# פרק ו'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/vaera/perek-6/

**פסוק א** עתה תראה, (כתוב בפרשת וארא בפסוק "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו").

ואחר באו משה ואהרן, ויהי כבואם אל שער בית המלך, והנה שני כפירי אריות אסורים שם בכבלי ברזל, ואין איש יוצא ובא מפניהם, לבד אשר יצוה המלך לבדו, וילכו האמנין ויסירו הכפירים בלחשיהם ויביאוהו. וימהר משה וינף את המטה על הכפירים ויתירם. ויבאו בבית המלך, והכפירים באו עמם בשמחה גדולה כאשר ישמח הכלב אל אדוניו בבואו מן השדה. ויהי כראות פרעה כן, ויתמה על ככה ויבהל מאד מפני האנשים כי היה תארם כתאר בני אלהים. ויאמר להם המלך, מה אתם רוצים, ויאמרו לו, "ה' אלהי העברים שלחנו אליך לאמר, שלח את עמי ויעבדני". ויירא מאד מפניהם ויאמר להם לכו היום ובאו למחר, ויעשו כדבר המלך. ויהי אחרי לכתם, וישלח פרעה ויקרא אל בלעם הקוסם וינו"ס וימברינו"ס בניו המכשפים וכל חרשי מצרים, ויבאו אל המלך ויספר להם המלך את אשר דברו אליו. ויאמרו החרטמים אליו, איך באו אליך האנשים מפני הכפירים, [ויאמר להם הניפו המטה עליהן] ויתירום ויבאו אלי, גם הכפירים נעשו ככלבים וישמחו לקראתם. ויען בלעם אל המלך, אין אלה כי אם מכשפים כמונו, ועתה שלח בעדם ויבאו ונבחנה אותם, ויעש המלך כן.

אמר עולא, בקש משה מלכות, ולא נתנו לו, דכתיב (לעיל ג, ה) "ויאמר אל תקרב הלם", ואין הלם אלא מלכות, דכתיב (ש"ב ז, יח) "מי אנכי אדני אלהים ומי ביתי כי הביאתני עד הלום". מיתיבי רבה, רבי ישמעאל אומר, יבמה מלך. אמר רבה, לו ולזרעו קאמרינן. וכל היכא דכתיב הלום, עד עולם הוא, והא גבי שאול כתיב "הבא עוד הלום איש", הוא אין, זרעו לא. איבעית אימא, הא הוה איש בשת. ואי בעית אימא, שאני שאול דאפלו בגויה לא קיימא, כדרב אלעזר אמר רב חנינא, בשעה שפוסקים גדלה לאדם, פוסקין לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנאמר (איוב לו, ז) "לא יגרע מצדיק עיניו, ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו", ואם הגיס דעתו הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר (שם, ח) "ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עני".

**פסוק ב** וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. זה שאמר הכתוב (תהלים נ, ז) "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי". אמר רב פנחס הכהן בר חמא, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, בשביל שקראתי אותך אלהים, שנאמר "ראה נתתיך אלהים לפרעה", אלהיך אני, ולכך נאמר וידבר אלהים אל משה, וגו'.

זה שאמר הכתוב (קהלת ז, ז) "כי העשק יהולל חכם", כשהחכם מתעסק בעיסקין, הן מערבבין אותו מן החכמה, "ויאבד את לב מתנה", מן התורה שנקראת מתנה, שנאמר (במדבר כא, יט) "וממתנה נחליאל", אפלו משה, שנאמר (לעיל פרק ה' פסוקים כב כג) וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה ומאז באתי אל פרעה וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו', מה שאני עושה לפרעה ולמצרים אתה רואה, אבל אין אתה רואה וכו'. באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא לישב עליו בדין, מנין, שנאמר וידבר אלהים אל משה, ואין אלהים אלא דיין שנאמר "אלהים לא תקלל", נכנסה סנגוריא ולמדה עליו זכות, שנאמר ויאמר אני ה', ואין ה' אלא רחמים, שנאמר (להלן לד, ו) "ה' ה' אל רחום וחנון".

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאני זקן אחד, אמר לי, בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך, מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין, ועל דבר זה נענש משה רבנו, שנאמר (לעיל ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה" וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא, חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך, אמרתי לאברהם (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", בקש מקום לקבר את שרה ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק "גור בארץ הזאת" וגו', בקש מים לשתות ולא הניחוהו עד שעשה מריבה, שנאמר (שם, כ) "ויריבו רעי גרר" וגו', ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליעקב "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה", בקש מקום לנטע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר על מדותי. ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אמרת לי (לעיל ה, כג ו, א) "והצל לא הצלת".

עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, ואין אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים.

דבר אחר, וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם. לא פרשתי להם אם מפרש הוא, ולך גליתי אותו, שאתה הולך לגאל את ישראל, כדי שתצליח. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה ליחידים גליתי שמי, אבל לעולם הבא, לכל ישראל אני מודיע שמי, שנאמר (ישעיה נב, ו) "לכן ידע עמי שמי".

ושמי ה' לא נודעתי להם. הרשעים קודמין לשמן. "נבל שמו", (ש"ב כ, כא) "שבע בן בכרי שמו". אבל הצדיקים שמם קודמן, שנאמר (ש"א א, א) "ושמו אלקנה", (רות ב, א) "ושמו בעז", "ושמו מרדכי", דומים לבוראם, ושמי ה' לא נודעתי להם. התיבון, והכתיב (בראשית כד, כט) "ושמו לבן". פרדכסוס. רבי ברכיה אומר, מלבן ברשע.

רבי סימאי אומר, מנין לתחית המתים מן התורה, שנאמר וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחית המתים מן התורה.

**פסוק ו-ח** **רמז קעז** והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, אתיא סבילה סבילה, כתיב הכא והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, וכתיב התם (תהלים פא, ז) הסירותי מסבל וגו'. ויוסף יצא בראש השנה מבית האסורין, כתיב (שם, ד) "תקעו בחדש שופר" וכתיב בתריה "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים", וכתיב (שם, ז) "הסירותי מסבל שכמו".

רבי סימאי אומר, ולקחתי אתכם לי לעם והבאתי אתכם, מקיש יציאתם ממצרים לביאתם בארץ, מה ביאתם לארץ שנים מששים רבוא, אף יציאתם ממצרים שנים מששים רבוא. אמר רבא, וכן לימות המשיח, שנאמר (הושע ב, יז) "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים".

והצלתי אתכם מעבדתם (כתוב ברמז קמ"ז).

ונתתי אתה לכם מורשה. שנו רבותינו, צלפחד היה בכור ונטל שני חלקים, והא אין הבכור נוטל בראוי כבמחזק. אמר רבא, ארץ ישראל מחזקת היא. מתיבי, רבי חדקא, שמעון השקמוני היה (לו) [לי] תלמיד חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכן היה אומר, יודע היה משה רבנו שבנות צלפחד יורשות הן, אלא לא היה יודע אם נוטלין חלק בכורה אם לאו, וראויה פרשת נחלות שתכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על שמן. ויודע היה משה שמקושש במיתה, שנאמר "מחלליה מות יומת", אבל לא היה יודע באיזה מיתה, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה, אלא שנתחיב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדך שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חיב ואי סלקא דעתך מחזקת היא להם, אמאי מספקא, מחזקת היא. מאי מספקא ליה, קרא גופא מספקא ליה, דכתיב ונתתי אתה לכם מורשה, אי ירשה היא להם מאבותם או דלמא מורישין ואינן יורשין, ופשטו ליה תרוייהו, ירשה היא להם מאבותם, ומורישין ואינן יורשין. כיוצא בדבר אתה אומר, (להלן טו, יז) "תבאמו ותטעמו", תביאנו לא נאמר אלא "תבאמו", מלמד שמתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין.

המוציא אתכם מארץ מצרים. תנו רבנן, המוציא לחם מן הארץ. ורבי נחמיה אמר, מוציא לחם. אמר רבא, מוציא, דכלי עלמא לא פליגי דלישנא דאפיק משמע, דכתיב "אל מוציאם ממצרים", כי פליגי בהמוציא, רבנן סברי, המוציא נמי דאפיק משמע, דכתיב (דברים ח, טו) "המוציא לך מים", רבי נחמיה סבר, כתיב המוציא אתכם מתחת וגו', ואכתי לא אפיק. ורבנן. הכי קאמר למשה, בתר דמפקינא לכו, עבידנא לכו מלתא כי היכי דתדעו דאנא הוא דאפיקית יתכון, דכתיב (פסוק ז) וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

**פסוק יב-יג** וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי. רבי אלעזר בן עזריה אומר, בארבע מקומות בקש משה לפני המקום, והשיבו על שאלותיו, שנאמר וידבר משה לפני ה' לאמר, שאין תלמוד לומר לאמר, אלא שאמר לו השיבני אם גואלן אתה אם לאו, עד שהשיבו המקום "ויאמר ה' אל משה עתה תראה". כיוצא בו (במדבר יב, יג) "ויצעק משה אל ה' לאמר", שאין תלמוד לומר "לאמר", אלא אמר לו השיבני אם מרפא אתה אם לאו, עד שהשיבו המקום (שם, יד) "ואביה ירק ירק בפניה". כיוצא בו (שם כז, טו טז) "וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה'", שאין תלמוד לומר "לאמר", אלא שאמר לו השיבני אם אתה ממנה עליהן פרנסים אם לאו, עד שהשיבו "קח לך את יהושע בן נון". כיוצא בו (דברים ג, כג) "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", שאין תלמוד לומר "לאמר", אלא אמר לו השיבני אם אני נכנס לארץ אם לאו, עד שהשיבו "רב לך" וגו' (שם א, לח) "יהושע בן נון העמד לפניך הוא יבא שמה".

הן בני ישראל לא שמעו אלי, קל וחמר איך ישמעני פרעה (כתוב בערך קנ"א).

**רמז קעח** וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. זה שאמר הכתוב "האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך". היכן דבר. בשעה שאמר לו (להלן לב, לד) "לך נחה את העם". עדין תלי תניא בדלא תניא. תלמוד לומר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, אמר להם, היו יודעין, בני סרבנין הם, טרחנין הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שהן מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

דבר אחר ויצום. צום לפרש מעבודה זרה. רבי יהודה בן בתירא אומר, הרי הוא אומר (לעיל פסוק ט) ולא שמעו אל משה מקצר רוח, וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח, נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחרות, ואינו שמח, אם כן מה תלמוד לומר ולא שמעו אל משה, אלא שהיה קשה בעיניהם לפרש מעבודה זרה, וכן הוא אומר (יחזקאל כ, ז ט) "ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וימרו בי ולא אבו [ל]שמע ואעש למען שמי לבלתי החל". וכן הוא אומר "משכו וקחו לכם", משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצות.

ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. צום לחלק כבוד למלכות. וכן (להלן יא, ח) "וירדו כל עבדיך אלה אלי", שאין תלמוד לומר "אלה", אלא שסופו לירד הוא בתחלה, אלא שמשה חלק כבוד למלכות. וכן מצינו ביוסף שחלק כבוד למלכות, שנאמר "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה". וכן מצינו ביעקב שחלק כבוד למלכות, (שם מח, ב) "ויתחזק ישראל וישב על המטה". וכן מצינו באליהו שחלק כבוד למלכות, שנאמר (מ"א יח, מו) "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ (לקראת) [לפני] אחאב". וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שחלקו כבוד למלכות, שנאמר "באדין קרב נבוכדנצר לתרע" וגו'. וכן מצינו בדניאל שחלק כבוד למלכות, שנאמר (שם ו, כא כב) "וכמקרבה לגבא לדניאל בקל עציב זעק", מהו אומר "אדין דניאל עם מלכא מלל מלכא לעלמין חיי".

רבי עקיבא אומר, כל פרשה שסמוכה לחברתה, למדה הימנה, שנאמר (במדבר כה, א) "וישב ישראל בשטים". רבי אומר, פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחק מזרח ממערב. כיוצא בו אתה אומר הן בני ישראל לא שמעו אלי, אמר לו המקום, (לעיל ג, יח) "ושמעו לקלך". כיוצא בו אתה אומר "ובת איש כהן כי תחל לזנות", (שם, י) "והכהן הגדל מאחיו", וכי מה ענין זה אצל זה, וכי אף הוא נשרף. משל למה הדבר דומה, לקטרין שהשלים שניו ולא שמש פלומי פילון שלו אלא ברח והלך לו, שלח המלך והביאו וחיבו לקטע את ראשו, עד שלא יצא להרג, אמר המלך, מלאו לו דינרי זהב והוציאו לפניו, ואמרו, אלו היית עושה כדרך שעשו אבותיך היית נוטל מדה של דינרי זהב, עכשיו אבדת נפשך ואבדת ממונך. כן בת כהן שזנתה, יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה, אלו עשית כדרך שעשתה אמך, זכית שהיה יוצא ממך כהן גדול כיוצא בי, ועכשיו אבדת את עצמך ואבדת את כבודך. כיוצא בדבר אתה אומר "כי אתם לא עמי", ואומר (שם ב, א) "והיה מספר בני ישראל כחול הים", וכי מה ענין זה אצל זה, משל למלך שכעס על אשתו, שלח אחר סופר שלו לבוא ולכתב לה גטה, ועד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו, אמר המלך, אפשר שיצא סופר זה מכאן ריקם, אלא אמר ליה, בוא, שאני כופל לה כתובתה. כיוצא בדבר אתה אומר, (שם יד, א) "תאשם שמרון כי מרתה באלהיה", ואומר "שובה ישראל עד ה'" וגו', וכי מה ענין זה אצל זה, משל למה הדבר דומה, למדינה שמרדה במלך, שלח פולמרכוס אחד להחריבה, היה אותו פולמרכוס בקי ומישב, אמר להם, טלו לכם ימים לשוב אל המלך ואם לאו הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלוני ולחברותיה, ולאפרכיא פלוני ולחברותיה, לכך נאמר "תאשם שמרון שובה ישראל".

**פסוק כג-כה** **רמז קעט** (פסוק כ) ויקח עמרם את יוכבד דדתו (כתוב ברמז צ"ה).

ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב. אמר רבי אלעזר, לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא אחות נחשון יצא ממנו פנחס. ופנחס לאו מיתרו קא אתי, והכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל, לאו דאתי מיתרו שפטם עגלים לעבודה זרה. לא, דקא אתי מיוסף שפטפט ביצרו. והלא שבטים מבזים אותו, ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל. אלא אי אבוה דאמיה מיוסף, אמא דאמיה מיתרו, אי אבוה דאמיה מיתרו, אמא דאמיה מיוסף. דיקא נמי דכתיב פוטיאל ולא כתיב פוטאל. אמר רבא, הנושא אשה צריך לבדק באחיה, שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב, ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון, אלא מה תלמוד לומר אחות נחשון, מכאן לנושא אשה שצריך לבדק באחיה. תנא, רב בנים דומין לאחי האם.

(פסוק כו) הוא אהרן ומשה ס"XבY.

**פסוק כח** ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. לפי שנאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים", שומע אני שהיה הדבור למשה ולאהרן, כשהוא אומר ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, אל משה היה הדבור ולא לאהרן, אם כן מה תלמוד לומר "אל משה ואל אהרן", אלא לומר כשם שהיה משה כלול לדברים, כך היה אהרן כלול לדברות, ומפני מה לא מדבר עמו, מפני כבודו של משה, נמצאת ממעט אהרן מכל הדברות שבתורה חוץ משלשה מקומות, לפי שאי אפשר.

דבר אחר. "אל משה ואל אהרן" למה נאמר. לפי שהוא אומר ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה, אין לי אלא משה דין לפרעה, אהרן מנין, תלמוד לומר "אל משה ואל אהרן", מקיש אהרן למשה, מה משה דין לפרעה אף אהרן דין לפרעה, מה משה אמר דבריו ואינו ירא אף אהרן אמר דבריו ואינו ירא, יכול כל הקודם במקרא קודם במעשה, תלמוד לומר הוא אהרן ומשה, ללמדך ששניהן שקולין זה כזה (כתוב ברמז ד).