# פרק כ"ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/tetzaveh/perek-28/

**פסוק א** **רמז שעט** ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. זה שאמר הכתוב (תהלים סה, ה) "אשרי תבחר ותקרב", אשרי מי שבחרו הקדוש ברוך הוא אף על פי שלא קרבו, ואשרי מי שקרבו אף על פי שלא בחרו. אי זהו שבחרו, זה אברהם, שנאמר (נחמיה ט, ז) "אתה ה' האלהים אשר בחרת באברם", אבל הוא לא קרבו, וקרב את עצמו. יעקב, בחרו הקדוש ברוך הוא, שנאמר (יעקב) ["וישראל] בחרתי בו", ואומר (תהלים קלה, ד) "כי יעקב בחר לו יה", והוא לא קרבו, וקרב את עצמו, שנאמר "ויעקב איש תם יושב אהלים". משה, בחרו, שנאמר (תהלים קו, כג) "משה בחירו", וקרב את עצמו. דוד, בחרו, שנאמר (שם עח, ע) "ויבחר בדוד עבדו", וקרב את עצמו שנאמר, "חבר אני לכל אשר יראוך". אשריהן אלו שבחרן הקדוש ברוך הוא אף על פי שלא קרבן. ויש שקרבן ולא בחרן. יתרו, קרבו הקדוש ברוך הוא ולא בחרו. רחב הזונה, קרבה הקדוש ברוך הוא ולא בחרה. אשרי אהרן בכפלים, שבחרו הקדוש ברוך הוא וקרבו, שנאמר (ש"א ב, כח) "ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן", וכתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, לכך דוד משבחן (תהלים סה, ה) "אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך".

לכהנו לי. בכל מקום, שנאמר לי, הרי זה לעולם ולעולמי עולמים (ברמז שס"ד).

**פסוק ד** ואלה הבגדים אשר יעשו וגו'. תנו רבנן. לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו'. עוד מעשה בגוי אחד שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע סופר שמקרא ואלה הבגדים אשר יעשו וגו'. בא אצל הסופר. אמר ליה, פרשהו לי. פרש לו. אמר ליה, הללו למי. אמר ליה, לכהן גדול. אמר אותו גוי בעצמו, אלך ואתגיר על מנת שתשימני כהן גדול. בא אצל שמאי. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, אמר, גירני על מנת שתשימני כהן גדול. גירהו. אמר ליה, כלום מעמידין לפני המלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע ל"והזר הקרב יומת" אמר, מקרא זה על מי נאמר. אמרו לו, אפלו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחמר בעצמו. אמר, ומה ישראל שנקראו בנים למקום, מתוך שאהבן קראן "בני בכרי ישראל", כתיב בהו "והזר הקרב יומת", גר הקל הבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה וכו'.

**פסוק ה** והם יקחו את הזהב. תנו רבנן. קפה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. נגבית בשנים, לפי שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים. ומתחלקת בשלשה, לפי שהוא כדיני ממונות. אין עושין שררה פחות משנים, דאמר קרא והם יקחו את הזהב. שררות הוא דלא ליעביד, הא הימוני מהימן, מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר, מעשה ומנה רבי שני אחים על הקפה. מאי שררותא, לפי שממשכנין על הקפה אפלו בערב שבת. איני, והכתיב "ופקדתי על כל לחציו", אלו גבאי צדקה. לא קשיא, הא דאמיד הא דלא אמיד, כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ושקל מניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

**פסוק י-יא** תניא. אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, [משום שנאמר פתוחי חותם], ואין מסרטין עליהן באיזמל, משום שנאמר (להלן פסוק כ) במלואתם, אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן, כתאנה שנבקעת לימות החמה ואינה חסרה כלום, וכבקעה זו, שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום. תנו רבנן. שמיר זה בריתו כשעורה, ומשבעת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמד לפניו. במה משמרין אותו, בספוגין של צמר ומניחין אותו באוטני של אבר מלאה סבין ושעורין.

ששה משמתם על האבן האחת. שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו, אחת מכאן ואחת מכאן, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהן, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר ששה משמתם וגו' . [ואת שמות] הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם שנית. כתולדתם ולא ראשונה כתולדתם, מפני שיהודה מקדם, וחמשים אותיות היו, עשרים וחמש על אבן אחת ועשרים וחמש על אבן אחת. רבי חנינא בן גמליאל אומר, לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני, בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני השפחות באמצע, אם כן מה תלמוד לומר כתולדתם, כדרך שקרא להן אביהן ולא כדרך שקרא להם משה, ראובן ולא ראובני, שמעון ולא שמעוני. הני חמשים אותיות, חמשים נכי חדא הויין. אמר רבי יצחק, יוסף הוסיפו לו אות אחת, שנאמר (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו", רב נחמן בר יצחק אמר, כתולדתם, בכל התורה כלה בנימן חסר, והכא בנימין שלם, (בראשית מה, יד) "ואביו קרא לו בנימין".

**פסוק יג-לה** **רמז שפ** ועשית משבצת זהב. זה שאמר הכתוב "כל כבודה בת מלך פנימה". שבעה בנים היו לה לקמחית וכלן שמשו בכהנה גדולה. שלחו לה חכמים ואמרו לה, מה מעשיך. אמרה להם, יבוא עלי כך וכך אם ראו קורות ביתי שערות ראשי מימי. אמרון, כל קמחיא קמח וקמחא דקמחית סלת, וקרון עלה (תהלים מה, יד) "כל כבודה בת מלך פנימה". מה שכרה, (שם) "ממשבצות זהב לבושה", אלו כהנים גדולים שמשמשין בבגדי כהנה, שנאמר ועשית משבצת זהב.

תנו רבנן. דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה, משזר, שמנה, מעיל שנים עשר, פרכת עשרים וארבעה, חשן ואפוד עשרים ושמנה. שש, חוטן כפול ששה מנלן. אמר אביי, חמשה קראי כתיבי, (להלן לט, כז כח) "ויעשו את הכתנת שש וגו', ואת פארי המגבעת שש, ואת מכנסי הבד שש משזר". כמה קראי הוו, חמש, חד לגופיה, דכיתנא ניהוי, וחד, שיהא חוטן כפול ששה, וחד שיהו שזורין, וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, וחד לעכב. מאי משמע דהאי שש לישנא דכיתנא הוא. אמר קרא "בד", דבר העולה מן הקרקע בד בבד. ואימא עמרא. עמרא מפצל. כיתנא נמי מפצל. כיתנא אגב לקותא מפצל. רבינא אמר, מהכא, (יחזקאל מד, יח) "פארי פשתים יהיו על ראשם" וכו', גמרא גמירי ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. משזר, שמונה, מנלן, שנאמר "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר", ויליף "משזר" "משזר" מפרכת, מה להלן עשרים וארבעה אף כאן עשרים וארבעה, דהוה כל חד וחד תמני. ונילף מחשן ואפוד, מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה. דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין אותו מדבר שנאמר בו "זהב". אדרבה דנין בגד מבגד, לאפוקי פרכת דאהל הוא. אלא מאבנט, דנין בגד שלא נאמר בו זהב מבגד שלא נאמר בו זהב. רב מרי אמר, תעשנו, לזה ולא לאחר. רב אשי אמר, ועשית, שיהו כל עשיותיו שוות, היכי נעביד, תלתא עשרה עשרה, הוו תלתין, נעביד תרי דתשעה וחד דעשרה, ועשית אמר רחמנא, שיהו כל עשיותיו שוות. מעיל שנים עשר, מנלן. דכתיב (פסוק לא) ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת, ויליף "תכלת" "תכלת" מפרכת, מה להלן ששה אף כאן ששה (דהוו להו כל חד וחד תריסר). ונילף משוליו, מה להלן שמונה אף כאן שמונה. דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט כלי. אדרבא דנין גופו מגופו, ואין דנין גופו מעלמא. היינו דאמרי, חד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש. פרכת עשרים וארבעה [ארבעה] דשתא שתא, לא דינא ולא דינא. חשן ואפוד עשרים ושמונה, מנלן. דכתיב ועשית חשן משפט וגו' כמעשה אפד תעשנו, ארבעה דשתא שתא, הא עשרים וארבעה, וזהב ארבעה, הא עשרים ושמונה. ואימא זהב נמי ששה. אמר קרא, (להלן לט, ג) "וקצץ פתילם. פתיל, פתילם, ארבע. רב אשי אמר, אמר קרא, ועשית, שיהיו כל עשיותיו שוות. הלכך לא אפשר.

אמר רב אלעזר, המזיח את החשן מעל האפוד והמסיר בדי ארון, לוקה, שנאמר ולא יזח החשן, (לעיל כה, טו) "ולא יסרו ממנו". ודלמא הכי קאמר רחמנא, חדקינהו ועבדינהו (שפה) [שפיר] כי היכי דלא יזח ולא יסרו. מי כתיב שלא יזח ושלא יסרו. אמר רבי יהודה, המקרע בגדי כהנה לוקה, שנאמר (פסוק לד) לא יקרע. ודלמא הכי קאמר רחמנא, עביד שפה כי היכי דלא יקרע. מי כתיב שלא יקרע.

איני והא אמר רבי ענני בר ששון, למה נסמכה פרשת בגדי כהנה לפרשת קרבנות, לומר לך, מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהנה מכפרין, כתנת מכפרת על שפיכות דמים, וכן הוא אומר "ויטבלו את הכתנת בדם", מכנסים מכפרים על גלוי עריות, וכן הוא אומר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, דאמר רבי חנינא, יבוא דבר שבגבה ויכפר על מעשה גבה, אבנט מכפר על הרהור הלב, מהיכא דאיתיה (דכתיב על לב אהרן), חשן מכפר על הדינין, דכתיב חשן משפט, אפוד מכפר על עבדת אלילים, דכתיב (און) (הושע ג, ד) ["ואין] אפוד ותרפים", מעיל מכפר על לשון הרע, אמר רבי חנינא, יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול, ציץ מכפר על עזי פנים, כתיב הכא והיה על מצח אהרן, וכתיב התם (ירמיה ג, ג) "ומצח אשה זונה היה לך". לא קשיא, הא דלא אהנו מעשיו הא דאהנו מעשיו, אי אהנו מעשיו נגעים באין עליו, לא אהנו מעשיו מעיל מכפר. והאמר רבי (שמעון) [סימון], אמר רבי יהושע בן לוי, שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו להן כפרה בדבר אחר, שפיכות דמים ולשון הרע, שפיכות דמים בעגלה ערופה ולשון הרע בקטרת, +4(רמז שפא) ואמר רבי חנינא למדנו לקטרת שמכפרת, שנאמר (במדבר יז, יב) "ויתן את הקטרת" וגו'. תנא דבי רבי ישמעאל, קטרת מכפרת על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא, יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים וקשיא לשון הרע אלשון הרע. שפיכות דמים אשפיכות דמים לא קשיא, הא דידיע מאן קטליה הא דלא ידיע מאן קטליה. דידיע מאן קטליה בר קטלא הוא. במזיד ולא אתרי ביה. לשון הרע אלשון הרע לא קשיא, הא בצנעא הא בפרהסיא.

חשן המשפט על לבו. אמר רבי שמלאי, בשכר (לעיל ד, יד) "וראך ושמח בלבו" זכה בחשן המשפט על לבו.

אמר ריש לקיש, מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש (ומכניסו) [ומכבסו], משום שנאמר לא יקרע. מתיב רב אדא בר אהבה, העבין והרכין אין בהן משום שלש על שלש. אגב עביין חשיבי. והא בעי שבעה סממנין, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעה סממנין, ותניא אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש. וכי תימא דמבלע להו בהדי שבעה סממנין, דמעבר להו לכלהו בחד, והתנן, העבירן שלא כסדרן או שהעבירן שבעתן כאחד, לא עשה כלום. וכי תימא דמבלע להו בהדי חד מסממנין, והא צריך לכסכס שלש פעמים בכל אחד ואחד. דמבלע להו ברק תפל, דאמר ריש לקיש, רק צריך שיהא עם כל אחד ואחד.

תנו רבנן. בגדי כהנה אין עושין אותו מעשה מחט אלא מעשה אורג, שנאמר (פסוק לב) מעשה ארג. נתגעלו, אין מכבסין אותן לא בנתר ולא באהל. הא במים מכבסין. אמר אביי, הכי קאמר, הגעלו במים מכבסין, אותן בנתר ואהל, הגעלו בנתר ואהל, אף במים אין מכבסין אותן. ויש אומרים, אין מכבסין אותן כל עקר, שאין עניות במקום עשירות. תנו רבנן. מעיל כלו של תכלת, שנאמר כליל תכלת, (הא) [שוליו] כיצד, מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושין אותן כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכמין קתאות של קבעות שבראשי תינוקות, ותולה בו, ומביא שנים ושבעים זגין ובהן שבעים וששה ענבלין ותולה בו, שלושים וששה מצד זה ושלושים וששה מצד זה. רבי דוסא אומר בשם רבי יהודה, שלושים וששה היו, שמונה עשר מצד זה ושמונה עשר מצד זה. אמר רבי ענני בר ששון, כמחלקת כאן כך מחלקת במראות נגעים, דתנן מראות נגעים, רבי דוסא בן הרכינס אומר, שלושים וששה היו, עקביא בן מהללאל, אומר שבעים ושנים היו.

**רמז שפב** (פסוק לה) ונשמע קלו בבאו אל הקדש. רבי יוחנן, כד הוה סליק למשאל בשלמיה דרבי חנינא, היה מנענע, על שם ונשמע קולו. רבי חנניא בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי אזלי ללמד תורה אצל רבי (עקביא) [עקיבא] בבני ברק. שהו שם שלש עשרה שנה. רבי שמעון בן יוחאי שלח וידע מה גו ביתיה. רבי חנניא בן חכינאי לא הוה ידע מה גו ביתיה. שלחה לו אשתו בתך בגרה בוא והשיאה כו'. אף על פי כן צפה רבי עקיבא ברוח הקדש ואמר להן, כל מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה. קם, נסב רשותא ואזל. בעא לה בגו ביתא, ואשכח דפניית לזוית אוחרי. מה עבד, אזל, יתיב ליה על מלייתהן דנשיא ושמע קלא דברייתא אמרין, ברת חכינאי מלי קולתיך וסוק ליך. היה מהלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו ונכנס אחריה פתאום, לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצתה נשמתה. אמר לפניו, רבונו של עולם, עניה זו זו שכרה לאחר שלש עשרה שנה. חזרה נשמתה לגופה. אמר רבי שמעון, ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן. האוחז באמתו ומשתין, והמשמש מטתו ערם, והאומר דברים שבינו לבין אשתו בפרהסיא, והנכנס פתאום לביתו של חברו.

**פסוק לו** פתוחי חתם קדש לה'. ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, מקף מאזן לאזן, וכתוב עליו שתי שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקדש מלמטה, ואמר רבי אלעזר ברבי יוסי, ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת.

כי אתא רב דימי אמר, מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא, מציץ, אריג כל שהוא טמא, (ויקרא יא, לב) מ"או בגד", אריג ותכשיט כל שהוא, מ"כל כלי", ואף על גב דבמדין כתיב, גמר "כלי" "כלי" מהתם, מוסיף שק על הבגד, אף על פי שאינו אריג, טמא. למאי חזו. אמר רבי יוחנן, שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו.

תניא. כפה של צמר היתה מנחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון, לקים מה שנאמר ושמת אתו על פתיל תכלת.

**פסוק לח** ונשא אהרן את עון הקדשים וגו'. וכי איזה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי כבר נאמר (ויקרא יט, ז) "לא ירצה", אם עון נותר, הרי כבר נאמר (שם ז, יח) "לא יחשב", הא אינו נושא אלא עון טמאה שהתרה מכללה בצבור. מאי טמאה, אילימא שרץ, היכא אישתראי, אלא לאו, טמאת מת, ולאו כגון שנטמאה בעלים במת, אלמא נטמאו בעלים במת משלחין קרבנותיהן, ובמאי, אי בנזיר, (במדבר ו, ט) "וכי ימות מת עליו" כתיב, אלא לאו לעושה פסח, ולאו כגון שנטמאו בעלים במת. לעולם טמאת שרץ, ושם טמאה בעולם. ואיכא דדייקי ומייתי הכי, עון הקדשים אין, עון מקדישים לא, מאי טמאה, אילימא טמאת שרץ מי אישתראי בצבור, אלא לאו טמאת מת, ועון קדשים אין, עון מקדישים לא. לעולם טמאת שרץ, ושם טמאה בעולם.

מתקיף לה רבי זירא, אימא עון יוצא, שהתר מכללו בבמה. אמר אביי, אמר קרא לרצון להם לפני ה', עון דלפני ה' אין, דיוצא לא. מתקיף לה רבי אילפא, אימא עון שמאל שהתר מכללו ביום הכפורים. אמר ליה אביי, אמר קרא, עון, עון שהיה בו ודחיתיו, לאפוקי יום הכפורים שהכשרו בשמאל הוא. רב אשי אמר, אמר קרא, עון הקדשים ולא עון המקדישים. אמר ליה רב סמא בריה דרב אידי לרב אשי, ואימא עון בעלי מום שהתר מכללו בעופות. אמר ליה, עליך אמר קרא, "לא ירצה" (שם, כ) ו"לא לרצון יהיה לכם".

תנו רבנן. דם שנטמא וזרקו בשוגג, הורצה, במזיד, לא הורצה. במה דברים אמורים, ביחיד, אבל בצבור בין שוגג בין מזיד הורצה, ובכותי בין שוגג בין מזיד בין באנס בין ברצון, לא הורצה. ורמינהו, על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור. אמר רב יוסף, לא קשיא, הא רבנן הא רבי יוסי, דתניא אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה, במזיד, אין תרומתו תרומה, רבי יוסי אומר, בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה. והתניא, רבי אליעזר אומר, הציץ מרצה על אכילות, רבי יוסי אומר, אין הציץ מרצה על אכילות. איפוך. רבינא אמר, טמאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ורב שילא אמר, זריקתו, בין בשוגג בין במזיד הורצה, טמאתו, בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ולרב שילא, הא קתני, שנטמאו בין בשוגג בין במזיד. הכי קאמר, נטמא בשוגג, זורקו בין בשוגג בין במזיד.

לרצון להם כתיב. "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם". מנא ידעי. העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות בידוע שהגיע זמנה להבעל, אין פניה מוריקות בידוע שלא הגיע זמנה לבעל. סימנן לעביר' הדרוקן. כיוצא בדבר אתה אומר, (שופטים כא, יב) "וימצאו מישבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש [ל]משכב זכר". מנא ידעו, הושיב[ו]ן על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף. ונעברינהו לפני ציץ. אמר קרא, לרצון, ולא לפרענות. אי הכי במדין נמי. אמר רב אשי, כתיב (להם לרצון) [לרצון להם] ולא לפרענות, לאמות העולם אפלו לפרענות.

ציץ לא היה כתבו שוקע אלא בולט, כדינר זהב, דבולט, ולא כדינר, דאלו התם מגואי ואלו הכא מאבראי.

**רמז שפג** והיה על מצחו תמיד. תנא דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפלין ערב שבת עם חשכה. מאי טעמא. כיון דאמר רבה בר רב הונא חיב אדם למשמש בתפלין כל שעה, קל וחמר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד, תפלין שיש בהן הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. הלכך מדכר דכיר להו.

תניא. ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו, מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר, עודנו על מצחו מרצה, אינו על מצחו אינו מרצה. אמר ליה רבי שמעון, כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. אמר ליה רבי יהודה, הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטמאה התרה בצבור. מכלל דרבי שמעון סבר טמאה דחויה היא בצבור. אמר אביי, בנשבר הציץ כלי עלמא לא פליגי דלא מרצה, כי פליגי דתלא בסיכתא, רבי יהודה סבר על מצח(ו) ונשא, רבי שמעון סבר, תמיד לרצון להם. מאי תמיד, אילימא תמיד על מצחו, מי משכחת לה מי לא בעי מינם, מי לא בעי למיעל לבית הכסא, אלא תמיד מרצה הוא. ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד. ההוא שלא יסיח דעתו ממנו, דאמר רבה בר רב הונא, חיב אדם למשמש בתפלין וכו'. ולרבי שמעון דאמר תמיד מרצה, והא כתיב על מצח(ו) ונשא. ההוא לקבע לו מקום הוא דאתא. ורבי יהודה, לקבע לו מקום מנא ליה. מעל מצחו. ורבי שמעון נמי תיפוק ליה מעל מצחו. אין הכי נמי. אלא על מצח(ו) ונשא מאי עביד ליה. אמר לך, ראוי למצח מרצה, לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה. ורבי יהודה, נשבר הציץ מנא ליה. נפקא ליה ממצח, מצחו. ורבי שמעון מצח מצחו לא משמע ליה.

**פסוק מב** **רמז שפד** ועשה להם מכנסי בד. תניא. מכנסי כהנים למה הם דומים, כמין פלמניא של פרשים, למעלה, עד מתנים, למטה, עד ירכים, ויש להם שנצים, אין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה.