביא הזה הגיד להן לישראל חדרים וסתרים, כך המן מגיד וכו'.

וטעמו כצפיחת וגו'. רבי יהושע אומר, כאלפס וכעין אסקריטון, רבי אליעזר אומר, כסולת זו שהיא צפה על גבי נפה ונלושית בדבש וחמאה.

**פסוק לב-לד** זה הדבר אשר צוה ה'. יכול לא הניחו אלא בשנת הארבעים לצאת, תלמוד לומר ויניחהו אהרן וגו' ואימתי נעשה הארון, בשנה שניה, כך לא הניחו אהרן אלא בשנה שניה.

וזה אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן XאY הקשת, XבY והמן, XגY והמטה, XדY והשמיר, XהY והכתב, XוY והלוחות, XזY ופתיחת פי הארץ שבלעה את הרשעים, XחY ופתיחת פי האתון, XטY וקברו של משה, XיY ומערה שעמד בה משה ואליהו, דבר אחר, אף בגדיו של אדם הראשון ומקלו של אהרן, שקדיו ופרחיו.

שבעה דברים מכוסין מבני אדם, XאY יום מיתה, XבY ויום נחמה, XגY ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, XהY ואין אדם יודע מה בלבו של חברו, XוY ומלכות בית דוד מתי תחזר למקומה, XזY ומלכות כותיים מתי תעקר.

ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת. איני יודע של מה היא אם של כסף, אם של זהב, אם של נחשת, אם של ברזל, אם של בדיל, אם של עופרת, תלמוד לומר צנצנת, לא אמרתי אלא דבר שהוא מציץ מחברו, אי אתה מוצא אלא כלי חרש, ותן שמה מלא העמר וגו'. רבי יהושע אומר, לאבות, רבי אלעזר המודעי אומר, לדורות, רבי אליעזר אומר, לימות ירמיהו, שבשעה שאמר ירמיהו לישראל מפני מה אין אתם עוסקין בתורה, אמרו לו, אם אנו מתעסקין בתורה במה נתפרנס. באותה שעה הוציא להם ירמיהו צלוחית של מן, ואמר להם, (ירמיה ב, לא) "הדור אתם ראו דבר ה'" וגו', אבותיכם שהיו עוסקין בדברי תורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם עסקו בתורה והקדוש ברוך הוא מפרנס אתכם מזה. וזה אחד משלשה דברים שעתיד אליהו להעמיד לישראל, צלוחית של מן וצלוחית של מי נדה, ושל שמן המשחה, ויש אומרים אף מקלו של אהרן שקדיו ופרחיו, שנאמר "השב את מטה אהרן".

**פסוק לה** ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. אי אפשר לומר עד באם אל ארץ נושבת, שהרי כבר נאמר אל קצה ארץ כנען, ואי אפשר לומר אל קצה ארץ כנען, שהרי כבר נאמר אל ארץ נושבת הא כיצד, בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד והיו מסתפקים מן מן שבכלים עד (ט"ו) [ששה עשר] בניסן. תניא אידך, ובני ישראל אכלו וגו'. וכי ארבעים שנה אכלו, אלא עוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן.

ובני ישראל אכלו את המן. ארבעים יום לאחר מיתתו של משה, כיצד, משה מת בשבעה באדר, ואכלו הימנו עשרים וארבע של אדר, וששה עשר של ניסן, שנאמר (יהושע ה, יב) "וישבת המן ממחרת". רבי אלעזר המודעי אומר, שבעים יום אכלו את המן אחרי מיתתו של משה, הא כיצד, משה מת בשבעה באדר, ואכלו הימנו עשרים וארבע יום של אדר הראשון, ושלשים של אדר השני, ששנת עבור היתה, וששה עשר של ניסן, שנאמר "וישבת המן ממחרת". רבי אליעזר אומר, שבעים יום אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה, כיצד, משה מת בשבעה בשבט ואכלו הימנו עשרים וארבע של שבט, ושלשים של אדר ואותה שנה לא היתה מעוברת, וששה עשר של ניסן, שנאמר (שם) "וישבת המן". רבי אומר, חמישים וארבעה שנים אכלו ישראל את המן ארבעים שנה בחייו של משה, שנאמר ובני ישראל אכלו את המן, שאין תלמוד לומר את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען, אלא אלו ארבע עשרה שנה אחר מיתתו של משה, ואלו הן שבע שכבשו ושבע שחלקו. מתה מרים נסתלקה הבאר, מת אהרן נסתלק עמוד הענן, וחזרו שניהם בזכות משה. מת משה נסתלקו שלשתן ולא חזרו. והצרעה לא עברה עמהן את הירדן.

**פסוק לו** והעמר איני יודע כמה הוא, תלמוד לומר והעמר עשירית האיפה, וכמה הוא עשירית האיפה, אחד משבעה רבעים ועוד, ועוד זה איני יודע כמה הוא, אחד משבעה ברביעית.