# פרק י"ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/bo/perek-12/

**פסוק א** ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. שומע אני שהיה הדבור למשה ולאהרן (כתוב ברמז קפ"א).

בארץ מצרים חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר (לעיל ט, כט) "כצאתי את העיר" וגו', והלא דברים קל וחמר, ומה אם תפלה הקלה לא התפלל משה אלא חוץ לכרך דבור החמור דין הוא שלא נדבר עמו אלא חוץ לכרך. ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה שקוצים וגלולים.

עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות. עד שלא נבחרה ירושלים היו כל המקומות כשרות להקרבה, משנבחרה ירושלים יצאו כל המקומות, שנאמר "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה". עד שלא נבחר בית עולמים [היתה ירושלים לשכינה, משנבחר בית עולמים] יצאה ירושלים, שנאמר (תהלים קלב, יג) "כי בחר ה' בציון" וגו', ואומר (שם יד) "זאת מנוחתי עדי עד". עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראויין לכהנה. משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, שנאמר (הלא לכם לדעת) ["לחק עולם ברית מלח" וגו']. ואומר (שם כה, יג) "והיתה לו ולזרעו אחריו". עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראויין למלכות. משנבחר דוד יצאו כל ישראל, שנאמר, "הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדויד". ואם תאמר, דן אני מן הנביאים שנדבר עמהן בחוצה לארץ לא נדבר עמהן אלא בזכות אבות, שנאמר (ירמיה לא, יד טז) "קול ברמה נשמע וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' ויש תקוה לאחריתך". ויש אומרים, אף על פי שנדבר עמהן בחוצה לארץ בזכות אבות לא נדבר עמהן אלא במקום טהרה של מים, שנאמר (דניאל ח, ב) "ואני הייתי על אובל אולי", "ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל". (יחזקאל א, ג) "היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' על נהר כבר". ויש אומרים, נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוץ לארץ, שנאמר (יחזקאל שם) "היה", [שנדבר עמו בארץ], "היה", שנדבר עמו בחוץ לארץ. היה רבי אלעזר בר' צדוק אומר, הרי הוא אומר (שם ג, כב) "קום צא אל הבקעה" מגיד שהבקעה כשרה תדע, שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'". וכי מלפני ה' הוא בורח, והלא כבר נאמר (תהלים קלט, ז) "אנה אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים שם אתה" וגו'. אלא אמר [יונה], אלך לי לחוצה לארץ שאין השכינה נגלית.

לאמר צא ואמר אליהם מיד שנאמר "ויצא ודבר", [דברי רבי ישמעאל]. רבי אליעזר אומר צא ואמור להם והשיבני, שנאמר (להלן יט, ח) "וישב משה את דברי העם אל ה'". ואומר (יחזקאל ט, יא) "והנה האיש לבש הבדים... משיב דבר". ואומר "התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו". רבי שמעון בן עזאי אומר לאמר בקול שאתה שומע בו את למד רבי עקיבא אומר, צא ואמר להם, בזכותן הוא מדבר עמי, שכל שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה, שנאמר (דברים ב, טז יז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר ה' אלי לאמר", אלי היה דבור. אמר רבי שמעון בן עזאי, איני כמשיב על דברי רבי עקיבא אלא כמוסיף על דבריו. ולא עם משה בלבד נדבר עמו בזכותן של ישראל אלא אף שאר הנביאים לא נדבר עמהן אלא בזכותן של ישראל, שנאמר (יחזקאל ג, טו) "ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם". ואומר (שם טז) "ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ה' אלי לאמר". "ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו". וכן אתה מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני הקדוש ברוך הוא. אמר (שם מה, ג) "אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאבי". מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים. יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוח הקדש. אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוח הקדש. ואני מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים. "יגעתי באנחתי" וגו' אין מנוחה אלא נבואה, שנאמר (במדבר יא, כו) "ותנח עלהם הרוח". ואומר (מ"ב ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע". ואומר "ונחה עליו רוח ה'". בא וראה מה המקום משיבו, (ירמיה מה, ד ה) "כה תאמר אליו כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הרס וגו' ואתה תבקש לך גדלות אל תבקש". ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר (מ"ב ח, ד) "ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע", (ירמיה לג, ג) "קרא אלי ואענך ואגידה לך גדלות ובצרות לא ידעתם". אמר ברוך בן נריה, כרם אין, סיג למה, צאן אין, רועה למה. "כי הנני מביא רעה על כל בשר וגו' ונתתי לך את נפשך לשלל". הא בכל מקום את מוצא שאין הנביאים מנבאין אלא בזכותן של ישראל.

**פסוק ב** החדש הזה לכם, אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם, ולמה מתחיל מבראשית משום (תהלים קיא, ו) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".

החדש הזה לכם, תני רבה בר שמואל, יכול כשם שמעברין את השנה לצרך כך מקדשין את החדש לצרך, תלמוד לומר החדש הזה לכם, כזה ראה וקדש. וכי הא דרבי יהושע בן לוי מאימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו ואין מאימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו.

רבי שמעון אומר, אב ובנו וכל הקרובים כשרין לעדות החדש. ואמר רבי לוי, מאי טעמא, דכתיב החדש הזה לכם, עדות זו תהא כשרה בכם ורבנן עדות זו תהא מסורה לכם.

ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו שנים מחבריהן אצל היחיד ויעידו בפניהם, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו בד"א וכו'. הואיל ותנן דיני ממונות בשלשה ואם היה ממחה לרבים דן אפלו יחידי הכא נמי נקדשיה קא משמע לן. ואימא הכי נמי. אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה, וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, החדש הזה לכם. למימרא דעד נעשה דין והתניא, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, רבי עקיבא אומר, כלן עדים ואין עד נעשה דין, עד כאן לא אמר רבי עקיבא התם אלא בדיני נפשות דרחמנא אמר (במדבר לה, כד כה) "ושפטו העדה והצילו העדה" וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא (חזי) [חזו] ליה זכותא, אבל הכא אפלו רבי עקיבא מודה.

כתיב (דהי"ב ל, יח) "כי התפלל יחזקיהו עליהם (לומר) [לאמר] ה' הטוב יכפר בעד" וגו'. מפני מה בקש רחמים על עצמו. לפי שאין מעברין אלא אדר, והוא עבר ניסן בניסן ולית ליה לחזקיה החדש הזה לכם זה ניסן וכו'. חזקיה בדשמואל טעה, דאמר שמואל, אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן והוא מעקרא סבר, הואיל וראוי לקבעו ניסן לא אמרינן.

מנין שאין מונין ימים לשנים, שנאמר לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנים ואין אתה מונה ימים לשנים. ומנין שאין מונין שעות לחדשים שנאמר "עד חדש ימים", ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים.

**רמז קפח** החדש הזה לכם, אמר רבי ישמעאל, משה הראה את החדש לישראל ואמר להם, כזה תהיו רואים וקובעים כן לדורות רבי עקיבא אומר, זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה בהן והראהו המקום למשה כלן באצבע. כיוצא בו אתה אומר (במדבר ח, ד) "וזה מעשה המנרה" כיוצא בו (ויקרא יא, כט) "וזה לכם הטמא" ויש אומרים, אף בשחיטה שנאמר (להלן כט, לח) "וזה אשר תעשה על המזבח".

רבי שמעון בן יוחאי אומר, והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר עמו אלא ביום, והחדש הראהו לו בלילה הא כיצד נדבר עמו ביום והראהו החדש בלילה רבי אליעזר אומר, נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש עם חשכה.

החדש הזה, [זה] ניסן, או אינו אלא אחד מחדשי השנה, כשהוא אומר ["ו]חג האסף בצאת השנה", (להלן לד, כב) "וחג האסיף תקופת השנה", אמרת אי זה חדש שיש בו חג האסיף ותקופת השנה יוצאה בו וקרוי שביעי, אי אתה מוצא אלא בתשרי. לאחר שלמדת שחדש שביעי תשרי, ניסן זה ראשו ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר "בחדש הראשון הוא חדש ניסן".

ראש חדשים, מגיד שניסן ראש לחדשים מנין אף למלכים תלמוד לומר (מ"א ו, א) "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל וגו' הוא החדש השני למלך שלמה ומנין אף לרגלים תלמוד לומר (דברים טז, טז) "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות". רבי יצחק ור' נתן אמרי, אף לשכירות בתים אבל לא לשנים ולא לשמיטין ולא ליובלות ולא לנטיעה ולא לירקות.

לכם, ולא מנה בו אדם הראשון. או אינו אלא לכם ולא לגוים כשהוא אומר ראשון הוא לכם הרי לכם ולא לגוים אמור, הא מה תלמוד לומר לכם, לכם ולא מנה בו אדם הראשון. נמצינו למדין שהגוים מונין לחמה וישראל ללבנה. ולא דין לישראל שהן מונין ללבנה, אלא אחת לשלשים יום מגביהין את עיניהם לאביהן שבשמים. וכשחמה לוקה סמן רע הוא לגוים, שהם מונין לחמה. וכשהלבנה לוקה סמן רע לשונאי ישראל, שישראל מונין ללבנה. רבי מאיר אומר, כשהחמה לוקה במזרח סמן רע ליושבי מזרח, במערב סמן רע ליושבי מערב. רבי יאשיה אומר, כשהמזלות לוקין במזרח סמן רע ליושבי מזרח וכו'. רבי יונתן אומר, אלו ואלו נתנו לגוים, שנאמר "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו".

ראש חדשים, שומע אני מעוט חדשים שנים, תלמוד לומר לחדשי השנה.

**רמז קפט** ראשון הוא לכם, למה נאמר לפי שהוא אומר (דברים טז, א) "שמור את חדש האביב", שמור את הפסח לאביב ואת האביב לפסח שיבא אביב בזמנו הא כיצד עבר את אדר שיבא אביב בזמנו. הרי שעברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומע אני יעברו את ניסן. היה רבי שמעון אומר, הא אם אמרת כן נמצאת עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם. רבי יונתן אומר, "שמור את חדש האביב", חדש הסמוך לאביב אתה מעבר זה חדש אדר. אבל לא שמענו מכמה מעבר כשהוא אומר "שמור את חדש", חדש אתה מעבר והדין נותן הואיל והחדש מתעבר ושנה מתעברת, מה חדש אחד ממנויו אף שנה אחד ממנויה אי מה חדש אחד משלשים אף שנה אחד משלשים, תלמוד לומר שמור את חדש, חדש אתה מעבר אחד משלשים ואי אתה מעבר שנה אחד משלשים. אי מה השנה אחד משנים עשר בו אף חדש אחד משנים עשר בו, תלמוד לומר (ויקרא כג, ו) "ובחמשה עשר יום לחדש הזה" יום לחדש אתה מעבר ואי אתה מעבר אחד משנים עשר בו. רבי יצחק אומר, הא אם אמרת כן נמצאת כבר לבנה באמצע הרקיע. הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון ומה חדש אין תוספת עבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספת עבורה אלא בסוף רבי ירמיה אומר, הואיל וטמאה מתעברת ואביב מתעבר, מה טמאה אין פחות משלשים יום, אף אביב אין פחות משלשים יום. [או אפלו ביהל אביב ובא תלמוד לומר (להלן יג, י). "ושמרת את החקה הזאת"] מוסיף אתה ואין אתה גורע.

ראשון הוא, שלא יעשה ניסן שני. רבי יאשיה אומר, מנין שאין מעברין את השנה אלא בבית דין הגדול שבירושלים, תלמוד לומר ראשון הוא לכם. דברו אל כל עדת.

אמר רבי יוחנן, כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם, וכתיב התם "זה אלי ואנוהו". תנא דבי רבי ישמעאל, אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דים, אמר אביי הלכך [נימרינהו] מעמד. מרימר ומר זוטרא מכתפי (להו) ומברכי. מאי מברכי, אשר במאמרו ברא שחקים וכו'.

זהו שאמר הכתוב "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו". אמר רבי סימון, חשבונותיך אלינו, שכל אלפים וארבע מאות ארבעים ושמונה שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקדוש ברוך הוא יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם, הדא הוא דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר, אמר מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם החדש הזה לכם וגו'.

(משלי יג, יב) "תוחלת ממשכה מחלה לב" רבי חייא בר אבא אמר, אלו ישראל עד שלא נגאלו, וכיון שבא משה אצל ישראל ואמר כך אמר לי הקדוש ברוך הוא (לעיל ג, טז) "פקד פקדתי" אמרו לו, משה רבינו, עדין פקידה, "מה כחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי, אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש". וכיון שאמר להם החודש הזה אתם נגאלים, אמרין, הא סמן טב, (משלי שם) "ועץ חיים תאוה באה".

**רמז קצ** החדש הזה לכם. רבי לוי פתח (ויקרא כ, כו) "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים", אם אמר ואבדיל עמים מכם לא היתה תקומה לאמות העולם, אלא "ואבדל אתכם" כזה שבורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר אבל כשהוא בורר את הרע מתוך היפה שוב אינו בורר. אמר רבי לוי, וכל מעשיהן של ישראל משנין מאמות העולם, בחרישתן ובזריעתן ובקצירתן ובעימורן ובדישתן, בגרניהן וביקביהן, במנינן ובחשבונן. בחרישתן (דברים כב, י) "לא תחרש בשור ובחמר יחדו". בזריעתן, "לא תזרע כרמך כלאים". בקצירתן (ויקרא יט, ט) "ולקט קצירך לא תלקט". בעימורן, "ושכחת עמר בשדה". בדישתן, (שם כה, ד) "לא תחסם שור בדישו". בגרניהן וביקביהן, (שם טו, יד) "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך". במנינן ובחשבונן, שיהו אמות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה.

החדש הזה לכם. הדא הוא דכתיב "קול דודי הנה זה בא", רבי יהודה אומר, "קול דודי" זה משה, בשעה שאמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו, משה רבינו, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", והלא אין בידנו אלא מאתים ועשר, אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאלתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא (שם שה"ש ב, ח) "מדלג על ההרים", מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העבורים ובחדש הזה אתם נגאלים החדש הזה לכם.

אמר רבי יהושע בן לוי. משל למלך שנשבה בנו ולבש נקמה והלך ופדה את בנו, והיו מונין איפטיא לפדיון בנו. כך אמר הקדוש ברוך הוא, היו מונין איפטיא ליציאת מצרים, החדש הזה לכם. למלך שנשא נשים הרבה ולא כתב להם לא גמיקון ולא איפטיא. וכיון שנשא אשה בת טובים כתב לה גמיקון וכתב לה איפטיא, כך כל הנשים שנשא אחשורוש לא כתב להם [גמיקון] כשנשא אסתר כתב לה גמיקון (אסתר ב, טז) "בחדש העשירי הוא חדש טבת", וכתב לה איפטיא "בשנת שבע למלכותו". כך אמר הקדוש ברוך הוא, כיון שבראתי את עולמי היו אמות העולם אומרים לא נתתי להם לא חדש ולא שבת, וכיון שעמדו ישראל נתתי להם ראשי חדשים ועבור שנים, לכך נאמר החדש הזה לכם.

אמר רבי ברכיה, החדש הזה לכם אם זכיתם אתם מונין למלאותו, ואם לאו אתם מונין לפגמו למלאותו, XאY אברהם, XבY יצחק, XגY ויעקב, XדY יהודה, XהY פרץ, XוY חצרון, XזY רם, XחY עמינדב, XטY נחשון, XיY שלמון, XיאY בעז, XיבY עובד, XיגY ישי, XידY דוד, XטוY שלמה, (דהי"א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך", הא סיהרא על מליא. לא זכיתם אתם מונין לפגמו XאY רחבעם, XבY אביה XגY אסא, XדY יהושפט, XהY יהורם, XיאY אחז, XיבY חזקיהו, XיגY מנשה, XידY אמון, XטוY יאשיה[ו] צדקיהו, "ואת עיני צדקיהו עור, הא סיהרא על פגמא.

החדש הזה לכם. מסור הוא לכם, אמר רבי יהושע בן לוי, משל למלך שהיה לו אורגולין והיה מביט בה ויודע איזו שעה ביום, כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורגולין שלו. כך אמר הקדוש ברוך הוא, עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם, שנאמר החדש הזה לכם. אמר רבי יוסי בר חנינא למלך שהיה לו טבעת וכו'. אמר רבי יצחק למלך שהיה לו אוצרות והיה מפתח לכל אחד ואחד וכו'. אמר רבי חייא, לנגר שהיה לו כלי אמנות וכו', ורבנן אמרין, לרופא שהיה לו נרתק של רפואות וכו'.

תני רבי הושעיא, גזרו בית דין שלמטה ואמרו היום ראש השנה, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים, העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספיקטורין שגזרו בית דין למטה ואמרו היום ראש השנה. נשתהו העדים לבא או נמלכו בית דין לעברה למחר הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת העבירו בימה ויעברו סנגורין ויעברו ספיקטורין שגזרו בית דין למטה ואמרו ראש השנה למחר, ומה טעם (תהלים פא, ה) "כי חק לישראל הוא", אם חק לישראל הוא (שם) "משפט לאלהי יעקב".

**רמז קצא** רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מתכנסין מלאכי השרת אצל הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו, רבונו של עולם, אימתי ראש השנה, והוא אומר, ולי אתם שואלים, אני ואתם נשאל לבית דין של מטה. ומה טעם "כה' אלהינו בכל קראנו אליו", ואין קראנו אלא מועדות, שנאמר (ויקרא כג, ד) "אלה מועדי ה' מקראי קדש". רבי קריספא בשם רבי יוחנן, לשעבר "אלה מועדי ה'" מכאן ואילך (שם) "אשר תקראו אתם", אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינם מועדי.

החדש הזה לכם. אתם מונין לו, ואין אמות העולם מונין לו. רבי בשם רבי יהודה ברבי אלעאי דרך ארץ הוא, הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. עשו שהוא גדול מונה לחמה שהיא גדולה. ויעקב שהוא הקטן מונה ללבנה שהיא קטנה. אמר רב נחמן, הא סמן טב, גדול שליט ביום ואינו שליט בלילה. כך עשו הרשע שולט בעולם הזה ואינו שולט בעולם הבא. הקטן שליט ביום ובלילה, כך יעקב שולט בעולם הזה ובעולם הבא. רב נחמן אמר, כל זמן שאורו של גדול מבהיק אין אורו של קטן מתפרסם, שקע אורו של גדול אורו של קטן מתפרסם. כך כל זמן שאורו של עשו מבהיק אין אורו של יעקב מתפרסם, שקע אורו של עשו נתפרסם אורו של יעקב, שנאמר (ישעיה ס, א) "קומי אורי" וגו'.

החדש הזה. רבי שמואל בר אבא אמר, כל חדש שהוא נולד משש שעות ולמטה יש כח בעין לראותו משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו ואותו החדש שאמר הקדוש ברוך הוא למשה נולד משש שעות ולמעלה ולא היה כח בעין לראותו והראהו לו הקדוש ברוך הוא באצבע ואמר לו החדש הזה.

רבי אחא בשם רבי שמואל בר נחמני שנה שיצאו ישראל ממצרים היו חדשי שנה וחדשי תקופה שוין. רבי חייא בשם רבי יוחנן, נתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית מציצת והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן וקרא למיכאל ולגבריאל ועשה אותם כשלוחי החדש.

ואמר להם, כיצד ראיתם את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה [כמה היתה גבוהה] כמה היה נוטה ומכמה היה רחב אמר להם, כסדר הזה יהו בני מקדשין את החדש למטה על ידי זקן ועל ידי עדים ועל ידי טלית מציצת.

דבר אחר, החדש הזה לכם, אמר להן הקדוש ברוך הוא, חדוש דברים אני עושה לכם לשעבר לא גאלתי אמה מתוך אמה אלא לכם אני מחדש דבר זה.

מנין שאין מונין ימים לשנים, שנאמר "לחדשי השנה", חדשים אתה מונה לשנים ואין אתה מונה ימים לשנה.

החדש הזה לכם. הוא מסור בידכם ואין אתם מסורין בידו. מעשה ברבי חייא הגדול שעלה הירח ערב ראש השנה והלכו הספנין לאורו מהלך שלשה מילין. ראה אותו רבי חייא, נטל צרורות ועפר והיה זורק בה. אמר ליה, למחר אנו מבקשין לקדשך ועלית לך עכשיו, מיד נבלע במקומו.

אמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל, בחדש הזה אתם נגאלין. אמרו לו, תאמר שאנו נגאלין ואנו משתעבדים פעם אחרת, אמר להם, חדשו מעשיכם, עד עכשיו יש לכם ראש [וראשון], ראש זה מלכות בבל שנאמר "אנתה הוא ראשה די דהבא", זה נבוכדנצר, ראשון זה עשו, שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני".

**פסוק ג-ד** דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה. אמר רבי יוחנן, והלא הוא אינו יפה אלא מדירו ואת אמרת מבעשור. אלא מלמד שהיו קושרין בכרעי מטותיהן של ישראל מבעשור, והיו המצריים נכנסין ורואין אותם ונפשם פורחת מעליהן. רבי חייא בריה דרב אדא "משכו וקחו לכם צאן", שיהא כל אחד ואחד מושך אלהי של מצרי ושוחטו לפניו ודרגיש לו ימלל.

רבי חלבו בשם רבי יוחנן הכא את אמר בעשור לחדש, ולהלן אמר (יהושע ד, יט) "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש" רבי חייא בשם רבי יוחנן, לקיחתו עמדה להן בירדן ואכילתו עמדה להן בימי המן (להלן פסוק ח) "ואכלו את הבשר בלילה הזה", "בלילה [ההוא] (ש)נדדה שנת המלך", רבי ברכיה בשם רבי אבין, איש נחום ויקחו להם איש, זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה (להלן טו, ג) "ה' איש מלחמה". שה לבית אבת אמר רבי יודן בשם רבי סימון, לא לן אדם בירושלים ובידו עון. כיצד, בתמיד של בקר מכפר על עברות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערבים מכפר על עברות שנעשו ביום. מה טעם (ישעיה א, כא) "צדק ילין בה", צדיק ילין בה.

מי פורע לכם ממדי בעשור אמר רבי אבין, בא עשור שנכרת המן ועשרת בניו. מי פורע לכם מהם סנקליטין מרדכי ואסתר, מרדכי מבחוץ ואסתר מבפנים, מי פורע לכם מיון בני חשמונאי שהיו מקריבין שני תמידין בכל יום מי פורע לכם ממלכות רביעית נטרונא והיה לכם למשמרת. (להלן פסוק ט) אל תאכלו ממנו נא, לא תבעוניה מהבהבה. ראשו על כרעיו ועל קרבו, הוא ודוכסיא ואפרכיא ואיסטרטליטי "הונך (ו)מערבך" (להלן פסוק יא) וככה תאכלו אתו וגו', אמר רבי שמואל בר נחמני, לפי שבעולם הזה "ואכלתם אתו בחפזון", אבל לעתיד לבא (ישעיה נב, יב) "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ה'" וגו'.

דברו אל כל עדת ישראל. רבי ישמעאל אומר, וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר (ואתה דבר אל בני ישראל) (לעיל ז, ב) ["אתה תדבר את כל אשר אצוך"] ומה תלמוד לומר דברו, אלא כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מרכין אזניו לשמע באימה ומעלה עליו כאלו שומע מפי הקדוש ברוך הוא רבי אמי בר יאשיה אומר, וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר (ואתה) ["אתה"] וגו', אלא (כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מימינו ואלעזר בשמאלו ואיתמר מימנו של אהרן והיה הדבור יוצא מבין שניהם רבי שמעון בן יוחאי אומר) משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו (למדנו) [למדני], ואהרן חולק כבוד למשה ואומר (למדנו) [למדני], והדבור יוצא מביניהן כאלו שניהם מדברים.

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש. הדבור בראש חדש ולקיחה מבעשור, ושחיטה בארבעה עשר, או אינו אלא הדבור ולקיחה מבעשור, ושחיטה בארבעה עשר, תלמוד לומר החדש הזה לכם דברו אימתי היה הדבור בראש חדש. רבי אחא בר יאשיה אומר או אינו אלא הדבור ולקיחה בראש חדש ושחיטה בארבעה עשר, תלמוד לומר דברו אל כל עדת ישראל לאמר, אין תלמוד לומר לאמר אלא להפסיק הענין הדבור בראש חדש ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר. רבי יוסי הגלילי אומר, או אינו אלא הדבור בראש חדש ולקיחה ושחיטה בעשור תלמוד לומר והיה לכם למשמרת וגו', אם תאמר כן עקרת כל הכתוב.

בעשור לחדש הזה ויקחו. אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה, ארבעה עשר מנין אמרת קל וחומר, ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה, ארבעה עשר שהוא כשר לשחיטה דין הוא שיהא כשר ללקיחה. ושלשה עשר מנין אמרת קל וחומר, ומה עשירי שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה, שלשה עשר שהוא קרוב לשחיטה דין הוא שהוכשר ללקיחה, והוא הדין לשנים עשר ולאחד עשר.

בעשור לחדש הזה. להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל זמן.

**רמז קצב** ויקחו להם. וכי כלן היו לוקחין אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו.

תני (דברים כד, א) "ושלח" מלמד שהוא עושה שליח "ושלחה" מלמד שהיא עושה שליח "ושלח ושלחה", מלמד שהשליח עושה שליח. אשכחן בגרושין, בקדושין מנלן, וכי תימא דיליף מגרושין, מה לגרושין שכן ישנן בעל כרחה אמר קרא "ויצאה והיתה", מקיש הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח.

ואלא הא דתנן, האומר לשלוחו צא ותרם תורם כדעת בעל הבית מנלן, וכי תימא יליף מגרושין, מה לגרושין שכן ישנו חל, תאמר וכו'. אמר קרא (במדבר יח, כח) "אתם" "גם אתם" לרבות שלוחכם. וניכתוב רחמנא בתרומה וניתו הנך ונגמרו מניה. משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנה במחשבה. והא דתנן, חבורה שאבד פסחה ואמרה לאחד צא ובקש ושחט עלינו, והלך ומצא ושחט הוא אוכל והן אוכלין עמו, מנלן וכי תימא דיליף מהנך. מה להנך שכן חל הן אצל קדשים. נפקא ליה מדרבי יהושע בן קרחה, דאמר, מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר (להלן פסוק ו) ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל, וכי כל הקהל כלן היו שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. וניתו הנך ונגמרו מניה. משום דאיכא למיפרך, מה לקדשים שכן רב מעשיהם על ידי שליח ולא ניכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך. הכי נמי, אלא "אתם גם אתם" למה לי מיבעיא ליה לכדרבי ינאי, מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ואצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתא בתרומה דנפשה, דתנן, הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליחות נמי עביד ולרבי שמעון דפטר, דתנן, תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש ורבי שמעון פוטר "אתם גם אתם" למה לי אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר אתם ולא אריסים אתם ולא שתפים אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו אימא אתם ולא שלוחכם נמי, קא משמע לן. הניחא לרבי יהושע בן קרחה אלא לרבי יונתן דאמר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל" שליחות מנא ליה. וכי תימא נילף מניה דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. אלא מהכא "ויקחו להם איש שה לבית אבת" התם נמי אית ליה שתפות בגויה. אם כן תרי קראי למה לי, אם אינו ענין להיכא דשיך תנהו ענין להיכא דלא שיך. האי מיבעיא ליה לכדרבי יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה ההוא מ'ואיש לפי אכלו' נפקא ואכתי מיבעיא ליה שוחטין את הפסח על היחיד סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד.

איש שה לבית אבת בכלל שה גדי וטלה, שנאמר (דברים יד, ד) "שה כשבים ושה עזים" לבית אבת, אין לבית אבות אלא משפחות, שנאמר (במדבר א, ב) "למשפחתם לבית אבתם", והרי שהיו עשר משפחות לבית אב אחד שומע אני שה אחד לכלם, תלמוד לומר שה לבית.

דבר אחר, שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן.

הפריש פסח על חברו לא עשה כלום. שה לבית לאו דאורייתא דתנן האומר לבנו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורבו זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו, ואי אמרת שה לבית דאורייתא על בישרא קאי ומזכי להו אלא למה להו דאמר להון אבוהון כדי לזרזן [במצות]. תניא נמי הכי, מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים.

ואם ימעט הבית מהיות משה, בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא רבי יהודה אומר, ובלבד שהיה שם אחד מחבורה ראשונה שלא לעשות עקר טפלה וטפלה עקר.

ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט רבי שמעון אומר, עד שיזרק הדם ורבנן סברי, מהיות, מחיותא דשה. ור' שמעון סבר, מהויתה דשה, אבל למנות עליו דברי הכל עד שישחט, אמר קרא במכסת נפשת והדר תכסו.

תניא מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח, רבי אומר, אף מכדי מקח, שאם אין לו ממנה אחרים עמו ומעות שבידו חלין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן. רבה ור' זירא בעצי צליתו כולי עלמא לא פליגי דכגופו דמי, כי פליגי במצה ומרור, רבנן סברי, הא אכילה אחריתי, ורבי סבר, כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי. וחד אמר במצה ומרור נמי לא פליגי כי פליגי לקח בהן חלוק או טלית, דרבנן סברי, מהיות משה, החייהו לשה, ורבי סבר, החיה עצמך משה.

ולקח הוא ושכנו, רבי עקיבא אומר, מנין אתה אומר שאם רוצה אדם לעשות פסח יחידי הוא רשאי תלמוד לומר ולקח הוא, רבי ישמעאל אומר מנין אתה אומר שאם רוצה אדם למנות אחרים על פסחו שהוא רשאי תלמוד לומר ולקח הוא ושכנו.

שומע אני שכנו שבגגו, או אינו אלא שכנו שבצדו תלמוד לומר הקרב אל ביתו, דבר הכתוב בהווה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, שכנו מכל מקום.

במכסת, אין מכסת אלא מנין, שישחטנו למנוייו, אבל אם שחטו שלא למנוייו שומע אני שיהא כשר, תלמוד לומר איש לפי אכלו תכסו שנה עליו הכתוב לפסל. רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחברו כוס לי טלה זה אשכחן שלא למנויו, שלא לאוכליו מנלן. אמר קרא, איש לפי אכלו תכסו, איתקש אוכליו למנוייו.

**רמז קצג** תניא, אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני עושה אותה טפלה לאחרים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, בשני שוחטין עליה בפני עצמה ואין צריך לומר בראשון. רבי שמעון אומר, בראשון עושין אותה טפלה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עקר, מאי טעמא דרבי יהודה, כתיב בראשון במכסת נפשת דאפלו אשה, וכתיב בשני (במדבר ט, יג) "חטאו ישא האיש ההוא", איש ולא אשה, וכי ממעט לה מחובה, מטפלה לא ממעט לה, דכי כתב "חקת הפסח" לטפלה אהני ור' יוסי מאי טעמא, כתיב בראשון במכסת נפשת דאפלו אשה, וכתב בשני (שם יג) "ונכרתה הנפש ההיא", דאפלו אשה, ו"חטאו ישא האיש ההוא" מבעיא ליה איש ולא קטן, ורבי שמעון מאי טעמא, כתב בראשון איש ולא אשה, ומכסת נפשת מהני לטפלה, וכתב בשני "חטאו ישא האיש ולא אשה. ממאי קא ממעט לה, אילימא מחובה, השתא בראשון אמרת לא, בשני מיבעיא. אלא לאו לטפלה, ומאי איש דקאמר רבי שמעון, אלימא ויקחו להם איש האי מיבעיא ליה לכדרבי יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה אלא איש לפי אכלו, ואימא כרבי יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד אם כן נכתב לפי אכלו, מאי איש שמע מינה תרתי.

דבר אחר, במכסת נפשת, למה נאמר, לפי שנאמר איש אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין, תלמוד לומר במכסת נפשות, רבה משמע מביא אני את אלו ומביא את החולה ואת הקטן שאין יכולין לאכל כזית, תלמוד לומר לפי אכלו, יצאו החולה והקטן שאין יכולין לאכל כזית, אין שוחטין עליהם.

רבי ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך שנמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט, ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא רבי יצחק אומר, במי הענין מדבר, בחי.

**פסוק ה** **רמז קצד** שה תמים. בכלל שה גדי וטלה, שנאמר "שה כשבים ושה עזים". תמים, להוציא בעל מום. זכר, להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה. בן שנה. אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מנין היה רבי ישמעאל אומר, קל וחמר, ומה אם עולה שהיא חמורה כשרה להביא כל שנתה כבת שנתה, פסח שהוא קל אינו דין שיכשיר להביא כל שנתו כבן שנתו. רבי יוסי הגלילי אומר, ומה איל שתחלת שנתו פסול סופו כשר, פסח שתחלתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר.

מן הכבשים ומן העזים, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. או אינו אלא משניהם כאחת, תלמוד לומר (ויקרא א, י) "ואם מן הצאן קרבנו" מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. והרי דברים קל וחמר, ומה אם עולה שהיא חמורה כשרה להביא מין (אחר) [אחד] פסח שהוא קל אינו דין שיביא ממין (אחר) [אחד] הא מה תלמוד לומר מן הכבשים ומן העזים, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

(להלן פסוק ו) והיה לכם להביא פסח דורות, שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים, דברי רבי אליעזר. רבי יאשיה אומר תקחו למה נאמר, לפי שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", צאן לפסח ובקר לחגיגה. או אינו אלא אחד מזה ואחד מזה בפסח ומה אני מקים שה תמים זכר בן שנה לפסח מצרים, אבל לפסח דורות יביא מזה ומזה, תלמוד לומר מן הכבשים ומן העזים תקחו דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, צאן לפסח בקר לחגיגה, או אינו אלא אחד מזה ואחד מזה בפסח ומה אני מקיים שה תמים, לפסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה, תלמוד לומר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה", כעבדה שעבדת במצרים כך עשה לדורות, דברי רבי נתן. רבי אליעזר אומר, צאן לפסח ובקר לחגיגה וכו'. ומה אני מקים שה תמים, לפסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה. תלמוד לומר (להלן יב, כד) "ושמרת[ם] את הדבר הזה" הרי פסח דורות אמור. אם כן מה תלמוד לומר (דברים שם) "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", צאן לפסח ובקר לחגיגה.

רבי עקיבא אומר, כתוב אחד אומר "וזבחת פסח... צאן ובקר", וכתוב אחד אומר, מן הכבשים ומן העזים, כיצד יתקימו שני כתובין הללו, אמרת זו מדה בתורה, שני כתובים זה כנגד זה וסותרין זה על ידי זה ומתקימין במקומן, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע בינהן, תלמוד לומר (להלן יב, כא) "משכו וקחו לכם צאן" צאן לפסח ובקר לחגיגה ולא בקר לפסח, רבי ישמעאל אומר, בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר, או אינו אלא בפסח עצמו, כשהוא אומר שה תמים זכר בן שנה הרי פסח עצמו אמור. ומה תלמוד לומר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר. רבי אומר, בזבח שהוא בא מן הצאן ומן הבקר הכתוב מדבר, ואי זה זה שלמים מכאן אמרו, מותר שלמים לשלמים ומותר פסח לשלמים.

שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, שיהא תמים בן שנה בשעת שחיטה, ומנין בקבלה והולכה והזיה, תלמוד לומר יהיה, שיהא הויתו תם ובן שנה, תרגמא אבן שנה. הכי נמי מסתברא, דתניא, רבי יהושע אומר, כל הזבחים שבתורה שנשתיר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם, שמע מינה ומי אכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה ובקבלה והולכה ובזריקה הוי בן שתי שנים. אמר רבא, זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים.

"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", פרט לזקן ולחולה ולמזהם וההוא תנא דנפקא ליה לרובע ונרבע מ"מן הבהמה", זקן וחולה ומזהם מנא ליה. נפקא ליה מדתניא מן הכבשים ומן העזים תקחו, הרי אלו מעוטין, פרט לזקן וחולה ולמזהם. וההוא תנא דבי רבי ישמעאל סבר, ההוא מן הכבשים ומן העזים תקחו, אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי.

**רמז קצה** והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר. מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קדם לשחיטתו ארבעה ימים, היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר (יחזקאל טז, ח) "ואעבר עליך ואראך" וגו', הגיע שבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז) "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה", "עריה" מן המצות, ונתן להן הקדוש ברוך הוא שתי מצות, מצות פסח ומצות מילה, שיתעסקו בהן כדי שיגאלו וכו', ואומר "כן את בדם בריתך שלחתי אסיריך", לכך הקדים לקיחת הפסח קדם שחיטתו ארבעה ימים, שאין נוטלין שכר אלא על המעשה. רבי אליעזר אומר, ארבעה היו בידם (כתוב בפסוק ושאלה אשה משכנתה) ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטת[ו] ארבעה ימים, לפי שהיו ישראל שטופים בעבודה זרה במצרים. ועבודה זרה שקולה ככל מצות שבתורה, שנאמר (במדבר טו, כד) "והיה אם מעיני העדה" וגו', הרי (כתיב כל) [ייחד הכתוב] המצוה הזאת ואמרה ענין בפני עצמה, זו עבודת אלילים. או אינו אלא אחת מכל המצות האמורות בתורה, כשהוא אומר (שם כב) "וכי תשגו ולא תעשו" וגו' באו כל המצות ללמדך על מצוה אחת, מה עובר על כל המצות פורק על ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אף העובר על מצוה אחת וכו', שנאמר "לעברך בברית", אין ברית אלא תורה, שנאמר (שם כח, סט) "אלה דברי הברית". אמר להם, משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצות.

רבי יהודה בן בתירא אומר, הרי הוא אומר (לעיל ו, ט) "ולא שמעו אל משה" (כתוב ברמז קעז).

והיה לכם למשמרת. למה נאמר, לפי שהוא אומר "משכו וקחו" אמרו ישראל למשה רבנו (לעיל ח, כב) "הן נזבח את תועבת מצרים" וגו'. אמר, מן הנס שהוא עושה (להם) [לכם] במשיכתן, אתם יודעין מה בשחיטתן.

והיה לכם למשמרת, שמרהו עד ארבעה עשר שחטהו בארבעה עשר. או אינו אלא שמרהו עד ארבעה עשר ומשכהו ושחטהו, תלמוד לומר (במדבר ט, ה) "בראשון בארבעה עשר" קבעו הכתוב חובה.

והיה לכם למשמרת, מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ארבעה ימים קדם לשחיטתו, מכאן אתה דן על התמיד, נאמר שמירה בפסח ונאמר שמירה בתמיד, מה שמירה האמורה בפסח מבקרין אותו ארבעה ימים קדם לשחיטתו, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ארבעה ימים קדם לשחיטתו. מכאן אמרו, אין פוחתין מששה טלאים המבקרים בלשכת הטלאים, כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה ומוסיפין לעולם.

(אי בערבי) תמידין ומוספין טובא הוי. והאי תנא בעלמא קאי, אתמידין לחודייהו קאי ומאי כדי לשבת, סימנא בעלמא והכי קאמר, אין פוחתין מששה טלאים המבקרין בלשכת הטלאים ארבעה ימים קדם שחיטה, ומני בן בג בג היא, דתניא, מנין לתמיד שטעון בקור וכו'. דיקא נמי דקתני כדי לשבת ולא קתני לשבת, שמע מינה.

והיה לכם למשמרת להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו בכל זמן.

בעשור לחדש הזה, זה מקחו מבעשור ופסח דורות אין מקחו מבעשור. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה. הזה למה לי, למעוטי פסח שני דכוותיה כתיב בפרשת בהעלתך .

**רמז קצו** ושחטו אתו, וכי כלם שוחטין, אלא לעשת שלוחו של אדם כמותו.

ושחטו אתו, בין בחל בין בשבת ומה אני מקים (להלן לא, יד) "מחלליה מות יומת", בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אינו אלא אפלו בשחיטת הפסח ומה אני מקים ושחטו אתו בשאר כל הימים חוץ מן השבת, תלמוד לומר "ויעשו בני ישראל את הפסח במעדו", אפלו בשבת, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, ממשמע זה עדין לא שמענו. נם לו רבי יאשיה, הרי הוא אומר (שם כח, ב) "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי" וגו' אם ללמד על התמיד שתדחה את השבת והלא כבר נאמר (שם ט) "וביום השבת שני כבשים בני שנה", ומה תלמוד לומר במעדו. אלא להקיש לדין גזרה שוה, נאמר כאן "במעדו" ונאמר בפסח "במעדו", מה (פסח) [להלן] דוחה את השבת, אף כאן דוחה את השבת.

ושחטו אתו. רבי אליעזר אומר, מנין אתה אומר שאם אין להן לישראל אלא פסח יחידי שכלן יוצאין בו ידי חובתן, תלמוד לומר ושחטו אתו.

כל קהל עדת ישראל. מכאן אמרו הפסח נשחט בשלש כתות, קהל ועדה וישראל.

אמר רבי יצחק, אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם. מספקא ליה האי קהל ועדה וישראל אי בבת אחת אי בזה אחר זה. הלכך בחמשין סגי, דעיילי תלתין ברישא ושוחטין פסחיהן ונפקי עשרה מנייהו ועיילי עשרה חדשים [דאי אית] ליה בהדי הדדי קאמר הא איכא ואי בזה אחר זה קאמר הא איכא עשרה חדשים דהיינו עדה.

נכנסה כת ראשונה נתמלא[ה] העזרה. נעלו דלתות העזרה, תקעו והריעו ותקעו, והכהנים עומדין שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב, שורה של כסף כלה כסף, שורה של זהב כלה זהב. ומערבין לא היו. ולא היו לבזיכין שולים, שמא יניחום ויקרש הדם, שחט ישראל וקבל כהן ונותנו לחברו, וחברו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן, הכהן הקרוב אצל המזבח זורק זריקה אחת כנגד היסוד.

מאן תנא פסח בזריקה רבי יוסי הגלילי היא, דתניא רבי יוסי הגלילי אומר דמו לא נאמר אלא "דמם", חלבו לא נאמר אלא "חלבם", למד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח. כנגד היסוד מנלן, אתיא זריקה זריקה מעולה, ועולה גופה מנלן אמר קרא "אל יסוד מזבח העלה", למד על העולה שטעונה יסוד.

**רמז קצז** בין הערבים. שומע אני עם דמדומי חמה תלמוד לומר (דברים טז, ו) "בערב", אי "בערב" יכול משתחשך, תלמוד לומר (שם) "כבא השמש" אי "כבא השמש ובשלת ואכלת" משחשכה. (ברמז תתק"ג). רבי אומר הרי הוא אומר (דברים שם) "שם תזבח את הפסח בערב", שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר "מועד צאתך ממצרים", אימתי יצאו ישראל ממצרים, משש שעות ולמעלה (להלן פסוק מא) "ויהי בעצם היום הזה" רבי נתן אומר, מנין לבין ערבים שהוא משש שעות ולמעלה, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, "כי פנה היום כי (נטו) [ינטו] צללי ערב", רבי שמעון בן יוחאי אומר, בא הכתוב להשוות ראשון לאחרון ואחרון לראשון "מועד צאתך", לשחיטתו. "כבא השמש", לצליתן. "בערב", לאכילתו. בין הערבים. בן בתירא אומר, בין הערבים שחטהו ותן ערב לשחיטה ותן ערב לאכילה.

ולקחו מן הדם. שומע אני בין ביד בין בכלי תלמוד לומר (להלן פסוק כב) "אשר בסף" מגיד הכתוב שעוקה חוקק בצד האסקפה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקפה, דכתיב (יחזקאל מג, ח) "בתתם ספם את ספי", וכתיב "וינעו אמות הספים", דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אין סף אלא כלי, שנאמר (מ"א ז, נ) ["ו]הספות והמזמרות והמזרקות".

ונתנו על שתי המזוזת. מבפנים, או אינו אלא מבחוץ, תלמוד לומר (להלן פסוק יג) "וראיתי את הדם", הנראה לי ולא לאחרים, דברי רבי ישמעאל. רבי יונתן אומר, מבפנים, או אינו אלא מבחוץ, תלמוד לומר (להלן פסוק יג) "והיה הדם לכם לאת", לכם לאות ולא לאחרים לאות. רבי יצחק אומר, לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצריים רואין ומעיהן מתחתכין.

ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף. שומע אני הקדים זה לזה לא יצא, תלמוד לומר "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת", הא אם הקדים זה לזה יצא. נמצינו למדין ששלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים, המשקוף ושתי המזוזות רבי שמעון אומר, ארבעה היו, הסף והמשקוף ושתי המזוזות.

על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהן, בתים שהיו ישנים בהן מנין, תלמוד לומר (להלן פסוק יג) על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום.

תניא, על הבתים אשר יאכלו אתו בהם, מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול שהאוכל אוכל בשני מקומות, תלמוד לומר "בבית אחד יאכל", מכאן אמרו, השמש שאכל כזית בצד התנור אם פקח ממלא כרסו הימנו רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצדו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, בתים אשר יאכלו אתו, מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות, תלמוד לומר "בבית אחד יאכל", מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסרת.

**פסוק ח** ואכלו את הבשר, ולא גידים ועצמות ולא קרנים ולא טלפים.

בלילה הזה, שומע אני כל הלילה תלמוד לומר (להלן פסוק י) "ולא תותירו ממנו עד בקר", אני אקרא "הנתר ממנו באש (תשרף) [תשרפו"], "עד בקר" למה נאמר, לא בא הכתוב אלא לתן תחום לבקרו של בקר, ואי זה, זה עמוד השחר. מכאן אמרו אכילת פסחים ואכילת זבחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העברה ולעשות סיג לתורה ולקים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרים שלשה דברים, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן (להלן פסוק יב) "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. אמר לו רבי עקיבא, והלא נאמר "ואכלתם אתו בחפזון", עד שעת חפזון, אם כן מה תלמוד לומר בלילה הזה, למעוטי לילה אחר, סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף פסח נמי אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד, קא משמע לן. (א"כ מה תלמוד לומר בלילה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום).

צלי אש ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלא ולא תנור של חרס אלא צלי אש הצלוי מן החי, אתה אומר מן החי, או אינו אלא הצלוי כמבשל, תלמוד לומר (להלן פסוק ט) כי אם צלי אש, הא מה תלמוד לומר צלי אש, הצלוי מן החי.

צלי אש ומצות. הוסיף לו הכתוב שתי מצות חוץ מן המצוה האמורה בגופו ואי זה, זה (להלן פסוק מו) "עצם לא תשברו בו".

צלי אש ומצות, מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה, צלי ומרור, ומנין שאם אין לו מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, תלמוד לומר יאכלהו, ומנין שאם אין להן פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור. הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור, דבר אחר, יאכלהו, מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע. תניא, אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, לקים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו. אמר רבי יוחנן, חלוקין עליו חבריו על הלל, דתניא יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר (שם) על מצות ומררים יאכלהו אפלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מברך אמצה לחודה ואכיל, והדר מברך אמרור לחודיה ואכיל, והדר אכיל מצה ומרור בלא ברכה זכר למקדש כהלל.

**פסוק ט** אל תאכלו ממנו נא, אין נא אלא חי. ובשל מבשל, לחיב על החי ועל המבשל, או אינו אלא לחיב על החי ועל המבשל ביותר, תלמוד לומר כי אם צלי אש והא מה תלמוד לומר ובשל מבשל, לחיב על החי ועל המבשל.

במים. אין לי אלא במים, שאר כל המשקין מנין רבי ישמעאל אומר, קל וחמר הוא, ומה אם מים שאין מפיגין טעמן הרי הן אסורין בבשול, שאר כל המשקין שמפיגין טעמן אינו דין שיהו אסורין בבשול. רבי עקיבא אומר, אין לי אלא מים, שאר כל משקין מנין, תלמוד לומר ובשל מבשל, להביא שאר משקין. רבי אומר, אני אקרא אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש, מה תלמוד לומר ובשל מבשל. שיכול אין לי אלא בשעה שהוא באכל צלי שהוא בבל תאכל נא ומבשל מבעוד יום מנין תלמוד לומר ובשל, לחיב עליו מבעוד יום. מבשל, להביא שאר משקין.

ובשל, אין בשל אלא צלי, שנאמר "ובשלת ואכלת", ואומר (דבהי"ב לה, יג) "ויבשלו (את הדם) [הפסח באש"]. מכאן היה רבי יאשיה אומר, הנודר מן המבשל אסור בצלי.

כי אם צלי אש. למה נאמר, הייתי אומר הראוי לבשל יבשל, הראוי לצלות יצלה, תלמוד לומר כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו, תוך ובר דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, מקולס.

תנו רבנן, במים, אין לי אלא במים, שאר משקין מנין, אמרת קל וחומר וכו'. רבי אומר, אין לי אלא במים, שאר משקין מנין, תלמוד לומר ובשל מבשל מכל מקום. מאי בנייהו אכא בנייהו צלי קדר, ותנא קמא, האי בשל מבשל מאי עביד ליה. מבעיא ליה לכדתניא, בשלו ואחר כך צלאו צלאו ואחר כך בשלו חיב, בשלמא בשלו ואחר כך צלאו דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו צלי אש הוא אמר קרא, ובשל מבשל מכל מקום.

יכול צלאו כל צרכו יהא חיב, תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל וגו', נא ובשל מבשל אמרתי לך ולא שצלאו כל צרכו. היכי דמי, (דשויא) [דשוויה] חרוכא.

יכול יהא מתר, תלמוד לומר כי אם צלי אש, מאי נא, כדאמרי אינשי אברנים.

המבשל בשבת בחמי טבריא פטור, דלאו תולדת האש הוא. פסח שבשלו בחמי טבריא חיב, משום דאינו צלי אש. אמר רבא, אכל נא לוקה שתים אכל מבשל לוקה שתים, נא מבשל לוקה שלש, אביי אמר, אין לוקין על לאו שבכללות, איכא דאמרי, תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי, ואיכא דאמרי, חד נמי לא לילקי, דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה.

אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל, שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש מה תלמוד לומר כי אם צלי אש, לומר לך בשעה שישנו בקום אכל צלי ישנו בבל תאכל נא. בשעה שאינו בקום אכל צלי אינו בבל תאכל נא, רבי אומר, אקרא אני בשל, מה תלמוד לומר מבשל, שיכול אין לי אלא שבשלו משחשכה בשלו מבעוד יום מנין, תלמוד לומר מבשל מכל מקום. והא האי ובשל מבשל הא אפיקתיה לצלי קדר אם כן לימא קרא או בשל בשל או מבשל מבשל, מאי בשל מבשל שמע מינה תרתי.

תנו רבנן, אכל כזית צלי מבעוד יום, כזית נא משחשכה, חיב כרת. קתני צלי דומיא דנא, מה נא בלאו אף צלי בלאו. בשלמא נא, דכתיב אל תאכלו ממנו נא, אלא צלי מנלן דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה, בלילה אין ביום לא. האי לאו הבא מכלל עשה עשה הוא. אמר רב חסדא, רבי יהודה היא דתניא (ויקרא כב, כג) "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו", אתו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית. מכאן אמרו, כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין, תלמוד לומר "וידבר ה' אל משה לאמר", למד על כל הפרשה כלה שהיא בלא תעשה, דברי רבי יהודה וכו'.

**רמז קצח** אמר רבי יצחק, מנין לערל שאסור במעשר, נאמר ממנו בפסח, ונאמר "ממנו" במעשר, מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו. מפנה, דאי לא מפנה איכא למיפרך מה לפסח שכן חיבין עליו משום פגול ונותר וטמא, לאיי אפנויי מפנה מאי מפנה, אמר רבא אמר רבי יצחק, תלתא ממנו כתיבי בפסח, ותלתא ממנו כתיבי במעשר. בפסח חד לגופיה וחד לגזרה שוה, ואידך למאן דאמר בא הכתוב לתן עשה אחר לא תעשה איידי דכתב נותר כתב נמי ממנו. ולמאן דאמר לתן לו בקר שני לשרפתו איידי דכתב עד בקר כתב נמי ממנו. תלתא ממנו כתיבי במעשר, חד לגופיה וחד לכדרבי אבהו אמר רבי יוחנן וחד לכדריש לקיש משום רבי סימאי דאמר, מנין למעשר שני שנטמא שמתר לסוכו שנאמר (דברים כו, יד) "ולא נתתי ממנו למת", למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה במתים כחיים הוי אומר זה סיכה. מתקיף ליה מר זוטרא, ואימא לקח לו ארון ותכריכין. אמר רב הונא בריה דרב יהושע "ממנו" מגופו רב אשי אמר, בעינן לא נתתי דומיא דלא אכלתי, מה להלן מגופו אף כאן מגופו. ואכתי מפנה מצד אחד הוא, הניחא למאן דאמר למדין ואין משיבין, אלא למאן דאמר למדין ומשיבין מאי איכא למימר. הא דרבי אבהו מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא, דכתיב (במדבר יח, ח) "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי", בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא לך, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך.

כיצד צולין את הפסח, שפוד של רמון תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו. וניתי של מתכות, איידי דחם מקצתו חם כלו וקא מיכוי מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן, תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש, משום שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים. תנו רבנן, חתכו ונתנו על גבי גחלים, רבי אומר, אומר אני זה צלי אש. ומי אמר רבי גחלת איקרי אש, ורמינהו (ויקרא יג, כד) "מכות אש" אין לי אלא שנכוה באש, בגחלת, ברמץ בסיד רותח, בגפסיס רותח ובכל דבר הבא מחמת האור לרבות חמי האור מנין תלמוד לומר מכוה מכוה רבה. טעמא דאמר רחמנא מכוה מכוה הא לאו הכי הוה אמינא גחלת לא איקרי אש. אמר רבינא כריך ותני מכות אש. אין לי אלא שנכוה באש וגחלת, נכוה ברמץ בסיד רותח וכו'.

**פסוק י** ולא תותירו ממנו עד בקר, הא אם הותיר עבר על מצוה, אבל שומע אני יהא כשר תלמוד לומר ולא תותירו ממנו עד בקר, אני אקרא והנתר ממנו באש תשרפו, עד בקר למה לי, אלא בא הכתוב לתן תחום לבקרו של בקר.

דבר אחר, מה תלמוד לומר עד בקר, מגיד שאינו נשרף אלא לאור ששה עשר, רבי ישמעאל אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר "כל מלאכה לא יעשה בהם", שרפה מעין מלאכה היא. ומה תלמוד לומר עד (ה)בקר, אלא שאם חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור שבעה עשר. רבי יונתן אומר, אינו צריך ומה במקום שכל אכל נפש דוחה את יום טוב אין שרפת נותר דוחה יום טוב מקום שאין מקצת אכל נפש דוחה שבת אינו דין שלא תהא שרפת נותר דוחה את השבת, ומה תלמוד לומר עד בקר בא הכתוב לתן תחום לבקרו של בקר, רבי יצחק אומר, אינו צריך, ומה אם חמץ שהוא בבל יראה ובל ימצא אין שרפתו דוחה יום טוב וכו' הא מה תלמוד לומר עד בקר, לענין שאמרנו.

**רמז קצט** אין מדליקין בשמן שרפה, מנא הני מילי, אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בקר שאין תלמוד לומר עד בקר ומה תלמוד לומר עד בקר, בא הכתוב לתן (עוד) בקר שני לשרפתו, אביי אמר אמר קרא "עולת שבת בשבתו", ולא עולת חל ביום טוב. רבא אמר, אמר קרא (להלן פסוק טז) "הוא לבדו יעשה לכם", "הוא" ולא מכשיריו, לבדו ולא מילה שלא בזמנה, רב אשי אמר, אמר קרא (ויקרא כג, ג) ["שבת] שבתון", [עשה], והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

העצמות והגידים ישרפו לששה עשר. וניתי עשה ונדחי לא תעשה, אמר חזקיה, ולא תותירו ממנו עד בקר וכו', אביי אמר, אמר קרא, עולת שבת בשבתו וכו', רבא אמר, אמר קרא, שבתון וכו'.

ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו, בא הכתוב לתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. רבי יעקב אומר, לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מכלל דרבי יהודה סבר לוקין עליו. מנא ליה. אמר עולא, גמר מעדים זוממין, מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה ולוקין אף כל לאו שאין בו מעשה לוקה. מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה, מוציא שם רע יוכיח, מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם, עדים זוממין יוכיחו. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שכן לאו שאין בו מעשה ולוקה, אף כל לאו שאין בו מעשה לוקה. ור' יעקב, האי והנתר ממנו מאי עביד ליה, מיבעיא ליה לכדתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר לפי שאין דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

**פסוק יא** וככה תאכלו אתו, כיוצאין דרכים, רבי יוסי הגלילי אומר, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהו מזורזין, ואכלתם אתו בחפזון, זה חפזון מצרים, או אינו אלא חפזון ישראל כשהוא אומר (לעיל יא, ז) "ולכל בני ישראל" וגו', הרי חפזון דישראל אמור, הא מה תלמוד לומר בחפזון, זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל, או אינו אלא חפזון מצרים, כשהוא אומר (להלן פסוק לט) "כי גרשו ממצרים", הרי חפזון מצרים אמור. הא מה תלמוד לומר ואכלתם אתו בחפזון, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר משום רבי אלעזר, זה חפזון שכינה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (שה"ש ב, ח) "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ואומר "הנה זה עומד אחר כתלנו" יכול לעתיד לבא יהא בחפזון, תלמוד לומר (ישעיה נב, יב) "כי לא בחפזון תצאו" וגו'. פסח לה', שיהיו כל מעשיו לשם שמים.

ואכלתם אתו בחפזון, אתו בחפזון ואין אחר בחפזון.

**פסוק יב** ועברתי בארץ מצרים. רבי יהודה אומר, כמלך שהוא עובר ממקום למקום דבר אחר, נותן אני עברתי ויראתי במצרים, ואין עברה אלא זעם, שנאמר "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה". ואומר (צפניה א, טו) "יום עברה היום ההוא".

והכיתי כל בכור. שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח, תלמוד לומר (להלן פסוק כט) "וה' הכה כל בכור בארץ מצרים", לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. והכיתי כל בכור בארץ מצרים, ואפלו ממקומות אחרים, בכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין, שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם". בכורי חם, כוש, פוט ולוד מנין, תלמוד לומר (שם עח, נא) "ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם".

מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעברה ממנו התחילה הפרענות, כיוצא בו (בראשית יט, יא) "ואת האנשים אשר פתח הבית" (כתוב ברמז פ"ד) והרי דברים קל וחמר, ומה אם מדת הפרענות מעוטה ממנו התחילה הפרענות ממי שהתחיל בעברה, קל וחמר למדת הטוב שהיא מרבה.

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, משנים זה מזה, של אבן היתה נמסת, של עץ היתה נרקבת, של מתכת נעשה חלודה, שנאמר "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים. ויש אומרים, של אבן נרקבת ושל עץ נמסת, רבי נתן אומר שפטים ושפטי שפטים נרקבים נבקעים נגדעים נשרפים. נמצינו למדים שהאלילים לוקים בארבע דברים ועובדיהם בשלשה, במכה, בהשחתה במגפה אני ה'. מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, אני ה', בשבועה אני נפרע מהם, והלא דברים קל וחמר, ומה אם מדת פרענות מעוטה אמר הקדוש ברוך הוא לעשות ועשה, למדת טובה שמרבה על אחת כמה וכמה.

ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור, אני ולא שרף וכו'.

אין לך כל אמה ואמה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.

**פסוק יג** **רמז ר** והיה הדם לכם לאת, ולא לי לאות. לכם לאת, ולא לאחרים לאות.

על הבתים. למה נאמר והלא כבר נאמר (לעיל פסוק י) "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם", אין לי אלא בתים שאוכלין אתו בהם, בתים שהן ישנין בהן מנין, תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום.

וראיתי את הדם, היה רבי ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו, שנאמר "ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא", ואומר (תהלים קלט, יב) "גם חשך לא יחשיך ממך", ומה תלמוד לומר וראיתי את הדם, אלא בשכר מצוה אחת שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם, שנאמר ופסחתי עליכם. ואין פסיחה אלא חסות, שנאמר (ישעיה לא, ה) "כצפרים עפות כן יגן" וכו', דבר אחר דם עקדתו של יצחק, שנאמר "ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה", ולהלן אומר (דהי"א כא, טו) "וכהשחית ראה ה' וינחם", מה ראה, דם עקדתו של יצחק. שנאמר (בראשית כב, ח) "אלהים יראה לו השה".

ופסחתי עליכם, רבי יאשיה אומר, אל תקרי 'ופסחתי' אלא 'ופסעתי', שהמקום מדלג על בתי בניו במצרים, שנאמר (שה"ש ב, ח- ט) "קול דודי הנה זה בא וגו' הנה זה עומד אחר כתלנו" וגו'. רבי יונתן אומר, ופסחתי עליכם, אני חס עליכם, ואיני חס על מצרים. הרי שהיה המצרי בביתו של ישראל שומע אני ינצל בגנו תלמוד לומר ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ואיני חס על מצרים. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה בגינו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, 'בכם' אינו הווה אבל במצרים הווה. בהכתי בארץ מצרים אינו הווה, אלא הווה לאחר זמן.

**פסוק יד** והיה היום הזה לכם לזכרון יום שהוא לכם לזכרון אתה חוגג, אבל לא שמענו איזהו, כשהוא אומר "ויאמר משה אל העם זכור" וכו' עדין הדבר שקול, כשהוא אומר (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו" אימתי אכלו ישראל את הפסח, בלילי יום טוב והם לא יצאו אלא ביום טוב עצמו.

וחגתם אתו חג לה'. אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה יום טוב האחרון מנין תלמוד לומר ("ששת) [שבעת] ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'", אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהן טעונין חגיגה, חלו של מועד מנין, הרי אתה דן, הואיל ויום טוב ראשון ואחרון קרואין מקרא קדש וחלו של מועד קרוי מקרא קדש אם למדת על יום טוב ראשון ואחרון שהן קרוין מקרא קדש הרי הן טעונין חגיגה, אף חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש [אינו] דין שיטען חגיגה. ועוד קל וחמר, ומה אם יום הראשון והאחרון שאין לפניהן ולאחריהן מקדשין הרי הן טעונין חגיגה, חלו של מועד שמקדש לפניו ולאחריו אינו דין שיטען חגיגה. דבר אחר, אם יום הראשון והאחרון שאין לפניהם ולאחריהם טעונין חגיגה הרי הן טעונין חגיגה, חלו של מועד שלפניהן ולאחריהן טעונין חגיגה אינו דין שיטען חגיגה. רבי יוסי הגלילי אומר, הרי הוא אומר (דברים טז, טו) "שבעת ימים תחג", להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה, או אינו מדבר אלא בחג כשהוא אומר (ויקרא כג, מא) "וחגתם אתו חג לה'" הרי חג אמור, ומה תלמוד לומר "שבעת ימים תחג" להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה.

לדרתיכם, שומע אני מעוט דורות שנים תלמוד לומר חקת עולם תחגהו.

בית שמאי אומרים, מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות ובית הלל אומרים, מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. אמר עולא, מחלקת בשלמי חגיגה לסמך ועולת ראיה לקרב דבית שמאי סברי וחגתם אתו חג לה', חגיגה אין עולת ראיה לא, ובית הלל סברי "לה'" כל דלה' אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב. מיתיבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר, לא נחלקו על עולה שאינה של יום טוב שאינה קרבה ביום טוב ועל שלמים שהן של יום טוב שהן קרבין ביום טוב. על מה נחלקו, על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינם של יום טוב שבית שמאי אומרים לא יביא, ובית הלל אומרים יביא אמר רב יוסף, תנאי שקלת מעלמא תנאי היא, דתניא, שלמים הבאין מחמת יום טוב ביום טוב, בית שמאי אומרים מביאין מערב יום טוב וסומכין ושוחטין ביום טוב, ובית הלל אומרים, סומך עליהם ביום טוב ושוחטן ביום טוב, אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב.

תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי, ומה אם במקום שאסור להדיוט מתר לגבוה, מקום שמתר להדיוט אינו דין שמתר לגבוה, אמרו להם בית שמאי, נדרים ונדבות יוכיחו שמתר להדיוט ואסור לגבוה. אמרו להם בית הלל, מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן, תאמר בעולת ראיה שקבוע לה זמן. אמרו להם בית שמאי, אף עולה אין קבוע לה זמן, דתנן, מי שלא חג ביום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל. אמרו להם בית הלל, אף זה קבוע ליה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חיב באחריתו, אמרו להם בית שמאי, והלא כבר נאמר, "לכם" ולא לגבוה. אמרו להם בית הלל, והלא כבר נאמר לה' כל דלה', אם כן מה תלמוד לומר "לכם", "לכם" ולא לכותים, "לכם" ולא לכלבים. אבא שאול אומר בלשון אחרת ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה וכן בדין, שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם. במאי קמיפלגי מר סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ומר סבר אין קרבין ביום טוב.

אמר רבי יוסי, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה שצריך. על מה נחלקו על תכף לסמיכה שחיטה, שבית שמאי אומרים אין צריך ובית הלל אומרים צריך רבי יוסי בר' יהודה אומר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך על מה נחלקו על הסמיכה עצמה שבית שמאי אומרים אין צריך ובית הלל אומרים צריך.

חגיגת ארבעה עשר, מאי טעמא לא דחיא שבת, הא קרבן צבור היא אמר קרא (ויקרא כג, מא) "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים", שבעה, שמנה הוו, אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה שבת אמר רבי אלעזר, שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה דכתיב (דברים כז, ז) "וזבחת שלמים וגו' ושמחת", בעינן שתהא זביחה בשעת שמחה וליכא. משום חגיגה הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החלין.

**פסוק טו** **רמז רא** שבעת ימים מצות תאכלו, שומע אני כל מצה במשמע תלמוד לומר (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ" לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אלו חמשת המינין, החטין, והשעורין, והכסמין, ושבלת שועל, והשיפון, יצאו הארז והדחן והפרגין והשומשמין והקטניות שאין באין [לידי חמוץ אלא] לידי סרחון.

שבעת ימים מצות תאכלו, שומע אני אף מעשה קדרה במשמע, תלמוד לומר "לחם".

שבעת ימים מצות תאכלו עם יום טוב הראשון או אינו אלא חוץ מיום טוב הראשון תלמוד לומר (להלן פסוק יח) עד יום האחד ועשרים, ואי עד יום האחד ועשרים מוציא סמוך לעשרים תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו.

לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות. או אינו אלא לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה תלמוד לומר "בראשון בארבעה עשר", קבעו הכתוב חובה כתוב אחד אומר, שבעת ימים מצות תאכלו, וכתוב אחד אומר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות", שביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלן רשות. אי מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר (להלן פסוק יח) "בראשון בארבעה עשר" וגו' קבעו הכתוב חובה.

דבר אחר, כתוב אחד אומר ששה וכתוב אחד אומר שבעה, 'ששה' מן החדש ו'שבעה' מן הישן.

אך ביום הראשון מערב יום טוב או אינו אלא יום טוב עצמו, תלמוד לומר "לא תשחט על חמץ דם זבחי", לא תשחט את הפסח וחמץ קים דברי רבי ישמעאל. רבי יונתן אומר, אינו צריך, והלא כבר נאמר (להלן פסוק טז) "וכל מלאכה לא יעשה בהם", שרפה מעין מלאכה היא ומה תלמוד לומר תשביתו שאור, מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר אך, חלק.

רבי יהודה אומר, תשביתו בשרפה, או אינו אלא בכל דבר, הרי אתה דן וכו'.

תניא, רבי יהודה אומר, אין בעור חמץ אלא שרפה. והדין נותן, ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שרפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא אינו דין שטעון שרפה. אמרו ליה, כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם, בכל דבר שאתה יכול להשביתו. חזר רבי יהודה ודן דין אחר" נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשרפה אף חמץ שרפה. אמרו לו, נבלה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה בשרפה. אמר להן, הפרש, נותר אסור באכילה ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה, מה נותר בשרפה אף חמץ בשרפה. אמרו לו, שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה ואין טעון שרפה. אמר להן, הפרש, נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, מה נותר בשרפה אף חמץ בשרפה. אמרו ליה, חלב שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת ואין טעון שרפה. חזר רבי יהודה ודן דין אחר, נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו. מה נותר טעון שרפה אף חמץ טעון שרפה. אמרו ליה, אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו, שהן בבל תותירו ואנו אומרים בשרפה ואתה אומר בקבורה, שתק רבי יהודה, אמר רב יוסף היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא אביי אמר, סדנא בסדני יתיב מדויל ידיה משתלם רבא אמר, גירא בגיריה מיקטיל מדויל ידיה משתלם.

נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה למדת על נותר שאינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. נבלה תוכיח, שהיא אסורה באכילה ואינה בשרפה, היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש, נותר אסור בהנאה וחמץ אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי שור הנסקל יוכיח, שהוא אסור בהנאה ואינו בשרפה, הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש, נותר חיבין עליו כרת, וחמץ חיבין עליו כרת, אם למדת על נותר שהוא בכרת ואינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי חלב שור הנסקל יוכיח שחיבין עליו כרת ואינו בשרפה, הוא יוכיח על חמץ אף על פי שחיבין עליו כרת לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש, אדון ארבע לשונות כאחת נותר אסור באכילה ואסור בהנאה וחיבין עליו כרת והזמן גורם וחמץ אסור באכילה ואסור בהנאה וחיבין עליו כרת והזמן גורם ואל תאמר נבלה תוכיח, שאף על פי שאסור באכילה אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח, שאף על פי שאסור בהנאה אין חיבין עליו כרת, ולא חלב שור הנסקל יוכיח, שאף על פי שחיבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלמד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים מדבר שוה בארבעה דברים, ולא אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים מדבר שהוא שוה בדבר אחד או בשנים או בשלשה אמר ליה רבי יהודה בן בתירה סבור אתה שאתה מחמיר עליו אין אתה אלא מקל עליו, אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרף, אלא בלשון זה הוי אומר, עד שלא תגיע שעת הבעור מצות כלויו בשרפה, משתגיע שעת בעור מצות כלויו בכל דבר רבי אומר, בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא אין אתה מוצא אלא בשרפה.

כי כל אכל (מחמצת) [חמץ] ונכרתה. שומע אני חמץ במשמע תלמוד לומר (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ", לא אמרתי אלא בדבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אלו חמשת המינין כו'.

(כרת) [ונכרתה]. אין הכרתה אלא הפסקה הנפש ההיא, מזידה דברי רבי עקיבא, מישראל, שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר (ויקרא כב, ג) "מלפני אני ה'", בכל מקום הוא ברשותי.

הנפש .

מיום הראשן עד יום השבעי. עונשו שבעה ואזהרתו לעולם שהיה בדין הואיל וחלב חיבין עליו כרת וחמץ חיבין עליו כרת, אם למד על החלב שעשה עונשו כאזהרתו יכול אף חמץ יעשה עונשו כאזהרתו, תלמוד לומר מיום הראשן עד יום השבעי, עונשו שבעה ואזהרתו לעולם. ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר (להלן פסוק כ) "כל מחמצת לא תאכלו".

דכלי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור. מנלן. אמר אביי, תרי קראי כתיבי, כתיב "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הא כיצד, לרבות ארבעה עשר לבעור, ואימא לרבות ליל חמשה עשר לבעור דסלקא דעתך אמינא ימים אין לילות לא, קא משמע לן אפלו לילות. ההיא לא צריכא קרא, דהא איתקש השבתת שאר לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה דכתיב (שם) "שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל (חמץ) [מחמצת"] וכתיב (להלן פסוק כ) "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות", וכתיב ביה במצות בערב תאכלו מצת ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לבעור, ביום כתיב ואימא בצפרא אך חלק.

דבי רבי ישמעאל תנא, מצינו ארבעה עשר שנקרא ראשון, שנאמר "בראשן בארבעה עשר". רב נחמן אמר, ראשון דמעקרא משמע, שנאמר (איוב טו, ז) "הראשון אדם תולד", ומהני שלשה ראשון דכתיבי במקרא קדש דפסח ומקרא קדש דסכות ומצות לולב (לאיתותביה) [לא תותביה] לרב נחמן דהני ראשון דכתיבי בהו לאו למשמעותייהו אתו אלא שמא בעלמא הוא דנקרא ראשונים, וכדתנא דבי רבי ישמעאל, בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, דכתיב (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני", ולבנין בית המקדש, דכתיב (ירמיה יז, יב) "כסא כבוד מרום מראשון" ולשמו של משיח שנאמר "ראשון לציון הנה הנם" וגו'.

רבא אמר, (להלן לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא- תשחט את הפסח ועדין חמץ קים. ואימא כל חד וחד כי שחיט, זמן שחיטה אמר רחמנא, תניא נמי הכי, אך ביום הראשון תשביתו וכו' רבי עקיבא אומר, אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון וגו', וכתיב "(ו)כל מלאכה לא (תעשו) [יעשה"], ומצינו הבערה בתורה שהיא אב מלאכה אמר רבא, שמע מינה מדרבי עקיבא תלת, שמע מינה אין בעור חמץ אלא שרפה, ושמע מינה הבערה לחלק יצתה, ושמע מינה לא אמרינן הואיל והתרה הבערה לצרך התרה נמי שלא לצרך.

**פסוק טז** [ו]ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי קדש הוא במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהן קרואין מקרא קדש, חלו של מועד מנין, תלמוד לומר (ויקרא כג, ב) ("אלה) מועדי ה' אשר תקראו אתם" וגו'.

כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא יום טוב האחרון שהוא אסור בעשית מלאכה, יום טוב הראשון מנין תלמוד לומר וביום הראשון מקרא קדש. אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהוא אסור בעשית מלאכה, חלו של מועד מנין תלמוד לומר "את חג המצות תשמר" מכל מקום, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, אם יום טוב הראשון ואחרון שאין קדשה לא לפניהן ולא לאחריהן הרי הן אסורין בעשית מלאכה חלו של מועד שיש קדשה לפניהן ולאחריהן אינו דין שיהו אסורין בעשית מלאכה. ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדשה לפניהן ולאחריהן ומתרין בעשית מלאכה, הן יוכיחו על חולו של מועד שמתרין בעשית מלאכה אף על פי שיש קדשה לפניהן ולאחריהן. לא אם אמרת בששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף, לפיכך מתר בעשית מלאכה, תאמר בחלו של מועד שיש קרבן מוסף לפיכך הוא אסור בעשית מלאכה, והרי ראשי חדשים יוכיחו שיש בהן קרבן מוסף ומתרין בעשית מלאכה והן יוכיחו על חלו של מועד שאף על פי שיש בו קרבן מוסף יהא מתר בעשית מלאכה. לא אם אמרת בראשי חדשים שאינן קרוין מקרא קדש, לפיכך מתר בעשית מלאכה. תאמר בחולו של מועד שהן קרוין מקרא קדש, לפיכך אסור בעשית מלאכה.

כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, אבל גוי יעשה מלאכתך. או אינו אלא לא יעשה גוי מלאכתך, תלמוד לומר (דברים טז, ח) "ששת ימים" וגו' אבל יעשה גוי מלאכתך דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר (להלן כ, ח יא) "זכור את יום השבת", והרי דברים קל וחמר, ומה שבת חמורה אי אתה מזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך. יום טוב הקל דין הוא שלא תהא מזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך.

כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא יום טוב שאתה מזהר על מלאכת חברך כמלאכתך שבת מנין. קל וחמר, ומה אם יום טוב הקל אתה מזהר על מלאכת חברך כמלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך כמלאכתך.

אך אשר יאכל לכל נפש. כל אכל נפש דוחה יום טוב ואין עבודה דוחה את יום טוב. שהיה בדין ומה אם במקום שאין מקצת אכל נפש דוחה את השבת מקצת עבודה דוחה את השבת, מקום שכל אכל נפש דוחה את יום טוב אינו דין שתהא כל עבודה דוחה את יום טוב, תלמוד לומר אך אשר יאכל, כל אכל נפש דוחה יום טוב ואין כל עבודה דוחה את יום טוב ולא מקצת אכל נפש דוחה את השבת. והדין נותן, ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה את יום טוב כל אכל נפש דוחה את יום טוב מקום שמקצת עבודה דוחה את השבת אינו דין שיהא מקצת אכל נפש דוחה את השבת. תלמוד לומר [אך אשר יאכל לכל] נפש (אשר יאכל) וגו' כל אכל נפש דוחה את יום טוב ואין מקצת אכל נפש דוחה את השבת.

אך אשר יאכל לכל נפש. שומע אני אף נפשות בהמה ונפשות אחרים במשמע תלמוד לומר לכם, 'לכם' לא לבהמה, לכם ולא לאחרים, דברי רבי ישמעאל. רבי יוסי הגלילי אומר, אך אשר יאכל אף נפשות בהמה במשמע. משמע מביא נפשות בהמה ומביא נפשות אחרים, תלמוד לומר אך, חלק. רבי עקיבא אומר, אך אשר יאכל לכל נפש, נפש בהמה במשמע. משמע מביא נפש בהמה ונפש אחרים, תלמוד לומר לכם ולא לאחרים. ומה ראית לחלק שאתה מזהר על הבהמה ואין אתה מזהר על האחרים, שהאחרים אין מזונותם עליך אבל הבהמה מזונותיה עליך.

אך אשר יאכל לכל נפש. דבר השוה לכל נפש. אלא מעתה נזדמן לו צבי ביום טוב הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דאסור למשחטה. אמר ליה, אנא דבר הצריך לכל נפש אמינא, וצבי נמי צריך לכל נפש הוא. לאפוקי מגמר שאינו צריך לכל נפש.

הוא לבדו .

דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף, אחד סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים באנו למחלקת רבי יהודה ורבנן. דתנן, אין בין יום טוב לשבת אלא אכל נפש בלבד, ורבי יהודה מתיר במכשירי אכל נפש מאי טעמא דתנא קמא, אמר קרא, הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשיריו. ורבי יהודה אמר קרא, לכם לכל צרכיכם. ותנא קמא נמי הכתיב לכם. ההוא מיבעיא ליה, לכם ולא לגוים. ואידך נמי הכתיב הוא. אמר לך, כתיב הוא וכתיב לכם, כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.

**פסוק יז** ושמרתם את המצות. שמרם שלא תביאם לבית הפסול. מכאן אמרו, תלטוש בצונן שאור ישרף והאוכלו [פטור, סידוק ישרף והאוכלו] חיב כרת. אי זהו שאור, כקרני חגבים סדוק, שנתערבו סדקין זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים, זה וזה האוכלו חיב כרת, ואי זהו שאור, כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו.

ושמרתם את המצות. רבי יאשיה אומר, אל תקרי כן, אלא 'ושמרתם את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוות אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד.

אמר רבי שמעון בן לקיש, אין מעבירין על המצות, אמר רבא, שמע מינה מדרבי שמעון בן לקיש, עבורי דרעא אטוטפתא אסור, ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, דכי פגע ברישא במזבח פגע דתניא, שלחן בצפון משוך מן הכתל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום משוכה מן הכתל שתי אמות ומחצה, מזבח ממצע ועומד באמצע.

**רמז רב** תניא, יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, תלמוד לומר ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. תניא אידך, יכול יצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר, תלמוד לומר (לעיל פסוק טו) "שבעת ימים מצות תאכלו", מצה הנאכלת לשבעה, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה. ותפוק ליה דאינה נאכלת בעני, כרבי עקיבא דאמר "עני" כתיב ותפוק ליה דהוה מצה עשירה, רביעית היא המתחלקת לכמה חלות ותפוק ליה דאינה נאכלת בכל מושבות זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנב ובגבעון עשאו למכר בשוק יוצא בהן, וטעמא מאי כל לשוק אמלוכי מימלך אי מזביננא מזביננא, ואי לא, נפיק אנא.

אמר רבא, מצוה ללתת, דכתיב ושמרתם את המצות, אי לאו לתיתה שמור למאי שמור דלישה לאו שמור הוא דאמר רב הונא בצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ונעביד להו שמור מאפיה ואילך, אלא שמע מינה שמור דמעקרא בעינן. אמר להו רבא לדמהפכי כפי, הפיכו לשם מצוה.

כי בעצם היום הזה. מגיד שלא יצאו אלא ביום. הוצאתי את צבאותיכם. אלו צבאות ישראל. או אינו אלא צבאות מלאכי השרת כשהוא אומר "יצאו כל צבאות י"י", הרי צבאות מלאכי השרת אמור, הא מה תלמוד לומר צבאותיכם אלו צבאות ישראל.

ושמרתם את היום הזה לדרתיכם. למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם, להביא דברים שהן משום שבות ואף חלו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן, הואיל ויום טוב הראשון והאחרון קרוי מקרא קדש וחלו של מועד קרוי מקרא קדש, אם למדת על יום טוב הראשון [והאחרון] שהן קרוין מקרא קדש הרי הן אסורין משום שבות, חולו של מועד קרוי מקרא קדש אינו- דין שאסור משום שבות. תלמוד לומר (ויקרא כג, לט) "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון".

**פסוק יח** בראשון בארבעה עשר וגו'. קבעו הכתוב חובה. עד יום האחד ועשרים לחדש. למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל פסוק קטו) "שבעת ימים מצות תאכלו", אין לי אלא ימים לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים, לרבות את הלילות.

תניא, חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, חמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת. רבי יוסי הגלילי אומר, תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה, שנאמר "לא תאכל עליו עליו חמץ", דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי שמעון, וכי אפשר לומר כן, הרי כבר נאמר (שם) "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", בשעה שישנו בקום אכל מצה ישנו בבל תאכל חמץ, בשעה שאינו בקום אכל מצה אינו בבל תאכל חמץ.

מאי טעמא דרבי יהודה, תלתא קראי כתיבי, (להלן יג, ג) ["ו]לא יאכל חמץ". (להלן פסוק כ) "כל מחמצת לא תאכלו". "לא תאכל עליו חמץ". חד לפני זמנו. וחד בתוך זמנו. וחד לאחר זמנו. ורבי שמעון מחמצת" מיבעיא ליה לכדתניא "מחמצת" אין לי אלא שנתחמץ מאליו, נתחמץ מחמת דבר אחר מנין, תלמוד לומר "כל מחמצת". (להלן יג, ג) ["ו]לא יאכל חמץ" מיבעיא ליה, לכדתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חמצו נוהג אלא יום אחד, תלמוד לומר ["ו]לא יאכל חמץ" וסמיך ליה "היום אתם יוצאים" ורבי יהודה, נתחמץ מחמת דבר אחר מנא ליה, מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. פסח מצרים מנא ליה "היום אתם יוצאים" ואי תימא, סמוכין לא דריש, ורבי יהודה, שפיר קאמר ליה רבי שמעון אמר ליה, האי "עליו" הוא דאתא לקבעו חובה ואידך, נפקא ליה מ"בערב תאכלו מצת" ואידך, מיבעיא ליה לטמא ודרך רחוקה, סלקא דעתך אמינא, הואיל ופסח לא אכיל מצה ומרור נמי לא ניכול ורבי שמעון, לא גרע מערל ובן נכר, דכתיב "לא יאכל בו", "בו" אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. ורבי יהודה, כתב בהאי וכתב בהאי.

אמר רבא, מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנן. מאי שנא מרור, דכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומררים יאכלהו" בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. מצה נמי הכתיב "על מצות ומררים יאכלהו", בזמן דאיכא פסח אין, בזמן דליכא פסח לא. הדר אהדריה קרא, בערב תאכלו מצת. ורב אחא בר יעקב אמר, אחד זה ואחד זה דרבנן, אלא הכתיב בערב תאכלו מצת, ההוא מיבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכו'.

הכהנים יוצאין בחלה. פשיטא, מהו דתימא מצה השוה לכל אדם בעינן קמשמע לן מצות מצות רבה.

עד יום האחד ועשרים. אמר רב אשי הא דאמרת צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן, רבי יוחנן אמר (ויקרא כג, לב) "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". ריש לקיש אמר עד יום האחד ועשרים לחדש בערב מאי בנייהו, חצות לילה איכא בנייהו.

תניא "מיום הראשן עד יום השבעי", יכול ראשון ולא ראשון בכלל, שביעי ולא שביעי בכלל, כענין שנאמר (ויקרא יג, יב) "מראשו ועד רגליו" "ראשו" ולא ראשו בכלל "רגליו" ולא רגליו בכלל. תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. רבי אומר, אינו צריך, "ראשון" ראשון בכלל, "שביעי" ושביעי בכלל.

**פסוק יט-כ** שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. אין לי אלא בבל ימצא, בבל יראה מנלן תלמוד לומר (להלן יג, ז) ["ו]לא יראה לך שאר". אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא, חמץ מנלן, תלמוד לומר (שם) ["ו]לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור, מה זה בבל יראה אף זה בבל יראה, מה זה בבל ימצא אף זה בבל ימצא מה זה מחמשת מינין אף זה מחמשת המינין.

בבתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר "בכל גבלך", שומע אני כמשמעו תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אך גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא ללמד בבתים שבעה ובגבולים לעולם, תלמוד לומר (דברים טז, ד) ["ו]לא יראה לך שאר", מה בבתים שבעה אף בגבולין שבעה.

כי כל אכל מחמצת ונכרתה. למה נאמר, לפי שהוא אומר "כי כל אכל חמץ", אין לי אלא חמץ שחיבין עליו כרת, שאור מנין, תלמוד לומר כי כל אכל מחמצת, עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים חיבין עליו כרת, שאור שמחמיץ לאחרים אינו דין שחיבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה לפיכך חיבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה לפיכך לא יהו חיבין עליו כרת, תלמוד לומר כי כל אכל מחמצת ונכרתה. אני אקרא את השאור קל וחמר לחמץ, ומה אם השאר שאינו ראוי לאכילה חיבין עליו כרת חמץ לא כל שכן, לא אם אמרת בשאר שהוא מחמיץ לאחרים לפיכך חיבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לפיכך לא יהו חיבין עליו כרת, תלמוד לומר (לעיל פסוק קטו) "כי כל אכל חמץ ונכרתה", כי כל אכל מחמצת ונכרתה, עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו.

ונכרתה. אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההיא מעדת ישראל. שומע אני תכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר, תלמוד לומר (ויקרא כב, ג) "מלפני" בכל מקום ברשותי הוא.

בגר ובאזרח הארץ. לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים, אף בכל מקום שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים.

**רמז רג** תניא אידך, שאר לא ימצא בבתיכם, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ["ו]לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים, תלמוד לומר לא ימצא. אין לי אלא בגוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר, גוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר מנין, תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם, מכל מקום. אין לי אלא בבתים, בבורות שיחין ומערות מנין, תלמוד לומר (שם) "בכל גבלך". ועדין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות, בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, מנין לתן האמור של זה בזה ושל זה בזה, תלמוד לומר שאר שאר לגזרה שוה, נאמר שאר בבתים ונאמר שאר בגבולין וכו'. רבא אמר, לעולם לא תיפוך, וארישא קאי, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אין לי אלא בגוי [שלא] (ש)כבשתו (וכו' עד), תלמוד לומר לא ימצא. האי תנא מהדר אהתירא ונסב למקרא לאסורא, משום לך לך תרי זמני. אמר מר, יכול יטמין, תלמוד לומר לא ימצא. והאמרת רישא אבל אתה רואה של אחרים. לא קשיא, הא דקביל עליה אחריות והא דלא קביל, כי הא דאמר רבא לבני מחוזא וכו'.

תנו רבנן גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער, הפקידו אצלו צריך לבער, שנאמר לא ימצא. רב פפא אמר, ארישא קאי. רב אשי אמר, אסיפא קאי, שנאמר לא ימצא, והאי לאו דידיה הוא, ואף על גב דשכירות לא קניא שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא, מי שמצוי בידו, יצא זה שאין מצוי בידו, שהרי אותה זוית שאולה לגוי.

**רמז רד** בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבת. ובית הלל אומרים, זה וזה בכזית. מאי טעמא דבית שמאי, אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא, ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן, שאור דכתב רחמנא למה לי, לומר לך, ששעורו של זה לא כשעורו של זה. ובית הלל, צריכי, דאי כתב רחמנא שאור, משום דחמוצו קשה, אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. ואי כתב רחמנא חמץ, משום דראוי לאכילה, אבל שאור דאין ראוי לאכילה אימא לא, קא משמע לן. ובית שמאי, לית להו להא דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לענין בעור, בית שמאי סברי לא ילפינן בעור מאכילה, . ובית הלל.

כל מחמצת לא תאכלו וכו' למה נאמר, לפי שנאמר כי כל אכל מחמצת ונכרתה, אין לי אלא חמץ, תערבתו מנין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו.

כל מחמצת לא תאכלו, לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחמץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר כי כל אכל מחמצת ונכרתה, על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל ערובו בלאו, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים, על ערובו ולא כלום. ורבי אליעזר, ערובו בלאו מנא ליה. דכתיב, כל מחמצת לא תאכלו. אי הכי כרת נמי ליחייב, דהא כתיב כי כל אכל מחמצת ונכרתה. ההוא מחמצת מיבעיא ליה לכדתניא, אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין, תלמוד לומר מחמצת. אי הכי, דלאו נמי להכי הוא דאתא (ובלאו נמי מיבעיא ליה להכי), אלא טעמא דרבי אליעזר מ"כל" נפקא, גבי כרת נמי הא כתיב כל, ההוא מיבעיא ליה לרבות את הנשים. נשים מדרב יהודה אמר רב נפקא "איש או אשה כי יעשו", השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ" וגו', כל שישנו בקום (עשה) אכל מצה ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי כיון דאנון אינן בקום אכל מצה, דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא, אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו, קא משמע לן. והשתא דאתרבו לאכילת חמץ אתרבו לאכילת מצה. כדרבי אליעזר, דאמר רבי אליעזר, נשים חיבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים" וגו', כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכל מצה וכו'. ומאי חזית דהאי כל לרבות נשים, אימא לרבות ערובו. מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין, קאי באוכלין מרבה נאכלין. וכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין והתניא (ויקרא ז, כה) "כי כל אכל חלב", אין לי אלא חלב תמימין הראוי לקרב, חלב בעלי מומין מנין, תלמוד לומר "כל אכל חלב", חלין מנין, תלמוד לומר "כי כל", והא הכא דקאי באוכלין ומרבה נאכלין. התם דליכא אוכלין מרבה נאכלין, הכא דאכא אוכלין לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין. ורבנן, דלית להו ערוב, כל לא דרשי, אלא נשים מנא להו, כל לא דרשינן, כי כל דרשינן. ור' אליעזר, אימא כל לרבות את הנשים, כי כל לרבות ערובו.

וכי תימא רבי אליעזר כי כל לא דריש, והתניא (שם ב, יא) "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו", אין לי אלא כלו, מקצתו מנין, תלמוד לומר, "כל", ערוב מנין, תלמוד לומר "כי כל". מאן שמעת ליה דדריש "כל", רבי אליעזר, וקא דריש "כי כל", קשיא. (כתוב ברמז תק"ד).

**רמז רה** בכל מושבתיכם תאכלו מצות. למה נאמר, לפי שהוא אומר "ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך", הרי שהעלה מעשר שני לירושלים שומע אני יוצא בו משום מצות, ומנין שאין יוצא לא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בבכורים, תלמוד לומר בכל מושבתיכם תאכלו מצות, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבות, מוציא אני את אלו [ומביא] את הסופגנין ואת הדובשנין והאסקריטין וחלת משרת ואשישה, תלמוד לומר (שם טז, ג) "לחם עני", יצאו אלו שאינן לחם עני, דברי רבי ישמעאל. וחכמים אומרים, יוצא בהם ובמעשר שני, ומה תלמוד לומר "לחם עני", שלא ילוש לא ביין ולא בשמן ולא בשאר כל משקין אלא מקטף הוא מכלן. רבי אליעזר אומר, יוצא בהן ובמעשר שני, ומה תלמוד לומר "לחם עני", מה לחמו של עני כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור, אף מצה אשתו לשה והוא מסיק בתנור. רבי יוסי הגלילי אומר, הרי הוא אומר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים" וגו', שומע אני אף מעשר שני במשמע, תלמוד לומר "לחם עני", יצא מעשר שני שאינו נאכל אלא בשמחה.

**רמז רו** יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו, שלא נטל ממנו מעשר עני, תלמוד לומר (שם) "לא תאכל עליו חמץ" וגו', מי שאסורו משום בל תאכל חמץ, יצא זה שאסורו משום בל תאכל טבל. יכול יהא אדם יוצא ידי חובתו במעשר שני בירושלים, תלמוד לומר (שם) "לחם עני", מי שנאכל בעני, יצא זה שאינו נאכל בעני אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, מצות מצות רבה, אם כן מה תלמוד לומר "לחם עני", פרט לעסה שנלושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא, מי כתיב עוני, עני כתיב. ורבי יוסי הגלילי, מי קרי עני, עוני קרי. ורבי עקיבא, הא דקרי עוני, כדשמואל, דאמר שמואל, "לחם עני", לחם שעונין עליו דברים, והני מילי ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני לשין, כדרבי יהושע בן לוי אמר לבניו, יומא קמא לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך לושו לי בדובשא.

יכול יצא אדם ידי חובתו בבכורים, תלמוד לומר בכל מושבתיכם תאכלו מצות, מצה הנאכלת בכל מושבות, יצאו בכורים שאין נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, יכול שאני מוציא אף מעשר שני, תלמוד לומר מצות מצות, רבה. מה ראית לרבות מעשר שני ולהוציא בכורים, מרבה אני מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות, דאמר רבי אלעזר, מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפלו בירושלים, תלמוד לומר "כי לא תוכל שאתו", ואין שאתו אלא אכילה, שנאמר (בראשית מג, לב) "וישא משאת מאת פניו". ורבי יוסי הגלילי, תיפוק ליה (דברים טז, ג) "מלחם עני", מי שנאכל בעני יצא זה שנאכל בשמחה, סבר לה כרבי שמעון דאמר, בכורים מתרין לאונן.

תנו רבנן, לחם עני פרט לחלוט ואשישה. יכול לא יצא ידי חובתו אלא בפת הדראה, תלמוד לומר מצות מצות, רבה, ואפלו כמצתו של שלמה.

מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי. אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומררים יאכלהו" בזמן דאכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא, קא משמע לן.

**פסוק כא** ויקרא משה לכל זקני ישראל. מגיד שעשאן בית דין. ויאמר אלהם. הדבור מפי משה לאמר לכל ישראל, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, הדבור מפי משה לאמר לזקנים וזקנים לאמר לכל ישראל. נם לו רבי יאשיה, מה נשתנה הדבור הזה מכל הדברות שבתורה, שכל הדברות שבתורה הדבור מפי משה לאמר לכל ישראל, ומה תלמוד לומר ויאמר אלהם, אלא שמשה חלק כבוד לזקנים, וכן הקדוש ברוך הוא אמר לו, חלק כבוד לזקנים, שנאמר "לך ואספת את זקני ישראל", וכן עשה משה ואהרן, (שם ד, כט) "ויאספו את כל זקני בני ישראל".

משכו וקחו לכם צאן. "משכו", מי שיש לו, "וקחו", מי שאין לו. רבי יוסי הגלילי אומר, משכו ידיכם מעבדת אלילים והדבקו במצות. רבי ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט, ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא, רבי יצחק אמר, בא הכתוב ללמד על בהמה דקה שתהא נקנית במשיכה.

ושחטו הפסח. מצוה שישחטנו לשמו, אבל אם שחטו שלא לשמו עבר על המצוה. יכול יהא כשר, תלמוד לומר משכו וקחו, שנה עליו הכתוב לפסל. מכאן אמרו, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת.

**פסוק כב** ולקחתם אגדת אזוב. מכאן אתה דן כל הלקיחות שבתורה, הואיל ונאמר לקיחות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא אגדה, פורטני לכל הלקיחות שבתורה שאינן אלא אגדות.

אזוב, ולא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.

וטבלתם בדם אשר בסף. שיהא בדם כדי טבילה.

אשר בסף. מגיד הכתוב שעוקה וחוקק בצד האסקפה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקפה.

מן הדם אשר בסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר וטבלתם בדם אשר בסף, לפי שהוא אומר "ולקחו מן הדם ונתנו" שומע אני טבילה אחת לכלן, תלמוד לומר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת על כל הגעה טבילה.

**פסוק כג** ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. שנאמר (ישעיה כו, כ) "לך עמי בא בחדריך וגו' ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב, וכן אתה מוצא שהיו אבות והנביאים נוהגין בדרך ארץ, שנאמר (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר", "וישכם יעקב בבקר" (להלן לד, ד) "וישכם משה בבקר", (ש"א טו, יב) "וישכם שמואל לקראת שאול בבקר", והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבות והנביאים שהלכו לעשות רצון של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, על אחת כמה וכמה שאר כל אדם. וכן הוא אומר (תהלים קד, כ כא) "תשת חשך ויהי לילה וגו' הכפירים שאגים לטרף וגו' תתן להם ילקטון". ואומר "תזרח השמש יאספון" מכאן ואילך (שם כג) "יצא אדם לפעלו", ואומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית.

תני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו. מכאן כיון שנתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיק תחלה, שנאמר (יחזקאל כא, ח) "והכרתי ממך צדיק ורשע". כי הוה מטי רב יוסף להאי קרא בכי, כולי האי נמי (לאוקמינהו) [לאין דומין] אמר ליה אביי, טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב (ישעיה נז, א) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". לעולם יכנס אדם בכי טוב וכו'. תנו רבנן, דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר ואתם לא תצאו וגו'. ואומר "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד- יעבר זעם". ואומר (דברים לב, כה) "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". מאי ואומר, וכי תימא, הני מילי בליליא אבל ביממא לא, תא שמע, לך עמי בא בחדריך. וכי תימא, הני מילי דליכא אימה מגואי אבל היכא דאכא אימה מגואי כי אזיל ואתי ביני אנשי בצותא טפי מעלי, תא שמע, "מחוץ תשכל חרב", אף על גב דמחדרים אימה מחוץ תשכל חרב.

ועבר ה' לנגף את מצרים. רבי יהודה אומר, כמלך שהוא עובר ממקום למקום. דבר אחר, נותן אני עברתי ויראתי על מצרים, אין עברה אלא זעם וכו'.

וראה את הדם, והלא הכל גלוי לפניו וכו'.

ופסח ה' על הפתח. והרי דברים קל וחמר, ומה אם דם פסח מצרים הקל, שלא היה אלא לפי שעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות, כתיב ולא יתן המשחית, מזוזה חמורה, שיש בה עשרה שמות המיחד ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית. ומי גרם, עונותינו, שנאמר (ירמיה ה, כה) "עונותיכם הטו אלה" וגו'. ואומר (ישעיה נט, ב) "כי אם עונתיכם היו מבדלים" וגו'.

**פסוק כד** ושמרתם את הדבר הזה. להביא פסח דורות שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים.

כתיב, לחק לך ולבניך עד עולם. למה נאמר, לפי שהוא אומר "ולקחו מן הדם", שומע אני אף הנשים במשמע, תלמוד לומר לחק לך ולבניך, האנשים אבל לא הנשים.

**פסוק כה** **רמז רז** והיה כי תבאו אל הארץ. תלה הכתוב לעבדה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

כאשר דבר. והיכן דבר, (לעיל ו, ח) "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי" וגו'. כיוצא בו, "הוא אשר דבר ה' שבתון", והיכן דבר, (שם ה) "והיה ביום הששי והכינו" וגו'. כיוצא בו (ויקרא י, ג) "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש", והיכן דבר, "ונעדתי שמה לבני ישראל". כיוצא בו, (דברים יא, כה) "פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם וגו', והיכן דבר, (להלן כג, כז) "את אימתי אשלח לפניך". כיוצא בו (דברים יב, כ) "כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך" וגו', והיכן דבר, "כי אוריש גוים מפניך (ושתי) [והרחבתי] את גבלך". כיוצא בו (דברים טו, ו) "כי ה' אלהיך ברכך" וגו', והיכן דבר, "ברוך תהיה מכל העמים". כיוצא בו (שם כו, יח) "וה' האמירך היום" והיכן דבר, (שם יז) "את ה' האמרת היום" וגו', כיוצא בו, "ולתתך עליון על כל" וגו', והיכן דבר, (שם כח, יג) "ונתנך ה' לראש" וגו'. כיוצא בו (ישעיה א, ב) "שמעו שמים והאזיני ארץ", והיכן דבר, (דברים לב, א) "האזינו השמים ואדברה". כיוצא בו, "ונגלה כבוד ה' וראו" וגו', והיכן דבר, (דברים לב, לט) "ראו עתה כי אני אני הוא". כיוצא בו, "אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם", והיכן דבר, (ויקרא כו, כה) "והבאתי עליכם חרב" וגו'. כיוצא בו (ישעיה כה, ח) "בלע המות לנצח" וגו', והיכן דבר, "אני אמית ואחיה" וגו'. כיוצא בו, (ישעיה נח, יד) "אז תתענג על ה'", והיכן דבר, (דברים לב, יג) "ירכבהו על במתי ארץ". כיוצא בו, (יחזקאל לט, ח) "הנה באה ונהיתה נאם ה'", והיכן דבר, "אשכיר חצי מדם". כיוצא בו, (מיכה ד, ד) "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו", והיכן דבר, "ונתתי שלום בארץ" וגו'. כיוצא בו, (עובדיה א, יח) "ולא יהיה שריד לבית עשו", והיכן דבר, (במדבר כד, יט) "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר". כיוצא בו, "וה' פקד את שרה כאשר אמר", והיכן אמר, (שם יז, יט) "אבל שרה אשתך ילדת" וגו'. כיוצא בו, (שם כא, א) "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", והיכן דבר, (שם טו, יח) "ביום ההוא כרת ה' את אברם". כיוצא בו, "ומכרתי את בניכם", והיכן דבר, (בראשית ט, כה) "ויאמר ארור כנען עבד" וגו'. כיוצא בו, "וה' אמר לכם לא תסיפון", והיכן אמר, (להלן יד, יג) "כי אשר ראיתם את מצרים". כיוצא בו, (ישעיה סה, כה) "זאב וטלה ירעו כאחד", והיכן דבר, "והשבתי חיה רעה". כיוצא בו, (מ"א יא, ב) "מן הגוים אשר אמר ה' וגו' לא תבאו בהם", והיכן אמר, (דברים ז, ג) "ולא תתחתן בם". כיוצא בו, (מ"א ח, יב) "אז אמר שלמה", והיכן אמר, "כי בענן אראה על הכפרת". כיוצא בו, (מלאכי ג, יז) "והיו לי אמר ה'", והיכן אמר, "והייתם לי סגלה". כיוצא בו, (ישעיה יג, ז) "כל הנקרא בשמי" וגו', והיכן דבר, (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ" וגו'. כיוצא בו, "וגם מהם אקח לכהנים" וגו', והיכן דבר (דברים כט, כח) "הנסתרת לה' אלהינו.

**פסוק כו** **רמז רח** והיה כי יאמרו אליכם בניכם. בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף עתידה תורה להשתכח. ויש אומרים, בשורה טובה נתבשרו, לראות בנים ובני בנים.

**פסוק כז** ויקד העם וישתחוו. למה השתחוו, לפי שנאמר (להלן יג, יח) "וחמשים עלו בני ישראל", אחד מחמשה, ויש אומרים, אחד מחמשים, ויש אומרים, אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר, העבדה, אחד מחמש מאות לא עלו, שנאמר (יחזקאל טז, ז) "רבבה כצמח השדה" וגו', ואומר "ובני ישראל פרו וישרצו", שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד, ואת אומר, אחד מחמש מאות עלו, ואימתי מתו בשלושה ימי אפלה, שנאמר (לעיל י, כג) "לא ראו איש את אחיו", שהיו קוברין את מתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויביהם מפלתם וישישו.

ואמרתם זבח פסח. שנו רבותינו, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת. ופסח מנלן, דכתיב "שמור את חדש האביב ועשית פסח", שיהא כל עשייתך לשם פסח. אשכחן שנוי קדש, שנוי בעלים מנלן, ואמרתם זבח פסח הוא, שתהא זביחה לשם פסח, אם אינו ענין לשנוי קדש. דנפקא ליה מהתם, תנהו לענין שנוי בעלים. אשכחן למצוה, לעכב מנלן, הוא, לעכב, בין הכא ובין הכא אשכחן זביחה, שאר עבודות מנלן, הואיל וגלי גלי, רב אשי אמר, הואיל וגלי גלי לא אמרינן, אלא מנלן, דכתיב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעלה למנחה" וגו', ותניא (שם לח) "ביום צותו", זה בכור ומעשר ופסח הקישו הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קדש בין שנוי בעלים למצוה, אף כל בין שנוי קדש בין שנוי בעלים בעינן למצוה, וכשלמים, מה שלמים לא חלקת בהן בין זביחה לשאר עבודות למצוה, אף פסח לא תחלק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב, ואלא הוא למה לי, לכדתניא, כל מקום שנאמר הוא בזביחה אינו אלא לעכב, אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אמורין, הוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר.

רבן גמליאל אומר, כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, אלו הן, פסח, מצה ומרור. פסח על שום מה, על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו'. מרור זה על שום מה, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר "וימררו את חייהם בעבדה" וגו'. מצה זו על שום שנגאלו שנאמר (להלן פסוק לט) "ויאפו את הבצק" וגו'.

רבי יוסי הגלילי אומר, ראויין היו ישראל כליה במצרים עד שגמר האחרון את פסחו, שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו'. ללמדך שכל מי שרואה ושומע נסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל צריך לתן שבח והודאה שנאמר (להלן יח, ח י) "ויספר משה לחתנו, ויחד יתרו, ויאמר יתרו ברוך ה'".

**פסוק כח** וילכו ויעשו בני ישראל. ליתן שכר לעשיה ושכר להליכה. ויעשו. וכי כבר עשו, אלא מכאן שקבלו עליהן לעשות והעלה עליהם המקום כאלו עשו.

כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו. להודיע שבחן של ישראל. שכשם שאמר להם משה ואהרן כן עשו, דבר אחר, מה תלמוד לומר כן עשו, אלא משה ואהרן כן עשו.

**פסוק כט** ויהי בחצי הלילה. יוצרו חלקו למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל א, ד) "ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה", וכי אפשר לבשר ודם לעמד על חציו של לילה, אלא מכאן יוצרו חלקו. רבי יהודה בן בתירא אומר, היודע שעותיו ועתותיו הוא חלקו.

רבי אליעזר אומר, נאמר כאן לילה ונאמר להלן "לילה" מה לילה האמור כאן עד חצות אף לילה האמור להלן עד חצות.

וה' הכה, שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח, תלמוד לומר (לעיל פסוק יב) "והכיתי כל בכור", לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.

וה' הכה כל בכור, אפלו ממקומות אחרים בכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין, תלמוד לומר "למכה מצרים בבכוריהם". בכורי חם, פוט, כוש ולוד מנין, תלמוד לומר (שם עח, נא) "ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם".

מבכר פרעה. בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור. או לא בא הכתוב אלא ללמד על בנו שהוא בכור, כשהוא אומר הישב על כסאו הרי בנו אמור, הא מה תלמוד לומר מבכר פרעה, בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור, והוא נשתיר מכל הבכורות ועליו הכתוב אומר ואולם (לעיל ט, טז) "בעבור זאת העמדתיך". בעל צפון נשתיר מכל היראות בשביל לפתות לבן של מצרים עליו הוא אומר "משגיא לגוים ויאבדם.

עד בכור השבי, וכי שבויים מה חטאו, אלא שלא יהו השבויים אומרים יראתם הביאה עליהן את הפרענות, קשה יראתנו שעמדה על עצמה, קשה יראתנו שלא שלטה בנו (את) הפרענות. ללמדך שכל גזרות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויים שמחין בהן. ועליהן הכתוב אומר (משלי יז, ה) "שמח לאיד לא ינקה", ואומר (שם כד, יז) "בנפל אויבך אל תשמח" וגו'. וכתיב "בן אדם יען אשר אמרה צר על ירושלם האח", מהו אומר (שם ג) "הנני עליך צר והעליתי עליך גוים" ולא שבויין בלבד היו אלא אפלו עבדים ושפחות, שנאמר "עד בכור השפחה". וכל בכור בהמה, וכי בהמה מה חטאה, אלא שלא יהו המצריים אומרים יראתנו הביאה עלינו את הפרענות, קשה יראתנו שעמדה לעצמה ולא שלטה בה הפרענות.

**פסוק ל** ויקם פרעה לילה. שומע אני בשלש שעות, שכן דרך המלכים לעמד על שלש שעות, תלמוד לומר לילה, אי לילה שומע אני על ידי שרים ושרות תלמוד לומר הוא וכל עבדיו וכל מצרים, מגיד שהיה פרעה מחזר על כל בתי עבדיו ועל כל בתי מצרים ומעמידן כל אחד ואחד ממקומו.

ותהי צעקה גדלה במצרים, כענין שנאמר (לעיל יא, ו) ["והיתה] צעקה גדלה".

כי אין בית וגו', רבי נתן אומר, וכי לא היה שם בית שלא היה שם בכור, אלא מכיון שהיה [הבכור] לאחד מהן מת היה עושה איקונין שלו ומעמידה בתוך ביתו ואותו היום נשחקת ונדקת ונזרת, והיה אותו היום קשה בעיניהן כאלו אותו היום קברוהו. ולא עוד אלא שהיו המצריים קוברין בתוך בתיהן והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין ומחטטין ומוציאין את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעים בהן וקשה היה בעיניהן כאלו אותו היום קברום.

**פסוק לא-לב** ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה פרעה מחזר ושואל בכל ארץ מצרים היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי. ויאמר קומו צאו. אמר לו משה, מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר (לעיל פסוק כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". דבר אחר, ויקרא למשה ולאהרן למה נאמר, לפי שהוא אומר "ויאמר לו פרעה לך מעלי" וגו' "ויאמר משה כן דברת", יפה דברת, בזמנו דברת "לא אסיף עוד ראות פניך" אלא (לעיל יא, ח) "וירדו כל עבדיך אלה אלי" שאין תלמוד לומר אלא שסופו עתיד לירד בראשונה אלא שמשה חלק כבוד למלכות.

(לעיל פסוק כז) "ויקד העם וישתחוו" (כתוב ברמז קע"ח).

תנו רבנן, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. מאי תלמודא, הא קא משמע לן דעת רצון מלתא היא.

ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו. היה פרעה הולך בלילה ומסבב בכל שוק ושוק ואמר היכן הוא משה והיכן הוא דר, והיו בניהם של ישראל משחקים בו ואומרים לו, פרעה, להיכן אתה הולך, והוא אומר להם למשה אני מבקש, והם אומרים כאן הוא דר, ומשחקים בו עד שעמד עליו. אמר, קומו צאו מתוך עמי, אמר לו משה, וכי גנבי אנו, הקדוש ברוך הוא אומר לנו (לעיל פסוק כב) "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". אמר לו, בבקשה ממך קומו צאו. אמר לו משה, למה אתה מטריח הרבה, אמר לו שאני בכור, מתירא אני שמא אמות. אמר לו משה, אל תתירא לגדולה מזו אתה מתקן ולא תאמר שפרעה לבד היה דוחק, אלא כל מצרים היו דוחקין, שנאמר ותחזק מצרים אמר להם הקדוש ברוך הוא, חייכם, אין כלכם מתים כאן אלא בים. למה לא מתו כלם במכת בכורות אלא בים. אמר רבי שמואל בר נחמני, בערמה באו מצרים על ישראל, אמרו, אם משעבדים אנו אותם באש יכול אלהיהן להביא עלינו אש מלמעלה כשם שהביא על הסדומים. אלא נשבע שלא יביא מבול, בואו ונשעבדם במים. אמר להם הקדוש ברוך הוא אני נשבעתי שאיני מביא עוד מבול לעולם, חייכם, אותן האנשים הולכין למבול שנאמר (תהלים סג, יא) "יגירהו על ידי חרב", אותן האנשים נגררין והולכין מעצמן לים. (שם) "מנת שעלים יהיו" אמר שלמה "אחזו לנו שועלים".

(כתוב ברמז פ"ו).

קומו צאו. מלמד שהיה פרעה דופק, על פתחן של משה ואהרן, אמרו לו, הא שוטה, בלילה אנו יוצאין. אמר להם, קומו צאו. אמרו לו, וכי גנבים אנחנו בבקר אנו יוצאין, אמר הרי מתו כל מצרים, שנאמר (להלן פסוק לג) "כי אמרו כלנו מתים". אמרו לו, ומבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך, אמור, הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקדוש ברוך הוא. התחיל פרעה צווח, לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, צריכין אתם להלל להקדוש ברוך הוא שאתם עבדיו, שנאמר (תהלים קיג, א) "הללויה הללו עבדי ה'".

"גם אתה תתן בידנו" (כתוב ברמז צ"ב).

קומו צאו. אני אמרתי "מי ומי ההלכים" ואתם אומרים, (שם ט) "בנערינו ובזקנינו" וגו'. קומו צאו אני אמרתי (שם כד) "צאנכם ובקרכם יצג", ואתם אומרים "וגם מקננו ילך עמנו", גם צאנכם גם בקרכם קחו, אתה אמר (שם כה) "גם אתה תתן בידנו" קחו (מה) [כאשר] (ש)דברתם ולכו וברכתם גם אתי, התפללו עלי כדי שתכלה ממנו הפרענות.

**פסוק לג** ותחזק מצרים על העם. מגיד שהיו מבהילין אותן וטורדין אותן לצאת. כי אמרו כלנו מתים. אמרו, לא כגזרת משה, משה אמר (לעיל יא, ה) "ומת כל בכור", והיו סבורין מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים לאחד מהן לא היה אחד מת אלא הבכור שבהן. והן לא היו יודעין שנשיהן חשודות על העריות והיו כלן בכורות מרוקים אחרים. הן עשו בסתר והמקום פרסמן בגלוי. והרי דברים קל וחמר, ומה אם מדת פרענות המעטה העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, קל וחמר למדת טובה המרבה.

**פסוק לד** וישא העם את בצקו טרם יחמץ, מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו. וכן אתה מוצא לעתיד לבא מהו אומר "ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו. משארותם אלו שיירי מצה ומרור או אינו אלא שיירי פסחים. כשהוא אומר (לעיל פסוק י) "ולא תותירו ממנו עד בקר", הרי שירי פסחים אמורים הא מה תלמוד לומר משארתם, אלו שיירי מצה ומרור. צררת בשמלתם. רבי נתן אומר, וכי לא היה שם בהמה והלא כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אתם" וגו', ומה תלמוד לומר צררת בשמלתם על שכמם, אלא שהיו ישראל מחבבין את המצות.

**פסוק לה** ובני ישראל עשו כדבר משה. וכי מה אמר להו משה לישראל במצרים, הרי הוא אומר (לעיל יא, ב) "דבר נא באזני העם", וכן עשו בני ישראל, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, שאין תלמוד לומר שמלות, אלא מכאן שהכסות היתה חביבה עליהן יותר מן הכסף ומן הזהב, אחרון אחרון חביב.

**פסוק לו** וה' נתן את חן העם וגו' וישאילום. כמשמעו, לא הספיק לומר השאילני עד שהוא מוציא ונותן לו, דברי רבי ישמעאל. רבי יוסי הגלילי אומר, האמינו בהם משלשת ימי אפלה, שהיו אומרים, ומה אם בשעה שהיינו באפלה והן באורה לא נחשדו ועכשיו הן נחשדין. רבי אליעזר אומר, רוח הקדש שרתה עליהן והיה אומר לו השאילני כליך המנח לך במקום פלוני והלה מוציא ונותן לו. ואין חן אלא רוח הקדש, שנאמר (זכריה יב, י) "ושפכתי על בית דויד רוח חן ותחנונים". רבי נתן אומר, אין צריך לומר וישאילום אלא מה שלא שאלו היו משאילין אותן, וכך היה אומר תן לי חפץ פלוני, והיה אומר להם, טל לך זה ואחר כיוצא בו.

וינצלו את מצרים. מגיד שהעבדה זרה שלהם נתכה ובטלה וחוזרת לכתחלה.

ומנין שבזת הים גדולה מבזת מצרים, שנאמר "ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים". "עדי" זו בזת מצרים, "עדיים זו בזת הים", (תהלים סח, יד) "כנפי יונה נחפה בכסף" זו בזת מצרים. "ואברותיה בירקרק חרוץ" זו בזת הים, (שה"ש א, יא) "תורי זהב נעשה לך" זו בזת הים. "עם נקדות הכסף", זו ביזת מצרים.

וישאילום. מלמד שהשאילום בעל כרחם. אכא דאמרי, בעל כרחייהו דמצרים, דכתיב (תהלים סח, יג) "ונות בית תחלק שלל", ואכא דאמרי, בעל כרחייהו דישראל, משום טרחא וינצלו את מצרים. אמר רבי אסי שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. רבי שמעון בן לקיש אמר, כמצודה שאין בה דגן.

.

**פסוק לז-לח** ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה. מרעמסס לסכות מהלך ארבעים פרסה הולך קולו של משה מהלך ארבעים (פרסה) [יום]. ואל תתמה הרי הוא אומר (לעיל ט, ח ט) "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם וגו' והיה לאבק על כל ארץ מצרים". והרי דברים קל וחמר, [ומה אם אבק שאין דרכו להלך הלך מהלך ארבעים (פרסה) [יום] קל וחמר] לקול שדרכו להלך, כהרף עין. נסעו בני ישראל מרעמסס לסכות לקים מה שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

**רמז רט** סכתה. סכות ממש היו, שנאמר (בראשית לג, יז) "ויעקב נסע סכתה", דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, אין סכות אלא מקום, שנאמר (להלן יג, כ) "ויסעו מסכת ויחנו באתם", מה אתם מקום אף סכות מקום. רבי עקיבא אומר, אין סכות אלא ענני כבוד, שנאמר "כי על כל כבוד חפה ואין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין (שם ו) "וסכה תהיה לצל יומם", (שם לה, י) "ופדויי ה' ישבון" וגו', רבי נחמיה אומר סכתה, לפי שצריך למ"ד בתחלתו נתן לו ה"א בסופו.

כשש מאות אלף רגלי. כששים רבוא, דברי רבי ישמעאל שנאמר (שה"ש ג, ז) "הנה מטתו שלשלמה" "הנה מטתו" של מי שאמר והיה העולם ששים רבוא גברים מגברי ישראל "כלם אחזי חרב", (במדבר כא, יד) "על כן יאמר בספר מלחמת ה'", וכתיב "יעלזו חסידים בכבוד רוממות אל בגרונם לעשות נקמה בגוים לאסר מלכיהם בזקים" לבד מטף לבד מנשים (טף) וקטנים, רבי יונתן אומר, מאה וששים רבוא, לבד מטף (ונשים) לבד מנשים טף וזקנים. וגם ערב רב עלה אתם, מאה ועשרים רבוא, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, מאתים וארבעים רבוא, רבי יונתן אומר, שלש מאות וששים רבוא, וצאן ובקר מקנה כבד מאד, עליהם אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", עם יציאתם ממצרים אני ממלאם כסף וזהב.

**פסוק לט** ויאפו את הבצק. מגיד שלשו את העסה ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו. וכן אתה מוצא לעתיד לבא מהו אומר (הושע ז, ד) "ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו".

עגת מצות, אין עגת אלא חררה שנאמר (יחזקאל ד, יב) "ועגת שערים תאכלנה" ואומר (מ"א יז, יג) "עשי לי משם עגה קטנה". נס גדול נעשה להם בחררה שהיו אוכלין ממנה שלשים יום עד שירד להם המן.

כי גרשו ממצרים. שומע אני מאליהם תלמוד לומר ולא יכלו להתמהמה עד שנגאלו. וגם צדה לא עשו להם. להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאין למדבר ואין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו והלכו אחרי משה. עליהם מפרש בקבלה "הלך וקראת באזני ירושלים" וגו'. מה שכר נטלו על כך, (שם ג) "קדש ישראל לה'" וגו'.

**פסוק מ** **רמז רי** ומושב בני ישראל. כתוב אחד אומר שלשים שנה וארבע מאות שנה, וכתוב אחד אומר "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזרה בין הבתרים רבי אומר, כתוב אחד אומר "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" וכתוב אחד אומר (שם טז) "ודור רביעי ישובו הנה" כיצד יתקימו שני כתובים הללו. אם יעשו תשובה גואלם אני לדורות ואם לאו גואלם אני לשנים.

ומושב בני ישראל (כתוב ברמז ז).

**פסוק מא** ויהי מקץ שלשים שנה וגו'. מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין. בט"ו בניסן נדבר עם אברהם בין הבתרים, בט"ו בניסן נולד יצחק, שנאמר ויהי מקץ, קץ אחד לכלן. וכן הוא אומר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה'. וכן אתה מוצא שכל זמן שישראל משעבדים שכינה משעבדת עמהן, שנאמר "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו" וגו' וכשנגאלו מה הוא אומר (שם) "וכעצם השמים לטהר". ואומר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לו צר". אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין, תלמוד לומר (תהלים צא, טו) "יקראני ואענהו" וגו'. ואומר "ויקח אדני יוסף אתו" ומהו אומר (שם כא) "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד". וכן הוא אומר "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו" רבי עקיבא אומר, אלולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני המקום עצמך פדית. וכן אתה מוצא שכל מקום שגלו ישראל כביכול שכינה גלתה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) "הנגלה נגליתי אל בית אביך" וגו', גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שלחתי בבלה". גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר "ושמתי כסאי בעילם". גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א) "מי זה בא מאדום". וכשהם חוזרין שכינה חוזרת עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' את- שבותך" אינו אומר אלא "ושב ה' אלהיך" ואומר (שה"ש ד, ח) "אתי מלבנון כלה" וכי מלבנון היא באה, והלא ללבנון היא עולה מה תלמוד לומר "אתי מלבנון" אלא כביכול אני ואת עולין מלבנון.

**פסוק מב** ליל שמרים הוא לה'. בו נגאלו בו עבידין להגאל, דברי רבי יהושע, שנאמר הוא הלילה הזה לה'. רבי אליעזר אומר, בו נגאל, אבל לעתיד לבא אין נגאלין אלא בתשרי, שנאמר "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", מפני מה, "כי חק לישראל הוא". ומה תלמוד לומר הלילה הזה לה', אלא הוא הלילה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, בלילה הזה אני גואל את בניך, וכשהגיע הקץ לא עכבן אפלו כהרף עין. שמרים לכל בני ישראל לדרתם. מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו.

רבי אליעזר אומר, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין להגאל, דכתיב (תהלים פא, ד) "תקעו בחדש שופר", וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". רבי יהושע אומר, בניסן נגאלו ובניסן עבידין להגאל, מאי טעמא, ליל שמרים הוא לה', לילה המשמר ובא מששת ימי בראשית. ואידך, לילה המשמר ובא מן המזיקין.

תנן התם, לא יפחתו לו מארבע כוסות, והיכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה, והתניא, לא יאכל תרי ולא ישתה תרי אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא, ליל שמרים הוא לה', לילה המשמר ובא מן המזיקין.

**פסוק מג-מה** **רמז ריא** ויאמר ה' אל משה (ואל) ואהרן זאת חקת הפסח. יש פרשה שהוא כולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף (להלן יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", פרט (שם) "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", כלל, "זאת חקת התורה", כלל, (שם) "ויקחו אליך פרה אדמה", פרט זאת חקת הפסח, כלל כל בן נכר לא יאכל בו, פרט (פרט ו)כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

זאת חקת הפסח. בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אמר, בפסח מצרים הכתוב מדבר, אין לי אלא פסח מצרים, בפסח דורות מנין, תלמוד לומר (במדבר ט, ג) "ככל- חקתיו וככל משפטיו תעשו אתו". נם לו רבי יאשיה, אחד זה ואחד זה בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, ומה תלמוד לומר "ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו", אלא בא הכתוב ללמד בו דברים המחסרין בו איסי בן עקביא אומר, חקה האמורה בפסח אינה אלא גופו.

(ו)כל בן נכר לא יאכל בו. אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע, שנאמר "כה אמר אדני אלהים כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי".

(להלן פסוק מח) וכל ערל לא יאכל בו", כל בן נכר לא יאכל בו. משמדות (פסולות) [פוסלת] בפסח ואין משמדות (פסולות) [פוסלת] בתרומה. ואצטריך, דאי כתב רחמנא ערל, משום דלית ליה מילה אבל בן נכר דאית ליה מילה אימא לא. ואי אשמעינן בן נכר, משום דאין לבו לשמים, אבל ערל דלבו לשמים אימא לא, צריכא. תושב ושכיר לא יאכל בו, "בו" אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור. ומלתה אתו אז יאכל בו, "בו", מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה. (להלן פסוק מו) "ועצם לא תשברו בו", "בו" בכשר ולא בפסול.

וכל עבד איש. אין לי אלא עבד איש, עבד אשה וקטן מנין תלמוד לומר מקנת כסף מכל מקום.

אמר שמואל, המפקיר עבדו יצא לחרות ואינו צריך גט שחרור, שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד, שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד.

ומלתה אתו אז יאכל בו מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכל בפסח. אין לי אלא מילת עבדיו, מילת זכריו מנין הרי אתה דן, נאמר כאן אז ונאמר להלן "אז", מה להלן מילת זכריו אף כאן מילת זכריו מה כאן מילת עבדיו אף להלן מילת עבדיו דברי רבי אליעזר. רבי ישמעאל אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכל בפסח, ומה תלמוד לומר ומלתה אתו אז יאכל בו, אלא הרי שהיו לפניו עבדיו ערלים, מנין שאם רצה למוהלן ולהאכילן בפסח שהוא רשאי, תלמוד לומר ומלתה אתו אז יאכל בו, מצינו שהוא רשאי לקים לו עבדים ערלים, שנאמר (להלן כג, יב) "וינפש בן אמתך", רבי אליעזר אומר, אינו רשאי לקים לו עבדים ערלים, שנאמר ומלתה אתו. אם כן מה תלמוד לומר "וינפש בן אמתך", אלא שלקחו רבו מערב שבת עם חשכה ולא הספיק למוהלו עד שחשכה לכך נאמר "וינפש בן אמתך והגר". דבר אחר, ומלתה אתו אז יאכל בו. למה נאמר, להביא את שנתקימה בו מצות מילה [אפלו] שעה אחת אף על פי שחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו מלאכל לא בפסח ולא בתרומה ועל זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו אינו חוצץ לטמאה.

**פסוק מו** תושב ושכיר לא יאכל בו, "תושב" זה גר תושב "שכיר" זה הגוי. רבי אליעזר אומר, תושב ושכיר לא יאכל בו. למה נאמר, לדון מן הפסח על התרומה לפסל בה את הערל. עד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם פסח הקל פסל בו את הערל, תרומה חמורה אינו דין שיפסל בה את הערל. לא אם אמרת בפסח שמעט הכתוב זמן אכילתו לאוכלין, לפיכך פסל בו את הערל, תאמר בתרומה שרבה הכתוב זמן אכילתה לאוכליה (אינו) דין שלא יפסל בה את הערל, תלמוד לומר [תושב ושכיר בפסח] תושב ושכיר בתרומה, מפנה להקיש ולדון גזרה שוה, מה תושב ושכיר האמור בפסח פסל בו את הערל אף שכיר ותושב האמור בתרומה פסל בו את הערל. רבי יצחק אומר, תושב ושכיר לא יאכל בו. למה נאמר, והלא כבר נאמר "כל בן נכר לא יאכל בו". אבל אם היה ערבי מהול וגבעוני מהול שומע אני יהא כשר לאכל בפסח, תלמוד לומר תושב ושכיר לא יאכל בו.

**רמז ריב** תניא, רבי אליעזר אומר, מנין לערל שאינו אוכל בתרומה. נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר (ויקרא כב, י) "תושב ושכיר" בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו. רבי עקיבא אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר (שם ד) "איש איש" לרבות הערל אמר מר, רבי אליעזר אומר, נאמר תושב ושכיר. מפנה, דאי לא מפנה איכא למיפרך, מה לפסח שכן חייב עליו משום פגול נותר וטמא מאי אפנויי מפנה אי מפנה דתרומה מצריך צריכי דתניא, תושב זה קנוי קנין עולם שכיר, זה קנוי קנין שנים ויאמר תושב ואל יאמר שכיר, ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל, קנוי קנין שנים לא כל שכן. אלו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל. בא שכיר ולמד על תושב שאף על פי שקנוי קנין עולם אינו אוכל. אלא דפסח מפנה. האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו. אלימא תושב ושכיר ממש משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח. והא קימא לן גבי תרומה דלא אכיל, אלמא לא קני ליה רביה וכו'. אלא לאו מפנה ואכתי מפנה מצד אחד הוא ושמעינן ליה לרבי אליעזר דלמדין ומשיבין, כיון דלגופיה לא צריך שדי חד אלמד וחד אמלמד והוה ליה גזרה שוה מפנה משני צדדין. אי מה פסח אונן אסור אף תרומה אונן אסור, אמר קרא (ויקרא כב, י) "וכל זר" זרות אמרתי לך ולא אנינות. אימא ולא ערלות, הא כתיב תושב ושכיר. ומה ראית, [מסתברא] ערלות הוה ליה לרבויי שכן מחסר מעשה, ומעשה בגופו, וענוש כרת וישנו לפני הדבור, ומילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו. אדרבא, אנינות הוה ליה לרבויי שכן ישנו בכל שעה ונוהגת באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו. הנך נפישן רבא אמר, בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת שבקינן ערלות דכתב בגופיה וילפינן אנינות מפסח, דפסח גופיה ממעשר גמר. אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת, אמר קרא (לעיל פסוק מד) ומלתה אתו אז יאכל בו, מילת זכריו ועבדיו מעכבת [מלאכל פסח] ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת אתו בתרומה. אי הכי אימא "ערל לא יאכל בו", "בו" אינו אוכל אבל אוכל בתרומה, הא כתיב תושב ושכיר. ומה ראית, מסתברא ערלות הוה ליה לרבויי שכן מעשה בגופו וענוש כרת. אדרבא, מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה. הנך נפשין רבא אמר, בלא הנך נפישן לא מצית אמרת מי אכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא וערלות דאחריני מעכבא.

ורבי עקיבא האי תושב ושכיר מאי עביד ליה לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית ורבי אליעזר, האי "איש איש" מאי עביד ליה, דברה תורה כלשון בני אדם.

השתא דאמרת בו לדרשא (להלן פסוק מח) ["ו]כל ערל לא יאכל בו" (לעיל פסוק מג) "וכל בן נכר לא יאכל בו" למה לי "בו" משמדות פוסלת, ואין משמדות פוסלת במעשר. ["ו]כל ערל לא יאכל בו" "בו" אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור.

אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה ועבדיו בשעת אכילה מנין לתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, תלמוד לומר "אז אז" לגזרה שוה.

בבית אחד יאכל. בחבורה אחת הכתוב מדבר או אינו בבית אחד כמשמעו כשהוא אומר "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם", הא למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה. הא מה תלמוד לומר בבית אחד יאכל, בחבורה אחת הכתוב מדבר. מכאן אמרו, הפסח נאכל בשני מקומות ואין הפסח נאכל בשתי חבורות. רבי שמעון בן יוחאי אומר בשני מקומות כיצד. היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה יוצאין לחצר. היו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסין בבית, נמצא אוכלין אותו בשני מקומות.

לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, חוץ לחבורה הא אם הוציא עבר על המצוה, שומע אני שיהא כשר, והדין נותן הואיל ושלמים קדשים קלים ופסח קדשים קלים, אם למדת על שלמים שאם הוציאן לחוץ פסלן אף הפסח אם הוציאו לחוץ פסלו. הא מה תלמוד לומר לא תוציא, חוץ לחבורה. לא תוציא מן הבית. בבשר הכתוב מדבר, אתה אומר בבשר, או אינו אחד בשר ואחד עצם פסל, תלמוד לומר לא תוציא מן הבית מן הבשר, בבשר הכתוב מדבר.

(כתוב ברמז תרמ"א וברמז תמ"ג).

ועצם לא תשברו בו. למה נאמר והלא כבר נאמר (לעיל פסוק ח) "ואכלו את הבשר", הבשר שחוץ לעצם או אינו [אלא] בשר שבתוך העצם ומה אני מקים ועצם לא תשברו בו עצם שאין בו בשר, (או עצם שיש בו בשר) תלמוד לומר ועצם לא תשברו, בין שיש בו בשר בין שאין בו בשר.

בו, ולא בשאר כל הקדשים שהיה בדין, ומה אם פסח הקל הרי הוא עובר עליו משום בל תשבור, קדשים חמורים אינו דין שיעבר עליו, הא מה תלמוד לומר בו, "בו" ולא בשאר קדשים.

השובר את העצם בפסח טהור סופג את הארבעים, אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו עובר. מנלן, אמר קרא ועצם לא תשברו- בו, בו בכשר ולא בפסול. מותיר בטהור מנלן, דתניא "ולא תותירו ממנו עד בקר" בא הכתוב לתן עשה אחר לא תעשה וכו'.

תנו רבנן, ועצם לא תשברו בו, אחד עצם שיש בו מח ואחד עצם שאין בו מח, ומה אני מקים (לעיל פסוק ח) "ואכלו את הבשר" בבשר שעל גבי העצם, או אינו אלא בבשר שבתוך העצם, ומה אני מקים ועצם לא תשברו בו בעצמות שאין בהן מח אבל בעצמות שיש בהן מח שובר ואוכל, ואל תתמה שהרי יבא עשה וידחה את לא תעשה רבא אמר, אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש. כשהוא אומר "ועצם לא (ת)[י]שברו בו" בפסח שני, שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר (שם) "ככל חקת הפסח יעשו אותו" הוי אומר אחד עצם שיש בו מח ואחד עצם שאין בו מח.

לא תוציא מן הבית. אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין, תלמוד לומר מן הבשר חוצה חוצה לאכילתו. אמר רב אמי, המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חיב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת.

תניא "על הבתים אשר יאכלו אתו בה(ן)[ם"], מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות. יכול שהאוכל בשני מקומות, תלמוד לומר בבית אחד יאכל, מכאן אמרו, השמש שאכל כזית (בשר הנותר) [בצד התנור] רצו בני חבורה לעשת עמו טובה באין ויושבין בצדו, דברי רבי יהודה. רבי ישמעאל אומר, "בתים אשר יאכלו אתו בה(ן)[ם"] מלמד שהאוכלו אוכל בשני מקומות. יכול יהא נאכל בשתי חבורות, תלמוד לומר בבית אחד יאכל. מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסרת. (יכול יהא עקרו של פסח נאכל בשתי חבורות תלמוד לומר בבית אחד יאכל).

**פסוק מז** כל עדת ישראל יעשו אתו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל פסוק כא) "משכו וקחו לכם צאן", כשם שפסח מצרים אינו כשר אלא למשפחות כך פסח דורות לא יהא כשר אלא למשפחה, תלמוד לומר כל עדת ישראל יעשו אתו, מגיד שפסח נאכל בערבוביא.

**פסוק מח** וכי יגור אתך גר ועשה פסח. שומע אני כיון שנתגיר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר. רבי שמעון בן אלעזר אומר, הרי שנתגיר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח הארץ שלא עשה את הראשון יעשה את השני וכו'.

המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו, מגיד שמילת זכריו מעכבתו מלאכל בפסח, אין לי אלא מילת זכריו, מילת עבדיו מנין הרי אתה דן, נאמר כאן אז ונאמר להלן, (לעיל פסוק מד) "אז" מה להלן מילת עבדיו אף כאן מילת עבדיו ומה (כאן) [להלן] מילת זכריו אף כאן מילת זכריו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אין מילת זכריו מעכבתו מלאכל בפסח. ומה תלמוד לומר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו. אלא שאם היו לפניו שתי מצות, מצות פסח ומצות מילה, איני יודע איזה יקדים, כשהוא אומר המול לו כל זכר, הקדים מצות מילה למצות הפסח.

רבי נתן אומר, אין תלמוד לומר המול לו כל זכר אלא להביא את העבד שטבל לפני רבו שיצא בן חורין, מעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותיה לפניה ומקצת לאחריה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו את שטבלו לפניה בנות חורין ולאחריה משעבדות. אף על פי כן היו משמשות אותה עד יום מותה.

תנא דבי אליהו, פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד, אמר לי, יש אמות העולם לימות המשיח, אמרתי לו, בני כל גוי וכל ממלכה שענו את ישראל ולחצו אותם רואין בטובתן של ישראל וחוזרין ושבין לעפרן ושוב אינן חיים לעולם, שנאמר "רשע יראה וכעס" וגו', וכל גוי וכל ממלכה שלא ענו את ישראל ולא לחצו אותם באין לימות המשיח, שנאמר (ישעיה סא, ה ו) "ועמדו זרים" וגו', "ואתם כהני ה' תקראו", ואומר "ולעבדיו יקרא שם אחר", אלו הכשרים שבאמות. אמר לי, רבי תאמר הואיל והן באין לימות המשיח כו'.

וכל ערל לא יאכל בו, יכול יפסל בני חבורה הבאים עמו. ודין הוא, הואיל וטמאה פוסלת וערלה פוסלת, מה טמאה לא עשה בה מקצת טמאה ככל טמאה אף ערלה לא עשה בו מקצת ערלה ככל ערלה, או כלך לדרך זו, הואיל וערלה פוסלת וזמן פוסל, מה זמן עשה בו מקצת זמן ככל זמן אף ערלה עשה בו מקצת ערלה ככל ערלה. נראה למי דומה דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים וכו'. או כלך לדרך זו. או דנין דבר שלא התר מכללו מדבר שלא התר מכללו ואל יוכיח טמאה שהתרה מכללה תלמוד לומר וכל ערל, אכא כולה ערלה פסולה, מקצתה לא פסולה. וכי תימא לזריקה, דכולה ערלה פסלה אבל בזריקה לא, דקא סבר רבה שחטו למולין שיתכפרו בו ערלים כשר, דאין מחשבת ערלים בזריקה. וכי תימא, מאי קילא בזריקה, דאין מחשבת אוכלין בזריקתה ורב חסדא אדרבא לאידך גיסא תלמוד לומר [ו]כל ערל, דאי איכא כלה ערלות פסלה, מקצתה לא פסלה. וכי תימא, הוא הדין לזריקה, תלמוד לומר "זאת" בשחיטה, אבל בזריקה אפלו מקצתה נמי פסלה. וכי תימא מאי חמרא דלא מיקבע בפגול אלא בזריקה.

תורה אחת יהיה לאזרח. למה נאמר, והרי כבר נאמר והיה כאזרח הארץ, מה תלמוד לומר תורה אחת יהיה לאזרח. לפי שהוא אומר וכי יגור אתך גר אין לי אלא פסח שהשוה בו את הגר לאזרח, שאר כל המצות שבתורה מנין, תלמוד לומר תורה אחת, בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח לכל המצות האמורות בתורה.

**רמז ריג** תורה אחת יהיה לאזרח ולגר. שלשה גרים הן. יש גר שנתגיר לשם אשה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, נתגירת בשביל הנבלה, הרי נתונה לך שנאמר (דברים יד, כא) "לגר אשר בשעריך תתננה". הגר השני להיות מתפרנס כעני, הרי הן נותנין לו שנאמר (ויקרא כג, כב) "ובקצרכם את קציר" וגו'. הגר השלישי זה שנתגיר לשמו של הקדוש ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא, הוא שקול עלי כאחד מהם, שנאמר "הקהל חקה אחת וגו' תורה אחת יהיה לאזרח" וגו'. ולא עוד אלא שהוא שקול עלי כלוי שנאמר (דברים יד, כט) "ובא הלוי כי אין לו", אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הגר הזה כלוי לפניך אמר לו גדול הוא לפני, שנתגיר לשמי. משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן והיה הרועה מאכילו ומשקהו ומחבבו יותר מצאנו. אמרו לו, לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן. אמר להם כמה יגיעות יגעתי בצאני, מוציאן בבקר ומכניסן בערב עד (שבא גדלו) [שנתגדלו], וזה שגדל במדברות וביערים ובא מעצמו לתוך צאני לכך אני מחבבו. כך הקדוש ברוך הוא, כמה יגעתי בישראל, הוצאתים ממצרים, הראיתי לפניהם, הורדתי להם את המן, הגזתי להם את השלו, העליתי להם את הבאר, הקפתים ענני כבוד עד שקבלו תורתי, וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל וכו' [וכלוי].