# פרק כ"ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/mishpatim/perek-23/

**פסוק א** אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קדם שיבוא בעל דין חברו, קרי ביה (דברים א, טז) שמע בין אחיכם. רב כהנא אמר, מלא תשא, לא תשיא.

לא תשא שמע שוא, הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע. דבר אחר, הרי זה אזהרה לדין, שלא ישמע מבעל דין עד שיבוא בעל דינו עמו, שנאמר (דברים יט, יז) "ועמדו שני האנשים". אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, להביא שבועת הדין שתהא (נאמן) [באמן], שאם אתה עונה אחריו אמן עושה אתה שבועת שוא.

אל תשת ידך עם רשע, אמר לו, איש פלוני חיב לי מאתים זוז ולי עד אחד, בוא והצטרף לו על מנת שאקח את שלי, ואתה טול מנה ואני מנה, לכך נאמר אל תשת ידך. אמר לו. יודע אתה בי שאפלו נותן לי אדם כל ממון שבעולם איני משקר, והלא פלוני חיב לי ולי עד אחד, בוא והצטרף לו עמו על מנת שאקח את שלי. לכך נאמר אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס. כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, לא היה אחד מהם הולך לבית המשתה עד שיודע מי הולך עמו, ולא היה חותם בגט עד שיודע מי חותם עמו. רבי נתן אומר, אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהן פסולין מן העדות, שנאמר "לא יקום", עד חמס.

אביי אמר, עד זומם למפרע הוא נפסל. מההוא שעתא דאסהיד הוה רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר, מכאן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חדוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דצייתת להני, צית להני, ואין לך בו אלא משעת חדושו ואילך. והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

**פסוק ב** לא תהיה אחרי רבים לרעת, מנין לסנהדרי קטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר (במדבר לה, כד) "ושפטו העדה", (שם, כה) "והצילו העדה", עדה שופטת ועדה מצלת, הרי עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר (שם כד, כז) "עד מתי לעדה הרעה", יצאו יהושע וכלב. ומנין עוד שלשה, ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעת שומע אני שאהיה עמהן לטובה, אם כן מה תלמוד לומר אחרי רבים, לא כהטיתך לטובה הטיתך לרעה, לטובה על פי עד אחד, לרעה על פי שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי עשרים ושלשה.

אחרי רבים להטת, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר אחרי רבים להטת, התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה.

שנים עשר מזכין ואחד עשר מחיבין, זכאי. (שומע אני עשרה) [שלשה עשר] מחיבין ועשרה מזכין, חיב. או אחד עשר מזכין ושנים עשר מחיבין, שומע אני יהא חיב, תלמוד לומר ולא תענה על רב, אמרה תורה, הרג על פי עדים, הרג על פי מטין, מה עדים בשנים אף מטין בשנים. אחד עשר מזכין ואחד עשר מחיבין ואחד אומר איני יודע, הרי זה אזהרה לדין שלא יטה אלא לכף זכות (תלמוד לומר), [שנאמר] ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת.

דיני ממונות, הטהרות והטמאות, מתחילין מן הגדול. דיני נפשות מתחילין מן הצד. מנא הני מלי, אמר רב אחא בר פפא, אמר קרא, לא תענה על רב, לא תענה על רב. רבה בר בר חנה אמר, מהכא, (ש"א כה, יג) "ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש [את] חרבו ויחגר גם דוד את חרבו".

**פסוק ג** ודל לא תהדר בריבו, למה נאמר, לפי שהוא אומר "לא תשא פני [דל ולא תהדר פני] גדול", פרט. אין לי אלא אלו. חלופיהן מנין. תלמוד לומר ודל לא תהדר בריבו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר.

**פסוק ד-ה** כי תפגע, יכול אפלו פגיעה ממש, תלמוד לומר כי תראה. יכול אפלו מרחוק, תלמוד לומר כי תפגע. הא כיצד, ראיה שיש בה פגיעה. ושערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל, זהו ריס, ומדדה עמו עד פרסה ונוטל שכר.

נמצינו למדין שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. שור איבך, רבי יאשיה אומר, איבך, זה כותי. וכן מצינו שהכותים (קוראים) [קרויים] לישראל אויבים בכל מקום שנאמר (דברים כא, י) "כי תצא למלחמה על איביך", (שם כג, י) "כי תצא מחנה על איביך". רבי אליעזר אומר, בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר. רבי יצחק אומר, בישראל מומר הכתוב מדבר. רבי נתן אומר, בישראל עצמו, ומה תלמוד לומר איבך, אלא שאם הכה את בנו או שעשה עמו מריבה ונמצא אויבו לפי שעה.

שור איבך או חמרו, לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. תעה, אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר "וימצאהו איש והנה תעה בשדה". (תשיבם) [תשיבנו] לו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים כב, ב) "ואם לא קרוב אחיך אליך", אין לי אלא בזמן שהוא קרוב ורחוק, אם אינו מכירו, מנין, תלמוד לומר (שם) "ולא ידעתו". (שם) "ואספתו", מציאה שדרכו להאסף, להוציא את השבורה. "והיה עמך", ברשותך. (שם) "עד דרש אחיך אתו", עד שתדרש אחיך. דבר אחר, אתה צריך לבדק אחיך אם רמאי הוא וכו'. "והשבתו לו", מציאה שהיא עושה ואוכלת, ולא מציאה שיש עמה הפסד.

כי תראה, שומע אני אפלו רחוק, תלמוד לומר כי תפגע וגו'. רבץ, ולא רבצן. תחת משאו, ולא שהיה משאו בצדו. וחדלת מעזב לו, פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב, חמור של ישראל ומשאוי של כותי, עזב תעזב, חמור של כותי ומשאוי של ישראל, וחדלת, היה בין הקברות, לא יטמא לו, אמר לו אביו יטמא, יכול יטמא מפני שמצות עשה קודמת למצות לא תעשה, לכך נאמר וחדלת מעזב לו, פעמים שאתה חדל פעמים שאי אתה חדל, אמר לו אביו, אל תפרק עמו, אל תטען עמו, אל תחזיר לו אבדתו, הרי זה לא ישמע, מפני שהוא ואביו חיבין במצוות.

עזב תעזב עמו, למה נאמר, לפי שהוא אומר "הקם תקים עמו", אין לי אלא טעינה, פריקה מנין, תלמוד לומר עזב תעזב עמו. רבי יאשיה אומר, אחד זה ואחד זה, בפריקה הכתוב מדבר. אין לי אלא פריקה, טעינה מנין, ודין הוא, ומה פריקה שהוא יכול לפרק בפני עצמו, הרי אתה מזהר עליה, טעינה שאינו יכול לטען בפני עצמו אינו דין שתהא מזהר עליה, לכך דבר הכתוב בקל ללמד ממנו את החמור. רבי יהודה בן בתירה אומר, עזב תעזב עמו, זו פריקה. "הקם תקים עמו", זו טעינה. מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, כשם שהפריקה מן התורה, כך טעינה מן התורה. עזב תעזב עמו, למה נאמר, לפי שהוא אומר "הקם תקים עמו", אין לי אלא טעינה ופריקה, בהמה עצמה מנין, תלמוד לומר "הקם תקים עמו".

"הקם תקים עמו", בזמן שאתה שוה לו. הלך וישב לו, ואמר לו, הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרק פרק, פטור, שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה, חיב. רבי יוסי הגלילי אומר, אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר וחדלת. בהמת ישראל ומשאוי כותי, עזב. והא מני, רבי יוסי הגלילי, דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא. ואף אם תמצי לומר צער בעלי חיים דאורייתא, אפלו הכי לכף את יצרו עדיף. (עין בגמרא בענין אוהב ושונא).

**פסוק ו** לא תטה משפט אבינך בריבו, למה נאמר, לפי שהוא אומר ודל לא תהדר בריבו, אין לי אלא דל, עני תאב, מנין, תלמוד לומר לא תטה משפט אבינך בריבו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר. רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא הרי אני מטה עליו את הדין, לכך נאמר לא תטה וגו', אביון הוא במצות.

אמר רבי אבהו, עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכלן אין נוהגין בשור הנסקל, חוץ מעשרים ושלשה דאמר קרא לא תטה משפט אבינך בריבו אבל אתה מטה משפט שור הנסקל. וחלופיה במסית, דרחמנא אמר (דברים יג, ט) "ולא תחמל ולא תכסה עליו".

**פסוק ז** מדבר שקר תרחק, תנו רבנן, מנין לדין שלא יעשה סניגרון לדבריו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לדין שלא יושיב תלמיד בור לפניו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לדין, שיודע בחברו שהוא גזלן, שלא יצטרף עמו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לדין שיודע בדין שהוא מרמה, שלא יאמר, הואיל ועדים מעידים לפניו, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו, ורואה זכות לעני וחובה לעשיר, שלא ישתק, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שאמר לו רבו, יודע אתה שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. הא מדבר שקר נפקא, הא ודאי שקורי משקר, ורחמנא אמר "לא תענה ברעך עד שקר", אלא כגון דאמר ליה, ודאי חד סהדא אית לי, תא את וקום התם ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפמך שקרא, אפלו הכי אסור, משום שנאמר מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחברו מנה, שלא יאמר אטעננו במאתים, כדי שיודה לי מנה, ויתחיב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחברו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר אכפרנו בבית דין, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחיב לו שבועה ויגלגל עלי שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלקו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לדין שלא ישמע בעל דין קדם שיבוא בעל דין חברו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוט ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומר לו לבש כמותו או הלבישהו כמותך, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. כי הוו אתו לקמיה דרבה בר בר חנה, אמר להו, שלופו פזמקייכון וחותו לדינא. מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדין קדם שיבוא בעל דין חברו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. רב כהנא אמר, (לעיל פסוק א) מ"לא תשא", לא תשיא.

מדבר שקר תרחק הרי זו אזהרה למדבר לשון הרע. דבר אחר, הרי זו אזהרה לדין שלא יושיב אצלו דין בור. דבר אחר, שלא יעמיד אצלו סניגרון, שנאמר (לעיל כב, ח) "עד האלהים יבא". רבי נתן אומר, מדבר שקר תרחק, הרי זה אזהרה לפרש מן האפיקורסות. וכן הוא אומר (קהלת ז, כו) "ומוצא אני מר ממות" וגו'. ואומר "והמלך ישמח באלהים" וגו'.

ונקי וצדיק אל תהרג, תנו רבנן. מנין ליוצא מבית דין חיב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, מנין שמחזירין אותו. תלמוד לומר ונקי אל תהרג. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו. תלמוד לומר וצדיק אל תהרג. אמר רב שימי בר אשי. וחלופא במסית, דכתיב (דברים יג, ט) "לא תחמל ולא תכסה עליו". רב כהנא אמר. מ"כי הרג תהרגנו". בעי מניה רבי זירא מרב ששת. חיבי גליות, מנין. חיבי (גליות) [מלקות], מנין וכו'. אתיא רשע רשע [ורוצח] רוצח.

היה אחד מעידו שהוא עובד לחמה, ואחד מעידו שהוא עובד ללבנה, שומע אני שיצטרפו זה עם זה ויהיה חיב, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרג, ראוהו רודף אחר חברו להרגו, והסיף בידו. אמרו לו, בן ברית הוא, והתורה אמרה (בראשית ט, ו) "שפך דם האדם" וגו', אמר להם, יודע אני ועל מנת כן הוא עושה, והעלימו עדים את עיניהם, ולאחר זמן מצאוהו הרוג מפרפר, והסיף מזלף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חיב, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרג. וכבר הרג יהודה בן טבאי עד זומם. אמר לו שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, ואמרה תורה הרוג על פי עדים, הרוג על פי זוממין, מה עדים בשנים אף זוממין בשנים. וכבר נכנס יהודה בן טבאי לחרבה, ומצא שם הרוג מפרפר, והסיף מזלף דם מיד ההורג. אמר לו יהודה בן טבאי, תבוא עלי אם לא אני אומר שאתה הרגתו, אבל מה אעשה שאמרה תורה (דברים יט, טו) "על פי שני עדים יקום דבר", אבל היודע ובעל מחשבות הוא יפרע מאותו האיש, ולא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת.

ונקי וצדיק אל תהרג, הרי שיצא מבית דין חיב ואחר כך מצאו לו זכות, שומע אני יהא חיב, תלמוד לומר ונקי אל תהרג. יכול כשם שיצא מבית דינך זכאי כך יצא מבית דינו של מעלה, לכך נאמר כי לא אצדיק רשע. וצדיק אל תהרג. הרי שיצא מבית דין זכאי ואחר כך מצאו לו חובה, שומע אני יחזירוהו, תלמוד לומר וצדיק אל תהרג. יכול כשם שיצא מבית דינך זכאי, כך יצא מבית דין של מעלה, תלמוד לומר כי לא אצדיק רשע. והרי דברים קל וחמר, ומה אם מדת פרענות מעוטה, אמרה תורה כי לא אצדיק רשע, קל וחמר למדה טובה המרבה.

**פסוק ח** **רמז שנג** ושחד לא תקח, שלא תאמר הריני נוטל ממון, ואיני מטה את הדין. תלמוד לומר "כי השחד יעור עיני חכמים". והלא דברים קל וחמר, ומה אם הנוטל שלא להטות, אמרה תורה כי השחד יעור, קל וחמר הנוטל על מנת להטות. "כי השחד יעור עיני חכמים". בתורה. או עיני חכמים, כמשמעו, תלמוד לומר כי השחד וגו'. (עיני) פקחים אלו פקחי הדעת, שהן מטהרין ומטמאין מדעת עצמן. מכאן אמרו, כל הנוטל ממון ומטה את הדין אינו נפטר מן העולם, עד שיחסר מאור עיניו. רבי נתן אומר, עד שיהיה אחד משלשה דברים. XאY או דעתו מטרפת בתורה, ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא. XבY או שיצטרך לבריות. XגY או שיחסר מאור עיניו. ויסלף דברי צדיקים, שונא דברים המצדקים שנאמרו בסיני.

קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחיב. ודאין להון דינא. והיכי עביד הכי, והכתיב ושחד לא תקח. הני מלי היכא דשקיל מחד ולא שקיל מחבריה, דילמא אתי לאצלויי דינא, וקרנא מתרוייהו הוה שקיל. ומי שרי, והתניא ושחד לא תקח, מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החיב ולא לחיב את הזכאי, הרי כבר נאמר (דברים טז, יט) "לא תטה משפט", אלא אף על פי שזכה את הזכאי וחיב את החיב אמרה תורה ושחד לא תקח. הני מלי היכא דשקיל בתורת שוחדא, קרנא בתורת אגרא הוה שקיל. ומי שרי, והתנן, ונוטל שכרו לדון, דיניו בטלין. וכי תימא, קרנא בתורת בטלנא שקיל, והתנן, מכער הדין שנוטל שכרו לדון, אלא שדינו דין, היכי דמי, אילימא דקא שקיל אגר דינא, והתנן, הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין אלא לאו דקא שקיל בתורת בטלנא וקא תני מכער הדין. הני מלי בטלנא דלא מוכח, קרנא בטלנא דמוכח הוה, דקרנא הוה תהי במברא חמרא והוו יהבו ליה זוזא (כל יומא), וכי אתו בי תרי לקמיה אמר להו הבו לי זוזי ואידון לכו.

אמר רבי אבהו, בוא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שחד. אדם חש בעיניו, הרבה ממון נותן לרופא, ספק מתרפא ספק אין מתרפא. הם בשוה פרוטה מסמין את עיניהן, שנאמר כי השחד יעור פקחים. תנו רבנן, כי השחד יעור פקחים, קל וחמר לטפשים. ויסלף דברי צדיקים, קל וחמר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא אנון, אלא הכי קאמר כי השחד יעור, אפלו חכם גדול וקבל שחד, לא נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ויסלף דברי צדיקים, אפלו אם צדיק גמור הוא וקבל שחד, לא נפטר מן העולם בלא טרוף דעת. אמר רבא, מאי טעמא דשוחדא, כיון דשקיל ליה שוחדא הוה ליה כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שחד, שהוא חד, אמר רב פפא, לא לידון אינש דינא לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה. למאן דרחים ליה, לא חזי ליה חובתא, למאן דסני ליה, לא חזי ליה זכות .

תנו רבנן, ושחד לא תקח, אינו צריך לומר שחד ממון, אלא אפלו שחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב בצע לא תקח. היכי דמי שחד דברים. כי הא דשמואל הוה קא עבר במברא, אתא ההוא גברא יהב ליה ידא, אמר ליה, מאי עבידתך, אמר ליה, דינא אית לי. אמר ליה, פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב, וקא דאין דינא, פרח גדפא, והוה יתיב ליה ברישיה, אתא ההוא גברא, שקלא מרישיה, אמר ליה, מאי עבידתך, אמר ליה דינא אית לי, אמר ליה, פסילנא לך לדינא. מר עוקבא, הוה שדי רוקא קמיה. אתא ההוא גברא, כסיה, אמר ליה, מאי עבידתך, אמר ליה, דינא אית לי, אמר ליה, פסילנא לך לדינא.

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי. יומא חד אייתי ליה בחמשה בשבתא. אמר ליה, מאי שנא האידנא, אמר ליה, דינא אית לי, ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מניה, אמר ליה, לא מידן (דיינא) [דאיננא] לך, ולא משקל שקילנא. אותיב ליה זוגא דרבנן, וקא דיינו ליה. בהדי דקא אז[י]ל ואתי, אמר, אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי. אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי, תפח נפשן של מקבלי שחד, ומה אני, שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי, כך, מקבלי שחד על אחת כמה וכמה.

רבי ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמר ליה, מהיכא קא אתית, אמר ליה, מדוך פלוני. אמר ליה, ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה, אמר ליה, דינא אית לי, ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מניה, אמר ליה, פסילנא לך לדינא. אותיב ליה זוגא דרבנן, וקא דיינו ליה. בהדי דקא אזיל ואתי, אמר, אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי. אמר רבי ישמעאל בן אלישע, תפח נפשן של מקבלי שחד, ומה אני, שלא נטלתי ואם נטלתי חלקי נטלתי, כך, מקבלי שחד על אחת כמה וכמה.

רב ענן איתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדנא, אמר ליה, מאי עבידתך, אמר ליה, דינא אית לי, ואמינא בהדי דאזילנא אייתי ליה למר. לא קביל מניה, אמר ליה, פסילנא לך לדינא. אמר ליה, דינא דמר לא בעינא, קבולי ליקבל מר, דלא למנען מר מלאקרובי בכורים, דתניא, "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים", וכי אלישע אוכל בכורים הוה, אלא לומר לך, כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים, אמר ליה, קבולי לא אבעיא לי דאיקבל, השתא הואיל ואמרת טעמא מקבלנא. שדריה לקמיה דרב נחמן, שלח ליה, לידייניה מר לההוא גברא, דאנא ענן פסילנא ליה לדינא. אמר, מדשלח לי מר הכי, שמע מינה קריביה הוא (כי אתא). הוה קמיה דינא דיתמי. אמר, האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף. פסק לדינא דיתמי, כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה, איסתתים טענתיה, רב ענן הוה רגיל אליהו דאתא לגביה, דהוה מתני ליה סדר אליהו, כיון דעבד הכי, אסתלק, יתיב בתעניתא ובעי רחמי, ואתא. הוה מבעית ליה בעותי, עבד תיבותא, הוה יתיב בתיבותא ומתני ליה סדריה, עד דאסיק ליה לכלא סדריה, והיינו דאמר, סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא .

**פסוק י** שש שנים תזרע וגו', רבי ישמעאל אומר, כשישראל עושין רצונו של מקום, הן עושין שמיטה אחת בשבוע אחד, שנאמר שש שנים תזרע וגו', וכשאין עושין רצונו של מקום, עושין ארבע שמיטות בשבוע אחד. כיצד, נרה שנה וזורעה שנה, נרה שנה וזורעה שנה, נמצאו שהן עושין ארבע שמיטות בשבוע אחד.

ואספת את תבואתה, לרבות פרות ערב שביעית שנכנסו לשביעית, אין לי אלא פרות ערב שביעית שנכנסו לשביעית. מנין לפרות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, שיהו כפרות שביעית. תלמוד לומר כן תעשה לכרמך לזיתך, הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם, לא הרי זית כהרי הכרם, ולא הרי כרם כהרי הזית, מה להצד השוה שבהן שגדל על מוצאי שביעית הרי הן כפרות שביעית וכו', דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, והלא כבר נאמר ויתרם תאכל חית השדה להביא פרות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שהן כפרות שביעית, ומה תלמוד לומר וכן תעשה לכרמך לזיתך, בא לתן בעור לזית בפני עצמו ולכרם בפני עצמו.

**פסוק יא** והשביעת תשמטנה ונטשתה, תשמטנה, בעבדתה, ונטשתה, באכילתה, אין לי אלא כרמים וזיתים, פרות ועשבים, מנין, תלמוד לומר, ונטשתה, מכל מקום. דבר אחר, והשביעת תשמטנה, מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגזרו חכמים מפני תקון העולם, [שלא תאמר] וכי מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעת תשמטנה, מגיד שהוא פורץ פרצות אלא שגזרו חכמים מפני תקון העולם.

**רמז שנד** ואכלו אביני עמך, כתוב אחד אומר ואכלו אביני עמך, וכתוב אחד אומר "לך ולעבדך ולאמתך", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. כשהפירות מרבים הכל אוכלין, ואכלו אביני עמך. וכשהפרות מעטים (ויקרא כה, ו) "לך ולעבדך ולאמתך", רבי יהודה בן בתירא אומר, כתוב אחד אומר ואכלו אביני עמך, וכתוב אחד אומר "לך ולעבדך ולאמתך", עד שלא תגיע שעת הבעור מבערין אותה עניים ועשירים, משיגיע שעת הבעור מבערין אותה עניים ולא עשירים.

ויתרם תאכל חית השדה, למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים יד, כב) "עשר תעשר" וגו', שומע אני אף פרות שביעית במשמע, כשהוא אומר "לך", (שם, ז) "ולבהמתך" הקיש אדם לבהמה, מה הבהמה אוכלת מן הראוי לה בשביעית, שלא מעשר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית, שלא מעשר. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא להקיש בהמה לאדם, מה אדם אינו אוכל אלא מן המעשר, אף בהמה לא תאכל אלא מן המעשר, תלמוד לומר ויתרם תאכל חית השדה, אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית, שלא מעשר, להקיש בהמה לאדם אין אתה יכול, שכבר נאמר ויתרם תאכל חית השדה, אלא להקיש אדם לבהמה, מה הבהמה אוכלת מן הראוי לה, שלא מעשר, בשביעית, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית, שאינו מעשר. הא מה תלמוד לומר "כן תעשה לכרמך לזיתך". לענין שאמרנו.

והשביעת תשמטנה ונטשתה, ["תשמטנה"], מלקשקש "ונטשתה", מלסקל, תרי קשקושי הוו. סתומי פילי, שרי. אברויי אילני, אסור.

אמר ליה ההוא מינאה לרבי אבהו. אלהיכם גחכן הוא, דקאמר ליחזקאל (יחזקאל ד, ד) "שכב על צדך השמאלי", וכתיב (שם, ו) "ושכבת על צדך הימני". אדהכי והכי אתא ההוא תלמידא, אמר ליה, מאי טעמא דשביעית, אמר ליה, השתא אמינא לכו מלתא דשויא לתרוייכו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, זרעו שש, והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי. והם לא עשו כן, אלא חטאו וגלו. מנהגו של עולם, מלך בשר ודם, שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא הורג את כלה, ואם רחמן הוא, הורג את חציה, ואם רחמן מלא רחמים הוא, מיסר את הגדולים ביסורין. אף הקדוש ברוך הוא מיסר את הצדיקים, כדי למרק עונתיהם של ישראל.

**פסוק יב** ששת ימים תעשה מעשיך נאמר כאן שבת בראשית לענין שביעית, שלא תסתרס שבת בראשית ממקומה למען ינוח שורך וחמרך, הוסיף לו הכתוב ניחא אחד, להיות תולש מן הקרקע ואוכל. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא יחבשנו בתוך ביתו אמרת, אין זה נייח אלא צער. תלמוד לומר למען ינוח שורך, הוסיף לו הכתוב ניח אחד, להיות תולש מן הקרקע ואוכל.

תנו רבנן, מקימין עבדים שאינן מולין, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, אין מקימין. אמר לו רבי ישמעאל, הרי הוא אומר וינפש בן אמתך והגר, אמר לו רבי עקיבא, בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו, הכתוב מדבר, דכלי עלמא, מיהא, וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב, מאי משמע, דתניא, וינפש בן אמתך וגו'.

וינפש בן אמתך, זה עבד ערל. או אינו אלא בן ברית, כשהוא אומר "עבדך ואמתך" הרי בן ברית אמור, הא מה תלמוד לומר וינפש בן אמתך, זה עבד ערל. והגר, זה גר תושב או אינו אלא גר צדק, כשהוא אומר (שם) "וגרך אשר בשעריך", הרי גר צדק אמור, הא מה תלמוד לומר והגר, זה גר תושב. הרי הוא בשבת, כישראל ביום טוב הלוקח עבדים ערלים מן הגוים הרי הן בשבת, כישראל בחלו של מועד, דברי רבי יוסי הגלילי. ורבי עקיבא מחליף.

אימתי עושין יין נסך, בשעה שמזכירין עבדת אלילים על פיהן, מאימתי מזכירין עבדת אלילים על פיהן, בשבועה שנודרין בהן.

**פסוק יג** **רמז שנה** ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, למה נאמר, לפי שהוא אומר "ושמת את השלחן" וגו', אם שנה עובר בלא תעשה, לכך נאמר ובכל אשר אמרתי וגו', רבי מאיר אומר, לעשות דברי תורה עליך חובה, רבי אליעזר אומר, לעשות מצות עשה ומצות לא תעשה, רבי אליעזר בן יעקב אומר, אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה, מנין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם. דבר אחר, ובכל אשר אמרתי וגו', למה נאמר, לפי שהוא אומר "לא תעשה כל מלאכה", אין לי אלא דברים שהן אבות מלאכות, דברים שהם משום שבות, מנין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא דברים שהן משום שבות. דבר אחר, ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא שביתת כלים.

**פסוק יד** שלש רגלים תחג לי בשנה, הכל חיבין בראיה, חוץ מחרש שוטה וקטן, טומטום ואנדרוגינוס ועבדים שאינן משחררין, החגר והסומא, החולה והזקן וכו'. הכל, לאתויי מאי. לאתויי סומא באחת מעיניו, ודלא כי האי תנא, דתניא, (רבי) יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה (בן תימא), סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר "שלש פעמים בשנה יראה", "יראה", כדרך שבא לראות כך בא לראות, מה לראות בשתי עיניו אף לראות בשתי עיניו.

אמר רבי תנחום, חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר (דברים לא, יא) "באזניהם". והא מבעיא ליה באזניהם דכל ישראל, ההוא (שם) מ"נגד כל ישראל" נפקא. ואמר רבי תנחום, חגר ברגלו אחת פטור מן הראיה, שנאמר רגלים, האי מבעיא ליה פרט לבעלי קבין, ההוא (להלן פסוק יז) מ"פעמים" נפקא, דתניא, אין "פעמים" אלא רגלים, וכן הוא אומר, "תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים", ואומר (שה"ש ז, ב) "מה יפו פעמיך" וגו'.

תנו רבנן, רגלים, פרט לבעלי קבין ולחגר ולסומא ולחולה ולזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו, לאתויי מפנקי, דכתיב "כי תבאו לראות פני מי בקש" וגו'.

שלש רגלים תחג לי, למה נאמר, לפי שהוא אומר (להלן פסוק יז, ודברים טז, טז) "שלש פעמים בשנה" שומע אני בכל זמן שירצה, תלמוד לומר (דברים טז, טז) "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות". אי בחג המצות שלש פעמים ובחג השבועות שלש פעמים וכו' תלמוד לומר שלש רגלים תחג לי בשנה. רגלים, המהלכין ברגליהן, "יראה", להוציא את הסומין. (שם) "זכורך", להוציא את הנשים. (שם) "כל זכורך", להוציא (את הגרים) טומטום ואנדרוגינוס. "תקרא את התורה הזאת" וגו' להוציא גרים ועבדים. (שם) "באזניהם", להוציא חרשים. "ושמחת", להוציא את החולה ואת הקטן. (שם) "לפני ה' אלהיך", להוציא את הטמא. מכאן אמרו, הכל חיבין בראיה, חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'.

**פסוק טו** **רמז שנו** את חג המצות תשמר, למד על חלו של מועד שאסור בעשית מלאכה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, קל וחמר, אם ראשון ושביעי, שאין קדשה לפניהן ולאחריהן, אסור בעשית מלאכה, חלו של מועד, שיש קדשה לפניהם ולאחריהם, אינו דין שאסור בעשית מלאכה, ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדשה לפניהם ולאחריהם ומתרין בעשית מלאכה. מה לששת ימי בראשית, שאין בהן קרבן מוסף, ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף ומתר בעשית מלאכה. מה לראש חדש, שאין קרוי מקרא קדש, תאמר בחלו של מועד, הואיל וקרוי מקרא קדש דין הוא שאסור בעשית מלאכה. תניא אידך, (ויקרא כג, לה) "כל מלאכת עבדה לא תעשו", למד על חלו של מועד שאסור בעשית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר "אלה מועדי ה' מקראי קדש", במה הכתוב מדבר, אי בראשון, כבר נאמר שבתון, אי בשביעי, כבר נאמר שבתון, אלא בחלו של מועד שאסור בעשית מלאכה. תניא אידך, (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת", מה שביעי עצור, אף ששה עצור. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה, אף ששה עצור בכל מלאכה, תלמוד לומר "השביעי", שביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה עצור בכל מלאכה. הא לא מסר הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מתר, איזו מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מתרת.

את חג המצות תשמר, היה רבי יהודה בן בתירא אומר, כאשר צויתך, כדי שלא תהא מביא אלא בחדש האביב.

ולא יראו פני, בזבחים, או אינו אלא בעופות ובמנחות, ודין הוא, נאמר חגיגה להדיוט, ונאמר ראיה לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים, אף ראיה האמורה לגבוה זבחים. ומה זבחים, עולות. או אינו אלא שלמים. ודין הוא, נאמר חגיגה להדיוט ונאמר ראיה לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו, אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו, וכן בדין, שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם.

ולא יראו פני, בזבחים, או אינו אלא בנסכים, הרי אתה דן, נאמר שמחה באדם, ונאמר שמחה בשלמים, מה להלן בזבחים, אף כאן בזבחים.

**פסוק טז** וחג הקציר בכורי מעשיך, נאמר שלש רגלים לענין שביעית שלא יסתרו שלש רגלים ממקומן.

**פסוק יז** חרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, פטור מן הראיה וחיב בשמחה. מאי שנא לענין ראיה דפטור. דגמר ראיה ראיה מהקהל, והתם מנלן דפטירי, דכתיב (דברים לא, יב) "למען ישמעו(ן)", פרט למדבר ואינו שומע, "ולמען ילמדו(ן)", פרט לשומע ואינו מדבר. למימרא דכי לא משתעי לא גמר, והא הנהו תרי אלמי דהוו בשיבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי קמיה וניידי ברישייהו ומרחשי בשפותייהו, ובעא רבי רחמי עלייהו ואיתסו, ואשתכחו דהוי גמירי הלכתא ספרא וספרי ותוספתא וכלי תלמודא, אמר מר זוטרא, קרי ביה "למען ילמדו". רב אשי אמר, ודאי למען ילמדו, דאי סלקא דעתך "למען ילמדו", כיון דלא משתעי לא גמר וכו' האי מ"למען ישמעון" נפקא, אלא ודאי למען ילמדו הוא.

**רמז שנז** רב הונא, כי הוה מטי להאי קרא, בכי, יראה יראה, עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, שנאמר (ישעיה א, יב) "כי תבאו לראות (את) פני" וגו'. רב הונא, כי הוה מטי להאי קרא, בכי, "וזבחת שלמים ואכלת שם", עבד שרבו מצפה לאכל על שלחנו יתרחק ממנו, שנאמר (ישעיה א, יא) "למה לי רב זבחיכם".

תנו רבנן. זכור. להוציא את הנשים. זכורך. להוציא טומטום ואנדרוגינוס. כל זכורך. לרבות את הקטנים. זכור. להוציא את הנשים. והא למה לי קרא, מכדי מצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורות. אצטריך, סלקא דעתך אמינא נילף ראיה ראיה מהקהל, מה להלן נשים חיבות אף כאן נשים חיבות, קא משמע לן. זכורך. להוציא טומטום ואנדרוגינוס. בשלמא אנדרוגינוס אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ואית ליה צד זכרות, לחייב, קא משמע לן לרבויי, דבריה בפני עצמה הוא, אלא טומטום, ספקא הוא, אצטריך קרא למעוטי ספקא. אמר אביי. כשביציו מבחוץ.

כל זכורך. לרבות את הקטנים. והא אנן תנן חוץ מחרש שוטה וקטן. לא קשיא. כאן בקטן שלא הגיע לחנוך, כאן בקטן שהגיע לחנוך. קטן שהגיע לחנוך דרבנן הוא. אין הכי נמי, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וקרא למאי אתא. לכדאחרים, דתניא, המקמץ והמצרף את הנחשת והבורסקי פטורין מן הראיה, משום שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן יכולין לעלות עם כל זכורך (להלן לד, כג) "את פני האדן ה'". מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא עבד שיש לו אדון אחר. והא למה לי קרא, מכדי כל שהאשה חיבת בה העבד חיב בה, דגמר לה לה מאשה. לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין. דיקא נמי, דקתני עבדים שאינן משחררין, [מאי שאינן משחררים], אילימא שאינן משחררין כלל, לתני עבדים סתמא, אלא לאו שאינן משחררין לגמרי, ומאי נינהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

(שם) "את פני האדן ה' אלהי ישראל". למה נאמר, והלא כבר נאמר "את פני האדן ה'", ומה תלמוד לומר "אלהי ישראל", אלא על ישראל יחד שמו ביותר. כיוצא בו, "שמע ישראל ה' אלהינו [ה' אחד"], והלא כבר נאמר "ה' אלהינו" ומה תלמוד לומר "ה' אחד", אלא עלינו ליחד שמו ביותר. כיוצא בו, (מ"ב ט, ו) "כה אמר ה' אלהי ישראל" והלא כבר נאמר (ירמיה לב, כז) "אלהי כל בשר", ומה תלמוד לומר "אלהי ישראל", אלא על ישראל יחד שמו ביותר. כיוצא בו, (תהלים נ, ז) "שמעה עמי ואדברה וגו' [אלהים אלהיך" וגו'], אלהים אני לכל באי העולם, אף על פי כן לא יחדתי שמי אלא על עמי ישראל.

**פסוק יח** לא תזבח על חמץ. לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים. דברי רבי ישמעאל. אין לי אלא זביחה. זריקה מנין. תלמוד לומר דם זבחי. רבי יהודה אומר. הזבח שכלו שלי, ואיזה, זה תמיד.

ולא ילין חלב חגי עד בקר. בא הכתוב ללמד על החלבים שיהו נפסלין בלינה על גבי הרצפה. וזכיתי לדון על האברים, הואיל וחלבים מתנה לאשים ואברים מתנה לאשים, אם למדת על חלבים שהן נפסלין בלינה על גבי הרצפה, אף אברים נפסלים ברצפה. יכול אף אברים יהו נפסלין בלינה על גבי המערכה. תלמוד לומר "כל הלילה עד הבקר", על גבי המערכה, הא למדת על האברים, שאינן נפסלין בלינה על גבי המערכה. וזכיתי לדון על החלבים, הואיל וחלבים מתנה לאשים ואברים מתנה לאשים, אם למדת על אברים שאינן נפסלין על גבי המערכה אף חלבים לא יהו נפסלין בלינה על גבי (הרצפה) [המערכה]. הא מה תלמוד לומר לא ילין חלב חגי, לענין שאמרנו.

רב הונא רמי כתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר, עד בקר הוא דלא ילין, הא כל הלילה ילין, והכתיב (שם ו, ה) "והקטיר עליה חלבי השלמים", "עליה", השלם כל הקרבנות. הוא מותיב לה והוא מפרק לה. בשנתותרו. רמי ליה רב ספרא לרבא. כתיב "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח", לבקר הוא דלא ילין, הא כל הלילה ילין, וכתיב "עלת שבת בשבתו", ולא עלת חל בשבת ולא עולת חל ביום טוב. אמר ליה. כבר רמי(א) ליה רבי [אבא בר] חיא לרבי אבהו ושני ליה. הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן, דחלבי שבת קרבין ביום טוב וכו', שבקינן לקרא דהוה דחיק ומוקי אנפשיה.

**פסוק יט** **רמז שנח** ראשית בכורי אדמתך וגו'. למה נאמר פרשה זו. לפי שהוא אומר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" אין לי אלא פרות, דרך בכורים משקין, מנין. תלמוד לומר, תביא, מכל מקום. ומה הפרש בין אלו לאלו. אלו מביאין וקורין, ואלו מביאין ואינן קורין.

"אשר תביא מארצך". להוציא את האריסין והחכירות והסיקריקון והגזלן. "אשר ה' אלהיך". להוציא גרים ועבדים. "נותן לך". להוציא נשים טומטום ואנדרוגינוס. משמע מוציאן שלא יקראו ומוציאן שלא יביאו. תלמוד לומר, "תביא", מכל מקום. מה הפרש בין אלו לאלו. אלו מביאין וקורין, ואלו מביאין ואינן קורין.

הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים, המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו, הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, הרי זה אינו מביא, משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך, עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך. האריסין והחכירות והסיקריקון והגזלן אין מביאין מאותו טעם, משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך.

אין מביאין בכורים קדם לעצרת. אנשי הר צבועים הביאו בכורים קדם לעצרת, ולא קבלו מהן, מפני הכתוב בתורה (לעיל פסוק טז) וחג הקציר בכורי מעשיך.

ומנין שהוא חיב באחריותן עד שיביאם להר הבית. שנאמר, ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך.

**רמז שנט** לא תבשל גדי. רבי ישמעאל אומר. מפני מה נאמר בשלשה מקומות. כנגד שלש בריתות שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל, אחת בחורב, ואחת בערבות מואב, ואחת על הר גרזים ועל הר עיבל. רבי יאשיה אומר. הראשון תחלה נאמר, ואין דורשין תחלות. ושני לו, מפני הדין, בהמה טהורה מטמאה במשא וטמאה מטמאה במשא, אם למדת על טהורה שבשרה אסור להתבשל בחלבה, אף טמאה יהא בשרה אסור להתבשל בחלבה, תלמוד לומר בחלב אמו, ולא בחלב טמאה. שלישית, ולא בחלב אדם.

רבי יונתן אומר. מפני מה נאמר בשלשה מקומות. אחת לבהמה ואחת לחיה ואחת לעוף. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר. מפני מה נאמר בשלשה מקומות. אחת לבהמה גסה, ואחת לבהמה דקה, ואחת לחיה. רבי שמעון בן יוחאי אומר. אחת אסור אכילה, ואחת אסור הנאה, ואחת אסור בשול. דבר אחר. אחת בין בארץ בין בחוצה לארץ. ואחת בפני הבית. ואחת שלא בפני הבית, לפי שהוא אומר ראשית בכורי אדמתך, ולא שמענו אלא בזמן שהבכורים נוהגין שם בשר בחלב נוהג, בזמן שאין הבכורים נוהגין לא שמענו, תלמוד לומר "לא תאכלו כל נבלה", ונאמר (שם) "לא תבשל גדי בחלב אמו", מה נבלה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, אף בשר בחלב יהא נוהג וכו'.

רבי עקיבא אומר. מפני מה נאמר בשלשה מקומות. פרט לבהמה טמאה, פרט לחיה, פרט לעוף. רבי יוסי הגלילי אומר. נאמר "לא תאכלו כל נבלה" ונאמר "לא תבשל גדי", את שאסור משום נבלה, אסור לבשל בחלב, עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב, תלמוד לומר לא תבשל גדי בחלב אמו, יצא עוף שאין לו חלב אם, יצאה בהמה טמאה אחת בשחיטתה ואחת במיתתה.

לא תבשל גדי. אין לי אלא שהוא אסור בבשול. מנין שהוא אסור באכילה. אמרת, קל וחמר, ומה אם הפסח, שאין בו משום לא תבשל, יש בו משום בל תאכל, בשר בחלב שיש בו משום לא תבשל, דין הוא שיהא בו משום בל תאכל. לא, אם אמרת בפסח, שאסורו בכל דבר, תאמר בבשר בחלב, שאין אסורו בכל דבר, לפיכך לא יהא אסור באכילה. רבי עקיבא אומר. אינו צריך, אם גיד הנשה, שאין בו בל תבשל, יש בו בל תאכל וכו'. לא, אם אמרת בגיד הנשה, שאסורו קדם מתן תורה, תאמר בבשר בחלב, שאין אסורו קדם למתן תורה, לפיכך לא יהא אסור באכילה. והרי נבלה תוכיח, שאין אסורה קדם למתן תורה ואסורה באכילה, היא תוכיח על בשר בחלב, שאף על פי שאין אסורו קדם למתן תורה יהא אסור באכילה. לא, אם אמרת בנבלה, שהיא מטמאה במשא, לפיכך אסורה באכילה, תאמר בבשר וחלב, שאינו מטמא במשא, לפיכך לא יהיה אסור באכילה. והרי חלב ודם יוכיחו, שאינו מטמא במשא והם אסורין באכילה. לא, אם אמרת בחלב ודם, שחיבין עליו כרת, תלמוד לומר "לא תאכלנו", להביא בשר בחלב שיהא אסור באכילה. אסי אומר. (שם, כג) "לא תאכל הנפש עם הבשר", להביא בשר בחלב שיהיה אסור באכילה אסי בן (גור אריה) [גוריא] אומר. נאמר כאן קדשה ונאמר להלן קדשה, מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה. אין לי אלא שהוא אסור באכילה. בהנאה מנין אמרת, קל וחמר, ומה אם ערלה שלא נעבדה בו עברה, אסור בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עברה, אינו דין שיהא אסור בהנאה. לא, אם אמרת בערלה, שלא היתה לה שעת הכשר, תאמר בבשר בחלב, שהיתה לה שעת הכשר. הרי חמץ בפסח יוכיח, שהיתה לו שעת הכשר ואסור בהנאה, הוא יוכיח על בשר בחלב, שאף על פי שהיתה לו שעת הכשר יהא אסור בהנאה. לא, אם אמרת בחמץ בפסח, שחיבין עליו כרת, תאמר בבשר בחלב, שאין חיבין עליו כרת, לפיכך לא יהא אסור בהנאה. כלאי הכרם יוכיחו, שאין חיבין עליהן כרת ואסורים בהנאה, הן יוכיחו על בשר בחלב, שאף על פי שאין חיבין עליו כרת יהא אסור בהנאה. רבי אומר. (דברים יד, כא) "או מכר לנכרי לא תבשל". אמרה תורה, בשעה שאתה מוכרו, לא תבשלנו ולא תמכרנו, הא למדנו שהוא אסור בהנאה.

לא תבשל גדי בחלב אמו. אין לי אלא חלב אם. אחותו מנין. אמרת, קל וחמר, ומה אם אמו, שאינה נכנסת עמו לדיר להתעשר, אסור להתבשל בחלבה, אחותו, שהיא נכנסת עמו לדיר להתעשר, דין הוא שאסור להתבשל בחלבה. חלב עצמה בבשרה, מנין. אמרת, קל וחמר, ומה אם במקום שהתיר פרי עם פרי, אסר פרי בשחיטה עם האם, כאן, שאסר פרי עם פרי בבשול, דין הוא שיהא אסור פרי עם האם. חלב עזים ברחלים, מנין. אמרת, קל וחמר, ומה אם במקום שהתיר פרי עם פרי ברביעה, אסר פרי עם האם, וכאן, שאסר פרי עם פרי ברביעה, דין הוא שנאסר פרי עם האם. הוא הדין אף לבקר, ומפני מה דבר הכתוב בגדי, מפני שהחלב מרבה באמו.

רבי אומר. נאמר כאן אמו ונאמר להלן "אמו", מה אמו האמור להלן, בשור וכבש ועז הכתוב מדבר, אף אמו האמור כאן, בשור וכשב ועז הכתוב מדבר. לא תבשל גדי בחלב אמו. בשר בחלב אתה אוסר לבשל, ולא שאר כל האסורין שבתורה. והדין נותן, ומה אם בשר בחלב, שזה מתר בפני עצמו וזה מתר בפני עצמו, הרי זה אסורין בבשול, שאר כל האסורין, שזה אסור בפני עצמו וזה אסור בפני עצמו, אינו דין שיהו אסורין בבשול. תלמוד לומר לא תבשל גדי בחלב אמו, בשר בחלב אתה אוסר לבשל, ולא כל שאר אסורין שבתורה. לא תבשל גדי בחלב אמו. אין לי אלא בחלין. במקדשין מנין. אמרת, קל וחמר, אם נאסר בחלין, לא נאסר במקדשין. לא, אם אמרת בחלין, שכן נאסר מליקה בחלין, תאמר במקדשין, שלא אסר מליקה במקדשין. תלמוד לומר בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו.

תניא. בחלב אמו. יכול בחלב אמו. אמרת, יש אם למקרא, ויש אם למסרת, ולמאן דאמר יש אם למסרת אמר קרא לא תבשל, דרך בשול אסרה תורה.

בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אסור לבשל ואסור בהנאה. מנא הני מלי. אמר רבי אלעזר. דאמר קרא (בראשית לח, כ) "וישלח יהודה את גדי העזים", כאן "גדי עזים", הא כל מקום שנאמר גדי סתם, אפלו פרה ורחל במשמע. ולילף מינה. כתיב קרא אחרינא (שם כז, טז) "את ערת גדיי העזים", הוו להו שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין. ולמאן דאמר מלמדין מאי אכא למימר. תרי מעוטי כתיבי, עזים העזים. אמר שמואל. גדי. לרבות את החלב. גדי. לרבות את המתה. "גדי". לרבות את השליל. "גדי". להוציא את הדם. "גדי". להוציא את השליא. "גדי". להוציא את הטמאה. בחלב אמו. ולא בחלב זכר. (להלן לד, כו) "בחלב אמו". ולא בחלב שחוטה. "בחלב אמו". ולא בחלב טמאה. והא תלתא גדי כתיבי ואנן שתא דרשינן. קסבר שמואל אסור חל על אסור ואסור חלב ומתה מחד קרא נפקא, דם ושליא נמי פרשא בעלמא הוא, פשו להו תרי, חד לרבויי שליל וחד להוציא את הטמאה.

תנו רבנן. בחלב אמו. אין לי אלא בחלב אמו. בחלב פרה ורחל, מנין. אמרת, קל וחמר, ומה אמו, שאין נאסרה עמו בהרבעה, נאסרת עמו בבשול, פרה ורחל, שנאסרו עמו בהרבעה, אינו דין שנאסרו עמו בבשול. תלמוד לומר, בחלב אמו. והא למה לי קרא, והא אתיא לה. אמר רב אשי. משום דאכא למימר, מעיקרא דדינא פרכא, מהיכא מייתת לה, מאמו, מה לאמו שכן נאסרת עמו בשחיטה, תלמוד לומר בחלב אמו. תניא אידך. בחלב אמו. בחלב אחותו גדולה, מנין. אמרת, קל וחמר, ומה אמו, שנכנסת עמו לדיר להתעשר, נאסרת עמו בבשול, אחותו גדולה, שלא נכנסה עמו לדיר להתעשר, אינו דין שנאסרת עמו בבשול. תלמוד לומר בחלב אמו. והא אתיא לה. אמר רב אשי. משום דאכא למימר מעיקרא דדינא פרכא, מהיכא קא מייתת לה, מאמו מה לאמו, שכן נאסרת עמו בשחיטה, תאמר באחותו הגדולה, שלא נאסרת עמו בשחיטה, תלמוד לומר בחלב אמו. אשכחן אחותו גדולה. אחותו קטנה, מנין. אתיא מביניא, מהי תיתי, תיתי מאמו, מה לאמו, שכן נאסרת עמו בשחיטה, אחותו גדולה תוכיח, מה לאחותו גדולה, שכן לא נכנסה לדיר להתעשר, אמו תוכיח, וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהוא בשר ואסור לבשל בחלב, אף אני אביא אחותו קטנה שהוא בשר ואסור לבשל בחלב. אי הכי, אחותו גדולה נמי תיתי מביניא. הכי נמי. אלא בחלב למה לי. לכדתניא, בחלב אמו, אין לי אלא בחלב אמו, בחלב עצמה מנין, אמרת, קל וחמר, ומה אם במקום שלא נאסר פרי עם פרי בשחיטה, נאסר פרי עם האם בשחיטה, מקום שנאסר פרי עם פרי בבשול, אינו דין שנאסר פרי עם האם בבשול. תלמוד לומר בחלב אמו. והא אתיא לה. אמר רב אחדבוי בר אמי. משום דאכא למימר סוס בן סוסיא אחי פרדה יוכיח, שאסור פרי עם פרי ומתר פרי עם האם וכו', אלא אמר רב אשי, משום דאכא למימר, מה לפרי, שכן שני גופין, תאמר פרי עם האם, שכן גוף אחד.

אמר רב אשי. מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה. שנאמר (דברים יד, ג) "לא תאכל כל תועבה", כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. אשכחן באכילה, בהנאה מנא לן. כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר, כל מקום שנאמר "לא יאכל" ["לא תאכל"] "לא תאכלו" אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה, לגר בנתינה ולנכרי במכירה.

אמר ריש לקיש. מנין לבשר בחלב שהוא אסור בהנאה. שנאמר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל", שאין תלמוד לומר "מבשל", אלא יש לך מבשל אחר שאסור, ואיזה, זה בשר בחלב. אמר ליה רבי יוחנן. כעורה משנה זו ששנה רבי, "לא תאכלו", בבשר בחלב הכתוב מדבר, או אינו אלא באחד מכל אסורין שבתורה, אמרת, צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר, בשני מינין, אף כאן בשני מינין. אי מהתם, הוא אמינא, הני מלי באכילה אבל בהנאה לא, קא משמע לן. (ורב כהנא) [ורבי, בהנאה] מנא ליה. נפקא ליה מדתניא, רבי אומר, נאמר כאן (דברים יד, כא) "כי עם קדוש אתה", ונאמר להלן (שם כג, יח) "ולא יהיה קדש", מה להלן אסור הנאה, אף כאן אסור הנאה. תניא. אסי בן יהודה אומר וכו'. ואכילה גופה, למה לי גזרה שוה, תיתי מקל וחמר מערלה, ומה ערלה, שלא נעבדה בה עברה, אסור בין באכילה בין בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עברה, אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה. משום דאכא למפרך, חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח, דנעבדה בה עברה ושרי באכילה. למה ליה למימר כלאי הכרם יוכיח, לימא ערלה יוכיח וליהדר דינא ותיתי מן הצד. אמר רב אשי. משום דאכא למימר, נבלה תוכיח, שהיא אסורה באכילה ומתרת בהנאה. ולפרוך, מה לכלאי הכרם, שכן לא היתה להם שעת הכשר. אמר רב אדא בר אהבה. זאת אומרת, כלאי הכרם מעיקרן נאסר, הואיל והיתה להם שעת הכשר קדם השרשה.

רבי עקיבא אומר. חיה ועוף אינן מן התורה וכו'. רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. מאי אכא בין רבי יוסי לרבי עקיבא. איכא בינייהו חיה, רבי יוסי הגלילי סבר, חיה, דאורייתא, ורבי עקיבא סבר, חיה, דרבנן. ואי בעית אימא. עוף איכא בינייהו, רבי עקיבא סבר, חיה ועוף אינן מן התורה, הא מדרבנן אסירי, ורבי יוסי הגלילי סבר, עוף אפלו מדרבנן נמי לא אסירי. תניא נמי הכי. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.

**פסוק כ** הנה אנכי שלח מלאך לפניך. אמר הקדוש ברוך הוא למשה. אמות העולם בגדו בי, ונתתי להם שרים שיהו משמרים אותם, אף אתם בגדתם בי, הריני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, כשזכיתם וקבלתם את התורה בעצמי הייתי הולך לפניכם, ועכשיו שנתחיבתם הריני שולח לפניכם מלאך. דבר אחר. אמר הקדוש ברוך הוא למשה. לפניך אני משלח, ולא לפניהם. אמר. אם לפני משלח אתה, איני מבקש. [ראה מה בין ראשונים וכו'], אבל יהושע ראה את המלאך ונפל על פניו, מה אמר לו, "הלנו אתה אם לצרינו", כיון שאמר לו כן התחיל צועק מתחת צפרני רגליו", שנאמר (שם, יד) "ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי", הרי שני פעמים באתי להנחיל את ישראל, אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי "ועתה באתי, ויפל יהושע", ראה אותו ונפל על פניו, אבל משה ראה אותו ודחה אותו. אמר הקדוש ברוך הוא. הנה אנכי שלח מלאך לפניך, לכל מי שמשמר את התורה כיוצא בך.

**פסוק כא** השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו. לא זכיתם לשמע בקולי, שמעו בקולו של מלאך. הוא אינו יכול לשא לפשעכם, כי הוא מן הכת שאינן חוטאין. דבר אחר. כי לא ישא לפשעכם. למה. שהוא שליח, וכל מה שהשליח מצוה לעשות, הוא עושה, אבל אני נושא לכם פנים, שנאמר (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו". אמר דוד. רבונו של עולם, ולמלאך אתה מוסרני, שאינו נושא פנים, מי יוכל לעמד בו, (תהלים קל, ג) "אם עונות תשמר יה" וגו'. אם תאמר שהסליחה אינה עמך, עמך היא, הדא הוא דכתיב "כי עמך הסליחה למען תורא".

כי שמי בקרבו. שמו של הקדוש ברוך הוא משתף עם כל מלאך ומלאך. אמר ליה משה. איני מבקש שילך מלאך עמנו, (להלן לג, טו) "אם אין פניך הלכים" וגו', אם אין אתה מהלך עמנו אין אנו זזין ממקומנו. אמר הקדוש ברוך הוא. חייך, אפלו מלאך לא אשלח לפניך, אלא הצרעה אשלח לפניך, שנאמר "ושלחתי את הצרעה". כיצד היו האמוריים מתים. אמר רבי לוי. שתי צרעות היה מזוג לכל אחד ואחד, כל אחת ואחת היתה שופכת ארסה בתוך עיניו ומיד היה מת. רבי חיא בר אבא אמר. כיצד היו מתים. חלחול היה נכנס בהן, והיו מתריזין, והיו מתין. רבי ברכיה אמר. הקדוש ברוך הוא היה אוסרן לפני ישראל, והיו באין והורגין אותן, שנאמר (דברים ג, ג) "ויתן ה' אלהינו בידנו", כאדם שאוסר שונאו לפני בנו. אם תאמר קטנים היו האמוריים. הקדוש ברוך הוא משבחם (עמוס ב, ט) "אשר כגבה ארזים גבהו", ומה הייתי עושה להם, "ואשמיד פריו ממעל" וגו', זה השר שלהן, (שם) "ושרשיו מתחת", אלו האמוריים. אמר הקדוש ברוך הוא. בעולם הזה שלחתי לפניהם מלאך, והיה מכרית אמות העולם, אבל לעולם הבא אליהו זכור לטוב אשלח לכם, שנאמר (מלאכי ג, כג) (הנני) ["הנה אנכי] שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".

מנא הא מלתא דאמרי אינשי, כי הוינן זוטרי, לגברי, השתא דקשישנא, לדרדקי. דכתיב מעיקרא "וה' הלך לפניהם יומם", ולבסוף כתיב הנה אנכי שלח מלאך לפניך.

אמר ליה ההוא אפיקורוס לרב אידי. כתיב (להלן כד, א) "ואל משה אמר עלה אל ה'", "עלה אלי" מבעיא ליה. אמר ליה. זה מטטרון, ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו. אי הכי. נפלחו ליה. כתיב אל תמר בו, אל תמירני בו. אם כן, לא ישא לפשעכם למה לי. אמר ליה. הימנותא בידו דאפלו בפרוונקא נמי לא קבילניה, דכתיב "ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה".

**פסוק כה** וברך את לחמך. מנין לברכת המזון מן התורה וכו'. רבי יצחק אומר. אינו צריך, הרי הוא אומר וברך את לחמך, אל תקרי 'וברך' אלא 'וברך', אימת קרוי לחם, קדם שיאכלנו.

מנא הא מלתא דאמרי אינשי, שיתין רהיטי רהוט, ולא מטו לגברא דמצפרא כרך, ואמרי רבנן, השכם ואכל בקיץ מפני החמה ובחרף מפני הצנה. דכתיב (ישעיה מט, י) "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש". אמר ליה. את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא, ועבדתם את ה' אלהיכם, זו קריאת שמע ותפלה, וברך את לחמך ואת מימיך, זו פת במלח וקתון של מים, מכאן ואילך, והסרתי מחלה מקרבך, ותניא, מחלה, זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה, שמונים ושלשה חלאים יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו, וכלן פת במלח בשחרית וקתון של מים מבטלתן.

**פסוק כו** **רמז שס** את מספר ימיך אמלא. כתיב (דברים לא, ב) "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". מה תלמוד לומר "היום". היום מלאו ימי ושנותי. ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהן של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר את מספר ימיך אמלא. "לא אוכל עוד לצאת ולבוא". מאי לצאת ולבא, אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (שם לד, א) "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו", ותניא, שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת, אלא לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו שערי חכמה.

תניא. אמר שמעון בן עזאי. מצאתי מגלת סתרים בירושלים, וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה. אמר רבי מידן. דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר (להלן לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי" ואת אמרת (ישעיה ו, א) ["ואראה] את ה'", משה רבך אמר (דברים ד, ז) "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" ואת אמרת "דרשו ה' בהמצאו", משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא ואת אמרת (מ"ב כ, ו) "והספתי על ימיך חמש עשרה שנה". אמר. אנא ידענא ביה דלא מקבל מנאי, אי אמינא אשוייה מזיד, אמר שם, איבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסרוה. כי מטא להדי פמה נח נפשיה, משום דאמר (ישעיה ו, ה) "ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב". מכל מקום קשו קראי אהדדי. ["ואראה] את ה'", תנאי היא, דתניא, כל הנביאים כלם נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה. "דרשו ה' בהמצאו", הא ביחיד הא בצבור, ויחיד אימת, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. את מספר ימיך אמלא, תנאי היא, דתנן, את מספר ימיך אמלא, כנגד שני דורות, זכה, משלימין לו, לא זכה, פוחתין לו, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים, זכה, מוסיפין לו, לא זכה, פוחתין לו. אמרו ליה לרבי עקיבא. והלא כבר נאמר (מ"ב כ, ו) "והספתי על ימיך". אמר להם. משלו הוסיפו לו, תדע, שהרי נביא עומד ומתנבא (מ"א יג, ב) "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו" ועדין לא בא מנשה. ורבנן, מי כתיב "נולד לחזקיה", "לבית דוד" כתיב אי מחזקיה אי מאינש אחרינא.

**פסוק כז-כח** את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם וגו'. מלמד, כשעברו ישראל את הירדן אין כל בריה יכולה לעמד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז. תנא. צרעה לא עברה עמהם. והכתיב ושלחתי את הצרעה. אמר ריש לקיש. על שפת הירדן עמדה, וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהם מלמעלה וסרסתם מלמטה, שנאמר (עמוס ב, ט) "ואנכי השמדתי את האמרי". רב פפא אמר. שתי צרעות הוו, חדא דמשה וחדא דיהושע, דמשה לא עברה, דיהושע עברה.

שלש מלחמות של מהומה הבטיח הקדוש ברוך הוא לישראל בכניסתן לארץ, שנאמר את אימתי וגו', "ונתנם ה' אלהיך לפניך, והמם מהומה גדלה". ורבנן ילפי מהכא, (יהושע י, י) "ויהמם ה' לפני ישראל", "ויהם ה' את סיסרא", (ש"א ז, י) "וירעם ה' בקול גדול" וגו' "ויהמם", אחד לשעבר (תהלים יח, טו) "וברקים רב ויהמם", ואחת בימי גוג ומגוג "ביום ההוא תהיה מהומת ה' רבה" וגו'.

**פסוק לג** **רמז שסא** לא ישבו בארצך. יכול, בגוי שקבל עליו שלא לעבד אלילים הכתוב מדבר. תלמוד לומר (דברים כג, טז) "לא תסגיר עבד" וגו', מה תקנתו, (שם) "עמך ישב בקרבך" וגו'. קשיא ליה לרבי יאשיה. האי (שם) "מעם אדניו", מעם אלהיו מבעיא ליה. אלא אמר רבי יאשיה. במוכר עבדו בחוצה לארץ. קשיא ליה לרבי אחא בר יאשיה. האי "אשר ינצל אליך", "אשר ינצל מעמך" מבעיא ליה. אלא אמר רבי יאשיה. בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ. תניא. "לא תסגיר". רבי אומר. בלוקח עבד על מנת לשחררו, הכתוב מדבר. היכי דמי. דכתב ליה, לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו.