# פרק ט"ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/acharei-mot/perek-16/

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן". מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא", "בני אהרן" - שלא חלקו כבוד לאהרן. "נדב ואביהוא" - לא נטלו עצה ממשה (שנאמר: "ויקחו"). "איש מחתתו" - איש מעצמו עשה, ולא נטלו עצה זה מזה. מנין כשם שעברת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו. רבי יוסי הגלילי אומר: על הקריבה מתו, ולא מתו על ההקרבה. רבי עקיבא אומר: כתוב אחד אומר: "בקרבתם לפני ה'", וכתוב אחד אומר: "ויקריבו לפני ה' אש זרה", הכריע: "בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני", הוי אומר: על ההקרבה מתו, ולא מתו על הקריבה בעצמה.

"דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת". אין אנו יודעין מה נאמר לו בדבור הראשון, רבי אלעזר בן עזריה אומר: משל. למה הדבר דומה, לרופא שנכנס אצל החולה, אמר לה: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לה: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שמא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון, לכך נאמר: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא". ואם בא מת הוא, שנאמר: "ואל יבא, ולא ימות" הא אם בא הוא מת כדרך שמתו בניו. לכך נאמר: "אחרי מות שני בני אהרן".

"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא", משום רבי ישמעאל אמרו: הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה אחד פתוח ואחד סתום, ילמדנו הפתוח על הסתום: מה פתוח דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש, אף סתום כן. ואי זה, זה דבור של יין ושכר, שנאמר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'", "וידבר ה' (אל משה ו) אל אהרן לאמר, יין ושכר אל תשת".

"אחיך" באל יבא, ואין משה באל יבא. או אחיך באל יבא ואין הבנים באל יבא, אמר רבי אלעזר: ודין הוא: ומה אם מי שנצטוה לבא נצטוה שלא לבא, מי שלא נצטוה לבא אינו דין שנצטוה שלא לבא. תמימים יוכיחו, שנצטוו לבא אל אהל מועד, נצטוו לבא שלא שתויי יין. אבל בעלי מומין שלא נצטוו לבא לא נצטוו שלא לבא שתויי יין. אף כאן המצוה נצטוה. תלמוד לומר: "דבר אל אהרן אחיך" - שאין תלמוד לומר "אחיך", ולמה נאמר "אחיך", לרבות את הבנים.

"ואל יבא בכל עת" - [זה יום הכפורים]. אמר רבי יהודה: צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר אוי לי, שמא נדחף אהרן ממחיצתו. "בכל עת" - יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לשתים עשרה שנה, יש עת לשבעים שנה, יש עת לעולם, יש עת לשעה - "ואל יבא בכל עת", יש עת ליום - ומים במשורה תשתה וגו' [מעת עד עת תשתה]. יש עת לשנה - "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים". יש עת לשתים עשרה שנה - "עד עת בא דברו". יש עת לשבעים שנה - "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה", ואומר: "עד בא עת ארצו". יש עת לעולם - "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא כשם שאתה סבור, לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לשתים עשרה שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם, אלא בכל עת שהוא רוצה, ובלבד שיהא נכנס בסדר הזה.

"בזאת יבא אהרן". רבי יודן אמר: כהן גדול בכניסתו לבית קדש הקדשים חבילות של מצות היו בידו: בזכות התורה - "וזאת התורה". בזכות המילה - "זאת בריתי אשר תשמרו". בזכות שבת - "אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שמר שבת מחללו". בזכות ירושלים - "זאת ירושלים בתוך הגוים". בזכות שבטים - "וזאת אשר דבר להם אביהם". בזכות יהודה - "וזאת ליהודה". בזכות ישראל - "זאת קומתך דמתה לתמר". בזכות תרומה - "וזאת התרומה", בזכות מעשר - "ובחנוני נא בזאת". בזכות הקרבנות - "בזאת יבא אהרן". רבי יהודה בר' אלעאי אומר: בשלשים וששה זגין בשלשים וששה רמונים. ורבנן אמרי: בשבעים ושנים זגין ובשבעים ושנים רמונים. חנניא בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי הלכו ללמד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברק. שהו שם שלש עשרה שנה. רבי שמעון בן יוחאי משלח וידע מה בגו ביתא. רבי חנינא בן חכינאי לא הוה ידע מה בגו ביתא. שלחה לו אשתו: בתך בגרה, בוא והשיאה. ואף על פי כן [לא הלך] צפה רבי עקיבא ברוח הקדש ואמר: כל מי שיש לו בת בוגרת, ילך וישיאנה. קם, נסב רשות ואזל, אזל, בעי לעיל לגו ביתה ואשכח דפניי לזוית אוחרי. מה עבד, אזל יתיב על מלתהון דנשיא, ושמע קלא דטליתא אמרין: בת חכינאי מלתי קולתיך וסק לך. מה עשה, היה מהלך אחריה, עד שנכנסה לתוך ביתו, נכנס אחריה פתאום, לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצאה נשמתה. אמר לפניו: רבונו של עולם, עניה זו - זו שכרה לאחר שלש עשרה שנה שהמתינה. באותה שעה חזרה נפשה לגופה. אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן: האוחז באמה ומשתין, והמשמש מטתו ערם, והאומר דבר שבינו לבין אשתו בפרהסיא, והנכנס לביתו פתאום, וכל שכן לתוך ביתו של חברו. רב אמר: אל תכנס לעיר פתאום, ואל תכנס לבית פתאום, בתך בגרה - שחרר עבדך ותנה לו. רבי יוחנן ברבי, כד הוה סליק למשאל שלמה דרבי חנינא, הוה מבעבע, על שם: "ונשמע קולו". "בזאת יבא אהרן" - רבי ברכיה בשם רבי לוי: "בזאת" - הכתוב מבשרו, שהוא חי ארבע מאות ועשר שנים. וכי תעלה על דעתך, שאהרן חי ארבע מאות שנה ועשר שנים. אלא מקדש ראשון, על ידי ששמשו בו באמונה, שמשו בו שמונה כהנים, הוא ובנו ובן בנו. מקדש שני - שמנים ושתים, ויש אומרים שמנים וארבעה, ומהן שמש שמעון הצדיק ארבעים וחמש שנה. כיון שחזרו להיות מוכרין אותו בדמים, היו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף ומחקיהן כסף. עמד אחד ושלח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות ומחקיהם של זהב. אמרו: כפה סיח את המנורה. רבי אחא הוה קרי עליהון: "יראת ה' תוסיף ימים - אלו ששמשו במקדש ראשון, "ושנות רשעים תקצרנה" - אלו ששמשו במקדש שני. רבי חנניה, חבריהון דרבנן: מפני מה כהן משמש בשמונה בגדים, אלא כנגד המילה שהיא לשמונה ימים, הדא הוא דכתיב: "בריתי היתה אתו". רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מפני מה אין כהן גדול משמש בבגדי זהב ביום הכפורים, אלא שאין קטגור נעשה סנגור, שלא לתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר: אתמול עשו להם אלהי זהב, והיום משמשין לפניך בבגדי זהב, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר: בשביל לחוס על ממונם של ישראל. רבי לוי אומר: מפני גאוה, על שם: "אל תתהדר לפני מלך". "בפר בן בקר" - זה אברהם אבינו, על שם: "ואל הבקר רץ אברהם". "ואיל לעולה" - בזכות יצחק, על שם: "והנה איל אחר נאחז". "עז" - בזכות יעקב, שנאמר: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים" - טובים לך וטובים לבניך. טובים לך - שעל ידיהם תקבל את הברכות, טובים לבניך - שעל ידיהם מתכפר להם ביום הכפורים, הדא הוא דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו'. אין לי אלא אבות, אמהות מנין, תלמוד לומר: "בד בבד". רבי ברכיה ור' ירמיה בשם רבי חיא בר אבא אמר: כשרות של מעלה כך שרות של מטה: מה שרות של מעלה: "איש אחד בתוכם לבוש בדים, כך שרות של מטה: "כתנת בד קדש" וגו'. "ולבשם" - תני רבי חיא: מלמד, שטעונין גניזה ואינן כשרין ליום הכפורים אחר. ורבי דוסא אומר: כשרין הן לכהן הדיוט: (שנאמר:) "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" וגו'. בשנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע, אמר: בכל שנה ושנה זקן אחד לבוש לבנים נכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי, אמר רבי אבהו: ומי יאמר שאדם היה, והלא הקדוש ברוך הוא נכנס עמו ויצא עמו בכבודו. אמר רבי אבהו: וכהן גדול לא אדם היה. אלא כההיא דאמר רבי פינחס: בשעה שהיה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, הדא הוא דכתיב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא".

"ואל יבא בכל עת" - ביום הכפורים. "אל הקדש" - לרבות שאר ימות השנה. ואמר רבי אלעזר: ודין הוא: ומה אם על יום שנצטוה לבא נצטוה שלא לבא, על יום שלא נצטוה לבא אינו דין שנצטוה שלא לבא. ישראל יוכיחו, שנצטוו לבא ברגלים ונצטוו שלא לבא ריקנין, אבל בשאר ימות השנה שלא נצטוו לבא לא נצטוו לבא (אלא) [שלא] ריקנין. אף כאן על יום שנצטוה נצטוה. תלמוד לומר: "אל הקדש" - לרבות שאר ימות השנה. "מבית לפרכת" - להזהיר על כל הבית. יכול על כל הבית במיתה, תלמוד לומר: "אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות. הא כיצד, "אל פני הכפרת" במיתה, ושאר כל הבית באזהרה. דבר אחר: "אל פני הכפרת" אשר על הארן" - מה תלמוד לומר, שיכול יהא כסוי לארון, תלמוד לומר: "כפרת" - כפרת לארון ואין כסוי לארון. יכול לא יהא כסוי לארון אבל יהא דבר חוצץ בין כפרת לעדות, תלמוד לומר: "וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות" - הא אין דבר חוצץ בין כפרת לעדות. "ולא ימות" - הרי זה ענש. "כי בענן אראה על הכפרת" - הרי זה אזהרה. יכול ענש ואזהרה נאמרו קדם למיתת בני אהרן, תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן". יכול שניהם נאמרו לאחר מיתת בני אהרן, תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפרת". הא כיצד, אזהרה נאמר קדם למיתת בני אהרן, ענש נאמר לאחר מיתת בני אהרן.

תנו רבנן: שבע הזאות שבפרה, שעשאן בין לא לשמן בין שלא מכונות - פסולות. שבפנים ושל מצרע, שלא לשמן - פסולות, שלא מכנות - כשרות. והתניא גבי פרה: שלא לשמן - פסולות, שלא מכונות כשרות, אמר רב חסדא: לא קשיא, הא רבי יהודה הא רבנן. דתניא: מחסרי כפרה שנכנסו לעזרה, בשוגג - חיב חטאת, במזיד - ענוש כרת. ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים והטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל - כלם בארבעים. "מבית לפרכת אל פני הכפרת" - במיתה. רבי יהודה אומר: להיכל כלו ומבית לפרכת - בארבעים, ואל פני הכפרת במיתה. במאי קא מפלגי, בהאי קרא: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך" וגו' - רבנן סברי: "אל הקדש" - בלא יבא, "מבית לפרכת ואל פני הכפרת" - בלא ימות. ורבי יהודה סבר: "אל הקדש מבית לפרכת" - בלא יבא, "ואל פני הכפרת" - בלא ימות. מאי טעמא דרבנן, אי סלקא דעתך כדקאמר רבי יהודה, לכתוב רחמנא "אל הקדש ואל פני הכפרת" ולא בעי "מבית לפרכת", ואנא אמינא: אהיכל מחיב, מבית לפרכת מבעיא. "מבית לפרכת" דכתב רחמנא למה לי, שמע מנה במיתה. ור' יהודה, אי כתב רחמנא "אל הקדש" ולא כתב "אל מבית לפרכת", הוה אמינא: מאי "קדש", מבית לפרכת, אבל היכל לאו נמי לא. ורבנן, ההוא לא מצית אמרת, דהיכל כלו איקרי קדש, דכתיב: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים". ור' יהודה מאי טעמא, אי סלקא דעתך כדקאמרי רבנן, לכתוב רחמנא "אל הקדש ומבית לפרכת" ולא בעי "אל פני הכפרת", ואנא אמינא: מבית לפרכת במיתה, אל פני הכפרת מבעיא. "אל פני הכפרת" דכתב רחמנא למה לי, שמע מנה: "אל פני הכפרת" - במיתה, "מבית לפרכת" - באזהרה. ורבנן, אין הכי נמי דלא צריך, והא דכתב "אל פני הכפרת" למעוטי דרך משפע. כדתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: "אל פני הכפרת קדמה" - זה בנה אב כל מקום שנאמר "פני" אינו אלא פני קדים. ולר' יהודה דאמר "אל פני הכפרת" - הכפרת דוקא, "והזה אל נכח" נמי דוקא. ורבנן, (אי מהתם) [מדהתם] לאו דוקא הכא נמי לאו דוקא. מתקיף לה רב יוסף: לרבי יהודה מד"אל פני" דוקא "על" (נכח) נמי דוקא, אלא במקדש שני דלא הוו ארון וכפרת הכי נמי דלא עביד הזאות, אמר רבה בר עולא: אמר קרא: "וכפר את מקדש הקדש" - מקום מקדש לקדש. רבא אמר: הא והא רבנן, הא דקאי מזרח ומערב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי. אמר מר: "ושבפנים ושבמצרע, שלא לשמן - פסולות, שלא מכונות - כשרות. "והתניא": בין שלא לשמן בין שלא מכונות כשרות, אמר רבא: כאן להכשיר, כאן להרצות.

תנו רבנן: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" - שלא יתקן מבחוץ ויכניס. להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים: יתקן בחוץ ויכניס, מאי דרוש, "כי בענן אראה על הכפרת". אמרו חכמים: והלא כבר נאמר: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'". אם כן למה נאמר: "כי בענן", מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן, תלמוד לומר: "וכסה ענן הקטרת וגו' ולא ימות" - הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חיב מיתה, תלמוד לומר: "וכסה". האי מ"וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם" נפקא, הכי קאמר: אין לי אלא ביום הכפורים, בשאר ימות השנה מנין, תלמוד לומר: וכסה. רב אשי אמר: חד למצוה, וחד לעכב. רבא אמר: חד לענש, וחד לאזהרה. דתניא: רבי אליעזר אומר: "ולא ימות" - זה ענש, "כי בענן אראה" - זה אזהרה וכו' כדלעיל. עד תלמוד לומר: "כי בענן אראה" - ועדין לא נראה. אלא מאי טעמא אענש, כדתנן: "רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן". מאי דרוש, "ונתנו בני אהרן הכהן אש" - אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט.

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחר שתקן מבחוץ והכניס, ביציאתו שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו אביו: אף על פי שצדוקין אנו מתיראין אנו מהפרושין. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה "כי בענן אראה על הכפרת", אימתי יבא לידי ואקימנו, עכשו שבא לידי לא אקימנו. אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת ומטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחטמו. ויש אומרים: ביציאתו נגף. דתני רבי חיא: כמין קול שמעו בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו כמין רגל עגל בין כתפיו, דכתיב: "ורגליהם רגל ישרה" וגו'. "בזאת יבא אהרן" - (כתוב ברמז תקי"ט).

"בזאת יבא אהרן" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "אל הקדש, אל פני הכפרת אשר על הארון" - שיכול אין לי אלא הקדש שיש בו ארון וכפרת, מנין לעשות קדש שאין בו ארון וכפרת כקדש שיש בו ארון וכפרת, תלמוד לומר: "אל הקדש" - לעשות קדש שאין בו ארון וכפרת, כקדש שיש בו ארון וכפרת. אתה אומר לכך נאמר "אל הקדש", לעשות קדש (וכו') שאינו (בא) [כזה] (כפר) [בפר] הזה, או אינו אומר אלא לעשות פר שאינו כזה (כקדש) [בקדש] הזה, ואי זה, זה פר הבא על כל המצות. והלא דין הוא: ומה אם פרו הבא על לא הודע דמו נכנס לפני ולפנים, פרו הבא על הודע אינו דין שיכנס בו לפני ולפנים. תלמוד לומר: "בזאת יבא אהרן בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה" - למעט פר הבא על כל המצות שלא יכנס דמו לפני ולפנים. "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה" - יכול מקום מתן דמו של פר שם מתן דמו של איל, אמר רבי יוסי: תלמוד לומר: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה" - איזהו עולה שצריך הכתוב למעטה, זה איל העולה, לכך נאמר: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה".

"כתנת בד קדש ילבש" - בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, ושל בין הערבים הנדואי של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשחר היה לובש פלוסין של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה. דכלי עלמא מיהת דשחרית עדיפי טפי, מנלן, דאמר קרא: "בד, בד" - מבחר שבבד. מאי משמע דהאי "שש" לשנא דכתנא הוא, אמר קרא: "בד (בבד") - דבר העולה מן הקרקע בד בבד. ואימא עמרא, עמרא מפצל. כתנא נמי מפצל, כתנא אגב לקותא מפצל. רבינא אמר: מהכא: "פארי פשתים יהיו על ראשם" וכו'. אלא גמרא גמירי, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.

"ומכנסי בד" - (כתוב למעלה ברמז תפ"ד).

"בד" - שיהו של בוץ, "בד" - שיהו חדשים, "בד" - שיהו כפולים, "בד" - שלא ילבש עמהם בגדים אחרים. יכול לא ילבש עמהן בגדי פשתן אבל ילבש עמהן בגדי צמר, תלמוד לומר: "בד". יכול לא ילבש עמהן בגדי קדש אבל ילבש עמהן בגדי חל, תלמוד לומר: "בד". מה תלמוד לומר "בד, בד" ארבעה פעמים, למעט (בהן) ארבעה כלים שנאמר בהן: "לפני ה'". מתוך שנאמר בחשן: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש" וגו', יכול יכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר: "בד" - ולא בחשן. מתוך שנאמר באפוד: "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון", יכול יכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר: "בד" ולא [באפוד. מתוך שנאמר במעיל: "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה'", יכול יכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר: "בד" - ולא] במעיל. מתוך שנאמר בציץ: "והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ה'", יכול יכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר: "בד" - ולא בציץ. "קדש ילבש" - שיהו של קדש. אין לי אלא אלו בלבד, מנין (לעשות) [לרבות] שאר בגדי כהנה ובדי אחיו הכהנים, תלמוד לומר: "בגדי קדש" - בנין אב לכל הבגדים שיהו של קדש.

**רמז תקעב** "ורחץ את בשרו במים" - שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. "את בשרו" - את הטפל לבשרו, וזהו שערו. וכי אצטריך הלכתא לרבו ומעוטו ולמקפיד ושאינו מקפיד, וכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: דבר תורה רבו ומקפיד עליו חוצץ, רבו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רבו שאינו מקפיד עליו משום רבו המקפיד, ומעוט המקפיד משום רבו המקפיד. ולגזור נמי על מעוטו שאינו מקפיד משום מעוט המקפיד, אי נמי משום רבו שאינו מקפיד, היא גופה גזרה ואנן נקום ונגזר גזרה לגזרה. דאוריתא לעיוני דילמא מקטר, אי נמי דילמא (אטום) [מאוס מידי] משום חציצה, ואתא עזרא תקן חפיפה. מנין שטעון טבילה, תלמוד לומר: "ורחץ במים את בשרו ולבשם". מנין המשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב שטעון טבילה, תלמוד לומר: "בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם". יכול אף המשנה מבגדי זהב לבגדי זהב ומבגדי לבן לבגדי לבן טעון טבילה, תלמוד לומר: "הם". יכול יטען טבילה בין מכנסים לכתנת בין כתנת לאבנט בין אבנט למצנפת, תלמוד לומר: "ולבשם" - כלן כאחד. ומה תלמוד לומר: "ילבש, יחגר, ויצנף", [לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים, אין לו, יכול לא ילבש של שחרית, תלמוד לומר "ילבש, יחגר, ויצנף"].

"ולקח את שני השעירם". מאי טעמא, דכתיב: "ולקח את שני השעירם" - מקיש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים. מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טמאת מקדש וקדשיו, דכתיב בה: "אשר לעם", אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עברות. ור' יהודה למאי אתקש, שיהו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא. מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רבא, רב אחא בר יעקב אמר: אתיא משעיר המשתלח, דאמר רחמנא: "ולקח את שני השעירם" - שיהו שניהם שוים, ולחוש דילמא חד מניהו טרפה, אלא משום דאמר זיל בתר רבא. וכי תימא מאי נפקא מנה, הא אין גורל קובע אלא בראוי לשם. וכי תימא דבדקי לה, והתנן: "לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים".

"ולקח את שני השעירים" - מלמד שמעכבין זה את זה.

"והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד" - מעמידן בשער נקנור, אחוריהן למזרח ופניהן למערב.

"ונתן אהרן על שני השעירם גרלות" - גורלות של כל דבר. יכול יתן שנים על זה ושנים על זה, תלמוד לומר: "גורל אחד לה'" - אין כתוב "לה'" אלא אחד, ואין עזאזל אלא אחד. יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה, תלמוד לומר: "גורל אחד לה'" - אין לה' אלא אחד, "וגורל אחד לעזאזל" אין לעזאזל אלא אחד. אם כן מה תלמוד לומר "גרלות", שיהו שניהן שוין, שלא יעשה אחד של כסף ואחד של זהב. "גורלות של כל דבר" - פשיטא, לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב, יכול אף זה כן, תלמוד לומר: "גורל, גורל" רבה, רבה של זית רבה של אגוז רבה של אשכרוע. תנו רבנן: "עזאזל" - שיהא עז וקשה. יכול בישוב, תלמוד לומר: "במדבר" - מנין שבצוק, תלמוד לומר: "גזרה". תניא אידך: "עזאזל" - קשה שבהרים, וכן הוא אומר: "ואת אילי הארץ לקח". תנא דבי רבי ישמעאל: "עזאזל" - שמכפר על מעשה עזא ועזאל (מלכי חבלה שירדו לארץ, ועליהם נאמר: "ויראו בני האלהים", ושם נכתב).

"והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל" - יכול ינתן על גביו, תלמוד לומר: "אשר עלה עליו" - שעלה לשמו מתוך קלפי. "ועשהו חטאת" - שאם מת אחד מהם משהגריל - יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה, ויאמר: אם שלשם מת - זה שעלה "לשם" יתקים תחתיו. ואם של עזאזל מת - זה שעלה עליו הגורל "לעזאזל" יתקים תחתיו. והשני ימות, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב וימכר, ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת הצבור מתה.

"ועשהו חטאת" - [שיאמר: "לה' חטאת"]. רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר: חטאת, אינו אומר אלא: לה'. אלו נאמר: "והשעיר אשר עליו" - הייתי אומר יניחנו עליו עד שעת שחיטה, תלמוד לומר: "עלה" - כיון שעלה שעה אחת שוב אינו צריך. "ועשהו חטאת" - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת. שיכול: ומה אם מקום שלא קדש הגורל קדש השם, מקום שקדש הגורל אינו דין שיקדש השם, תלמוד לומר: "ועשהו חטאת" - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת. תיובתא למאן דאמר הגורל לא מעכב, תיובתא. תנו רבנן: "יעמד חי" - עד מתי יהיה זקוק להיות חי, עד שעת מתן דמיו של חברו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת ודוי. במאי קא מפלגי, כדתניא: "לכפר" - בכפרת דמים הכתוב מדבר, וכן הוא אומר: "וכלה מכפר את הקדש" - מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: "לכפר" - בכפרה שבגופו הכתוב מדבר.

"יעמד חי" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "לשלח אתו לעזאזל המדברה" - שלוחו למיתה. יכול שלוחו לחיים, תלמוד לומר: "יעמד חי לפני ה'" - הא כיצד, יעמידנו חי לפני ה', וימיתנו בצוק. "לשלח אתו" - שאם נשפך הדם - ימות המשתלח, מת המשתלח - ישפך הדם. "לעזאזל" למקום הקשה שבהרים, יוכל אף לישוב, תלמוד לומר: "המדברה". מנין שיהא בצוק, תלמוד לומר: "אל ארץ גזרה".

"לשלח אותו לעזאזל" - אחד הוא משלח ואינו משלח שנים. רב פפא משמה דרבא אמר: ראשון משלח, סבר לה כרבי יוסי, דאמר: מצוה בראשון. דתנן: "המפריש פסח ואבד, והפריש אחר תחתיו, ואחר כך נמצא והרי שניהן עומדין. רבי יוסי אומר: "מצוה בראשון". רב שימי בר אשי אמר משמה דרבא: אחרון משלח, קסבר הואיל וגמר כפרה בו.

"והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" - זה הוא שאמרנו: שאם הביא משל צבור פסול. "וכפר בעדו ובעד ביתו" - זה ודוי דברים. כיצד מתודה, "אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, אני וביתי ובני אהרן עם קדושך. אנא בשם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים, שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, אני וביתי ובני אהרן עם קדושך. ככתוב בתורת משה עבדך: "כי ביום הזה יכפר עליכם". והן עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

"ושחט את פר החטאת אשר לו, ולקח מלא המחתה", ומביא אותו שם. נותנו לאחר למרס את דמו על הרבד הרביעי שבהיכל, כדי שלא יקרש.

"ולקח מלא המחתה והביא" - בכל יום חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום חותה בשל זהב, ובה היה מכניס. בכל יום היה חותה בשל ארבעה קבין ומערה לתוך שלשה קבין והיום חותה בשל שלשה קבין ובה היה מכניס. רבי יוסי אומר: בכל יום חותה בשל סאה ומערה לתוך שלשה קבין, והיום חותה בשל שלשה קבין, ובה היה מכניס. "גחלי" - יכול עוממות, תלמוד לומר: "אש". אי "אש", יכול שלהבת, תלמוד לומר: "גחלי אש", הא כיצד, מן הלוחשות הללו. מנין שתהא האש בטלה על גבי גחלים, תלמוד לומר: "גחלי אש". "מעל המזבח" - יכול מכל המזבח, תלמוד לומר: "מלפני ה'". הא כיצד, מן הסמוך למערב. אמר רבי יוסי: זה סימן: כל הנטל מבחוץ להנתן בפנים, נטל מן הסמוך לפנים. וכל היוצא מבפנים להנתן בחוץ, נתן על הסמוך בחוץ. תניא אידך: "ולקח מלא המחתה גחלי" - יכול עוממות ולא לוחשות, תלמוד לומר: "אש". אי "אש", יכול מחצה גחלת ומחצה שלהבת דעד דמטו להו לגואי הוו להו כלהו גחלים, אמר קרא: "ולקח מלא המחתה גחלי אש" - משעת לקיחה דליהוו גחלים. תנן: "הוציאו לו את הכף ריקם מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטרת מלשכת בית אבטינס, וחופן מלא חפניו: הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו". כף ביום הכפורים למה לי, "מלא חפניו והביא" אמר רחמנא, משום דלא אפשר. דהיכי נעביד, נעילה והדר ניעול, הבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות. נשקלה לקטרת בחפניו ונחתה למחתה דגחלים עלוה וליעול, כי מטי להתם היכי ליעביד, נשקלה בשניה (ונחתה) [למחתה], השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. הלכך כיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים. בעי רב פפא: חפן חברו ונתן לתוך חפניו מהו, "מלא חפניו" בעינן והא אכא, או דילמא "ולקח, והביא" בעינן וליכא, תיקו. איבעיא להו: מהו שיעשה מדה לחפינה, התם הוא דכתיב "בקמצו" - שלא יעשה מדה לקמץ, אבל הכא דלא כתיב בחפניו לא, או דילמא יליף "מלא, מלא" מקמץ. בעי רב פפא: בין הבינים של מלא חפניו מהו, "מלא חפניו והביא" בעינן והא אכא. או דילמא "ולקח, והביא" בעינן [והא ליכא. תיקו]. אמר רב פפא: פשיטא לי מלא חפניו כדחפני אינשי, חפן בראשי אצבעותיו מהו, (מלמעלה למטה) [מלמטה למעלה מהו], מן הצדדין מהו, חפן בזו ובזו וקרבן זו אצל זו מהו [תיקו]. מלא חפניו שאמרו, לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות. נתפזרה הקטרת ממלא חפניו מהו, ידו כצואר בהמה ופוסלין או דילמא ככלי שרת דמי ולא נפסל. חשב בחפינת קטרת מהו, יליף מלא מלא (מהתם) [ממנחה] מה התם מהניא מחשבה אף הכא מהניא מחשבה. חשב בחתית גחלים מהו, מכשירי מצוה כמצוה דמי או לא, תיקו. "קטרת" - משל צבור. "סמים" - שיהו סממניה בתוכה. "דקה" - מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר: "ושחקת ממנה הדק", מה תלמוד לומר "דקה", שתהא דקה מן הדקה. כיצד הוא עושה, מפריש שלשת מנין מערב יום הכפורים כדי למלאות ממנו מלא חפניו, ומחזירן למכתשת כדי לקים בה דקה מן הדקה. "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" - שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים וכו' כדלעיל. "ולקח מדם הפר" - נוטלו ממי שממרס בו. "והזה" - ולא מטיף. "והזה" - ולא זורק. "באצבעו" - באצבעו שבימין. "על פני הכפרת קדמה" - זה בנה אב שבכל מקום שנאמר "כפרת" - הפנים למזרח. דבר אחר: "על פני הכפרת" - לא היה מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. "ולפני הכפרת יזה שבע פעמים" - ולא שבע טפין. "שבע פעמים" - שיהא מונה שבע פעמים, אחת ושבע. תנו רבנן: אחת, אחת ואחת, וכו', דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אחת, אחת ושתים, אחת ושלש. דכלי עלמא מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, מאי טעמא, רבי אלעזר אומר: שלא יטעה בהזאות. ור' יוחנן אמר: אמר קרא: "אל פני הכפרת קדמה" - שאין תלמוד לומר "יזה", אלא ללמד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת. מאי ביניהו, אכא ביניהו דמנה ולא טעה. ורבי יהודה ור' מאיר לא פליגי, מר כי אתרה ומר כי אתרה.

"ושחט את שעיר החטאת אשר לעם" - שאין הכהנים מתכפרין בו. ובמה מתכפרין, בפרו של אהרן. יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר "אשר לו" מעתה אין להם כפרה. כשהוא אומר "וכפר על הכהנים", מצינו שיש להם כפרה. במה הן מתכפרין, מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי התר מכללו אצל ביתו, ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים שלא התר מכללו אצל ביתו. ואם נפשך לומר: "ביתו" כתיב, כלם קרויין ביתו, שנאמר: "בית אהרן ברכו את ה'". והאי "אשר לעם" להכי הוא דאתא, האי מבעי לה דקאמר רחמנא מדעם להוי, ההוא מן "ומאת עדת בני ישראל" נפקא. והאי "אשר לו" להכי הוא דאתא, האי מבעי לה לכדתניא: "אשר לו" - משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור. יכול שאינו מביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו, יכול יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרין בו, תלמוד לומר: "אשר לו". יכול לא יביא, ואם הביא כשר, תלמוד לומר: "אשר לו" - שנה עליו הכתוב לעכב. תנא הכי קשיא לה: מאי שנא בדעם דלא מכפרי דלא מחסרי בה ממונא בדאהרן נמי לא מחסרי בה ממונא, וקאמר: כלן קרויין ביתו. "והביא את דמו את מבית לפרכת" - מלמד שנכנס בו לפני ולפנים. אין לי אלא דם השעיר שהוא נכנס לפני ולפנים, מנין לדם הפר שיכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר: "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" - מה דם שעיר נכנס בו לפני ולפנים, אף דם הפר יכנס בו לפני ולפנים.

"והזה אתו על הכפרת" - למדנו למעלה בשעיר אחת, למטה בשעיר איני יודע כמה, הריני דן: נאמרו דמים למטה בפר ונאמרו דמים למטה בשעיר, מה למטה בפר שבע אף למטה בשעיר שבע. או כלך לדרך זו: נאמרו דמים למעלה בשעיר ונאמרו דמים למטה בשעיר, מה למעלה בשעיר אחד אף למטה בשעיר אחר. נראה למי דומה: דנין מטה ממטה ואין דנין מטה ממעלה. אדרבה: דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא. תלמוד לומר: "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" - כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע. למדנו למטה בשעיר שבע, למעלה בפר איני יודע כמה, הריני דן: נאמרו דמים למעלה בשעיר ונאמרו דמים למעלה בפר, מה למעלה בשעיר אחת אף כאן למעלה בפר אחת. או כלך לדרך זו: נאמרו דמים למעלה בפר ונאמרו דמים למטה בפר, מה למטה בפר שבע אף למעלה בפר שבע. נראה למי דומה: דנין למעלה מלמעלה ואין דנין מעלה ממטה. אדרבה דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא. תלמוד לומר: "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" - מה תלמוד לומר: "כאשר עשה", שיהו כל עשיותיו שוות: כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע, וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת. "והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת" - לא יאמר למטה בשעיר דלא צריך דגמר ממטה דפר, למה נאמר, לאקושי "על" ל"פני": מה "פני" דלאו על, אף "על" נמי דלאו על. אדרבה לא יאמר למעלה בפר דלא צריך דגמר ממעלה דשעיר, למה נאמר, לאקושי "פני" ל"על": מה "על" על ממש אף "פני" על ממש. האי מאי, אי אמרת בשלמא למטה דשעיר לאקושי למעלה דפר, מבעי לה לכדתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: "על פני הכפרת קדמה" - זה בנה אב כל מקום שנאמר "פני" אלו פני קדים. אלא אי אמרת למעלה דפר לאקושי למטה דשעיר, למאי אתא.

"וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל" - יש לי להביא בענין הזה שלש טמאות: טמאת עבודה זרה, וטמאת גלוי עריות, וטמאת שפיכות דמים. בעבודה זרה הוא אומר: "למען טמא את מקדשי", בגלוי עריות הוא אומר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות וגו' ולא תטמאו בהם", בשפיכות דמים הוא אומר: "ולא תטמא את הארץ". יכול על שלש טמאות הללו שעיר זה מכפר, תלמוד לומר: "מטמאת בני ישראל" - ולא כל טמאות. מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל טמאות, טמאת מקדש וקדשיו, אף כאן לא נחלק אלא טמאת מקדש וקדשיו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: ממקומו הוא מכרע, הרי הוא אומר: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל - מטמאתו של קדש. יכול על כל טמאות שבקדש יהא שעיר זה מכפר, תלמוד לומר: "ומפשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים דאינן בני קרבן אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה, תלמוד לומר: "לכל חטאתם" - כל חיבי חטאות במשמע. אמר מר: "יש לי בענין הזה להביא שלש (חטאות) [טמאות"]. טמאת עבודה זרה היכי דמי, אי במזיד בר קטלא הוא, אי בשוגג בר קרבן הוא. במזיד ולא אתרו בה, בשוגג ולא אתידע ליה. והכי נמי בשפיכות דמים, אי נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו. אמר מר: "מה מצינו שחלק". מאי חלק, דמיתי בעולה ויורד. "יכול על כל טמאות שבקדש יהא שעיר זה מכפר". כל טמאות שבקדש מאי נינהו, יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, האי בר קרבן הוא, לא צריכא דאתידע סמוך לשקיעת החמה, סלקא דעתך אמינא: אדמיתי ניתלי, קא משמע לן. אמר מר: "מנין ליש ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה". מאי קשיא לה, הכי קשיא לה: השתא דאמרת חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן. אי מה (חטאים) [פשעים] דאינן בני קרבן לעולם אף חטאים דאינן בני קרבן לעולם, ומאי ניהו, אין ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, אבל יש ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כיון דכי מתידע לה בר קרבן הוא אימא לא תלי לה, (קא משמע לן). וכי תימא אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, סלקא דעתך אמינא: תפוך מיפך, אמר קרא: "לכל חטאתם" - להך דאתו לכלל חטאת. ונכפר כפרה גמורה, אי כתיב מחטאתם כדקאמרת, השתא דכתיב: "לכל חטאתם" מכלל דבני חטאות נינהו. וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה, להגן עליו מן היסורין. על זדון טמאת מקדש וקדשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר. על שאר עברות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה כרתות ומיתות בית דין, שעיר המשתלח מכפר. מנא הני מלי, דתנו רבנן: וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" - פשעים - אלו המרדים, וכן הוא אומר: "מלך מואב פשע בי", ואומר: "אז תפשע לבנה". חטאות - אלו השגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה". קלות - הינו עשה ולא תעשה, חמורות - הינו כרתות ומיתות בית דין. הודע - הינו מזיד, לא הודע - הינו שוגג. אמר רב יהודה: הכי קאמר: על שלש עברות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד, אותן שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן. ואלו הן קלות: עשה ולא תעשה, ואלו הן חמורות: כרתות ומיתות בית דין. האי עשה היכי דמי, אי דלא עבד תשובה - "זבח רשעים תועבה", ואי דעבד תשובה - הא תניא: עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו. אמר רבי זירא: בדלא עבד תשובה ורבי היא, דתניא: רבי אומר: כל עברות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר. חוץ מהפורק על ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר, שאם עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, ואם לא - אין יום הכפורים מכפר. מאי טעמא דרבי, דתניא: "כי דבר ה' בזה" - זה הפורק על ומגלה פנים בתורה. "ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בשר. "הכרת" - לפני יום הכפורים, "תכרת" - לאחר יום הכפורים. יכול אפלו עשה תשובה, תלמוד לומר: "עונה בה" - לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. ורבנן, "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא, "עונה בה" - שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת.

**רמז תקעד** "וכן יעשה לאהל מועד" - כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל. מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה בהיכל. ומה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל.

"השכן אתם בתוך טמאתם" - אפלו בזמן שהם טמאים, שכינה ביניהם. אמר לה ההוא אפיקורוס לרבי חנינא: השתא נמי טמאים אתם, כדכתיב: "טמאתה בשוליה". אמר לה: תא חזי מה כתיב: "השכן אתם בתוך טמאתם" - אפלו בזמן שהם טמאים, שכינה שרויה ביניהן.

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד" - יכול אפלו בעזרה, תלמוד לומר: "באהל מועד". אין לי אלא באהל מועד שבמדבר, שילה ובית עולמים מנין, תלמוד לומר: "בקדש". אין לי אלא בשעת הקטרה, בשעת מתן דמים מנין, תלמוד לומר: "לכפר". אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר: "עד צאתו". "וכפר בעדו" - כפרתו קודמת לכפרת ביתו, וכפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קדם לכפרת כל קהל ישראל. אמר מר: "אין לי אלא בשעת הקטרה" - מאי משמע, אמר קרא: "וכפר בעדו ובעד ביתו" - איזו היא כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים וכל קהל ישראל, הוי אומר: זה הקטרת. וקטרת מי מכפרת, אין, דתני רב חנינא: למדנו לקטרת שמכפר שנאמר: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם". ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטרת מכפר, על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. כשם שפורשין מבין האולם למזבח בשעת הקטרה, כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, דאתיא "כפרה, כפרה" מיום הכפורים.

"ויצא אל המזבח" - מה תלמוד לומר, אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא על המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן, תלמוד לומר: "ויצא אל המזבח" - היכן היה, לפנים מן המזבח. תניא אידך: "לפני ה'" מה תלמוד לומר, אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן, תלמוד לומר: "מזבח קטרת הסמים" - הסמים לפני ה' ואין הכהן לפני ה'. תנו רבנן: היה מחטא ויורד, מהיכן מתחיל, מקרן מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, דברי רבי עקיבא. רבי יוסי אומר: מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שרבי יוסי הגלילי מתחיל שם רבי עקיבא פוסק, מקום שמתחיל רבי עקיבא שם רבי יוסי הגלילי פוסק. דכלי עלמא מיהת בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד, מאי טעמא, אמר שמואל: דאמר קרא: "ויצא אל המזבח" - עד דנפיק מכלי מזבח. "וכפר עליו" - כפרה שבגופו. "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" - שיהו דמיו מערבין. או אינו אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, תלמוד לומר: "אחת", דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. אמר לו רבי יאשיה: והלא כבר נאמר "אחת", אמר לו רבי יונתן: לומר לך: "אחת" - ולא שתים מדם הפר, ולא שתים מדם השעיר.

**רמז תקעה** תנן התם: "אברי חטאת שנתערבו באברי עולה, רבי אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את בשר החטאת למעלה כאלו הן עצים. וחכמים אומרים: תעבר צורתן ויצאו לבית השרפה". אמר ריש לקיש: לא שנו אלא תחלת חטאת ועולה, אבל סוף חטאת ועולה דברי הכל מקום שירים מקום עולה. רבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אמר: עדין היא מחלקת. מתיב רב הונא בר יהודה: "קדש הם" - שאם נתערב בדם קדשים אחרים יקרבו. מאי לאו סוף עולה ובכור, ושמע מנה: מקום שירים מקום עולה. לא תחלת עולה ובכור. מאי קא משמע לן, דאין עולין מבטלין זה לזה. האי מ"ולקח מדם הפר ומדם השעיר" נפקא, תנאי היא, אכא דנפקא לה מהכא ואכא דנפקא לה מהתם. תנן התם: דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם, כשר. נתערב ביין, רואין אותו כאלו הוא מים. נתערב בדם בהמה, או בדם חיה, רואין אותו כאלו הוא מים. רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" - הדבר ידוע שדמו של פר מרבה על דם השעיר, רבנן סברי: מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה, ור' יהודה סבר: מכאן למין במינו שאינו בטל.

"ונתן על קרנות המזבח" - מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון, שם הוא מסים על מזבח הפנימי. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: במקומו היה עומד ומחטא. ועל כלן הוא נותן מלמטה [למעלה], חוץ מזו שהיתה לפניו, שהיה נותן מלמעלה למטה.

"סביב" - רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן "סביב", מה סביב האמור כאן הפסק ארבע מתנות, אף סביב האמור להלן הפסק ארבע מתנות. "והזה עליו" - על טהרו של מזבח. "מן הדם" - מן הדם שבענין. "באצבעו" - באצבע שבימין. "שבע פעמים" - שיהא מונה שבע פעמים, הרי אחת ושבע. ["וטהרו] וקדשו מטמאת בני ישראל" - "טהרו" - לשעבר, "קדשו" לעתיד לבא. תניא: רבי חנינא אומר: מצד צפוני הוא נותן. רבי יוסי אומר: מצד דרומי הוא נותן. מר סבר פתחה בצפון קאי, ומר סבר בדרום קאי. דכלי עלמא היכא דגמרי מתנות דקרנות התם יהיב ברישא, מאי טעמא, "וטהרו וקדשו" - מקום שקדשו שם טהרו.

"וכלה מכפר את הקדש" - אם כפר - כלה, ואם לא כפר - לא כלה, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: מפני מה לא נאמר: אם כלה - כפר, ואם לא כלה - לא כפר, שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום. מאי ביניהו, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: משמעות דורשין אכא ביניהו, וחד אמר: שירים מעכבים אכא ביניהו. "וכלה מכפר את הקדש" - זה לפני ולפנים. "את אהל מועד" - זה היכל. "מזבח" - כמשמעו. מלמד שכל אחד כפרה בפני עצמו. מכאן אמרו: נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם, יביא [דם] אחר ויתחיל בתחלה. רבי אלעזר ור' שמעון אומרים: ממקום שפסק הוא מתחיל וכו'. גמר מתנות שבפנים נשפך הדם, יביא [דם] אחר ויתחיל מבחוץ. נתן מקצת מתנות בחוץ ונשפך הדם, יביא [דם] אחר ויתחיל בתחלה מבחוץ. רבי אלעזר ור' שמעון אומרים: ממקום שפסק. גמר את המתנות של (חוץ) [היכל] ונשפך הדם, יביא [דם] אחר ויתחיל על המזבח. נתן מקצת המתנות על המזבח ונשפך הדם, יביא [דם] אחר ויתחיל בתחלה על המזבח. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק. גמר את המתנות שעל המזבח ונשפך הדם, אין מתן יסוד מעכב וכו'. וכלן מטמאין בגדים ונשרפים בבית הדשן, דברי רבי אלעזר ור' שמעון. (ור' מאיר) [וחכמים] אומרים: אין מטמאין בגדים ואין נשפרים בבית הדשן אלא האחרון שגומר את הכפרה.

**רמז תקעו** "והקריב את השעיר החי - עד כאן זקוק להיות חי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "מדם חטאת הכפורים אחת בשנה" רבי מאיר סבר: חטאת אחת מסרתי לך ולא שני חטאות.

"וסמך אהרן את שתי ידו" - ויהו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה מקל וחמר: ומה זבחי יחיד שאינם טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה. זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שטעונין סמיכה. אמר רבינא: גמירי שתי סמיכות בצבור. תנן: "סמיכה בשתי ידים". מנא הני מלי, אמר ריש לקיש: דאמר קרא: "וסמך אהרן את שתי ידו", כתיב: "ידו" וכתיב: "שתי", זה בנה אב כל מקום שנאמר "ידו" הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. אזל רבי אלעזר ואמרה לשמעתתא בבי מדרשא, ולא אמרה משמה דריש לקיש, שמע ריש לקיש ואקפד, אמר לה: אי סלקא דעתך כל היכא דכתיב "ידו" תרתי משמע, למה לי למכתב "ידיו, ידיו", אקשי ליה כ"ד ידיו: "ידיו תביאינה", "ידיו רב לו", "שכל את ידיו". אשתיק. לבתר דנח דעתה אמר לה: מאי טעמא לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי, בסמיכה נמי כתיב: "ויסמך את ידיו עליו", סמיכה דבהמה קאמרי.

"והתודה עליו" - זה ודוי דברים. כיצד מתודה, "אנא השם, חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים, שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך, עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו', והם אומרים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". עונות - אלו זדונות. פשעים - אלו מרדים. חטאות - אלו שגגות. אין לי אלא ודאיהן, אנוסיהן ספיקותם מנין, תלמוד לומר: "לעונות, לכל עונות", ["פשעיהם], לכל פשעיהם", ["חטאתם], לכל חטאות". יכול אף חיבי חטאות ואשמות עמהן, תלמוד לומר: "ונתן אתם על ראש השעיר", ואין חיבי חטאות ואשמות עמהן. מכאן אמרו: חיבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים - חיבין להביא אחר יום הכפורים. חיבי אשמות תלוין - פטורין. מנא הני מלי, אמר אביי: דכתיב: "והתודה עליו" וגו', ותניא: "עונות" - אלו זדונות, וכן הוא אומר: עונה בה. "ואת פשעיהם לכל חטאתם" למה לי, לאקושי חטאים לפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר. "חיבי אשמות תלוין פטורין" - מנא הני מלי, דאמר קרא: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" - חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר.

"ושלח ביד איש עתי" - להכשיר את הזר. פשיטא, מהו דתימא כפרה כתיב בה, קא משמע לן. "עתי" - שיהא מזמן. "עתי" - ואפלו בשבת, למאי הלכתא, שאם חלה שעיר מרכיבו על כתפו. כמאן, דלא כרבי נתן דאמר: חי נושא את עצמו. אפלו תימא רבי נתן, חולה שאני. "עתי" - אפלו בטמאה. למאי הלכתא, לומר: שאם מטמא משלחו נכנס לעזרה ומשלח.

"ונשא השעיר עליו" - עליו הוא נושא, ואין שאר השעירים עמו. ועל מה שאר השעירים מכפרים, על טמאת מקדש וקדשיו. ואיזו היא טמאת מקדש וקדשיו ששאר שעירים מכפרין עליו, [שוגגים] מזידין בטמאת מקדש וקדשיו הרי הן בשעיר הפנימי. מכאן אמרו: את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, הרי זה בעולה ויורד. יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר: "מלבד חטאת הכפורים" - על מה שזה מכפר זה מכפר. מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף החיצון לא יכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. את שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרים אבל לא שעירי ראשי חדשים וכו' (ברמז תקל"ג). "ונשא השעיר עליו" - נוטל הקדוש ברוך הוא כל עונותיהם של ישראל ונותנן על עשו הרשע, שנאמר: "ונשא השעיר עליו" - ואין שעיר אלא עשו, שנאמר: "הן עשו אחי איש שער". "את כל עונתם" - אמר עשו: כמה כח יש לי שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי. באותה שעה נוטל הקדוש ברוך הוא עונותם ונותנו על בגדיו ונעשו אדמים, שנאמר: "מדוע אדם ללבושך", ישב ומכבסן עד שנעשו לבנים שנאמר: "לבושה כתלג חור". "אל ארץ גזרה" - (כתוב ברמז קט"ו). אברי שעיר המשתלח מה הן בהנאה, רב ושמואל. חד אמר: מתרין, וחד אמר: אסורין. מאן דאמר מתרין - דכתיב: - במדבר. ומאן דאמר אסורין - דכתיב: "גזרה". ומאן דאמר אסורין האי "מדבר" מאי עביד לה, מיבעי לה לכדתניא: "המדברה, המדברה, במדבר" - לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים. ואידך, האי "גזרה" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: אין "גזרה" אלא חתוכה. דבר אחר: אין "גזרה" - אלא דבר המתגזר ויורד. דבר אחר: שמא תאמר מעשה תהו הן, תלמוד לומר: "אני ה'" - אני גזרתיו ואין לך רשות להרהר בהן. אמר רבא מסתברא כמאן דאמר מתרין, לא אמרה תורה שלח לתקלה.

"ובא אהרן אל אהל מועד" - למה הוא בא, להוציא את הכף ואת המחתה. שכל הפרשה כלה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה. מאי טעמא, אמר רב חסדא: גמירי: חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קדושין. תניא: אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט וגו', ורחץ את בשרו במים ולבש את בגדיו" - הא למדת, שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן מנלן, תנא דבי רבי ישמעאל: קל וחמר: ומה בגדי זהב שאין נכנס בהן לפני ולפנים טעון טבילה, בגדי לבן שנכנס בהן לפני ולפנים אינו דין שטעון טבילה. אכא למפרך: מה לבגדי זהב שכן כפרתו מרבה, נפקא לה מדרבי, דאמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, תלמוד לומר: "כתנת בד קדש ילבש [וגו' ולבשם"] - הא למדת, שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. ואומר: "בגדי קדש הם ורחץ במים" - [הקשו כל הבגדים כלן זה לזה]. וחמש עבודות הן: תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קדושין, תלמוד לומר: "ופשט, ורחץ, ורחץ, ולבש". אשכחן מבגדי זהב לבגדי לבן, מבגדי לבן לבגדי זהב מנלן, תנא דבי רבי ישמעאל: קל וחמר: ומה בגדי לבן שאין כפרתן מרבה טעון טבילה, בגדי זהב שכפרתן מרבה אינו דין שטעון טבילה. אכא למפרך מה לבגדי לבן שנכנס בהן לפני ולפנים, הינו דקאמר: "ואומר בגדי קדש הם". אמר מר: תלמוד לומר "ופשט ורחץ ורחץ ולבש" - האי בטבילה כתיב, אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מדרבי, תנהו לקדוש. ונכתבה בלשון קדוש, הא קא משמע לן דטבילה כקדוש, מה קדוש במקום קדש אף טבילה במקום קדש. ור' יהודה קדוש מנא לה, נפקא לה מדרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר: קל וחמר: ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קדוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קדוש. אי מה להלן קדוש אחד אף כאן קדוש אחד, תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד" - שאין תלמוד לומר "אשר לבש" - כלום אדם פושט אלא מה שלובש, אלא להקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה טעון קדוש אף פשיטה טעון קדוש.

"והניחם שם" - מלמד שטעונין גניזה. רבי דוסא אומר: כשרין הן לכהן הדיוט. "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש" - בלשכת בית הפרוה. וחמש טבילות היו שם באותו היום. וכלם בקדש בבית הפרוה, חוץ מן הראשונה שהיתה בחל, על גבי שער המים, ובצד לשכתו היתה.

"ויצא ועשה את עלתו ואת עלת העם וכפר בעדו ובעד העם" - עולתו קודמת לעולת העם, כפרתו קודמת לכפרת העם. "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". "יקטיר" - אף בשבת, "יקטיר" - אף בטמאה.

"והמשלח את השעיר" וגו' - המשלח מטמא בגדים, ואין השולח מטמא בגדים. יכול משיצא חוץ לחומת העזרה, תלמוד לומר: (לעזאזל) [והמשלח]. יכול (משהגיע) [עד שיגיע] לצוק, תלמוד לומר: "והמשלח". הא כיצד, משיצא חוץ לחומת ירושלים, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: "לעזאזל יכבס" - אינו מטמא בגדים עד שהגיע לצוק. רבי שמעון אומר: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" - וזורקו בבת ראש ומטמא בגדים. "יכבס בגדיו ורחץ במים" - יכול גזרת המלך, תלמוד לומר: "ואחר יבא אל המחנה" - לא אמרתי אלא מפני טמאה, מה "אחר" האמור להלן מפני טמאה, אף "אחר" האמור כאן מפני טמאה.

**רמז תקעז** רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם, ובכלן כתיב בהן חקה. ואלו הן: אשת אחיו, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה אדמה. אשת אחיו מנין, "ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב: "יבמה יבא עליה" - בחייו אסורה לו, מת בלא בנים מתרת לו, וכתיב בה חקה: "ושמרתם את חקותי". כלאים מנין, "לא תלבש שעטנז", וסדין בציצית מתר, וכתיב בה חקה: "את חקותי תשמרו". שעיר המשתלח מנין, "והמשלח את השעיר יכבס בגדיו", והוא עצמו מכפר על אחרים, וכתיב בה חקה: "והיתה זאת לכם לחקת עולם". פרה מנין, דתנינן תמן: "כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמא בגדים", והיא עצמה מטהרת טמאים, וכתיב בה חקה: "זאת חקת התורה" וגו'.

"ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת" - ממשמע שנאמר: "ושרפו באש" מה תלמוד לומר "והשרף", מה תלמוד לומר, לגופה אצטריך, אלא מה תלמוד לומר "חטאת", לפי שלא למדנו אלא בפר יום הכפורים ששורפן מטמא בגדים, שאר הנשרפין מנין, תלמוד לומר: "חטאת, חטאת" דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם", שאין תלמוד לומר "לכפר בקדש", ומה תלמוד לומר "לכפר", למד על כל המתכפרין ששורפן מטמא בגדים. ואלו רבי יהודה לכפר לא משמע לה, מאי טעמא, לאו משום דמבעי לגזרה שוה. "לכפר בקדש" - אם כפרו במצותן נשרפין אבית הדשן ומטמאין בגדים, אם לא כפרו במצותן נשרפין אבית הבירה ואין מטמאין בגדים. "יוציא אל מחוץ למחנה" - להלן אתה נותן לו שלש מחנות וכאן אתה נותן לו מחנה אחת, אם כן למה נאמר: "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו", אלא (יוצא אל מחוץ למחנה והשרף) כיון שיצאו חוץ למחנה אחת השורפו מטמא בגדים. מכאן אתה אומר: היו סובלין אותו במוטות. יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו. יצאו אלו ואלו, אלו ואלו מטמאין בגדים.

"ושרפו באש את ערתם ואת בשרם" - תניא: רבי אומר: נאמר כאן עור ובשר ופרש ונאמר להלן עור ובשר ופרש, מה להלן על ידי נתוח ולא על ידי הפשט אף כאן על ידי נתוח ולא על ידי הפשט. והתם מנלן, דתניא: "וקרבו ופרשו, והוציא" מלמד שמוציאו שלם. יכול ישרפנו, נאמר כאן "ראשו וכרעיו" ונאמר להלן "ראשו וכרעיו", מה להלן על ידי נתוח אף כאן על ידי נתוח. אי מה להלן על ידי הפשט אף כאן על ידי הפשט, תלמוד לומר: "וקרבו ופרשו". מאי תלמודא, אמר רב פפא: כשם שפרשו בקרבו כך בשרו בעורו.

"והשורף" - שורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה מטמא בגדים. ואיזהו שורף, זה המסיע בשעת שרפה. יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים, תלמוד לומר: "אתם" - אותם מטמא בגדים, נעשו אפר אין מטמא בגדים. רבי שמעון אומר: אותם מטמא בגדים, נתך הבשר אין מטמא בגדים. מאי ביניהו, אמר רבה: דשויא חרוכא.

"והיתה לכם" - ולא לאחרים. "לחקת עולם" - לבית עולמים. "בחדש השביעי" - יכול (בכלן) בכלו, תלמוד לומר: "בעשור לחדש".

"תענו את נפשתיכם" - יכול ישב בחמה ובצנה כדי שיצטער, תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" - מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי שב ואל תעשה. אימא [היכא] דיתיב בשמשא וקא חיים לה לא לימא לה קום ותיב בטולא, היכא דיתיב בטולא וקא קריר לה לא לימא ליה קום ותיב בשמשא, דומיא דמלאכה, מה מלאכה לא חלקת בה אף ענוי לא תחלק בו. תניא אידך: "תענו את נפשתיכם" - יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער, תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" - מלאכה אסרתי לך במקום אחר וענוי אסרתי לך במקום אחר. מה מלאכה שחיבין עליה כרת ממקום אחר, אף ענוי שחיבין עליו כרת ממקום אחר, ואיזה, זה הפגול והנותר. ארבה אני את הפגול ואת הנותר שהן בכרת, ולא ארבה את הטבלין שאינן בכרת, תלמוד לומר: "תענו, [ועניתם] את נפשתיכם" - רבה. מרבה אני את הטבלין שהן במיתה, ולא ארבה את הנבלות שאינן במיתה, תלמוד לומר: "תענו, [ועניתם] את נפשתיכם" - רבה. מרבה אני את הנבלות שהן בלא תעשה, ולא ארבה את החלין שאינם בלא תעשה, תלמוד לומר: "תענו, [ועניתם] את נפשתיכם" - רבה. מרבה אני את החלין שאינן בקום אכל, ולא ארבה את התרומה והמעשר שהוא בקום ואכל, תלמוד לומר: "תענו, [ועניתם] את נפשתיכם" - רבה. מרבה אני תרומות ומעשרות שאינן בבל תותירו, ולא ארבה את הקדשים שישנן בבל תותירו, תלמוד לומר: "תענו, [ועניתם] את נפשתיכם - רבה. ואם נפשך לומר: הרי הוא אומר: ("תענו את נפשתיכם"), ["והאבדתי את הנפש ההיא"] - איזהו ענוי שיש בו אבוד נשמה, הוי אומר: זו אכילה ושתיה. מאי "ואם נפשך לומר", וכי תימא בעריות קמשתעי קרא, הרי הוא אומר: ("תענו את נפשותיכם"), ["והאבדתי את הנפש"] - ענוי אבדת הנפש, ואי זו, זו אכילה ושתיה. תנא דבי רבי ישמעאל: נאמר כאן "ענוי" ונאמר להלן "ענוי", מה להלן ענוי רעבון אף כאן ענוי רעבון. ונגמר מענוי "אם תענה את בנותי", דנין ענוי דבידי שמים מענוי דבידי שמים, ואין דנין ענוי דבידי שמים מענוי בידי אדם. הני חמשה ענויין כנגד מי, אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה: "ובעשור, אך בעשור, שבת שבתון, שבת שבתון, והיתה לכם". הני חמשה הוו ואנן שתא תנן: "יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה". שתיה בכלל אכילה, דכתיב: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, ביין ובשכר", וכתיב: "ואכלת שם לפני ה' אלהיך" וגו' שתיה הוא וקא קרי לה "ואכלת". ודילמא על ידי אניגרון, "שכר" כתיב, מידי דמשכר. ודילמא דבלה קעילית, אלא יליף "שכר, שכר" מנזיר, מה להלן יין אף כאן יין. למה נקרא שמו "תירוש" - ונקרא "יין", יין - שמביא יללה לעולם, תירוש - שכל המתגרה בו נעשה רש. רב כהנא רמי: כתיב "תירש" וקרינן "תירוש", זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש. והינו דאמר רבא: חמרא וריחני פקחין. תשמיש המטה דאקרי ענוי מנלן, דכתיב: "אם תענה את בנותי" - מתשמיש המטה, "ואם תקח נשים" - מצרות.

"וכל מלאכה לא תעשו" - יכול לא יקניב את הירק ולא ידיח את הכוסות ולא יציע את המטות, הרי אתה דן: נאמר כאן "מלאכה" ונאמר "מלאכה" במלאכת המשכן, מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן מלאכה שיש עמה מחשבה, אף מלאכה האמורה כאן מלאכה שיש עמה מחשבה. אי מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן מלאכה גמורה, אף אין לי אלא גמורה שלא יכתב כל הספר ושלא יארג כל הבגד ושלא יעשה כל הנפה. מנין שלא יכתב שתי אותיות ולא יארג שני חוטין ולא יעשה שתי בתי נירין בנפה ובכברה, תלמוד לומר: "מלאכה", "כל מלאכה" - רבה. אין לי אלא מלאכת הרשות, מלאכת מצוה מנין, שלא יכתב שתי אותיות בספרים ובתפלין ומזוזות ולא יארג שני חוטין במכנסים ובפרכת, תלמוד לומר: "מלאכה, כל מלאכה" - רבה. אין לי אלא מלאכה שחיבין עליה כרת, מלאכה שאין חיבין עליה כרת מנין, שלא יכתב אות אחת ולא יארג חוט אחד ולא יעשה בית אחד בנפה ובכברה, תלמוד לומר: "מלאכה, כל מלאכה רבה". אין לי אלא מלאכת הרשות, מלאכת מצוה מנין, שלא יכתב אות אחת בספרים בתפלין ובמזוזות ולא יארג במכנסים ובפרכת, תלמוד לומר: "מלאכה, כל מלאכה" - רבה. אין לי אלא מלאכה שחיבים על מינה כרת, מלאכה שאין חיבין על מינה כרת מנין, לא יעלה באילן ולא ירכב על גבי בהמה ולא ישוט על פני המים לא יספק לא יטפח ולא ירקד, תלמוד לומר: "שבתון" - שבות. אין לי אלא שביתת הרשות, שביתת מצוה מנין, לא יקדיש לא יעריך ולא יתרם לא יעשר לא יקדש לא ימאן לא יחלץ לא ייבם לא יפדה נטע רבעי ומעשר שני, תלמוד לומר ("שבת) שבתון" - שבות.

**רמז תקעח** תנו רבנן: "אזרח" - זה אזרח, "האזרח" - להוציא את הנשים "כל" - לרבות הקטנים. למימרא דאזרח בין גברי בין נשי משמע, והתניא: "האזרח" - לרבות נשים האזרחיות שחיבות בענוי, אלמא אזרח גברי משמע נשי לא משמע. אמר רבא: הלכתא נינהו ואסמיכינהו רבנן אקראי. הי קרא והי הלכתא, ותו, למה לי קרא ולמה לי הלכתא, הא סכה מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות, ענוי יום הכפורים נמי מדרב יהודה אמר רב נפקא: השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשין שבתורה. אמר אביי: לעולם סכה הלכתא, ואצטריך, סלקא דעתך אמינא: "תשבו" - כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו אף סכה איש ואשתו, קא משמע לן. רבא אמר: אצטריך סלקא דעתך אמינא: נילף "חמשה עשר, חמשה עשר" מחג המצות, מה להלן נשים חיבות אף כאן נשים חיבות, קא משמע לן. והשתא דאמרת סכה הלכתא, קרא למה לי, לרבות את הגרים, סלקא דעתך אמינא: ישראל כתיב, קא משמע לן. אמר מר: "לרבות ענוי יום הכפורים". מדרב יהודה אמר רב נפקא, לא נצרכה אלא לתוספת ענוי, סלקא דעתך אמינא: הואיל ומעט רחמנא לתוספת ענוי מענש ואזהרה לא נתחיבו בו נשים [כלל], קא משמע לן. אמר מר: "כל לרבות הקטנים" - בקטן שהגיע לחנוך, ומדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וקרא למאי אתא, לר' אליעזר כדאית ליה לגר שנתגיר בינתים, ולרבנן כדאית להו שכל ישראל ראוין לישב בסכה אחת. "אזרח" - זה אזרח, "האזרח" - לרבות נשי האזרחים. "גר" - זה הגר, "הגר" - לרבות נשי הגרים, "בתוככם" - לרבות את הנשים ואת העבדים (המשחררין).

"כי ביום הזה יכפר עליכם" - אפלו כל המועדות עוברין יום הכפורים אינו עובר, שהוא מכפר על עברות קלות וחמורות. אמר סמאל לפני הקדוש ברוך הוא: על אחרים נתת לי רשות ועל ישראל אי אתה נותן לי רשות, אמר לו: הרי יש לך רשות עליהן ביום הכפורים. לפיכך היו נותנין לו שחד "גורל אחד לעזאזל", וכל עונותיהן של ישראל עליו, שנאמר: "ונשא השעיר עליו" וגו'. ראה סמאל שלא מצא בהן חטא, ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ דומה למלאכי השרת, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להן קפיצין עומדין אף ישראל עומדין ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין בפיהן אכילה ושתיה כך ישראל אין בפיהן אכילה ושתיה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל, מה מלאכים שלום ביניהם כך ישראל. והקדוש ברוך הוא שומע עדותו מן הקטגור שלהן ומכפר על כל עונותיהם של ישראל. עברות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר. שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו. זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" וכו'. אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל שכלכם טהורים, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים", ואומר: "מקוה ישראל ה'" - מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

"מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" - חטא שאין מכיר בו אלא המקום - יום הכפורים מכפר. אלא מעתה ספק יולדת שעבר עליה יום הכפורים לא תיתי, דהא כפר עליה יום הכפורים דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא, אמר רב הושעיא: "לכל חטאתיכם" - ולא כל טמאותיכם. ולרבי שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מאי אכא למימא, יולדת כי מיתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא, ולא לכפרה מיתי. [אלא מעתה ספק] מצרע דעבר עלה יום הכפורים לא ניתי, אמר קרא: "לכל חטאתם" - ולא לכל טמאתם. והא אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: על שבעה דברים נגעים באים, (מצרע נמי מיתי) מצרע כי קא מיתי לא לכפרה אלא לאשתרויי בקדשים. ספק נזיר שעבר עליו יום הכפורים לא ניתי, אמר קרא: "לכל חטאתם" - ולא לכל טמאתם. ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא, מאי אכא למימר, נזיר כי מיתי למיחל עלה נזירות דטהרה קא מיתי הוא. ספק סוטה שעבר עליה יום הכפורים לא ניתי, אמר אביי: בועל מכיר בו. רבא אמר: סוטה כי קא מיתי לברר עון הוא דאתא. עגלה ערופה שעבר וכו', אמר אביי: הורג מכיר. רבא אמר: אמר קרא: "ולארץ לא יכפר" וגו'. רב פפא אמר: אמר קרא: "כפר לעמך ישראל" וגו' - ראויה כפרה זו שתהא מכפרת על יוצאי מצרים. השתא דאמרת חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר, אימא כי מתידע לה לבתר יום הכפורים נמי לא ליתי חטאת, אמר רבא: אמר קרא: "או הודע אליו" - מכל מקום. השתא דאמרת כי מתידע ליה מיתי חטאת, אשם תלוי למה בא, להגן עליו מן היסורין.

"שבת שבתון" - מנין ליום הכפורים שאסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, תלמוד לומר: "שבתון" - שבות. יכול אף שבת בראשית תהא אסורה בכלן, תלמוד לומר: "הוא" - הוא אסור בכלן, ואין שבת בראשית אסור בכלן. "וכפר הכהן אשר ימשח אתו" - מה תלמוד לומר, לפי שכל מעשה פרשה זו אמורה באהרן, אין לי אלא באהרן, מנין לרבות כהן אחר, תלמוד לומר: "וכפר הכהן אשר ימשח אתו". אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרבה בגדים מנין, תלמוד לומר: "ואשר ימלא את ידו". מנין לרבות כהן אחר המתמנה, תלמוד לומר: "וכפר הכהן". מנין כשם שמתקנין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול, כך יקדשו לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו, תלמוד לומר: "וכפר בעדו ובעד ביתו", ביתו - הוא אשתו, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: אם כן אין לדבר סוף. "לכהן תחת אביו" - מלמד שהבן קודם לכל אדם. יכול אף על פי שאין ממלא מקומו, תלמוד לומר: "ואשר ימלא את ידו" - בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם, אם אינו ממלא מקומו של אביו יבא אחר וישמש תחתיו. מנין שמתקנין לו כלים אחרים של בין הערבים, תלמוד לומר: "ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש" - זה בנה אב לכל בגדי הבוץ שיהו של הקדש.

**רמז תקעט** "וכפר את מקדש הקדש" - זו לפני ולפנים, "אהל מועד" - זה היכל, "המזבח" - כמשמעו, "יכפר" - אלו עזרות, "כהנים" - כמשמען, "הקהל" - אלו ישראל, "יכפר" - אלו הלויים. השוו כלן בכפרה אחת, מלמד שכלן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עברות, דברי רבי יהודה. רבי ישמעאל אומר: כשם שדם השעיר בפנים מכפר על ישראל בטמאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר מכפר על הכהנים על טמאת מקדש וקדשיו. וכשם שודוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עברות, כך ודוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עברות. ולר' שמעון הא ודאי השוו, מאי השוו דבני פרה נינהו, מיהו כל חד וחד מכפר בדנפשה. מאי טעמא דרבי ישמעאל, דכתיב: "ולקח את שני השעירם" וגו' (כדכתוב לעיל). תני חדא: "יכפר" - אלו הלויים, ותניא אידך: "יכפר" - אלו העבדים, מר סבר לוים איקרי עם, ומר סבר לא איקרי עם. ההוא ליואה דהוה חטיף מתנתא, אתו אמרו לה לרב: אמר: לא מסתיה דלא שקלינן מנה אלא מחטף נמי חטיף. ורב אי מקרי עם משקל נמי נשקול מניהו, ואי לא מקרי עם רחמנא פטרה, רב מספקא לה אי כהאי תנא אי כהאי תנא. "ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" - אין הכהנים בכלל העם. "וזה יהיה משפט הכהנים" - אין הכהנים בכלל העם. "לך אל העם וקדשתם, וגם הכהנים הנגשים" - אין הכהנים בכלל העם.

"והיתה זאת לכם" - כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום. אמר רבי יהודה: אימתי, בדברים הנעשין בבגדי לבן בפנים, אבל דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ - אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי. אמר רבי נחמיה: אימתי, בדברים הנעשין בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ, אבל דברים הנעשין בבגדי זהב מבחוץ - אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: "והיתה זאת לכם לחקת עולם". רבי יהודה סבר, מקום המתכפרים בו פעם אחת בשנה. ורבי נחמיה סבר, בגדים דלבש בהו פעם אחת בשנה. אטו לרבי יהודה מקום כתיב, אלא הינו טעמא דרבי יהודה: דכתיב: "זאת" וכתיב "אחת" - חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ, וחד למעוטי בגדי זהב מבחוץ. רבי נחמיה סבר, חד למעוטי בגדי זהב מבחוץ וחד למעוטי שירים דלא מעכבי. ור' יהודה אמר לך: אי מעכבי - מעכבי, ואי לא מעכבי - לא מעכבי. שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה, ושבע הזאת שעל בין הבדים דיום הכפורים מעכבין. דכתיב: "חקה". כתיב: "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשנים" - מה ראשונים ברצון אף אחרונים ברצון. ירד בעשירי בתשרי והלוחות בידו, והוא יום הכפורים. לפיכך עשה אותו זכרון לדורות: "והיתה זאת לכם לחקת עולם".

"והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר וכו' אחת בשנה" - מה תלמוד לומר, לפי שמצינו לומר שזה מכפר שלא בשעיריו, יכול אף שאר ימים מכפרים שלא בשעיריהם, תלמוד לומר: "אחת בשנה". אוציא את הפסח והחג שהן שבעה ימים, ולא אוציא את העצרת שהוא יום אחד, תלמוד לומר: "אחת בשנה". אוציא את העצרת שהוא רגל כרגלים, ולא אוציא את ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכפורים, תלמוד לומר: "אחת בשנה" - זה מכפר שלא בשעיריו, ואין שאר ימים מכפרין שלא בשעיריהם. מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר, תלמוד לומר: "ויעש כאשר צוה ה' את משה". מנין שאין אהרן לובש לגדלתו אלא כמקים גזרת מלך, תלמוד לומר: "ויעש כאשר צוה ה' את משה". מנין שהיה אהרן שומע דברים מפי משה כשומע דברים מפי הקדש, תלמוד לומר: "ויעש כאשר צוה ה' את משה". וכן הכתוב משבחו בקבלה: "בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא, תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" - שהשיב פושעים לתורה.