# פרק ל"ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/ki-tisa/perek-34/

**פסוק א-ב** פסל לך. אמר רבי חמא בר חנינא. מפסלת הלוחות העשיר משה, שנאמר פסל לך, שיהא פסלת שלך. אמר רבי חנן. מחצב אבנים טובות ומרגליות גלה לו הקדוש ברוך הוא למשה בתוך אהלו, ומשם העשיר משה.

בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (להלן פסוק כז) "כתב לך", פסל לך, מה פסלתן שלך, אף כתבן שלך. משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יברך". אמר רבי יוחנן. אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכלן ממשה. גבור. דכתיב "ואתפש בשני הלחת וגו' ואשברם לעיניכם", ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה עשיר. דכתיב פסל לך. חכם. רב ושמואל דאמרי תרוייהו, חמשים שערי בינה נמסרו למשה, חסר אחת, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלהים". עניו. דכתיב (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד".

הלכה, אדם מישראל שקדש אשה מי צריך לתן שכר כתב קדושין. כך שנו חכמים. אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהן, והחתן נותן שכר.

זה שאמר הכתוב "עת להשליך אבנים", זה משה, (לעיל לב, יט) "וישלך (משה) [מידו] את הלחת", (שם) "ועת כנוס אבנים", ועת היה שהחזירם לישראל, שנאמר פסל לך וזה שאמר הכתוב (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס", ומי זה שכעס, זה משה, דכתיב "ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת". אמר לו הקדוש ברוך הוא. משה, היית מפיג חמתך בלוחות הברית, מבקש את שאפיג את חמתי, ואת רואה שאין העולם יכול לעמד אפלו לשעה. אמר לו. ומה יש לי לעשות לך, לתת עליך קטדיקי, את שברת ואת מחליף, פסל לך.

כתיב (ויקרא ה, כג) "והשיב וגו' או את הפקדון אשר הפקד אתו". אמר לו הקדוש ברוך הוא. הלוחות לא היו מפקדות בידך. והיה נכון לבקר .

וכתבת[י] על הלחת. וכתיב (לעיל לב, טז) "והלחת מעשה אלהים המה". משלו משל למה הדבר דומה. למלך בשר ודם שקדש את האשה, והלך והביא את הלבלר ואת הדיו ואת הקולמוס ואת השטר ואת העדים. קלקלה, היא מביאה את הכל, דיה שיתן לה המלך כתב וזכר יד שלו, אתה שברת אותם, אתה מחליף אותם.

**רמז שצז** שאלו את רבן יוחנן בן זכאי. מפני מה לוחות הראשונות מעשה שמים והשניות מעשה אדם. אמר לו. אומר לכם למה הדבר דומה למלך שנשא אשה, והניר והלבלר משלו, עטרה משלו והכניסה לתוך ביתו. ראה אותה המלך שוחקת עם עבד אחד משלו, קצף עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו. אמר לו. מרי, אין אתה יודע מהיכן נטלת אותה, לא מבין העבדים גדולה, וכיון שגדלה ביניהן לבה גס בהן. אמר לו המלך. ומה אתה מבקש, שאתרצה לה, הבא הניר והלבלר משלך, והרי כתב ידי. כך אמר משה להקדוש ברוך הוא כשעשו ישראל אותו מעשה. אין אתה יודע מאיזה מקום הוצאת אותם, ממקום עבדה זרה. אמר לו הקדוש ברוך הוא. ומה אתה מבקש, שאתרצה להם, הבא הלוחות משלך, והרי כתב ידי. אמר לו הקדוש ברוך הוא. חייך, כשם שנתת נפשך עליהם בעולם הזה, אף לעתיד לבוא, כשאביא להם את אליהו זכור לטוב, שניכם באים כאחד, שנאמר (נחום א, ג) "ה' בסופה ובשערה דרכו", "בסופה", זה משה דכתיב "ותשם בסוף על שפת היאר", "ובשערה", זה אליהו דכתיב (מ"ב ב, יא) "ויעל אליהו בסערה השמים", אותה שעה הוא בא ומנחם אתכם, שנאמר (מלאכי ג, כג כד) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים".

