# פרק י"ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/acharei-mot/perek-17/

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט" וגו'. רבי חמא בר פפא בשם רבי יהודה בר' סימון אמר: באסור במה היו ישראל מקריבין במדבר, עד שלא הוקם המשכן. דתנינן תמן: "עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מתרות והעבודה [בבכורות. משהוקם, נאסרו הבמות והעבודה] בכהנים". והיו ישראל נוהגין באסור במה במדבר, והיו פרעניות באין עליהן. והיו אמות העולם אומרים: עובדין לשמו והוא הורגן. לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמר להן לישראל: "איש איש מבית ישראל וגו' ואל פתח אהל מועד" וכו'. רבי ישמעאל אומר: הרי זה התר מכלל אסור: לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר, [לא] בא הכתוב והתירו להן, אלא בשחיטה. רבי עקיבא אומר: הרי זה אסור מכלל התר: לפי שהיו ישראל נוחרין ואוכלין במדבר, לא בא הכתוב לאסר להן כן, אלא בשחיטה. תני רבי ישמעאל: לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר: לפיכך הזהירן הכתוב, שיהו מביאין קרבנותיהן לכהנים, והכהן שוחט ומקבל. ואל על פי שהבעלים יושבין כל היום ומחשבין, אין הכל הולך אלא אחר השוחט. ומה תלמוד לומר שתי שחיטות: "אשר ישחט" - שני פעמים. תני בשם רבי יודן: שני דקדוקי שחיטה: רב שנים בבהמה ורב אחד בעוף. רבי פינחס בשם רבי לוי: משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למוד לאכל בשר נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שלחני, ומעצמו הוא גדור. כך, לפי שהיו ישראל לחוטין אחרי אלילים, והיו מביאן קרבניהן לשעירים, [דכתיב: "ולא יזבחו עוד וגו' לשעירם"] - ואין "שעירים" אלא שדים, שנאמר: "יזבחו לשדים" - ואין "שדים" אלא שעירים, שנאמר: "שעירם ירקדו שם". והיו ישראל מקריבין קרבנותיהן באסור במה, ופרענות בא עליהן [אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מקריבין לפני וכו']. אמר רבי יוסי בר' חנינא: אין הבמה נתרת אלא על ידי נביא. מה טעם, שנאמר: "השמר לך פן תעלה עלתיך וגו' כי אם במקום, ואליהו היה מקריב באסור הבמה. אמר רבי שמלאי: הקדוש ברוך הוא אמר לו: שנאמר: "ובדברך עשיתי" - [בדבורך עשיתי]. רבי יוחנן בר מרי מיתי לה מן הדא: "אז יבנה יהושע מזבח". אין לי אלא יהושע, גדעון מנין, דכתיב: "ויאמר לו ה' קח את פר השור" וגו'. רבי אבא בר כהנא אמר: שבע עברות נעשו בפרו של גדעון: עצי אשרה, ואבנים פסולות, מקצה, פר הנעבד, זר, לילה, ומחסר זמן. אין לי אלא גדעון, בשילה מנין, שנאמר: "ויקח שמואל טלה חלב אחד" וגו'. אמר רבי אבא [בר כהנא]: שלש עברות נעשו בעולה של שמואל: מחסר זמן, היא ועורה, ולוי היה. אמר רבי יוסי: אין מן הדא קריא, לית את שמע כלום, ואתיא כההיא דאמר רבי שמואל בר נחמני: "ותשבתו הרמתה כי שם ביתו [וגו' ויבן שם מזבח לה'].

