# פרק כ"ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/terumah/perek-26/

**פסוק א-כט** ואת המשכן תעשה עשר יריעות. זה שאמר הכתוב (מלאכי א, ב) "אהבתי אתכם אמר ה'", ראו מה חבה אהבתי אתכם, מן הארץ ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן מרקיע ראשון לשני ומשני לשלישי ומשלישי לרביעי ומרביעי לחמישי ומחמישי לששי ומששי לשביעי, ואין צריך לשער מטלפי החיות, והכסא למעלה מכלן, וראו כמה חבבתי אתכם שהנחתי כלן ואמרתי לכם עשו לי יריעות עזים ואבוא לשכן אצלכם. אמר רבי יהושע בן לוי, אלו היו אמות העולם יודעים מה היה המשכן ובית המקדש יפין להם וכו', למה, עד שלא הוקם המשכן היה הדבור יוצא ונכנס לתוך בתיהם של אמות העולם והיו נתרזים, שנאמר "כי מי כל בשר" וגו', אתם הייתם שומעים וחיין אבל אמות העולם היו שומעין ונתרזין בתוך אהליהם. ולא תאמר המשכן, אלא אפלו בית המקדש היה יפה להם. מנין הוא, ששלמה סדר תפלתו. "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו' אתה תשמע (מן) השמים", אבל ישראל כשהיה בא להתפלל מה היה אומר (שם, לט) "ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו", אבל הנכרי בין עושין בין שאין עושין תן לו כל מה שהוא תובע "למען ידעו כל עמי הארץ". אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עשה לי משכן, שאני מתאוה לשכן אצל בני. כששמעו מלאכי השרת כן התחילו אומרים, רבונו של עולם, למה אתה יורד לתחתונים, שבחך הוא שתהא בשמים, שנאמר (תהלים ח, ב) "תנה הודך על השמים". אמר להם הקדוש ברוך הוא, חייכם שאני עושה כשם שאמרתם, אלא (על פי חבקוק ג, ג) "תהלתי מלאה הארץ". אמר להם הקדוש ברוך הוא, ומה אתם תמהים על זאת, ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים, שנאמר ועשית יריעת עזים.

רבי יהודה אומר, חיה גדולה טהורה גדלה היתה במדבר וממנה עשה יריעות. ורבי נחמיה אומר, מעשה נסים היה ולשעה היתה נבראת ונגנזה, תדע לך שכתיב, "ארך היריעה האחת", מי מביא לך יריעות של שלשים אמה, מכאן אתה למד כדרבי נחמיה שהיה מעשה נסים, ולא תאמר ביריעה, אלא בקרשים, היה מעשה נסים, מהיכן היו קרשים, יעקב אבינו נטע אותם, בשעה שירד למצרים אמר לבניו, בני, עתידים אתם להגאל מכאן והקדוש ברוך הוא עתיד לומר לכם משאתם נגאלין, שתעשו לו משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, [ו]בשעה שיאמר לכם לעשות משכן (ו)הארזים מצויין לכם, מיד עשו כשם שאמר להם אביהם ועמדו ונטעו ארזים. אמרו רבותינו, הבריח התיכון ירד ביד יעקב אבינו למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה לא עשה אלא הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אמר, (דבהי"א טז, לג) "אז ירננו עצי היער", ואין אז אלא שירה, שנאמר "אז ישיר", אימתי, כשעשה המשכן. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה ועשית את הקרשים, אותם הקרשים שהתקין להם אביהם.

תנו רבנן, קרשים מלמטן עבין אמה ומלמעלן כלים והולכין עד כאצבע, שנאמר (פסוק כד) יהיו תמים על ראשו ולהלן הוא אומר "תמו נכרתו", דברי רבי יהודה, רבי נחמיה אומר, כשם שמלמטן עבין אמה כך מלמעלן עבין אמה, שנאמר יחדו. והכתיב תמים. ההוא דליתו שלמים ולא למיתו דנסרא. ואידך נמי הכתיב יחדו. ההוא דלא לישלפינהו מהדדי. בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיב (פסוק כב כג) ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעת המשכן, דאתי פותיא דהני וממלו לסומכא דהני, אלא לרבי יהודה הא עייל והא נפיק. דשפי להו כי טורין.

(פסוק כח) והבריח התיכן בתוך הקרשים. בנס היה עומד. ואת המשכן תעשה עשר יריעת ארך היריעה האחת שמנה ועשרים וגו'. שדי ארכייהו לפותיא דמשכן, כמה הוו, עשרין ותמני, דל עשר לאגרא, פשו להו תשע להאי גיסא ותשע להאי גיסא. לרבי יהודה מגליא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מגליא נמי אמה דקרשים. שדי פותייהו לארכו דמשכן, כמה הוו, ארבעין, דל תלתין לאגרא, פש להו עשר, לרבי יהודה מכסיא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מכסיא אמה דקרשים, (פסוק ז ט) ועשית יריעת עזים ארך היריעה האחת שלשים באמה. שדי ארכייהו לפותיא דמשכן, כמה הוו, תלתין, דל עשר לאיגרא, פשו להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא. לרבי יהודה מכסיא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מכסיא אמה דקרשים. תניא נמי הכי, (פסוק יג) והאמה מזה ואמה מזה בעדף, לכסות האמה של אדנים, דברי רבי יהודה, רבי נחמיה אומר, לכסות אמה של קרשים. שדי פותיי' לאורכא דמשכן, כמה הוו, ארבעין וארבע, דל תלתין לאיגרא, פשו להו ארבסר, דל תרתי לכפילה דכתיב (פסוק ט) וכפלת את היריעה הששית, פשו להו תריסר. בשלמא לרבי יהודה, היינו דכתיב חצי היריעה העדפת תסרח על אחרי המשכן, אלא לרבי נחמיה מאי תסרח, מחברותיה תנא דבי רבי ישמעאל, למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה.

תנו רבנן, יריעות התחתונות של תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש עליונות של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר משנאמרה בתחתונות, דאלו בתחתונות כתיב (להלן לה, כה) "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", ואלו בעליונות כתיב "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים", ותנא משום רבי חייא, שטוף בעזים וטוו בעזים.

תנו רבנן, חרוצים היו הקרשים, וחלולים היו האדנים, ונראין קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע.

משכן ארכו שלשים אמה ורחבו עשר אמות וגבהו עשר אמות, רבי יוסי אומר, ארכו שלשים ואחד אמה.

כיצד היה מעמיד את הקרשים, היה נותן עשרים קרשים בצפון ועשרים קרשים בדרום ושמונה במערב, אבל במזרח לא היו שם קרשים אלא ארבעה עמודי שטים שעליהם היו נותנין את הפרכת, שנאמר (פסוק לב) ונתתה אתה על ארבעה עמודי שטים.

היה עושה את האדנים חלולים וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, ועושה בו שתי ידות כמין שני חוקים ומכניסם לתוך שני אדנים, שנאמר (פסוק יט) שני אדנים תחת הקרש האחד, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן ונותן בתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהו נפרדין זה מזה, שנאמר ויהיו תאמם מלמטה, מה תלמוד לומר אל הטבעת האחת, מקום שנותנין את הבתים.

כיצד היה מעמיד את המשכן, היה נותן את הארבעים אדני כסף בצפון וארבעים אדנים בדרום וששה עשר במערב וארבעה במזרח, הרי (להלן לח, כז) "מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן".

וכל קרש היו בו שתי טבעות זהב, אחת למעלה ואחת למטה, שבהן היו נותנים את הבריחים, ובריחים ארכו של כל אחד ואחד שלשים אמות כנגד עשרים קרשים, והאמצעי ארכו שתים עשרה אמה כנגד שמונה קרשים שמשקע באמצע הקרשים למזרח ולמערב, שנאמר (פסוק כט) והבריח התיכן בתוך הקרשים, כשם שהיה עושה לקרשים שבצפון כך היה עושה לקרשים שבדרום, אבל במערב אינו כן אלא ארכו של כל אחד ואחד תשע אמות כנגד ששה קרשים והקרשים והבריחים והעמודים והאדנים מקום עבין של קרשים מצפה זהב, שנאמר (פסוק כט) ואת הקרשים תצפה זהב, שאין תלמוד לומר בתים לבריחם מקום שהבריח נכנס, "ויצף את הבריחם זהב". כיצד עושה, היה מביא שני פיפיות של זהב וארכו של כל אחד ואחד אמה וחצי, ונתנו בחללו של קרש מקום שנותנים את הבריח.

כיצד היה מעמיד את המשכן. היה מביא עשר יריעות של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, שנאמר (פסוק א) ואת המשכן תעשה עשר יריעת, וחוטן כפול שלשים ושנים על שלשים ושנים, דברי רבי נחמיה, שהיה רבי נחמיה אומר, חוט אחד כפול לשנים, שזור לארבעה, משזר לשמונה, נמצא חוטן כפול שלשים ושנים, וחכמים אומרים חוט אחד כפול לשנים, שזור לשלשה, משזר לששה, נמצא חוטן כפול לעשרים וארבעה.

והיה מחברן לשתי (לולאות) [וילאות], אחת של חמש ואחת של חמש, שנאמר חמש היריעת תהיין חברת, והיה מחברן לולאות תכלת, שנאמר (פסוק ד) ועשית ללאת תכלת, והיה מחברן לחמשים קרסי זהב והקרסים היו נראין במשכן ככוכבים ברקיע.

ארכן של יריעות שמונה ועשרים באמה, שנאמר, (פסוק ב) ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה, ורחבן ארבעים אמות, שנאמר ורחב ארבע באמה, צא מהם (עשר) [שלושים] אמות מן המזרח למערב (ועשר אמות) שנותן לגגו של משכן, ועשר אמות למערבו של משכן, ומותר שביריעות פורסין לאחוריו.

היה מביא (שתים) [עשתי] עשרה יריעות מנוצה של עזים, וארכה של כל אחת ואחת שלשים אמה, שנאמר (פסוק ז ח) ועשית יריעת עזים וגו', והיה מחברן לשתי (הלולאות) [וילאות] בלולאות, אחת של חמש ואחת של שש, שנאמר ויחבר (פסוק ט) את חמש היריעת לבד ואת שש היריעת לבד והיה מחברן בלולאות בקרסים חמשים, שנאמר ועשית חמשים ללאת, ואומר (פסוק יא) ועשית קרסי נחשת חמשים. רחבן של יריעות ארבעים וארבע אמה, שנאמר ארך היריעה וגו', צא מהם שלשים אמות לארכו של משכן ועשר אמות שנותן לגבהו של משכן, נשתירה יריעה אחת שכופל על פני האהל, שנאמר (פסוק ט) וכפלת את היריעה הששית. רבי יוסי אומר, חציה היה כפול על פי האהל, וחצי היריעה היה כפול אחורי המשכן, שנאמר וסרח העדף וגו'.

היה מביא כלי אחד של עור, ארכו שלשים ורחבו עשר אמות, שמלבישו לאהל מן המזרח למערב, שנאמר (פסוק יד) ועשית מכסה לאהל, וכמין פספסין עשוי למעלה, דברי רבי נחמיה. רבי יהודה אומר, שני כלים, התחתון של עורות אילים מאדמים והעליון של עורות תחשים, שנאמר (במדבר ד, כה) "מכסהו ומכסה התחש אשר עליו".

מעשה חשב. "מעשה רוקם". אמר רבי אלעאי שרוקמין במקום (שחוככין) [שחושבין]. במתניתא תנא, "רוקם", מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד, חושב, מעשה אורג, לפיכך שני פרצופין.

**רמז שעא** (פסוק טו) ועשית את הקרשים למשכן. משכן קרוי משכן, ואין קרשים קרוין משכן. אלא מעתה, (פסוק יד) ועשית מכסה לאהל, הכי נמי דמכסה לא אקרי אהל, אלא הא דבעי רבי אלעזר, עור בהמה טמאה מהו שיטמא באהל המת, השתא עור בהמה טהורה לא מטמא, עור בהמה טמאה מטמא. שאני התם דכתיב (במדבר ד, כה) "ונשאו את יריעת המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש" וגו', מקיש עליון לתחתון, מה תחתון קרוי אהל [אף עליון קרוי אהל. כל היוצא מן העץ אינו מטמא טמאת אהלים אלא פשתן, דאתיא "אהל" "אהל" ממשכן, כתיב הכא "זאת התורה אדם כי ימות באהל", וכתיב התם "ויפרש את האהל על המשכן"]. אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה, אף כאן חוטן כפול ששה. "אהל" "אהל", ריבה.

תניא. (פסוק טו) עצי שטים עמדים, שעומדין דרך גדילתן. דבר אחר, שמעמידין צפוין. דבר אחר, שלא תאמר אבד סברן ובטל סכוין, תלמוד לומר עמדים, קימין לעולם ולעולמי עולמים.

כל המצוות כלן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר עצי שטים עמדים וכו'.

**רמז שעב** (פסוק טז) עשר אמות ארך הקרש. אמר רבי אלעזר, המוציא משאוי למעלה מראשו חיב, שכן משא בני קהת, דכתיב (במדבר ג, כו) "אשר על המשכן ועל המזבח סביב", מה משכן עשר אמות, דכתיב עשר אמות ארך הקרש, וכתיב "ויפרש את האהל על המשכן", ואמר רב, משה רבנו פרשו, אף מזבח עשר אמות, מכאן אתה למד גבהן של לוים עשר אמות, וגמירי דכל טונא דדרי אינש במוטות, תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת, אשתכח דהוי מידלי טובא. ואבעית אימא, מארון, דאמר מר, ארון תשעה וכפרת טפח, הרי כאן עשרה, וגמירי דכל טונא וכו'.

אמר רב, משה רבנו עשר אמות היה, שנאמר עשר אמות ארך הקרש, וכתיב (להלן מ, יט) "ויפרש את האהל על המשכן", מי פרשו, משה רבנו פרשו אמר ליה רב שימי בר חיא לרב, אם כן עשינו למשה רבנו בעל מום, דתנן, גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. אמר ליה, שימי את, באמה של קרש קאמינא.

**פסוק לא-לו** ועשית פרכת. היה אורג את הפרכת עשר אמות על עשר, ועושה בה ארבע חוברין, ותולה ארכה באונקלות שעל גבי העמודים, שנאמר (פסוק לג) ונתתה את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות, ושם היה נתון צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה (ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול), ושם היה נכנס אהרן ארבעה פעמים ביום הכפורים.

מחוץ לפרכת היו שלחן ומנורה מנחין, אלא שהשלחן בצפון מנורה כנגדו בדרום, שנאמר (פסוק לה) ושמת את השלחן וגו', וכתיב ואת המנרה נכח השלחן. וכשם שהיו מנחין באהל מועד כך היו מנחין בבית עולמים, אלא שאהל מועד ארכו שלושים אמות ורחבו עשר אמות ובבית עולמים ארכו ששים אמה ורחבו עשרים אמה, הא למדת שאהל מועד רבעו של בית עולמים.

כשם שהיה אורג את הפרכת כך היה אורג את האפוד ואת החשן, אלא שבאלו היה חוט אחד של זהב יותר, שנאמר (להלן לט, ג) "וירקעו את פחי הזהב".

כך היה אורג את מסך הפתח, אלא שהפרכת מעשה חשב ומסך הפתח מעשה רקם, שנאמר ועשית מסך לפתח האהל, דברי רבי נחמיה, שהיה רבי נחמיה אומר, כל שנאמר בו מעשה חשב, שני פרצופים, ומעשה רקם אינו אלא פרצוף אחד בלבד.

וקני המנורה היו מכונין כנגד רחבו של שלחן הזהב, ושלחן הזהב היה נתון כנגד הפתח וחולק את הבית מחציו ולפנים, ומכון היה כנגד הפרכת, שנאמר (להלן ל, ו) ונתתה וגו'. ומן הקרשים שבדרום עד קני המנורה שתי אמות ומחצה, מקני המנורה עד השלחן חמש אמות, מן השלחן עד הקרשים שבצפון שתי אמות ומחצה, הא למדת שרחבו עשר אמות. מן הקרשים שבמערב עד הפרכת עשר אמות, מן הפרכת עד קני המנורה חמש אמות, ממזבח הזהב עד (המזבח) עשר אמות, הא למדת שארכו שלושים אמה.

**רמז שעג** כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני (שהוא) [שהן] כקרקע, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, מפני שהן מצפין. מזבח הנחשת דכתיב (לעיל כ, כא) "מזבח אדמה תעשה לי". מזבח הזהב, דכתיב "המנרה והמזבחת", איתקשו מזבחות זו לזו. וחכמים אומרים, מפני שהן מצפין. אדרבה כיון דמצפין נינהו, נטמאו. אימא, וחכמים מטמאין מפני שהן מצפין. ואיבעית אימא, רבנן לרבי אליעזר קאמרי, מאי דעתך, משום דמצפין, מיבטל בטיל צפויין גבייהו. אמר רבי אליעזר, תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחמר מסלמנדרא, ומה סלמנדרא שתולדת האש הוא, הסך מדמו אין האור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב (ירמיה כג, כט) "הלוא כה דברי כאש", על אחת כמה וכמה, וכתיב (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". אמר רבי שמעון בן לקיש, פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחמר ממזבח הזהב, ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעבי דינר זהב כמה שנים, אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצוות כרמון, שנאמר (שה"ש ד, ג) "כפלח הרמון רקתך", אל תקרי 'רקתך' אלא 'ריקנין שבך', על אחת כמה וכמה.