# פרק ל"א

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/ki-tisa/perek-31/

**פסוק ב-ט** ראה קראתי בשם. אמר רבי יוחנן. שלשה דברים מכריז עליהן הקדוש ברוך הוא בעצמו, ואלו הן. רעב, דכתיב (מ"ב ח, א) "כי קרא ה' לרעב". (ושובע) [ושבע], דכתיב (יחזקאל לו, כט) "וקראתי אל הדגן והרביתי אתו". פרנס, דכתיב ראה קראתי בשם בצלאל. אמר רבי יצחק. אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, משה, הגון עליך בצלאל. אמר לפניו, רבונו של עולם, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן. אמר לו, אף על פי כן אמר להן לישראל. הלך ואמר להן לישראל, הגון עליכם בצלאל. אמרו, משה רבנו, אם לפני המקום הגון ולפניך הגון, עלינו לא כל שכן.

אמר רבי שמואל בר נחמן. בצלאל על שם חכמתו נקרא. שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמר לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו, עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה רבנו, מנהג של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה ארון כלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, אלא שמא כך אמר הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים. אמר לו, הן, שמא בצל אל היית וידעת. אמר רב יהודה אמר רב. יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא (להלן לה, לא) וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה וכתיב התם "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", וכתיב (שם, כ) "בדעתו תהומות נבקעו". אמר רבי יוחנן. אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר "יהב חכמתא לחכימין" וגו'. שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו. אמר ליה. אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה דכתיב (פסוק ו') ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

**רמז שצ** אמר רבי שמעון בן לקיש. מדכרין ומניחין, ראה [קראתי] בשם בצלאל בן אורי. מדכרין ומשחקין, (יהושע ז, א) "עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח". מדכרין ומניחין, "ויהי איש אחד מן הרמתים" וגו'. מדכרין ומשחקין, (שופטים יז, א) "ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו". מדכרין ומניחין, (במדבר ג, טו) "פקד את בני לוי". מדכרין ומשחקין, (דברים כה, יז) ["זכור] את אשר עשה [לך] עמלק". מדכרין ומניחין, "ודוד בן איש אפרתי". מדכרין ומשחקין, (מ"א יא, כו) "וירבעם בן נבט אפרתי". מדכרין ומניחין "איש יהודי היה בשושן הבירה". מדכרין ומשחקין, (שם ז, ו) "איש צר ואויב". מדכרין ומניחין, (שם י, ג) "כי מרדכי היהודי". מדכרין ומשחקין, "כי המן בן המדתא". מדכרין ומניחין (להלן לח, כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן". מדכרין ומשחקין, (ויקרא כד, יא) "ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן".

**פסוק י** ואת בגדי השרד. שאלמלא בגדי כהנה, לא נשתירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט. תנא דבי רבי ישמעאל. בגדים שגורדין אותם בבריתן מכליהן, ומשירין מהן מקצת שאינו ארוג עמהן, וזהו לשון שרד.

**פסוק יב-יג** ויאמר ה' אל משה לאמר. לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. את שבתתי תשמרו. למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל כ, י) "לא תעשה כל מלאכה", אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר אך את שבתתי תשמרו להביא דברים שהן משום שבות. כי אות היא ביני וביניכם. ולא ביני לבין האמות. לדעת. למה נאמר. לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומע אני אף חרש שוטה וקטן במשמע, תלמוד לומר לדעת לא אמרתי אלא מי שהוא בן דעת. כי אני ה' מקדשכם. לעולם הבא, כגון קדשת שבת שהיא מעין העולם הבא. וכן הוא אומר (תהלים צב, א) "מזמור שיר ליום השבת", ליום שכלו שבת. היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חיב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חיב על כל אב מלאכה ומלאכה. מנא הני מילי. תרי קראי כתיבי, ושמרו בני ישראל את השבת וכתיב (ויקרא יט, ג) "את שבתתי תשמרו", הא כיצד, ושמרו בני ישראל את השבת שמירה לכל שבת ושבת, (שם) "ואת שבתתי תשמרו" שמירה אחת לשבתות הרבה.

אמר רב. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודע להן. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל, הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה, שייף ליה משחא ומלי ליה (מלחא) [כוחלא], והאידנא דחיישינן לכשפים שייף ליה מאותו המין. איני, והאמר רב, הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". לא קשיא, הא במלתא דעבידא לגלויי והא במלתא דלא עבידא לגלויי. שבת נמי עבידא לגלויי. מתן שכרה לא עבידא לגלויי.

**פסוק יד-יז** אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי. כל מצוה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת שנתן בצנעא דכתיב ביני ובין בני ישראל. אי הכי, לא ליענשו גוים עלה. שבת אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו ואיבעית אימא, מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתרה לא אודעינהו, דאמר רבי שמעון בן לקיש, נשמה יתרה נתן הקדוש ברוך הוא לאדם בערב שבת, ובמוצאי שבת נוטלה (הימנה) [הימנו] שנאמר שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש.

ושמרתם את השבת. המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר. כדדרש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה. ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת נמי אסור באכילה. אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה, תלמוד לומר לכם, שלכם תהא. יכול אפלו בשוגג, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, במזיד אמרתי ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר, מעשה שבת דאורייתא כדאמרן. וחד אמר, מעשה שבת דרבנן, דאמר קרא קדש היא, היא קדש ואין מעשיה קדש.

ושמרתם את השבת. זהו שהיה רבי שמעון בן מנסיא אומר. לכם שבת מסורה ואין אתם מסורין לשבת. כי קדש היא לכם מגיד שהשבת קדושה לישראל, מה לפלוני שחנותו נעולה, שהוא משמר את השבת. ולא עוד אלא שהמשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ונח בשביעי, וכן הוא אומר (ישעיה מג, יב) "ואתם עדי נאם ה' ואני אל".

**רמז שצא** מחלליה מות יומת. למה נאמר. לפי שהוא אומר כל העשה מלאכה ביום השבת וגו', ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר (לעיל כ, י) "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" וגו'. אין לי אלא ענש ואזהרה על מלאכת היום, ענש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, תלמוד לומר מחלליה מות יומת. ענש שמענו. אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (לעיל כ, י) "ויום השביעי" וגו', שאין תלמוד לומר "שבת" אלא להביא את הלילה שהיא בכלל אזהרה. דברי רבי אחא בר יאשיה. רבי יהודה בן בתירה אומר. והרי גוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וחללנו מקצתה נחלל כלה, תלמוד לומר מחלליה מות יומת ואפלו כהרף עין מות יומת.

כי כל העשה בה מלאכה. [מלאכה] גמורה. והרי שכתב אות אחת בשחרית ואות אחת ערבית, או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים, שומע אני יהא חיב, תלמוד לומר כי כל העשה בה מלאכה, עד שיעשה בה מלאכה גמורה.

ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמ[י]ה. למה נאמר. לפי שהוא אומר מחלליה מות יומת אין לי אלא במזיד, בהתראת עדים. בינו לבין עצמו מנין. תלמוד לומר ונכרתה, להביא את המזיד בינו לבין עצמו. אין ונכרת אלא הפסקה. הנפש ההיא. מזידה, דברי רבי עקיבא. מקרב עמ[י]ה. ועמה בשלום.

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות וכו'. מנא לן. אמר שמואל. אמר קרא מחלליה מות יומת, התורה רבתה מיתות הרבה על חלול אחד. האי במזיד כתיב. אם אינו ענין למזיד דכתיב "כל העשה בו מלאכה יומת", תנהו לענין שוגג, ומאי יומת, יומת בממון. ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא לרבי נתן, דתניא, רבי נתן אומר, (להלן לה, ג) "לא תבערו אש" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "ויקהל משה" (שם, ב) "ששת ימים תעשה מלאכה" "דברים" "הדברים" "אלה הדברים" אלו שלשים ותשעה מלאכות שנאמר לו למשה בסיני יכול עשאן כלן בהעלם אחד אינו חיב אלא חטאת אחת, תלמוד לומר (להלן לד, כא) "בחריש ובקציר תשבת", ועדין אני אומר על חרישה וקצירה חיב שתים על כלן לא יהא חיב אלא אחת, תלמוד לומר "לא תבערו" הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה הבערה מיחדת שהיא אב מלאכה וחיבין עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חיבין עליה בפני עצמה. שמואל סבר לה כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה. ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לרבי יוסי, דתניא, רבי יוסי אומר "ועשה מאחת מהנה", עשה "אחת" ועשה "הנה" פעמים שחיב אחת על כלן פעמים שחיב על כל אחת ואחת, ואמר רב[י] יוסי ברבי חנינא מאי טעמא דרבי יוסי, "אחת" "מאחת" "הנה" "מהנה", שהיא "הנה" "הנה" שהיא "אחת", "אחת" שמעון, "מאחת" שם משמעון, "הנה אבות", "מהנה" תולדות, "אחת" שהיא "הנה" זדון שבת ושגגת מלאכות, "הנה" שהיא "אחת" שגגת שבת וזדון מלאכות. ושמואל, "אחת" שהיא "הנה" "הנה" שהיא "אחת" לא משמע ליה.

ששת ימים יעשה מלאכה. וכתוב אחד אומר (לעיל כ, ט) "ששת ימים תעבד". כיצד יתקימו שני כתובים הללו. אלא כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא אומר (ישעיה סא, ה) "ובני נכר אכריכם וכרמיכם". וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום "ששת ימים תעבד", מלאכתן נעשית על ידי עצמן, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח, מח) "ועבדת את איביך".

וביום השביעי שבת שבתון קדש. למה נאמר. לפי שהוא אומר "אלה מועדי ה'" יכול כשם שקדשת מועדים מסורה לבית דין כך קדשת שבת מסורה לבית דין, תלמוד לומר וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', שבת מסורה לה' ואין מסורה לבית דין. וכן הוא אומר. ושמרתם את השבת. (וכתיב) "ושמרו בני ישראל את השבת". זו היא שהיה רבי נתן אומר (פקח) [חלל] עליו שבת אחת כדי שישמר שבתות הרבה. רבי אליעזר אומר. לעשות את השבת, דבר שהברית כרותה לו, ואיזו, זו מילה. רבי אלעזר בן פרטא אומר. מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת מעלין עליו כאלו שמר שבתות הרבה שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. רבי נתן אומר. מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאלו שמר כל שבתות מיום שברא הקדוש ברוך הוא עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'.

ביני ובין בני ישראל. ולא ביני לבין האמות. אות היא לעלם. מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם. וכן כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן נתקיימו בידן, ודבר שלא נתנו נפשן עליו לא נתקימו בידן. כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן נתקימו בידן, וכגון בית המקדש והדינין שמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקימו בידן. כי ששת ימים וגו' שבת ממלאכת מחשבת עבדה. או אף מן הדין, תלמוד לומר וינפש, מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם. וכן הוא אומר "צדק ומשפט מכון כסאך", וכתיב (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו" וגו'.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא. כותי ששמר את השבת עד שלא קבל את המילה, חיב מיתה. למה, שלא נצטוה עליה ואינו משמר אותה כתקנה. ומה ראית לומר, מי ששמר את השבת חיב מיתה. אמר רבי חיא בר אבא. בנהג שבעולם מלך ומטרונא שיושבין ומשיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס ראשו ביניהם אינו חיב מיתה, כך השבת היא [אות] בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא, לפיכך כותי שבא ומכניס עצמו ביניהם חיב מיתה.

כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, שנאמר (דברים יד, ג) "לא תאכל כל תועבה". אי הכי מעשה שבת ליתסרו. אמר קרא, כי קדש היא לכם, היא קדש ואין מעשיה קדש.

**פסוק יח** ויתן אל משה ככלתו. אמר רבי יוחנן. בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שנתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו.

אמר רבי אלעזר. מאי דכתיב לחת אבן. אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית, תלמודו מתקים בידו. ואם לאו, אין תלמודו מתקים בידו. ואמר רבי אלעזר. מאי דכתיב "חרות על הלחות". אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל. רב אחא בר יעקב אמר. אף אין אמה ולשון שולטת בהן, אל תקרי "חרות" אלא חרות.

כתבים באצבע אלהים (כ' ברמז קפ"ג).