# פרק כ"א

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/mishpatim/perek-21/

**פסוק א** ואלה המשפטים, זה שאמר הכתוב (תהלים צט, ד) "ועז מלך משפט אהב", כל העז והגבורה ושבח להקדוש ברוך הוא הן. אמר דוד, (דבהי"א כט, יא) "לך ה' הגדלה", אתה מוצא, מי שהוא בעל זרוע מעביר על המשפט, אבל הקדוש ברוך הוא הוא בעל זרוע ואוהב משפט. "אתה כוננת מישרים", אמר רבי אלכסנדרי, שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה לזה. רבץ לו חמורו של אחד מהן ראה אותו חברו ועבר. משעבר אמר, כתיב בתורה (להלן כג, ה) "כי תראה חמור שנאך" מיד חזר וטען עמו. התחיל לשיח בלבו. אמר, כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע, נכנסו לפנדק ואכלו ושתו. מי גרם להם שעשו שלום ביניהם, על ידי שהבינו זה בתורה, הוי, "אתה כוננת מישרים".

ואלה המשפטים, הדא הוא דכתיב (משלי כט, ד) "מלך במשפט יעמיד ארץ", זה הקדוש ברוך הוא כשבא לתן תורה לישראל פתח במשפט, מה כתיב (לעיל טו, כה) "שם שם לו חק ומשפט". וכאן למד משה את המשפטים שלמד, לישראל.

אמר רבי אבהו, כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים. "אלה תלדות השמים" פסל תהו ובהו וחשך. וכאן ואלה המשפטים, מוסיף על הראשונים, (לעיל טו, כה) "שם שם לו חק ומשפט".

זה שאמר הכתוב "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", אמר הקדוש ברוך הוא למשה, נתתי להם את התורה, תן להם את המשפטים. (כתוב ברמז רע"ג).

**רמז שז** (הושע ג, ב) "ואכרה לי בחמשה עשר כסף", הרי חמשה עשר, "וחמר שערים", הרי שלשים, (שם) "ולתך שערים", הרי ששים מצוות שכתב משה בתורה. ואמר רב יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי שלושה פרשיות כתב לנו משה בתורה כל אחת ואחת יש בה מששים ששים מצוות. ואלו הן, פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים. רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא, משבעים שבעים. ואמר רבי לוי. ולא פליגין, מאן דעבד פרשת פסחים שבעים, כלל עמה פרשת תפלין, מאן דעבד פרשת נזיקין שבעים, כלל עמה פרשת שמיטין, ומאן דעבד פרשת קדושים שבעים, כלל עמה פרשת ערלה.

רבי עקיבא אומר, מנין שחיב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדו. שנאמר (דברים לא, יט) "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". ומנין שחיב להראות לו פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. תנו רבנן, כיצד סדר משנה. משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן, נסתלקו בניו, אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר, לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל ישראל ושנה להם משה פרקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, וביד בניו שלשה, וביד זקנים שנים וביד העם אחד. נסתלק משה, ושנה להם אהרן פרקן. נסתלק אהרן, ושנו להם בניו פרקן. נסתלקו בניו, ושנו להם זקנים פרקן. נמצאו ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה, חיב אדם לשנות לתלמידיו ארבעה פעמים. וקל וחמר, ומה הללו שלמדו מפי משה ומשה מפי הגבורה, כך, שאר כל העם על אחת כמה וכמה. ולגמרו כלהו ממשה, כדי לחלק כבוד לאהרן, וכבוד לבניו וכבוד לזקנים. וליעול אהרן ולגמר ממשה, וליעיילו בניו ולגמרו מאהרן, וליעיילו זקנים ולגמרו מבניו, וניזלו וליגמרינהו לכלהו ישראל, כיון דמשה מפי הגבורה למד, מסתייעא מלתא.

**רמז שח** כל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חיבין. מנא הני מלי, אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, אמר קרא, (במדבר ה, ו) "איש או אשה כי יעשו" וגו', והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא, אמר קרא ואלה המשפטים, השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. דבי חזקיה תנא, "והמית איש או אשה", השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה. וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא, משום כפרה חס רחמנא עליה, אבל דינין אימא איש דבר משא ומתן אין, אשה לא, ואי אשמועינן הא, משום דחיותא הוא, אבל כפר, איש דבר מצוה אין, אשה לא, ואי אשמועינן הא, משום דאכא אבוד נשמה חס רחמנא עלה, אבל הנך תרתי אימא לא, צריכא.

דרש בר קפרא, מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין, דכתיב (לעיל כ, כג) "ולא תעלה במעלת", וסמיך ליה ואלה המשפטים. אמר רבי אלעזר, מנין לדין שלא יפסיע על ראשי עם קדש, שנאמר "ולא תעלה במעלת", וסמיך ליה ואלה המשפטים. אשר תשים, 'אשר תלמד' מבעיא ליה. אמר רבי ירמיה. אלו כלי הדינין. רב הונא, כי הוה נפיק לדינא, אמר. אפיקו לי מאני דחנותאי וכו'. "ואצוה את שפטיכם", כנגד מקל ורצועה תהא זריז.

אביי אשכח לרב יוסף דהוה קא מעשי אגיטי, אמר ליה, אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה רבי טרפון אומר, כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של כותיים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי לזקק להם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני כותיים, דבר אחר, לפניהם, ולא לפני הדיוטות. אמר ליה, אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזלות וחבלות נמי. כי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא, במלתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו.

**רמז שט** ואלה המשפטים, רבי ישמעאל אומר, אלו מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני, אף תחתונים מסיני. רבי עקיבא אומר, ואלה המשפטים, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא א, ב) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", שנה ושלש ורבע עד שילמדו, שנאמר (דברים לא, יט) "ולמדה את בני ישראל". יכול למדין ולא שונין, תלמוד לומר "שימה בפיהם". או שונים ולא יודעים תלמוד לומר ואלה המשפטים, ערכם לפניהם כשלחן ערוך, שנאמר (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת". רבי יהודה אומר ואלה המשפטים, במרה נאמרו, שנאמר (לעיל טו, כה) "שם שם לו חק ומשפט".

רבי אלעזר בן עזריה אומר, והרי הגוים שדנו כדיני ישראל, שומע אני יהיו דיניהן קימין, תלמוד לומר ואלה המשפטים, אתה דן את שלהם והם אינן דנין את שלכם. מכאן אמרו, גט המעשה בישראל כשר, ובגוים פסול. ובגוים חובטין אותו, ואומרים לו עשה מה שישראל אומרין לך. רבי שמעון בר יוחאי אומר, מה ראו דינים לקדם כל המצות שבתורה, שכשהדין בין אדם לחברו, תחרות ביניהן, נפסק להם הדין, נעשה שלום ביניהן. וכן יתרו אמר למשה, (לעיל יח, כג) "וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום".

**פסוק ב** **רמז שי** כי תקנה עבד עברי, בנמכר בבית דין בגנבתו הכתוב מדבר, שיהא עובדו ועובד את הבן. או אינו מדבר אלא במוכר עצמו, כשהוא אומר "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", הרי במוכר עצמו אמור, ומה תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי, בנמכר בגנבתו הכתוב מדבר, שיהא עובדו ועובד את הבן.

כי תקנה עבד עברי, בבן ישראל הכתוב מדבר. או אינו אלא בעבדו של עברי, ומה אני מקים (שם, מו) "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם", בנלקח מן הגוי, אבל נלקח מישראל שומע אני יהא עובד שש ויוצא בשביעית, תלמוד לומר "כי ימכר לך אחיך העברי", שאין תלמוד לומר העברי, שכבר נאמר "אחיך", ומה תלמוד לומר "העברי", אלא מפנה להקיש לדון גזרה שוה, נאמר כאן עברי ונאמר להלן "עברי", מה עברי שנאמר להלן בבן ישראל הכתוב מדבר, אף עברי שנאמר כאן בבן ישראל הכתוב מדבר. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (לעיל ה, ג) "ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו", ואומר (בראשית יד, יג) "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי".

רבי אומר, יכול תקראנו עבד, לשון בזיון, תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי, על כרחו התורה קראתו עבד.

כי תקנה עבד עברי, למה נאמר, להביא את הגר דברי רבי אליעזר. רבי ישמעאל אומר, אינו צריך, אם ישראל עובד הגוי הגר לא יעבד, אם ישראל עובד שש, הגר יעבד שתים עשרה, אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ישראל עובד שש, אף הגר יעבד שש. לפי שהוא אומר "ואם אין לו ונמכר בגנבתו", שומע אני לעולם, תלמוד לומר שש שנים יעבד, מגיד שהוא עובד שש ויוצא בשביעית.

**רמז שיא** שש שנים יעבד, שומע אני, כל עבודה במשמע. תלמוד לומר (ויקרא כה, לט) "לא תעבד בו עבדת עבד". מכאן אמרו. לא ירחץ לו רגליו, ולא ינעל לו סנדליו, ולא יטל לפניו כלים לבית המרחץ, ולא יסמך במתניו כיון שעולה במעלה, ולא יטלו לו בפורין ולא בכסא ולא בלקטקא כדרך שהעבדים עושים. תלמוד לומר (שם, מו) "ובאחיכם בני ישראל" וגו'. אבל בבנו ובתלמידו רשאי.

שש שנים יעבד, שומע אני בין עבודה שיש בה בזיון ובין עבודה שאין בה בזיון, תלמוד לומר (שם, מ) "כשכיר", מה שכיר אי אתה רשאי לשנותו מאמנותו, אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאמנותו. מכאן אמרו, לא ילמדנו רבו אמנות שהיא משמשת לרבים, כגון בלן ספר חיט טבח נחתום. רבי יוסי אומר, אם היתה אמנותן מיחדת לכך, יעשה. אבל רבו לא ישנה עליו. "כשכיר כתושב" וגו' מה שכיר עובד ביום וכו' אף וכו'. רבי יוסי אומר, הכל לפי אמנותו.

ובשבעת, שביעית למכירה, או אינו אלא שביעית לשנים. תלמוד לומר שש שנים יעבד, שביעית למכירה ולא שביעית לשנים. יצא לחפשי, למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים טו, יג) "וכי תשלחנו חפשי מעמך", שומע אני יכתב לו גט שחרור או יתן לו מעות ויצא, תלמוד לומר יצא לחפשי חנם.

מנין לבורח שחיב להשלים, תלמוד לומר, שש שנים יעבד. יכול אפלו חלה, תלמוד לומר ובשבעת יצא. חלה ואפלו כל שש, והתניא, חלה שלש ועבד שלש אין חיב להשלים, חלה כל שש חיב להשלים. אמר רב ששת, בעושה מעשה מחט. חלה ארבע, כמי שחלה כל שש וחיב להשלים.

תניא, שנה האמורה (בחדשים) [בקדשים], שנה האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחזה, שש שנים שבעבד עברי ושבבן ושבבת, כלן מעת לעת. שנה האמורה בקדשים, מנלן אמר קרא "כבש בן שנתו", שנתו שלו ולא שנת מנין העולם. שתי שנים שבשדה אחזה אמר קרא (שם כה, טו) "שני תבואת ימכר לך", פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. שנה האמורה בבתי ערי חומה, מנלן, אמר קרא (שם, כט) "עד תם שנת ממכרו", שנת ממכר שלו ולא שנת מנין עולם. שש שנים שבעבד עברי, מנלן שנאמר שש שנים יעבד ובשבעת, בשביעית נמי יעבד. שבבן ושבבת למאי הלכתא, לערכין, ולפרקין דיוצא דפן.

עבד עברי עובד את הבן, דכתיב שש שנים יעבד. ואינו עובד את האח, שנאמר "ועבדך שש שנים", לך ולא לאח. ומה ראית לרבות הבן ולהוציא את האח. מרבה אני את הבן, שכן הוא קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחזה. אדרבה, מרבה אני את האח, שכן הוא קם תחת אחיו ליבום. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו'. אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח, דכתיב (דברים טז, יז) "אף לאמתך תעשה כן", הקישה הכתוב לנרצע, מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את האח, דכתיב (להלן פסוק ו) "ורצע אדניו וגו' ועבדו לעלם", לו ולא לבן ולא לאח, וכו'.

רבי שמעון אומר, (ויקרא כה, מא) "ויצא מעמך הוא ובניו", אם הוא נמכר, בניו ובנותיו מי נמכרין, מכאן שרבו חיב במזונות בניו. כיוצא בדבר אתה אומר ויצאה אשתו עמו, אם הוא נמכר, אשתו מי נמכרת, מכאן שרבו חיב במזונות אשתו. וצריכא, דאי אשמועינן בניו ובנותיו, משום דלאו בני מעבד ומיכל נינהו, אבל אשתו, משום דברת מעבד ומיכל היא אימא תעבד ותיכול, ואי אשמועינן אשתו, דלאו דרכה לאהדורי, אבל בניו ובנותיו דדרכייהו לאהדורי אימא לא, צריכא.

**פסוק ג** אם בגפו יבא, למה נאמר, לפי שהוא אומר אם אדניו יתן לו אשה, רשות. או אינו אלא חובה, תלמוד לומר אם בגפו יבא בגפו יצא, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אם בגפו יבא, אם בראשי אברים נכנס, בראשי אברים יצא. לפי שהוא אומר (להלן פסוק ז) "וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים", לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנעניים יוצאים. או לא תצא בשש וביובל, כדרך שעבדים יוצאים. תלמוד לומר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" וגו', מגיד שהיא יוצאה בשש. ביובל מנין תלמוד לומר, (ויקרא כה, מב) "כי עבדי הם", מכל מקום. הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון. לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי איברים כדרך שהכנעניים יוצאים. אין לי אלא עבריה, עברי מנין תלמוד לומר (דברים שם) "העברי או העבריה", מקיש עברי לעבריה, מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף עברי לא יצא בראשי אברים. ועוד, קל וחומר הוא, ומה אם עבריה שיוצאה בסימנין, אינה יוצאה בראשי אברים, עברי שאינו יוצא בסימנין, דין הוא שלא יצא בראשי אברים. לא אם אמרת בעבריה, שאינה נמכרת על גנבה, לפיכך אינה יוצאה בראשי אברים, תאמר בעברי, שהוא נמכר על גנבתו, לפיכך יצא בראשי אברים. תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה, מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף עברי אינו יוצא בראשי אברים.

אם בעל אשה הוא, בבת ישראל הכתוב מדבר. או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדניו יתן לו אשה, הרי כנענית אמור, הא מה תלמוד לומר אם בעל אשה הוא, בבת ישראל הכתוב מדבר.

ויצאה אשתו עמו, מגיד שהוא חיב במזונותיה ובמזונות בניו, שנאמר "ויצא מעמך הוא ובניו עמו", מכלל יציאה אתה למד על כניסה. יכול שהוא חיב במזונות ארוסה ושומרת יבם, תלמוד לומר אשתו, להוציא שומרת יבם שאינה אשתו. עמו, להוציא ארוסה שאינה עמו.

תנו רבנן, אם בגפו יבא בגפו יצא, בגופו נכנס, בגופו יצא. רבי אליעזר בן יעקב אומר, יחידי נכנס, יחידי יצא. מאי בגופו יצא, אמר רבא, שאינו יוצא בראשי אברים כעבד. אמר ליה אביי, ההוא (להלן פסוק ז) מ"לא תצא כצאת העבדים" נפקא, אי מהתם, הוה אמינא ניתיב ליה דמי עיניה ונפיק, קא משמע לן. מאי יחידי יצא, (יש) [אין] לו אשה ובנים, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

**פסוק ד** **רמז שיב** אם אדניו יתן לו אשה, רשות או אינו אלא חובה, תלמוד לומר אם בגפו יבא וגו', רשות ולא חובה, דברי רבי ישמעאל. אם אדניו יתן לו אשה, שהיא מיחדת לו, שלא תהא כשפחת הפקר.

אם אדניו יתן לו אשה, בכנענית הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברית, כשהוא אומר האשה וילדיה תהיה לאדניה, הרי בכנענית הכתוב מדבר. וילדה לו בנים, אין לי אלא בנים ובנות, טומטום ואנדרוגינוס, מנין, תלמוד לומר, האשה וילדיה תהיה לאדניה, מכל מקום. רבי נתן אומר, אין תלמוד לומר וילדה לו, אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים.

**רמז שיג** האשה וילדיה, מה תלמוד לומר, מגיד שולדיה כמוה. אין לי אלא שפחה שולדיה כמוה, נכרית מנין, היה רבי ישמעאל אומר, דין הוא, מה שפחה כנענית שאין לה קדושין מכל אדם, ולדיה כמוה, אף כל שאין לה קדושין מכל אדם ולדיה כמוה. ואי זה זה ולד (שפחה ו)נכרית.

והוא יצא בגפו, מגיד שאינה צריכה הימנו גט. אין לי אלא אמה, שאינה צריכה מבן ישראל גט. בת ישראל, שאינה צריכה גט מן העבד מנין, תלמוד לומר (ויקרא כה, מד) "מהם תקנו עבד ואמה", מקיש עבד לאמה ואמה לעבד, מה אמה אינה צריכה מבן ישראל, אף בת ישראל אינה צריכה מן העבד גט. דבר אחר, והוא יצא בגפו, למה נאמר, לפי שהוא אומר שש שנים יעבד, אין לי אלא עובד שש, שהוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה. נרצע מנלן, תלמוד לומר והוא יצא בגפו, להביא את הנרצע. רבי יצחק אומר, אינו צריך, ומה אם העובד שש, שמעט בו הכתוב יציאתו, הרי הוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה, נרצע, שלא מעט הכתוב יציאתו, אינו דין שינהג בו מנהג האמור בפרשה.

אם אדניו יתן לו אשה, מוכר עצמו, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. רבי אליעזר אומר, רבו מוסר לו שפחה כנענית. מאי טעמא דתנא קמא, מעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין, אם אדניו יתן לו אשה, לו ולא למוכר עצמו. ואידך, ההוא מבעיא ליה בעל כרחיה. ואידך, (דברים טו, יח) מ"כי משנה שכר שכיר" נפקא, דתניא, "כי משנה שכר שכיר עבדך", שכיר אינו עובד אלא ביום, ועבד עברי בין ביום ובין בלילה, וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד ביום ובלילה, והלא כבר נאמר, "כי טוב לו עמך", עמך במאכל, עמך במשתה, ואמר רבי יצחק, מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית. ואידך, אי מהתם, הוה אמינא הני מילי מדעתיה, אבל בעל כרחיה אימא לא, קא משמע לן.

מי שיש לו אח מכל מקום, זוקק את אשת אחיו ליבום, חוץ מן הנולד מן השפחה ומן הנכרית. מאי טעמא, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדניה, ובנכרית כתיב (דברים ז, ד) "כי יסיר את בנך מאחרי", בנך הבא מן הגוי קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. והא בשבעה גוים כתיב. "כי יסיר", לרבות כל המסירות. וצריכא, דאי אשמעינן שפחה, משום דאין לה חייס, אבל נכרית אימא לא, ואי אשמעינן נכרית, משום דלא שיכא במצות, אבל שפחה אימא לא, צריכא.

**רמז שיד** רבי טרפון אומר, יכולין ממזרין לטהר כיצד, ממזר שנשא שפחה, הולד עבד, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדניה, שחררו, נמצא בן חורין.

שפחה, דלא תפסי בה קדושין מנלן, דאמר קרא, (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור". ולדה כמוה, מנלן, דאמר קרא, "האשה וילדיה" וגו'. נכרית דלא תפסי בה קדושין, מנלן, אמר קרא, "לא תתחתן בם". ולדה כמוה, מנלן, דאמר קרא, "כי יסיר את" וגו'.

