# פרק ל'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/ki-tisa/perek-30/

**פסוק א-ג** ועשית מזבח מקטר קטרת. מזבח הקטרת ארכו אמה ורחבו אמה גבהו שתי אמות, שנאמר ועשית מזבח וכו'. היה מצפה זהב, שנאמר וצפית אתו זהב טהור. שלושה שמות נקראו לו, מזבח הקטרת, מזבח הזהב, מזבח הפנימי. מזבח העולה שעשה משה גבהו עשר אמות, חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים, מחוט הסיקרא ולמטה חמש אמות אמה, ביסוד ושלש אמות כרכב ואמה סובב, ושם היו נותנין דמים הנתנין למטה. מחוט הסיקרא ולמעלה חמש אמות, אמה קרנות ושלוש אמות כרכב ואמה כליא עורב, ושמה היו נותנין דמים הנתנין למעלה. דמים הנתנין מחוט הסיקרא ולמטה, אם נתן מחוט הסיקרא ולמעלה פסולין. ודמים הנתנים מחוט הסיקרא ולמעלה, שנתנן מחוט הסיקרא ולמטה, פסולין.

מזבח שעשה שלמה גבהו עשר אמות. ושעשו בני הגולה, עשר אמות היה נתון באמצע העזרה, כבש לדרומו, כיור למערבו, בית המטבחים לצפונו וכל ישראל למזרחו, שנאמר (ויקרא ט, ה) "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'". אף לעתיד לבא גבוה עשר אמות. שלשה שמות נקראו לו, מזבח העולה, מזבח הנחשת, מזבח החיצון.

**פסוק ז-ח** והקטיר עליו. אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחמר ממזבח הזהב וכו' כדלעיל.

**רמז שפו** בבקר בבקר בהיטיבו. תנן. לא ייטיב ואחר כך יקטיר, אלא יקטיר ואחר כך ייטיב. אבא שאול אומר, מיטיב ואחר כך מקטיר. מאי טעמא דאבא שאול. דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת, ואחר כך, יקטירנה. ורבנן, מאי קאמר רחמנא, בעדן הטבה תהא מקטיר קטרת, דאי לא תימא הכי, בין הערבים דכתיב ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה התם הכי נמי מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים, וכי תימא אין הכי נמי, והתניא, (לעיל כז, כא) "מערב עד בקר", תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב ועד בקר, דבר אחר, אין לך עבדה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד, אלא מאי קאמר רחמנא, בעדן ההדלקה תהא מקטיר קטרת.

הטבת חמש נרות קדם להטבת שתי נרות. ריש לקיש אמר, למה מטיבין וחוזרין ומטיבין, כדי להרגיש כל העזרה כלה. ורבי יוחנן אמר, בבקר בבקר, חלקהו לשני בקרים.

לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים. אמר רבי שמעון, כלה היתה קרבה בין הערבים, שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטרת הסמים, ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים. אמר רבי שמעון, וכלה היתה קרבה וכו'. והתניא, בקטרת סמים של שחר. תנאי היא. אמר אביי, מסתברא כמאן דאמר בקטרת סמים של בין הערבים, דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה, ואי לא עביד הדלקה מאורתא, הטבה מצפרא מהיכא. ולמאן דאמר בקטרת סמים של שחר גמר ממזבח העולה, מה להלן בתמיד של שחר אף כאן בקטרת הסמים של שחר.

אמר רבי אלעזר, אמר רבי הושעיא, מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר בשחרית לשמו, והא כתיב (לעיל יב, ו) "בין הערבים" בין שני ערבים. קטרת הכי נמי דכלי יומא. שאני קטרת, דאיתקש לנרות.

**פסוק י** וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה. יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר (במדבר כט, יא) "מלבד חטאת הכפרים", על מה שזה מכפר זה מכפר, מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה, אף החיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה.

מכדי איתקש להדדי, וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון אי נמי להגן עליו ביני וביני. אמר קרא, אחת, כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי, נפקא מינה לטמאה דאירעה בין זה לזה. אמר קרא, אחת בשנה, כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. אלא למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי. מה פנימי אינו מכפר בשאר עברות, אף חיצון אינו מכפר בשאר עברות.

רבי שמעון אומר, שעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ושל יום הכפורים על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמר[ו] לו, מהו שיקריבו זה בזה. אמר (לו) [להם], יקריבו. אמר[ו] לו, הואיל ואין כפרתן שוה היאך קרבין זה בזה. אמר (לו) [להם], כלן באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו.

בשלמא דראשי חדשים לא מכפרי אדרגלים, דאמר קרא (ויקרא י, יז) "עון", עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות, אלא דרגלים נכפרו אדראשי חדשים. אמר קרא "אתה", אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. בשלמא דרגלים לא מכפרי אדיום הכפורים, דאמר קרא אחת בשנה, כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אלא דיום הכפורים נכפרו אדרגלים. אמר קרא אחת, כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות. והא כי כתיב אחת, בשעיר הנעשה בפנים כתיב. אמר קרא, (במדבר כט, יא) "מלבד חטאת הכפרים", ואיתקש חיצון לפנימי.

רבי שמעון בן יהודה אומר משמו, שעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל את הטמא, מוסף עליהן של רגלים שהן מכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, מוסף עליהן של יום הכפורים שמכפר על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמר[ו] (ליה) [לו] מהו שיקריבו זה בזה. אמר (ליה) [להם], הן אמר[ו] (ליה) [לו], אם כן יהו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלהן. אמר (ליה) [להם] כלן באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו.

מאי שנא דראשי חדשים דלא מכפרי אדרגלים, דאמר קרא "עון", עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות, דרגלים נמי לא נכפרו אדראשי חדשים דאמר קרא (שם) "אתה" אתה נושא עון ואין אחר נושא עון. "אתה" לא משמע ליה. מאי שנא דרגלים דלא מכפרי אדיום הכפורים, דאמר קרא אחת בשנה, כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אי הכי דיום הכפורים נמי לא נכפרו אדרגלים דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. אחת לא משמע ליה, אמאי, דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב. אי הכי, דרגלים נמי נכפרו אדיום הכפורים דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב. לעולם אחת משמע ליה, ושאני הכא דכתיב וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה, קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. הא דחיצון אפלו שתי כפרות.

וכפר אהרן על קרנתיו. וסמיך ליה (להלן פסוק יב) "כי תשא", זה שאמר הכתוב "כסף נבחר לשון צדיק", זה הקדוש ברוך הוא שהבחיר את לשונו ואמר למשה כי תשא. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, בשעה שיש להן זכות לישראל הנח להן, ובשעה שאין להן זכות הנשא להן פעם אחת כדי שיבוא יום הכפורים ויכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (כתוב ברמז תקע"ו).

**פסוק יב-טז** כי תשא את ראש בני ישראל. זה שאמר הכתוב (שה"ש ז, ג) "בטנך ערמת חטים". למה נמשלו ישראל בחטים. אמר ריש לקיש, מה החטים הללו כלן עולין במדה, כך היו ישראל כלן עולין במנין הזקנים והחסידים והחכמים.

אמר רבי יצחק, אין אדם מצוה על בן ביתו לא משפלות של זבל ולא של מוץ ולא של קש, ומהו מצוה על בן ביתו, משפלות של חטים, של זבל מהו עושה, ממחה אותו במים, וכן דור המבול מה כתיב בו, "ויאמר ה' אמחה וגו'", משפלות של מוץ מזרה אותן לרוח, וכן דור הפלגה (שם יא, ח) "ויפץ ה' אתם", וכן חבילות של קש, ומהו עושה, נותן אותן בקמין, וכן עשה למצרים, "יאכלמו כקש", ומהו מונה, משפלות של חטים, כי תשא את ראש בני ישראל.

מה כתיב למעלה מן הענין, (לעיל פסוק י) וכפר אהרן על קרנתיו. כיון שחטאו ישראל אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך כפר להם. אמר לפניו, רבונו של עולם, לא כן אמרת (שם) אחת בשנה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך זקף אותו עכשיו.

כי תשא את ראש בני ישראל. אמר רבי יהושע הכהן בר נחמן, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך מנה את ישראל. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, כתיב "והיה זרעך כעפר הארץ", וכתיב (הושע ב, א) "והיה מספר בני ישראל כחול הים", ואתה אומר לך מנה את ישראל, איני יכול לעמד על מנינם. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, משה, לא כשם שאתה סבור, אלא אם בקשת לעמד על מנינם של ישראל טל ראשי אותיות של שבטים ואתה עומד על מנינם, רי"ש מראובן, שי"ן משמעון, למ"ד מלוי וכן כל שבט ושבט. משל למה הדבר דומה, לשלחני שהיה לו נער, אמר לו, פקד לי מעות אלו, אמר לו, היאך אני יכול לספר אותם, אמר לו, ספר ראשי שורות של מעות ותעמד על החשבון. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, רי"ש מראובן מאתים אלף, נו"ן מנפתלי חמשים אלף, שי"ן משמעון שלש מאות אלף, יו"ד מיהודה יו"ד מיששכר יו"ד מיוסף שלשים אלף, זי"ן של זבולון שבעת אלפים, דל"ת של דן ארבעת אלפים, גימ"ל של גד שלשת אלפים, בי"ת של בנימין אלפים, אל"ף של אשר אלף, הרי חמש מאות אלף ותשעים ושבעה אלף. היכן שלשת אלפים, אלו שנפלו בעגל, שנאמר "ויעשו בני לוי כדבר משה (להלן לב, כח) "ויפל מן העם וגו' כשלשת אלפי איש". לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, מנה את ישראל לידע כמה חסרו.

ונתנו איש כפר נפשו. כששמע משה כן, נתירא. אמר, (איוב ב, ד) "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". רבי יהודה ברבי אלעאי אומר, אמר משה, מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף, שנאמר "והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול". רבי יוסי אומר, ממוציא שם רע אתה למד, שנאמר (דברים כב, יט) "וענשו אותו מאה כסף", ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו "אלה אלהיך ישראל", כל אחד ואחד ממנו צריך לתן מאה כסף. ריש לקיש אמר, מן האונס למד, כתיב (דברים כב, כט) "ונתן האיש השכב עמה" וגו', ואנו אנסנו הדבור שכתב (לעיל כ, ג) לא יהיה לך וכו' ועשינו עבדה זרה, כל אחד ואחד ממנו צריך לתן חמשים כסף. רבי יהודה ברבי סימון אמר, משור נגח למד, שנאמר "אם עבד יגח השור", ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור", כל אחד ואחד ממנו צריך לתן שלשים שקל. ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה, אמר לו, חייך, לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים ולא שלשים שקלים אלא זה יתנו.

אמר רבי מאיר, נטל הקדוש ברוך הוא מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו, זה יתנו. אמר משה, מי יתן. אמר לו הקדוש ברוך הוא, כל העבר בים. מחצית השקל. רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר, לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל שהוא עושה ששה גרמיסין. רבי יהודה בר נחמני אמר בשם רבי יוחנן בן זכאי, לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות יתנו עשרה גרה שהוא מחצית השקל. רבי ברכיה בשם רבי שמעון בן לקיש אמר, אמר הקדוש ברוך הוא אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך כל בכור שיהא לכם יהא פדיונו חמשת שקלים כסף שנאמר (במדבר ג, מז) "ולקחת חמשת חמשת וגו'".

דבר אחר. זה יתנו. כמה שבטים יתנו. ז"ה, שבעה חמשה, הרי שנים עשר שבטים. אתה מוצא עשרה פעמים נמנו ישראל. XאY אחת בירידתן למצרים, (שמות א, ה) "שבעים נפש", XבY ואחת בעליתן, "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה", XגY ואחת בפרשת כי תשא, XדY ואחת (במרגלים) [בדגלים], XהY ואחת בחלוק הארץ, ושנים בימי שאול, XוY (ש"א יא, ח) "ויפקדם בבזק", XזY (שם טו, ד) ["ויפקדם בטלאים"], XחY ואחת בימי דוד, "ויתן יואב את מספר מפקד העם", XטY ואחת בעליתן מן הגולה, שנאמר (עזרא ב, סד) "כל הקהל כאחד ארבע רבוא", XיY ואחת לעתיד לבא, שנאמר (ירמיה לג, יג) "עוד תעברנה הצאן על ידי מונה". אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה היו בני אדם סופרים אתכם, אבל לעולם הבא אני אספור אתכם, ואין מי יספר אתכם שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

רבי יעקב פתח, (משלי טו, יט) "דרך עצל כמשכת חדק", זה עשו הרשע, דהוה דמי להדא סיכתא דאת מפשר לה מן הכא והיא מתעריא מן הכא, כך הוא עשו הרשע, מתהפך, אייתי גולגלתיך אייתי דימוסיך אייתי ארנונך, לית ליה, קניס ליה ומומי ליה, (שם) "וארח ישרים סללה", זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו "כי ישרים דרכי ה'", שהכשיר לשונו למשה ואמר כי תשא.

רבי יוחנן פתח, (ישעיה ב, ט) "וישח אדם וישפל איש", "וישח אדם" אלו ישראל דכתיב בהן "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", "וישפל איש" זה משה דכתיב ביה (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד". אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, יודע אני ששחו ישראל לעגל והשפלתי אני "ואל תשא להם", כי תשא וגו'.

זה שאמר הכתוב (תהלים עח, ח) "כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים". רבי יונה פתר קריא בישראל, בלשון "זה" השפלו, (להלן לב, א) "כי זה משה האיש", ובלשון זה הגבהו, זה יתנו כל העבר.

"צדקה תרומם גוי", בנדבה שהביאו ישראל למלאכת המשכן נתן להם תלוי ראש על ידי משה ואמר כי תשא את ראש.

רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצרך, לא חסרו, שלא לצרך, חסרו, ואיזה זמן נמנו לצרך, בימי משה, ושלא לצרך, בימי דוד. רבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי יונתן, ונתנו איש כפר נפשו, בימי משה, ולא יהיה בהם נגף, בימי דוד.

כל העבר על הפקדים. בימה של עץ היתה נתונה בעזרה, לא היה עובר לפנים הימנה אלא מבן עשרים שנה ומעלה. רבי יהודה אומר, כל דעבר בימא יתן. ורבי נחמיה אמר, כל דעבר על סכומיא יתן.

שלש תרומות כתוב כאן (כתוב בויקחו לי תרומה).

אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה, כל כהן ששוקל אינו חוטא. אמר ליה רבן יוחנן בן זכאי (לאביי), [לא כי] אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן (ויקרא ו, טז) "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל". הואיל ועמר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלין, מאי טעמא דרבי יוחנן בן זכאי. זה יתנו, שנים עשר שבטים יתנו. לבן בוכרי, כיון דמתחלה לא מיחיב לאתויי, כי מייתי נמי חוטא הוא דקא אייתי חלין בעזרה. דמייתי ומסרן לצבור. כך משיבין חכמים לרבי יהודה, מנחת יחיד קרבה כליל ואין מנחת צבור קרבה כליל, כיון שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור. כתיב כל העבר על הפקדים. רבי יהודה דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לרבי יוחנן בן זכאי. ורבי נחמיה דאמר כל דעבר על פקודיא יתן, מסייע לבן בוכרי.

אמר רבי מאיר, כמין מטבע אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד שלו, והראהו למשה ואמר לו, זה יתנו, כזה יתנו.

רבי פנחס בן לוי אמר, לפי שמכרו בכורה של רחל ונפל לכל אחד ואחד טבע, יהא כל אחד ואחד שקלו טבע.

ונתנו איש כפר נפשו .

עשרים גרה השקל. אמר רבא, סילעא דאורייתא תלתא ותילתא הוי, דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין, ותניא שש מעה כסף דינר. מיתיבי, והלא סלע של הקדש ארבעים ושמונה פונדיונין, פונדיון זה מה טיבו, קלבון לפרוטרוט. בתר דאוסיפו עליהן, דתניא, עשרים גרה השקל, למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף, תלמוד לומר יהיה, יכול שאם רצה לפחות יפחת, תלמוד לומר "הוא".

באחד באדר משמיעין על השקלים. בחמשה עשר בו, שלחנות היו יושבין במדינה. בעשרים וחמשה ישבו במקדש. משישבו במקדש התחילו למשכן. את מי ממשכנין, לוים וישראלים וגרים [ועבדים] משחררים, אבל לא נשים ועבדים וקטנים. כל קטן שהתחיל אביו לשקל על ידו, שוב אינו פוסק. אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי וכו'. ואלו חיבין בקלבון, לוים וישראלים וגרים ועבדים משחררים, אבל לא כהנים ולא קטנים ולא נשים ולא עבדים. השוקל על ידי כהן על ידי אשה על ידי עבד על ידי קטן, פטור. ואם שקל על ידו ועל יד חברו, חיב שני קלבונים. השוקל על ידי עני על ידי שכנו ועל ידי בן עירו, פטור. ואם (חולה) [הלוון], חיב. האחין השתפין שחיבין בקלבון, פטורין ממעשר בהמה וכו'. וכמה הוא קלבון, מעה כסף, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים, חצי מעה.

ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותורמין תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. אמר רבי יצחק, בתחלה (להלן מ, יז) "ויהי בחדש הראשון", ותני עלה, ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה.

באחד באדר משמיעין על השקלים, דאמר קרא "זאת עולת חדש בחדשו" אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעינן אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דניתי שקלים למקדש.

אמר רבי שמעון בן לקיש, גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן הרשע לשקל שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו.

שלשה עשר שופרות היו במקדש והיה כתוב עליהן XאY תקלין חדתין XבY ותקלין עתיקין, XגY וקינין, XדY וגוזלי עולות, XהY עצים, XוY (ל)לבונה, XזY זהב לכפרת, וששה לנדבה. תקלין חדתין, אלו שקלי כל השנה כלה. תקלין עתיקין, מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה. ששה לנדבה, אמר חזקיה, כנגד ששה בתי אבות הכהנים שתקנו חכמים שיהא להם שלום זה עם זה, רבי יוחנן אמר, מתוך שהנדבה מרבה תקנו להם שופרות מרבין כדי שלא יתעפשו המעות, וזעירי אמר, כנגד פר ועגל איל וכבש גדי ושעיר.

תני. שופרות הללו עקמות היו, קצרין מלמעלה ורחבין מלמטה, מפני הרמאין.

משישבו במקדש [התחילו] למשכן את ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קרבין מהן. משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך ברגלו בשביל לרפאותו. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא, יתמשכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קרבין מהן, מפני שקרבנות צבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאבינו שבשמים.

מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך. ויעשו אותן מרגלית. שמא תוזל מרגלית ונמצא הקדש מפסיד. בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו בלסטים מזין או אבדו שטבעה ספינתו בים, אם כשנתרמה תרומה, נשבעין לגזברין לטל שכר הנאתן מבני העיר, ואם לאו, נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין שקלים תחתיהן. נמצאו או שהחזירו הגנבים, אלו ואלו שוקלים, ואין עולין לשנה הבאה. רבי אלעזר אומר, שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות.

השוקל שקל חיב בקלבון, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, השוקל שקל, פטור, שני דינרין, חיב. נתן סלע לטל שקל חיב שני קלבונות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, קלבון אחד. ואפוטרופין ששקלו על ידי יתומים חיבין בקלבונות. וכמה הוא קלבון, מעה כסף, אחד מעשרים וארבעה לסלע, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, חצי מעה. וקלבונות אלו מה היו עושין בהן, נופלין לשקלים, דברי רבי מאיר. רבי אלעזר אומר, לנדבה. רבי שמעון שזורי אומר, רקועי זהב, צפוי לבית קדש הקדשים. בן עזאי אומר, השולחנין נוטלין אותן בשכרן.

בשלשה פרקים תורמין את הלשכה, פרוס הפסח, פרוס העצרת, פרוס החג. פרוס חמשה עשר יום קדם לרגל.

אין התורם נכנס לתרם לא בפרגוד חפות ולא באנפיליא של עור, ואין צריך לומר במנעל וסנדל שאין נכנסין בהן לעזרה. קווץ לא יתרם.

נכנס לתרם את הלשכה מפשפשים בו בכניסה וביציאה, ומדברים עמו משעה שנכנס ועד שעה שיוצא, לקים מה שנאמר (במדבר לב, כב) "והייתם נקים מה' ומישראל", "ועשית הישר והטוב", (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב".

הוא אומר אתרם והן אומרים תרם, שלשה פעמים.

שלש קפות של שלש שלש סאין שבהן תורמין את הלשכה וכתוב בהן א' ב' ג', לפי שמתחילין מן הראשונה, שלמה הראשונה מוציאין מן השניה, שלמה השניה מוציאין מן השלישית. שלמו שלשתן והגיע זמן תרומה לתרם, תורמין מן החדשה. ואם לאו, תורמין מן הישנה.

תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל על כל ישראל, וחפה בקטבלאות מפני שאנשי סוריא באין ושוקלין עליה. תרם מן השניה, ואומר הרי זו מעמון מואב ומכרכים המקפין לה לארץ ישראל, וחפה בקטבלאות מפני שאנשי בבל באין ושוקלין עליה. תרם השלישית, ואומר הרי זו מבבל וממדי וממדינות הרחוקות, ולא היה מחפה. זו היתה עשירה מכלם, שהיו בה איסתירות של זהב ודרכונות של זהב מפני שמצרפים שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך, מה שאין כן במעות מעשר שני דכתיב (דברים יד, כה) "וצרת הכסף בידך". שמט קטבלאות ונתערבו (השיראין) [השיריים] לא היה מערבן בשל אשתקד, שמא יצטרך לתרם ותורם מן הישנה.

תורמין על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. רבי שמעון בן אלעזר אומר, לא היו עושין כן באחרונה שמא יצטרך אחד מבני ישראל לשקל ונמצא שוקל עם בני בבל. ומועלין בהן כל שנתן. יצא שנתן אין מועלין בהן, הואיל ונתנו להנות בהן, לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, דהא חומת העיר ומגדלותיה באין משירי הלשכה.

התרומה מה היו עושין בה, לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכים והעמר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור וכל קרבנות הצבור. שומרי ספיחים בשביעית, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח, באין מתרומת הלשכה. כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר, באין משירי הלשכה. אבא שאול אומר, כבש פרה, כהנים גדולים היו עושין אותו משל עצמן.

מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן. לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים.

מותר התרומה מה היו עושין בה, רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים. רבי ישמעאל אומר, מותר תרומה לכלי שרת. רבי חנינא סגן הכהנים אומר, מותר תרומה לקיץ המזבח. ותלמידי חכמים המלמדים לכהנים הלכות שחיטה והלכות קבלה והלכות זריקה, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. מבקרי מומי קדשים, מגיהי ספרי תורות, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. נשים האורגות בפרכת נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

**פסוק יח-כא** כתיב (לעיל יט, י) "לך אל העם וקדשתם". שנו רבותינו. "וקדשתם", לטבילה. למדנו רחיצת ידים ממשה ואהרן ובניו, שנאמר ועשית כיור נחשת וגו' ורחצו ידיהם ורגליהם. ובישראל מהו אומר "והתקדשתם והייתם קדשים". מכאן היה רבן גמליאל אוכל חלין בטהרה, אמר, לא לכהנים בלבד נתנה קדשה מסיני אלא לכל ישראל, שנאמר (שם יט, ב) "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו". מכאן אמרו, כל האוכל בלא רחיצת ידים סימן רע לו, ועליו הוא אומר "והיה [ב](כ)שמעו את דברי האלה וגו' לא יאבה ה' סלח לו". מכאן אמרו, כל האוכל בלא נטילת ידים כבא על אשת איש.

**רמז שפז** ועשית כיור נחשת. משה עשה כיור אחד, שנאמר ועשית כיור נחשת. שלמה עשה עשרה כיורות, שנאמר (דבהי"ב ד, ו) "ויעש (כיורות) [כיורים] עשרה" ומה תלמוד לומר "חמשה מימין וחמשה משמאול", חמשה מימין כיור משה וחמשה משמאל כיור של משה. שלמה הוסיף שעשה את הים, שנאמר (מ"א ז, כג) "ויעש את הים מוצק עשר באמה" וגו'. אי אפשר לומר (שם, כו) "אלפים", שכבר נאמר (דבהי"ב ד, ה) שלשה אלפים. הא כיצד, אלפים בלח שהוא שלשה אלפים ביבש. אבל אי אתה יודע כמה הוא הבת, שנאמר "האיפה והבת תכן אחד יהיה", ואומר (שם, יד) "עשרת הבתים חמר", תנם עשרת בתים לכל כור וכור הרי מאתים כור, צא מהם חמשים כור, תנם חמשים על חמשים הרי מאה וחמשים מקוה טהרה שכל מקוה ומקוה מחזיק ארבעים סאה. ומנין שמחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה. אם תאמר כלי מרבע, מחזיק הוא יתר על כן. (כרובים ותמורים ופטורי ציצים).

ומנין שעגל מלמעלה. שנאמר, (מ"א ז, כו) "ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס", הא למדת שעגל מלמעלה. ומנין שהיה (עגל) [מרבע] מלמטה. שנאמר, (דבהי"ב ד, ד) "עומד על שני[ם] עשר בקר". ומה תלמוד לומר "פונים" "פונים" ארבעה פעמים. אלא מלמד, נכנס להיכל פונה לימין, לעזרה פונה לימין, להר הבית פונה לימין, לראש המזבח פונה לימין, שנאמר "ודמות בקרים תחת וגו' סובבים אתו עשר באמה מקיפים את הים סביב", נמצאו ראשי שורים של ארבעה ארבעה במצבתם וכלי היה מצק מרגליו של שור.

כל הזבחים שקבל דמן שלא רחוץ ידים ורגלים, פסול, אתיא חקה חקה ממחסר בגדים. תנו רבנן. כהן גדול שלא טבל ולא קדש בין בגד לבגד ובין עבדה לעבדה ועבד, עבדתו כשרה. ואחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קדש ידיו ורגליו שחרית ועבד, עבדתו פסולה. אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן, מכדי חמש טבילות ועשרה קדושי, דאורייתא, וחקה כתיב בהון, ליעכבו. אמר ליה, אמר קרא (שם, ד) "ולבשם", לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב. צהבו פניו, אמר ליה, וי"ו אאופתא כתבי לך. אי הכי, דצפרא נמי. אמר חזקיה, אמר קרא [והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם], דבר המעכב בזרעו מעכב בו, דבר שאין מעכב בזרעו אין מעכב בו. רבי יונתן אומר, מהכא (להלן מ, לא) "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו", דבר המעכב בבניו מעכב בו, ודבר שאין מעכב בבניו אין מעכב בו. ורבי יונתן מאי טעמא לא אמר מהכא. אמר לך, ההוא לדורות כתיב. ואידך מאי טעמא לא אמר מהאי. מבעיא ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר, כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו, אין מקדשין בו, שנאמר "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו".

תנו רבנן. איזהו קדוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, ידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו ומקדש. אמרו לו, הפלגת, אי אפשר לעשות כן. שפיר קאמרי ליה. אמר רב יוסף, וחברו מסיעו. מאי בינייהו. אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו. אמר ליה רב סמא רביה דרב אשי (לרב אשי) [לרבינא], וליתיב מיתב וליקדש. אמר קרא לשרת, ושרות מעמד הוא.

תנו רבנן. קדש ידיו ורגליו ביום, אין צריך בלילה, בלילה, צריך לקדש ביום, דברי רבי, שהיה רבי אומר לינה מועלת בקדוש ידים ורגלים. רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר, אין לינה מועלת בקדוש ידים ורגלים. תניא אידך. היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קדוש ידים ורגלים, דברי רבי. רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר, כיון שקדש ידיו ורגליו מתחלת עבדה, אפלו מכאן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש. וצריכא דאי אשמעינן קמייתא, בההיא קאמר רבי, דפסיק ליה מעבדה, אבל הכא דלא פסיק ליה מעבדה אימא מודי ליה רבי לרבי אלעזר בר רבי שמעון. ואי אשמעינן בהא, בהא קאמר רבי אלעזר בר רבי שמעון, אבל בהא אימא מודה ליה לרבי. צריכא. מאי טעמא דרבי. דכתיב בגשתם. ורבי אלעזר בר רבי שמעון דכתיב בבאם. ואידך נמי, הא כתיב בבאם. אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבאם הוה אמינא על כל גישה וגישה. ואידך נמי הכתיב בגשתם. אי כתב בבאם ולא כתב בגשתם הוה אמינא אפלו אביאה ריקנית. אביאה ריקנית, לשרת כתיב. אלא האי בגשתם מבעיא ליה לכדרב אחא בר יעקב, דאמר הכל מודים בקדוש שני דכשהוא לבוש מקדש, מאי טעמא, דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחסר אלא גישה בלבד, יצא זה שמחסר לבישה וגישה. להקטיר אשה למה לי. מהו דתימא, הני מילי עבדה דמעכבא כפרה אבל עבדה דלא מעכבא כפרה אימא לא, קמשמע לן.

זה הכלל היה במקדש, כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים.

אבעיא להו, מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור, ממנו אמר רחמנא ולא לתוכו או דלמא אפלו לתוכו וכו'.

כל הכלים מקדשין, ובלבד שיהו כלי שרת. והא ממנו אמר רחמנא. ורחצו, לרבות כלי שרת. אי הכי כלי חל נמי. אמר אביי כלי חל לא מצית אמרת, קל וחמר מכנו, ומה כנו שנמשח עמו אינו מקדש, כלי חל שלא נמשח עמו אינו דין שאינו מקדש. וכנו מנא לן. דתניא, רבי יהודה אומר, יכול יהא מקדש, כדרך שכיור מקדש, תלמוד לומר ועשית כיור נחשת וכנו נחשת, לנחשת הק(י)שתיו ולא לדבר אחר. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב אידי לרבינא, ולפרוך מה לכנו שכן אינו עשוי לתוכו תאמר בכלי חל שעשוי לתוכו. אלא ממנו למעוטי כלי חל. אי הכי, כלי שרת נמי. הא רבי רחמנא ורחצו. ומה ראית. זה אין טעון משיחה כמוהו, וזה טעון משיחה כמוהו.

אמר רבי יוחנן, מי כיור, רבי שמעון אומר מי מעין הן, וחכמים אומרים, שאר מימות הם.

בבאם אל אהל מועד. בעא מניה רבי ירמיה מרבי זירא, הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו. אמר ליה, לאו אמרת "והביאם לה'" עד שתביא כלו בפנים, הכא נמי בבאם אל אהל מועד אמר רחמנא עד שיבא כלו אל אהל מועד.

רחוץ ידים ורגלים בבמת צבור ולא בבמת יחיד, שנאמר בבאם אל אהל מועד ירחצו מים.

אלו הן שבמיתה, שלא רחוץ ידים ורגלים שנאמר בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו.

**פסוק כב-לג** ואתה קח לך בשמים ראש. מנין למרדכי בתורה. שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמינן מרי דיכי.

תנו רבנן. המפטם את השמן ללמד בו [או] על מנת למסרו לצבור, פטור. לסוך ממנו, חיב. והסך ממנו פטור, שאין חיב אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. אמר מר ללמד בו [או] על מנת למסרו לצבור פטור. מנא לן. אתיא מתכנתו מן "במתכנתה" דקטרת, בשמן כתיב (פסוק לב) "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו", וגבי קטרת כתיב "והקטרת אשר תעשה" וגו', לכם הוא דאסור אבל למסרה לצבור פטור, גבי שמן למסרה לצבור נמי פטור. ותיהדר קטרת ולילף "מתכנתה" מן מתכנתו דשמן, מה שמן כי מפטם ליה לחצאין פטור, אף קטרת כי מפטם ליה לחצאין פטור, אלמא קסבר רבא קטרת שפטמה לחצאין חיב. אמר לך רבא, גבי שמן כתיב ובמתכנתו לא תעשו כמהו, כמהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי, גבי קטרת כתיב "והקטרת אשר תעשה במתכנתה", "אשר תעשה", כל דמקטר ואפלו פרס שחרית ופרס בין הערבים.

תנו רבנן. שמן המשחה, מר דרור חמש מאות קדה חמש מאות, קנמן בשם (מחציתו) חמש מאות וקנה בשם חמשים ומאתים, נמצאו כלן אלף ושבע מאות וחמשים. תנא מנינא קא משמע לן. האי תנא, הא קשיא ליה, אימא קנה בשם כי קנמן בשם מה קנמן בשם, מחציתו חמשים ומאתים, אף קנה בשם, מחציתו חמשים ומאתים, והוו להו תרין אלפין. ואימא הכי נמי. אם כן נימא קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים. אמר ליה רב פפא לאביי, כשהוא שוקל, בהכרע הוא שוקל או עין בעין הוא שוקל. אמר ליה, כתיב (להלן פסוק לד) "בד בבד" ואת אמרת בהכרע. אמר ליה, והאמר רבי יהודה המקום יודע בהכרעות. אמר ליה, הכי קאמר, קנמן בשם אמאי מייתי מחציתו חמש מאות, חמשים ומאתים בחד זמנא והדר מייתי חמשים ומאתים, כיון דכלהו חמש מאות הויין נייתו כלהו חמש מאות בבת אחת, מדקא מייתי ליה בתרין זמנין הכרע אית ביה והמקום יודע בהכרעות. ומאי "בד בבד". אמר רבינא, שלא יניח משקל במשקל וישקל.

תנו רבנן. שמן שעשה משה במדבר בו שלקו העיקרין, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי יוסי לסוך את העיקרין, אינו ספק, אלא באיזה צד עשו, הביא העקרין ושרן במים, הציף עליהן השמן וקלט את הריח וקפחן. אמר רבי יהודה וכי נס אחד נעשה בו בשמן המשחה, והלא הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו, תחלתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג ובו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלאים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכלו קים לעתיד לבוא, שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם, זה בגימטריא שנים עשר לוגין הויין.

**רמז שפח** תניא. רבי יהודה אומר, שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו, תחלתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג, ראה כמה יורה בולעת, כמה עיקרין בולעין ממנו וכמה האור שורף ובו נמשח משכן וכל כליו, אהרן ובניו כל שבעת ימי המלאים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, ואפלו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה, ואין מושחין מלך בן מלך, אם תאמר מפני מה משחו את שלמה, מפני מחלקתו של אדוניה, ויואש מפני מחלקת של עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים. אמר מר, ואפלו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. מנלן. דכתיב (ויקרא י, טו) "והכהן המשיח תחתיו מבניו", נימא קרא "והכהן שתחתיו מבניו" מאי המשיח, שמע מינה דבעי משיחה. ואין מושחין מלך, דכתיב (דברים יז, כ) "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו", מלכות ירשה היא. ומנלן דכי איכא מחלקת בעי משיחה. אמר קרא, (שם) "בקרב ישראל", בזמן ששלום בישראל. מלכי בית דוד מושחין, ומלכי ישראל אין מושחין, ואם תאמר מפני מה משחו את יהוא בן נמשי, מפני מחלקתו של יורם בן אחאב. מלכי ישראל אין מושחין, מנלן. אמר קרא "קום משחהו כי זה הוא", הוא טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה. ומשום מחלקת של יורם בן אחאב נמעול בשמן המשחה. באפרסמא דכיא. ואת יהואחז מפני יהויקים, ומי היה שמן המשחה, והתניא, משנגנז ארון נגנזה צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלהי ישראל שנאמר (שם ו, ח) "ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו", ומי גנזו יאשיהו גנזו שנאמר "ויאמר (אל הכהנים העם המקדשים) [ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים] לה' תנו את ארון (ברית ה') [הקדש] בבית אשר (עשה) [בנה] שלמה וגו' (לשכן שמו כי) אין לכם משא בכתף", ואמר רבי אלעזר אתיא שם שם ואתיא משמרת משמרת ואתיא דורות דורות. אמר רב פפא, באפרסמא דכיא.

תנו רבנן. כיצד מושחין את המלכים, כמין נזר. ואת הכהנים, כמין כ"י. מאי כמין כי. כמין כף יוני. תני חדא, בתחלה מציקין שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו, ותניא אחריתי, בתחלה נותן שמן בין ריסי עיניו ואחר כך מציק שמן על ראשו. תנאי היא, דאיכא למאן דאמר משיחא עדיפא ואיכא למאן דאמר יציקה עדיפא. מאי טעמא דמאן דאמר יציקה עדיפא. מדכתיב (ויקרא ח, יב) "ויצק [משמן המשחה"]. ומאן דאמר משיחא עדיפא סבר, שכן נתרבה אצל כלי שרת. והכתיב (שם) "ויצק" (לו שמן) ולבסוף (שם) "וימשח". הכי קאמר, מה טעם "ויצק", משום ד"וימשח".

תנו רבנן. "כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן". כמין שתי טפי מרגליות היו תלויות לו לאהרן בזקנו. תנא כשהוא מספר עולות ויושבות בעיקרי זקנו, ועל דבר זה היה משה דואג שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה, יצתה בת קול ואמרה (שם, ג) "כטל חרמון שירד על הררי ציון", מה טל זה אין בו מעילה וכו', ועדין היה אהרן דואג שמא משה לא מעל אני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת. תנו רבנן. אין מושחין את המלכים אלא על המעין, כדי שתמשך מלכותן, שנאמר (מ"א א, לג- לד) "ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אתו אל גחון ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא".

תנו רבנן. הסך שמן המשחה לבהמה וכלים, פטור. לכותיים ומתים, פטור. בשלמא בהמה וכלים, דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובהמה וכלים לאו אדם נינהו. מתים נמי, דכיון דמית, מת מקרי אדם לא מקרי. אלא כותיים, אמאי פטור. דכתיב (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרוים אדם ואין הכותיים קרויים אדם. ולא, והכתיב "ונפש אדם ששה עשר אלף". ההוא לאפוקי בהמה. והכתיב (יונה ד, יא) "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם". ההוא לאפוקי בהמה. ואי תימא, כדתני תנא קמיה דרבי אלעזר, כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך, וכמה יסוך ויהא חיב, רבי מאיר אומר כל שהוא, רבי יהודה אומר כזית, במאי פליגין, רבי מאיר סבר, על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב אשר יתן ממנו, מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא, רבי יהודה סבר, ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דהכא כזית. הסך מלכים וכהנים, רבי מאיר מחיב ורבי יהודה פוטר. רבי מאיר סבר, ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן נמי השתא הא זרים נינהו. ורבי יהודה סבר, בעינן עד דאכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו. גופא. תני תנא קמיה דרבי אלעזר, כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך. אמר ליה, שפיר קאמרת, לא ייסך כתיב, קרי ביה לא יסיך וקרי ביה לא ייסוך. תני רב חנניה קמיה דרבא, מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שחיב. שנאמר על בשר אדם לא ייסך. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב אשי, מאי שנא מהא דתניא, כהן שסך שמן של תרומה, בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש. אמר ליה, התם כתיב (ויקרא כב, ט) "ומתו בו כי יחללהו" וכיון דאחלוהו הא איתחל, אבל גבי שמן המשחה כתיב (שם, כא, יב) "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו".

שבע מדות של לח היו במקדש, XאY הין XבY וחצי הין וכו'. רבי שמעון אומר, לא היה שם הין וכי מה היה הין משמש, אלא מדה יתרה של לוג ומחצה היתה שבה היה מודד את מנחת כהן גדול לוג ומחצה בבקר לוג ומחצה בין הערבים. שפיר קאמר להו רבי שמעון לרבנן. ורבנן, הוא הין דעבד משה לשמן המשחה, דכתיב ושמן זית הין. מר סבר כיון דלדורות לא הוה צריך, לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז. ואידך, כיון דהוה הוה.

הין, תריסר לוגי, דכתיב שמן זית הין, וכתיב (פסוק לא) שמן משחת קדש יהיה זה זה בגימטריא תריסר הוי.

אמר רבי אלעזר, אמר רבי הושעיא, כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת, חלוק חטאות ביניהן, ומאי היא, מפטם וסך שני לאוין [דכתיב על בשר אדם לא ייסך וגו'] וכתיב אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינן, המפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך בשמן המשחה, למה ליה דתנא המפטם את הקטרת במיצעא, הא קא משמע לן מה קטרת לאו בפני עצמה וחיבין עליה בפני עצמה אף המפטם את השמן וסך נמי כיון דלאו בפני עצמה חיבין עליו בפני עצמה, וכי תימא משום דקא בעי מתני פיטומי גבי הדדי, ניתני אפכא המפטם את הקטרת והמפטם את השמן והסך שמן, מאי קא משמע לן, דיש חלוק חטאת בינייהו קא משמע לן.

סמים .

**פסוק לד-לו** תנו רבנן. המפטם את הקטרת ללמד בה [או] על מנת למסרה לצבור, פטור. להריח בה, חיב. ואם הריח בה, פטור אלא שמעל. מי איכא מעילה בריח, והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. אמר רב פפא. קול ומראה אין בהן משום מעילה כלל. וריח, לאחר שנעשית מצותו, שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.

תנו רבנן. פטום הקטרת, הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה, מור וקציעה שבלת נרד וכרכם משקל ששה עשר ששה עשר מנה, הקשט שנים עשר, קלופה שלשה, קנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא, ואם אין יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק, מלח סדומית רבע, מעלה עשן כל שהוא, רבי נתן אומר אף כפת הירדן כל שהוא, אם נתן בה דבש פסלה, חסר אחת מכל סמניה חיב מיתה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, בורית כרשינה, ששפין בה את הצפרן כדי שתהא נאה, יין קפריסין, ששורין בו את הצפרן כדי שתהא עזה, והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד. מסיע ליה לרבי יוסי בר רבי חנינא, דאמר "קדש (היא) [הוא] קדש (תהיה) [יהיה] לכם" כל מעשיה לא יהו אלא בקדש.

מותר הקטרת מה היו עושין בה, מפרישין הימנה שכר האמנין, מחללין אותה על מעות האמנין, ונותנין אותה לאמנים בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה כאחד מסמני הקטרת.

תנו רבנן. קטרת היתה נעשית שלש מאות ששים ושמונה מנה, שלש מאות ששים וחמשה נגד ימות השנה, שלשה מנין יתרין שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים. והשאר נתנת לאמנין בשכרן, כדתניא הקטרת וכו'.

תנו רבנן. אחד לששים ושבעים שנה מפטמין את הקטרת לחצאין, לפיכך יחיד שפטם לחצאין, חיב, דברי רבי שמעון, שאמר משום רבי שמעון (בן) הסגן. אבל שליש ורביע לא שמעתי. וחכמים אומרים, כל יום מתקן במתכנתה והיה מכניס. מסיע ליה לרבא, דאמר, שמן המשחה שפטמו לחצאין, פטור, שנאמר ובמתכנתו לא תעשו כמהו, כמהו לא תעשו אבל חציו תעשו, קטרת שפטמה לחצאין, חיב, דכתיב במתכנתה לא (תעשה) [תעשו], כל אשר תעשה והא אפשר דעבדת פרס שחרית ופרס בין הערבים.

**רמז שפט** תנו רבנן. היו מחזירין אותה במכתשת פעמים בשנה. בימות החמה מנערה, כדי שלא תתעפש. בימות הגשמים צוברה, כדי שלא תפוג את ריחה. וכשהוא שוחק אומר, הדק היטב היטב הדק. ושלשה מנים יתרין, שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים. נותן אותו למכתשת מערב יום הכפורים, ושוחקו יפה כדי שתהא דקה מן הדקה. דתניא. (ויקרא טז, יב) "דקה" מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק ומה תלמוד לומר דקה. שתהא דקה מן הדקה. אמר מר כשהוא שוחק אומר הדק היטב. מסיע ליה לרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן, כשם הדבור רע ליין כך הדבור יפה לבשמים.

אמר רבי יונתן, אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא. מאי קראה, דכתיב קח לך סמים הא תרין, נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה, וסמים אחריני חמשה כחמשה קמא, הא עשרה, ולבנה זכה הא אחד עשר. אימא, סמים כלל, נטף ושחלת וחלבנה פרט, סמים חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף אף כל שקוטר ועולה וריחו נודף. וכי תימא אם כן נכתוב קרא חד פרטא. לא, מצרך צריכי, דאי כתב נטף הוה אמינא מין אילן אין אבל גדולי קרקע אימא לא, להכי כתב תו שחלת, ואי כתב שחלת הוה אמינא גידולי קרקע אין אבל מין אילן אימא לא, משום הכי הדר כתב תו נטף, וחלבנה לגופיה אחת מפני שריחה רע. אם כן מקח לך נפקא ליה. ואימא סמים בתראי תרין נינהו כי סמים קדמאי. אם כן, נכתוב קרא סמים סמים גבי הדדי, וסוף נכתוב נטף ושחלת וחלבנה.

דבי רבי ישמעאל תנא. סמים כלל, נטף ושחלת וחלבנה פרט, סמים חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף אף כל שקוטר ועולה וריחו נודף. או אינו כלל ככלל ראשון ופרט כפרט ראשון. אמרת לאו, הא אין עליך לדון בלשון אחרון אלא כלשון ראשון. אמר מר או אינו אלא כלל ככלל ראשון וכו'. מאי קא קשיא ליה. הכי קשיא ליה כי היכא דקשיא לן, אימא סמים בתראי תרין כי סמים קדמאי תרין, הדר (שניא) [שניה] כדשנין דאם כן נכתוב קרא סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה. מאי פרט כפרט ראשון. הכי קא קשיא ליה, מיני אילנות ילפינן מן נטף וגדולי קרקע ילפינן מן שחלת ונילף נמי מן לבנה זכה דאפלו בחד צד דניתי דבר שריחו נודף ואף על פי שאינו קוטר, הדר אמר אם כן נכתוב קרא לבנה זכה בי מיצעי דנילף מניה וחלבנה לבסוף. רבי שמעון בן לקיש אמר, מן גופה, מה לשון קטרת דבר שקוטר ועולה. אמר רב חנינא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בהן מן פושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בסמני הקטרת. אביי אמר, מהכא "ואגדתו על ארץ יסדה".