# פרק כ"ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/mishpatim/perek-22/

**פסוק א** אם במחתרת ימצא הגנב זה ספק בא לגנב ספק שבא להרג. או אינו אלא ספק בא לגנב ספק שאינו בא לגנב, אמרת, אם כשיגנב ודאי והרגו, הרי זה חיב, קל וחמר ספק שהוא בא לגנב ספק שאינו בא לגנב. מכאן אתה דן על פקוח (נחש) [נפש] [שספקו דוחה שבת], ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה היא דוחה את הספק, קל וחמר לפקוח נפש שדוחה את (הספק) [השבת]. הא אין לך לומר בלשון אחרון אלא בלשון ראשון, ספק שהוא בא לגנב ספק שבא להרג.

(כתוב ברמז וברמז של"ב).

אם במחתרת ימצא הגנב. הבא במחתרת נדון על שם סופו. אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו. אמר רב, בא במחתרת ונטל כלים ויצא, פטור, מאי טעמא, בדמי קננהו. אמר רבה, מסתברא מלתא דרב כששבר, דליתנהו, אבל נטל, לא. והאלהים, אמר רב אפלו נטל, דהא אם יש לו דמים ונאנסו חיב, אלמא ברשותיה קימי, הכא נמי ברשותיה קימי. ולא היא, כי אוקמינהו רחמנא ברשותיה, לענין אונסין, אבל לענין מקני, ברשותא דמרייהו קיימי, מידי דהוה אשואל.

תנו רבנן, והכה ומת, 'הכה' בכל אדם. ומת, בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. בשלמא, והכה בכל אדם אצטריך, סלקא דעתך אמינא, בעל הבית דקים ליה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אבל אחר לא, קא משמע לן רודף הוא ואפלו אחר. אלא ומת, בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, למה לי, מדינא נפקא, דתניא, (במדבר לה, טז) "מות יומת הרצח", אין לי אלא סיף וכו'. שאני התם, דכתיב "מות יומת". ונגמור מינה, משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. תנו רבנן, מחתרת, אין לי אלא מחתרת, גגו חצרו וקרפיפו, מנין. תלמוד לומר, אם ימצא הגנב, מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר מחתרת, מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת. תניא אידך, מחתרת, אין לי אלא מחתרת. גגו חצרו וקרפיפו מנין. תלמוד לומר, ימצא הגנב, מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר מחתרת, מחתרתו זו היא התראתו. אמר רב הונא, קטן הרודף נתן להצילו בנפשו. קסבר אין צריך התראה, לא שנא גדול לא שנא קטן. [איתיביה וכו']. ואיבעית אימא, כתנא דמחתרת, דאמר מחתרתו זו היא התראתו.

**פסוק ב** תנו רבנן, אם זרחה השמש עליו דמים לו, וכי השמש עליו בלבד זרחה, אלא, אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך, אל תהרגהו, ואם לאו, הרגהו. תניא אידך, אין לו דמים, אם זרחה השמש, וכי השמש עליו בלבד זרחה, אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך, הרגהו, ואם לאו, אל תהרגהו. קשיא סתמא אסתמא. לא קשיא, הא בבן על האב, כאן באב על הבן. אמר רב, כל דאתי עלי במחתרתא קטילנא ליה, לבר מרב [חנינא] בר שילא, דקים לי בגויה דמרחם עלי כאב על הבן. תנו רבנן, דמים לו בין בחל בין בשבת. אין לו דמים. בין בחל בין בשבת בשלמא אין לו דמים בין בחל בין בשבת אצטריך, סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אהרוגי בית דין, דבשבת לא קטלינן, קא משמע לן דקטלינן. אלא דמים לו בין בחל בין בשבת, השתא בחל לא קטלינן ליה, בשבת מבעיא. אמר רב ששת, לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל.

רבי ישמעאל אומר, אם זרחה השמש, אתה אומר לכך בא, או אינו בא אלא לחלק בין יום ללילה, לומר לך שאם הרגו ביום יהא חיב, ואם הרגו בלילה יהא פטור. תלמוד לומר "ולנער(ה) לא תעשה דבר" וגו', וכי מה למדנו לרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה להלן לא חלק בין יום ובין לילה, אף כאן לא נחלק בין יום ובין לילה. ומה כאן אם קדמו והרגו פטור, אף להלן אם קדמתו והרגתו פטור. מה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חיבת, אף כאן היו לו מושיעים הימנו והרגו, חיב.

דמים לו שלם ישלם, רבי אליעזר בן יעקב אומר, הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושברן כשהוא חותר, חיב לשלם. וכל זמן שהוא בידוע שבשלום הימנו והרגו, הרי זה חיב, לכך נאמר דמים לו שלם ישלם.

ואם אין לו ונמכר בגנבתו. שומע אני לעולם, תלמוד לומר (לעיל כא, ב) "שש שנים יעבד", מגיד שהוא עובד שש ויוצא בשביעית. ונמכר בגנבתו, לא פחות ולא יותר. רבי יהודה אומר, גנב פחות ממה ששוה, אינו נמכר יותר על מה ששוה, רשות ביד בעל הגנבה, אם למכר, מוכר, ואם לאו, כותב שטר. רבי אליעזר אומר, גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר יותר על מה ששוה, דין להשתכר מחצה ולהפסיד מחצה.

האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה, דאמר קרא ונמכר בגנבתו, ולא בגנבתה.

תנו רבנן יש בעבריה מה שאין בעבד עברי, שהעבריה יוצאה בסימנין ופודין אותה בעל כרחה, ואינה נמכרת ונשנית. מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה, והתניא, בגנבתו ולא בכפלו, בגנבתו ולא בזממו, בגנבתו, כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו, אמר אביי לא קשיא, כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם.

תנו רבנן, היתה גנבתו אלף, ושוה חמש מאות, נמכר. גנבו חמש מאות, ושוה אלף, אינו נמכר, רבי אליעזר אומר, אם היה גנבו כנגד ממכרו, נמכר, ואם לאו, אינו נמכר. דמאי שנא גנבו חמש מאות ושוה אלף דאינו נמכר, ונמכר כלו אמר רחמנא ולא חציו, הכא נמי ונמכר בגנבתו אמר רחמנא ולא בחצי גנבתו. ופודין אותה בעל כרחיה דאב משום פגם משפחה. עבד עברי נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה, הדר אזיל ומזבן נפשיה. הכי נמי הדר ומזבין לה, הא קתני, אינה נמכרת ונשנית.

**רמז שמג** עדים זוממין אין נמכרין בעבד עברי. מאי טעמא, אמר רבא, בגנבתו, ולא בזממו.

**פסוק ג** אם המצא תמצא בידו, אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו, מנין, תלמוד לומר, אם המצא תמצא בידו, מכל מקום. ותניא נמי, (דברים כד, א) "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה", אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה, מנין, תלמוד לומר, "ונתן בידה", מכל מקום. וצריכא, דאי אשמעינן גט, משום דבעל כרחה, אבל גנב אימא לא. ואי אשמעינן גנב, משום דקנסא, אבל גט אימא לא, צריכא. חצרה, מה שקנתה אשה קנה בעלה. בכותב לה ועודה ארוסה, דין ודברים אין לי בנכסיך, כדרב הונא, נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה. רבא אמר, אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל, אלא גטה וידה באין כאחד, הכי נמי גטה וחצרה באין כאחת.

אמר רבי שמעון בן לקיש משום אבא כהן ברדלא, קטנה אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות. ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר, יש לה חצר, ויש לה ארבע אמות. מר סבר, חצר משום יד איתרבאי, וכי היכי דאית לה יד, חצר נמי אית לה. ומר סבר, חצר משום שליחות איתרבאי, וכי היכי דשליחות לית לה, חצר נמי לית לה. ומי איכא למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי והתניא, ידו, אין לי אלא ידו וכו', ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עברה וקימא לן אין שליח לדבר עברה. אמר רבינא, היכא אמרינן אין שליח לדבר עברה, היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל חצר, דלאו בר חיובא הוא, מיחיב שולחה. רב סמא אמר, היכא אמרינן אין שליח לדבר עברה, היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה, מיחיב שולחה. מאי בינייהו, כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איבעית אימא, איש דאמר לה לאשה אקיף לי קטן. ומי איכא למאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי, והתניא, אין לי אלא ידה וכו', לענין גט כלי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כי פליגי לענין מציאה, מר סבר ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט. ואיבעית אימא, בקטנה כלא עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט. והכא בקטן קא מפלגי, מר סבר, ילפינן קטן מקטנה, ומר סבר, לא ילפינן קטן מקטנה. ואיבעית אימא, מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי.

שנים ישלם, תניא, רבי יעקב אומר, שנים ישלם שלא בשבעה. או אינו אלא בשבעה, אמרת לא כך היה, דלא נכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב, ותיתי בקל וחמר מטוען טענת גנב, דבהתרא אתא לידיה, אמר קרא לשלם תרי, גנב עצמו דבאסורא אתא לידיה לא כל שכן. אלא שנים ישלם דכתב רחמנא למה לי, ואפלו שלא בשבעה.

שאלו תלמידיו [את רבן יוחנן בן זכאי], מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, אמר להם, זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואזן של מעלה כאלו אינה שומעת, שנאמר (ישעיה כט, טו) "הוי המעמיקים מה' לסתר עצה" וגו'. אמר רבי מאיר, משלו משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה. אחד זמן את בני העיר ולא זמן את בני המלך, ואחד לא זמן לא בני העיר ולא בני המלך. איזהו ענשו מרבה, זה שזמן בני העיר ולא זמן את בני המלך.

אם המצא תמצא בידו, אין מציאה אלא בעדים. בידו, אין בידו בכל מקום אלא רשותו. .

משור (ו)עד חמור, רבי עקיבא אומר, שאין תלמוד לומר חיים, אלא להביא את החיה. חיים שנים ישלם, ולא מתים.

שנים ישלם, נמצאת אתה אומר, שבעה גנבים הם, XאY הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם. המסרב בחברו לארחו ואין בלבו לקראהו. והמרבה לו בתקרבת ויודע בו שאינו מקבל. והפותח חבית. והמעול במדות. והמשקר במשקלות. והמערב את הגירה בתלתן, ואת החול בפול, ואת החמץ בשמן. מפני שאמרו, השמן אינו מקבל מעל, לפיכך מושחין בו מלכים. ולא עוד אלא מעלין עליו שאם היה יכול לגנב דעת העליונה גונבה. וכן מצינו באבשלום שגנב שלש גנבות, לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ירושלים, שנאמר "ויגנב אבשלום את לב" וכו'. וכי מי גדול, הגונב או הנגנב, הוי אומר הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב, ומחריש. וכן מצינו, שבשעה שעמדו לפני הר סיני לקבל את התורה בקשו לגנב דעת העליונה כביכול, שנאמר (להלן כד, ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", ונגנב לב בית דין בידן, שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם". ואם תאמר שאין הכל גלוי לפניו, והלא כבר נאמר (תהלים עח, לו לז) "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו", אף על פי כן (שם, לח) "והוא רחום יכפר עון", ואמר "כסף סיגים מצפה על חרש שפתים דלקים ולב רע". XבY גנב אסורי הנאה, פטור מלשלם. XגY כסות ופרות וכלים (בהמה) חיה ועוף, משלם תשלומי (ארבעה וחמשה) [כפל]. XדY עבדים ושפחות שטרות וקרקעות, אינו משלם אלא קרן. פטר חמור משלם כפל, אף על גב שהוא אסור עכשיו, יש לו התר לאחר זמן. XהY תחת השור ישלם חמשה, תחת השה ישלם ארבעה, שנאמר (לעיל כא, לז) "חמשה בקר ישלם תחת השור" וגו'. XוY למעלה מהן גונב נפש בני אדם, שהוא מתחיב בנפשו. רבי שמעון בן יוחאי אומר, משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה יוצא מבית חברו טעון כלים. מצאו חברו ואמר לו, מה אתה עושה, אמר לו, טל חלקך ואל תגיד לאדם. לאחר זמן בא בעל הגנבה ואמר לו, משביע אני עליך אם ראית לפלוני יוצא מתוך ביתי טעון כלים, ואמר לו, שבועה שאיני יודע מה אתה מדבר, הרי זה מתחיב בנפשו. עליו הוא אומר (משלי כט, כד) XזY "חולק עם גנב שונא נפשו" וגו'. אבל המתגנב מאחר חברו, והלך ושנה דברי תורה, אף על פי שהוא נקרא גנב, הרי זה זוכה לעצמו. ועליו הוא אומר "לא יבוזו לגנב" וגו', לסוף נמצא מתמנה על הצבור (שם, לא) ו"ישלם שבעתים", שנאמר "את כל הון ביתו יתן" ואין "שבעתים" אלא דברי תורה שנאמר (תהלים יב, ז) "אמרות ה' אמרות טהרות" וגו'.

**פסוק ד** **רמז שמד** כי יבער איש, למה נאמר, עד שלא יאמר, יש לי בדין, הואיל והבור ממונו והבערה ממונו, אם למדת שיהא חיב על ידי בורו, לא יהא חיב על ידי הבערה. אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר כי יבער איש, אלא בא הכתוב ללמדך שהשן מועד לאכל הראוי לו, והבהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה. מכאן אמרו, לעולם אינו חיב עד שיצא המזיק מרשותו והזיק, ששמין נזקין בעידית וקל וחמר להקדש.

דבר אחר, כי יבער וגו', לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. שדה או כרם, מה כרם יש בו פרות אף שדה יש בה פרות.

ושלח את בעירה, מכאן אמרו, אם מסר צאנו לעבדו או לשלוחו, פטור. לחרש שוטה וקטן, חיב. ובער בשדה אחר, רבי נתן אומר, והרי המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות, ויצאה בהמתו של בעל הבית והזיקה, קורא אני עליו ושלח את בעירה, תלמוד לומר בשדה אחר.

מיטב שדהו ומיטב כרמו, של מזיק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, בא הכתוב ללמדך ששמין נזקין בעידית, קל וחמר בהקדש.

תניא ושלח, זה הרגל. וכן הוא אומר (ישעיה לב, כ) "משלחי רגל השור והחמור". ובער, זה השן. וכן הוא אומר "כאשר יבער הגלל עד תמו". טעמא דכתב רחמנא "משלחי רגל", הא לאו הכי במאי מוקמת לה, אי קרן, כתיבא, אי שן, כתיבא, אצטריך, סלקא דעתך אמינא אידי ואידי אשן והא דמיכליא קרנא והא דלא מכליא קרנא, קא משמע לן. והשתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מיכליא קרנא מנא לן, דומיא דרגל, מה רגל לא שנא מיכליא קרנא לא שנא לא מיכליא קרנא, אף שן נמי לא שנא מיכליא קרנא לא שנא לא מיכליא קרנא. אמר מר, ובער, זה השן, וכן הוא אומר "כאשר יבער הגלל", טעמא דכתב רחמנא "כאשר יבער הגלל עד תמו", הא לאו הכי במאי מוקמת לה, אי קרן, כתיבא, אי רגל, כתיבא, מהו דתימא, אידי ואידי ארגל, הא דשלחה שלוחי והא דאזלא ממילא, קא משמע לן. השתא דאוקימנא אשן, רגל דאזלא ממילא מנא לן, דומיא דשן, מה שן לא שנא שלחה שלוחי ולא שנא אזלא ממילא, אף רגל לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלא ממילא, ולכתוב רחמנא ושלח, ולא בעי ובער, דמשמע רגל, ומשמע שן דכתיב (דברים לב, כד) "ושן בהמת אשלח בם", אי לאו קרא יתרא הוה אמינא או רגל דהזקה מצוי או שן דיש הנאה להזקה. מכדי שקולין הן ויבואו שניהן, [ד]הי מנייהו מפקת, אצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מלי היכא דשלחה שלוחי אבל אזלא ממילא לא, קא משמע לן. ותולדה דשן, מהו, נתחככה בכתל להנאתה, טנפה פרות להנאתה, מאי שנא שן, דיש הנאה להזקו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי יש הנאה להזקן וממונך ושמירתן עליך, אלא תולדה דשן כשן, וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל. תולדה דרגל מאי היא, הזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, או באכף שעליה, או בשליף שעליה.

ארבעה דברים מעטה תורה בשמירתן (כתוב בפסוק כי יפתח איש בור).

**רמז שמה** מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב שדהו ומיטב כרמו של נזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, קל וחמר להקדש. ורבי ישמעאל, אכל שמנה משלם שמנה, אכל כחושה משלם שמנה, הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה עידית דנזק כזבורית דמזיק, ובהא קמיפלגי, רבי ישמעאל סבר בדנזק שיימינן, ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. מאי טעמא דרבי ישמעאל, נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה, מה שדה האמור למעלה דנזק, אף שדה האמור למטה דנזק. ורבי עקיבא סבר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, דהאיך דקא משלם. ורבי ישמעאל, אהני גזרה שוה ואהני קרא, אהני גזרה שוה כדקאמרינן, ואהני קרא, כגון דאית ליה עידית וזבורית למזיק ועידית לנזק, ולא שויא זבורית דמזיק כעידית דנזק, דלא מצי אמר ליה תא גבי מזבורית אלא גבי ממיטב. רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב וכו'. מאי קל וחמר להקדש, אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש, (לעיל כא, לה) "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש, רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא, דאמר, שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד משלם נזק שלם.

רמי ליה אביי לרבא, כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב אין, מידי אחרינא לא, והתניא "ישיב", לרבות שוה כסף, אפלו סבין. כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, פרשוה, כל מלי מיטב הוא, דאי לא מזדבן בהא מתא מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפץ עלה זבינא.

הנזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתבת אשה בזבורית מפני תקון העולם. נזקין דאורייתא הוא, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, אמר אביי, לא צריכא לרבי ישמעאל דאמר דאורייתא בדנזק שיימינן, קא משמע לן, מפני תקון העולם בדמזיק שיימינן. רבינא אמר, לעולם מתניתין רבי עקיבא דאמר דאורייתא בדמזיק שיימינן, ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, מה טעם הנזקין שמין להם בעידית, מפני תקון העולם. דתניא, רבי שמעון אומר, מפני מה אמרה תורה הנזקין שמין להן בעידית, מפני הגזלנין והחמסנין, כדי שיאמר, למה אני גוזל, למה אני חומס, למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי, וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. ומפני מה אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ודירה נאה ויאמר אקפץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי. אלא מעתה יהא בזבורית, אתה נועל דלת בפני לווין. מפני מה אמרו כתבת אשה בזבורית, שיותר משאיש רוצה לישא, האשה רוצה להנשא. וכי תימא, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתבה מניה, כי נפקא איהי נמי (ליתקני) [ליתקנו] ליה רבנן כתבה מינה, תא שמע, אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר לה דמשהי לה בגטא.

**פסוק ה** כי תצא אש, למה נאמר, עד שלא יאמר, יש לי בדין, הואיל וחיב על ידי (קנוין) [קוצים], לא יהא חיב על ידי עצמו. אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר כי תצא אש, אלא בא הכתוב לעשות את האנס כרצון ואת שאינו מתכון כמתכון ואת האשה כאיש בכל הנזקין שבתורה.

ומצאה קוצים, הא, לא באו קוצים אלא לתן שעור, אם יש קוצים יש שעור, ואם אין קוצים אין שעור. מכאן אמרו, עברה את הנהר, ואת הדרך, ואת הגדר שהוא גבוה מעשרה טפחים, והזיקה, פטור מלשלם. כיצד עומדין על הדבר, רואין אותו כאלו עומד באמצע בית כור ומדליק, דברי רבי אלעזר בן עזריה, רבי אליעזר אומר, שש עשרה אמה, כדרך רשות הרבים. רבי עקיבא אומר, חמשים אמה. רבי שמעון אומר, שלם ישלם המבער את הבערה, הכל לפי הדלקה. מעשה שעברה דלקה את הירדן והזיקה, מפני שהיא מרבה. אימתי, בזמן שקפצה, אבל אם היתה מצפצפת ומהלכת אפלו מיל, הרי זה חיב.

ונאכל גדיש, הכל במשמע, וכן סואר של קנים ושל קורות, וכן נדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד. או הקמה, אף האילן במשמע. או השדה, אפלו לחכה את העפר. או אפלו היו כלים מטמנין בגדיש והדליקן, תלמוד לומר או הקמה או השדה, מה שדה בגלוי אף קמה בגלוי. שלם ישלם המבער את הבערה, למה נאמר, לפי שהוא אומר "איש", "איש", אין לי אלא איש, אשה, טומטום ואנדרוגינוס, מנין, תלמוד לומר, המבער, מכל מקום. אין לי אלא הבער והבערה, שאר כל המזיקין שבתורה, מנין, הרי אתה דן בנין אב מבין שניהן, לא הרי הבערה כהרי הבער ולא הרי הבער כהרי הבערה, הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חיב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר בנזקין, כל מקום שיש רשות למזיק ולא לנזק, פטור. לנזק ולא למזיק, חיב. לנזק ולמזיק, אפלו מיחדת, כגון חצר של שתפין והפנדק, חיב. לא לנזק ולא למזיק, כגון רשות אחרת, על השן ועל רגל חיב, ועל (השאר) [השור] מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק. בכל מקום שיש רשות לנזק ולמזיק והבקעה ורשות הרבים וכיוצא בהן, על הרגל פטור, ועל השור מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק.

אתמר, אשו, רבי יוחנן אמר, אשו משום חציו. רבי שמעון בן לקיש אומר, אשו משום ממונו. רבי שמעון בן לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן, חציו מכחו קא אזלי, האי לאו מכחו קא אזיל. ורבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כרבי שמעון בן לקיש, ממונו אית ביה מששא, האי לית ביה מששא.

אמר רבא, קרא ומתניתין מסייעי ליה לרבי יוחנן. קרא, כי תצא, מעצמה, שלם ישלם המבער, שמע מינה אשו משום חציו. מתניתין, פתח הכתוב בנזקי ממונו וסים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו. ומאן דאית ליה משום חציו, אית ליה נמי משום ממונו. ואיכא בנייהו לחיבו בארבעה דברים.

כי תצא אש ומצאה קצים, אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא קצים, גדיש, קמה, ושדה, צריכא, דאי כתב רחמנא קוצים, הוה אמינא קוצים הוא דחייבה רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע, אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ליחייב, ואי כתב רחמנא גדיש, הוה אמינא משום דהפסד מרבה הוא אבל קוצים דהפסד מעט הוא אימא לא ליחייב. קמה דכתב רחמנא למה לי, מה קמה שבגלוי אף כל שבגלוי, לאפוקי טמון באש דלא. ורבי יהודה דמחיב על נזקי טמון באש, קמה למה לי, לרבות כל בעלי קומה. ורבנן, נפקא להו מאו הקמה. ורבי יהודה, האי מבעיא ליה לחלק. ורבנן נפקא להו מאו השדה. ורבי יהודה, איידי דכתב או הקמה כתב נמי או השדה. שדה דכתב רחמנא למה לי, לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו. ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך, אי כתב שדה ולא כתב הנך, הוה אמינא מה שבשדה אין שדה גופיה לא, קא משמע לן, דאפלו לחכה נירו וסכסכה אבניו.

אמר רבי שמואל בר נחמן א"ר יונתן, אין פרענות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר כי תצא אש ומצאה קצים, אימתי האש יוצאה, בזמן שהרשעים מצויים, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים, שנאמר ונאכל גדיש, ואכלה גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, מלמד שנאכל כבר. יתיב רב אמי ורב אסי אקילעא דרבי יצחק נפחא. חד אמר ליה לימא לן מר מלתא דשמעתא, וחד אמר ליה, לימא לן מר מלתא דאגדתא. פתח למימר שמעתא ולא שביק ליה מר. פתח למימר אגדתא ולא שביק ליה מר. אמר להו, אמשל לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקנה. ילדה מלקטת לו לבנות, וזקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להו, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו, כי תצא אש, מעצמה. שלם ישלם המבער את הבערה, אמר הקדוש ברוך הוא, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) "ויצ[ת] אש בציון", ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב (לה) ולכבוד אהיה בתוכה". שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי ממונו וסים בנזקי גופו, לומר לך אשו משום חציו .

**רמז שמו** (לעיל פסוק ד) "ובער בשדה אחר" וגו', ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה. כיצד, שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. רבי אומר, אכלה פרות גמורים משלם פרות גמורים, אם סאה, סאה, אם סאתים, סאתים. מנא הני מלי, אמר קרא "ובער בשדה אחר", מלמד ששמין על גב שדה אחרת. האי מבעיא ליה "בשדה אחר", לאפוקי ברשות הרבים, אם כן נכתוב רחמנא "בשדה חברו", אי נמי "בשדה של אחר", מאי "בשדה אחר", מלמד ששמין על גב שדה אחרת. אימא כלו להכי הוא דאתא, לאפוקי רשות הרבים מנא לן, אם כן לכתב גבי תשלומין (שם) "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם [בשדה אחר"], למה לי דכתב רחמנא גבי "ובער", שמע מינה תרתי. היכי שיימינן, אמר רבי יוסי בר חנינא, סאה בששים סאין. חזקיה אמר, קלח בששים קלחים. רבי ינאי אמר, תרקב בששים תרקבים, ואין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח נזק, ולא קב בבית כור מפני שפוגם נזק, אלא בששים.

**פסוק ו-ז** כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, כי יתן איש אל רעהו, כלל, כסף או כלים, פרט, וגנב מבית האיש, כלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש, דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון. הקדש, אמר קרא, רעהו, ולא של הקדש.

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו, ואין נתינת קטן כלום.

הטענה שתי כסף. אמר רב, כפירת טענה שתי כסף. ושמואל אמר, טענה עצמה שתי כסף, דאפלו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה, חיב. אמר רבא, דיוקא דמתניתין כוותיה דרב, וקראי כוותיה דשמואל. דיוקא דמתניתין כדרב, דתנן, הטענה שתי כסף, וההודאה שוה פרוטה, ואלו כפירת טענת פרוטה לא קתני. ותנן נמי, (האונאה) [ההודאה] בפרוטה, ואלו כפירה בפרוטה לא קתני. וקראי כוותיה דשמואל, דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, מה כלים שנים אף כסף שנים, מה כסף דבר חשוב וכו', וקאמר רחמנא (להלן פסוק ח) כי הוא זה. ורב אמר לך, ההוא מבעיא להודאה במקצת הטענה. ושמואל אמר לך, כתיב הוא וכתיב זה, דאי כפר במקצת והודה במקצת, חיב. ורב, חד להודאה במקצת הטענה, וחד להודאה ממין הטענה. ושמואל, לאו ממילא שמעת מינה, דחסרה לה טענה. אלא אמר לך רב, כסף, כי אתא מעיקרא, לכפירה הוא דאתא, דאם כן לכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמר, ואנא אמינא, מה כלים שנים אף כל שנים, כסף דכתב רחמנא למה לי, אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה. ושמואל אמר לך, אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף, הוה אמינא מה כלים שנים אף כל שנים אבל דבר חשוב לא בעינן, קא משמע לן.

הטענה שתי כסף, אמר רב נחמן אמר שמואל, לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת הלוה. אבל לעדות עד אחד, אפלו לא טענו אלא בפרוטה, חיב. מאי טעמא, דכתיב "לא יקום עד אחד באיש" וגו', "לכל עון ולכל חטאת" הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה. ותניא, כל מקום ששנים מחיבין אותו ממון, אחד מחיבו שבועה.

הגונב הקדש מבית בעלים, פטור. מאי טעמא, וגנב מבית האיש, ולא מבית הקדש. רבי שמעון אומר, קדשים שחיב באחריותן, חיב. מאי טעמא, וגנב מבית האיש.

כי יתן איש אל רעהו כסף, רבי ישמעאל אומר, עד שיפקיד אצלו, ויאמר לו, הא לך, שמר לי זה. אבל אם אמר לו, [תן] עיניך בו, הרי זה פטור.

כסף או כלים, מה כסף שדרכו להמנות, אף כלים שדרכו להמנות. מכאן אמרו, כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין, אינה טענה. רבי נתן אומר, כסף, להביא כסף מעשר. כלים, להביא כלים. אין לי אלא כסף וכלים, שאר כל דבר, מנין, תלמוד לומר לשמר, להביא כל דבר שהוא צריך שמירה.

וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים, אימתי, בזמן שלא נמצא ברשותו, אבל אם נמצא ברשותו, שומע אני ישבע ויהא פטור, תלמוד לומר, (לעיל פסוק ג) אם המצא תמצא בידו הגנבה, מכל מקום. הא אין עליך לומר כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון. וגנב מבית האיש, לפטר הגונב מאחר הגנב.

אם ימצא הגנב ישלם שנים, הגנב ישלם תשלומי כפל, והגזלן אינו משלם אלא קרן. מה ראתה תורה להחמיר על הגנב יותר מן הגזלן, רבי יוחנן בן זכאי אומר, הגזלן השוה את העבד לקונו וכו'. (ו)אם לא ימצא הגנב, למה נאמר, ממשמע שנאמר אם ימצא הגנב וגו', שומע אני אם ימצא הגנב פטור בעל הבית מכל דבר, ומה תלמוד לומר אם לא ימצא הגנב, שומע אני שאם נמצא הגנב ואין לו לשלם לא יאמר לו בעל הגנבה בוא והשבע לי שלא היה בלבך למכרם, לכך נאמר אם לא ימצא הגנב, שאם נמצא הגנב, בעל הבית פטור מכל דבר. ונקרב בעל הבית, שומע אני, ישאל באורים ותמים. תלמוד לומר אשר ירשיען אלהים, לא אמרתי אלא אלהים, שהן מרשיעים.

ונקרב בעל הבית, בשבועה. אתה אומר בשבועה, או בשבועה ושלא בשבועה, הרי אתה דן, נאמר כאן שליחות יד וכו', מה להלן שבועה אף כאן שבועה, מה להלן ביו"ד ה"א אף כאן ביו"ד ה"א, מה כאן בבית דין אף להלן בבית דין, מה להלן לצרכה אף כאן לצרכה, מה כאן על כל דבר פשע אף להלן על כל דבר פשע. אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, לצרכה. אתה אומר לצרכה, או לצרכה ושלא לצרכה, תלמוד לומר על כל דבר פשע, שבית שמאי מחיבין על מחשבות הלב בשליחות יד, שנאמר על כל דבר פשע. ובית הלל אין מחיבין אלא משעה ששלח יד, לכך נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, לצרכו.

תנו רבנן, אם ימצא הגנב, בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. או אינו אלא בגנב עצמו, כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב, הרי עצמו אמור, הא מה אני מקים אם ימצא הגנב, הוי אומר בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. תניא אידך, אם ימצא הגנב, בגנב עצמו הכתוב מדבר. או אינו אלא בטוען טענת גנב, כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב, הרי טוען טענת גנב אמור, הא מה אני מקים אם ימצא הגנב, בגנב עצמו הכתוב מדבר. דכלי עלמא מיהת, אם לא ימצא הגנב, בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, מאי משמע, אמר רבא, אם לא ימצא כמה שטען אלא הוא עצמו גנבו, ישלם שנים. וממאי דבשבועה, דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים, בשבועה. או אינו אלא לדין, נאמר שליחות יד למעלה ונאמר שליחות יד למטה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה. בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וכו', תרי קראי למה לי, חד למעוטי טוען טענת אבד. ואידך, נפקא ליה מגנב הגנב. ואידך, מבעיא ליה לכדרבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, הטוען טענת גנב בפקדון וטבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואידך, דרבי חיא בר אבא מנא ליה. אמר לך, הקשא הוא, ואין משיבין על ההקש. בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, נפקא ליה גנב עצמו מהכא. אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב, גנב עצמו מנא ליה, וכי תימא (לייתה) [לייתי] בקל וחמר מטוען טענת גנב, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה, נפקא ליה מ"המצא תמצא בידו" וגו', וכדתנא תנא דבי רבי ישמעאל, במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט, אלא רבה מעט ורבה רבה הכל, מאי רבי, רבי כל מלי. אי הכי כל הני פרטי למה לי, חד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות, "גנבה וחיים", לכדרב, דאמר אחייה לקרן כעין שגנב. ואידך, "אם המצא תמצא" מבעיא ליה לכדרבא בר אהילאי דמודה בקנס פטור, והמצא, בעדים, תמצא, בדינין, פרט למרשיע את עצמו. ואידך, נפקא ליה מאשר ירשיען אלהים, ולא המרשיע את עצמו. ואידך, מבעיא ליה למודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. ואידך, קסבר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חיב. בשלמא אם המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי, אלא "שור, ושה, חמור" למה לי, לכדתנא דבי רבי ישמעאל, כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. והאי "אם המצא תמצא" להכי הוא דאתא, האי מבעיא ליה לכדתניא "אם המצא תמצא בידו", אין לי אלא ידו וכו'. אמרי, אם כן נכתוב או "המצא המצא" או "תמצא תמצא", מדשני קרא בדבוריה שמע מינה תרתי.

אמר רב ששת, הטוען טענת גנב בפקדון, כיון ששלח בו יד פטור. מאי טעמא, הכי קאמר רחמנא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, הא שלח ידו, פטור. אמר רבי חיא בר יוסף, הטוען טענת גנב בפקדון אינו חיב עד שישלח בו יד. מאי טעמא, דאמר קרא (להלן פסוק י) "שבעת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו", למימרא דבשלח בה יד עסקינן.

תנו רבנן, ונקרב בעל הבית אל האלהים, הרי כאן אחד. עד האלהים יבא דבר שניהם, הרי כאן שנים. אשר ירשיען אלהים, הרי כאן שלשה. דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר, ראשון תחלה נאמר, ואין דורשין תחלות. אלא עד האלהים יבא דבר שניהם, הרי כאן אחד. אשר ירשיען אלהים, הרי כאן שנים. ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה. לימא בדורשין תחלות קא מפלגי, לא דכלי עלמא אין דורשין תחלות, ואמר לך רבי יאשיה, אם כן לכתב קרא ונקרב בעל הבית אל המשפט, מאי אל האלהים, שמע מנה למנינא. ורבי יונתן, לישנא מעליא נקט, כדאמרי אינשי, מאן דאית ליה דינא לקרב לגבי דינא. ורבי יאשיה לית ליה בית דין נוטה, והתניא, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר (להלן כג, ב) "אחרי רבים להטת", התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה, סבר לה כרבי יהודה, דאמר, שבעים, ועדיפא מדרבי יהודה, דאלו רבי יהודה בסנהדרי גדולה הוא דלית ליה, בשאר בי דינא אית ליה, ורבי יאשיה בשאר בי דינא נמי לית ליה. אלא האי "לנטת" מאי עביד ליה, מוקי לה בדיני נפשות. אבל בדיני ממונות לא אמר, ואלא הא דתנן, שנים אומרים זכאי ואחד אומר חיב, זכאי, לימא דלא כרבי יאשיה. אפלו תימא רבי יאשיה, מייתי לה בקל וחמר, מה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רבא, דיני ממונות דקיל לא כל שכן.

(אשר) [אם] לא שלח ידו וגו', אתמר, שליחות יד, רב אמר, צריכה חסרון. לוי אמר, אינה צריכה חסרון. מאי טעמא דלוי, אמר רבי יוחנן משום רבי (לוי) [יוסי] בר נהוראי. משנה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם, ואני אומר אינה משנה. מאי משנה. לא תאמר שליחות יד בשומר שכר, ותיתי משומר חנם, ומה שומר חנם דפטור בגנבה ואבדה, שלח בה יד חיב, שומר שכר דחיב בגנבה ואבדה לא כל שכן, למאי הלכתא כתביה רחמנא, לומר לך, שליחות יד אינה צריכה חסרון. ואני אומר אינה משנה, כרבי אלעזר דאמר דא ודא אחת היא משום דאכא למיפרך מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב. ומאן דלא פריך קסבר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפל בשבועה. רבא אמר, לא תאמר שליחות יד לא בשומר שכר ולא בשומר חנם, ותיתי משואל, ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד, שלח בה יד חיב, שומר חנם ושומר שכר לא כל שכן, למה נאמר, חדא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון, ואידך שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה שואל בבעלים פטור אף שומר חנם ושומר שכר בבעלים פטור. ולמאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון, הני תרתי שליחות יד למה לי, חדא שלא תאמר דיו, ואידך לכדתניא, ונקרב בעל הבית אל האלהים, לשבועה, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין, נאמר שליחות יד למטה ונאמר שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה.

רבי ישמעאל אומר, בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. מקל וחמר, ומגזרה שוה. נאמר בשומר שכר "אם לא שלח ידו", ונאמר בשומר חנם אם לא שלח ידו, מה שומר שכר שנאמר "אם לא שלח ידו" פטור בו מן היורשים, אף שומר חנם שנאמר אם לא שלח ידו פטור מן היורשים.

**פסוק ח** על כל דבר פשע, תנן, על כל דבר פשע, כלל. על שור על חמור על שה על שלמה, פרט. על כל אבדה. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון, יצא הקדש, "רעהו" אמר רחמנא ולא הקדש. אימא בבעלי חיים מה הפרט מפרש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא וכו', אבל עופות לא, אלא, כל רבויא הוא. והא גבי מעשר דכתיב "כל" ודרשינן ליה בכלל ופרט, דתניא, (דברים יד, כו) "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" וכו'. אמרי "בכל", כלל, כל, רבויא הוא. ואי בעית אימא, כל, כלל הוא וכו'. ומאי שנא הכא, דאי סלקא דעתך על כל דבר פשע לכלל ופרט הוא דאתא, מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל, כי יתן איש אל רעהו, כלל, כסף או כלים, פרט, לשמר, הדר וכלל, ואי סלקא דעתך האי כל נמי לכלל ופרט הוא דאתא, נכתבינהו רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט, למה לי למיהדר למיכתבינהו כללא אחרינא, שמע מינה (לרבוייה) [לרבויא]. אי (לרבוייה) [לרבויא], כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקעות, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות, שלמה, למעוטי דבר שאינו מסים, על כל אבדה, לכדרבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, שנאמר על כל אבדה.

על כל דבר פשע, כל דבר פשיעה. (כתוב ברמז רפ"א).

החושב לשלח יד בפקדון, בית שמאי מחיבין, ובית הלל אומרים, אינו חיב עד שישלח בו יד. מנא הני מלי, דתנו רבנן, על כל דבר פשע, בית שמאי אומרים, מלמד שחיב על המחשבה כמעשה. ובית הלל אומרים, אינו חיב עד שישלח בו יד, שנאמר אם לא שלח ידו. אמרו להם בית שמאי לבית הלל, והלא כבר נאמר על כל דבר פשע, אמרו להם בית הלל, והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו, אם כן מה תלמוד לומר על כל דבר פשע, שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין, תלמוד לומר על כל דבר פשע.

על כל דבר פשע, כלל וכו'. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין וכו'. ואין בהן תשלומי ארבעה וחמשה, תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה.

על שה על שלמה, אף השלמה היתה בכלל (דברים כב, ג) "כל אבדת אחיך", ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך, מה שלמה מיחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל שיש בו סימנין ויש לו תובעין חיב להכריז. אמר רבא, למה לי למכתב רחמנא שור וחמור שה ושלמה, צריכי, דאי כתב רחמנא שלמה הוה אמינא הני מלי בעדים דגופה אי נמי בסימנין דגופה, אבל חמור בסימני אכף לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור, דאפלו בסימני אכף. שור, דאפלו בגיזת זנבו וכו'. שה למה לי, חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבדה לדברי הכל, קשיא.

אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל. מאי טעמא, על כל אבדה אשר יאמר. איתיביה, כי יתן איש, אין נתינת קטן כלום, ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין, תלמוד לומר עד האלהים יבא דבר שניהם, עד שתהא נתינה ותביעה כאחד, ואם איתא, תהוי כאבדה. הכא במאי עסקינן, שאכלו כשהוא קטן. רב אשי אמר לא דמיא, אבדה אתיא מכח בן דעת, והא לא אתי מכח בן דעת.

תני אבוה דרבי אפטוריקי, מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידין שיש לו חמשים, יכול ישבע על השאר, תלמוד לומר על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה, על הודאת פיו אתה מחיבו ואי אתה מחיבו על העדאת עדים. ורבי חיא, תנא הוא ופליג. והא קרא קאמר, ההוא מבעיא ליה להודאה במקצת הטענה. ואבוה דרבי אפטוריקי אמר לך, כתיב הוא וכתיב זה, חד להודאה במקצת וחד להודאה ממין הטענה. ואידך, הודאה ממין הטענה לית ליה, סבר לה כרבן גמליאל, דתנן, טענו חטין והודה לו בשעורין, פטור, ורבן גמליאל מחיב.

אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חיב, עד שיכפר במקצת ויודה במקצת, דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דרבי חיא בר יוסף, דאמר ערוב פרשיות כתיב כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. ומאי שנא מלוה, כדרבה, דאמר רבה, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעז פניו בפני בעל חובו, והאי בכלי בעי דליכפריה והא דאודי משום דאין אדם מעז פניו, ובכלי בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה מקצת סבר אי מודינא ליה בכלי תבע לי בדינא אשתמיט ליה מיהא השתא עד דהוה לי ופרענא ליה, הלכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה.

תני רמי בר חמא, ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת. מאי טעמא, שומר חנם, בהדיא כתיב כי הוא זה. שומר שכר, יליף נתינה נתינה משומר חנם. שואל, "וכי ישאל", וי"ו מוסיף על ענין ראשון. שוכר, אי למאן דאמר כשומר חנם, היינו שומר חנם, ואי למאן דאמר כשומר שכר, היינו שומר שכר.

על כל דבר פשע וגו', בין שומר לשומר הכתוב מדבר. או לא בא אלא לחלק בין כסף לכלים ולבהמה, תלמוד לומר שלמה, שלמה היתה בכלל ויצאת ללמד, מה שלמה מיחדת, בין שומר לשומר הכתוב מדבר, וכו', הא לא בא לחלק בין כסף לכלים ולבהמה.

אשר יאמר כי הוא זה, שזה אומר זה הוא, וזה אומר אינו הוא. מכאן אמרו, עד שתהא הודאה ממין הטענה. .

ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו', מכאן אמרו, דיני ממונות בשלשה. רבי אומר, בחמשה, שיגמר הדין בשלשה.

ישלם שנים לרעהו, רבי ישמעאל אומר, קורא אני עליו כאן, ישלם שנים לרעהו, קורא אני עליו להלן, (ויקרא ה, כד) "ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו". כיצד יתקימו שני כתובים הללו, כל המשלם את הקרן, חיב לשלם את החמש, וכל שאינו משלם את הקרן, פטור מן החמש. ישלם שנים לרעהו, ולא להקדש. לרעהו, ולא לאחרים.

**פסוק ט-י** כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה, פרט, וכל בהמה, כלל, לשמר, חזר ופרט, פרט וכלל ופרט, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מטלטל וגופו ממון, לאפוקי עבדים וקרקעות ושטרות.

תניא אידך, כי יתן איש אל רעהו, כלל, חמור או שור, פרט, וכל בהמה לשמר, חזר וכלל. מה הפרט מפרש וכו'.

כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', רבי ישמעאל אומר, עד שיפקיד אצלו, ואומר לו, הא לך, שמר לי זה. אבל אמר לו, [תן] עיניך בו, הרי זה פטור.

חמור או שור או שה, אין לי אלא חמור ושור ושה, שאר כל בהמה, מנין, תלמוד לומר כל בהמה. אני אקרא וכל בהמה, ומה תלמוד לומר חמור או שור או שה, שאם אני קורא כל בהמה שומע אני לא יהא חיב עד שיפקיד אצלו כל בהמה, תלמוד לומר חמור או שור או שה, לחיב על כל אחד ואחד בפני עצמו. ומה תלמוד לומר וכל בהמה, אלא בא הכתוב ללמד, שכל הכלל שהוא מוסיף על הפרט, הכל בכלל.

ומת, שתהא מיתתו בידי שמים. נשבר, ששברתו חיה. נשבה, ששבאוהו לסטין. עדין אני אומר, השבר והשבי, בין שהוא יכול להציל בין שאינו יכול להציל, תלמוד לומר ומת, מיתה מיחדת שאי אפשר לו להצילה, פטור מלשלם, אף כל דבר שאי אפשר להצילה, יהיה פטור מלשלם, דברי רבי אליעזר. אמר ליה רבי עקיבא, אתה דן אפשר משאי אפשר, שאי אפשר למיתה להיות אלא בידי שמים, אבל השבר והשבי אפשר לו להיות בין בידי שמים בין בידי אדם, חזר ודנן כמין גנבה. רבי ישמעאל אומר, "הטרפה לא ישלם", יש טרפה שהוא משלם, ויש טרפה שאינו משלם.

(ו)אין ראה, בעדים הכתוב מדבר, אין ראה, שבעת ה' תהיה בין שניהם, הא אם יש עדים, בעל הבית פטור מכל דבר דברי אסי בן יהודה.

ההוא גברא דהוה מעביר חביתא דחמרא לחבריה בריסתקא דמחוזא. אתבר בזוזא דמחוזא. אתא לקמיה דרבה, אמר ליה, ריסתקא דמחוזא, אינשי שכיחי ביה, זיל אייתי סהדי דלא שנית ביה, ופטירת. אמר ליה רב יוסף בריה, כמאן, כאסי, אמר ליה, אין, כאסי, וסבירא לן כותיה. ההוא גברא דיהב ליה זוזי לחבריה למזבן ליה ארבע מאה דני חמרא. אמר ליה, זבנית לך, ותקיפו. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה, ארבע מאה דני חמרא, כי תקפי קלא אית ליה, זיל אייתי סהדי, ופטירת. אמר ליה רב יוסף, כמאן, כאסי וכו'. רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי וכו'.

שבעת ה' תהיה בין שניהם, החשוד על השבועה, שכנגדו נשבע ונוטל. היו שניהן חשודין, חזרה שבועה למקומה, דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר, יחלקו. להיכן חזרה, אמר רבי אמי, רבותינו שבבבל אמרו, חזרה שבועה לסיני. רבותינו שבארץ ישראל אמרו, חזרה שבועה למחיב לה. רבותינו שבבבל, רב ושמואל. רבותינו שבארץ ישראל, רבי אבא. אמר רבא, כוותיה דרבי אבא מסתברא, דתני רבי אמי, שבעת ה' תהיה בין שניהם, ולא בין היורשין, היכי דמי, אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך, אמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, מה לי הוא מה לי אבא, אלא לאו מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, אי אמרת בשלמא אביו כי האי גונא מיחיב, אצטריך קרא למפטר גבי יורשין, אלא אי אמרת אביו כי האי גונא, פטור, קרא גבי יורשין למפטר למה לי. ורב ושמואל, האי שבעת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה, מבעיא ליה לכדתניא, שבעת ה' תהיה בין שניהם, מלמד שהשבועה חלה על שניהן.

אמר רב חיא בר יוסף, הטוען טענת גנב בפקדון אינו חיב, עד שישלח בו יד. מאי טעמא, אמר קרא שבעת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, למימרא ד[ב]שלח בו יד עסקינן.

שבעת ה' תהיה בין שניהם, ביו"ד ה"א. מכאן אתה דן לכל שבועה שבתורה, הואיל ונאמרו כל השבועות שבתורה סתם, ופרט באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א, פורט אני בכל שבועות שבתורה שאינו אלא ביו"ד ה"א.

בין שניה(ן)[ם], להוציא את היורש. בין שניהם, להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה. בין שניהם, שלא ישביענו הדין בעל כרחו.

אם לא שלח ידו, לצרכה. אתה אומר לצרכה, או לצרכה ושלא לצרכה, הרי אני דן, נאמר כאן שליחות יד ונאמר להלן "שליחות יד", מה כאן שבועה אף להלן שבועה, מה כאן ביו"ד ה"א אף להלן ביו"ד ה"א, מה להלן בבית דין אף כאן בבית דין, מה להלן לצרכה אף כאן לצרכה, מה להלן (לעיל פסוק ח) "על דבר פשע" אף כאן על דבר פשע.

שבעת ה' תהיה בין שניהם, שאינה זזה בין שניהן, אם המשביע משביע על שקר, סופה לצאת עליו, ואם הנשבע נשבע על שקר, סופה לצאת עליו. עבדא הוה בחדא אתתא, דעלת למילש גבי מגרתא, והוו ציירין בשושיפה תלתא דינרי. נסבתהון ויהבת יתהון על גבי סודרא. איגבלון בלישא. אפאה פתא ואזלה לה. אמר לה בעלה, הב לי תלתא דינרי. אזלת בעיא להו גבי מגרתא. אמרה לה, דלמא חמית אלין תלתא דינרי. הוי לההיא אתתא תלתא בנין. אמרה, תקבר ההיא אתתא ברא אין היא ידעת בהון. גרמון חובין וקברתיה. אמרה ההיא אתתא, אלולי דההיא חשידא בהון לא הות קברה ברה. אזלת וכו'. אמרה ההיא אתתא, תקבר ברא אוחרנא אין הוה ידענא בהון. גרמון חובין ומית ברא אוחרנא. זמן אוחרן אמרה לה, אשכחת תלתא דינרי. אמרה, תקבר ההיא אתתא ברא תליתאה אין היא ידעה בהון. גרמון חובין וקברתיה. אמר לה בעלה, לית אנת אזלת למנחמא הדא מגרתך. נסיבת תרין עגולין דפתא, ואזלת מנחמא לה. כיון דקצון עגוליא נפלו אלין תלתא דינרין מניה. הדא הוא דברייתא אמרין. בין זכאי בין חיב, למומי לא תעול.

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, מנלן, דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם, מי שעליו לשלם, לו שבועה.

אמר רב הונא אמר רב, מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי, ונשבע, ובאו עדים, פטור, שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון. אמר רבא, מסתברא מלתא דרב הונא במלוה, דלהוצאה נתנה, אבל פקדון ברשותיה דמרא קאי. ורב אמר, אפלו בפקדון, דכי כתיב קרא, בפקדון כתיב. והא רב קרא קאמר, קרא, לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא.

**פסוק יא** אם גנב יגנב מעמו, ארבעה שומרין הן, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר. שומר חנם, נשבע על הכל. והשואל, משלם את הכל. נושא שכר והשוכר, נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את הגנבה ואת האבדה. מנהני מלי, דתנו רבנן, פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, שניה בשומר שכר, שלישית בשואל. בשלמא שלישית בשואל, דכתיב (להלן פסוק יג) וכי ישאל איש מעם רעהו, אלא ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר איפוך אנא, מסתברא שניה בשומר שכר, שכן חיב בגנבה ואבדה. אדרבה, ראשונה בשומר שכר, שכן משלם תשלומי כפל, בטוען טענת גנב, אפלו הכי, קרנא בלא שבועה עדיפא מכפלא בשבועה, תדע, דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. ושואל כל הנאה שלו, והא בעי מזונא, דקיימא באגם, והא בעי נטירה, בנטר מתא. ואי תימא, רוב הנאה שלו. ואי תימא, בשאלת כלים.

נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה, בשלמא גנבה, דכתיב אם גנב יגנב, אלא אבדה מנלן, דתניא, אם גנב יגנב, אין לי אלא גנבה, אבדה מנין, תלמוד לומר, אם גנב יגנב, מכל מקום. הניחא למאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר, אמרי במערבא, קל וחמר, ומה גנבה שקרובה לאנס משלם, אבדה, שקרובה לפשיעה, לא כל שכן. ואידך, מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא.

והשואל משלם את הכל, בשלמא שבורה ומתה, דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת, שבויה בשואל, מנא לן, וכי תימא נילף משבורה ומתה, מה לשבורה ומתה, שכן אנסא דסליק אדעתא, תאמר בשבויה, שכן אנסא דלא סליק אדעתא, אלא נאמר שבורה ומתה בשואל ונאמר שבורה ומתה בשומר שכר, מה להלן שבויה עמו אף כאן שבויה עמו. אכא למפרך, מה לשומר [שכר], שכן לפטר, תאמר בשואל, דלחיוב, תני, רבי נתן, (שם) או, לרבות את השבויה. האי או מבעיא ליה לחלק, דסלקא דעתך עד דמתברא ומתה, הניחא לרבי יונתן, אלא לרבי יאשיה מאי אכא למימר, דתניא, (ויקרא כ, ט) "איש איש אשר יקלל את אביו" וגו', אין לי אלא אביו ואמו וכו', אפלו תימא רבי יאשיה, הכא, לחלק לא צריך קרא, סברא הוא, מה לי קטלה כלה מה לי קטלה פלגא.

גנבה ואבדה בשואל, מנלן, וכי תימא, נילף משבורה ומתה, מה לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ואתויי, תאמר בגנבה ואבדה דאפשר למטרח ואתויי, אלא מדתניא, (להלן פסוק יג) ונשבר או מת, אין לי אלא שבורה ומתה, גנבה ואבדה מנלן, אמרת קל וחמר, ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה, חיב בגנבה ואבדה, שואל שחיב בשבורה ומתה, אינו דין שחיב בגנבה ואבדה, וזה קל וחמר שאין עליו תשובה. וכי תימא, אכא למיפרך, מה לשומר שכר, שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים, אי תימא קרנא בלא שבועה עדיפא, ואי תימא קסבר לסטים מזין גזלן הוא. אשכחן לחיוב, לפטר מנלן, אמר קרא וכי ישאל, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון.

**פסוק יב** אם טרף יטרף יבאהו עד הטרפה לא ישלם "והמת יהיה לו").

תניא, אם טרף יטרף יבאהו עד, יביא עדים שנטרפה באנס, ופטור. אבא שאול אומר, יביא ארורה לבית דין, וכו'. דכלי עלמא, פחת נבלה דנזק, והכא בטרח נבלה קא מפלגי. והתניא, אחרים אומרים, מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו, תלמוד לומר (שם) "כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו". אמר ליה אביי לרבא היכי דמי, אילימא דבבירא שויא זוזא ואגדא שויא ארבעה, כי קא טרח בדנפשיה קא טרח, אמר ליה, לא צריכא, דבבירא שויא זוזא ואגדא נמי שויא זוזא. ומי אכא כי האי גונא, אין, דהא אמרי אינשי, כשורא במתא בזוזא כשורא בדברא בזוזא.

**פסוק יג-יד** וכי ישאל איש, אמר רבא לא מבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפלו מתה מחמת מלאכה פטור, דהא לאו לאוקומיה בכילתא שאילתה.

אמר רבא, האי מאן דבעי דנשאל מידי ונפטר, נימא ליה אשקיין מיא. ואי פקח אידך, נימא ליה משך ברישא.

השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, השוכר את הפרה ושכר בעלה עמה, שאל את הבעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה, פטור. שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, ומתה, חיב, שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם. מדקתני סיפא ואחר כך, מכלל דרישא דקתני עמה, עמה ממש, מי משכחת לה, פרה במשיכה ובעלים באמירה, אי תימא, כגון דקימא פרה בחצרו דשואל דלא מחסרא משיכה. ואי תימא, דאמר ליה את גופך לא תיתשיל לי עד שעת משיכת פרתך.

אתמר, פשיעה בבעלים, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר חיב, וחד אמר פטור. מאן דאמר חיב, מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, הלכך אם בעליו עמו, אשומר חנם לא כתיב, ופשיעה נמי, בשומר שכר ובשואל לא כתיבא, הלכך בשומר שכר ובשואל לחיוב אתיא בקל וחמר משומר חנם, אבל בבעלים לפטר אף בשומר שכר ובשואל, לא, מאי טעמא, דכי אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואשומר שכר, אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דכתיב. מאן דאמר פטור, קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכו'.

ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע אם בעליו אין עמו שלם ישלם, אלא לומר לך, היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה. ותניא אידך, ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם, אלא לומר לך, שאם יצא מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה, פטור, דאף על פי שהבעלים עושים עמו מלאכה במקום אחר ומתה, פטור. אביי סבר לה כרבי יאשיה, ומתרץ להו לקראי כרבי יאשיה, בעליו אין עמו שלם ישלם, טעמא דליתיה בתרוייהו, הא איתא בחדא וליתא בחדא פטור, ותניא אידך, אם בעליו עמו לא ישלם, טעמא דאיתיה בתרוייהו, הא איתא בחדא וליתא בחדא, חיב, אלא לומר לך, היה בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה ומתה, היה בשעת שבורה ומתה, צריך להיות בשעת שאלה. רבא סבר ליה כרבי יונתן, ומתרץ להו לקראי כרבי יונתן, דתניא, אם בעליו עמו לא ישלם, משמע דאיתיה בתרוייהו, ומשמע נמי דאיתא בחדא וליתא בחדא פטור, ותניא אידך, בעליו אין עמו שלם ישלם, משמע דליתיה בתרוייהו, ומשמע נמי דכי איתא בחדא וליתא בחדא, מיחיב, אלא לומר לך, היה בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה. ואיפוך אנא, מסתברא, שאלה עדיפא, שכן חיב במזונותיה. רב אשי אמר, אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו, ולא רעהו עמו, שלם ישלם, הא רעהו עמו, פטור. אי הכי, בעליו עמו ואין בעליו עמו למה לי, אי לאו הנך הוה אמינא האי אורחיה דקרא הוא.

"ולקח בעליו ולא ישלם", מכאן אמרו, בעל הנבלה מטפל בנבלתו. (לעיל פסוק יא) "אם גנב יגנב", זה שומר שכר. והעליון שומר חנם. או זה שומר חנם והעליון שומר שכר, הרי אתה דן, הואיל והשכיר חיב והשומר חיב, מה שכיר, שכיר שהוא נהנה, אף שומר, שומר שהוא נהנה, יצא שומר חנם שאין נהנה.

"אם גנב יגנב", אין לי אלא גנבה, אבדה מנין, הרי את דן, הואיל וגנבה חסרון שמירה ואבדה חסרון שמירה, אם למדת על גנבה שהוא חיב לשלם, אף אבדה חיב לשלם. "אם גנב יגנב", רבי יוסי הגלילי אומר, להביא את האבדה.

(שם) "מעמו", להוציא את הצוער. "מעמו", להביא את הנוקד. "אם טרף יטרף", זה עדר, דברי רבי יאשיה. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, (עמוס ג, יב) "כה אמר ה' כאשר יציל הרעה" וגו'. רב אחא בר יאשיה אומר, "אם טרף יטרף" וגו', יביא עדים שנטרפה ויהיה פטור. רבי יונתן אומר, (שם) "יביאהו עד, הטרפה", יוליך את הבעלים אצל הטרפה, ויהיה פטור מלשלם. או אף על פי כן יהיה חיב, והדין נותן, הואיל ואבדה חסרון שמירה וטרפה חסרון שמירה, אם למדת על אבדה שהוא חיב לשלם, אף טרפה חיב לשלם, לא, אמרת ממשמע שנאמר (שם) "הטרפה לא ישלם" יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם, ואיזהו טרפה שהוא חיב לשלם, כגון טרפת חתול וטרפת שועל ונמיה, ומתוך שאמרה תורה "אם טרף יטרף", מה טרפה מיחדת שאפשר לו להצילה חיב לשלם, אף כל דבר שאפשר לו להצילה חיב לשלם, ואיזהו טרפה שהוא פטור מלשלם, כגון טרפת זאב והארי והדב והנמר והנחש והברדלס, ומתוך שאמרה תורה "ומת", מה מיתה מיחדת שאי אפשר לו להצילו פטור מלשלם, אף כל דבר שאי אפשר להצילו פטור מלשלם.

וכי ישאל איש מעם רעהו, נתק הכתוב השואל מכלל שומר, ואמרו ענין בפני עצמו. מעם רעהו, מגיד שאינו חיב עד שיוציאנו חוץ לרשותו. אם שכיר הוא בא בשכרו, שומע אני ישבע ויהא פטור, הרי אתה דן, הואיל ונושא שכר נהנה ושכיר נהנה, אם למדת על הנושא שכר, שהוא נשבע על האנסין, משלם את הגנבה ואת האבדה, אף שכיר נשבע על האנסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה. הרי שומר חנם יוכיח, שהוא מהנה ופטור מלשלם, הוא יוכיח על השוכר, אף על פי שהוא מהנה יהא פטור. אמרת, הפרש, הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה והשכיר נהנה ומהנה, אם למדת על נושא שכר שהוא נשבע על האנסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, אף שכיר נשבע על האנסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, ואל יוכיח שומר חנם שהוא מהנה אבל אינו נהנה והשוכר נהנה ומהנה, לכך נאמר אם שכיר הוא בא בשכרו.

**פסוק טו-טז** וכי יפתה איש בתולה, בא הכתוב ללמד על המפתה שישלם עליה קנס. והדין נותן, הואיל ותפוסה ברשות אביה, ומפתה ברשות אביה, אם למדת על תפוסה שהוא משלם עליה קנס, אף מפתה ישלם עליה קנס. לא, אם אמרת בתפוסה שעבר על דעתה ועל דעת אביה, לפיכך הוא משלם עליה קנס, תאמר במפתה, שלא עבר אלא על דעת אביה, לפיכך לא ישלם עליה קנס. הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביא.

**רמז שמז** אשר לא ארשה, פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה, שאין לה קנס, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר יש לה קנס, וקנסה לאביה. והדין נותן, הואיל ואביה זכאי בכסף קדושיה, ואביה זכאי בכסף קנסה, מה כסף קדושיה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה, לאביה, אף כסף קנסה כן. אם כן מה תלמוד לומר אשר לא ארשה, מפנה להקיש ממנו גזרה שוה, נאמר כאן (דברים כב, כח) "אשר לא ארשה" ונאמר להלן אשר לא ארשה, מה כאן חמשים אף להלן חמשים, ומה להלן שקלים אף כאן שקלים. ורבי עקיבא, מאי חזית דאשר לא ארשה לגזרה שוה, ובתולה למעוטי בעולה, אימא בתולה לגזרה שוה, ואשר לא ארשה, פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה. האי אשתני גופה, והאי לא אשתני גופה. ורבי יוסי הגלילי נפקא ליה מכסף ישקל, שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה. אמר אביי, בא עליה ומתה, פטור, שנאמר "ונתן לאבי הנער", ולא לאבי המתה.

בעי מניה רבא מאביי, בא עליה ונתארסה, מהו. אמר ליה, מי כתיב "ונתן לאבי הנערה אשר לא ארשה". ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאת קנסה לעצמה, מי כתיב "ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה", הכי השתא, התם, הואיל ובגרות מוציאה מרשות האב ונשואין מוציאין מרשות האב, מה בגרות בא עליה ובגרה, לעצמה, אף נשואין בא עליה ונשאת, לעצמה, אבל ארוסין לא מפקי מרשות האב לגמרי, דתנן, הנערה המארסה, אביה ובעלה מפירין נדריה.

אחד האונס ואחד המפתה, בין היא בין אביה יכולין לעכב. בשלמא מפתה, כתיב אם מאן ימאן אביה, אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין, תלמוד לומר, מאן ימאן, מכל מקום, אלא אונס, בשלמא איהי, כתיב (דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה", מדעתה, אלא אביה מנלן, אמר אביי, שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר, קל וחמר, מה מפתה, שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד, בין היא בין אביה יכולין לעכב, אונס, שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה, לא כל שכן. רבא לא אמר כאביי, כיון דקא משלם, לאו חוטא נשכר הוא. אביי לא אמר כרבא, מפתה, דאיהו מצי מעכב, אביה נמי מעכב, אונס דלא מצי מעכב, אביה נמי לא מצי מעכב.

האונס שותה בעציצו, והמפתה, אם רצה להוציא, יוציא. אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי, מכדי מגמר גמירי מהדדי, להא מלתא נמי נגמרו מהדדי, אמר קרא, מהר ימהרנה לו, מדעתו. כיצד שותה בעציצו, אפלו היא חגרת, אפלו היא סומא, אפלו מכת שחין, אבל אם נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבוא בקהל וכו', היכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקימו לעשה, אבל הכא, אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל.

אם מאן ימאן, לרבות יתומה לקנס בבא עליה ואחר כך נתיתמה.

כסף ישקל כמהר הבתולת, שיהא זה כמהר הבתולות, ומהר הבתולות כזה. מכאן סמכו לכתבת אשה מן התורה, דברי רבן שמעון בן גמליאל. וחכמים אומרים. כתבת אשה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים.

רבי עקיבא אומר, מנין אפלו נתארמלה אפלו נתגרשה, והדין נותן, הואיל ורשאי בהפרת נדריה ורשאי בכסף קנסה וכו'.

מהר ימהרנה לו לאשה, למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים כב, כט) "ונתן האיש השכב עמה", שומע אני כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפתה נותן מיד, תלמוד לומר מהר ימהרנה לו לאשה, מגיד שהוא עושה עליו מהר, ואין מהר אלא כתבה, שנאמר "הרבו עלי מאד מהר ומתן".

מהר ימהרנה לו לאשה, בראויה לו, הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.

אם מאן ימאן, מגיד שאם רצה האב, יקים, ואם רצה האב, יוציא. תפוסה מנין, הרי אתה דן, הואיל ותפוסה ברשות אביה וכו', אם למדת על המפתה שאם רצה האב יקים ואם רצה האב יוציא, אף תפוסה, רצה האב יקים, רצה האב יוציא. ועוד קל וחמר, ומה אם מפתה, שלא עבר אלא על דעת אביה וכו'.

כסף ישקל, אבל לא שמענו כמה, הרי אני דן, נאמר כאן כסף ונאמר להלן (דברים כב, כט) "כסף", מה להלן חמשים כסף אף כאן חמשים כסף. כמהר הבתולת, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה להלן חמשים וכו'.

**פסוק יז-יח** מכשפה לא תחיה (כתוב ברמז כ"ד, וברמז קפ"ב).

מכשפה, אחד האיש ואחד האשה, אם כן מה תלמוד לומר מכשפה, מפני שרוב נשים מצוים בכשפים. מיתתן במאי, רבי יוסי הגלילי אומר, נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן "לא תחיה כל נשמה", מה להלן בסיף אף כאן בסיף. רבי עקיבא אומר, נאמר כאן לא תחיה ונאמר להלן (לעיל יט, יג) "אם בהמה אם איש לא יחיה", מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. אמר ליה רבי יוסי הגלילי, אני דנתי לא תחיה מ"לא תחיה", ואתה דנת לא תחיה מ"לא יחיה". אמר ליה רבי עקיבא, אני דנתי ישראל מישראל, שרבה בהן הכתוב מיתות הרבה, אתה דנת ישראל מגוים, שלא רבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת. בן עזאי אומר, נאמר מכשפה לא תחיה, ונאמר כל שכב עם בהמה, סמכו ענין לו, מה שכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה. אמר ליה רבי יהודה, וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה, אלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו, להקיש אליהם ולומר לך, מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשף בסקילה. ולרבי יהודה נמי, נהוו אוב וידעוני שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, הדא אמר, קסבר רבי יהודה, שני כתובים הבאים כאחד, מלמדין.

**רמז שמח** כל שכב עם בהמה מות יומת, תנו רבנן, "איש", פרט לקטן. (שם) "אשר יתן שכבתו בבהמה", בין גדולה בין קטנה. (שם) "מות יומת", בסקילה. או אינו אלא באחת מכל מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן "תהרגו", ונאמר להלן "כי הרג תהרגנו", מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. למדנו ענש לשוכב, לנשכב מנין, תלמוד לומר כל שכב עם בהמה מות יומת, אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב. ולמדנו ענש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מנין, תלמוד לומר (ויקרא יח, כג) "ובכל בהמה לא תתן שכבתך". למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מנין, תלמוד לומר (דברים כג, יח) "ולא יהיה קדש", ואומר (מ"א יד, כד) "וגם קדש היה בארץ" וגו', דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר "לא תתן שכבתך", לא תתן שכיבתך. ורבי ישמעאל, אזהרה לנשכב לבהמה מנא ליה, נפקא ליה מכל שכב עם בהמה, אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב, ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב, מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר.

דיני נפשות בעשרים ושלשה. הרובע והנרבע בעשרים ושלשה, שנאמר "והרגת את האשה ואת הבהמה", ואומר (שם, טו) "ואת הבהמה תהרגו". קא פסיק ותני, לא שנא רובע זכר לא שנא רובע נקבה. בשלמא רובע נקבה, דכתיב "והרגת את האשה ואת הבהמה", אלא רובע זכר מנא לן, דכתיב כל שכב עם בהמה מות יומת, אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב, ואפקיה רחמנא בלשון שוכב, מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה, אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה.

**פסוק יט** זבח לאלהים יחרם, תנו רבנן, אלו נאמר זבח יחרם, הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, תלמוד לומר לאלהים, בזובח לעבדת אלילים הכתוב מדבר. ואין לי אלא זובח, המקטר והמנסך, מנין, תלמוד לומר בלתי לה' לבדו, רבה כל העבודות שכלן לשם המיחד. לפי שיצאה זביחה לדון לעבדת פנים, מנין לרבות השתחואה, תלמוד לומר "כי לא תשתחוה לאל אחר". יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ והמנסך והמלביש והמנעיל, תלמוד לומר זבח, זביחה בכלל היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה, לומר מה זביחה מיחדת שהיא עבדת פנים וחיבין עליה בחוץ, אף כל עבדת פנים וחיבין עליה בחוץ, יצאה השתחואה לדון בעצמה, יצאה זביחה ללמד על הכלל כלו. אמר מר, בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר. זובח קדשים בחוץ, כרת הוא, סלקא דעתך אמינא כי אתרי ביה, קטלא, דלא אתרי ביה, כרת, קא משמע לן.

אמר רבי יוחנן, אלמלא וי"ו (להלן לב, ד) שב"העלוך" נתחיבו שונאיהן של ישראל כליה. אמר (ליה) רבי שמעון בן יוחאי, והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו, אלא מה תלמוד לומר "אשר העלוך", שאוו לאלהות הרבה.

זבח לאלהים יחרם, ענש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר (לעיל כ, ה) "לא תשתחוה להם ולא תעבדם". רבי שמעון בן יוחאי אומר, והלא כל המשתף שמו של מקום בעבדת אלילים חיב כליה, (אלא) כמה שנאמר (מ"ב יז, לג) "את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עבדים" וכו'. יש אומרים, באותיותיה נתנה תורה, שלא יהו ישראל אומרים, הואיל ואנו מצוין על עבדת אלילים (נהא) [והן] כבושין בבורות בשיחין ובמערות, תלמוד לומר "על ההרים הרמים" וגו', על הגלוים ולא על הנסתרות.

**פסוק כ** **רמז שמט** וגר לא תונה ולא תלחצנו. תנו רבנן. המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין דכתיב וגר לא תונה, (ויקרא יט, לג) "לא תונו אתו", "ולא תונו איש את עמיתו" וגר בכלל עמיתו. והלוחצו עובר בשלשה לאוין, דכתיב ולא תלחצנו, (להלן כג, ט) "וגר לא תלחץ", (להלן כב, כד) "לא תהיה לו כנשה". תניא. רבי אליעזר הגדול אומר. מפני מה הזהירה תורה על הגר בשלשים וששה מקומות. מפני שסורו רע. כי גרים הייתם בארץ מצרים. תניא. רבי נתן אומר. מום דבך אל תאמר לחברך. והיינו דאמרי אינשי, דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה, לא תימא ליה זקיף ביניתא.

תנו רבנן, "ולא תונו איש", באונאת דברים הכתוב מדבר. או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא אומר (שם, יד) "וכי תמכרו ממכר", הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקים ולא תונו, באונאת דברים הכתוב מדבר. הא כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכר מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכר מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמד תורה שיצאה מפי השכינה, אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד, ו ז) "הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד", אם היו חמרים מבקשים תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר, אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו "ויראת". אמר רבי יוחנן, גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת. רבי אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמן אמר, זה נתן להשבון וזה לא נתן להשבון. תני תנא קמיה דרב נחמן, המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך את דמו. אמר ליה, שפיר קאמרת, תדע, דאזיל סמקא ואתי חורא. אמר ליה אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי טפי, אמר ליה, באחורי אפי. אמר רב חנן, כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים, המכנה שם רע לחברו והמלבין פני חברו ברבים והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין, דאף על גב דדש ביה בשמיה. לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה מרבה.

וגר לא תונה, בדברים. ולא תלחצנו, בממון. ולא תאמר לו אתמול היית עובד לבל קרס נבו, ועד עכשיו בשר חזיר בין שניך, ואתה עומד ומדבר כנגדי. ומנין שאם הוניתו אף הוא יכול להונותך. שנאמר כי גרים הייתם. חביבים הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם, וגר לא תונה (להלן כג, ט) "וגר לא תלחץ" "ואהבתם את הגר" (להלן כג, ט) "ואתם ידעתם את נפש הגר". רבי אליעזר אומר, גר, לפי שסורו רע לפיכך הוא מזהיר עליו במקומות הרבה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר "ואהביו כצאת השמש בגברתו", וכי מי גדול, מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, הוי אומר מי שהמלך אוהבו, ואומר (ואהבתם את הגר) (דברים י, יח) "ואהב גר לתת לו" גו'. חביבים הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל. נקראו ישראל עבדים שנאמר (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ונקראו הגרים עבדים "ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים". נקראו ישראל משרתים שנאמר (שם, סא, ו) "ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו", ונקראו הגרים משרתים שנאמר (שם נו, ו) "ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו". נקראו ישראל אוהבים (שם מא, ח) "ואתה ישראל עבדי" וגו', נקראו הגרים אוהבים שנאמר "ואהב גר לתת לו לחם ושמלה". נאמר בישראל ברית שנאמר (בראשית יז, יג) "והיתה בריתי בבשרכם", ונאמר בגרים ברית שנאמר "ומחזיקים בבריתי". נאמר בישראל רצון שנאמר (להלן כח, לח) "לרצון להם", ונאמר בגרים רצון שנאמר (ישעיה נו, ז) "עולתיהם וזבחיהם לרצון" וגו'. נאמר בישראל שמירה שנאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ונאמר בגרים שמירה שנאמר (שם קמו, ט) "ה' שמר את גרים". אברהם קרא את עצמו גר שנאמר (בראשית כג, ד) "גר ותושב אנכי עמכם". דוד קרא את עצמו גר שנאמר (תהלים לט, יג) "כי גר אנכי עמך".

חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנה, שאלו מל בן שלשים או בן עשרים לא היה גר יכול להתגיר מבן שלשים ומעלה. לפיכך גלגל הקדוש ברוך הוא עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנה, שלא לנעל דלת בפני הגרים הבאים ולתן שכר ימים ושנים לרבות שכר עושי רצונו לקים מה שנאמר "ה' חפץ למען צדקו". וכן אתה מוצא בארבע כתות שהם עולות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם (שם מד, ה) "זה יאמר לה' אני" וגו', "לה' אני", אל יתערב בי חטא. "וזה יקרא בשם יעקב", אלו גרי צדק. (שם) "וזה יכתב ידו לה'", אלו בעלי תשובה. (שם) "ובשם ישראל יכנה", אלו יראי שמים.

**פסוק כא** כל אלמנה ויתום לא תענון, אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, כל אלמנה ויתום, שדרכן ליענות, בהן דבר הכתוב.

**פסוק כב** אם ענה תענה אתו, אחד ענוי מרבה ואחד ענוי מעט. דבר אחר, אם ענה תענה, מגיד שאינו חיב עד שיענה וישנה. וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל יוצאין להרג, אמר ליה רבן שמעון לרבי ישמעאל, רבי, יצא לבי, שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר ליה רבי ישמעאל, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ושהיתו עד שהיית גומר כוסך, או שהיית נועל סנדלך, או עד שהיית עוטף טליתך, ואמרה תורה אם ענה תענה אתו, אחד ענוי מרבה ואחד ענוי מעט. ובדבר הזה אמר לו, נחמתני. וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל אמר להם רבי עקיבא לתלמידיו, התקינו עצמכם לפרענות, שאלו טובה עתידה לבוא עלינו בדורנו לא היו מקבלין אותה אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא עלינו בדורנו ונסתלקו אלו מבינינו, לקים מה שנאמר "הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' יבוא שלום ינוחו וגו' קרבו הנה בני עננה".

כי אם צעק יצעק אלי, יכול, כל זמן שהוא צועק שומע אני, אם אינו צועק איני שומע, תלמוד לומר שמע אשמע צעקתו, מכל מקום. הא מה תלמוד לומר כי אם צעק יצעק אלי, ממהר אני להפרע על ידי שהוא צועק, יותר ממי שאינו צועק. והרי דברים קל וחמר, ומה אם כשהיחיד צועק על הרבים המקום שומע צעקתו, קל וחמר כשהרבים צועקים על היחיד. והרי דברים קל וחמר, אם מדת הפרענות מעטה אם כשהיחיד צועק על הרבים המקום שומע צעקתו, קל וחמר מדת הטובה מרבה כשרבים מתפללין על היחיד.

**פסוק כג** וחרה אפי, רבי ישמעאל אומר, נאמר כאן חרון אף, ונאמר להלן חרון אף, מה להלן עצירת גשמים וגלות שנאמר (דברים יא, יז) "וחרה אף ה' בכם" וגו', אף כאן עצירת גשמים וגלות. מה כאן בחרב אף להלן בחרב. והיו נשיכם אלמנות, ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי הא למדנו שנשיכם אלמנות, ומה תלמוד לומר והיו נשיכם אלמנות, אלא אלמנות ולא אלמנות, כענין שנאמר (ש"ב כ, ג) "ותהיינה צררות עד יום מתן אלמנות חיות", ובניכם יתמים ולא יתומים ממש אלא שאין בית דין מניחין אותן למכר בנכסי אביהם בחזקת שהן קימין.

ממשמע שנאמר וחרה אפי איני יודע שנשותיהן אלמנות ובניהן יתומים, אלא מלמד שנשותיהם מבקשות להנשא ואין מניחין אותן ובניהן מבקשים לירד לנכסיהן ואין מניחין אותן. ושמע מינה, אין מורידין קרוב לנכסי שבוי.

והרי דברים קל וחמר, ומה אם כשלא תענון את הדין לא יהו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים, קל וחמר לכשתעשון את הדין וכן הוא אומר (זכריה ז, ט) "משפט אמת שפטו" ואומר "אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם" ואומר (ישעיה נו, א) "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה", על אחת כמה וכמה שלא יהו נשיכם אלמנות וכן הוא אומר "למען תירא את ה' אלהיך לשמר" וגו' (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" וגו' ואומר (ישעיה סה, כג) "לא יגעו לריק" וגו', ואומר ("יהיה) [ויהי] כחול זרעך" וגו' ואומר (דברים ה, כו) "והיה לבבם" וגו' ואומר (ישעיה סו, כב) "כאשר השמים החדשים" ואומר (שם נט, כ) "ובא לציון גואל" ואומר "ואני זאת בריתי" וגו', על אחת כמה וכמה שתאריכון ימים בעולם הזה ותראו בנים ובני בנים.

**פסוק כד** **רמז שנ** אם כסף תלוה את עמי, רבי ישמעאל אומר, כל "אם" שבתורה, רשות, אם כסף תלוה, חובה. או אינו אלא רשות, תלמוד לומר (דברים טו, ח) "העבט תעביטנו", חובה ולא רשות. אם כסף תלוה, כסף בכסף אתה מלוהו, ואי אתה מלוהו פירות בפירות. כסף בכסף אתה מלוהו, ואין אתה מלוהו כסף בפירות ופירות בכסף.

אם כסף תלוה את עמי, עמי וכותי, עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם שנאמר את העני. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין שנאמר עמך. עמי וכותי, עמי קודם, פשיטא, אמר רב נחמן, אמר רב הונא, לא נצרכה, דאפלו לכותי ברבית וישראל בחנם.

ואלו עוברין בלא תעשה, המלוה והלוה ועדים והערב. וחכמים אומרים, אף הסופר. ועוברין על "לא תתן לו" ועל (שם, לו) ("לא) [אל] תקח מאתו" ועל לא תהיה לו כנשה" ועל לא תשימון עליו נשך ועל (שם יט, יד) "לפני עור לא תתן מכשל". אמר אביי, מלוה עובר בכלן. לוה עובר משום "לא תשיך" "ולפני עור לא תתן מכשול". ערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מלוי ברבית, יותר ממה שמרויחין, מפסידין. ולא עוד אלא שמשימין משה רבנו חכם ותורתו אמת, ואומרים, אלו היה יודע משה שיש ריוח בדבר זה לא היה כותבו. כי אתא רב דימי אמר, מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו, שאסור לעבר עליו, תלמוד לומר לא תהיה לו כנשה. רבי אמי ורבי אסי, דאמרי תרוייהו, כאלו דנו בשני דינים, שנאמר (תהלים סו, יב) "הרכבת אנוש לראשנו" וגו'. אמר רבי יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום (ויקרא יט, יד) "ולפני עור לא תתן מכשל". ריש לקיש אמר, גורם קללה לעצמו, שנאמר (תהלים לא, יט) "תאלמנה שפתי שקר" וגו'. תנו רבנן, שלשה צועקין ואינן נענין, מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו, מאי היא, איבעית אימא, תולה מעותיו בגוי. ואיבעית אימא, כותב נכסיו לבניו בחייו. ואיבעית אימא, דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי.

לא תהיה לו כנשה, לעני שעמך לא תהיה לו כנשה. לא תהיה לו כנשה, שלא תראה לו בכל זמן. לא תשימון עליו נשך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "את כספך לא תתן לו בנשך", הרי זה אזהרה למלוה שלא ילוה ברבית. או אינו אלא אזהרה ללוה, כשהוא אומר (שם, לו) "אל תקח מאתו נשך", הרי זה אזהרה ללוה, ומה תלמוד לומר "את כספך" וגו', הרי זו אזהרה למלוה. אין לי אלא אזהרה למלוה וללוה, לערב ולעדים וללבלר מנין, תלמוד לומר, לא תשימון עליו נשך, מכל מקום. רבי יהודה מתיר בלבלר. רבי מאיר אומר, המלוה ברבית ואומר לסופר כתב ולעדים חתומו, אין לו חלק במי שפקד על הרבית.

את העני עמך, אמר הקדוש ברוך הוא, הוי יודע שאני שעשיתי אותו עני ולך עשיר, יכול אני להחזירך לעשותך עני. אמר רב נחמן, מה כתיב, "נתון תתן לו", "כי למען" אין כתיב כאן, אלא (שם) "כי בגלל הדבר הזה", גלגל הוא, אני עשיתי אותך עשיר ואותו עני, אל תגרם לי שאחזיר את הגלגל ואעשה אותך עני, ראה מה כתיב, "לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון", "מעני" אין כתיב כאן אלא "מאחיך", ששניכם שוין.

**פסוק כה** אם חבל תחבל, אמר הקדוש ברוך הוא, אתה, כמה חיב לי, אתה חוטא לפני, ואני ממתין לך, ונפשך עולה אצלי בכל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון, והיא חיבת, ואני מחזיר לך את נפשך, אף אתה, אף על פי כן שהוא חיב לך עד בא השמש תשיבנו לו.

**רמז שנא** אם חבל תחבל, אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות, מנין, תלמוד לומר, תחבל, מכל מקום. (דברים כד, יג) "השב תשיב לו", אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות, מנין, תלמוד לומר, "השב תשיב", מכל מקום. ותרי קראי למה לי, חד לכסות יום, וחד לכסות לילה.

"השב", אפלו מאה פעמים משמע. (שם) "תשיבם", אין לי אלא לביתו, לגנתו ולחרבתו, מנין, תלמוד לומר, "תשיבם", מכל מקום, וכדרבי אלעזר, הכל צריכין דעת בעלים, חוץ מהשבת אבדה שהתורה רבתה השבות הרבה.

(שם, ז) "שלח", אפלו מאה פעמים. (שם) "תשלח", אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה, מנין, תלמוד לומר, "שלח תשלח", מכל מקום. "הוכח", אפלו מאה פעמים משמע. (שם) "תוכיח", אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, תלמוד לומר, "תוכיח", מכל מקום. "עזב תעזב", אין לי אלא בעליו עמו, אין בעליו עמו, מנין, תלמוד לומר, "תעזב", מכל מקום. (דברים כב, ד) "הקם תקים", אין לי אלא בעליו עמו, אין בעליו עמו, מנין, תלמוד לומר, "תקים", מכל מקום. למה לי למכתב בפריקה, ולמה לי למכתב בטעינה, צריכא, דאי כתב רחמנא פריקה, משום דאכא צער בעלי חיים ואכא חסרון כיס, אבל טעינה דליכא צער בעלי חיים אימא לא. ואי אשמעינן טעינה, משום דבשכר, אבל פריקה דבחנם אימא לא, צריכא. ולרבי שמעון, דאמר זה וזה בחנם, מאי אכא למימר, לרבי שמעון לא מסימי קראי. למה לאשמועינן בהני תרתי, למה לי לאשמועינן באבדה, צריכא, דאי אשמ(ו)עינן בהני תרתי, משום דאכא צערא בדידהו וצערא במרייהו, אבל אבדה דצערא דמרא איכא, צערא דידה ליכא אימא לא. ואי אשמעינן אבדה, משום דליתיה למרא בהדה, אבל בהני תרתי דאית למרייהו בהדייהו אימא לא, צריכא.

"מות יומת המכה", אין לי אלא (מכה) [מיתה] הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, תלמוד לומר, "מות יומת", מכל מקום. (דברים יג, טז) "הכה תכה", אין לי אלא בהכאה הכתובה בו וכו'. (שם טו, פסוקים ח, יא) "פתח תפתח", אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת, מנין, תלמוד לומר, "פתח תפתח", מכל מקום. (שם, י) "נתון תתן לו", אין לי אלא מתנה מרבה, מתנה מעטת, מנין, תלמוד לומר, "נתן תתן לו", מכל מקום. "העניק תעניק". אין לי אלא שנתברך הבית בגללו, לא נתברך הבית בגללו, מנין, תלמוד לומר, הענק תעניק, מכל מקום. ולרבי אלעזר דאמר, דברים ככתבן, נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו, מאי אכא למימר, דברה תורה כלשון בני אדם. (שם, ח) "העבט תעביטנו". אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, דרחמנא אמר תן לו דרך הלואה, יש לו ואינו רוצה להתפרנס, מנין, תלמוד לומר, "תעביטנו", מכל מקום. ולרבי שמעון דאמר, יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, "תעביטנו" למה לי, דברה תורה כלשון בני אדם.

עד בא השמש תשיבנו לו, זו כסות לילה, שנתן ליחבל ביום. "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש", זה כסות יום, שנתן ליחבל בלילה. תניא, רבי אומר, וכי מאחר שמחזירין, למה ממשכנין מעיקרא, שלא תבא שביעית ותשמטתו, ואם מת לא נעשה מטלטלין לבניו.

אם חבל תחבל, רבי ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוה, ותהא נוטל את שלך. עד בא השמש, זה כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום, כסות לילה שאתה מחזיר כל הלילה, (וכל היום) מנין, תלמוד לומר (שם) "השב תשיב לו את העבוט" וגו'. מכאן אמרו, ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום, ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה.

**פסוק כו** כי היא כסותה לבדה, זו טלית. היא שמלתו לערו, זה חלוק. במה ישכב, להביא עור מצע. (והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני) רבי נתן אומר הרי שיצא חיב לחברו מנה בבית דין, ועליו כסות במאתים, לא יאמר לו מכר כסותך והתכסה במנה ותן לי מנה, לכך נאמר כי היא כסותה לבדה, אי אתה רשאי למנע ממנו כסות, שהיא נופלת לשארו. ושמעתי כי חנון אני, שברחמים בראתי את עולמי.

**פסוק כז** אלהים לא תקלל, משמש קדש וחל. כל השמות ההדיוטות, שאותיותיהם כאותיות השם, הרי אלו נמחקים. "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים", הראשון קדש והשני חל. (שם לג, י) "כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים", הרי זה חל. (שם לב, ב) "מחנה אלהים זה", הרי זה קדש. (שם כג, ו) "נשיא אלהים אתה", קדש. מי שיש לו בן מכל מקום, לאתויי ממזר, חיב על הכאתו ועל קללתו. אמאי, קרינן כאן ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך, כשעשה תשובה. והאי בר תשובה הוא, והא תנן, מעות לא יוכל לתקן, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, השתא מיהא, עושה מעשה עמך הוא.

נתן לו מעות ולא משך הימנו פרות, יכול לחזר בו, אבל אמרו חכמים, מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו. היכי עבדינן ליה, אביי אמר, אודועי מודעינן ליה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאר. רבא אמר, מילט נמי לייטינן ליה, בעושה מעשה עמך .

אלהים לא תקלל, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כד, טז) "ונקב שם ה' מות יומת" ענש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר אלהים לא תקלל, דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר, בדינין הכתוב מדבר, שנאמר "עד האלהים יבא דבר שניהם".

אלהים לא תקלל, אין לי אלא דין, נשיא, מנין, תלמוד לומר "ונשיא בעמך לא תאר". אני אקרא נשיא בעמך לא תאר אחד דין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו, יש מדבר דבר וחיב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא, שקלל את אביו, חיב עליו משום ארבעה דברים, משום אב ומשום דין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר. רבי יהודה בן בתירה אומר, אלהים לא תקלל וגו'. שומע אני, לא יהיה חיב עד שיהא דין ונשיא, תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחיב עליו משום דין ומשום נשיא. אי נשיא, כאחאב וחבריו, תלמוד לומר, בעמך, לא אמרתי אלא בזמן שהן נוהגין כמנהג עמך. אלהים לא תקלל, אין לי אלא דין ונשיא, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר, בעמך, מכל מקום.

**פסוק כח** מלאתך ודמעך לא תאחר, "מלאתך", אלו הבכורים הנטלים מן המלא. ודמעך, זו תרומה, לא תאחר, שלא תקדים שני לראשון ולא ראשון לתרומה ולא תרומה לבכורים. אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם תרומה לבכורים אם בכורים לתרומה, אמרת, יקדמו הבכורים, שהם קרוים ארבעה שמות, XאY ראשית XבY בכורי XגY תרומה XדY ומלאה, לתרומה, שאינה קרויה אלא שלש שמות. תקדים תרומה, שהיא קרויה שלש שמות, XאY ראשית XבY תרומה XגY ודמע, למעשר ראשון, שאין קרוי אלא שני שמות, יקדים מעשר ראשון, שהוא קרוי שני שמות, XאY תרומה XבY ומעשר, למעשר שני, שאינו קרוי אלא שם אחד בלבד. מכאן אמרו, כל המקדים תרומה לבכורים, ומעשר ראשון לתרומה, ומעשר שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, מה שעשה עשוי.

**פסוק כט** כן תעשה לשרך, הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור בהמה הנפלים פוטרין בה את הבכורה, אף בכור אדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה, מה בכור אדם אתה רשאי לתן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה וכו'.

לפי שהוא אומר "והבאתם שמה עלתיכם" וגו', שומע אני יהא חובה להביאו לבית הבחירה, תלמוד לומר (לעיל יג, ב) "באדם ובבהמה", הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה מטפל בו שלשים יום.

שבעת ימים יהיה עם אמו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כב, כז) "והיה שבעת ימים תחת אמו", עם אמו, או אינו אלא "תחת אמו" ממש, תלמוד לומר שבעת ימים יהיה עם אמו, מה כאן עם אמו אף להלן עם אמו. רבי נתן אומר, לא נאמר תחת אמו אלא להדרש, תחת אמו, אחר אמו. או תחת אמו, כמשמעו, הרי אתה דן, נאמר כאן אמו ונאמר להלן "אמו", מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו.

שבעת ימים יהיה עם אמו, מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החלין, אף כלהו אינן יונקין אלא מן החלין. מכאן אמרו, כל הקדשים לא יניקו את בניהן, ומעשרת קלה לא תניק את בנה. וכלן אין למדים אלא מן הבכור, מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החלין, אף כלם לא יניקו אלא מן החלין. כיצד עושין, נוטלין מעות מן ההקדש, ולוקחין בהמה מן החלין, ומתרחמות עליהן ומניקות אותן. אף על פי שאמרו, אחרים מתנדבים היו על מנת כן.

(ו)ביום השמיני תתנו לי, אין לי אלא שמיני, משמיני ולהלן, מנין, הרי אתה דן, נאמר כאן שמיני ונאמר להלן "ומיום השמיני והלאה ירצה", מה שמיני שנאמר להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן הכשיר משמיני ולהלן. ביום השמיני תתנו לי, להוציא מחסר זמן.

תנן התם, עד כמה ישראל חיבין לטפל בבכור, בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. רבי יוסי אומר, בדקה שלשה חדשים. אמר ליה הכהן בתוך הזמן תנהו לי, הרי זה לא יתן לו. ואם היה בעל מום, ואמר ליה תן לי שאוכלנו, מתר. מנא הני מילי, אמר רב כהנא, דאמר קרא, בכר בניך תתן לי כן תעשה לצאנך, מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשרך. איפוך אנא, מסתברא, דמוקדם למקדם, דמאוחר למאחר. (אלא) אדרבה, דסמיך לדסמיך ליה. אמר רבא. "תעשה", הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך. ואימא שיתין, לא מסרן הכתוב אלא לחכמים. רבי יוסי אומר, בדקה שלשה חדשים, מפני שטפולה מרבה. תנא, מפני ששניה דקות. אם אמר לו הכהן בתוך הזמן, תנהו לי, הרי זה לא יתן, מאי טעמא, אמר רב ששת, מפני שנראה ככהן המסיע בבית הגרנות.

האחין והשתפין פטורין ממעשר בהמה, תנו רבנן, (לעיל יג, יב) "יהיה לך", ולא של שתפות. והאי בבכור כתיב, אם אינו ענין לבכור, דהא איתיה בשתפות דכתיב (דברים יב, ו) "ובכרת בקרכם וצאנכם", תנהו ענין למעשר בהמה. רבי יוחנן אמר, אפלו חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה, אין אומרים זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה. מאי טעמא, דומיא (דבנך) [דבניך], מה (בנך) [בניך] בברור לך אף צאנך בברור לך.

**פסוק ל** ואנשי קדש תהיון לי, רבי ישמעאל אומר, כשאתם קדושים, אתם לי. אסי בן עקיבא אומר, כשהמקום מחדש מצוה לישראל, הוא מוסיף להם קדשה. אסי בן גוריון אומר, נאמר כאן קדשה ונאמר להלן קדשה, מה קדשה האמורה להלן אסורה באכילה, אף קדשה האמורה כאן תהא אסורה באכילה.

תניא, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, בשר בחלב אסור באכילה ומתר בהנאה, שנאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו", ולהלן הוא אומר ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, מה להלן אסור באכילה ומתר בהנאה, אף כאן אסור באכילה ומתר בהנאה.

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, כיון שיצא חוץ למחיצתו, נאסר. ובשר בשדה טרפה, מה תלמוד לומר, לפי שמצינו במעשר שני ובכורים, אף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו, מתרין, יכול אף זה כן, תלמוד לומר טרפה. מאי תלמודא, אמר רבא, כטרפה, מה טרפה, כיון שנטרפה, שוב אין לה התר, אף בשר, כיון שיצא חוץ למחיצתו, אין לו התר.

אמר רבי יוחנן, "לא תאכל הנפש עם הבשר", זה אבר מן החי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, זה בשר מן החי, ובשר מן הטרפה. וריש לקיש אמר, "לא תאכל הנפש עם הבשר", זה אבר מן החי, ובשר מן החי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, זה בשר מן הטרפה. אכל אבר מן החי ובשר מן החי, לרבי יוחנן חיב שתים, לריש לקיש אינו חיב אלא אחת. אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה, לריש לקיש חיב שתים, לרבי יוחנן אינו חיב אלא אחת. אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה, דברי הכל חיב שתים.

אמר רבא, זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה, לוקה חמש לרבי שמעון. ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה, דכיון דיצא בשר חוץ לקלעים נאסר, כל היכא דחזי בפנים קרינן ביה ובשר בשדה טרפה, וכל היכא דלא חזי בפנים לא קרינן ביה ובשר בשדה טרפה.

**רמז שנב** ובשר בשדה טרפה, אין לי אלא בשדה, בבית מנין, תלמוד לומר "נבלה וטרפה", הקיש טרפה לנבלה, מה נבלה לא חלק בה בין בבית בין בשדה, אף טרפה לא תחלק בה בין בבית בין בשדה, הא מה תלמוד לומר ובשר בשדה טרפה, דבר הכתוב בהווה. כיוצא בו (דברים כב, כז) "כי בשדה מצאה". אין לי אלא בשדה, בבית מנין, דבר הכתוב בהווה. כיוצא בו "כי יהיה בך איש", אין לי אלא מקרה לילה, מקרה יום, מנין, דבר הכתוב בהווה. כיוצא בו (שם כ, ו) "ומי האיש אשר נטע כרם", אין לי אלא כרם, שאר כל אילנות, מנין, דבר הכתוב בהווה. כיוצא בו (להלן כג, יט) "לא תבשל גדי", אין לי אלא גדי, שאר כל בהמה, מנין, דבר הכתוב בהוה. ואף אתה אומר כאן ובשר בשדה טרפה, דבר הכתוב בהוה, מקום שדרך בהמה להטרף. כיוצא בו "אל תגזל דל" וגו', אין לי אלא דל, עשיר מנין, תלמוד לומר (שם א, יט) "כן ארחות כל בצע בצע" וגו', אלא דבר הכתוב בהווה, שדרכו של דל להגזל.

אמר רבי אייבו, מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל את ישראל נבלות וטרפות. פעם אחת ערב יום הכפורים שתה ונשתכר, עלה לראש הגג ונפל ומת. התחילו הכלבים מלקקים בו. אתו ושאלו לרבי חנינא, מהו למיעבריה יתיה מן קדמיהון. אמר להון, ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו', וזה שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל נבלות וטרפות, ארפון לון, מן דלהון הוא.

לכלב תשלכון אתו, לרבי יהודה, אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל אסורים שבתורה. ולרבי מאיר, אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חלין שנשחטו בעזרה.

לכלב תשלכון אתו, ככלב. או לכלב, כמשמעו, תלמוד לומר (דברים יד, כא) "לא תאכלו כל נבלה", והרי דברים קל וחמר, ומה אם נבלה שהיא מטמאה במשא היא מתרת בהנאה, טרפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מתרת בהנאה, הא מה תלמוד לומר לכלב תשלכון אתו לכלב וככלב. ללמדך שאין המקום מקפח שכר כל בריה, שנאמר (לעיל יא, ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו", אמר הקדוש ברוך הוא, תנו לו שכרו. והרי דברים קל וחמר, ומה אם שכר חיה לא קפח המקום, קל וחמר שכר אדם. וכן הוא אומר "קרא דגר ולא ילד". ואומר (שם, יב) "כסא כבוד מרום מראשון" וגו'.

אמר רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחברו, ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר לכלב תשלכון אתו, וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא, קרי ביה לא תשיא.