(כתוב ברמז .

**פסוק ג** **רמז שצח** גם הצאן והבקר אל ירעו. תניא. רבי יוסי אומר. לא מקומו של אדם מכבדו, אלא הוא מכבד את מקומו, שכן מצינו בסיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו נסתלקה שכינה אמרה תורה (לעיל יט, יג) "במשך היבל המה יעלו בהר". וכן מצינו באהל מועד, שכל זמן שאהל מועד נטוי אמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" הגלל הפרכת התרו זבין ומצרעין לכנס לשם.

**פסוק ו-י** ויעבר ה' על פניו. אמר רבי יוחנן. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה, אמר לו, כל זמן שישראל חוטאין לפני, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. אמר הקדוש ברוך הוא.

אם אני משמר לאדם עוונותיו ראשונים, אין העולם עומד, אלא עלי להעביר ראשונה וכך היא המדה. עמד משה בתפלה, והעביר כל מה שחטאו, שנאמר ויעבר ה' על פניו, אל תקרי 'ויעבר' אלא 'ויעבר'. וכן הוא אומר, (מיכה ז, יח) "מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע".

ה' ה'. אני הוא קדם שחטא אדם, ואני הוא לאחר שחטא ויעשה תשובה. אמר רבי יהודה. ברית כרותה לשלש עשרה מדות, שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כרת ברית.

ארך אפים ורב חסד. מטה כלפי חסד. היכי עבד. רבי אלעזר אמר. כובש, דכתיב (שם, יט) "ישוב ירחמנו יכבש עונותינו". רבי יוסי בר רבי חנינא אמר. נושא, שנאמר נשא עון. תנא דבי רבי ישמעאל. מעביר ראשון ראשון, וכך היא המדה, ועון עצמו אינו נמחק ואי אכא רבא עונות מיחשב בהדייהו. אמר רבא. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר "נשא עון" למי נשא עון, למי (שם) ש"עבר על פשע". רב הונא בריה דרב יהושע חלש. על רב פפא לשיולי ביה. חזא דתקיף ליה עלמא טובא. אמר להו. צביתו ליה זוודתא. לסוף איתפח. הוה קא מכסיף רב פפא למחזייה. אמר לו. הכי הוה, ואמר להו קדשא בריך הוא, הואיל ולא מוקי במלי לא תשתעו בהדיה, שנאמר "מי אל כמוך נשא עון", למי ש"עבר על פשע". "לשארית נחלתו", אליה וקוץ בה. "לשארית נחלתו", ולא כל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים. אילפא רמי. כתיב ורב חסד, וכתיב ואמת. בתחלה ואמת, ולבסוף ורב חסד.

משל למה הדבר דומה למלך, שהיה חיב (לא') [לו אחד] מאה מנה. שלח עליו שליח ואמר לו, בוא ועשה עם המלך חשבון. היה מצר. שלח עליו אחר ואמר לו, בוא ועשה עם המלך חשבון. שוב היה מצר. מה עשה המלך, עמד בלילה ונטל כיס אחד, ונתן לתוכו מאה מנה, וזרקו דרך החלון, ועמד וקבל הכיס, והתחיל להיות שמח, ואחר כך שלח עליו אחר, אמר לו, בוא ועשה עם המלך חשבון, בא ופרע לו מה שהיה חיב לו, נמצא זה פורע חובו, והמלך נוטל את שלו. כך הבריות, עשה אדם עברה חיב עליה מיתה, והקדוש ברוך הוא ממתין לו עד שישא אשה והוא מוליד בן ראשון ושני, הקדוש ברוך הוא חוזר ונוטלו הימנו, נמצא זה פורע את חובו, והקדוש ברוך הוא נוטל את שלו, והגוף במקומו, שנאמר "אם תשוב ואשיבך לפני תעמד".

**רמז שצט** אמר רבי שמואל בר נחמני. מאי דכתיב ארך אפים ולא כתיב ארך אף. מאריך אפים לצדיקים ולרשעים.

נצר חסד לאלפים. תניא. רבי שמעון בן אלעזר אומר. גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים, הכא כתיב (נצר) ["ועשה] חסד לאלפים לאהבי", והתם כתיב (דברים ז, ט) "לאהביו ולשמרי מצותו לאלף דור", האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.

פקד עון אבות ).

**רמז ת** וימהר משה ויקד ארצה וישתחו. מה ראה. רבי חנינא בן גמליאל אומר. ארך אפים ראה. רבנן אמרי. אמת ראה. תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה, כשעלה משה למרום מצא להקדוש ברוך הוא שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו, רבונו של עולם, לצדיקים, אמר לו, אף לרשעים, אמר לו, רשעים יאבדו, אמר ליה, השתא חזית דמבעי לך, בשעה שחטאו ישראל במדבר אמר לו, לא כך אמרת, לצדיקים, אמר לפניו, רבונו של עולם, לא כך אמרת לי אף לרשעים, והיינו דכתיב (במדבר יד, יז) "ועתה יגדל נא כח ה'" וגו', היינו דכתיב "עדתיך נאמנו מאד" וגו', וסמיך לי' (שם צד, א) "תפלה למשה", שמע מינה ארך אפים ראה.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא. נשא עונות אין כתיב כאן, אלא נשא עון, חוטף שטר אחד מן העברות, והזכיות מכריעות. אמר רבי אלעזר. (שם סב, יג) "ולך ה' חסד", ואי לית ליה, את יהיב מן דידך, היא דעתיה דרבי אלעזר ורב חסד מטה כלפי חסד. רב הונא בשם רבי אבהו, אמר הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה, ובשביל ישראל נעשה שכחן, מה טעם, נשא עון, נשא כתיב. וכן דוד הוא אומר, "נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה".

**פסוק יד** כי לא תשתחוה לאל אחר (כתוב ברמז רפ"ח).

**פסוק טו** וקרא לך ואכלת מזבחו. תניא. רבי שמעון בן אלעזר אומר. ישראל שבחוצה לארץ עובדי אלילים בטהרה הן. כיצד. כותי שעשה משתה לבנו וזמן את כל היהודים שבעיר, אף על פי שאוכלין ושותין משלהן (והוא) [ושמש שלהן] עומד עליהן, מעלה עליהן הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר "וקרא לך ואכלת" וגו'. אימא עד דאכיל. אם כן לימא קרא "ואכלת מזבחו", מאי "וקרא לך", משעת קריאה.

**פסוק יז-יח** אלהי מסכה לא תעשה לך. אמר רבי אלעזר בן עזריה. כל המבזה את המועדות כאלו עובד אלילים, שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמר.

את חג המצות תשמר (כתוב ברמז (ש"ט)).

**פסוק יט** וכל מקנך תזכר ).

**פסוק כ** **רמז תא** ופטר חמור תפדה בשה. פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס, פטור מן הבכורה, שנאמר ופטר חמור, עד שיהא היולד חמור והולד חמור. רבי יוסי הגלילי אומר. מתוך שנאמר (במדבר יח, טו) "אך פדה תפדה" שומע אני אפלו פטרי סוסים וגמלים. תלמוד לומר ופטר חמור, פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. ועדין אני אומר פטר חמור בשה, פטרי סוסים וגמלים בכל דבר. תלמוד לומר פטר חמור "פטר חמור", שתי פעמים, פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. פריך רב אחאי. אי כתב רחמנא כך, הוה אמינא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ולעולם בשה, כתב רחמנא "פטר חמור" אחרינא, פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים, ואימא מיעטינהו משה ולעולם בכל דבר. אם כן נכתוב רחמנא חמור תפדה בשה, פטר פטר תרי זמני למה לי, שמע מינה פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים. ותנא דידן, למעוטי סוסים וגמלים מנא ליה. אמר רב פפא. כל מקנך תזכר, כלל, שור ושה וחמור, פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור ושה וחמור, אין, מידי אחרינא, לא. ורבי יוסי הגלילי, פטר, הפסיק הענין. ורבנן, וי"ו, הדר ערביה. ורבי יוסי הגלילי, לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא פטר. ורבנן, איידי דהא קדושת דמים והא קדשת הגוף פסק להו והדר עריב להו.

אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי. רבי אליעזר מתיר בכלאים, מפני שהוא שה, ואוסר בכוי, מפני שהוא ספק. מתניתין מני. בן בג בג היא, דתניא בן בג בג אומר, נאמר כאן "שה" ונאמר להלן שה, מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו, אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה, "תפדה" תפדה רבה, אי "תפדה" תפדה רבה, אפלו כל מלי נמי, אם כן "שה" שה מאי אהני ליה.

ואם לא תפדה וערפתו. תניא. "לא תעבד בבכר שורך", אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים. "ולא תגז בכור צאנך", אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים. דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר. "לא תעבד בבכר שורך", אבל אתה עובד בבכור אדם. "ולא תגז בכור צאנך", אבל אתה גוזז פטר חמור. אמר רבא. מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור, מאי טעמא, גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. איתיביה אביי. לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ מאחוריו, וקוברו, ואסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. אימא, מחיים אסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. הא מדסיפא מחיים הוי, רישא לא מחיים, דקתני סיפא, לא ימיתנו לא בקנה לא במגל ולא בקרדם ולא במגרה אלא בקופיץ, לא יכניסנו בחדר וינעל הדלת בפניו בשביל שימות, ואסור בגזה ועבדה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. רישא וסיפא מחיים, רישא בהנאת דמיו וסיפא בהנאת גופו, וצריכא, דאי תני דמיו, בההוא קא שרי רבי שמעון, אבל בהנאת גופו אימא מודי ליה לרבי יהודה, ואי תנא הנאת גופו, בההיא קאמר רבי יהודה, אבל בהנאת דמים אימא מודי ליה לרבי שמעון, צריכא. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה. מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור. אמר רב נחמן. מנא אמינא לה. דתניא, וערפתו, נאמר כאן וערפתו ונאמר להלן (דברים כא, ד) "וערפו", מה להלן אסור, אף כאן אסור, מני, אלימא רבי יהודה, מחיים נמי מיסר אסר, אלא לאו רבי שמעון היא. לעולם רבי יהודה היא, ואצטריך, סלקא דעתך אמינא עריפה במקום פדיה עומדת, מה פדיה מתרת אף עריפה מתרת, קא משמע לן. אמר רב נחמן. מנא אמינא לה. מדתני לוי, הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסד ממונו, מני אלימא רבי יהודה, הא מיפסד וקאי, אלא לאו רבי שמעון. אבעית אימא, לרבי שמעון לפחת מיתה, אבעית אימא, רבי יהודה, הפסדא דביני ביני.

תניא. (לעיל יג, יג) "תפדה" [תפדה] "תפדה". מיד. תפדה. כל שהוא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר. אין פדיה פחות משקל. אמר מר. "תפדה". מיד. תפדה. כל שהוא. פשיטא. אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ואיתקש לבכור אדם, מה בכור אדם אחר שלשים וחמש, הכא נמי שלשים וחמש, קא משמע לן "תפדה", מיד, תפדה, כל שהוא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר. אין פדיה פחותה משקל. מה נפשך, אי מקיש לבכור, ליבעי חמש, ואי לא מקיש, שקל מנא ליה. לעולם לא מקיש, אמר רבא, אמר קרא, (ויקרא כז, כה) "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש", כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל. ורבנן, ההוא בהשגת יד הוא דכתיב.

**רמז תב** אמר רב נחמן. הלכה כדברי חכמים. וכמה. אמר רב יוסף. אפלו פטרוזא בת דנקא. אמר רבא. אף אנן נמי תנינא, ופטר חמור תפדה בשה, מן הכבשים ומן העזים, זכר ונקבה, קטן וגדול, תמים ובעל מום, ופודה בו פעמים הרבה. פשיטא. מהו דתימא, כלי האי לא, אי נמי פטרוזא לא, קא משמע לן. רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור. שדריה לקמיה דרבי טרפון. אמר לו. כמה בעינא למיתבא ליה לכהן. אמר לו. הרי אמרו, עין יפה בסלע, עין רעה בשקל, בינונית ברגיא. אמר רבא. הלכתא, ברגיא. וכמה, תלתא זוזי, רגיל להכא ורגיל להכא. קשיא הלכתא אהלכתא. לא קשיא. כאן בבא למלך, כאן בבא מעצמו. אמר רבי יצחק אמר ריש לקיש. מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו, פודה בשויו. למאן, אלימא לרבי יהודה, הא אמר הקפידה עליו תורה בשה, אלא לרבי שמעון. אפלו תימא לרבי יהודה, [לא] יהא פדיונו חמור מן ההקדש, ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו. רב נחמן בריה דרב יוסף פריק ליה בשלקי בשויו.

חד עם דארעא שאליה לרבי מאיר. פטר חמור, במה הוא נפדה. אמר לו. בשה, דכתיב ופטר חמור תפדה בשה. ואם אין לו שה, במה הוא נפדה. אמר ליה. בגדי. אמר ליה מן הא. אמר ליה. דכתיב (דברים יד, ד) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים". עמד ונשקו על ראשו.

כל בכור בניך תפדה. המפריש פדיון בנו (בדמי שויו) ואבד, חיב באחריותו. מנלן. אמר רב אמר רבי יונתן. כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם, מה להלן יורשין חיבין, אף כאן יורשין חיבין.

תנו רבנן. כל מצות הבן המטלות על האב לעשות לבנו, אנשים חיבין ונשים פטורות, למולו ולפדותו, ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אמנות. לפדותו מנלן. דכתיב כל בכור בניך תפדה והיכא דלא פרקיה אבוה, מחייב איהו למפרק נפשיה, דכתיב תפדה, קרי ביה תפדה. ואיהי, מנלן דלא מיפקדה. דכתיב תפדה. תפדה, המצוה לפדות את עצמו, מצוה לפדות את אחרים. ואיהי, מנלן דלא מיפקדה למיפרק נפשה. דכתיב תפדה תפדה, כל שאחרים מצוין לפדותו, מצוה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצוין לפדותו, אינו מצווה לפדות את עצמו. ומנין שאין אחרים מצוין לפדותה. אמר קרא, כל בכור בניך תפדה, בניך ולא בנותיך. תנו רבנן. הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר. בנו קודמו, שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו. אמר רבי (יהודה) [ירמיה]. הכל מודים, כל היכא דליכא אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו, מאי טעמא, מצוה דגופיה עדיף. כי פליגי היכא דאכא חמש משעבדים וחמש בני חורין, רבי יהודה סבר, מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, בהני חמש סלעים פריק ליה לבריה, ואזיל כהן וטריף חמש משעבדים, ופריק ליה לדידיה. ורבנן לטעמייהו, דאמרי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דגופיה עדיף.

תנו רבנן. לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל. רבי יהודה אומר. עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. בשלמא לרבי יהודה, כדקאמר טעמא, אלא רבנן מאי טעמייהו. דאמר קרא, כל בכור בניך תפדה, והדר ולא יראו פני ריקם.

תנו רבנן. מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים, שחיב לפדות את כלם. שנאמר כל בכור בניך תפדה. פשיטא, בפטר רחם תלה רחמנא. מהו דתימא, נילף בכור בכור מנחלה, מה להלן ראשית אונו, אף כאן ראשית אונו, קא משמע לן.

**פסוק כא** בחריש ובקציר תשבת .

רבי עקיבא אומר. אינו צריך לומר בחריש ובקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה, ד) "לא תזרע", אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. ורבי (שמעון) [ישמעאל] אומר. מה חריש רשות, אף קציר רשות, יצא קציר העמר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל, מוסיפין מחל על הקדש מנא ליה. נפקא ליה מדתניא, "ועניתם את נפשתיכם" וכו'.

אמר ליה ההוא מרבנן, לרבא. ממאי דחרישא רשות, דלמא חרישת עמר דמצוה [ו]אפלו הכי אמר רחמנא תשבות. אמר רבא. קצירה דומיא דחרישא, מה חרישה, מצא חרוש אינו חורש, אף קצירה, מצא (קציר) [קצור] אינו קוצר, ואי סלקא דעתך דבקצירה דמצוה, מצא (קציר) [קצור] אינו, קוצר הא מצוה לקצר ולהביא.

**פסוק כב** וחג האסיף תקופת השנה. אמר רב(י) יהודה אמר רב. אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רבו של חדש, ששה עשר יום. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר. עשרים ואחד יום. אמר רבי יוחנן. ושניהם מקרא אחד דרשו, וחג האסיף תקופת השנה. מר סבר, כלו חג בעינן בתקופה חדשה, ומר סבר מקצת חג בעינן בתקופה [חדשה]. מאי קא סברי. אי קא סברי יום תקופה גומר, בלאו הכי נמי לא למאן דאמר כולי חג איכא ולא למאן דאמר מקצת חג אכא, אלא קסבר יום תקופה מתחיל. מיתיבי, יום תקופה גומר, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר, יום תקופה מתחיל, ועוד תניא, אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רבו של חדש, ששה עשר יום, רבי יהודה אומר, שתי ידות בחדש, עשרים יום, רבי יוסי אומר, מחשבין, ששה עשר לפני פסח, מעברין, ששה עשר לפני החג, אין מעברין, רבי שמעון אומר, אף ששה עשר לפני החג, מעברין, אחרים אומרים, מעוטו, ארבעה עשר יום. קשיא. אמר מר. רבי יוסי אומר. ששה עשר יום לפני הפסח, מעברין. היינו רבי יהודה. יום תקופה גומר ויום תקופה מתחיל, איכא בנייהו. אלא לרבי יוסי ששה עשר לפני החג הוא דלא, הא שבעה עשר ושמונה עשר אין, והאמר, ששה עשר לפני הפסח, אין, בציר, לא. איידי דתנא רישא ששה עשר לפני הפסח, תנא סיפא נמי ששה עשר לפני החג. רבי שמעון אומר. אף ששה עשר לפני החג, מעברין. היינו תנא קמא. אכא בנייהו יום תקופה [מתחיל ויום תקופה גומר], ולא מסיימי. אחרים אומרים ארבעה עשר יום. מאי קסברי, אי קא סברי יום תקופה גומר וכליה חג בעינן, הא איכא. אחרים בתקופת ניסן קיימי, דכתיב (דברים טז, א) "שמור את החדש האביב ועשית פסח", שמור אביב של תקופה, שיהא בחדש ניסן. וליעבריה לאדר. תנא מלמעלה למטה קא חשיב, והכי קאמר, עד מעוטו מעברין, ארבעה עשר יום. רבינא אמר. לעולם אחרים בתשרי קיימי, וקסברי אחרים, כלי חג בעינן. יום ראשון, חג האסיף כתיב. חג הבא בזמן אספה.

**פסוק כג** שלש פעמים בשנה ). זכורך, וכן את פני האדן (כתוב ברמז שנ"ז).

**פסוק כד** **רמז תג** ולא יחמד איש את ארצך. אמר רבי אלעזר. שלוחי מצוה אינן נזוקין, לא בהליכתן ולא בחזרתן. כמאן. כי האי תנא, דתניא, אסי בן יהודה אומר, כלפי שאמרה תורה ולא יחמד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה ותרנגלתך מנקרת באשפה ואין חלדה מזיקתה, והלא דברים קל וחמר, ומה מי שדרכן לזק, אין נזוקין, אדם שאין דרכו לזק, על אחת כמה וכמה, אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, תלמוד לומר (דברים טז, ז) "ופנית בבקר והלכת לאהליך", מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. וכי מאחר דנפקא ליה מופנית בבקר" דאפלו בחזרה לא יזק, בהליכה למה לי. כדרבי אמי, כל שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל.

**רמז תד** ולא יחמד איש את ארצך. מעשה באחד שהניח בית של תרנגולין, ובא ומצא חתולות מקרעין. חד בר נש שביק ביתו פתוח, ובא ומצא חכנא כריכא על קורקוסוי. רבי פנחס משתעי הדין עבדא. תרין אחין באשקלון הוה לון מגורין נוכראין. אמרין. כדו אלין יהודאין סלקין לירושלם, אנן נסבין כל מה דאית להון. מן דסלקין, זמן להון הקדוש ברוך הוא מלאכין נכנסין ויוצאין בדמותן. מן דנחתין שאלון להון. מאן שבקתון לגו ביתא אמרין. ולא (חד) בר נש. אמרין. בריך אלהא קדשא דיהודאי, דלא שביקן ולא שביק להון.

נבות היזרעלי היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסין לשמע קולו. פעם אחת לא עלה, והעמידו עליו בני בליעל, ואבד מן העולם. מי גרם לו. על ידי שלא עלה לירושלים בראיה, לכבד את הקדוש ברוך הוא ממה שחננו. למה. שכבר אמרה תורה ולא יחמד איש את ארצך, אימתי, בעלתך.

**פסוק כה** לא תשחט על חמץ דם זבחי. אמר רבא לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים. ואימא חד חד כי שחיט. זמן שחיטה אמר רחמנא .

ולא ילין וגו'. חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים. מתניתין דלא כבן תימא, דתנינא, בן תימא אומר, חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום אחד ולילה. מאי טעמא. דכתיב ולא ילין לבקר זבח חג, זה חגיגה, הפסח, כמשמעו, ולכליל אקשיה לפסח. ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה באה מן הבקר, ואינה באה מן הנקבות, ואינה באה בן שתי שנים, ואינה נאכלת אלא למנוייו.

**פסוק כו** ראשית בכורי אדמתך (כתוב ברמז שנח).

לא תבשל גדי .

**פסוק כז** כתב לך את (כל) הדברים האלה כי על פי וגו'. אמר רבי אלעזר. תורה, רב בכתב ומעוט על פה, שנאמר (הושע ח, יב) "אכתב (לך) [לו] רבי תורתי". רבי יוחנן אמר רוב על פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה. ואידך נמי, הכתיב "אכתב לך רבי". ההיא אתמוהי קא מתמה. ואידך, נמי, הכתיב כי על פי הדברים האלה. ההיא, משום דתקיפי לא מצי למימר להו. דרש רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דריש לקיש. כתיב, כתב לך את (כל) הדברים האלה, וכתיב כי על פי הדברים האלה, הא כיצד. דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא. אלה, אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות. אמר רבי יוחנן. לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל.

אמרי, דלמא מלתא חדתי שאני, דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי, (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל.

גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.

**רמז תה** כשבא הקדוש ברוך הוא לתן את התורה, אמר למשה על סדר המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", אפלו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא. לך, ולמדה את בני ישראל. אמר ליה משה. רבונו של עולם, כתב אתה לבניך. אמר ליה. מבקש אני לתן אותה לכם בכתב, אלא שגלוי לפני שעתידים אמות העולם לשלט בהם ולטל אותה מהם ויהיו בני כאמות העולם, אלא המקרא תתן להם בכתב, והאגדה והמשנה והתלמוד על פה. ויאמר ה' אל משה. כתב לך. זה מקרא. כי על פי. המשנה והתלמוד, שהן מבדילים בין ישראל ובין אמות העולם.

כתב לך. הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם, שנאמר (לעיל לא, יח) "כתבים באצבע אלהים", אבל השניים, אתה כתב לך משל למה הדבר דומה. למלך שנשא אשה וכתב לה גמיקום משלו. לא עשה, אלא קלקלה וטרדה בא שושבינה, ורצה אותה למלך. אמר ליה המלך. אני לא נתרציתי אלא לך, ועשה גמיקום אחר. (כטוב) [כתב] לך. בזכותך אני נותן להם את התורה.

**פסוק כח** **רמז תו** ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ושתיה. מלאכים ירדו אצל אברהם ואכלו, משה עלה לעליונים, ראה שאין שם אכילה ושתיה, לא אכל ולא שתה (כתוב בסוף "ואלה המשפטים").

לחם לא אכל. מלחמה של תורה אכל. ומים לא שתה מימיה של תורה שתה, שנאמר (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי", ואומר "הוי כל צמא לכו למים". היה לומד תורה ביום, ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה, למה, אלא ללמד לישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה. ומאין היה נזון כל אותן ארבעים יום. מזיו השכינה.

ארבעים יום וארבעים לילה. והלא כתיב (דניאל ב, כב) "ונהורא עמה שרא", "ונגה כאור תהיה", (תהלים קלט, יב) "גם חשך לא יחשיך ממך", מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה. אלא, בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה. דבר אחר. כשהיה רואה למלאכים מקלסין אותו בקדוש, היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה רואה אותן מקלסין בברוך, היה יודע שהוא לילה. דבר אחר. כשהיה רואה אותן ששוחקין מן להוריד לישראל, היה יודע שהוא יום, וכשהיה יורד להם, היה יודע שהוא לילה. דבר אחר. כשהיה רואה גלגל חמה בא וכורע לפני המקום, היה יודע שהוא לילה, וכשהיה רואה הלבנה וכוכבים ומזלות באים ומשתחוים, היה יודע שהוא יום. כשהיה תפלה קודמת לקריאת שמע, היה יודע שהוא לילה. מלאך שהוא ממנה על התפלה ממתין עד שיתפלל כנסיה האחרונה שבישראל, והוא עושה כל התפלות עטרה, והוא נותנו בראשו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר(משלי י, י) "ברכות לראש צדיק", לראש צדיקו של עולם.

**פסוק כט** ויהי ברדת משה (מן ההר) [מהר סיני]. מהיכן נטל משה קרני ההוד. רבותינו אומרים. מן המערה, שנאמר "והיה בעבר כבדי ושמתיך" וגו'. רבי ברכיה אומר. מן הלוחות, ארכן של לוחות ששה טפחים, ורחבן שלשה, והיה משה מחזיק בשני טפחים, והקדוש ברוך הוא בשני טפחים, ושני טפחים ריוח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד.

**רמז תז** רבי יהודה בר נחמן אמר. כשמשה כתב את התורה נשתיר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד. ומשה לא ידע כי קרן וגו'. כל ההוד שנטל, ממתן שכר, אבל הקרן קימת לו, שנאמר (חבקוק ג, ד) "קרנים מידו לו" וגו', וכשיטלו הצדיקים שכרן לעולם הבא יטול הוא שכרו, שנאמר (ישעיה מ, י) "הנה אדני ה' בחזק יבוא וזרעו משלה לו הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו".

**פסוק ל** וייראו מגשת אליו (כתוב ברמז ???).

**פסוק לא-לב** **רמז תח** ויקרא אלהם משה וישבו אליו. לפי שנאמר (במדבר י, ג ד) "ותקעו בהן. ואם באחת יתקעו" אבל לא שמענו להיכן, הריני דן, נאמר כאן "תקיעה", בעדה, ונאמר "תקיעה" בנשיאים, מה תקיעה האמורה בעדה בפתח אהל מועד, אף תקיעה האמורה בנשיאים בפתח אהל מועד. או הקודם במקרא קודם למעשה. תלמוד לומר "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל", הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם, ופרט באחת מהן שהנשיאים קודמין, אף פורט אני בכל דברות שבתורה שהנשאים קודמים רבי יונתן אומר. אינו צריך, שהרי כבר נאמר ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים וגו' ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, הואיל ואמור דבור בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם שהנשיאים קודמים וכו', ומה תלמוד לומר "אל ראשי המטות", בא ללמדך שאין התרת נדרים אלא בממחין.

**פסוק לד** ויצא ודבר אל בני ישראל (כתוב ברמז רפ"ב).