# פרק כ"ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/tetzaveh/perek-29/

**פסוק א-ט** והיו על אהרן ועל בניו. כל הזבחים שקבל דמן מחסר בגדים, פסולים. מנלן. דכתיב (להלן כט, ט) וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו, בזמן שבגדיהם עליהם כהנתן עליהן. והא מהכא נפקא, מהתם נפקא, דתניא, מנין לשתויי יין שאם עבד חלל, תלמוד לומר "יין ושכר אל תשת ולהבדיל בין הקדש ובין החל", מחסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים מנין, תלמוד לומר "חקה" "חקה" לגזרה שוה. אי מהתם הוה אמינא, הני מילי עבדה דזר חיב עליה מיתה אבל עבדה שאין זר חיב עליה מיתה אימא לא, קא משמע לן. ואכתי מהכא נפקא, מהתם נפקא, (ויקרא א, ז) "ונתנו בני אהרן הכהן" וגו', כהן בכהונו, כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה, אי מהתם הוה אמינא, הני מילי עבודה דמעכבה כפרה אבל עבדה דלא מעכבה כפרה לא. ואכתי, מהתם נפקא, "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים", כהנים בכהונן, כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה. אי מהתם הוה אמינא, חסור, אבל יתור לא, קא משמע לן.

תנו רבנן. היו בגדיו מסלקים מרשלים ומשחקים ועבד, עבדתו כשרה. לבש שתי כתנות, שני מכנסים, שני אבנטים, חסר אחת או יתר אחת, או שהיתה רטיה על בשרו תחת בגדו, או שהיו מטשטשים מרקעים, ועבד, עבדתו פסולה. אמר רב יהודה אמר שמואל, מרשלים כשרים, מסלקים פסולים. והתניא מסלקים כשרים. אמר רמי בר חמא, לא קשיא, כאן שסלקן על ידי אבנט כאן דליתנהו מעיקרא. רב אמר, אחד זה ואחד זה פסולין.

בעי רבא, נכנסה לו רוח בבגדו מהו, (ויקרא ו, ג) "על בשרו" בעינן והא ליכא, או דלמא, כיון דלא מפסיק ולא מידי, שפיר דמי. לישנא אחרינא. כנה מהו שתחץ, מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא, חיה מאי, מי אמרינן כיון דאזלא ואתיא, רביתא היא ולא חייצא, או דלמא, כיון דקפיד עלה חייצא. עפר מהו שיחץ. עפר ודאי חייץ. אלא אבק עפר מהו, בית השחי מהו שיחץ, (שם) "על בשרו" בעינן והא ליכא, או דלמא, דרך לבישה בכך. הכניס ידו (לחוץ) [לתוך חיקו] מהו, גופו חייץ או לא חייץ. נימא ודאי חייץ. מדלדלת, מהו. בעי מר רב רבי אשי, יצא שערו בבגדו מהו. שער כגופו דמי או לא. בעי רבי זירא, תפלין מהו שיחצו, אליבא דמאן דאמר לילה לאו זמן תפלין לא תבעי לך, דאי לילה חייצי ביום נמי חייצי, כי תיבעי' לך אלבא דמאן דאמר לילה זמן תפלין, מאי, מצוה דגופיה חייץ או לא חייץ. איגלגל מלתא ומטא לקמיה דרבי אמי אמר ליה, תלמוד ערוך הוא, תפלין דיד חוצצת. מאי שנא דיד, דכתיב "ילבש על בשרו" שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשר, דראש נמי הכתיב (פסוק ו) ושמת המצנפת על ראשו. תנא, שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין.

כיצד הלבישן. מאי דהוה הוה. אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא. לעתיד לבא נמי, כשיבא אהרן ובניו ומשה רבנו עמהן יאמרו. אלא כיצד הלבישן, למיסבר קראי. בני רבי חיא ורבי יוחנן, חד אמר, אהרן ואחר כך בניו, וחד אמר, אהרן ובניו בבת אחת. אמר אביי, בכתנת ומצנפת דכלי עלמא לא פליגי דאהרן ואחר כך בניו, בין בצואה בין בעשיה אהרן קודם, כי פליגי באבנט, מאן דאמר אהרן ואחר כך בניו, דכתיב "ויחגר אתו באבנט", והדר כתיב (שם, יג) "ויחגר אתם אבנט", ומאן דאמר אהרן ובניו בבת אחת, דכתיב (פסוק ט) וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו. ולמאן דאמר אהרן ובניו בבת אחת, הא כתיב "ויחגר אתו באבנט", [והדר כתיב] "ויחגר אתם אבנט". אמר לך, ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. ולמאן דאמר אהרן ואחר כך בניו, הכתיב וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו. אמר לך, ההוא אבנטו של כהן גדול זהו של כהן הדיוט, "ויחגר אתו באבנט" ויחגר אתם אבנט" למה לי, שמע מינה אהרן ואחר כך בניו. ובבת אחת מי משכחת לה. לא צריכא, דאקדים.

תניא. כשהן חוגרין אין חוגרין לא ממטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהן, שנאמר "לא יחגרו ביזע", אמר אביי במקום שמזיעין.

**פסוק יב** ולקחת מדם הפר ונתתה על קרנת המזבח באצבעך. תנו רבנן. (ויקרא ד, לד) "באצבעו ולקח", מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין. (שם) "באצבעו ונתן", מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין. אמר רבי שמעון, וכי נאמרה יד בקבלה, הואיל ולא נאמר יד בקבלה קבל בשמאל כשר. אמר אביי במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמיפלגי. אמר אביי, הא דרבי אלעזר בר רבי שמעון, מפקא מדאבוה ומפקא מדרבנן, דתניא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, כל מקום שנאמר אצבע בקבלה, שנה בקבלה פסול, בנתינה כשר, וכל מקום שנאמר אצבע בנתינה, שנה בנתינה פסול בקבלה כשר. והיכן נאמר אצבע בנתינה, דכתיב ולקחת מדם הפר ונתתה על קרנת המזבח באצבעך, וקסבר מקרא נדרש לפניו אבל לא לפני פניו ולא לאחריו. אמר רבה אמר רבי שמעון בן לקיש, כל מקום שנאמר אצבע וכהנה אינה אלא ימין, אצבע לא בעיא כהנה כהנה בעיא אצבע, אלא כהן למה לי, בכהונו.

**פסוק כח-לו** ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם. אמר רב חסדא, מתנות כהנה אין נאכלין אלא צלי, ואין נאכלין אלא בחרדל, מאי טעמא, למשחה, לגדלה, כדרך שהמלכים אוכלים.

(ויקרא כד, ט) והיתה לאהרן ולבניו. תנו רבנן. כהן גדול כיצד מקריב חלק בראש, אומר, עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש, אומר חטאת זו אני מקריב, ואוכל, ונוטל חלה אחת משתי חלות, ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים. רבי אומר, לעולם חמש, שנאמר "והיתה לאהרן ולבניו", מחצה לאהרן ומחצה לבניו.

ההוא קיסר דהוה סני ליהודאי. אמר להו לחשיבי דמלכותא, מי שעלתה לו נימא ברגלו יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער. אמרו ליה, יקטענה ויחיה. אמר ליה קטיעא בר שלום, חדא דלא מצית מכלת להו לכלהו, דכתיב "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", ועוד, קרו לך מלכותא קטיעא. אמר ליה, מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא לישדי לקמוניא חלילא. כד נקטין ליה ואזלי, אמרה ליה ההיא מטרוניתא, וי לה לאילפא דאזלא בלא מכסא. נפל על רישא וקטע. אמר, יהבית מיכסאי, חלפית ועברית. כי שדו ליה אמר, כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו. יצא רבי עקיבא ודרש, (ויקרא כד, ט) "והיתה לאהרן ולבניו", מחצה לאהרן ומחצה לבניו. יצתה בת קול ואמרה, קטיעא בר שלום מזמן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.

ההוא גברא דאמר לה לדביתהו, נכסי ליך ולבניך. אמר רב יוסף קנאי פלגא. אמר רב יוסף, מנא אמינא לה, דתניא, רבי אומר, "והיתה לאהרן ולבניו", לאהרן מחצה ולבניו מחצה. והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה.

אתמר. מלאים, רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר, כל הכתוב בהן מעכב בהן, וחד אמר, דבר המעכב לדורות מעכב בהן, שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן וכו'. מאי בינייהו. אמר רב יוסף, סמיכה איכא בינייהו, למאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב, מעכבא, למאן דאמר, דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן, לא מעכבא. ולדורות, מנלן דלא מעכבא. דתניא, (ויקרא א, ד) "וסמך" "ונרצה", וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר (שם יז, יא) "כי הדם הוא בנפש יכפר", ומה תלמוד לומר, "וסמך" "ונרצה", שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר. רב נחמן בר יצחק אמר, תנופה איכא בנייהו, למאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן מעכבא וכו'. ולדורות, מנלן דלא מעכב, דתניא, "לתנופה לכפר עליו", וכי תנופה מכפרת וכו'. רב פפא אמר, פרישת שבעה איכא בינייהו, למאן דאמר כל הכתוב בהן וכו', ולדורות, מנלן דלא מעכבא, מדקתני סיפא מתקינין ולא קתני מפרישין. רבינא אמר, רבוי שבעה ומשיחת שבעה איכא בנייהו וכו', ולדורות, מנלן דלא מעכבא, דכתיב (שם טז, לב) "וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו", (ילבש) ["ולבש"] מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (פסוק ל) שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אין לי אלא שנתרבה שבעה ונמשח שבעה, נתרבה שבעה ונמשח יום אחד, נתרבה יום אחד ונמשח שבעה, נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד ואפלו שעה אחת, מנין, תלמוד לומר "אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו", מכל מקום, הא אשכחן רבוי שבאה לכתחלה, משיחת שבעה לכתחלה מנלן, אי בעית אימא, מדאצטריך קרא למעוטי, ואי בעית אימא, דאמר קרא ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו', איתקש משיחה לרבוי, מה רבוי שבעה אף משיחה שבעה. מאי טעמא דמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן. אמר קרא, (פסוק לה) ועשית לאהרן ולבניו, ככה עכובא. התינח כל מלתא דכתיבא בהאי ענינא, כל מלתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן, גמר פתח, "פתח". רב משרשיא אמר, "ושמרתם את משמרת ה'", עכובא. רב אשי אמר, (שם) "כי כן צויתי", עכובא.

רבי עקיבא איקלע לגינזק. בעו מניה, קנקנים של גוים אסורין או מתרין, מתענין לשעות או אין מתענין לשעות, במה שמש משה שבעת ימי המלאים. לא הוה בידיה. אתא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה, הלכתא מתענין לשעות, קנקנים של גויים לאחר שנים עשר חדש מתרין, ובמה שמש משה שבעת ימי המלאים, בחלוק לבן שאין בו אימרא.

ואכלו אתם אשר כפר בהם. מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.

ושרפת את הנותר באש. אמר רבי סימאי, אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה. מאי טעמא יליף קדש "קדש", כתיב הכא "ואכליו עונו ישא כי את קדש" וגו' וכתיב התם ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא.

לא יאכל כי קדש הוא. תנן התם. הפגול והנותר אין מצטרפין. אמר רב יהודה אמר שמואל, לא שנו אלא לטמאת ידים, ומדרבנן הוא, אבל לענין אכילה מצטרפין, דתניא, רבי אליעזר אומר, לא יאכל כי קדש הוא, כל שבקדש פסול בא הכתוב לתן לא תעשה על אכילתו.

**פסוק לז-לט** תניא. רבי יוסי אומר, מתוך שנאמר כל הנגע במזבח יקדש שומע אני בין שראויין בין שאינן ראויין, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים מיחדים שהן ראויין, אף כל דבר שהוא ראוי. ורבי עקיבא אומר, עלה, מה עולה הראויה, אף כל בראוי. מאי בינייהו. אמר רב אדא בר אהבה, עולת העוף פסולה איכא בינייהו, מר מייתי לה מעולה ומר מייתי לה מכבשים. ולמאן דמייתי לה מכבשים, הא כתיב עלה. אי כתיב כבשים ולא כתיב עלה הוה אמינא אפלו מחיים, כתב רחמנא עלה. ולמאן דמייתי מעולה הא כתיב כבשים. אי כתיב עלה ולא כתיב כבשים הוה אמינא אפלו מנחה, כתב רחמנא כבשים. מאי איכא בין הני תנאי להני תנאי. דמתניתין, דתנן, המזבח מקדש את הראוי לאשים, אם עלה לא ירד, שנאמר (ויקרא ו, ב) "היא העלה על מוקדה", מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שראוי לאשים אם עלה לא ירד. רבן גמליאל אומר, כל הראוי למזבח וכו', מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שראוי למזבח אם עלה לא ירד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים, שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו. רבי שמעון אומר, הזבח כשר והנסכים פסולין הנסכים כשרין והזבח פסול אפלו זה וזה פסולים, הזבח לא ירד והנסכים ירדו. מאי איכא בין הני תנאי לתנאי דמתניתין. אמר רב פפא, קמצים שקדשו בכלים איכא בינייהו. לתנאי דידן לא ירד וכו'. אלו אם עלו לא ירדו, הלן והיוצא וכו'.

פרשה זו יפה נדרשת בפרשת פנחס. וזה אשר תעשה על המזבח (כתוב ברמז קפח).

**רמז שפה** כבשים. מעוט כבשים שנים. מה תלמוד לומר שני[ם], שיהו שניהם שוין. מנין שאף על פי שאינן שוין כשרין, תלמוד לומר כבש כבש, רבה למצוה הכי נמי דבעינן. ההוא מבעי' ליה לכדתניא, שנים ליום, כנגד היום, הא כיצד, תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה, מוספין ודאי צריכין שיהיו שניהן שוין. את הכבש האחד (כתוב בפסוק (לעיל טז, כא) "וחם השמש ונמס" ברמז רס"א). ועשרן סלת (כתוב לעיל בפסוק "שמן זית זך").

**פסוק מ** ונסך רביעת ההין לכבש האחד. ילמד שחרית משל ערבית. רבי אומר, של ערבית משל שחרית. בשלמא רבנן, האי בתמיד של בין הערבים כתיב, אלא רבי, מאי טעמא. אמר קרא, לכבש האחד, כבש שנאמר בו אחד, הוי אומר זה תמיד של שחרית. ורבנן, מאי אחד, מיחד שבעדרו. האי "ממבחר (נדריך) [נדריכם"] נפקא. חד בחובה וחד בנדבה, וצריכי.

**פסוק מב-מג** לדבר אליך שם, ונעדתי שמה לבני ישראל (כתוב ברמז רפ"ה).