# פרק ט'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/vaera/perek-9/

**פסוק ט** והיה לאבק על כל ארץ מצרים. והרי דברים קל וחמר, ומה אבק שאין דרכו להלך, הלך מהלך ארבעים (פרסה) [יום], קל וחמר לקול שדרכו להלך. הדא הוא דכתיב, (להלן יב, לז) "ויסעו מרעמסס סכתה", מהלך ששים [נוסחה אחרת מאה ועשרים] מיל, מהלך (ארבעים) [שלושים] פרסה, והיה קולו של משה הלך מהלך ארבעים (פרסה) [יום] לקים מה שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

ויהי שחין אבעבעת. אמר רבי יהושע בן לוי, שחין שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים, לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה.

**רמז קפד** שנו רבותינו. אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה, בעל גרב וחזזית. וגרב לא, והכתיב גרב באורייתא, וחזזית לא, והכתיב חזזית באורייתא, דתניא, גרב, זה החרס, ילפת, זו חזזית המצרית, דאמר ריש לקיש, למה נקרא שמה ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה. בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא, כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא, אלא גרב אגרב קשיא. גרב אגרב לא קשיא, הא בלח הא ביבש, לח מתסי, יבש לא מתסי. והכתיב, (דברים כח, כז) "יככה ה' בשחין מצרים וגו' ובגרב ובחרס", מדכתיב ובחרס, הוי גרב לח, וקאמר (שם) "אשר לא תוכל להרפא". אלא תלתא גווני הוו, דקרא, יבש בין מבפנים בין מבחוץ, [מתניתין לח מבחוץ ומבפנים], דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים, דאמר רבי יהושע בן לוי, שחין שהביא הקדוש ברוך הוא וכו'.

**פסוק יא** ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין. כל מכה ומכה היו מוסיפין, הניחו ידיהם לחיקם והוציאום מצרעת כשלג, ולא נתרפאו עד יום מותן. וכן כל מכה ומכה היו מוסיפין (עד יום מותן, וכן כל מכה ומכה היו מוסיפין מכה), עד שחין, דכתיב ולא יכלו החרטמים.

**פסוק טז** **רמז קפה** ואולם בעבור זאת וגו'. הוא נשתיר מכל הבכורות. וכן הוא אומר "מבכר פרעה", בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור, או לא בא ללמד אלא על בנו שהוא בכור, כשהוא אומר (שם) "הישב על כסאו" הרי בנו אמור, הא מה תלמוד לומר "מבכר פרעה", בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור ונשתיר מכל הבכורות. ובעל צפון נשתיר מכל היראות, כדי לפתות לבן של מצריים, עליו הכתוב אומר "משגיא לגוים ויאבדם".

**פסוק יח** כיצד היה הברד יורד. רבי פנחס ורבי יהודה הלוי, אחד מהם אומר, כחלזון הזה היה יורד ומקצץ את האילנות, שנאמר (תהלים עח, מז) "יהרג בברד גפנם". וחד אמר, כחנמל הזה היה יורד, שנאמר (שם) "ושקמותם בחנמל".

הנני ממטיר כעת מחר. שרט לו שריטה אחת על הכתל. אמר לו, למחר כשתגיע השמש לכאן אני מוריד ברד עליך. אשר לא היה כמהו. כמוהו לא היה אבל עתיד להיות, אימתי הוא מתקן, לסנחריב, דברי רבי סימון, רבי חנניה אומר, למכת גוג ומגוג, שנאמר "וגשם שוטף ואבני אלגביש".

**פסוק יט** שלח העז את מקנך. אמרו רבותינו, בכל המכות לא אמר פרעה ה' הצדיק אלא במכת הברד בלבד, למה, שאדם כשהוא מבקש להלחם עם חברו ונצח אותו, פתאום הוא בא עליו והורגו, אבל הקדוש ברוך הוא אמר לפרעה, ועתה שלח העז את מקנך". באותה שעה אמר, (להלן פסוק כז) "ה' הצדיק".

**פסוק כ** **רמז קפו** הירא את דבר ה'. מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, הטוב שבנחשים רצוץ את מחו, כתיב (להלן יד, ז) "ויקח שש מאות רכב", מהיכן היו, ואם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר (לעיל ט, ו) "וימת כל מקנה מצרים, ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך", ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר (להלן י, כו) "וגם מקננו ילך עמנו", משל מי היו, מהירא את דבר ה', נמצינו למדין שמהן היה תקלה לישראל.

**פסוק כג** וה' נתן קלת. בזכות התורה שנתנה בקולות, שנאמר "וכל העם ראים את הקולת".

וה' וכל סנקליטין שלו, גזרו שירד הברד.

וימטר ה'. בתחלה מטר, וכשירד נעשה ברד, שנאמר וימטר ה' ברד, למה, שאין הרעה דרה אצל הקדוש ברוך הוא. המטר היה יורד, והיה הרוח נכנס בו ועושה אותו ברד, שנאמר (תהלים קמח, ח) "רוח סערה עשה דברו".

(כתוב ברמז ת"פ).

**פסוק כד** ויהי ברד ואש מתלקחת. רבי יוסי בר חנינא אמר, צלוחית מלאה אש ומאחריה ברד. רבי יהודה אומר, צלוחית של ברד מלאה אש. רבי נחמיה אמר, אש וברד פתוכין זה בזה. אמר רבי חנן, טעמא דרבי יהודה, כהדא פרטתא דרמונא דחרצנתיה מתחמי מלגיו. טעמא דרבי נחמיה, כהדא אשתא (דקנדילא, שזגיו נראים מחוץ), דמיא ומשחא מערבין כחדא והיא דלקא גביהון. ויהי ברד ואש מתלקחת. אמר רבי יהודה ברבי סימון, מתקהא לעשות שליחותיה. אמר רב אחא, משל למלך שהיו לו שני לגיונות קשים, והיו נלחמין זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של מלך, עשו שלום ביניהם, והלכו ועשו מלחמתו של מלך, כך אש וברד רכובים (צריך לומר דבובים) זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של הקדוש ברוך הוא במצרים, עשו שלום ביניהם, והלכו ועשו מלחמתו לעשות נס בתוך נס, הדא הוא דכתיב, (איוב כה, ב) "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו". אמר רבי יעקב דכפר חנין, "המשל", זה מיכאל, "ופחד", זה גבריאל, לא זה מזיק את זה ולא זה מזיק את זה. תנא רבי שמעון בן יוחאי. הרקיע של מים, והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה. [הרקיע של מים, ומלאך של אש, והם דרים זה עם זה]. אמר רב אבין, לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפלו מלאך עצמו, חציו אש וחציו מים, והוא עושה שלום בו, דכתיב "ופניו כמראה ברק וגויתו כתרשיש". אמר רבי יוחנן, מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ולא מזל חמי מה דקדמוי. אמר רבי [לוי], כלהון סלקין כהדין דסלקין בסלמא, הפוך, לקים מה שנאמר (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו".

**פסוק כה-לג** והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה. מהו כי אפילת. פלאים עשה הקדוש ברוך הוא בהם. רבי יהודה אומר, לקושות היו. אמר לו רבי פנחס, והלא כתיב ואת כל עשב השדה, ואת אמרת בשביל שהיו קטנות לא נכו, אלא פלאים עשה הקדוש ברוך הוא בהם.

**פסוק כז** ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. הצדיק עליו את הדין, ומה שכר נטל על כך, שנתן להם מקום קבורה שנאמר (להלן טו, יב) "נטית ימינך תבלעמו ארץ".

הרשעים אינן מרננין עד שהוא מביא עליהם מכות, [אבל הצדיקים אינן כן], לכך נאמר (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה'", שנאמר "וירא כל העם וירנו", "רננו צדיקים ה'" אין כתיב כאן, אלא בה', בזמן שהן רואין אותו, וכן הוא אומר (להלן יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדלה", התחילו מרננין (להלן טו, א) "אז ישיר משה".

כצאתי את העיר. והלא דברים קל וחמר, ומה תפלה קלה לא היה במצרים, דבור חמור לא כל שכן, ומה שכתוב (להלן יב, א) ["ויאמר] ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים", חוץ לכרך.

שנו רבותינו. הרואה אבני אלגביש צריך שיתן הודאה ושבח למקום. מאי אלגביש. תנא, שעמדו על גב איש וירדו [על גב איש]. עמדו על גב איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד", וכתיב ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה, וירדו על גב איש, זה יהושע, שנאמר ["איש אשר רוח בו", וכתיב] (יהושע י, יא) "ויהי בנסם מפני (בני) ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים".

ויחדלו הקלות והברד. והיכן שרוי. אמרו רבותינו, נתלה באויר עד שיבא גוג ומגוג, שנאמר "וגשם שוטף ואבני אלגביש".

**פסוק לד** (לעיל ח, יא) "וירא פרעה כי היתה הרוחה". כך הרשעים, כשרואין שהצרה באה עליהן הן מכניעין עצמן, כשהצרה הולכת ורואין את הרוחה, חוזרין למעשיהם הרעים. אמות העולם מוסיפין וחוטאין, אבל ישראל (איכה ד, כב) "תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך", והקדוש ברוך הוא מכניסן לירושלים, שנאמר (תהלים קז, ב ג) "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים".