# פרק ל"ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/shemot/vayakhel/perek-35/

**פסוק א-ג** ויקהל משה. רבותינו בעלי אגדה אומרים. מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקדוש ברוך הוא, עשה לך קהלות גדולות, ודרש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה אסור והתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל. אם אתם עושים כסדר הזה, הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר "ואתם עדי נאם ה' ואני אל". וכן דוד הוא אומר (תהלים מ, י) "בשרתי צדק בקהל רב", וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דגמא של משיח היה, אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם.

ויקהל משה למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל כה, ח) "ועשו לי מקדש" שומע אני בין בחל בין בשבת, ומה אני מקים (לעיל לא, יד) "מחלליה מות יומת", בשאר כל המלאכות חוץ ממלאכת המשכן, [או אף במלאכת המשכן] ומה אני מקים "ועשו לי מקדש" בשאר כל הימים [חוץ מן השבת, או אף בשבת] והדין נותן ומה אם עבודה שאינה באה אלא מכל המכשירין הרי היא דוחה את השבת מכשירי עבודה שאין עבודה באה אלא מכחן דין הוא שידחה את השבת כגון שנטלה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין שומע אני יתקנם אף בשבת, תלמוד לומר ויקהל משה, בחל ולא בשבת. ויאמר אלהם אלה הדברים. רבי אומר. להביא שלשים ותשע אבות מלאכות, שאמר להם משה על פה.

הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי. אמר רבי חנינא. כנגד עבודות המשכן. רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אמר. כנגד מלאכות שבתורה. בעי רב יוסף. האי "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ממנינא הוא או לא. מספקא ליה משום דכתיב (להלן לו, ז) "והמלאכה היתה דים", והיאך, כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דלמא "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא, והאי "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר דשלימא ליה עבידתא. תיקו. תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא, אין חיבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו, אתם לא תזרעו, הם קצרו, ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, אתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד, הם הושיטו את הקרשים מעגלה לעגלה, ואתם לא תושיטו מרשות היחיד לרשות היחיד היכא דאיכא באמצע רשות הרבים.

הלכות שבת כהררין התלויין בשערה, מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא.

ששת ימים תעשה מלאכה .

וביום השביעי יהיה לכם קדש. לא יהו ישראל אומרים, הואיל ואנו מתרין לעשות מלאכה בבית המקדש נהא מתרין לעשות מלאכה בגבולין, תלמוד לומר וביום השביעי יהיה לכם קדש, לכם יהיה קדש ולמקום חל. כל העשה בו מלאכה יומת. ולא בו ובחברו. והרי שחל יום הכפורים להיות ערב שבת ועשה מלאכה בין השמשות, שומע אני יהא חיב, תלמוד לומר (כי) כל העשה בו מלאכה יומת, "בו" ולא בו ובחברו.

לא תבערו אש. למה נאמר לפי שהוא אומר (לעיל לד, כא) "בחריש ובקציר תשבת", שבת מהחריש בשעת הקציר, שבת מערב שביעית לשביעית, אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, יכול כן ישבת מערב שבת לשבת, והדין נותן, הואיל והשביעית לשם ה' ושבת לשם ה', אם למדת שהוא שובת מערב שביעית לשביעית כן מערב שבת לשבת, ועוד קל וחמר, אם שביעית שאין חיבין עליה לא כרת ולא מיתת בית דין הרי הוא שובת מערב שביעית לשביעית, שבת שחיבין עליה כרת ומיתת בית דין דין הוא שישבת מערב שבת לשבת או לא יהיה רשאי להדליק לו הנר ולהטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה, תלמוד לומר לא תבערו אש ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת. דבר אחר. לא תבערו אש ביום השבת. לפי שהוא אומר (ויקרא ו, ו) "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" שומע אני בין בחל בין בשבת ומה אני מקים "מחלליה מות יומת" בשאר כל מלאכות חוץ מן המערכה, או אינו אלא אף המערכה ומה אני מקים "לא תכבה" בשאר כל הימים חוץ מן השבת, תלמוד לומר לא תבערו אש בכל משבתיכם, במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש.

אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל. לא תבערו אש, למה נאמר. לפי שהוא אומר (דברים קא, כב) "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" שומע אני בין בחל בין בשבת ומה אני מקים מחלליה מות יומת בשאר כל המיתות חוץ ממיתת בית דין, או אף מיתת בית דין ומה אני מקים "ותלית אותו" בשאר כל הימים חוץ מן השבת, או אף בשבת, תלמוד לומר לא תבערו, שרפה היתה בכלל ויצתה ללמד, מה שרפה שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת.

רבי יונתן אומר. לא תבערו אש, למה נאמר. לפי שהוא אומר ויקהל משה שומע אני לא יהא חיב עד שיעבר על כל שלשים ותשע מלאכות, תלמוד לומר (לעיל לד, כא) "בחריש ובקציר תשבת". ועדין אני אומר עד שיעבר על שתים, ואם לאו אינו חיב, תלמוד לומר לא תבערו אש, הבערה היתה בכלל ויצאת ללמד, (אלא) מה הבערה מיחדת, שהיא אחת משלשים ותשע מלאכות וחיבין עליה בפני עצמה, אף כל שאר שלשים ותשע אבות מלאכות דין הוא שיהא חיב על כל אחת ואחת בפני עצמה. רבי נתן אומר. לא תבערו, למה נאמר. לפי שהוא אומר ויקהל משה שומע אני אינו רשאי להדליק לו את הנר ולהטמין לו את החמין ולעשות לו את המדורה מערב שבת, תלמוד לומר לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום טוב.

תנא דבי רבי ישמעאל. לא תבערו אש בכל משבתיכם מה תלמוד לומר. מה תלמוד לומר, אי לרבי יוסי ללאו, אי לרבי נתן לחלק, דתניא הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי, רבי נתן אומר, לחלק יצאת. אלא אמר רבא, תנא, מושבות קא קשיא ליה, מושבות מה תלמוד לומר, מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי. משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד. לפי שנאמר "וכי יהיה באיש חטא משפט מות" וכו' עד או אינו אלא אפלו בשבת, תלמוד לומר לא תבערו אש בכל משבתיכם, ולהלן הוא אומר (במדבר לה, כט) "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם", מה מושבות האמור להלן, בית דין, אף מושבות האמור כאן, בית דין, ואמר רחמנא לא תבערו אש בכל משבתיכם.

והשתא דאמרת חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי. אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ובענינא דמועדות כתיבי, תיבעי קדוש בית דין כי מועדות, קא משמע לן.

**רמז תט** מושב דכתיב גבי חלב ודם, למה לי. אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא, בזמן דאיכא קרבן ליתסר חלב ודם ובזמן דליכא קרבן לא ליתסר, קא משמע לן. מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי. אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב "על מצות ומרורים יאכלהו", בזמן דאיכא פסח, אין, בזמן דליכא פסח, לא קא משמע לן. ביאה דכתב רחמנא גבי תפלין ופטר חמור, למה לי. מיבעיא ליה, לכדתנא דבי רבי ישמעאל, עשה מצוה זו, שבשבילה תכנס לארץ.

מציתין את האור בלשכת בית המוקד עם חשכה. מנא הני מלי. אמר רבי יהודה. אמר קרא, לא תבערו אש בכל משבתיכם, בכל מושבות אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד. מתקיף לה רב חסדא. אי הכי, אפלו בשבת נמי. אלא אמר רב חסדא, קרא כי אתא למישרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מערב שבת הוא דאתא.

שבת שבתון. בכל מקום שבו שבות מוסיפין מחל על הקדש. כל העשה בו מלאכה יומת. רבי יהודה בן בתירא אומר. הרי גוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו את השבת, שלא יהו אומרים, הואיל וחללנו את מקצת השבת נחלל כלו, תלמוד לומר (לעיל לא, יד) "מחלליה מות יומת", כהרף עין. רבי אלעזר בן פרטא אומר. מנין אתה אומר כל מי שהוא משמר את השבת מעלין עליו כאלו עשה שבת, שנאמר (לעיל לא, טז) "ושמרו בני ישראל את השבת" וגו'. רבי אומר. מנין אתה אומר שכל מי שמשמר שבת אחת כתקנה מעלין עליו כאלו שמר שבתות מיום שבראן הקדוש ברוך הוא עד שיחיו המתים, שנאמר "ושמרו בני ישראל וגו' לדרתם".

**פסוק ה** כל נדיב לבו .

אמר שמואל. גמר בלבו, צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר (ויקרא ה, ד) "לבטא בשפתים". מיתיבי, "בשפתים", ולא בלב, גמר בלבו. מנין, תלמוד לומר (שם) "לכל אשר יבטא". אמר רבא, תריץ ואימא הכי, "בשפתים", ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורין, גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין, תלמוד לומר "לכל אשר יבטא".

**רמז תי** מיתיבי, (דברים כג, כד) "מוצא שפתיך", אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר כל נדיב לבו. שאני התם דכתיב "כל נדיב לב". ונגמר מינה. משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. ולמאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. הוי חלין וקדשים, וחלין מקדשים לא גמירי.

היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמכו. תניא. רבי אליעזר אומר. יש להם על מה שיסמכו, שנאמר כל נדיב לבו. ודלמא לאפוקי מדשמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קא משמע לן אף על גב דלא הוציא.

**פסוק כה** וכל אשה חכמת לב בידיה טוו (כתוב בויקחו לי תרומה בפסוק "ואת המשכן תעשה עשר יריעת" וברמז (שנ"ג)).

**פסוק כז** **רמז תיא** והנשאם הביאו את אבני השהם. כתיב (לעיל טז, כא) "וילקטו אתו בבקר בבקר", וכתיב "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר", מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. והנשאם הביאו. תנא. נשיאים ממש, וכן הוא אומר (משלי כה, יד) "נשיאים ורוח וגשם אין".

**פסוק ל-לא** ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל. זה שאמר הכתוב (קהלת ז, א) "טוב שם משמן טוב", טוב היה שמו של בצלאל משמן הטוב, למה, שפרסמו הקדוש ברוך הוא, שנאמר ראו קרא ה' בשם.

מזכירין ומניחין, (להלן לח, כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן", שבח לו. שבח לאביו שבח למשפחתו שבח לשבטו שכן יצא ממנו. מזכירין ומשחקים, "ושם אמו שלמית בת דברי", גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו גנאי למשפחתו שכך יצא ממנו, "עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח", גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו גנאי למשפחתו.

ראו קרא ה' בשם. מה צרך היה להזכר כאן חור. אלא שנתן חור נפשו על הקדוש ברוך הוא כשבקשו ישראל לעבד עבודה זרה ולא הניח להם, עמדו והרגו אותו, אמר ליה הקדוש ברוך הוא, חייך, שאני פורע לך. משל למה הדבר דומה, למלך שמרדו לגיונותיו עליו, עמד שר צבא שלו ונלחם בהם, אמר להם, במלך אתם מורדין, עמדו עליו והרגו אותו לגיונות, אמר המלך, חייך, אלו ממון נתת לי הייתי פורע לך, עכשיו נפשך נתת עלי, חייך כל בנים שיש לך אני אגדלם בעולם ואעשה אותן דכסין ואיפרכין. כך חור נתן נפשו על הקדוש ברוך הוא במעשה העגל, אמר ליה הקדוש ברוך הוא, חייך, כל בניך אני מגדלן בעולם הזה, שנאמר ראו קרא ה' בשם וגו' וימלא אתו רוח אלהים, ולא תאמר בצלאל בלבד, אלא כל מי שהיה עוסק במלאכת המשכן נתן בהם הקדוש ברוך הוא בינה וחכמה ודעת, שנאמר (להלן לו, ח) "ויעשו כל חכם לב", ולא תאמר בבני אדם אלא אפלו בהמה וחיה, ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל.

**רמז תיב** וכל השבח הזה מהיכן בא, משבטו של יהודה. זה שאמר הכתוב "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה", וכתיב (לעיל א, יז) "ותיראנה המילדת את האלהים", ומה פרע להן הקדוש ברוך הוא, (שם, כא) "ויעש להם בתים", בתי כהנה ומלכות, יוכבד נטלה כהנה ומלכות שכרה, משה ואהרן, ומה נטלה מרים שכרה, חכמה שנאמר "הן יראת ה' היא חכמה", העמיד ממנה בצלאל, שהיה חכם, שנאמר (לעיל לא, ג) "ואמלא אתו רוח אלהים".

ראו קרא ה' בשם ראו חכמה שנתתי בלבו. בשלשה דברים הללו נבראו שמים, שנאמר (משלי ג, יט כ) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו". ובשלשה דברים הללו נעשה בית המקדש, שנאמר (מ"א ז, יד) "בן אשה אלמנה" וגו'. ואף לעולם הבא יבנה בית המקדש בשלשה דברים הללו, שנאמר "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת" וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, (דברים לד, ט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה", וכתיב בעתניאל "ותהי עליו רוח ה'", וכן לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנאמר (יחזקאל לז, יד) "ונתתי רוחי בכם וחייתם".