האומר לשפחתו, הרי את בת חורין וולדך עבד, ולדה כמוה דברי רבי יוסי הגלילי. שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה, בזמן שהאשה לאדניה, ולדה לאדניה, אין האשה לאדניה, אין ולדה לאדניה. וחכמים אומרים דבריו קימין. השפחה והנכרית ולדה כמוה.

**פסוק ה** **רמז שטו** ואם אמר יאמר העבד, מגיד שאינו נרצע, עד שיאמר שתי פעמים אהבתי את אדני. אין לי אלא בזמן שיש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים. בזמן שאין לרבו אשה ובנים, מנין תלמוד לומר (דברים טו, טז) "והיה כי יאמר אליך" וגו'. מכאן אמרו, לעולם אינו נרצע, אלא אם כן יש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים. אוהב את רבו, ורבו אוהבו שנתברכו נכסיו על ידו, מנין לכך נאמר (שם) "והיה כי יאמר אליך וגו' כי טוב לו עמך", שתהא טובתו שוה לך, מכאן אמרו, לא ישנה רבו עליו, מאכילו ומשקו ומסיכו משלו, תלמוד לומר (שם) "כי טוב לו עמך". דבר אחר, "כי טוב לו עמך", אם היה חגר או סומא, אינו נרצע.

"ואף לאמתך תעשה כן", הקישה הכתוב לנרצע, מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת] וכו'. האי מיבעיא ליה לכדתניא, "ואף לאמתך תעשה כן", להעניק, או אינו אלא לרציעה, כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד, העבד ולא אמה העבריה, הא מה אני מקים "ואף לאמתך תעשה כן", להעניק. אם כן, נכתב קרא "ואף לאמתך כן", מאי "תעשה", שמע מינה תרתי.

ואם אמר יאמר, עד שיאמר וישנה. אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש, אינו נרצע, שנאמר לא אצא חפשי, עד שיאמר בשעת יציאה. אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש, אינו נרצע, שנאמר ואם אמר יאמר העבד, כשהוא עבד. אמר מר, בתחלת שש, קא סלקא דעתך תחלת שש ממש, תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ועדין אין לו אשה ובנים. ותו וכו' אטו שש לאו עבד הוא, יום אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד. אמר רבא, בתחלת פרוטה אחרונה, בסוף פרוטה אחרונה, והכי קאמר, אמר בתחלת שש קדם התחלת פרוטה אחרונה, דכבר יש לו אשה ובנים, ולא אמר בסוף שש, לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה, אינו נרצע ואפלו אמר ושנה, דכתיב לא אצא, סמוך ליציאה וכל זמן שיש עליו פרוטה שלמה לאו סמוך ליציאה הוא, אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה, אינו נרצע, שנאמר ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד.

**רמז שטז** תנו רבנן, לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים, אינו נרצע, שנאמר (דברים טו, טז) "כי אהבך ואת ביתך". לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים, אינו נרצע, שנאמר אהבתי את אדני את אשתי ואת בני. הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו, אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו עמך". רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו, אינו נרצע שנאמר "כי אהבך ואת ביתך". הוא חולה, אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו". רבו חולה והוא אינו חולה, אינו נרצע, שנאמר "עמך". בעי רב ביבי, שניהם חולים, מהו, עמך בעינן והא איכא, או דלמא "כי טוב לו" בעינן והא ליכא. תיקו.

עבד עברי כהן, רב אמר, רבו מוסר לו שפחה כנענית. ושמואל אמר, אסור. אמר ליה רב נחמן לרב ענן. כי הויתו בי מר שמואל, באיסקונדרי איטלליתו, מאי טעמא לא תימא ליה מהא, וחכמים אומרים, אין עבד עברי כהן נרצע, מפני שנעשה בעל מום, ואם תאמר אין רבו מוסר לו שפחה כנענית תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אדני את אשתי וליכא. ותו לא מידי.

**פסוק ו** **רמז שיז** והגישו אדניו אל האלהים, אצל הדינין, שימלך במוכריו. רבי אומר, בנמכר בבית דין על גנבתו הכתוב מדבר, אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו.

והגישו אל הדלת. הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעמד אף דלת מעמד. אתה אומר לכך בא, או ירצענו במזוזה, והדין נותן, מה אם הדלת שאינו כשר למצוה, כשר לרציעה, מזוזה שהיא כשרה למצוה אינו דין שתכשר לרציעה. תלמוד לומר (דברים טו, יז) "ונתתה באזנו ובדלת", בדלת אתה נותן ואי אתה נותן במזוזה.

ורצע אדניו, למה נאמר, לפי שמצינו בכל מקום, ששלוחו של אדם כמותו. אבל כאן, הוא ולא שלוחו. אזנו, בשל ימין הכתוב מדבר. או אינו אלא בשמאל. מדין אתה דן, נאמר כאן אזנו ונאמר להלן (ויקרא יד, יד) "אזנו", מה להלן בימין, אף כאן בשל ימין.

אזנו, מן המלתא, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, אף מן הסחוס. שהיה רבי מאיר אומר, אין כהן נרצע. והן אומרים נרצע. אין כהן נמכר. והן אומרים, נמכר. ומה ראתה אזן שתרצע, מכל אבריו, רבן יוחנן בן זכאי אומר, אבר ששמעה "לא תגנב" והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו.

במרצע, התורה אמרה במרצע, והלכה אמרה בכל דבר.

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל, בשלשה מקומות הלכה עוקרת המקרא. התורה אמרה (ויקרא יז, יג) "בעפר", והלכה בכל דבר. התורה אמרה (במדבר ו, ה) "בתער", והלכה בכל דבר. התורה אמרה (דברים כד, א) "ספר", והלכה בכל דבר.

רבי אומר, אומר אני, במין מתכת בלבד. ועבדו לעלם, עד היובל. שהיה בדין, ומה אם הכסף, שיפה כחו וקונה את הכל, אינו קונה אלא שש, רציעה, שאינה קונה אלא עבדין, אינו דין שלא תהא קונה אלא שש. הא מה תלמוד לומר ועבדו לעלם, עד היובל. או ועבדו לעלם, כמשמעו, תלמוד לומר "ושבתם איש אל אחזתו", רבי אומר, בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה, שנאמר ועבדו לעלם, עד היובל. הא כיצד, הגיע יובל, יצא. מת אדון, יצא.

ועבדו, אותו הוא עובד, ואינו עובד את הבן. שהיה בדין, ומה אם העובד שש, שמעט הכתוב ביציאתו, הרי הוא עובדו ועובד את הבן, נרצע, שרבה הכתוב יציאתו, אינו דין שיהא עובדו ועובד את הבן, תלמוד לומר ועבדו, אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן. (הוא) נרצע והעבריה, לא את הבן ולא את הבת.

חלצה בשמאל, חליצתה פסולה, ורבי אליעזר מכשיר. מאי טעמא דרבנן, ילפי רגל רגל ממצרע, מה להלן בימין, אף כאן ימין. ורבי אליעזר לא יליף, והתניא, רבי אליעזר אומר, מנין לרציעה שהיא באזן ימין, נאמר כאן אזן ונאמר להלן "אזן", מה להלן בימין אף כאן בימין, אמר רבי יוחנן, מחלפת השיטה. רבא אמר. לעולם לא תיפוך, אזן אזן מפנה, רגל רגל לא מפנה. וכי לא מפנה מאי פרכת, משום דאכא למיפרך מה למצרע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת.

תנו רבנן, מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש. [מכרוהו בית דין, אינו נמכר אלא לשש]. רבי אליעזר אומר, זה וזה אינו נמכר אלא לשש. מאי טעמא דתנא קמא, מעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין "ועבדך", לך ולא ליורש. ואידך, "ועבדך" אחרינא כתיב. ואידך, ההוא, (להרצעת אזן) [להרצעת אדון] הוא דאתא. מוכר עצמו אינו נרצע, רבי אליעזר אומר, נרצע. מאי טעמא דתנא קמא, מעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין ורצע אדניו את אזנו, שלו ולא אזנו של מוכר עצמו. ואידך, ההוא לגזרה שוה הוא דאתא, נאמר כאן אזן וכו'. ואידך, אם כן נימא קרא אזן, מאי אזנו, שמע מינה תרתי. ואידך, ההוא מבעיא ליה אזנו ולא אזנה. ואידך, מ'ואם יאמר העבד', ולא אמה העבריה. ואידך, עד שיאמר כשהוא עבד. ואידך, מעבד העבד. ואידך, עבד העבד לא דריש.

הנרצע נקנה ברציעה, דכתיב ורצע אדניו את אזנו. וקונה את עצמו ביובל, דכתיב ועבדו לעולם, לעולמו של יובל. ובמיתת האדון, דכתיב ועבדו, לו ולא לבן. תנו רבנן, מרצע, אין לי אלא מרצע, מנלן לרבות הסול והסירא והמחט והמקדח והמכתב, תלמוד לומר "ולקחת", כל דבר שנקח ביד, דברי רבי יוסי ברבי יהודה. רבי אומר, מה מרצע מיחד של מתכת, אף כל של מתכת. רבי דריש כללי ופרטי, "ולקחת", כלל, "מרצע", פרט, "באזנו ובדלת", חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש של מתכת, אף כל של מתכת. רבי יוסי ברבי יהודה דריש רבויי ומעוטי, "ולקח", רבה, "מרצע", מעט, "באזנו ובדלת" חזר ורבה, רבה ומעט ורבה רבה הכל, מאי רבה, רבה כל מלי, ומאי מעט, מעט סם. דבר אחר, המרצע, להביא מרצע הגדול, מאי משמע, כדאמר רבא, "הירך", המימנת שבירך. הכא נמי המרצע, המיחד שבמרצעין.

אמר רבי אליעזר, (בר יודן), [יודן בריבי] היה דורש, אין רוצעין אלא במילת, וחכמים אומרים, אין כהן עבד עברי נרצע, מפני שנעשה בעל מום, ויעשה בעל מום, אמר קרא (ויקרא כה, מא) "ושב אל משפחתו", למחזק שבמשפחתו.

**רמז שיח** חמשה דברים היה רבי יוחנן בן זכאי אומרן כמין חמר.

XאY מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות. מפני שבית אברהם היא משם. משלו משל למה הדבר דומה. לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה, לבית אביה.

XבY בלחות הראשונים "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים". משלו משל למה הדבר דומה. למלך בשר ודם שקדש את האשה. הלך והביא הלבלר ואת הדיו ואת הקולמוס ואת השטר ואת העדים. קלקלה, היא מביאה את הכל, דיה שיתן לה המלך כתב וזכר יד שלו.

XגY הרי הוא אומר (ויקרא ד, כב) "אשר נשיא יחטא". אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו.

XדY ואומר, ורצע אדניו את אזנו במרצע, מה ראתה אזן לירצע יותר מכל האברים כלן, לפי ששמעה בהר סיני (שם כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" ופרק ממנו על שמים והמליך עליו על בשר ודם, לפיכך אמר הכתוב תבוא אזן ותרצע, שלא שמרה את מה ששמעה, [דאמרי אינשי], לא רצה להשתעבד לבניו, יבוא וישתעבד לבנותיו.

XהY ואומר, (דברים כז, ה) "מזבח אבנים" לא תניף עליהן ברזל", וכי מה ראה ברזל ליפסל, יותר מכל מיני מתכות, מפני שהברזל לעשות הימנו חרב, סימן פרענות, ומזבח סימן כפרה, מעבירין דבר סימן פרענות מדבר שסימן כפרה, והרי דברים קל וחמר, ומה אם אבנים, שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות בהם כפרה בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הכתוב לא תניף עליהם ברזל, בני תורה, שהן כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה שלא יגע בהן אחד מכל המזיקין כלן. הרי הוא אומר "אבנים שלמות תבנה", אבנים שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, אמר הקדוש ברוך הוא יהיו שלמים לעולם, על אחת כמה וכמה ישראל יהיו שלמים לפני המקום.

ועבדו לעלם (כתוב ברמז תע"ר).

**פסוק ז-ח** **רמז שיט** וכי ימכר איש את בתו לאמה, בקטנה הכתוב מדבר. או אינו אלא אפלו בגדולה, אמרת, הואיל ורשאי בהפרת נדריה ורשאי במכירתה, מה הפרת נדריה, קטנה ולא גדולה, אף מכירתה, קטנה ולא גדולה, ואימא ממקום שבאתה, מה להלן כשהיא נערה, אף כאן כשהיא נערה, אמרת, הואיל ומוציאין אותה הסימנין , קל וחמר עד שלא נמכרה.

וכי ימכר איש, האיש מוכר את בתו, ולא האשה מוכרת את בתה. שהיה בדין, ומה אם הבן, שאין אביו רשאי במכירתו, הרי הוא מוכר את בתו, הבת, שאביה רשאי למכרה, אינו דין שתמכר את בתה, תלמוד לומר וכי ימכר איש את בתו, האיש מוכר את בתו, ואין האשה מוכרת את בתה. וכי ימכר איש את בתו, האיש מוכר את בתו, ואינו מוכר את בנו. שהיה בדין, ומה אם הבת, שאינה נמכרת על הגנבה, אביה רשאי למכרה, הבן, שהוא נמכר על גנבתו, אינו דין שיהא אביו רשאי למכרו, תלמוד לומר וכי ימכר איש את בתו, האיש מוכר את בתו, ואינו מוכר את בנו. האיש מוכר את עצמו, ואין האשה מוכרת את עצמה. שהיה בדין, ומה אם הבן, שאין אביו רשאי למכרו, הרי הוא מוכר את עצמו, בת שאביה רשאי למכרה, דין הוא שתמכר את עצמה. לא, אם אמרת בבן, שהוא נמכר בגנבתו, לפיכך הוא מוכר את עצמו, תאמר בבת, שאינה נמכרת בגנבתה, לפיכך לא תמכר עצמה. ותמכר על גנבתה, והדין נותן, ומה אם בן, שאין אביו רשאי למכרו, הרי הוא נמכר על גנבתו, הבת, שאביה רשאי למכרה, דין הוא שתמכר על גנבתה. לא, אם אמרת בבן, שהוא נרצע, לפיכך הוא נמכר על גנבתו, תאמר בבת, שאינה נרצעת, לפיכך לא תמכר על גנבתה. ותרצע, והדין נותן, ומה אם הבן, שאין אביו רשאי למכרו, הרי זה נרצע, הבת, שאביה רשאי למכרה, דין הוא שתרצע. אמרת, אם מוציאה הוא מידי מכר החמור, קל וחמר מידי רציעה קלה.

וכי ימכר איש הא למדנו שהוא רשאי במכירתה. ומנין שהוא רשאי בקדושיה, אמרת, אם מוציאה הוא מידי קדושיה לאמהות, קל וחמר לידי קדושיה. ומנין שתהא נקנית בכסף, היה רבי ישמעאל אומר, אמרת, קל וחמר, ומה אם שפחה כנענית, שאינה נקנית בבעילה, הרי היא נקנית בכסף, בת ישראל, שנקנית בבעילה, דין הוא שתקנה בכסף. ומנין אף בשטר, תלמוד לומר (דברים כד, ב) "והלכה והיתה", מקיש הויתה להליכתה, מה הליכתה בשטר, אף הויתה בשטר. רבי עקיבא אומר, הרי הוא אומר (להלן פסוק י) "אם אחרת יקח לו", הקיש התחתונה לעליונה, מה עליונה בכסף, אף התחתונה בכסף.

לאמה, לאמה אחת הוא מוכרה, ואין מוכרה לשתי אמהות, רבי יוסי הגלילי אומר, נמצאנו למדין, שהוא מקדש לקדוש אחר קדוש וקדוש אחר אמהות, אבל לא אמהות אחר קדוש ואין צריך לומר אמהות אחר אמהות.

לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנענים יוצאים. אתה אומר כן, או לא תצא בשנים וביובל כדרך שהעבדים יוצאין, תלמוד לומר "כי ימכר לך אחיך" וגו', מגיד שהיא יוצאה בשש. אין לי אלא עבריה, שאין יוצאה בראשי אברים עברי מנין וכו'. ועוד, קל וחמר, ומה אם עבריה, שהיא יוצאה בסימנין וכו'. לא, אם אמרת בעבריה, שאינה נמכרת על גנבה, לפיכך וכו'.

**רמז שכ** אמה העבריה נקנית בשטר, מנלן, אמר קרא. (להלן פסוק י) "אם אחרת יקח לו", הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת נקנית בשטר, אף אמה העבריה נקנית בשטר. ורב חסדא אמר, לא תצא כצאת העבדים, אבל נקנית היא כקנין עבדים, ומאי ניהו, שטר, אבל בחזקה לא, דאמר קרא (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אתם", אתם בחזקה ולא אחר בחזקה. ומה ראית מסתברא, שטר הוה ליה לרבויי, שכן מוציא באישות בבת ישראל. ורב הונא, לא תצא כצאת העבדים, שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד. ורב חסדא, אם כן נכתב קרא לא תצא כעבדים, מאי כצאת, שמע מינה תרתי.

תנו רבנן, המוכר את בתו, ופסק עמו על מנת שלא ליעד, נתקימו התנאים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אם רצה ליעד, מיעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ורבי מאיר, אף על גב דאית ליה תנאו בטל גבי האומר לאשה הרי את מקדשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, שאני הכא, דאמר קרא, לאמה, פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד. ורבנן, מבעיא ליה לכדתניא, לאמה, מלמד שמוכרה לפסולין. רבי אליעזר אומר, אם ללמד שמוכרה לפסולין, הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדניה, שרעה בנשואיה, אלא מה תלמוד לומר לאמה, שמוכרה לקרובים. תני חדא, מוכרה לאביו, ואין מוכרה לבנו. ותניא אידך, אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו. בשלמא אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו, כרבנן, אלא מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו, כמאן, לא כרבנן ולא כרבי אליעזר. לעולם כרבנן, מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד.

אמר רב הונא, מנין שמעשה הבת לאביה, שנאמר וכי ימכר איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה, למה לי תיפוק ליה (במדבר ל, יז) מ"בנעריה בית אביה", ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכי תימא, נילף מינה. ממונא מאסורא לא ילפינן. ונילף מקנס. ממונא מקנסא לא ילפינן. ובושתה ופגמה לאביה, דאי בעי מסר לה למנול ומכה שחין.

האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומקבל את גטה. בכסף מנלן, אמר קרא, "ויצאה חנם אין כסף", אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו, לאביה. ואימא לדידה. מסתברא, כי מעט רחמנא להאי, יציאה דכוותה קא ממעט. הא לא דמיא יציאת קדושין לאמה העבריה, התם נפקא לה מרשות אדון לגמרי, הכא אכתי מחסרה מסירה לחפה. מהפרת נדרים נפקא לה מרשותיה, דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. בשטר ובביאה, מנלן, אמר קרא, (דברים כד, ג) "והיתה", איתקש הויות להדדי. זכאי במציאתה, משום איבה. ובמעשה ידיה, מאי טעמא, דכתיב וכי ימכר איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף הבת מעשה ידיה לאביה. ואימא הני מלי קטנה, דמצי מזבן לה, אבל נערה, דלא מצי מזבן לה, מעשה ידיה דידה הוי. קטנה לא צריכה קרא, השתא זבוני מזבן לה, מעשה ידיה מבעיא, אלא כי אצטריך קרא לנערה. ובהפרת נדריה, דכתיב "בנעריה בית אביה". ומקבל את גטה, דכתיב (דברים כד, ב) "ויצאה והיתה", מקיש יציאה להויה.

אם רעה בעיני אדניה, אין רעה, אלא שלא גמלה חסד לפניו, אשר לא יעדה, אדון. והפדה, אב, לא ייעד לשנים כאחד, לא ימכר על מנת ליעד, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, מוכר, ואם רצה ליעד מיעד. לעם נכרי, הרי זה אזהרה לבית דין שלא ימכרנה לגוי.

בבגדו בה, מאחר שבגד בה ונהג בה בזיון ולא נהג בה כמשפט הבנות, אף הוא אינו רשאי לקימה, דברי רבי יונתן בן אבטולמוס. ואין בגידה אלא שקור, שנאמר, (מלאכי ב, יא) "בגדה יהודה", ואומר "כי בגוד בגדו בי". רבי ישמעאל אומר, באדון הכתוב מדבר, שלקחה על מנת לייעד ולא ייעד, אף הוא אינו רשאי לקיימה. רבי עקיבא אומר, בבגדו בה. מאחר שפירש בגדו עליה.

והפדה, מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה.

אשר לא יעדה והפדה, אינו רשאי למוכרה לקרובים רבי אליעזר אומר, מוכרה לקרובים, ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

אמר רבי ינאי, אין יעוד אלא בגדול, לפי שאין יעוד אלא מדעת, בנו דומיא דידיה, מה הוא גדול, אף בנו נמי, גדול. ואי תימא, מאי מדעת, אדעתא דידה, דתני אבימי, אשר לא יעדה, מלמד שצריך ליעדה.

תנו רבנן, כיצד מצות יעוד, אומר לה בפני שנים, הרי את מיעדת לי, הרי את מקדשת לי, הרי את מארסת לי, אפלו בסוף שש, ואפלו סמוך לשקיעת החמה, ונוהג בה מנהג אישות, ואינו נוהג בה מנהג שפחות. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה, מקדשת, ואם לאו, אינה מקדשת, דכתיב והפדה, שיהא שהות ביום כדי פדיה. ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר, מעות הראשונות של מקנתה לא לקדושין נתנו, וכי מיעד לה, בעבדות שיש לו עליה מיעד לה, ואין קדושיה אלו על ידי האב, וגזרת הכתוב הוא שיהו קדושין.

תניא, מוכר אדם את בתו לאישות ושונה, לשפחות, ושונה, לאישות אחר שפחות, אבל לא לשפחות אחר אישות. ורבי שמעון אומר, כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא, בבגדו בה, כיון שפירש טליתו עליה, שוב אין רשאי למכרה, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר, כיון שבגד בה שוב אין רשאי למכרה. רבי אליעזר סבר, יש אם למקרא. ורבי עקיבא סבר, יש אם למסרת. ורבי שמעון סבר, יש אם למקרא ולמסרת.

**פסוק ט-יא** ואם לבנו ייעדנה, לבנו ייעד ולא לאחיו. שהיה בדין, ומה אם הבן, שאין קם תחתיו ליבום, הוא ייעד, אחיו שהוא בא תחתיו ליבום דין הוא שמיעד. לא, אם אמרת הבן, שהוא נכנס תחתיו לאחזה, תאמר באחיו, שאינו נכנס תחתיו לאחזה, לפיכך לא ייעד. תלמוד לומר לבנו ייעדנה, לבנו יעוד ואין יעוד לאחיו.

כמשפט הבנות יעשה לה, וכי מה למדנו על משפט הבנות מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה וענתה לא יגרע, אף בת ישראל שארה כסותה וענתה לא יגרע דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, בעבריה הכתוב מדבר. אתה אומר כן, או אינו אלא בבת ישראל, כשהוא אומר אם אחרת יקח לו הרי בת ישראל (הכתוב) אמור, מה תלמוד לומר כמשפט הבנות, בעבריה הכתוב מדבר.

**רמז שכא** אם אחרת יקח לו, מכאן אמרו, חיב אדם להשיא את בנו הקטן. ובמקום אחר מהו אומר, (דברים לב, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך", אימתי אתה זכאי לראות בני בניך, כשתשיא את בניך קטנים.

שארה, אלו מזונותיה, שנאמר (מיכה ג, ג) "ואשר אכלו שאר עמי", וכתיב "וימטר עלהם כעפר שאר". כסותה, כמשמעו. ענתה, זו דרך ארץ, שנאמר (בראשית לד, ב) "וישכב אותה ויענה", דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, שארה, כסותה, כסות שהיא נופלת לשארה, אם היתה ילדה לא יתן לה של זקנה, אם היתה זקנה לא יתן לה של ילדה. וענתה, שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים, ולא של ימות הגשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה. מזונותיה מנין, אמרת קל וחמר, ומה אם דברים שאין בהן קיום נפש, אי אתה רשאי למנע הימנה, דברים שהן קיום נפש דין הוא שלא תהא רשאי למנע הימנה. דרך ארץ, מנין, אמרת קל וחמר, ומה דברים שלא נשאת עליהם בתחלה, אי אתה רשאי למנע הימנה, דברים שנשאת עליהם בתחלה דין הוא שלא תהא רשאי למנע ממנה. רבי אומר, שארה, זו דרך ארץ, שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו", וכתיב (שם יב יג) "שאר אביך היא שאר אמך היא". כסותה, כמשמעו. ענתה, אלו מזונותיה, שנאמר (דברים ח, ג) "ויענך וירעיבך".

תני רב יוסף, שארה, זה קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. כדרב הונא. כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתבה.

לא יגרע, רבי יאשיה אומר, למה נאמר, לפי שהוא אומר אם אחרת יקח לו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר, תלמוד לומר לא יגרע, ממי גורעים, ממי שכבר נתנו לו. רבי יונתן אומר, בבת ישראל הכתוב מדבר. או אינו אלא בעבריה, כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה, הרי עבריה אמורה, הא מה תלמוד לומר אם אחרת יקח לו, בבת ישראל הכתוב מדבר.

ואם שלש אלה וגו', (ייעד) [ייעוד] לך, או לבנך, או פדה. או אינו אלא שארה כסותה וענתה. אמרת , אין דבר אמור אלא בעבריה, ומה תלמוד לומר ואם שלש אלה, (ייעד) [ייעוד] לך, או לבנך, או פדה. ויצאה חנם, שומע אני, חנם מן הגט, ומה אני מקים (דברים כד, א) "וכתב לה ספר כריתת", בשאר כל הנשים חוץ מן העבריה (ובעבריה מנין) [או בעבריה], תלמוד לומר ואם שלש אלה וגו', חנם מן הכסף, ולא חנם מן הגט.

ויצאה חנם, בבגרה. אין כסף, בנעורים. שהיה בדין, הואיל ויצאה בנעורים, לא תצא בימי בגרות, שאלו לא נאמר אלא אחד הייתי אומר הן ימי בגרות, והדין נותן, הואיל ויוצאה מרשות האב ויוצאה מרשות אדון, מה יוצאה מרשות האב שנשתנית ממה שהיתה וכו', אימתי נשתנית ממה שהיתה, בשעה שהיתה נערה ובגרה, לכך נאמרו שתיהן, שלא יתן לבעל דין לחלק. ויצאה חנם. בבגרה. אין כסף. בנעורים. אבא חנן אמר משום רבי אליעזר, ויצאה חנם, בבגרה. אין כסף, בסימנין. מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף. (רבי נתן אומר) הואיל ואמרה תורה תן כסף ובל תתן כסף, (מה וכו') [תן כסף] עד שלא באו סימנין, (אף) בל תתן כסף משיבואו סימנין.

רבי יוסי הגלילי אומר ויצאה חנם אן כסף, אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר. והאי ויצאה חנם להכי הוא דאתא, ההוא מבעיא ליה לכדתניא, ויצאה חנם, אלו ימי בגרות, אין כסף, אלו ימי נערות, אמר רבינא, אם כן לימא קרא אן כסף, מאי אין כסף, אין כסף לאדון זה וכו'. וממאי דדרשינן הכי, דתניא, (ויקרא כב, יג) "וזרע אין לה", אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין, תלמוד לומר "וזרע אין לה", עיין לה, מכל מקום וכו'. והא אפיקתיה לזרע זרעה, זרע זרעה לא איצטריך קרא, דבני בנים הרי הן כבנים, וכי אצטריך קרא לזרע פסול. ותנא גופיה דדריש הכי מנא ליה אמרי, כתיב (דברים כה, ז) "מאן יבמי", "מאן בלעם הלך עמנו", ולא כתיב ביה יו"ד, והכא כתיב יו"ד, שמע מינה לדרשה הוא דאתא. ויצאה חנם, אלו ימי בגרות. אין כסף, אלו ימי נערות. ולכתב רחמנא נערות ולא בעי בגרות. אמר רבא, בא זה ולימד על זה, מידי דהוה אתושב ושכיר, דתניא, (לעיל יב, מה ועוד) "תושב", זה קנוי קנין עולם וכו'. אמר ליה אביי, מי דמי, התם תרי גופי, אבל הכא כי נפקא לה מנערות, בגרות מאי בעיא גבה. אמר מר בר [רב] אשי, לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית, סלקא דעתך אמינא, דאתיא סימני נערות הוי זבינא זביני, דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינא זביני, קא משמע לן.

**פסוק יב** **רמז שכב** מכה איש ומת מות יומת, למה נאמר, לפי שהוא אומר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" שומע אני אפלו סטרו סטירה, תלמוד לומר "ומכה איש ומת", שאינו חיב עד שתצא נפשו. מכה איש ומת, אין לי אלא איש שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן, מנין, תלמוד לומר "ואיש כי יכה כל נפש אדם", להביא את האיש שהכה את האשה ואת הקטן. האשה שהרגה את חברתה ואת הקטן, מנין. תלמוד לומר (במדבר לה, טז) "רוצח הוא", לתלמודו הוא בא. מכה איש, אף הקטן. או אינו אלא גדול, כמשמעו, תלמוד לומר "ואיש כי יכה כל נפש אדם". שומע אני אף בן שמונה במשמע, תלמוד לומר ומכה איש, מגיד שאינו חיב עד שיהרג בן קימא.

מות יומת, בהתראת עדים. או אינו אלא שלא בהתראת עדים, תלמוד לומר (דברים יז, ו) "על פי שנים עדים". מות יומת, בבית דין. או אינו אלא שלא בבית דין, תלמוד לומר "לא יומת הרוצח עד עמדו" וגו'.

מות יומת, בסיף. או אינו אלא בחנק, הרי אתה דן, נאמר כאן מות יומת, ונאמר (ויקרא כ, י) "מות יומת", בנואף, מה להלן בחנק אף כאן בחנק. אתה מקישו למנאף, ואני מקישו למגדף, נאמר כאן מות יומת, ונאמר במגדף (שם כד, טז) "מות יומת", מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה. תלמוד לומר (בראשית ט, ו) "שפך דם האדם" וגו'. עדין אני אומר, יקיז לו דם משני אברים וימות. תלמוד לומר "וערפו שם את העגלה בנחל" (שם, ט) "ואתה תבער הדם הנקי", הקשו שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהתזת הראש, אף כל שופכי דמים בהתזת הראש. ענש שמענו. אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "לא תרצח".

**פסוק יג** **רמז שכג** ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו, (ש"א כד, יג) "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע". במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, והקדוש ברוך הוא מזמנן לפנדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסלם, וזה שהרג בשוגג יורד מסלם ונופל עליו והרגו. נמצא, זה שהרג במזיד, נהרג, וזה שהרג בשוגג, גולה.

ושמתי לך מקום, ושמתי לך, בחייך. מקום, במקומך. אשר ינוס, מלמד שהיו ישראל גולין במדבר. להיכן גולין, למחנה לויה. מכאן אמרו, לוי שהרג, גולה מפלך לפלך. ואם גלה לפלכו, פלכו קולטו. אמר רב אחא בריה דרב איקא, מאי קרא, (במדבר לה, כח) "כי בעיר מקלטו ישב", שקלטו כבר.

**רמז שכד** ואשר לא צדה, פרט לנתכון לזרק שתים וזרק ארבע.

ושמתי לך מקום, אבל לא שמעתי להיכן. הרי אתה דן, נאמר מנוס לשעה, ונאמר מנוס לדורות, מה מנוס האמור לדורות, ערי הלוים קולטות, אף מנוס האמור לשעה, מחנות הלויים קולטות.

אסי בן יעקב אומר, ושמתי לך מקום, למה נאמר, לפי שהוא אומר "שבו איש תחתיו" וגו', אלו אלפים אמה, או אינו אלא ארבע אמות, הרי אתה דן, נאמר כאן מקום ונאמר להלן מקום, מה מקום האמור להלן אלפים אמה, אף מקום האמור כאן אלפים אמה.

**פסוק יד** **רמז שכה** וכי יזד איש, דבי חזקיה תנא, איש מזיד ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע. ומאי משמע דהאי יזד לישנא דבשולי הוא, דכתיב (בראשית כה, כט) "ויזד יעקב נזיד".

אמר רבא, קטן אינו מוליד, שנאמר (במדבר ה, ח) "ואם אין לאיש גואל", וכי יש אדם בישראל שאין לו גואל, אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, ואמר רחמנא, "איש" אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלין אם לא, קטן אי אתה צריך לחזר אחריו, בידוע שאין לו גואל. איתיביה אביי, (ויקרא יט, כ) איש, אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד, לביאה מנין, תלמוד לומר "ואיש". אמר ליה יש לו ואינה מזרעת, כתבואה שלא הביא שליש דמי.

וכי יזד, למה נאמר, לפי שנאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" יכול בין המזיד והשוגג ואחרים והרופא שהמית ומכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו במשמע, תלמוד לומר וכי יזד, להוציא את השוגג, איש, להוציא את הקטן, רעהו להוציא את האחרים. אסי בן (יעקב) [עקיבא] אומר, קדם מתן תורה היינו מזהרין על שפיכות דמים. אחר מתן תורה, תחת שהחמרו, הקלו. באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים. להרגו בערמה, להוציא חרש שוטה וקטן, שאינן מערימין, ולהוציא רופא שהמית והמכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו, אף על פי שהן מזידין, אבל אינן מערימין.

**רמז שכו** אמר עולא, מנין להתראה מן התורה, דכתיב (ויקרא כ, יז) "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה", וכי בראיה תליא מלתא, אלא עד שיראוהו טעמו של דבר, אם אינו ענין לכרת, תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא, וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה, שהתרו בו ועדין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא, "המצאים אתו מקשש עצים", שהתרו בו ועדין הוא מקושש. דבי רבי תנא, (דברים כב, כד) "על דבר אשר לא צעקה בעיר". על עסקי דבור. וצריכא, דאי כתב רחמנא באחתו, הוה אמינא חייבי מלקיות, אין, חייבי מיתות בית דין לא, כתב רחמנא וכי יזד, ואי כתב רחמנא וכי יזד, הוה אמינא הני מלי בסיף, דקיל, אבל סקילה, דחמיר, אימא לא, צריכא. תרתי בנסקלים, למה לי לרבי שמעון, לאתויי נשרפים, לרבנן, מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא.

מעם מזבחי תקחנו למות, מגיד שמבטלין עבדה מידו, ויוצא ליהרג. מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמד על הרציחה שתדחה את העבדה, שהיה בדין, ומה אם שבת, שעבדה דוחתה, אין רציחה דוחה אותה, עבדה, שהיא דוחה את השבת, אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה, תלמוד לומר מעם מזבחי, בא הכתוב ללמד על הרציחה שתדחה את העבדה. ותהא רציחה דוחה את השבת מקל וחמר, ומה אם עבדה, שהיא דוחה את השבת, הרי רציחה דוחה אותה, שבת שעבדה דוחתה אינו דין שתהא רציחה דוחתה. לא, אם אמרת בעבדה, שקבורת מת מצוה דוחתה, לפיכך רציחה דוחתה, תאמר בשבת, שאין קבורת מת מצוה דוחתה, לפיכך לא תהא רציחה דוחה אותה. אמר תלמיד אחד מתלמידי רבי ישמעאל, הרי הוא אומר (להלן לה, ג) "לא תבערו" וגו'. והלא שרפה היתה בכלל, ויצאה ללמד, מה שרפה מיחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו שבת. ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת, והדין נותן, ומה אם עבודה, שהיא דוחה את השבת, קבורת מת מצוה דוחתה, שבת, שעבדה דוחתה, דין הוא שתהא קבורת מת מצוה דוחתה. לא, אם אמרת בעבדה, שרציחה דוחתה, לפיכך קבורת מת מצוה דוחתה תאמר בשבת שאין רציחה דוחתה לפיכך לא תהא קבורת מת מצוה דוחתה, לכך נאמר "לא תלין נבלתו על העץ", ביום שנהרג בו יקבר.

רציחה דוחה את העבדה, ואין פקוח נפש דוחה את העבדה. שהיה בדין, ומה שבת, שאין רציחה דוחה אותה, פקוח נפש דוחה את השבת, עבדה, שרציחה דוחה אותה, אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבדה. תלמוד לומר, מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמדך על העבדה, שאין פקוח נפש דוחה את העבדה. רבי שמעון בן מנסיא אומר, ויהא פקוח נפש דוחה את השבת, והדין נותן, אם רציחה, שהיא דוחה את העבדה, עבדה דוחה את השבת, פקוח נפש, שהיא דוחה את העבדה, לא כל שכן.

מעם מזבחי תקחנו למות, למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות.

מעם מזבחי תקחנו למות, נמצינו למדים שסנהדרין בצד המזבח. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (מ"א ב, כח) "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח".

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת מקל וחמר, ומה עבדה, שדוחה את השבת, קבורת מת מצוה דוחה אותה, (במדבר ו, ז) מ"ולאחתו", לאחתו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, שבת שנדחית מפני עבדה אינו דין שתהא מת מצוה דוחה אותה. אמר ליה, רציחה תוכיח, שדוחה את העבדה ואינה דוחה שבת. רציחה גופה תדחה שבת מקל וחמר, ומה עבדה, שדוחה את השבת, רציחה דוחה אותה, שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, שבת, שנדחית מפני עבדה, אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. אמר רבא, כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל, (להלן לה, ג) "לא תבערו אש" וגו'. אמר אביי, השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת, אין רציחה דוחה את העבדה, מקל וחמר, ומה שבת, שנדחית מפני עבדה, אין רציחה דוחה אותה, עבדה, שהיא דוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה. אלא הכתיב מעם מזבחי ההוא לקרבן יחיד, דלא דחי שבת. אמר רבא, אי הכי, לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד, מקל וחמר, ומה יום טוב, שנדחה מפני קרבן יחיד, אין רציחה דוחה אותה, קרבן יחיד, שדוחה את יום טוב, אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה, הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, אלא למאן דאמר קרבין מאי איכא למימר, אלא אמר רבא, לא מבעיא למאן דאמר קרבין, דהא לא מתקים מעם מזבחי כלל, אלא אפלו למאן דאמר אין קרבין, כתיב מעם מזבחי, מזבחי המיחד לי, ומאי ניהו, תמיד, ואמר רחמנא תקחנו למות.

**רמז שכז** וכבר היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יוסי הגלילי מהלכין בדרך, והיה לוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי ישמעאל ואמר, "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת", ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, נתן רשות להצילו בנפשו, קל וחמר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי עקיבא ואמר. מעם מזבחי תקחנו למות, מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ולא שנו אלא להמית אבל להחיות אפלו מעל מזבחי, (וזה) [ומה זה] ספק אם יש ממש בדבריו, ועבדה דוחה את השבת, קל וחמר לפקוח נפש דוחה את השבת. נענה רבי אלעזר ואמר, ומה מילה, שהיא תקון אחד מאבריו של אדם, דוחה את השבת, קל וחמר לכל גופו שדוחה את השבת. רבי יוסי הגלילי אומר, (להלן לא, יג) "אך את שבתתי תשמרו", יכול לכל, תלמוד לומר, "אך", חלק. רבי יונתן בן יוסף אומר, "כי קדש היא לכם", היא מסורה בידכם, ואין אתם מסורים בידה. רבי שמעון בן מנסיא אומר, (שם, טז) "לעשות את השבת לדרתיכם", אמרה תורה, חלל עליו שבת אחת כדי שישמר שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכלהו, (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם. אמר רבא, לכלהו אית להו פרכא, בר מדרב יהודה אמר שמואל, דלית ליה פרכא. דרבי ישמעאל, דלמא כדרבה, דאמר רבה, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מידע ידע דקאים לאפה, ואמר אי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו, ואשכחן ודאי, ספק מנלן. דרבי עקיבא, דלמא כאביי, דאמר אביי, מסרינן ליה זוג דרבנן לידע אם יש ממש בדבריו מייתינן ליה, ואי לא לא מייתינן ליה. ולכלהו אשכחן ודאי, ספק מנלן. ודשמואל ודאי לית ליה פרכא. היינו דאמרי אינשי, טבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צנא דקרא.

**פסוק טו** ומכה אביו ואמו מות יומת, לפי שהוא אומר "עין תחת עין" והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא במיתה, לכך נאמרה פרשה זו. ומכה אביו ואמו, אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו, אמו שלא אביו, מנין. הרי אתה דן, הואיל והמכה חיב והמקלל חיב, מה מקלל, אחד אחד בפני עצמו, אף המכה חיב אחד אחד בפני עצמו. לא, אם אמרת במקלל, שהוא חיב על המתים כחיים, לפיכך הוא חיב על כל אחד ואחד בפני עצמו, תאמר במכה, שאינו חיב על המתים כחיים, לפיכך לא יהא חיב על כל אחד ואחד בפני עצמו. (שאין) תלמוד לומר [ו]מכה אביו ואמו, אלא אפלו אחד אחד מהם דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד אחד בפני עצמו, עד שיפרט לך הכתוב "יחדו". רבי יצחק אומר. וכי לא באת אמו אלא להחמיר עליו, או להקל עליו, לא מפני שהחמר בו הוקל בו (תלמוד לומר ומכה אביו ואמו).

[ומכה אביו ואמו], מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה, אמרת, ומה אם מדת נזיקין מרבה, אינו חיב עד שיעשה בהן חבורה, מדת עונשין מעטה, לא יהא חיב עד שיעשה בהן חבורה, הא מה תלמוד לומר מכה אביו ואמו, מכה שיש בה חבורה.

מות יומת. בחנק. או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה. אמרת, זו מדה האמורה בתורה, כל מיתה שנאמרה בתורה סתם, אי אתה רשאי לדרשה להחמיר עליה אלא להקל עליה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, לא מפני שהיא קלה, אלא שנאמרה סתם וכל מיתה האמורה סתם הרי זו בחנק. רבי אומר, כמיתה האמורה בידי שמים, מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רשם, אף מיתה האמורה כאן, מיתה שאין בה רשם. מכאן אמרו, מיתת חנק, היו משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו, ונותנין סודרין קשין בתוך הרכין, וכורך על צוארו, זה מושך להלן וזה מושך להלן עד שנפשו יוצאה, זה סדר החנק. ענש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר (דברים כה, ג) "ארבעים יכנו לא יסיף", והרי דברים קל וחמר, ומה אם מי שהוא מצוה להכות, הרי הוא מזהר שלא להכות, מי שהוא מצוה שלא להכות, דין הוא שיהא מזהר שלא להכות.

**רמז שכח** ומכה אביו ואמו מות יומת, בחנק. אימא עד דקטיל ליה מיקטל, לא סלקא דעתך, קטל אחר בסיף, קטל אביו בחנק. הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור מאי איכא למימר, אלא מדכתיב (לעיל פסוק יד) "מכה איש ומת" וכתיב (במדבר לה, טז) "הכהו וימת" שמע מינה כל היכא דכתיב הכאה סתם, הכאה גרידתא דלאו מיתה הוא. ואימא, אף על גב דלא עביד חבורה, אלמה תנן ומכה אביו ואמו, אינו חיב עד שיעשה בהן חבורה. אמר קרא "ומכה נפש בהמה ישלמנה", אם אינו ענין לנפש בהמה, דהא אם הכישה באבנים חיב אף על גב דלא עביד חבורה, תנהו (לענין נפש) [ענין לנפש] אדם. והיקשא למה לי, (עי' שם, יז יח) "מכה נפש אדם ומכה בהמה", מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור, דאיבעיא לן, בן, מהו שיקיז דם לאביו, רב מתנה אמר, "ואהבת לרעך כמוך", רב דימי בר חנינא אמר, "מכה אדם, מכה בהמה" מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור. רב (פפא) לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סילוא. מר בריה (דרבה) [דרבינא] לא שביק ליה לבריה למיפתח ליה כוותא, אמר, דלמא חביל והויא ליה שגגת איסור. אי הכי, אחר נמי אחר, שגגת לאו, בנו, שגגת חנק. והא תנן, מחט של יד מתר לטול בה את הקוץ, לחוש דלמא חביל והוה ליה אסור סקילה. התם מקלקל הוא, ואפלו לרבי שמעון דאמר מקלקל בחבורה חיב, כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

תנא דבי רבי ישמעאל, לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה (דברים יג, ט) "לא תחמל עליו ולא תכסה עליו".

**פסוק טז** **רמז שכט** וגנב איש ומכרו, למה נאמר, לפי שהוא אומר "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו" אין לי אלא עדים על גנבה, עדים על מכירה, מנין, תלמוד לומר וגנב איש ומכרו וגו'.

וגנב איש, אין לי אלא איש שגנב את האיש, גנב את האשה ואת הקטן, מנין. תלמוד לומר כי ימצא איש גנב וגו', להביא את שגנב את האשה ואת הקטן. האשה שגנבה את חברתה ואת הקטן, מנין. תלמוד לומר (שם), ומת הגנב ההוא, מכל מקום. וגנב איש, אף הקטן במשמע, תלמוד לומר "וכי ימצא איש גנב נפש", להוציא את הקטן. "גנב נפש", שומע אני אף בן שמונה במשמע תלמוד לומר וגנב איש, מגיד שאינו חיב עד שיגנב בן קימא. ומכרו, ולא שמכר חציו. ונמצא, אין מציאה אלא בעדים. בידו, אין בידו בכל מקום אלא רשותו, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (במדבר כא, כו) "ויקח את כל ארצו מידו", ואומר (בראשית כד, י) "ויקח העבד עשרה גמלים" וגו'. מות יומת, בחנק. או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות בתורה. מיתה שאין בה רשם. ענש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר כ "לא תגנב".

הגונב נפש מישראל אינו חיב, עד שיכניסנו לרשותו. ר"י אומר, עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר (דברים כד, ז) "והתעמר בו ומכרו". ותנא קמא לא בעי עמור אמר רב אחא בריה דרבא, עמור פחות משוה פרוטה, איכא בנייהו. בעי רבי ירמיה, גנבו ומכרו ישן, מהו. בעי רב אשי, מכר שפחה לעוברה, מהו. תפוק ליה דליכא עמור כלל, לא צריכא, ישן, דזגא עליה, שפחה, דאוקמה באפי זיקא, דרך עמור בכך או אין דרך עמור בכך, תיקו.

**רמז של** תנא, "כי ימצא איש גנב נפש" וגו', אחד הגונב את האיש, ואחד הגונב את האשה, ואחד גר, ואחד עבד משחרר, וקטן, חיב. גנבו ולא מכרו, מכרו ועדין ישנו ברשותו, פטור . מכרו לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים, חיב. הגונב את העבדים, פטור. תני תנא קמיה דרב ששת, אמר ליה, אני שונה, [רבי שמעון אומר], (שם) "מאחיו", עד שיוציאנו מרשות אחיו, ואת אמרת חיב, תני פטור. דסתם ספרי רבי שמעון. הגונב את בנו, רבי יוחנן בן ברוקה מחיב, וחכמים פוטרים. מאי טעמא דרבנן, דכתיב ונמצא בידו מות יומת, פרט למצוי. הלכך הני מקרי דרדקי ומתנן רבנן, כמצויין בידו דמי ופטירי. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, רבי יהודה מחיב, וחכמים פוטרים. רבי יהודה סבר, "מאחיו", לאפוקי עבדים, "בני ישראל", למעוטי מי שחציו עבד, הוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. ורבנן, "מאחיו" למעוטי עבדים לא משמע להו, דהא אחיו במצות הוא, בני ישראל "מבני ישראל", חד למעוטי עבדים וחד למעוטי מי שחציו עבד.

**פסוק יז** (ויקרא כ, ט) "איש איש אשר יקלל את אביו", מה תלמוד לומר "איש איש", לרבות טומטום ואנדרוגינוס. "אשר יקלל את אביו", אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו, אמו שלא אביו, מנין. תלמוד לומר, "אביו קלל, אמו קלל", מכל מקום, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, משמע שניהן כאחד, ומשמע אחד אחד בפני עצמו, עד שיפרט לך הכתוב "יחדו". תנו רבנן, "אביו ואמו קלל", לאחר מיתה, שיכול, הואיל וחיב במכה וחיב במקלל וכו', ומה מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך וכו', אינו דין שלא חיב לאחר מיתה, תלמוד לומר "אביו ואמו קלל". הניחא לרבי יונתן, דמייתר ליה קרא "אביו ואמו", אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר וכו'. ואידך, מבעיא לרבות טומטום ואנדרוגינוס. ותפוק ליה מ"איש איש", דברה תורה כלשון בני אדם.

ומקלל אביו ואמו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ, ט) "כי איש איש אשר יקלל" אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר "ומקלל אביו ואמו". בשם המפרש. או אינו אלא בכינוי תלמוד לומר (שם כד, טז) "בנקבו שם (ה')" שאין תלמוד לומר אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חיב עד שיקללם בשם המפורש, דברי רבי אחא בר יאשיה. רבי חנניה בן אידי אומר, הואיל ואמרה תורה השבע ולא תשבע קלל ולא תקלל, מה השבע בשם אף לא תשבע בשם, מה מקלל בשם אף לא תקלל בשם.

מות יומת, בסקילה. או אינו אלא באחד מכל מיתות האמורה בתורה. הרי אתה דן, נאמר כאן (ויקרא כ, ט) "דמיו בו" ונאמר להלן "דמיהם בם", מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ענש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר (להלן כב, כז) "אלהים לא תקלל", אם דין הוא אביך, הרי הוא בכלל "אלהים לא תקלל", אם נשיא הוא אביך, הרי הוא בכלל "ונשיא בעמך לא תאר", אינו לא דין ולא נשיא, הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם, לא הרי דין כהרי נשיא, לא הרי נשיא כהרי דין, הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מזהר על קללתן, אף אביך שהוא בעמך ואתה מזהר על קללתו. דין אתה מצוה על (המראתו) [הוראתו], נשיא אתה מצוה על המראתו, אף אני אביא אביך, שבעמך ואתה מצוה על קללתו. מה להצד השוה שבהן, שכן גדלתן גרמה להן, תלמוד לומר (ויקרא יט, יד) "לא תקלל חרש", באמללין שבעמך הכתוב מדבר. מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו, נשיא ודין יוכיחו. מה נשיא ודין שכן גדלתן וכו'. מה להצד השוה שבהן שכן משנין. אם כן לכתב או "אלהים וחרש" או "נשיא וחרש", "אלהים" למה לי, אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו. הניחא למאן דאמר, "אלהים", חל, אלא למאן דאמר, "אלהים", קדש, מאי איכא למימר, דתניא וכו'. אלו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אזהרה למברך את השם וכו'. בשלמא למאן דאמר, "אלהים", חל, גמר קדש מחל, אלא למאן דאמר, "אלהים", קדש, היכי גמיר חל מקדש, דלמא אקדש אזהר, אחל לא אזהר. אם כן לכתב "אלהים לא תקל" מאי "לא תקלל", שמע מינה תרתי.

**פסוק יח** **רמז שלא** וכי יריבן אנשים וגו', למה נאמר, לפי שהוא אומר (להלן פסוק כד) "עין תחת עין", אבל שבת ורפוי לא שמענו, תלמוד לומר וכי יריבן אנשים, אם יקום וגו', בא הכתוב ללמד בו דברים המחסרין בו.

וכי יריבן אנשים, אין לי אלא אנשים, נשים מנין, רבי ישמעאל אומר, הואיל וכל הנזיקין שבתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן שעשה בו נשים כאנשים, אף פורט אני כל הנזיקין שבתורה לעשות בהן נשים כאנשים. רבי יאשיה אומר. "איש [או] אשה", למה נאמר, לפי שהוא אומר (להלן פסוק לג) "וכי יפתח איש בור" אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר "איש או אשה" בא הכתוב והשוה את האשה לאיש בכל הנזיקין שבתורה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, והלא כבר נאמר (להלן פסוק לד) "בעל הבור ישלם", (להלן כב, ה) "שלם ישלם המבער את הבערה", הא מה תלמוד לומר "איש או אשה", לתלמודו הוא בא.

והכה איש וגו', לחיב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. באבן או באגרף, מגיד שאבן ואגרף סימני מיתה הן. אתה אומר לכך בא, או אינו בא אלא ללמד שאם הכהו באבן או באגרף יהא חיב, הא בכל דבר יהא פטור, תלמוד לומר "אם באבן", מגיד שאינו חיב עד שיכנו בדבר שהיה בו כדי להמית ואל מקום שיהא כדי להמית. רבי נתן אומר, הקיש אבן לאגרף ואגרף לאבן, מה האבן שיהא כדי להמית, אף אגרף שיהא בו כדי להמית, ומה אגרף בידוע, אף אבן בידוע הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור.

ולא ימות ונפל למשכב, מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה. ולא ימות ונפל למשכב, הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית, הרי זה פטור מן השבת ומן הרפוי.

תניא, והכה איש את רעהו באבן או באגרף, שמעון התימני אומר, מה אגרף מיחד שמסור לעדים וכו', פרט לשיצתה אבן מתחת ידן של עדים. אמר ליה רבי עקיבא, וכי בפני עדים הכהו, שיודעין במה הכהו ועל מה הכהו אם על שוקו או על צפר נפשו הכהו, דבר אחר, הרי שדחף את חברו מראש הבירה ומת, הולכין אצל בירה או בירה תלך אצל בית דין, דבר אחר, נפלה חוזר ובנה אותה, אלא מה אגרף מיחד שמסור לעדים, אף כל דבר שמסור לעדים, פרט לשיצתה אבן מתחת ידו של מכה, פטור.

**פסוק יט** אם יקום והתהלך בחוץ, שומע אני בתוך הבית, תלמוד לומר בחוץ. אי בחוץ, שומע אני אפלו מתנוונה, תלמוד לומר אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, על בריו. זה אחד משלשה דברים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה כמין משל. כיוצא בו (להלן כב, ב) "אם זרחה השמש", וכי חמה זורחת עליו בלבד, והלא על כל העולם כלו זורחת, אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם יודע שבשלום הלך הימנו והרגו, הרי זה חיב. כיוצא בו "ופרשו השמלה", מחורין את הדברים כשמלה.

המכה את חברו בין באבן בין באגרף, ואמדוהו למיתה, והוקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת, חיב. ורבי נחמיה אמר, פטור. תנו רבנן, את זו דרש רבי נחמיה, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, וכי תעלה על דעתך שזה מהלך ברגליו בשוק וזה נהרג. אלא זה שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת, שהוא פטור. ורבנן, האי ונקה המכה מאי דרשי ביה, מלמד שחובשין אותו. ורבי נחמיה, חבישה מנא ליה, יליף ממקושש. ורבנן, מקושש בר קטלא הוא, ומשה הוא דלא הוה ידע מאי דיניה, לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא. ורבי נחמיה, יליף ממגדף, דלא הוה ידע דבר קטלא הוא וחבשוהו. ורבנן, מגדף הוראת שעה היתה, כדתניא, יודע היה משה רבנו שהמקושש במיתה, שנאמר (להלן לא, יד) "מחלליה מות יומת", אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג, שנאמר (במדבר טו, לד) "כי לא פרש מה יעשה לו", אבל מגדף לא נאמר אלא "לפרש", שלא היה יודע משה רבנו אם בן מיתה הוא כל עקר אם לאו. בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיב תרי אומדני, חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל, אלא לרבנן וכו'. ורבי נחמיה, אמדוהו לחיים ומת לא צריכא קרא, שהרי יצא מבית דין זכאי.

ונקה המכה, מן המיתה. שומע אני מן השבת ומן הרפוי, תלמוד לומר רק שבתו יתן ורפא ירפא, חוץ ממה שנותנין לו דמי אבריו, נותנין לו דמי שבתו. רק שבתו יתן, שומע אני לעולם, תלמוד לומר ורפא ירפא, מה רפוי מחמת מכה, אף שבת מחמת מכה. או כשם שלא חלק מכלל רפוי, כך לא נחלק מכלל השבת, שכשם שהוא זקוק לרפאות את זה, כך נותנין שבת לזה, תלמוד לומר רק שבתו יתן, מגיד שחלוק מכלל השבת. ורפא ירפא, נתרפא וחזר ונתרפא, ואפלו ארבעה וחמשה פעמים, חיב לרפאותו, תלמוד לומר ורפא ירפא. עלו צמחים סביבות המכה, אם מחמת המכה, חיב, שלא מחמת המכה, פטור, וכשאמרה תורה שבתו יתן ורפא ירפא, מה שבת מחמת המכה, אף רפוי מחמת המכה. דבר אחר, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, רק שבתו יתן ורפא ירפא.

**רמז שלב** תנו רבנן, הרי שעבר על דברי רופא, ואכל דבש וכל מיני מתיקה והן קשין למכה, והעלתה מכתו גרגותני, יכול יהא חיב לרפאותו. תלמוד לומר רק. מאי גרגותני, נאתא כרביתא תנו רבנן, מנין שאם עלו בו צמחין מחמת המכה ונסתרה המכה, שחיב לרפאותו וחיב לתן לו דמי שבתו. תלמוד לומר רק שבתו יתן ורפא ירפא. יכול אף שלא מחמת המכה, תלמוד לומר רק. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, אף מחמת המכה, שנאמר רק. איכא דאמרי, אף מחמת המכה, פטור לגמרי קאמר. ואי תימא, אף מחמת מכה, פטור משבת וחיב ברפוי. תנא, וכלן משתלמין במקום נזק. מנא הני מלי, אמר רב פפא משמה דרבא, אמר קרא ורפא ירפא, לתן רפואה במקום נזק. האי מבעיא ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות אם כן לכתב קרא ורופא ירפא. (אי נמי) [אכתי מבעיא] לכדאמרן למיתני ביה קרא ברפוי. לכתב או רפא ירפא (וכו'), מאי ורפא, שמע מינה לתן רפואה במקום נזק.

**רמז שלג** רב זביד משמה דרבא אמר, אמר קרא (להלן פסוק כה) "פצע תחת פצע", לתן צער במקום נזק. הא מבעיא ליה לרבות שוגג כמזיד ואנס כרצון. אם כן לכתב "פצע בפצע", מאי "פצע תחת פצע", שמע מינה תרתי. צער במקום נזק היכי משכחת לה, כמה אדם רוצה לתן לקטע ידו המכתבת למלכות בין סם לסיף.

**פסוק כ-כא** **רמז שלד** וכי יכה איש את עבדו, אף עבדו ואמתו היו בכלל (לעיל פסוק יד) "ומכה איש ומת", והכתוב הוציאו מכללו להקל עליו, שיהא נדון ביום או יומים, לכך נאמר פרשה זו. וכי יכה איש, אין לי אלא איש, אשה מנין, היה רבי ישמעאל אומר וכו', רבי יאשיה אומר וכו', רבי יונתן אומר, את עבדו או את אמתו, לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. רבי אליעזר אומר, בכנעני הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בעברי. תלמוד לומר "מהם תקנו עבד ואמה", מה עבד שגודלו וקוטנו עבד, אף אמה שגודלה וקוטנה אמה, יצא עבד עברי שאף על פי שגודלו עבד אבל אין קוטנו עבד, יצא אמה העבריה אף על פי שקוטנה אמה אבל אין גודלה אמה. אמר רבי יצחק, שומע אני, אף עבד של שני שתפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין במשמע, תלמוד לומר עבדו ואמתו. מה עבדו שכלו שלו, אף אמתו שכלה שלו, יצא עבד של שני שתפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין, שאין כלו שלו. רבי ישמעאל אומר, בכנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר לא יקם כי כספו הוא, מה כספו שקנינו קנין עולם ורשות קנינו גמורה לו, יצא עברי אף על פי שרשות גמורה לו אבל אין קנינו קנין עולם, יצא עבד של שני שתפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין אף על פי שקנינו קנין עולם אבל רשותו אינה גמורה לו.

בשבט, שומע אני, בין שיש בו כדי להמית בין שאין בו כדי להמית. תלמוד לומר (במדבר לה, יח) "או בכלי עץ יד אשר ימות", מגיד שאין חיב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית. עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה אם ישראל שהחמר בו, שאינו ביום או יומים, אינו חיב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית, כנעני שהוקל בו, שיש בו ביום או יומים, אינו דין שלא יהא חיב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית. אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר בשבט, שאין עונשין מן הדין. רבי אומר, בשבט, למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, אם ישראל שהחמר וכו', ומה תלמוד לומר בשבט, אלא מפנה להקיש לדין גזרה שוה, נאמר כאן בשבט ונאמר להלן ("בשבט") ["השבט"], מה "שבט" שנאמר להלן, להוציא את הלקוח ושל שתפין, אף שבט שנאמר כאן, להוציא את הלקוח ושל שתפין.

ומת תחת ידו, שתהא מכתו ומיתתו ברשותו, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת, הרי זה פטור, נקם ינקם, מיתה. אתה אומר מיתה, או אינו אלא ממון, היה רבי נתן אומר, נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה (ויקרא כו, כה) "והבאתי עליכם חרב" וגו', מה להלן בחרב אף כאן בחרב רבי עקיבא אומר, נאמר כאן נקימה, ונאמר להלן (במדבר לא, ב) "נקם נקמת בני ישראל", מה להלן בחרב, אף כאן בחרב, מה להלן בבית דין, אף כאן בבית דין.

**רמז שלה** תניא, נקם ינקם, נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" וגו'. ואימא דבריז ליה מיברז, (דברים יג, טז) "לפי חרב" כתיב. ואימא דעביד ליה גיסטרא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", ברר לו מיתה יפה. אשכחן בר חורין דקטל עבד, עבדא דקטל בר חורין, מנלן, לאו קל וחמר קטל עבד בסיף, בר חורין בחנק. הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור מאי איכא למימר. נפקא ליה מדתנן, (דברים כא, ט) "ואתה תבער הדם הנקי", הקשו שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן בסיף ומן הצואר, אף כאן בסיף ובצואר. אי מה להלן בקופיץ וממול ערף, אף כאן בקופיץ וממול ערף. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, "ואהבת לרעך כמוך", ברר לו מיתה יפה.

אך אם יום או יומים, שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר אך אם יום. כיצד יתקיימו שני כתובין, או יום שהוא כיומים ויומים שהוא כיום, הא כיצד, מעת לעת. רבי יוסי הגלילי אומר, שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר, אך, חלק. לא יקם וגו', זה הוא שהיה רבי ישמעאל אומר, בכנעני הכתוב מדבר. רבי שמעון בן יוחאי אומר, למה נאמר, עד שלא יאמר, יש לי בדין, הואיל ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו, ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, והוא במיתה על עבדו ועל אמתו, ואחר במיתה על עבדו ועל אמתו, אם למדת שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, לא נחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, תלמוד לומר לא יקם כי כספו הוא, מגיד הכתוב, אף על פי שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו חלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, הא מה תלמוד לומר, לא יקם כי כספו הוא וכו'.

תניא, המוכר עבדו לאחר, ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום, רבי מאיר אומר, ראשון ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא תחתיו. שני אינו בדין יום או יומים, מפני שאינו תחתיו. קסבר, קנין פרות כקנין הגוף דמי. רבי יהודה אומר, שני ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא כספו. ראשון אינו בדין יום או יומים, לפי שאינו כספו. קסבר, קנין פרות לאו כקנין הגוף דמי. רבי יוסי אומר, שניהן ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו. מספקא ליה אי קנין פרות כקנין הגוף דמי או לא, וספק נפשות להקל. רבי אלעזר אומר, שניהן אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו כספו, וזה מפני שאינו תחתיו. מאי טעמא דרבי אלעזר, כי כספו הוא, כספו המיחד לו. מאן תנא להא דתנו רבנן, מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שתפין אין יוצאין בראשי אברים, כמאן, כרבי אלעזר, לאו אמר רבי אלעזר כספו המיחד לו, הכא נמי עבדו המיחד לו.

**פסוק כב-כג** וכי ינצו אנשים, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר וכי יזד וגו', לא שמענו אלא על המתכון להכות את שונאו והכהו, שהוא במיתה, אבל המתכון להכות את שונאו והכה את אוהבו לא שמענו. תלמוד לומר וכי ינצו אנשים ואם אסון יהיה וגו', בא הכתוב ללמדך, המתכון להכות את שונאו והכה את אוהבו, שהוא במיתה, לכך נאמר פרשה זו. רבי אומר, אף המתכון להכות והכה, דין הוא שהוא פטור, אבל בא הכתוב ללמדך, שחבלת אשה, לבעלה, ודמי ולדות, לבעל, וכל המתחיב במיתה פטור מן התשלומין. רבי יצחק אומר, אף המתכון להכות והכה, פטור, עד שיאמר לאיש פלוני אני מכה, תלמוד לומר (דברים יט, יא) "וארב לו וקם עליו" וגו', ומה תלמוד לומר וכי ינצו אנשים, לפי שהוא אומר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" שומע אני אף בן שמונה במשמע, תלמוד לומר וכי ינצו אנשים, מגיד שאינו חיב עד שיכה בן קיימא. וכי ינצו אנשים, אין לי אלא אנשים, נשים מנין, היה רבי ישמעאל אומר כו'. רבי יאשיה אומר כו'. רבי יונתן אומר כו'.

תניא, רבי יונתן אומר, רודף שהיה רודף אחר (אביו) [חברו] להרגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל, נהרג עליו, דכתיב וכי ינצו אנשים, ואמר רבי אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר, וכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, ואפלו הכי אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש, אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו לא נתן להצילו בנפשו, היינו דמשכחת לה דיענש, כגון דיכול להציל באחד מאבריו, אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאבריו נמי נתן להצילו בנפשו, אמאי יענש.

בשלמא לרבנן דאמרי נתכון להרג את זה והרג את זה חיב, היינו דכתיב וכי ינצו אנשים ואמר רבי אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, אלא לרבי שמעון מאי עביד ליה. מבעיא ליה לממון, כדרבי, ונתתה נפש [תחת נפש], ממון. אמר רב אחא, הא דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן, דתנא דבי חזקיה (ראה ויקרא כד, כא) "מכה אדם", "ומכה בהמה", מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו', מאי שאינו מתכון, אילימא שאינו מתכון כלל, היינו שוגג, אלא שאינו מתכון לזה [אלא לזה], וקתני לחיבו ממון אלא לפוטרו ממון, ואי בר קטלא הוא למאי אצטריך למיפטריה ממונא, אלא, לאו שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא.

ונגפו אשה הרה, אבא חנן משום רבי אליעזר אומר, מה תלמוד לומר. לפי שהוא אומר ויצאו ילדיה הא למדנו שהיא הרה, ומה תלמוד לומר הרה, אלא אם הכה על ראשה או על אחד מאבריה שומע אני יהא חיב, תלמוד לומר הרה, מגיד שאינו חיב עד שיכנה במקום עבורה. דבר אחר, לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה שומע אני אף על פי שאין ההריון שלו, תלמוד לומר הרה, מגיד שאינו משלם אלא לבעל ההריון.

אדם שהיה מתכון לחברו והכה את האשה ויצאו ולדיה, משלם דמי ולדות. כיצד, שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה. אמר רבי שמעון בן גמליאל. אם כן, משהאשה יולדת היא משבחת, אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל, אין לה בעל, נותנין ליורשין, היתה שפחה ונשתחררה או גיורת, פטור. אמר רב פפא, שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות. מאי טעמא, חמרא מעוברתא הוא דאזיק, דאמר קרא (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור. דמי ולדות, שבח ולדות מבעיא ליה, אמר רב יהודה, כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות, שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה. רבן שמעון בן גמליאל מאי קאמר, אמר רבא, הכי קאמר, וכי משבחת קדם שתלד יותר מאחר שתלד, והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקדם שתלד משום דאיפרק לה מלידה, אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל. תניא נמי הכי וכו'. רבה אמר הכי קתני, וכי אשה, למי שיוליד משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום, אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות חולקין. תניא נמי הכי, רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'. קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל, לא קשיא, כאן במבכרת כאן שאינה מבכרת. ורבנן אמרי שבח ולדות נמי לבעל, דתניא, ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה, אלא לומר לך שבח ההריון לבעל. ורבן שמעון בן גמליאל, האי הרה מבעיא ליה לכדתני, לעולם אינו חיב עד שיכנה כנגד בית ההריון. אמר רב פפא, לא תימא כנגד בית הריון ממש, אלא כל היכא דסליק בה שיחמא לולד, לאפוקי יד ורגל.

ויצאו ילדיה, מעוט ולדות שנים. ומנין שאפלו אחד, תלמוד לומר, הרה, מכל מקום. ולא יהיה אסון, באשה. ענוש יענש, בולדות, או אינו אלא ולא יהיה אסון לא באשה ולא בולדות, תלמוד לומר ואם אסון יהיה, הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון, אם אמרת כן אף הוא צריך לתן שכר חיה, הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון באשה, ענוש יענש, בולדות. ענוש יענש, ממון. או אינו אלא מיתה, נאמר כאן ענוש יענש, ונאמר להלן "ענוש", מה להלן ממון אף כאן ממון.

כאשר ישית עליו בעל האשה, בא הכתוב ללמד שחבלת האשה לבעלה, ודמי ולדות לבעל, וכל המחיב מיתה פטור מן התשלומין. דבר אחר, כאשר ישית עליו, שומע אני, אף על פי שאין ההריון שלו, תלמוד לומר הרה. דבר אחר, כאשר ישית עליו, שומע אני כל שירצה, תלמוד לומר ונתן בפללים, מגיד שאינו משלם אלא על פי הדינים, שנאמר ונתן בפללים, אלו דינים, שנאמר ואיבינו פלילים, ואומר (ש"א ב, כה) "אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים".

**רמז שלו** הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו ועל בת אשתו, אין להם קנס, מפני שמתחיב בנפשו, שמיתתו בידי בית דין, וכל המתחיב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש, הא איכא אסון, לא יענש. והא מהכא נפקא, מהתם נפקא, (דברים כה, ב) "כדי רשעתו", משום רשעה אחת אתה מחיבו ואי אתה מחיבו משום שתי רשעיות. חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון, וצריכא, דאי אשמעינן מיתה וממון, משום דאכא אבוד נשמה, אבל מלקות וממון, דליכא אבוד נשמה, אימא לא, ואי אשמעינן מלקות וממון, משום דלא חמיר איסוריה, אבל מיתה וממון, דחמיר איסוריה, אימא לא, צריכא. ולרבי מאיר, דאמר לוקה ומשלם, תרתי למה לי. חדא במיתה וממון, וחדא במיתה ומלקות, וצריכא, דאי אשמעינן מיתה וממון, משום דחדא בגופה וחדא בממוניה לא עבדינן, אבל מיתה ומלקות, דאידי ואידי בגופה, אימא מיתה אריכתא היא ונעביד ביה, ואי אשמעינן במיתה ומלקות, דתרתי בגופה לא עבדינן, אבל מיתה וממון, דחדא בגופה וחדא בממוניה, אימא נעביד ביה, צריכא.

תניא, הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה, ודמי ולדות לבעל, ואם אין הבעל, נותן ליורשיו. אמר רב פפא, התורה זכתה דמי הולדות לבעל, ואפלו בא עליה בזנות, דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה.

ואם אסון יהיה, אין אסון אלא מיתה, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, (בראשית מב, לח) "וקראהו אסון בדרך". ונתתה נפש תחת נפש, נפש משלם תחת נפש, ואינו משלם ממון תחת נפש. דבר אחר, נפש תחת נפש משלם, ואינו משלם נפש וממון תחת נפש.

רבי אומר. ונתתה נפש תחת נפש. ממון. או אינו אלא מיתה. הרי אתה דן, נאמר כאן השתה ונאמר להלן השתה, מה להלן ממון, אף כאן ממון.

תניא, רבי נחוניא בן הקנה היה עושה יום הכפורים כשבת, מה שבת מתחיב בנפשו ופטור מתשלומין, אף יום הכפורים מתחיב בנפשו ופטור מן התשלומין. מאי טעמא דרבי נחוניא בן הקנה, אמר אביי, נאמר "אסון" בידי שמים ונאמר אסון בידי אדם, מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין, אף "אסון" האמור בידי שמים פטור מתשלומין, ויעקב אכל מלי אזהר, אצנים פחים ואאריא וגנבי. רבא אמר, טעמא דרבי נחוניא בן הקנה מהכא, "ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא", אמרה תורה, כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין, אף כרת שלי פטור מן התשלומין.

**פסוק כד** **רמז שלז** עין תחת עין, החובל בחברו חיב עליו משום חמשה דברים, בנזק וצער רפוי ושבת ובשת. בנזק, כיצד, סמא את עינו, קטע ידו, שבר את רגלו, רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, שמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה. צער, כיצד, כואו בשפוד או במסמר ואפלו על צפרנו, מקום שאינו עושה חבורה, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטל להיות מצטער כך. רפוי, הכהו חיב לרפאותו, עלו בו צמחין, אם מחמת המכה, חיב, שלא מחמת המכה, פטור, חיתה ונסתרה, חיב לרפאותו, חיתה כל צרכה, אינו חיב לרפאותו. שבת, רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. בשת, הכל לפי המביש והמתביש. אמאי, עין תחת עין אמר רחמנא, עין ממש, (אמרי) לא סלקא דעתך, דתניא, יכול סמא את עינו נסמא את עינו, קטע ידו נקטע את ידו, שבר את רגלו נשבר את רגלו, תלמוד לומר "מכה אדם", "ומכה בהמה", מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין, ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר "ולא תקחו כפר לנפש רצח", לנפש רוצח אי אתה לוקח כפר, אבל אתה לוקח כפר לראשי אברים שאינם חוזרין. הי "מכה", אילימא (ויקרא כד, כא) "מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", ההוא בקטלא כתיב, אלא מהכא (שם, יח) "ומכה נפש בהמה ישלמנה" וסמיך ליה "ואיש כי יתן מום בעמיתו", והא לאו מכה הוא. אלא הכאה הכאה קאמרינן, נאמר הכאה באדם ונאמר הכאה בבהמה, מה להלן תשלומין אף כאן תשלומין. מאי אם נפשך לומר, הכי קשיא ליה, מאי חזית דילפת מ"מכה בהמה", לילף מ"מכה אדם". אמרי, דנין נזקין מנזקין, ואין דנין נזקין ממיתה. אדרבה, דנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה. היינו דקאמר אם נפשך לומר הרי הוא אומר "ולא תקחו כפר" וכו'. האי "ולא תקחו כפר" מבעיא ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי לא תשקול מניה ממון ותקטליה. האי (דברים כה, ב) מ"כדי רשעתו" נפקא, משום רשעה אחת אתה מחיבו, ואי אתה מחיבו משום שתי רשעיות. ואכתי מבעיא ליה דלא תשקול מניה ממונא ותיפטריה. אי להכי הוא דאתא לימא קרא "ולא תקחו כפר לאשר הוא רשע" וגו', "לנפש רצח" למה לי, שמע מינה תרתי. וכי מאחר דכתיב, האי מכה מכה למה לי, אי מההיא, הוה אמינא אי בעי עיניה ניתיב אי בעי דמי עיניה ניתיב ונפרקיה, קא משמע לן מכה מכה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין.

תניא, רבי דוסתאי בן יהודה אומר, עין תחת עין, ממון. או אינו אלא עין ממש. אמרת, הרי שהיתה עינו של זה גדולה ושל זה קטנה, היאך אני קורא בזה עין תחת עין. וכי תימא, כל כי האי גונא שקיל מניה ממונא, והתורה אמרה, (ויקרא כד, כב) "משפט אחד יהיה לכם", משפט השוה בכלכם. אמרי, מאי קושיא, דלמא, נהורא שקיל מניה נהורא אמר רחמנא נשקל מניה, דאי לא תימא הכי, קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן, והתורה אמרה "משפט אחד יהיה לכם", אלא נשמה שקל מניה נשמה נשקל מניה וכו'. ותניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, עין תחת עין, ממון. או אינו אלא עין ממש, אמרת, הרי שהיה סומא וסמא, קטע וקטע, היאך אני קורא בזה עין תחת עין והתורה אמרה "משפט אחד" וגו'. ומאי קושיא, דלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, דאי לא תימא הכי, טרפה שהרג את השלם מאי עבדין ליה, אלא היכא דאפשר וכו'.

**רמז שלח** דבי רבי ישמעאל תנא, אמר קרא (ויקרא כד, יט) "כי יתן מום", אין נתינה אלא (ביד) [ממון]. אלא מעתה "כאשר יתן מום באדם" הכי נמי דממון הוא, והא חבלא הוא, דבי רבי ישמעאל קרא יתרה קא דרשי, מכדי כתיב "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר יעשה" וגו', "כן ינתן" למה לי, שמע מינה ממון. "כאשר יתן מום באדם" למה לי. איידי דבעי למכתב "כן ינתן", כתב נמי (כי) ["כאשר] יתן מום באדם". דבי רבי [חייא] תנא, אמר קרא (דברים יט, כא) "יד ביד", דבר הנתן מיד ליד, ומאי ניהו, ממון. אלא מעתה "רגל ברגל" נמי הכי הוא, (רבי) [דבי רבי חייא] קרא יתרה קא דרשי, מכדי כתיב (שם, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם", ואי סלקא דעתך ממש, "יד ביד" תו למה לי, שמע מינה ממון. "רגל ברגל" למה לי, איידי, דכתב "יד ביד" כתב "רגל ברגל". אביי אמר, אתיא מדתנא דבי חזקיה, עין תחת עין, ולא עין ונפש תחת עין, ואי סלקא דעתך עין ממש, זמנין דמשכחת עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה לעיניה נפק נשמתיה. ומאי קושיא, דלמא מימד אמדינן ליה, אי מצי מקבל, עבדינן ליה, ואי לא, לא עבדינן, וכיון דאמדינן דמצי מקבל ועבדי ליה ונפיק רוחיה, אי מיית לימות, מי לא תנן אמדוהו ומת תחת ידו פטור.

**פסוק כה** רב זביד משמיה דרבא אמר, אמר קרא פצע תחת פצע, לתן צער במקום נזק, ואי סלקא דעתך ממש, כי היכי דלהאי הוה ליה צערא וכו'. ומאי קושיא, דלמא אכא איניש דמפנק ואית ליה צערא טפי, למאי נפקא מינה, למיתב ליה היאך דביני וביני. רב פפא משמיה דרבא אמר, אמר קרא (לעיל פסוק יט) "ורפא ירפא", לתן רפואה במקום נזק, ואי סלקא דעתך ממש, כי היכי דהאי בעי אסויי וכו'. מאי קושיא, דילמא איכא איניש דסליק בשרא הייא ואיכא דלא סליק בשרא הייא, למאי נפקא מינה, למיתב ליה היאך דביני וביני. רב אשי אמר, אתיא תחת תחת, כתיב הכא עין תחת עין וכתיב התם "תחת אשר ענה" מה להלן ממון, אף כאן ממון. תניא, רבי אליעזר אומר, עין תחת עין. ממש. ממש סלקא דעתך, רבי אליעזר לית ליה דכלהו תנאי, אלא לומר שאין שמין בנזק אלא במזיק.

רבי יצחק אמר, הרי הוא אומר (להלן פסוק ל) "אם כפר ישית עליו", והרי דברים קל וחמר, ומה אם במקום שענש מיתה, לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון. רבי אליעזר אומר, עין תחת עין, שומע אני, בין מתכון בין שאין מתכון, אין משלם אלא ממון, הרי הכתוב מוציא המתכון לעשות בו מום שאינו משלם אלא ממון, שנאמר (ויקרא כד, יט) "ואיש כי יתן מום בעמיתו", כלל, עין תחת עין, פרט, פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט, כשהוא אומר (שם, כ) "כאשר יתן מום באדם", חזר וכלל, אי כלל, ככלל הראשון, אמרת, לאו, אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, לומר, מה הפרט מפרש מומין קבועין וראשי אברים ובגלוי ובמתכון שאין משלם אלא ממון, אף כל וכו', תלמוד לומר "כאשר יתן מום", עד שיתכון לעשות בו מום.

**רמז שלט** כויה תחת כויה, תניא, רבי אומר, כויה נאמר תחלה. בן עזאי אומר, חבורה נאמרה תחלה. במאי קא מפלגי, רבי סבר, כויה, דאית בה חבורה משמע, כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה, דכויה דלית בה חבורה הוא. בן עזאי אומר, חבורה נאמרה תחלה, כויה דלית בה חבורה משמע, כתב [רחמנא חבורה] לגלויי עלה, דכויה דאית בה חבורה אין, אי לא, לא. ואמסקנא קיימי. אי נמי דכלי עלמא, כויה, בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה משמע. והכא בכלל ופרט המרחקים זה מזה קמיפלגי. דרבי סבר, כלל ופרט המרחקים זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט. וכי תימא, חבורה חבורה לרבי למה לי. לדמים יתרים. ובן עזאי סבר, כלל ופרט המרחקים זה מזה דנין אותו בכלל ופרט.

פצע תחת פצע (כתוב ברמז של"ג).

כויה תחת כויה, אם תאמר שפצעו והוציא דמו, והלא כבר נאמר פצע תחת פצע, ואם תאמר שעשה בו חבורה, והלא כבר נאמר חבורה תחת חבורה. ומה תלמוד לומר כויה תחת כויה, אלא כואו על כף רגלו ולא רשם בו, טענו אבנים וצערו, הטיל עליו שלג וצנן על ראשו וצערו, הרי זה נותן לו דמי צערו. אבל אם היה מרכך ומעדן ומפנק, כל שכן צערו מכפל, זהו צער האמור בתורה כויה תחת כויה.

**פסוק כו-כז** וכי יכה איש את עין עבדו וגו', למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר "והתנחלתם אתם" וגו' שומע אני אפלו הפיל את שנו וסמא את עינו, תלמוד לומר וכי יכה איש את עין עבדו וגו' ואם שן עבדו וגו' והרי הכתוב מוציא עבד כנעני מכלל להקל עליו שהוא יוצא בראשי אברים, לכך נאמרה פרשה זו. וכי יכה איש את עין עבדו, אין לי אלא איש, אשה מנין, היה רבי ישמעאל אומר וכו'. רבי יאשיה אומר וכו'. רבי יונתן אומר אינו צריך וכו'. רבי אליעזר אומר, בכנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר (ויקרא כה, מד) "מהם תקנו עבד ואמה".

את עין עבדו, שומע אני אפלו העלה חורוד, תלמוד לומר ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה כדי השחתה. מכאן אמרו, טפח על עינו וסמהו, על אזנו וחרשו, הרי זה יוצא בן חורין, כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, הרי זה אינו יוצא בן חורין, דברי רבי חנינא בן גמליאל, שנאמר וכי יכה איש, עד שיעשה מעשה. הפיל שני שניו כאחד וסמא שתי עיניו כאחת, הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום, תלמוד לומר (לעיל פסוק כד) "עין תחת עין שן תחת שן". זו אחר זו, יוצא על הראשונה ונוטל נזקי שניה, תלמוד לומר תחת עינו תחת שנו.

תנא, יוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינן חוזרין. בשלמא שן ועין, כתיב, אלא ראשי אברים מנלן, כי שן ועין, מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. ואימא ניהוי שן ועין כשני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, צריכי, דאי כתב רחמנא שן, הוה אמינא אפלו שן דחלב, כתב רחמנא עין. ואי כתב רחמנא עין, הוה אמינא מה עין שנבראת עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא, צריכא. ואימא כי יכה כלל, שן ועין פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שן ועין אין, מידי אחרינא לא. לחפשי ישלחנו, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש מומין שבגלוי ואינן חוזרין וכו'. ואימא מה הפרט מפרש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר, אף כל וכו', אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בו לחרות. לחפשי ישלחנו, רבויא הוא. אי רבויא הוא, אפלו הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזר, אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וסופו לחזר אין עבד יוצא בה לחרות. אם כן שן ועין מאי אהני ליה.

תנו רבנן, בכלן עבד יוצא בהן לחרות וצריך גט שחרור, דברי רבי שמעון. רבי מאיר אומר, אינו צריך. רבי אליעזר אומר, צריך. רבי טרפון אומר, אינו צריך. המכריעין לפני חכמים אומרים, נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו, ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא. מאי טעמא דרבי שמעון, יליף שלוח שלוח מאשה, מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר. ורבי מאיר, אי כתב ישלחנו חפשי לבסוף, כדקאמרת, השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא.

תנו רבנן, הרי שהיה רבו רופא, ואמר ליה כחל לי עיני, וסמאה, חתר לי שני, והפילו, שחק באדון ויוצא לחרות. רבן שמעון בן גמליאל אומר, ושחתה, עד שיכון לשחתה. ורבנן, האי ושחתה מאי עבדי ליה, מבעיא ליה לכדתניא, רבי אלעזר אומר, הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עבר שבמעיה, פטור, דאמר קרא ושחתה, עד שיכון לשחתה. וכו' ואידך, ושחת ושחתה לא דריש. אמר רב ששת, הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה, עבד יוצא בו לחרות. מאי טעמא, מחסר אבר הוא. ותנא תונא, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אפלו יבש גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה, תלמוד לומר "מן העוף" ולא כל העוף. תנו רבנן, עשרים וארבעה אברים באדם. כלם אין מטמאין משום מחיה. ואלו הן, ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה, רבי יהודה אומר, אף באיש. ותני עלה, וכלן עבד יוצא בהן לחרות. בן עזאי אומר, אף הלשון. רבי אומר, אף הסרוס. סרוס דמאי, אילימא סרוס דגיד, היינו גויה. אלא דביצים.

סמא את עין עבדו והפיל את שנו, יוצא לחרות ומשלם לו דמי שנו. מתקיף לה רבי זירא, אימא, סמא את עינו ניפוק בעינו, סמא את עינו והפיל את שנו ניפוק בעינו ובשנו. אמר ליה אביי, אמר קרא, תחת עינו ולא תחת שנו ועינו, תחת שנו ולא תחת עינו ושנו.

מה טעם העבד יוצא בשן ועין, משום דכתיב (בראשית ט, כב) "וירא חם אבי כנען ויגד" וגו'.

לחפשי ישלחנו, שומע אני יכתב לו גט שחרור, תלמוד לומר תחת עינו. רבי אליעזר אומר, נאמר כאן שלוח וכו'. אין לי אלא שיכול להשתלח, שאינו יכול להשתלח מנין, תלמוד לומר לחפשי ישלחנו תחת עינו מכל מקום. רבי ישמעאל אומר, הואיל ואמרה תורה במשלח ואמרה במשתלח, אם למדת על משלח שאינו משלח אלא מי שהוא גדול, יכול אף המשתלח לא יהא משתלח אלא מי שהוא גדול, תלמוד לומר לחפשי ישלחנו תחת עינו מכל מקום. רבי ישמעאל אומר, עבד כנעני אין לו פדיון לעולם ואינו יוצא אלא לרצון רבו, שנאמר (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אתם". לפי דרכנו למדנו עבד כנעני כשדה אחזה לעולם, אבל אם היה רבו רודהו והפיל את שנו וסמא את עינו או אחד מכל ראשי האברים הגלוים הרי זה קונה את עצמו ביסורין. והרי דברים קל וחמר, ומה אם מידי בשר ודם, אדם קונה עצמו ביסורין, קל וחמר מידי שמים. וכן הוא אומר (תהלים קיח, יח) "יסר יסרני יה ולמות לא נתנני" ואומר "אשר[י] הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". קל וחמר משן ועין, ומה שן ועין שהוא אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, מה ברית האמור במלח ממתקת כל הקרבן אף ברית האמור ביסורין ממרקין כל גופו של אדם.

**פסוק כח** כי יגח שור, תנו רבנן, כי יגח שור איש, אין נגיחה אלא בקרן. וכן הוא אומר (מ"א כב, יא) "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם". ואומר "בכור שורו הדר לו וקרני ראם" וגו'. מאי ואומר, וכי תימא, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, תא שמע, "בכור שורו הדר לו". והאי מילף הוא, גלוי מלתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא. אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תמה למועדת הני מילי בתלושה אבל במחברת אימא כלה מועדת היא. תא שמע, "בכור שורו הדר לו". תולדה דקרן מאי היא, נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה. מאי שנא נגיחה (דקרא) [דקרי] ליה אב, דכתיב וכי יגח, נגיפה נמי, כתיב (להלן פסוק לה) "כי יגף", ההיא נגיפה נגיחה היא. דתניא "כי יגף", פתח הכתוב בנגיפה וסים בנגיחה לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה. (מה) [מאי] שנא גבי אדם דכתיב כי יגח, ומאי שנא גבי בהמה דכתיב "כי יגף". אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח, בהמה דלית לה מזלא כתיב "כי יגף". ומלתא אגב אורחא קא משמע לן, דמועד לאדם מועד לבהמה, מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.

תנו רבנן, שור, שור, שבעה, להביא שור האשה שור היתומין שור האפוטרופין שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין, חייבין מיתה. רבי יהודה אומר, שור המדבר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין, פטור לפי שאין להן בעלים. יתר על כן אמר רבי יהודה, אפלו נגח ולבסוף הפקיר פטור, שנאמר (להלן פסוק כט) "והועד בבעליו והמית" עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחת.

תנו רבנן, ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה, מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו. מגיד לך הכתוב, שאם שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי. מאי משמע, שמעון בן זומא אומר, כאדם שאומר לחברו, יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום. ואימא, היכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו שרי באכילה, והאי לא יאכל היכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. אמרי, הני מילי היכא דנפיק אסור אכילה ואסור הנאה מחד קרא, אבל הכא דאסור אכילה מסקול יסקל נפקא ליה, אי סלקא דעתך האי לא יאכל לאסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי 'לא יאכל', "את בשרו" למה לי, אף על גב דעבד כעין בשר, דשחטיה, אסור.

אמר רב, המקדש בפרש שור הנסקל, מקדשת. בפרש עגלי עבדת אלילים, אינה מקדשת. אי תימא קרא, אי תימא סברא. עגלי עבדת אלילים נייח ליה בניפחיה, (גכי) [גבי] שור הנסקל לא ניחא ליה בניפחיה. אי תימא קרא, הכא כתיב "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". התם כתיב לא יאכל את בשרו, בשרו אסור פרשו מתר.

לא יאכל, אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע. ואצטריך בעל השור נקי, סלקא דעתך אמינא, לא יאכל את בשרו כתיב, בשרו אין אבל עורו לא. ולהנך תנאי דמפקי ליה לבעל השור לדרשה אחרינא לחצי כפר ולדמי ולדות, הנאת עורו מנא להו. נפקא להו מאת בשרו, את הטפל לבשרו. ואידך, את לא דריש, כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין וכו'.

תנו רבנן, ובעל השור נקי, רבי אליעזר אומר, נקי מחצי כפר. אמר ליה רבי עקיבא, והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך. אמר ליה, עקיבא, כך אני בעיניך שדיני בזה שחיב מיתה, אין דיני אלא כשהמית האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, על פי בעלים, מודה בקנס הוא ופטור, קסבר כופרא כפרה. תניא אידך, אמר ליה רבי אליעזר, עקיבא, כך אני בעיניך שדיני בזה שחיב מיתה, אין דיני אלא במתכון להרג את הבהמה והרג את האדם, לנפלים והרג את בן קיימא, תניא אידך, ובעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר, נקי מדמי ולדות. אמר ליה רבי עקיבא, הרי הוא אומר (לעיל פסוק כב) "וכי ינצו אנשים", אנשים ולא שורים. שפיר קאמר רבי עקיבא, אמר רב אדא בר אהבה, אצטריך, סלקא דעתך אמינא, אנשים כי נתכונו זה לזה, אף על גב דיש אסון באשה יענשו, הא נתכונו לאשה גופה, לא יענשו, ולא שורים דאפלו נתכונו לאשה נמי יענשו, כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. תניא אידך, ובעל השור נקי, רבי עקיבא אומר, נקי מדמי עבד. ונימא רבי עקיבא לנפשיה, והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך. אמר רבא, אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ומחמיר אני בעבד יותר מבן חורין, שבן חורין יפה סלע נותן סלע ועבד יפה סלע נותן שלשים, משתלם נמי מן העליה, כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטור.

וכי יגח שור את איש, אף השור היה בכלל שנאמר (והמית איש או אשה) (לעיל כא, יב) ["מכה איש ומת"], והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא בסקילה, לכך נאמר פרשה זו. וכי יגח שור, אין לי אלא שור, מנין לעשות כל בהמה כשור, הרי אני דן, נאמר כאן שור ונאמר להלן "שור", מה שור האמור בסיני עשה דין כל בהמה כשור, אף שור שנאמר כאן דין הוא שנעשה את הבהמה כשור.

ומנין לעשות כל המיתות כנגיחה, הרי אני דן, הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שעשה בו כל המיתות כנגיחה אף התם נעשה בו כל המיתות כנגיחה. לא אם אמרת במועד שהוא משלם את הכפר, תאמר בתם שאינו משלם את הכפר. תלמוד לומר איש או אשה, שאין תלמוד לומר אלא להקיש ולדון גזרה שוה, מה להלן עשה בו כל המיתות כנגיחה אף כאן דין הוא שנעשה בהן כל המיתות כנגיחה.

ומנין לעשות קטנים כגדולים, הרי אני דן, הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שעשה בו קטנים כגדולים אף תם נעשה בו קטנים כגדולים. לא, אם אמרת במועד שכן משלם את הכפר וכו', תלמוד לומר או בן יגח, שאין תלמוד לומר, אלא מפנה להקיש לדון גזרה שוה, נאמר כאן יגח ונאמר להלן יגח מה להלן עשה קטנים וכו'. רבי שמעון בן יוחאי אומר, למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם במקום שלא עשה בו קטנים כגדולים בהורגין, עשה קטנים כגדולים בנהרגין, וכאן שעשה קטנים כגדולים בהורגין אינו דין שנעשה קטנים כגדולים בנהרגין. לא אם אמרת להלן, שעשה את שאינו מתכון כמתכון בנזיקין לפיכך עשה קטנים כגדולים בנהרגין, תאמר כאן שלא עשה את [שאינו מתכון כמתכון] בנזיקין לפיכך לא עשה בו קטנים כגדולים בנהרגין, תלמוד לומר יגח לגזרה שוה וכו'.

לא יאכל את בשרו, אין לי אלא אסור אכילה. מנין שהוא אסור בהנאה, אמרת קל וחמר, ומה אם עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה. או חלוף הדברים, אם שור הנסקל שהוא שופך דמים הרי הוא מתר בהנאה, עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים אינו דין שתהא מתרת בהנאה, תלמוד לומר "וערפו שם את העגלה". דנתי וחלפתי ובטל החלוף, זכיתי לדון כבתחלה, וכו'. רבי יצחק אומר, אינו צריך, ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה דין הוא שיהא אסור בהנאה. רבי אומר, ומה אם פרים הנשרפין שאין באין אלא לכפרה לעולם אסורין בהנאה, שור הנסקל שאינו בא לכפר לעולם דין הוא שיהא אסור בהנאה.

אין לי אלא בשרו, עורו מנין, היה רבי ישמעאל אומר, אמרת קל וחמר, ומה אם חטאת שבשרה מתר בשחיטתה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור בשחיטתו, נבלה תוכיח שעורה מתר במיתתה, היא תוכיח על שור הנסקל שאף על פי שבשרו אסור בשחיטה דין הוא שיהא עורו מתר במיתתו. אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל, לא אם אמרת בנבלה שהיא מתרת בהנאה לפיכך עורה מתרת במיתה, תאמר בשור הנסקל שהוא אסור בהנאה לפיכך יהא עורו אסור (בהנאה) [במיתתו]. לא יאכל את בשרו, למה נאמר, להביא דמו וחלבו ועורו. ובעל השור נקי, רבי יהודה בן בתירה אומר, נקי בידי שמים. שהיה בדין, הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם לא יצאו בעלים מידי בית דין של שמים, אף התם כן. תלמוד לומר ובעל השור נקי, נקי מידי שמים. רבי שמעון בן עזאי אומר, נקי מחצי נזק, שהיה בדין, הואיל ושור שהמית את השור בתשלומין ושור שהמית את האדם בתשלומין, מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק אף כאן משלם חצי נזק, תלמוד לומר ובעל השור נקי. רבן גמליאל אומר, נקי מדמי עבד, רבי עקיבא אומר, נקי מדמי ולדות וכו'.

**פסוק כט-ל** ואם שור נגח הוא מתמל שלשם, איזהו מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם, שחזר בו שלשה ימים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, ומועד שהעידו בו שלשה (ימים) [פעמים]. ותם, שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. מאי טעמא דרבי יהודה, אמר אביי, תמל חד, מתמל תרי, שלשם תלתא, ולא ישמרנו בעליו אתא לנגיחה רביעית. רבא אמר, תמל ומתמל חד הוא. והכי קאמר, אם מתמל שלשם הוא ולא ישמרנו האידנא, חיב. ורבי מאיר, מאי טעמא, דתניא אמר רבי מאיר, קל וחמר, אם רחק נגיחותיו חיב, קרב נגיחותיו לא כל שכן. אמר ליה רבא, (ראיה) [זיבה] תוכיח, רחקה ראיותיה טמאה קרבה ראיותיה טהורה. אמר ליה, הרי הוא אומר (ויקרא טו, ג) "וזאת תהיה טמאתו בזובו", גזרת הכתוב היא ולא ילפינן מינה. אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה, הלכה כרבי יהודה שהרי רבי יוסי מודה לו, ורבי יוסי נמוקו עמו. דתניא, איזהו מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים. תם, שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח (כרבי) [דברי רבי] יוסי. רבי שמעון אומר, מועד שהעידו בו שלשה פעמים, ולא אמרו שלשה ימים אלא לענין חזרה בלבד.

ואם שור נגח הוא, בא הכתוב לחלק בין שור תם למועד. חמשה דברים בין שור תם למועד, מועד צריך עדים, ותם אינו צריך עדים. מועד משלם את הכפר, ותם פטור מן הכפר. מועד משלם שלשים שקלים, ותם אינו משלם שלשים שקלים. מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק. מועד משלם מן העליה, ותם משלם מגופו. [מתמל שלשם] והועד בבעליו, מגיד שאינו חיב עד שהתרו בו שלשה ימים.

**רמז שמ** והועד בבעליו, אמרה תורה, יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא. אמר להו שמעון בן שטח, תנו עיניכם בו ונדוננו. שלח ליה, עבדך קטל נפשא. שדריה להן. שלחו ליה, תא את נמי להכא, והועד בבעליו אמרה תורה, יבוא בעל השור ויעמד על שורו. אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח, ינאי המלך, עמד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'". אמר ליה, לא כשתאמר אתה, אלא כשיאמרו חבריך. נפנה לימינו, כבשו פניהם בקרקע. לשמאלו, כבשו פניהם בקרקע. אמר להם, בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם. בא גבריאל וחבטן בקרקע. באותה שעה אמרו, מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.

ולא ישמרנו בעליו, קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו (שלא) כראוי ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד, חיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, תם חיב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה. רבי אלעזר אומר, אין לו שמירה אלא סכין. מאי טעמא דרבי מאיר, קסבר סתם שורים לאו בחזקת שמור קיימי, ואמר רחמנא תם חיב, דליעביד ליה שמירה פחותה, הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד, דנעביד ליה שמירה מעלה, ויליף נגיחה לתם נגיחה למועד. ורבי יהודה סבר, סתם שורים בחזקת שמור קיימי, אמר רחמנא תם משלם, דנעביד ליה שמירה מעלה, [הדר אמר רחמנא וכו'], הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, מיעטיה רחמנא לשמירה מעלה. וכי תימא, נגיחה לתם נגיחה למועד, הא מעט רחמנא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר. והא מבעיא ליה ללאו, אם כן נכתוב רחמנא ולא ישמר, מאי ולא ישמרנו, לזה ולא לאחר. תניא, רבי אומר, אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה, פטור. מאי טעמא, סבר לה כרבי יהודה, דאמר מועד בשמירה פחותה סגי ליה, יליף נגיחה לתם ונגיחה למועד.

רבי אלעזר אומר, אין לו שמירה אלא סכין. כדתניא, רבי נתן אומר, מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סלם רעוע בתוך ביתו. שנאמר (דברים כב, ח) "ולא תשים דמים בביתך".

ולא ישמרנו, להביא שומר חנם. ולא ישמרנו, כראוי לו. מכאן אמרו, שמרו כראוי פטור, שלא כראוי חיב.

והמית איש או אשה, השוה הכתוב אשה לאיש .

אמר רבי עקיבא, וכי מה בא זה (ללמדו) [ללמדנו], אם לחיב על האשה כאיש, הרי כבר נאמר (לעיל פסוק כח) וכי יגח שור את איש או את אשה, אלא להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה נזקיה ליורשיה. וסבר רבי עקיבא לא ירית לה בעל, והא תניא, (במדבר כז, יא) "וירש אתה", מכאן שהבעל יורש את אשתו, דברי רבי עקיבא. אמר ריש לקיש, לא אמר רבי עקיבא אלא בכפר, הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה, דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמחזק. מאי טעמא דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו. ובנזקין לא אמר רבי עקיבא נזקיה ליורשיה, והתניא, הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, ואם אין בעל נותן ליורשיו, אין האשה נותן ליורשיה, היתה שפחה ונשתחררה או גירת, זכה. אמר רבה, בגרושה וכן אמר רב נחמן, בגרושה. אמרי, גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות, אמר רב פפא, התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפלו בא עליה בזנות. מאי טעמא, דכתיב (לעיל פסוק כב) "כאשר ישית עליו בעל האשה".

השור יסקל וגם בעליו יומת, תנו רבנן, שור שהמית, עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבעליו מחזר, משנגמר דינו החזירו אינו מחזר. רבנן סברי, אין גומרין דינו שלא בפניו, דאמר ליה אי (אהדרתי נהליה) [אהדרתי' ניהלי] הוה מערקנא ליה לאגמא, והשתא אתפיסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה. ורבי יעקב סבר, גומרין דינו טעמא דרבנן, השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו. ורבי יעקב סבר, בשלמא בעלים בני טענתא נינהו, אלא שור בר טענה הוא.

נתכון להרג את הבהמה והרג את האדם, פטור. הא נתכון להרג את זה והרג את זה, חיב. מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא, רבי שמעון אומר, אפלו נתכון להרג את זה והרג את זה, פטור. מאי טעמא דרבי שמעון, דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים עד דמתכוין ליה, אף שור נמי אמר קרא "וארב לו" עד שיתכון ליה.

השור יסקל, וכן בהמה וחיה ועוף כיוצא בו. דגמר שור שור משבת, וכבר העידו על תרנגל שנסקל בירושלים, שהרג את הנפש.

שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור. אמר ליה אביי, ממאי דוגם בעליו יומת לכמיתת בעלים הוא דאתא, אימא מיתה ממש, אם כן לכתוב וגם בעליו ולשתק. אי כתיב הכי, הוה אמינא בסקילה, בסקילה לא סלקא דעתך, קטל איהו בסיף ממונו בסקילה. ודלמא הא דכתב רחמנא יומת לאקולי עליה, לאפוקי מסיף לחנק, הניחא למאן דאמר חנק חמור, אלא למאן דאמר חנק קל מאי איכא למימר. לא סלקא דעתך, דכתיב אם כפר יושת עליו, אי סלקא דעתך בר קטלא הוא הא כתיב (במדבר לה, לא) "ולא תקחו כפר לנפש רצח". אדרבה, משום היא גופא, קטל איהו לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא, קטל שורו לפרק נפשיה בממונא, אלא אמר חזקיה, אמר קרא "מות יומת הרוצח", על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו.

אמר רבא, שור טרפה שהרג, חיב. שור של אדם טרפה שהרג, פטור, דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כל היכא דקרי ביה וגם בעליו יומת קרי ביה השור יסקל וכו'. רב אשי אמר, אפלו שור טרפה שהרג, נמי פטור. כיון דאלו בעלים הוו פטירי, שור נמי כי הרג פטור.

השור יסקל, למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה אם התם בסקילה, מועד לא יהא בסקילה, לא, אם אמרת בתם שאינו משלם את הכפר לפיכך הוא בסקילה, תאמר במועד שהוא משלם את הכפר לפיכך לא יהא בסקילה, תלמוד לומר השור יסקל. דבר אחר, היה בכלל, ויצא לדון בדבר החדש, והחזירו לכללו.

וגם בעליו יומת, בידי שמים. או אינו אלא בידי אדם, כשהוא אומר אם כפר וגו', הוי נותנין פדיון למומתין בידי שמים. או אינו אלא למומתין בידי אדם, כשהוא אומר "ולא תקחו כפר לנפש רצח", הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם.

אם כפר יושת עליו, ויהא אדם חיב בכפר מקל וחמר, ומה שור שאינו חיב בארבעה דברים חיב בכפר, אדם שחיב בארבעה דברים אינו דין שחיב בכפר. אמר קרא אם כפר יושת עליו, 'עליו' ולא על אדם.

תנו רבנן, ונתן פדין נפשו דמי ניזק. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, דמי מזיק. לימא בהא קמיפלגי, דרבנן סברי כופרא ממונא, ורבי ישמעאל סבר כופרא כפרה. אמר רב פפא, לא, דכולי עלמא כופרא כפרה, ובהא קמיפלגי, רבנן סברי בדניזק שיימינן. מאי טעמא דרבנן, נאמר השתה למעלה ונאמר השתה למטה, מה להלן בניזק אף כאן בניזק. ורבי ישמעאל סבר, ונתן פדין נפשו כתיב. ורבנן, אין, פדין נפשו כתיב, מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן.

**רמז שמא** רבי עקיבא אומר, פדין נפשו של מומת. וכן מצינו, שאין נותנין פדיון למומתין בידי אדם, בכל מקום שהן חייבין מיתת בית דין אין להן פדיון שנאמר (ויקרא כז, כט) "כל חרם אשר יחרם". רבי ישמעאל אומר, בוא וראה שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים, שנאמר (להלן ל, יב) "כי תשא את ראש" וגו', "כפר נפש", ואומר (מ"ב יב, ה) "איש כסף נפשות ערכו", ואומר (דניאל ד, כד) "להן מלכא מלכי ישפר עלך" וגו', ואומר (איוב לג, כג) "אם יש עליו מלאך" וגו', ואומר "ויחננו ויאמר פדעהו" וגו'.

נמצינו למדין, קדשים יש להן פדיון, קדשים אין להן פדיון. אסורין באכילה, יש להן פדיון. אסורין באכילה, אין להן פדיון. אסורין בהנאה, יש להן פדיון. אסורין בהנאה, אין להן פדיון. שדות וכרמים, יש להן פדיון. שדות וכרמים, אין להן פדיון. עבדין ושפחות, יש להן פדיון. עבדים ושפחות, אין להן פדיון. חיבי מיתות בית דין, יש להן פדיון. חיבי מיתות בית דין, אין להן פדיון. אף לעתיד לבא יש להן פדיון. תלמוד לומר (תהלים מט, ח ט) "אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם" וגו'. חביבין ישראל, שנתן הקדוש ברוך הוא המצריים כפרס תחת נפשותיהן שנאמר "נתתי כפרך מצרים", מפני מה, (שם, ד) "מאשר יקרת בעיני" וגו'.

**פסוק לא** או בן יגח או בת יגח וגו', למה נאמר, לפי שנאמר (לעיל פסוק כט) והמית איש או אשה, אין לי אלא גדולים, קטנים מנין, תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח. אין לי אלא בן או בת גמור, טומטום ואנדרוגינוס, מנין, תלמוד לומר או בן יגח וגו'. אין לי אלא בנו ובתו של אחר, בנו ובתו של עצמו, מנין, תלמוד לומר כמשפט הזה יעשה לו. אין לי אלא ישראל, גרים מנין, תלמוד לומר כמשפט הזה יעשה לו.

תניא אידך, או בן יגח או בת יגח, לחיב על הקטנים כגדולים. והלא דין הוא, הואיל וחיב אדם באדם וחיב שור באדם, מה כשחיב אדם באדם לא חלקת בו בין קטנים לגדולים, אף כשחיב שור באדם לא תחלק בו בין קטנים לגדולים. ועוד, קל וחמר הוא, ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים חיב בו על הקטנים כגדולים. שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחיב על הקטנים כגדולים. לא אם אמרת אדם באדם שכן חיב בארבעה דברים, תאמר בשור באדם שאינו חיב בארבעה דברים. תלמוד לומר או בן יגח, לחיב על הקטנים כגדולים. אין לי אלא במועד, בתם מנין, ודין הוא, הואיל וחיב באיש ובאשה וחיב בבן ובת, מה כשחיב באיש ובאשה לא חלקת בו בין תם למועד, אף כשחיב בבן ובבת לא תחלק בו בין תם למועד. ועוד קל וחמר, ומה איש ואשה שהורע כחן בנזקיהן לא חלקת בהן בין תם למועד, בן ובת שיפה כחן בנזקיהן אינו דין שלא תחלק בהן בין תם למועד. אמרת, וכי דנין (קל וחמר) [קל] מחמור להחמיר עליו, אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל. ועוד, אם אמרת באיש ואשה שכן חיבין במצות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות. תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח, נגיחה לתם נגיחה למועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזיקין.

תנו רבנן, כמשפט הזה יעשה לו, כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. רבי עקיבא אומר, כמשפט הזה, כתחתון ולא כעליון, יכול ישלם לו מן העליה. תלמוד לומר יעשה לו, מגופו משלם ואינו משלם מן העליה. ורבנן, האי זה למה לי, לפוטרו מארבעה דברים. ורבי עקיבא, נפקא ליה מ"איש בעמיתו" ולא שור בעמיתו. ורבנן, אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה, אבל רפוי ושבת אימא כי נזק דמי וניתיב ליה. קא משמע לן.

**פסוק לב** אם עבד יגח השור או אמה, אף עבד ואמה היו בכלל, שנאמר (לעיל פסוק כט) והמית איש או אשה, והרי הכתוב מוציאו מכללו, להקל עליו שאם היה יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים, ולהחמיר עליו שאם אינו יפה אלא דינר נותן לו שלשים סלעים. אם עבד יגח וגו', לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. אם עבד, בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעבד עברי, כשהוא אומר כסף שלשים שקלים וגו', הא בכנעני הכתוב מדבר. כסף שלשים שקלים וגו', אחד האיש ואחד האשה. (ד"א) [השור יסקל, למה נאמר, לפי] שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש והחזירו הכתוב לכללו.

אמר ריש לקיש, שור שהמית את העבד שלא בכונה, פטור משלשים שקלים, שנאמר כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל, בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין שלשים שקלים, אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים.

אמר רבא, שור שהמית בן חורין שלא בכונה, פטור מן הכפר, שנאמר (לעיל פסוק כט) השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר, בזמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין כפר, אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כפר. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן כפר. מה תלמוד לומר אם כפר, לרבות כפר שלא בכונה ככפר בכונה. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן עבד, מה תלמוד לומר אם עבד, לרבות עבד שלא בכונה כעבד בכונה. וריש לקיש, עבד אם עבד לא דריש, דלא כתיב במקום תשלומין, כפר אם כפר דריש, דכתיב במקום תשלומין.

השור יסקל, למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל והוא במיתה על עבדו ועל אמתו, ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, אם למדת שחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, נחלק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו, תלמוד לומר השור יסקל, מגיד הכתוב אף על פי שחלק בינו ובין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו לא נחלק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו.

**פסוק לג-לד** כי יפתח איש בור, אמר רבי אלעזר, שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה.

אמר רבי אלעזר, ואמרי לה במתניתא תנא, ארבעה דברים מעטה תורה בשמירתן, ואלו הן, בור ואש, שן ורגל. בור, דכתיב כי יפתח איש בור ולא יכסנו, הא כסהו פטור. אש, דכתיב (להלן כב, ה) "שלם ישלם המבער", עד דעביד כעין המבעיר. שן, דכתיב "ובער", עד דעביד כעין ובער. רגל, דכתיב (שם) "ושלח", עד דעביד כעין ושלח.

כי יפתח איש, אין לי אלא איש, אשה מנין וכו'. רבי יונתן אומר, וכו'. רבי יצחק אומר, וכו'. כי יפתח איש בור, למה נאמר. עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל והבור ממונו והשור ממונו, אם למדת שחיב על ידי שורו לא יהא חיב על ידי בורו, וכו'. תלמוד לומר או כי יכרה, הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביאו. דבר אחר, כי יפתח, לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

דבר אחר, כי יפתח, אין לי אלא פותח, כורה מנין, תלמוד לומר או כי יכרה. עד שלא יאמר יש לי בדין, אם הפותח חיב, הכורה לא יהא חיב. הא אם אמרת כן, ענשת מן הדין, לכך נאמר כי יכרה, ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. דבר אחר, הקיש פותח לכורה וכורה לפותח, מה פותח פטור ברשות, אף כורה פטור ברשות, ומה הכורה כשעור, אף הפותח כשעור.

ומה הכורה כשעור אף הפותח כשעור. רבי יהודה בן בתירא אומר: לא הרי פותח כהרי כורה ולא הרי כורה כהרי פותח, הצד השוה שבהן: כל שהוא חיב בשמרו חיב בנזקו אף כל שהוא חיב בשמרו חיב בנזקו. אין לי אלא פותח (בידו) [וכורה], כירו וצירו מנין, תלמוד לומר: "ולא יכסנו" הא לא פתיחה ולא כריה גרמה [אלא כסוי]. "ולא יכסנו" להביא שומר חנם. דבר אחר: "יכסנו" כראוי לו, מכאן אמרו: כסהו כראוי - פטור, שלא כראוי חיב. כסהו וגלהו אחר המגלה חיב. השתפין שכסו את הבור, אם גלה אחד מהן המגלה חיב. נתגלה וידע בו אחד, זה שידע בו חיב, וזה שלא ידע בו פטור. "ונפל שמה שור או חמור" שור, ולא שור וכליו. חמור, ולא חמור וכליו. שהיה בדין: אם במקום שלא חיב על הבהמה חיב על הכלים, כאן שחיב על הבהמה אינו דין שחיב על הכלים, תלמוד לומר: "ונפל שמה שור או חמור" שור, ולא שור וכליו חמור, ולא חמור וכליו. "ונפל שמה שור בדרך הלוכו. מכאן אמרו: נפל לפניו מקול הכריה חיב. לאחריו מקול הכריה פטור. אבל בבור בין מלפניו בין מלאחריו חיב.

בעל הבור ישלם מכל מקום. "כסף ישיב לבעליו" אין לי אלא כסף, בהמה מנין, הרי אתה דן: נאמר כאן: "והמת יהיה לו" ונאמר להלן: "והמת יהיה לו" מה להלן בהמה אף כאן בהמה, מה להלן כסף אף כאן כסף. "והמת יהיה לו" לנזק. או אינו אלא למזיק, אמרת: אלו כן היה, מה תלמוד לומר: "והמת יהיה לו", אלא מגיד הכתוב ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו.

"ונפל שמה שור או חמור, והמת יהיה לו" קים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה. תשעה נזקין עבדי, מיתה לא עבדי. ותולדה דבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, שכן תחלת עשיתן לנזק וממונו ושמירתן עליך. "ונפל שמה שור או חמור", שור ולא אדם חמור ולא כלים. מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, חיב על הבהמה ופטור על הכלים. הא מה דומה לזה, אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו. לפיכך אם הטיח צלוחיתו חיב. רישא פטור וסיפא חיב, רב מתרץ לטעמה: במה דברים אמורים, כשהפקירן, אבל לא הפקירן חיב, לפיכך הטיח צלוחיתו חיב. ושמואל מתרץ לטעמה: השתא דאמרת אבנו וסכינו ומשאו כבורו דמי, לר' יהודה דמחיב על נזקי כלים בבור הטיח צלוחיתו באבן חיב.

אמר רב: בור שחיבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דאזקא לה. ושמואל אמר: להבלו וכל שכן לחבטו. ואם תאמר: לחבטו ולא להבלו, התורה העידה על הבור אפלו מלא ספוגין של צמר. מאי ביניהו, אכא ביניהו דעבד גובה ברשות הרבים. לרב אגבהה לא מחיב, לשמואל מחיב נמי אגבהה. מאי טעמא דרב, "ונפל שמה שור" עד שיפל בחפירה. ושמואל אמר: "ונפל" כל דהו משמע. החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חיב. אחד החופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין. אם כן, למה נאמר "בור", מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים, אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור. ואם הזק בו, חיב. בור כריכא. שיח אריך וקטין. מערה מרבעא ומטללא. חריצין לא מטללא, ולא רויח מעלאי טפי מתתאי. נעיצין רויח מעלאי טפי מתתאי. תניא: רבי יהודה אומר: חיב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן, אמר קרא: "ונפל שמה שור" שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ורבי יהודה, "או" לרבות את הכלים. ורבנן: "או" מבעיא לה לחלק. ורבי יהודה, לחלק מ"ונפל", דחד משמע. ורבנן: "ונפל" טובא משמע. אימא "ונפל" כלל, "שור או חמור" פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין מידי אחרינא לא, אמרי: "בעל הבור ישלם" חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. אימא: מה הפרט מפרש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא, אם כן, לכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב, אי כתב רחמנא שור, הוה אמינא קרב על גבי המזבח אין שאין קרב על גבי המזבח לא, ואי כתב רחמנא חמור, הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא, אלא אמר קרא: "כסף ישיב לבעליו" כל דאית לה בעלים. אי הכי, אפלו כלים ועבד ואמה נמי לחיב, אמר קרא: "שור" ולא אדם, "חמור" ולא כלים. ולרבי יהודה דקא מרבה להו כלים, בשלמא "שור" מעט בו אדם, אלא "חמור" מאי מעט בה, אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור .

תנו רבנן: החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, חיב, זה בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, זה בור האמור בתורה. אמר רבה: בבור ברשות הרבים כלי עלמא לא פליגי דמיחיב, דכתיב: "כי יפתח" ו"כי יכרה" אם על פותח הוא חיב, על כורה לא כל שכן, אלא שעל עסקי פתיחה באה לו, ועל עסקי כריה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו. דר' עקיבא סבר: בור ברשותו נמי חיב, דכתיב: "בעל הבור ישלם" בור דאית לה בעלים קאמר רחמנא. ור' ישמעאל סבר: "בעל הבור ישלם" בעל תקלה הוא דאמר רחמנא. ואלא מאי "זה בור האמור בתורה" דקאמר רבי עקיבא, זה בור שפתח (התורה) [בו הכתוב תחלה] לתשלומין. ורב יוסף אמר: בבור ברשות היחיד דכלי עלמא לא פליגי דמיחיב, מאי טעמא, "בעל הבור" אמר רחמנא, דאית לה בעלים. לא נחלקו אלא בבור ברשות הרבים. דרבי ישמעאל סבר: בור ברשות הרבים נמי חיב, דכתיב: "כי יפתח" ו"כי יכרה" על עסקי פתיחה באה לו, על עסקי כריה באה לו. ורבי עקיבא, הני מצרך צריכי: דאי כתב רחמנא "כי יפתח", הוה אמינא פותח הוא דסגי לה בכסוי אבל כורה אימא לא סגי לה בכסוי עד דטאים לה. ואי כתב רחמנא "כי יכרה", הוה אמינא כורה הוא דבעי כסוי משום דעביד (בה) מעשה, אבל פותח דלא עבד מעשה אימא אפלו כסוי נמי לא בעי, קא משמע לן. ואלא מאי "זה בור האמור בתורה" דקאמר רבי ישמעאל, זה בור שפתח בו הכתוב תחלה לנזקין. תנו רבנן: חפר ופתח ומסר לרבים, פטור. וכן היה מנהגו של נחוניא חופר שיחין, וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו: קים זה אף הלכה זו. תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: שלום, שניה אמר להם: שלום, שלישית אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי מי העלך, אמרה לה: זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו. אמרו לה: נביא אתה, אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי: אפשר דבר שאותו צדיק נצטער בו יכשל בו זרעו,, אמר רבי זירא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: "וסביבו נשערה מאד" מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפלו כחוט השערה. תנו רבנן: לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. מצאו חסיד אחד, אמר לה: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך,, לגלג עליו. לימים נצרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך". תנו רבנן: אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה, אחרון חיב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן, דכתיב: "כי יפתח", "כי יכרה" אם על פותח חיב, על כורה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה, שסלק מעשה ראשון. ורבי, אמר לך: הנך מצרך צריכי כדאמרן. ורבנן וכו', אלא הינו טעמא דרבנן: אמר קרא: "כי יכרה איש בר" אחד ולא שנים. ורבי, ההוא מבעיא לה "כי יכרה איש בור" ולא שור בור. ורבנן: תרי "איש בור" כתיבי. ורבי, אידי דכתב האי כתב האי. ולרבנן, ממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא. לא סלקא דעתך, דאמר קרא: "והמת יהיה לו" ההוא דקעביד מיתה קא אמר רחמנא. והאי "והמת יהיה לו" מבעיא לה לכדרבא, דאמר רבא: שור פסולי המקדשים שנפל לבור פטור, שנאמר: "והמת יהיה לו" במי שהמתה שלו, יצא זה שאין מתה שלו. אמרי לאו ממילא שמעת לה דבההיא דקא עביד מיתה עסקינן,.

"וכי יגף" בכלל נגיפה נגיחה דחיה רביצה בעיטה נשיכה דברי רבי יאשיה. אבא שאול אומר משום רבי אליעזר: בכלל נגיפה, נגיחה דחיה רביצה בעיטה. נשיכה מנין, תלמוד לומר: "ולא ישמרנו בעליו". והרי דברים קל וחמר: ומה אם בשמרו ויצא והזיק חיב, קל וחמר עד שלא ישמרנו, ומה תלמוד לומר "ולא ישמרנו בעליו", אלא להוסיף הכתוב עוד שמירה אחרת, ואיזו, זו נשיכה. "שור איש" להוציא שור של קטן. "שור איש" להביא שור של אחרים. "רעהו" להביא שור של קטן. יכול, אתה אומר בשוין הכתוב מדבר, או אינו אלא בשוין ובשאין שוין, אמרת: מה דרך המזיקין נשכרין או מפסידין, הוי וכו', אף הנזקין נוטלין נזקן או יותר על נזקן, הוי אומר: ולא יותר על נזקן. רבי עקיבא אומר: נאמר חציה בחי ונאמר חציה במת, הא בשוין הכתוב מדבר.

"וגם את המת יחצון" מכאן אמרו: שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה או שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, נוטל חציו. שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים, נוטל כלו. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מנה, נוטל רביע. אמר רבי מאיר: על זה נאמר: "ומכרו את השור החי". אמר לו רבי עקיבא: קרא את כל המקרא הזה: "וגם את המת יחצון" ואיזה, זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה שוה מנה, מוכרין את החי ואת המת חולקין בשוה ובעל הנבלה מטפל בנבלתו, לכך נאמר: "וגם את המת יחצון".

תנו רבנן: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושור של הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור, שנאמר: "את שור רעהו" ולא את שור של הדיוט. רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור. ושור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד משלם נזק שלם. אמרי: מאי קסבר רבי שמעון בן מנסיא, אי "רעהו" דוקא דהדיוט, כי נגח דהקדש אמאי חיב, ואי "רעהו" לאו דוקא, דהקדש נמי כי נגח דהדיוט לחיב. וכי תימא: לעולם קסבר "רעהו" דוקא, ומיהו דהדיוט כי נגח דהקדש הינו טעמא דמחיב משום דקא מיתי לה מקל וחמר דהדיוט: ומה הדיוט שנגח של הדיוט חיב, כי נגח דהקדש לא כל שכן דמחיב, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להלן תם חצי נזק, הכא נמי חצי נזק. אלא אמר ריש לקיש: הכל היו בכלל נזק שלם, כשפרט לך הכתוב "רעהו" גבי תם, רעהו הוא דתם משלם חצי נזק, הא דהקדש תם נמי משלם נזק שלם, דאם כן נכתבה רחמנא לרעהו גבי מועד.

"ומכרו את השור החי וחצו את כספו" אתמר: פלגא נזקא רב פפא אמר: פלגא נזקא ממונא. רב הונא ברה דרב יהושע אמר: קנסא. רב פפא אמר ממונא קא סבר סתם שורים לאו בחזקת שמור קימי, ובדין הוא דלשלם כלה ורחמנא הוא דחס עלוה משום דאכתי לא איעד תורה. ורב הונא ברה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא קסבר סתם שורים בחזקת שמור קימי, ובדין הוא דלא לישלם כלל ורחמנא הוא דקנסה כי היכי דלנטרה לתורה וכו'. והלכתא פלגא נזקא קנסא. תובתא והלכתא, טעמא מאי אתותב, משום דלא קתני כו', לא פסיקא לה, כיון דאכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא לא פסיק ולא קתני לה. השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אמרי ושונרא דאכל תרנגולי משנה הוא ולא מגבינן לה בבבל. והני מלי רברבי, אבל זוטרי אורחה הוא. ואי תפס לא מפקינן מנה. ואי אזמנה ניהלה לארץ ישראל מזמנינן לה, ואי לא אזיל משמתינן לה. בין כך ובין כך משמתינן לה דלסלק הזיקה מדרבי נתן, דתניא: רבי נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סלם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר: "ולא תשים דמים בביתך".

תנו רבנן: שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה שוה שלשה זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו שור האמור בתורה דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין זה שור האמור בתורה, אלא איזה שור האמור בתורה, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום, על זה נאמר: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו". אלא מה אני מקים "וגם את המת יחצון", פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. מכדי בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה האי מאה עשרים וחמשה שקיל והאי מאה עשרים וחמשה שקיל, מאי ביניהו, שבח נבלה אכא ביניהו. רבי מאיר סבר: שבח נבלה דנזק הוי, ורבי יהודה סבר חולקין. והינו דקשיא לה לרבי יהודה: השתא דאמרת חס רחמנא עלה דמזיק דשקיל נמי משבחא, יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה, והנבלה יפה חמשים זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת. אמרת: וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר, ואומר: "שלם ישלם" בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין, מאי "ואומר": הכי קאמר: וכי תימא: הני מלי היכא דאית לה פסידא לנזק, אבל היכא דלית לה פסידא לנזק כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבלה יפה שלשים זוז, שקיל נמי בשבחה, תלמוד לומר: "שלם ישלם" בעלים משלמים, ואין בעלים נוטלין. אמר לו רב תחליפא לרבא: אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק, והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אית ליה לרבי יהודה, פחת שפחתתו מיתה מחצין, בחי. מנא ליה, מוגם את המת יחצון. והא אפקיה רבי יהודה לזה נוטל חצי המת וחצי החי וכו'. אם כן לכתוב רחמנא ואת המת, מאי וגם, שמע מינה תרתי.

ותהא שן ורגל חיבת ברשות הרבים, מקל וחמר, ומה קרן שברשות הנזק אינו משלם אלא חצי נזק, ברשות הרבים חיבת בחצי נזק, שן ורגל שברשות הנזק משלם נזק שלם אינו דין שברשות הרבים חיבת בחצי נזק. אמר קרא ובער בשדה אחר, ולא ברשות הרבים. מידי כלי נזקא קאמרינן, פלגא נזקא קאמרינן, אמר קרא וחצו את כספו, כספו של זה ולא כספו של אחר. ולא תהא קרן חיבת כלל ברשות הרבים, מקל וחמר, ומה שן ורגל שברשות הנזק משלם נזק שלם, ברשות הרבים פטור, קרן שברשות הנזק אינו משלם אלא חצי נזק אינו דין שברשות הרבים פטור. אמר קרא וגם את המת יחצון, אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד.

והמת יהיה לו, תנו רבנן, תשלומי נזק, מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה. מנא הני מלי, אמר רבי אמי, אמר קרא, (ויקרא כד, כא) "מכה בהמה ישלמנה", אל תקרי 'ישלמנה' אלא 'ישלימנה'. רב כהנא אמר, מהכא, "אם טרף יטרף יבאהו עד הטרפה לא ישלם", [עד טרפה ישלם] טרפה עצמה [לא] ישלם. חזקיה אמר, מהכא, והמת יהיה לו. לנזק. או אינו אלא למזיק, אמרת, לא כן היה, דאי סלקא דעתך נבלה דמזיק היא, לכתוב רחמנא שור תחת השור ולשתוק, והמת יהיה לו למה לי, שמע מינה לנזק. וצריכא, דאי כתב קרא "מכה בהמה ישלמנה", משום דלא שכיחא, אבל טרפה דשכיחא אימא לא. ואי אשמועינן טרפה, דממילא, אבל מכה בהמה דבידים אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי, הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא, אבל המת יהיה לו דשכיחא ובידים אימא לא, ואי אשמועינן והמת יהיה לו, משום דממונא קא מזיק, אבל הנך דבגופא קא מזיק אימא לא, צריכא. אמר ליה רב כהנא לרבה, טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו, הא לאו הכי הוא אמינא דמזיק הויא, השתא אית ליה לדידיה יהיב ליה, דאמר מר, (לעיל פסוק לד) "ישיב", לרבות שוה כסף, דידיה מבעיא לא צריכא אלא לפחת נבלה.

**פסוק לז** **רמז שמב** כי יגנב איש שור או שה אף הטובח והמוכר היו בכלל, שנאמר (להלן כב, ו) "אם ימצא הגנב", והרי הכתוב מוציאו מכללו, להחמיר עליו שישלם תשלומי ארבעה וחמשה, לכך נאמרה הפרשה. כי יגנב איש שור או שה, לחיב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. וטבחו, אין לי אלא טובח, מוכר מנין, תלמוד לומר [או] (ו)מכרו. עד שלא יאמר יש לי בדין, אם הטובח חיב, מוכר לא יהא חיב. אם אמרת כן, ענשת מן הדין, לכך נאמר [או] (ו)מכרו, ללמדך שאין עונשין מן הדין.

דבר אחר, הקיש טובח למוכר ומוכר לטובח, מה מכירה חוץ לרשותו אף טביחה חוץ לרשותו, מה מכירה מתרת באכילה אף טביחה מתרת באכילה, מה מכירה מתרת בהנאה אף טביחה מתרת בהנאה, מה טביחה שאינה יכולה לחזר אף מכירה שאינה יכולה לחזר, מה טביחה כלה אף מכירה כלה.

דבר אחר, כי יגנב איש, אף המקדשין היו בכלל, שאם גנבן ושחטן בחוץ משלם ארבעה וחמשה, והרי הכתוב מוציאן מכללן להחמיר עליהן לזוקקן להכרת. יכול שיהו חיבין בתשלומין, והדין נותן, ומה אם חיב על כרת חמור, לא יהו חיבין בתשלומין הקלין. תלמוד לומר "זה הדבר אשר צוה ה'", מכלל כרת יצאו ולא מכלל תשלומין.

חמשה בקר ישלם ארבעה והוא. ארבע צאן שלשה והוא. היה רבי מאיר אומר, בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם. שור, לפי שיש לו מלאכה ישלם חמשה, ושה, שאין לו מלאכה, ישלם ארבע. רבי יוחנן בן זכאי אומר, חס המקום על כבודן של בריות, שור שהוא הולך ברגליו ישלם חמשה, שה, לפי שטוענו, ישלם ארבע.

רבי עקיבא אומר, תחת השור, תחת השה, להוציא את החיה. שהיה בדין, הואיל ובהמה בתשלומין וחיה בתשלומין, אם למדת על בהמה שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אף החיה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. לא אם אמרת בבהמה שהיא קרבה על גבי המזבח, לפיכך ישלם תשלומי ארבעה וחמשה, תאמר בחיה, שאין קרבה על גבי המזבח, לפיכך לא ישלם תשלומי ארבעה וחמשה. הרי בעלת מום תוכיח, שאין קרבה על גבי המזבח והוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, היא תוכיח על החיה שאף על פי שאינה קרבה על גבי המזבח ישלם תשלומי ארבעה וחמשה. לא אם אמרת בבעלת מום, שמינה קרבה על גבי המזבח, לפיכך ישלם תשלומין ארבעה וחמשה, תאמר בחיה, שאין מינה קרבה על גבי המזבח, לפיכך לא ישלם ארבעה וחמשה. תלמוד לומר, תחת השור, תחת השה, להוציא את החיה.

מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. ואמאי, ניליף שור שור משבת, מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן, אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן, אמר קרא, שור או שה, שני פעמים, שור ושה אין, מידי אחרינא לא. אמרי הי מיתר, אילימא שור ושה דסיפא, דניכתוב רחמנא כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן ישלם תחתיו, אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא בעי שלומי תשעה לכל חד וחד. וכי תימא תחתיו אייתורי מייתר. מבעיא ליה לדרשא אחרינא, דתניא, יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו חמשה נגידים, תלמוד לומר תחתיו, כתחתיו. אלא שור ושה דרישא מיתר, דנכתוב רחמנא כי יגנב איש וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומזבן חד או מכרו כתיב, לחודיה משמע. ואימא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומשיר חד, או מזבן חד ומשיר חד. אלא שור דסיפא ושה דרישא מיתר, דניכתוב רחמנא כי יגנב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה, שור דסיפא ושה דרישא למה לי, שמע מינה שור ושה אין, מידי אחרינא לא.

תניא, אמר רבי עקיבא, מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא. רבא אמר. מפני ששנה בחטא. וטבחו או מכרו, מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת, פרט לשהקנה לו לשלשים יום.

תניא, גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבדת אלילים, גנב וטבח שור הנסקל, משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר. וחכמים פוטרין, ומוקי לה בטובח על ידי אחר. וכי זה חוטא וזה מתחיב. שאני הכא דאמר קרא וטבחו או מכרו, מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר, דברי רבי ישמעאל. תנא, או, לרבות את השליח. דבי חזקיה תנא, תחת לרבות את השליח. מי איכא מידי דאלו עביד הוא לא מיחיב ועביד שליח מיחיב, התם לאו משום דלא מיחיב הוא, אלא משום דקם ליה בדרבה מניה. אי בטובח על ידי אחר, מאי טעמא דרבנן דפטרי. מאן חכמים, רבי שמעון היא, דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.

בעא מניה רבא מרב נחמן, גנב שור של שני שתפין וטבחו והודה לאחד מהן, מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דלמא חמשה בקר ואפלו חמשה חצאי בקר וכו'. אמר ליה, חמשה בקר אמר רחמנא ואפלו חמשה חצאי בקר, והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא.

תנו רבנן, מכרה חוץ מידה, חוץ מרגלה, חוץ מקרנה, חוץ מגיזותיה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. רבי אומר, דבר המעכב בשחיטה אינו משלם ארבעה וחמשה, דבר שאינו מעכב בשחיטה משלם ארבעה וחמשה. רבי שמעון בן אלעזר אומר, מכרה חוץ מקרנה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, חוץ מגיזותיה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. תניא אידך, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה, אינו משלם. חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה, משלם. במאי קמיפלגי, תנא קמא סבר, וטבחו, כלו בעינן, ומכרו, כלו בעינן. ורבי סבר, וטבחו, מידי דהוי בטביחה, לאפוקי מאי דלא הוי בטביחה. ומכרו, דומיא דטבחו. ורבי שמעון בן אלעזר סבר, קרנה, דלאו למיגז קימא, הוי שיור ואינו משלם, גיזה דלמיגז קאי, לא הוי שיור, ומשלם. ותרי תנאי אלבא דרבי שמעון בן אלעזר.

אמר רבי מאיר, בוא וראה כמה גדול כחה של מלאכה וכו'.

מעילה, וטביחה ומכירה, שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. מעילה, דילפי חטא חטא מתרומה, מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח. דתנן, שליח שעשה שליחותו, בעל הבית מעל. טביחה ומכירה, דכתיב וטבחו או מכרו, מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר.