# פרק כ"ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/mishpatim/perek-24/

**פסוק א** ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא. מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, והיו אומרים, מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהן. רבי יודן משם רבי איבו אמר. בפיהם אמרו זה לזה. רבי פנחס אמר. בלבם הרהרו. אמר רבי ברכיה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום", הרבה סיחים מתו ונעשה עורותיהם שטוחין על גבי אמותיהן. אמר רב פפא. היינו דאמרי אינשי, נפישי גמלי סבי, דטעיני משכי דהוגני.

והשתחויתם מרחק. התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה. .

(פסוק ד) ויבן מזבח תחת ההר. בחמישי בנה מזבח וגו' . וישלח את נערי בני ישראל.

**פסוק ה** ויעלו עלת. בית שמאי סברי. עולות שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. ובית הלל אומרים. עולת תמיד הואי. בעי רב חסדא האי קרא היכי כתיב ויעלו עלת, כבשים, ויזבחו שלמים, פרים, או דלמא אידי ואידי פרים. למאי נפקא מינה, לפסוקי טעמי. רב אחא בריה דרבא אמר. הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר, מאי, כבשים הוו או פרים הוו. תיקו.

תנא דבי אליהו. זה שאמר הכתוב (דברים לג, כו) "אין כאל ישרון", אשרי אדם שיש בו דברי תורה לאמתו, ולא יצאת ממנו שכבת זרע חנם, ואפלו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה על גבי המזבח ככהן גדול, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו', וכל הנעשה עצל מן העברה ולא עשאה הרי הוא נזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנאמר (להלן פסוק יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

יתיב רב חנא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר וישלח את נערי בני ישראל, אמר ליה, הכי אמר רב אשי, קרבה ופסקוה וכו'. סבר לאותביה ממתני', שמע דקאמר משום רב אדא בר אהבה, עולה שהקריבו ישראל במדבר אין טעונה הפשט ונתוח, אותבי מברייתא דשויא בכלהו, דתניא, עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מתרות, ועבדה בבכורות, והכל כשרין לקרב, בהמה וחיה ועוף, זכרים ונקבות תמימות, ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאים, והכל קרבן עולות, ועלה שהקריבו ישראל טעונה הפשט ונתוח, וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן.

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (כתוב ברמז רע"ז).

**פסוק ו-ח** ויקח משה את הדם ויזרק על העם. וגמירי, דאין הזאה בלא טבילה. מכאן לאבותינו שמלו וטבלו. וגר שמל ולא טבל אינו גר.

ויקח משה חצי הדם מהיכן היה יודע משה חצי הדם. רבי יהודה ברבי אלעאי אומר. הדם היה נחלק מאליו. רבי נתן אומר. מעשה נסים נעשה בו, נעשה חציו שחור וחציו אדם. רבי יצחק אמר. בת קול יצאה מהר חורב ואמר למשה, עד כאן חצי הדם. בר קפרא אמר. מלאך ירד מן השמים בדמות משה, וחלקו. תני רבי ישמעאל. בקי היה משה בהלכות הדם, וחלקו. וישם באגנות. באגנת כתיב, לא זה גדול מזה, ולא זה גדול מזה. אמר ליה. מה נעשה בחלקך. אמר לו. זרק על המזבח, שנאמר וחצי הדם זרק על המזבח. הוא נשבע להן והן נשבעו לו, שנאמר (דברים כט, יא) "לעברך בברית ה' ובאלתו", והוא נשבע להן, "ואשבע לך ואבוא בברית (עמך) [אתך"].

**פסוק י** **רמז שסב** ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו' (כתוב ברמז ).

במקום אחד הוא אומר (להלן לב, טז) "והלחת מעשה אלהים המה", ואומר כמעשה לבנת הספיר, מקיש מעשה למעשה, מה מעשה האמור להלן, של ספיר, אף מעשה האמור כאן, של ספיר.

אמר רבי שילא. בבבל כתיב, "כמראה אבן ספיר", במצרים כתיב, כמעשה לבנת הספיר, ללמדך, שכשם שהאבן קשה מן הלבנה, כך שעבוד של בבל קשה משעבודה של מצרים.

**פסוק יא-יד** עלה אלי ההרה. אמר רבי לוי בר חמא, ואי תימא, ריש לקיש. מאי דכתיב עלה אלי ההרה ואתנה לך את לחת האבן. לחת, זו תורה, והתורה, זו משנה, מצוה, אלו מצוות, חקים ומשפטים, אלו הדינים, אשר כתבתי, אלו נביאים, (להורות) [להורתם], זה תלמוד. מלמד שכלם נתנו לו למשה בסיני.

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אמר רבי פנחס. מכאן שהיו ראוים להשלחת יד. אמר רבי הושעיא. וכי קלורין עלתה עמהן לסיני דאת אמרת ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה, כאדם שהוא מביט בחברו מתוך מאכל ומשתה. רבי יונתן אומר. אכילה ודאי, דכתיב (משלי טז, טו) "באור פני מלך חיים". אמר רבי תנחום. מלמד שהגיסו את לבם, ועמדו על רגליהם, וזנו עיניהם מן השכינה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי. משה לא זן עיניו מן השכינה, דכתיב (לעיל ג, ו) "ויסתר משה פניו" וגו', ונהנה מן השכינה, דכתיב "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה, ויחזו את האלהים, ולא נהנו מן השכינה, "וימת נדב ואביהוא" וגו'.

ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה. שקל כבודן ככבודו, שהיו חכמים וצדיקים. אבל אברהם, שלא היו צדיקים, אלא עבדיו, אמר להם, (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור. דבר אחר. לא לכם אתם יושבים אלא לנו, ראו לאיזה מקום אנו הולכים, למקום שרפים וחיות ומלאכים, בקשו עלינו רחמים שנעלה לשלום ונשוב לשלום, והרי דברים קל וחמר, ומה אם משה, שנאמר לו עלה אלי והבטיחו, כך היה מתפחד, וכן יעקב (שם לב, ח) "ויירא יעקב מאד ויצר לו", אנו על אחת כמה וכמה שנבקש רחמים מלפני המקום שירחם עלינו ויפדנו מכל צרה.

מי בעל דברים יגש (אליכם) [אלהם]. אמר רבי שמואל בר נחמן, אמר רבי יונתן. מנין למוציא מחברו, שעליו הראיה. שנאמר, מי בעל דברים יגש (אליכם) [אלהם], יגיש ראיה אלהם. הא למה לי קרא, סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לגבי אסיא, אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאצטריך, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מנין שנזקקין לתובע תחלה, שנאמר מי בעל דברים יגש (אליכם) [אלהם], יגיש דבריו אליהם. אמרי נהרדעי משום רב נחמן. פעמים שנזקקין לנתבע תחלה היכי דקא זילי נכסי.

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא. מעשה שבאו שנים ואמרו, ראינוהו ביום עבורו, ובלילה לא ראינו, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס. עדות שקר העידו, היאך מעידין את האשה שילדה, ולמחר נמצא כרסה בין שניה. אמר ליה רבי יהושע. רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל. גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא לרבי יהושע שמצר. אמר ליה. יש לי ללמד שכל מה שעשה בן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כג, ד) "אלה מועדי ה'", בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו, תנא אמר ליה, הרי הוא אומר "אתם" שלש פעמים, "אתם" אפלו שוגגין, "אתם" אפלו מזידין, "אתם" אפלו מטעים. ובלשון הזה אמר ליה. עקיבא, נחמתני נחמתני. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס. אמר ליה. אם באים אנו לדון אחר בית דין של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, למה לא נתפרשו שמותן של זקנים, שלא יאמר אדם, פלוני כמשה ואהרן, פלוני כאלדד ומידד, פלוני כנדב ואביהוא, שנאמר "ויאמר שמואל" וגו' וישלח ה' את ירבעל" וגו', ללמדך שאפלו קל שבקלין, כיון שנתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים, וכתיב (דברים יז, ט) "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו, ואומר "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים" וגו'. נטל מקלו ומעותיו, הלך לו אצל רבן גמליאל ביבנה ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו. כיון שראה אותו רבן גמליאל עמד מכסאו ונשקו על ראשו. אמר ליה. שלום עליך רבי ותלמידי, רבי, שלמדתני תורה ברבים, ותלמידי, שאני גוזר עליך ואתה מקימו. ובלשון הזה אמר ליה. אשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים ומתוך כך קטנים נושאים קל וחמר בעצמן.

**פסוק טו-טז** וישכן כבוד ה' על הר סיני. תניא. משה עלה בענן ונתכסה בענן ונקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בטהרה, שנאמר וישכן כבוד ה' על הר סיני. זה היה מעשה אחר עשרת הדברות, שהוא תחלה לארבעים יום. דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר. וישכן כבוד ה', בראש חדש, (וכסהו) [ויכסהו] הענן, להר, ויקרא אל משה ביום השביעי, משה וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה. רבי נתן אומר. לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת. רבי מתיא בן חרש אומר. לא בא הכתוב אלא לאים עליו, כדי שתהא תורה נתונה באימה ביראה ברתת ובזיע, שנאמר (תהלים ק, יא) "עבדו את ה' ביראה [וגילו ברעדה"], במקום גילה שם תהא רעדה. במאי קא מפלגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. בפלגתא דהני תנאי, דתניא, בששה בחדש נתנה תורה לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו. מאן דאמר בששה בו נתנה, בשבעה עלה. מאן דאמר בשבעה, בשבעה נתנה ובשבעה עלה. רבי יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא דאמר בששה בחדש נתנה תורה, הלכך זה היה מעשה אחר עשרת הדברות. וישכן כבוד ה' על הר סיני. לקבל תורה, דאי סלקא דעתך, וישכן כבוד ה' בראש חדש, ויכסהו הענן, להר, ויקרא אל משה, לקבולי עשרת הדברות, הא קבילו מששה והא אסתלק עננא מששה. ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר בשבעה בחדש נתנה תורה. בשלמא לרבי עקיבא, היינו דמשכחת לה דבשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, עשרים וארבעה דסיון ושיתסר דתמוז מלאו להון ארבעין יומין דהוה בהר, ובשבעה עשר בתמוז נחת ואתא ותברינהו ללוחות, אלא לרבי יוסי הגלילי דאמר ששה דפרישה (וה') [וארבעים] דהר, עד עשרים ושלשה בתמוז לא איתבור לוחות. אמר לך רבי יוסי הגלילי. ארבעים דהר בהדי ששה דפרישה. ויקרא אל משה ביום השביעי. משה וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה מיתיבי. (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול מדבר אליו", קול לו, קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו. לא קשיא, הא בקריאה הא בדבור.

**פסוק יז** ומראה כבוד ה' כאש אכלת. רבי שמעון בן יוחאי אומר. בוא וראה כמה כח עברה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה מה נאמר בהן, ומראה כבוד ה' כאש אכלת, לא יראין ולא מזדעזעין, ומשפשטו ידיהן בעברה מה נאמר בהן "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה וייראו מגשת אליו".

עד שלא חטאו ישראל מה כתיב ומראה כבוד ה' כאש אכלת. אמר רבי אבא בר כהנא. שבע מחיצות של אש היו נוצצות זו בזו, והיו ישראל רואין ולא מתיראין ולא מתפחדין, וכיון שחטאו אפלו פני הסרסור לא היו יכולין לראות, הדא הוא דכתיב (שם) "וירא אהרן וכל בני ישראל את (פני) משה וגו' וייראו מגשת אליו". רבי פנחס בשם רבי חנינא. אף הסרסור הרגיש בעברה, שנאמר "מלכי צבאות ידדון". רבי יודן בשם רבי איבו. "מלאכי צבאות" אין כתיב כאן, אלא "מלכי צבאות", מלכיהן דמלאכים, אפלו מיכאל וגבריאל לא היו יכולין להסתכל בפניו שלו, כיון שחטאו ישראל אפלו פני הגוליירין לא היה יכול להסתכל, שנאמר (דברים ט, יט) "כי יגרתי מפני האף והחמה".

**רמז שסג** תני רבי ישמעאל. עד שלא חטא אדם הראשון נתן אימתו על כל בהמה חיה ועוף, וכיון שחטא נתן אימתן עליו. עד שלא חטא היה שומע את הקול אימירון, וכיון שחטא היה שומע את הקול אגריון. עד שלא חטא היה שומע את הקול ועומד על רגליו, הדא דכתיב "וישמעו את קול ה' מתהלך" וגו', אמר רבי אבא בר כהנא, "מהלך" אין כתיב כאן אלא מתהלך, מקפץ וסליק, וכיון שחטא היה שומע את הקול ומתחבא האדם ואשתו. אמר רבי איבו. באותה שעה גרעה קומתו, ונעשית של מאה אמה. עד שלא ארע אותו מעשה לדוד מה כתיב, (תהלים כז, א) "ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד", וכיון שארע אותו מעשה לדוד מה כתיב "ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים והחרדתי אתו". עד שלא חטא שלמה היה רודה בשדים, הדא הוא דכתיב (קהלת ב, ח) "עשיתי לי שרים ושרות ותענגות בני האדם שדה ושדות", שהיה רודה בשדים ובשדות, וכיון שחטא היה מביא ששים גבורים ומשמרין אותו, הדא הוא דכתיב (שה"ש ג, ז) "הנה מטתו שלשלמה" וגו'. עד שלא חטא שאול מה כתיב ביה, "ושאול לכד (את) המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל איביו וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע", מהו ירשיע, נצח, וכיון שחטא מה כתיב, (שם כח, ה) "וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאד".

**פסוק יח** ויבא משה בתוך הענן. כתיב (להלן מ, לה) "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן", וכתיב ויבא משה בתוך הענן. מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה להביאו בענן. דבי רבי ישמעאל תנא. נאמר כאן בתוך הענן, ונאמר להלן "ויבאו בני ישראל בתוך הים", מה להלן שביל, דכתיב (שם) "והמים להם חומה", אף כאן שביל.

ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. רבי יוחנן הוה מטיל וסליק מן טבריא לצפורי, והוה מסתמיך על כתפיה דרבי חיא בר אבא. מטון חד בית חקל. אמר. דין הוה דידי, וזבנתיה, מבעיא לעי באורייתא. מטון חד בית זיתא. אמר. דין בית זיתא הוה דידי, וזבנתיה, מבעיא לעי באורייתא. מטון חד בית כרם. אמר. דין בית כרם הוה דידי, וזבנתיה, מבעיא לעי באורייתא. שריא רבי חיא בר אבא בכי אמר ליה למה את בכי. אמר ליה. אנא בכי דלא שבקית לסיבותיך כלום. אמר ליה. חיא ברי, קל הוא בעיניך שמכרתי דבר שנתן לששה וקניתי דבר שנתן לארבעים יום וארבעים לילה, כל העולם כלו לא נברא אלא לששה ימים, דכתיב "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", אבל התורה נתנה לארבעים יום, הדא הוא דכתיב (להלן לד, כח) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה". (כך) [כד] דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו (שה"ש ח, ז) "אם יתן איש כל הון ביתו באהבה", שאהב רבי יוחנן את התורה, "בוז יבוזו לו".