# פרק ל"ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/ki-tisa/perek-32/

**פסוק א-ו** וירא העם כי בשש משה. אל תקרי 'בשש' אלא 'באו שש', בשעה שעלה משה למרום אמר לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא, לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם, אמר להן, משה רבכם היכן הוא, אמרו לו עלה למרום, אמר להם באו שש, ולא השגיחו עליו, מת, ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו בענן והיינו דקאמרי כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו.

כי זה משה האיש. חטאו בזה ולקו בזה ומתנחמים בזה. חטאו בזה, כי זה משה האיש. ולקו בזה, (איכה ה, יז) "על זה היה דוה לבנו". ומתנחמים בזה, (ישעיה כה, ט) "זה ה' קוינו לו".

יבוא זה, ויקבל זאת מזה, לזו. יבוא זה, זה משה שנאמר כי זה משה. ויקבל זאת, זו התורה שנאמר "וזאת התורה אשר שם משה". מזה, זה הקדוש ברוך הוא שנאמר (לעיל טו, ב) "זה אלי ואנוהו". לזו, אלו ישראל, "עם זו קנית".

ויתפרקו (כתוב ברמז תתס"ז).

אלה אלהיך ישראל. אמר רבי יהודה, אמר רב. ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא כותי והשתחוה לה, אסרה, כתחלתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא (דברים יב, ג) "ואשריהם תשרפון באש", מכדי ירשה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום הנך דמעיקרא, בבטול בעלמא סגי להו, אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבדת אלילים וכי אתו גוים שליחותא דידהו עבדי, הכא נמי ישראל שזקף לבנה גלי דעתיה דניחא ליה בעבדת אלילים וכי אתא גוי שליחותא דידיה עבד. ודלמא בעגל הוא דהוה ניחא להו, במידי אחרינא לא. אמר קרא אלה אלהיך ישראל, מלמד שאוו לאלהות הרבה. אימא כל דבהדי עגל ליתסר, מכאן ואילך לישתרי. מאן מוכח.

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו. מה ראה. ראה חור זבוח לפניו. אמר, אי לא שמענא להו עבדין לי כחור ומקים בהו (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב ליעבדו עגל, אפשר דהוי להו תקנתא בתשובה.

בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, בתחלה הלכו אצל חור. אמרו לו, קום עשה לנו אלהים. כיון שלא שמע להם, עמדו עליו והרגוהו. הדא הוא דכתיב (ירמיה ב, לד) "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקים" וגו', זה דמו של חור, שנאמר (שם) "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה", על אשר עשו אלה אלהיך ישראל. ואחר כך הלכו אצל אהרן. דבר אחר, וירא אהרן. מה ראה. אמר, אם בונים הן אותו זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצא מלאכתו כלה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתו ומשה רבנו יורד ומעביר לעבדת אלילים, מתוך שאני בונה אותו אני בונה לשמו של הקדוש ברוך הוא, הדא הוא דכתיב ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתיב כאן אלא חג לה' מחר. דבר אחר, וירא אהרן. מה ראה. אמר אהרן, אם בונין הן אותו הסרחון תלוי בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו. נטל את (הצפרן לחתר) [הסיף לחתך] את אביו. אמר לו פדגוגו, אל תיגע את עצמך, תן לי ואני חותך. הציץ עליו המלך. אמר לו יודע אני להיכן היתה כונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני, חייך, מן פלטין דידי לית את זיע, ומותר פתורי את אכיל, ועשרים וארבעה אנונים את נסיב. כך מן פלטין דידי לית את זיע, "ומן המקדש לא יצא". ומותר פתורי את אכיל, (שם ב, ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו". ועשרים וארבע אנונים את נסיב, אלו עשרים וארבע מתנות כהנה שנתנו לאהרן ולבניו. אמר ליה. "אהבת צדק", אהבת לצדק את בני ישראל ושנאת מלחיבן. (שם) "על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך", אמר ליה, חייך, שמכל שבטו של לוי לא נברר לכהנה גדולה אלא אתה.

(לעיל לא, יח) ויתן אל משה ככלתו. אמר רב הונא, אמר ריש לקיש. מה הכלה הזאת מתקשטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבעה ספרים. אמר רבי לוי. מה הכלה הזאת, כל זמן שהיא בבית אביה היא מצנעת את עצמה ואין אדם מכירה, באתה להכנס לחפה היא מגלה פניה לאמר כל מי שיודע לי עדות יבוא ויעיד לי, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ככלה הזאת ומפרסם במעשיו הטובים ככלה הזאת שהיא מפרסמת.

שני לחת. כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד העולם הזה והעולם הבא, לפיכך (שם) שני לחת העדת לחת אבן, בזכותו של יעקב שכתב בו (בראשית מט, כד) "משם רעה אבן ישראל". (להלן פסוק טז) מעשה אלהים המה. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. מעשה אלהים. שהם מלאכתו של הקדוש ברוך הוא. מהו חרות. רבי יהודה אומר, חרות מן המלכיות. רבי נחמיה אומר, חרות ממלאך המות. רבותינו אומרים, חרות מן היסורין.

וישב העם לאכל. (כתוב ברמז קמ"א).

**פסוק ז-יד** אמר הקדוש ברוך הוא למשה, הם קמו לצחק בעבודה זרה ואתה יושב, לך רד. באותה שעה בא משה לירד, וראה מלאכי חבלה, ונתירא מהן שנאמר "כי יגרתי מפני האף והחמה". מה עשה. הלך ואחז את הכסא שנאמר (איוב כו, ט) "מאחז פני (כסא) [כסה], והגן עליו הקדוש ברוך הוא, ופרש מזיו שכינתו עליו. בוא וראה כמה גרמו עונות. אתמול היה משה מנגח בהם, ועכשיו מתירא מהן שנאמר כי יגרתי וגו'. חמשה מלאכי חבלה הן. אף וקצף ומשביר ומשחית וחמה. הזכיר משה שלשה אבות והלכו שלשה. נשתיר אף וחמה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עמד אתה באחד ואני באחד, שנאמר (תהלים ז, ז) "קומה ה' באפך". אמר ליה הקדוש ברוך הוא, לך רד, ירידה הוא לך. אמר ליה, למה. כי שחת עמך. אמר ליה משה, עכשיו הם עמי ואינם עמך, שוב מחרון אפך וגו'. אמר רבי שמעון בן יוחאי. לא זז משה מהתפלל עד שנרצה לו הקדוש ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא. בעולם הזה, על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם, חטאתם לפני, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם שנאמר (יחזקאל לו, כו) "והסרתי את לב האבן מבשרכם".

וישב העם לאכל ושתה ויקמו לצחק. ישמר אדם שלא ירבה שיחה ותפלות. אמר רבי עקיבא. שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. אין שחוק אלא עבדת אלילים, שנאמר וישב העם וגו'. אין שחוק אלא שפיכות דמים, שנאמר (ש"ב ב, יד) "יקומו נא הנערים" וגו'. "ועתה אל תתלצצו" וגו' "שמעו דבר ה' אנשי לצון" וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל. בני, אני הוא שישבתי תשע מאות שבעים וארבעה דורות קדם שנברא העולם עד שדרשתי וחקרתי צרפתי ובחנתי את דברי כל התורה כלה. ומיום שנברא העולם עד אותה שעה ישבתי על כסא הכבוד שלי, שליש היום אני קורא ושונה, ושליש היום אני דן את הדין, ושליש היום אני עושה צדקה, זן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם. ואין לפני שחוק אלא שעה אחת, בשעה שאמות העולם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה שנאמר "למה רגשו גוים" ואומר "יושב בשמים ישחק" וגו'. ואף במקום אחר יש לפני שחוק ואינו שחוק שנאמר (לעיל ל, לד) "קח לך סמים" וגו', וחלבנה אינה אלא מסרחת, אלא לפי שהקדוש ברוך הוא רחמיו מרבין על ישראל לעולם בין על רשעים שבהם בין על כשרים שבהן. ואימתי יש לפני שחוק ואינו שחוק, בזמן שרשעי ישראל מבלעין את הכשרים שבהן שנאמר "זמם רשע לצדיק ומבקש להמיתו" וכתיב (שם, יג) "ה' ישחק לו".

יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו, ועמד [ו]קשר חבל ברזל במתניו, והיה מחזר בכל מחנות ישראל, מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה, מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע, מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה. ולא אהרן בלבד, אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. לעולם ינהג אדם את עצמו בשמונה עשרה מדות. XאY יהא נאה בביאתו, XבY חסיד בישיבתו, XגY בענוה, XדY ביראה, XהY חכם בתורה, XוY פקח במעשים טובים, XזY נאה מקבל ומתקבל על הבריות XחY ומודה על האמת XטY ודובר אמת בלבבו XיY ומודה ועוזב XיאY ואוהב את הקדוש ברוך הוא אהבה גמורה בין כשהוא רע לו XיבY ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו XיגY ומחמד מתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גליות רוח הקדש בדבריו שנאמר "כי עוד חזון למועד" וגו', XידY יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה וכדי שימלא את ימיו, XטוY ירבה אדם דברי תורה, שאין לך שכר גדול יותר ממנו, XטזY יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש, כדי שתתרבה חכמתו וכדי שלא יבא לידי תנומה שנאמר (משלי כג, כא) "וקרעים תלביש נומה", לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש, XיזY ישאל אדם את הפסוק אף על פי שהכל משחקים עליו שנאמר (שם ל, לב) "אם נבלת בהתנשא" וגו', אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך בקש רחמים על עברות שעברת שימחלו לך, ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה, ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם והפרות מתמעטין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו מגלה כל בני המשפחה, וכן בני חצר בני מבוי בני השכונה, בני העיר, מגלה כל בני העיר שנאמר "אלה וכחש" וגו' "על כן תאבל הארץ", מפני מה, מפני שאינן מוכיחין לישראל שנאמר (שם, ד) "אך איש אל ירב" וגו', מצאו כהן ושחק עמו חולק עמו בפרענות וכן נביא ונשיא שנאמר (שם, ה ו) "וכשלת (ביום ההוא) [היום] וכשל גם נביא נדמו עמי מבלי הדעת".

שנו חכמים. הוי עניו לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל אדם. צא ולמד מן הקדוש ברוך הוא, שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים ארבעים יום ראשונים עלה משה למרום כו'. למלך שנשא את האשה, והיה אוהבה אהבה גמורה. שלח והביא בן אחד מאצלם לעשותו שליח בינו לבינה, והראהו כל חפות וחדרים וסתרים שלו, אמר לו, בני, לך אמר לאשה, אני איני צריך ליך כלום, אלא עשי ליך חפה קטנה, בשביל שאבוא ואדור עמך בשכונתך, כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבך אהבה גמורה. עד שהמלך עסוק לשגר לאשה מתנות רבות, באו ואמרו לו זנתה אשתו עם אחר. מיד הניח המלך הכל מידו, ושליח נדחף לאחוריו, שנאמר לך רד כי שחת עמך, וכתיב (שה"ש א, יב) "עד שהמלך במסבו", היה לו שיאמר "נרדי נתן (שיריו) [סרחון"] ואמר "נתן ריחו", אלא כיון שקבלו ישראל מלכותו של הקדוש ברוך הוא עליהן ואמרו (לעיל כד, ז) "נעשה ונשמע" זכר את הראשונה והעביר את האחרונה. מה כתיב באהרן, "תורת אמת היתה בפיהו", וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים, והלא לא עבד אלא עכב עד שיבא משה. ויש אומרים. כדרך שנתכון יעקב אבינו "ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר" קים יעקב את התורה קדם שנתנה לפניו, כך נתכוון אהרן ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאלו עבד עבדת אלילים שנאמר (להלן פסוק לה) "ויגף ה' את העם" וכו'. ארבעים יום אמצעים נטל משה את האהל שנאמר (להלן לג, ז) "ומשה יקח את האהל". והיו ישראל נוהגין כל אותן הימים אבל בעצמן, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה, מה יעשו אותן העניים, מנודים לי מנודים לך, מנודים לרב מנודים לתלמיד, חזר בך והכנס למחנה, שנאמר "ודבר ה' אל משה וגו' ושב אל המחנה", מלמד שהתיר לו הקדוש ברוך הוא את (נדרו) [נדויו] והחזיר את האהל למחנה. ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית. ויום אחרון שבכלן גזרו תענית ולנו בתענית. למחר הסכימו ועלו לפני הר סיני, והיו בוכים לקראת משה, ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכיתם לפני הקדוש ברוך הוא. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, וקבל אותם בתשובה, ובשרה אותם רוח הקדש בשורה טובה מלפניו. אמר להם. בני, נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה ויהא לכם יום כפרה וסליחה לכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות.

(להלן פסוק יט) וישבר אתם תחת ההר. נסתכל משה בלוחות, וראה שפרח הכתוב מעליהן, והשליכו מידיו. מיד נתאלם, ולא היה יכול להשיב דבר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות. ובשביל אותו הצער שהן מצערין, עתיד הקדוש ברוך הוא לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכפל שנאמר (ישעיה מ, י) "הנה אדני אלהים בחזק יבוא וזרעו משלה לו הנה שכרו אתו וגו'", ואומר (איוב מא, ג) "מי הקדימני ואשלם", לטובתי נשברה רגל פרתי, שתהא משכרתי שלמה. וכן אהרן אמר, אלולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית שנאמר "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר" וגו', אמר, לטובתי נשברה רגל פרתי.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, ארד מלפניך ואעשה בהם את הדין, אם עבדוהו כלם בלב שלם ימותו כלם ביום אחד. ירד מלפניו, נטל את העגל ושרפו. (להלן פסוק כו כז) ויעמד משה בשער המחנה וגו'. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי כה אמר ה' אלהי ישראל. אלא שהיה משה דן קל וחמר בעצמו, אם אומר אני להם הרגו איש את אחיו יהיו ישראל אומרים לי לא כך למדתנו סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית ומפני מה אתה הורג שלשה אלפים ביום אחד, לפיכך תלה הדבר בכבודו של מעלה.

חזר משה ובקש רחמים. אמר. רבונו של עולם, צדיק אתה, חסיד אתה, וכל מעשיך באמונה, יגלו רחמיך הרבים על בניך, בשביל שלשה אלפים שעבדוהו בלב שלם ימותו שש מאות אלף מעשרים שנה בני שמונה עשרה בני חמש עשרה בני עשר בני שלשה בני שנתים בני שנה, וכמה גרים וכמה עבדים נתוספו עליהם, שאין לדבר סוף. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונתרצה עמהם. משל למה הדבר דומה. למלך שסרח לפניו בנו בכורו, ותפסו בידו ונתנו ביד עבדו. אמר לו, צא והרג את זה, ותנהו לחיה ולכלבים. מה עשה אותו עבד. הוציאו מלפניו, והניחו בביתו, ורץ ובא ועמד לפניו. בסוף שלשים יום כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסבין לפניו, וכיון שהוא נושא את עיניו ואינו רואה בנו בכורו מכניס יגון ואנחה בלבו ואין בריה מכרת בו אלא עבדו שר ביתו, מיד רץ, והביאו לפניו כתר יפה שהיה מנח לפניו נטלו ונתנו בראש עבדו שר ביתו. לכך נדמה משה הצדיק. כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, הואיל ועמדת לפני והצלת את ישראל מן המיתה, כתר תורה שמנח להן לישראל ולבניהן ולבני בניהן בשביל תורה שעשו הרי הוא מנח לך לעולם שנאמר (להלן לד, לה) "וראו בני ישראל את פני משה". שמא תאמר, הואיל ונכנס משה לבית עולמו נטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר, תלמוד לומר (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" וגו', מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים כך מאור של משה שנאמר "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו" וגו'.

ולא משה בלבד, אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת, עדין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (ש"א כה, כט) "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". ולמה זווג הכתוב לומר (שם) "את ה' אלהיך". אלא לומר לך, מה ה' אלהיך חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, כך תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו, הוא בחיים לעולם ולעולמי עולמים, והיכן הוא ישיבתו, תחת כסא כבודו.

ולא זו בלבד, אלא שכרו של משה כאלו הוא ברא אותם, לכך נאמר (ישעיה סג, יא) "ויזכר ימי עולם משה עמו" וגו'. וכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומחמד ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גליות, ורוח הקדש בדבריו, ["איה השם] בקרבו את רוח קדשו", אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רמח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר, אלא הקדוש ברוך הוא משמרו בעצמו, ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כלם ומשמרין אותו שנאמר (תהלים קמט, ו) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם".

וידבר ה' אל משה לך רד. אמר הקדוש ברוך הוא למשה. לך מגדלתך, כלום נתתי לך גדלה, אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו, גדלתך למה לך. מיד תשש כחו של משה. כיון שאמר לו "הרף ממני ואשמידם", מיד אמר משה, זה הדבר תלוי בי, מיד עמד ונתחזק בתפלה. משל לאדם שכעס על בנו, והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו, ומתירא לומר דבר, אמר, אלמלא אוהבי זה שיושב לפני, הרגתיך, אמר, הואיל והדבר תלוי בי אעמד ואצילו, מיד עמד והצילו.

רבי ברכיה בשם רבי לוי. משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס. כד הוה עבד חמר טב, הוה אמר מה טב חמרא דכרמי, וכד הוה עבד ביש אמר, מה ביש חמרא דאריסי, אמר ליה האריס. אדוני המלך, כד הוא עביד חמר טב הוא דידך, וכד הוא עביד חמר ביש, הוא דידי, בין טב בין ביש דידך הוא, כך בתחלה אמר הקדוש ברוך הוא למשה. (לעיל ג, י) "ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל". וכיון שעשו אותו מעשה, מה כתיב תמן, לך רד כי שחת עמך. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם, כד אנון חטאי, דידי, וכד אנון זכאי, דידך, בין חטאי בין זכאי דידך אנון, (דברים ט, כט) "והם עמך ונחלתך".

למה ה' יחרה אפך בעמך. אמר רבי סימון. לא זז מחבבן עד שקראן עמו, שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן, ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה, ונקראת על שמו שנאמר (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי", והלא תורת אלהינו היא שנאמר (תהלים יט, ח) "תורת ה' תמימה", אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו שנאמר (להלן לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום", ואומר "ואשב בהר ארבעים יום". נתן נפשו על ישראל, ונקראו על שמו, שנאמר לך רד כי שחת עמך, והלא עם ה' הם שנאמר (דברים ט, כט) "והם עמך ונחלתך", ואומר "באמר להם עם ה' אלה" וגו' (כדכתוב ברמז קס"ה).

ויזבחו לו ויאמרו. אמר רב נחמן אמר רבה בר (אבהו) [אבוה] אמר רב. כיון שאמר לו אלי אתה, בשוגג, חיב קרבן לרבי עקיבא, פשיטא, היינו מגדף מהו דתימא, עד כאן לא מחיב רבי עקיבא אלא במגדף, דכתיב ביה כרת, אבל הכא דלא כתיב כרת אימא לא, קא משמע לן איתקושי איתקוש, דכתיב ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל.

**רמז שצב** ועתה הניחה לי. אמר רבי אלעזר. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפס משה להקדוש ברוך הוא כאדם שתפס לחברו בבגדו ואמר לפניו, רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתסלח ותמחל להם. ואעשה אותך לגוי גדול. אמר רבי אלעזר. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד היאך יכול לעמד, ולא עוד אלא שיש לי בשת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו, ראו פרנס שעמד עליהם, בקש גדלה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים.

ויחל משה. מלמד שעמד משה בתפלה, עד שהוחלה, אביי אמר. עד שחלהו להקדוש ברוך הוא בתפלתו, רבא אמר. עד שהתיר לו נדרו, דכתיב הכא ויחל וכתיב התם (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו", ואמר מר, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. אמר רבי יוחנן. מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר ועתה אם תשא חטאתם וגו'. רבי יצחק אמר. מלמד שהחל עליהם מדת הדין למדת רחמים. רבנן אמרי מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם, חלין הוא לך לעשות כדבר הזה. ויחל משה וגו'. תניא. רבי אליעזר אומר. מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו. אש של עצמות, אשתא דגרמי.

כמה ישהה בין תפלה לתפלה. רב הונא ורב חסדא, חד אמר, כדי שיתחונן דעתו עליו, וחד אמר, כדי שתחול דעתו עליו. מאן דאמר כדי שיתחונן, דכתיב "ואתחנן אל ה'", ומאן דאמר כדי שתחול דעתו, דכתיב ויחל משה.

ירד משה מן הרקיע והלוחות בידו, ולא שברן, עד שראה בעיניו, שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה אותה שעה ויחר למשה וישלך מידו את הלחת. אמר לו הקדוש ברוך הוא. משה, לא היית מאמין לי שעשו ישראל את העגל, סרו מהר מן הדרך אשר צויתם. שקד משה היאך לזכות את ישראל, אמר לו, רבונו של עולם, אני נצטויתי, שמא עברתי את הצווי, הן לא נצטוו, מה אמרת בסיני "אנכי ה' אלהיכם", לא אמרת אלא (לעיל כ, ב) "אנכי ה' אלהיך", "לא יהיה לכם" לא אמרת, אלא (שם, ג) "לא יהיה לך".

אמר רבי חיא. לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתחבט בה. אמר רבי יצחק. מן הלוחות רצה משה את הקדוש ברוך הוא לישראל. מה עשה לו. עלה לו אצל הקדוש ברוך הוא כעוס, אמר לו, בניך חוטאין ואת נותן עלי קטדיקי, עשה עצמו כאלו כועס על ישראל, שנאמר (להלן פסוק לא) וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם וגו'. כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך, אמר לו. שתי פנים בכעס, אני ואתה כועסין עליהן. מיד, "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". אמר לו הקדוש ברוך הוא. לא יהו שתי הפנים בכעס, אלא כשאהיה נותן רותחין, הוי נותן צונן, וכשתהא נותן רותחין, אהיה נותן צונן. אמר לו משה. רבונו של עולם, והיאך אתה אומר. אמר לו. הוי אומר, חלה. מה עשה משה. ויחל משה, אמר, והרי בניך מרים חלה אותם.

דבר אחר. אמר לו משה. רבונו של עולם, יודע אני שאתה אוהב בניך ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סנגוריא, שנאמר ועתה הניחה לי וכי תפוס היה בו אלא אינו מבקש אלא מי שיבקש עליהן רחמים. דבר אחר. ועתה הניחה לי. אמר משה. רבונו של עולם, עקור העליונים והתחתונים ואחר כך אתה עוקר את ישראל, שנאמר (ישעיה נא, ו) "השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", ואחר כך, "וישביה כמו כן ימותון". אמר ליה משה, ואפלו אתה עוקר את השמים ואת הארץ, לאלו אי אתה יכול לעקר, שכשנשבעת לאבותם לא נשבעת לא בשמים ולא בארץ אלא בשמך, שמא אתה יכול לבטל את שמך. אמר משה. רבונו של עולם, חשב אותן כסדום, מה אמרת בסדום, (בראשית יח, כו) "חמשים (ה)צדיקים", וירדת עד עשרה, ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים. אמר ליה הקדוש ברוך הוא. העמד. אמר ליה משה. הרי שבעים זקנים, אהרן, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, פנחס וכלב, הרי שבעים ושבעה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא משה, היכן הן עוד שלשה צדיקים, ולא היה מוצא. אמר ליה משה. רבונו של עולם, אם החיים אינן יכולין לעמד להן בפרצה הזאת, יעמדו המתים, אמר ליה, עשה בזכות שלשת אבות, והרי שמונים, זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד אמר ליה, "סלחתי כדברך". אמר שלמה (קהלת ד, ב) "ושבח אני את המתים". אמר משה. רבונו של עולם, חיים הן המתים, חשב כמו שהן עומדים ומבקשים על בניהם, מה היית משיבן. כיון שאמר ליה משה הדבר הזה, מיד, וינחם ה' על הרעה.

למה ה' יחרה אפך בעמך. זה שאמר הכתוב (משלי כח, כג) "מוכיח אדם אחרי חן ימצא [מ]מחליק לשון". אמר רבי חמא בר חנינא. "מוכיח", זה משה "אדם", אלו ישראל, שכתוב בהן (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", מהו "אחרי", בשביל להביאם אחרי. "חן ימצא", זה משה, שכתוב בו "וגם מצאת חן בעיני". "מחליק לשון", זה בלעם, שהחליקן בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשטים. דבר אחר. מהו "אחרי". אמר הקדוש ברוך הוא. כביכול מי שהוכיחני אחרי ישראל והוכיח ישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם חטאה גדלה, להקדוש ברוך הוא אמר למה ה' יחרה אפך, מהו למה, אמר רבי יצחק, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בקש לכלות שונאיהם, אמר משה, העגל הזה טוב הוא לסיע לך, אמר ליה הקדוש ברוך הוא, מה מסיע לי, אמר ליה משה, אתה מוריד גשמים והוא מוריד טללים, אתה מוציא את הרוחות והוא מוציא את העננים, אמר ליה, משה, אף אתה טועה בעגל, אמר משה, רבונו של עולם, אם כן למה ה' יחרה אפך בעמך, ולישראל הוא אומר אתם חטאתם חטאה גדלה, משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על אשתו וטרדה והוציאה מביתו, כששמעו השושבינין הלכו אצל המלך, אמרו לו, אימר כך אדם עושה לאשתו, מה עשתה לך, הלכו אצלה ואמרו לה, עד מתי את מכעסת אותו, קדמותך הוא, תנינותך הוא, אף משה כשהלך אצל הקדוש ברוך הוא אמר לפניו, למה ה' יחרה אפך בעמך, לא בניך הם, וכשהלך אצל ישראל אמר להם, עד מתי אתם מכעיסים אותו, קדמתכון הוא, תנינותכון הוא.

למה יאמרו מצרים. זה שאמר הכתוב (יהושע ה, ט) "היום גלותי את חרפת מצרים". לפי שראה פרעה באצטגנינות, ואמר להם לישראל, "ראו כי רעה נגד פניכם", אמר להם, אני רואה באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם, שמו רעה והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל במדבר בעגל אמר משה בתפלתו, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, זהו שאמרנו לכם "ראו כי רעה נגד פניכם", מיד וינחם ה' על הרעה, והפך את הדם לדם מילה, שמל אותם יהושע, וזהו שנאמר "היום גלותי את חרפת מצרים", שהיו אומרים דם אנו רואים עליכם.

זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא. כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים, שנאמר זכר לאברהם ליצחק ולישראל, לפיכך תלו לו בזכות עצמו, שנאמר (תהלים קו, כג) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו". חזקיה תלה בזכות עצמו, שנאמר (מ"ב כ, ג) "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך", לפיכך תלו לו בזכות אחרים, שנאמר "וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי". והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי (ישעיה לח, יז) "הנה לשלום מר לי מר". אפלו בשעה ששגר הקדוש ברוך הוא שלום, מר הוא לי.

זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. מאי בך. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם, אלו בשמים ובארץ נשבעת להם, הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, ועכשיו שנשבעת להן בך, בשמך, מה שמך חי וקים ולעולמי עולמים, כך שבועתך קימת לעולם ולעולמי עולמים. ותדבר אליהם ארבה וגו'. אשר אמרת מבעיא ליה. אמר רבי אלעזר. עד כאן דברי תלמיד, מכאן ואילך דברי הרב. ורבי שמואל בר נחמני אמר. אלו ואלו דברי תלמיד, אלא כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, דברים שאמרת לי לך ואמר להן לישראל בשמי הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אני אומר להם.

**פסוק טז-כה** והלחת מעשה אלהים המה. הלוחות לא נבראו מן הארץ, אלא מן השמים, וכשאמר לו המקום (להלן לד, א) "פסל לך", מחצב של סנפירינון נברא למשה בתוך אהלו וחצבו, שנאמר (שם, ד) "ויפסל שני לחת אבנים". ארבעים יום עמד משה בהר, לקח את התורה וירד בעשור לחדש, ביום הכפורים, והנחילה לישראל לחק.

והלחת מעשה אלהים המה. ואומר "ויראו את אלהי ישראל". מקיש מעשה למעשה, מה מעשה האמור להלן, של ספיר, אף מעשה האמור כאן, של ספיר.

והמכתב מכתב אלהים הוא. אמר רב חסדא. מ"ם וסמ"ך שבלוחות, בנס היו עומדין. ואמר רב. כתב שבלוחות נקרא מבפנים נקרא מבחוץ, נבוב בובן, בהר רהב, סרו ורס.

ויהי כאשר קרב אל המחנה. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, דתניא, בששה בחדש נתנו דברות לישראל. רבי יוסי אומר. בשבעה בו. מאן דאמר בששה נתנו, בשבעה עלה, וכתיב "ויהי משה בהר" וגו'.

**רמז שצג** ארבעה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום, שבר הלוחות ופרש מן האשה וכו'. כיצד. אמר. אם ישראל, שלא נזדמנו אלא לפי שעה ולא נתקדשו אלא לקבל עשר דברות, נאמר (לעיל יט, טו) "אל תגשו אל אשה", אני שאני מזמן לכך בכל יום ובכל שעה ואיני יודע אימתי מדבר עמי אם ביום אם בלילה, על אחת כמה וכמה, והסכימה דעתו לדעת המקום. רבי יהודה בן בתירה אומר. "פה אל פה אדבר בו". פה אל פה אמרתי לו פרש מן האשה, שנאמר (דברים ה, כז כח) "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד". פרש מאהל מועד. אמר. ומה אהרן אחי, שמשוח בשמן המשחה ומרבה בגדים, אמר ליה הקדוש ברוך הוא (ויקרא טז, ב) "אל יבא בכל עת", אני, שאיני מזמן לכך, על אחת כמה וכמה. שיבר הלוחות, כיצד. בזמן שעלה ונטלן וירד, שמח שמחה גדולה. כיון שסרחו ישראל, אמר. אם אני נותן להן, מזקיק אני אותן למצוות חמורות ומחיב אני אותם מיתה לשמים, שכן כתוב "לא יהיה לך" חזר לאחוריו, וראו הזקנים ורצו אחריו. אחז משה בראשי הלוחות, והן אחזו בראשן, וחזק כחו של משה יותר מכחן של שבעים זקנים, שנאמר (דברים לד, יב) "ולכל היד החזקה". נסתכל משה בלוחות, וראה הכתב שבהן שפורח, וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו. אחרים אמרו. לא שבר, עד שנאמר לו מפי הגבורה, (להלן לד, א) "אשר שברת", אמר לו יפה כחך ששברת. רבי מאיר אומר. (דברים י, ה) "ויהיו שם כאשר צוני". שנצטוה ושבר הלוחות.

תניא. רבי שמעון בן אלעזר אומר. לעולם יהא אדם זהיר בתשובה, שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה פקרו האפיקורסים, שנאמר ואשלכהו באש ויצא העגל הזה.

**פסוק כו-כז** ויעמד משה בשער המחנה ויאמר וגו'. אמר רב חסדא. שבטו של לוי לא עבד אלילים, שנאמר ויעמד משה בשער המחנה וגו'. איתיביה, "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו". "אביו", אבי אמו מישראל, "אחיו", אחיו מאמו, "בניו", בני בתו מישראל. שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר. מאחר שמעשה העגל שוין, מפני מה אין מיתתן שוה. אמר לה. אין חכמה לאשה אלא בפלך, שנאמר (להלן לה, כה) "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". אתמר. רב ולוי, חד אמר, זיבח וקטר, בסיף, גיפף ונישק, במיתה, שמח בלבו, בהדרוקן, חד אמר, עדים והתראה, בסיף, לא עדים ולא התראה, בהדרוקן, עדים בלא התראה, במגפה.

מי לה' אלי. מאן לא בעי מיהוי בר בייתיה דמלכא. אלא, אמר משה, מי שלא נתן נזם לעגל, יבוא אצלי, מיד, ויאספו אליו כל בני לוי.

**פסוק לב** ועתה אם תשא חטאתם. רבי נתן אומר. לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר "שאוני והטילני אל הים". וכן אתה מוצא באבות ובנביאים, שנתנו נפשם על ישראל. במשה הוא אומר, ועתה אם תשא חטאתם (במדבר יא, טו) "ואם ככה את עשה לי". בדוד הוא אומר, (ש"ב כד, יז) "ויאמר דוד אל ה' הנה אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו" וגו'.

ואם אין מחני נא. מספרך. זה ספרן של צדיקים. אשר כתבת. זה ספרן של בינונים. שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. ושל רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו, נכתבין לחיים, לא זכו, נכתבין למיתה. א"ר אבין. מאי קראה. "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו".

**פסוק לד** וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם. אמר רבי יצחק. אין לך כל פרענות ופרענות שבא לעולם, שאין בו מעשרים וארבע בהכרע ליטרא מעגל הראשון, שנאמר וביום פקדי וגו'. אמר רבי. לאחר עשרים וארבעה דורות, פסוק זה, שנאמר "ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקדות העיר וגו'.