בני ישראל חיבין משום השוחט והמעלה בחוץ, ואין הגוים חיבין משום השוחט והמעלה בחוץ. ולא זו בלבד אלא שהגוים מתרין לעשות במה בכל מקום להעלות עליה לשמים. "בני ישראל" - אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים (המשחררים), תלמוד לומר: "ואמרת אליהם". יכול ישראל שחיבין על העלאה בפנים חיבים על השחיטה בחוץ, אהרן ובניו שאין חיבין על העלאה בפנים לא יהו חיבין על השחיטה בחוץ, תלמוד לומר: "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל". אין לי אלא אהרן ובניו ובני ישראל, מנין לרבות ראשי המטות, נאמר כאן: "זה הדבר", ונאמר להלן: "זה הדבר" - מה זה הדבר האמור להלן ראשי המטות, אף זה הדבר האמור כאן ראשי המטות. [ומה זה הדבר האמור כאן אהרן ובניו וכל ישראל, אף זה הדבר האמור להלן אהרן ובניו וכל ישראל]. "זה הדבר אשר צוה ה'" - מלמד שהפרשה אמורה ב"כה אמר". אין לי אלא זו בלבד, מנין לכל הפרשיות שנאמרו ב"כה אמר", תלמוד לומר: "זה הדבר" - בנין אב לכל הפרשיות שנאמרו ב"כה אמר". תנו רבנן: "דבר אל בני ישראל" - בני ישראל מצוין על שחוטי חוץ, ואין הגוים מצוין על שחוטי חוץ. לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ומקריב עליה כל מה שירצה. אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אסיר לסיען ואסור לעשות שליחותן. אמר רבה: ארויי להו שרי. כי הא דאיפרא הורמיז אמה דשבור מלכא שדרה עגלא תלתא לקמה דרבא, אמרה לה: קרבית ניהלה לשם שמים. אמר להו רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא: זילו דברו תרי עלמי גילאי וחזו היכא דמסיק ימא שרטון ואיתו ציבי חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא וקרבו יתה ניהלה לשם שמים. אמר לה אביי: כמאן, כר' אליעזר, דאמר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט. הא מודה רבי אליעזר בבמה, אמר מר: "מה כאן אהרן ובניו ובני ישראל" וכו' - למאי הלכתא, לומר: שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. והא "ראשי המטות" כתיב, ביחיד ממחה. אמר מר: "מה להלן ראשי המטות" וכו' - למאי הלכתא, לומר: שיש שאלה בהקדש. ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש, מאי עביד לה ל"זה הדבר", ["זה הדבר"] דשחוטי חוץ מבעי לה על השוחט חיב ואינו חיב על המולק, "זה הדבר" דראשי המטות - חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר. ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה, הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו, נפקא להו מדתניא: "וידבר משה את מועדי ה'" וגו' - רבי יוסי הגלילי אומר: מועדי ה' נאמרו צריכין קדוש בית דין, שבת בראשית לא נאמרה אינה צריכה קדוש בית דין. סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבי, תבעי קדוש בית דין כי מועדות, קא משמע לן. בן עזאי אומר: "מועדי ה' נאמרו צריכין ממחין, הפרת נדרים [לא נאמרו] אין צריכן ממחין. והא "ראשי המטות" כתיב, ביחיד ממחה.

**רמז תקפ** "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה" - יכול השוחט עולה בדרום יהא חיב, תלמוד לומר: ("אל) מחוץ למחנה". אי (אל) מחוץ למחנה יכול חוץ לשלש מחנות, מנין אף במחנה לויה, תלמוד לומר: "במחנה". ואי "במחנה" יכול השוחט עולה בדרום [יהא חיב], תלמוד לומר: ("אל) מחוץ למחנה" - מה חוץ למחנה מיחד שאין ראוי לשחיטת כל זבח, יצא דרום שאף על פי שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים ראוי לשחיטת קדשים קלים. אמר עולא: השוחט על גגו של היכל חיב הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח. מתקיף לה רבא: אם כן נכתוב רחמנא ("אל) מחוץ למחנה" ולא בעי "אל פתח אהל מועד", "אל פתח אהל מועד" למה לי, למעוטי גגו. ולרבא, אם כן [נכתוב] "אל פתח אהל מועד", "אל מחוץ למחנה" למה לי, לאו לאתויי גגו. אמר אביי: לאתויי כלה בחוץ וצוארה בפנים. אין לי אלא השוחט את הבהמה שהוא חיב, מנין השוחט את העוף שיהא חיב, תלמוד לומר: "או אשר ישחט". יכול המולק את העוף יהא חיב, ודין הוא: ומה אם שחיטה שאין דרך הכשרה בפנים חיבין עליה בחוץ, מליקה שדרך הכשרה בפנים אינו דין שחיבין עליה בחוץ. תלמוד לומר: "או אשר ישחט" - על השחיטה הוא חיב, ואינו חיב על המליקה. יכול השוחט חלין בפנים יהא חיב, ודין הוא: ומה אם קדשים שהיתה להן שעת התר בחוץ חיבין עליהן משום השוחט בחוץ, חלין שלא היתה להן שעת התר בפנים אינו דין שנתחיב עליהן משום השוחט בפנים. תלמוד לומר: "קרבן" - על קרבן הוא חיב ואינו חיב על החלין. אי "קרבן", יכול יהו חיבין על הקדש בדק הבית, תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" - יצא הקדש בדק הבית שאינו בא אל פתח אהל מועד. אוציא את הקדש בדק הבית שאינו בא אל פתח אהל מועד, ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע ואת המקצה והנעבד והאתנן המחיר הכלאים והטרפה והיוצא דפן ובני יונה שעבר זמנן ובעלי מומין קבועין, תלמוד לומר: "להקריב, - הכשרין לקרב. אוציא את אלו שאין כשרין לקרב, ולא אוציא את פרת חטאת ושעיר המשתלח, תלמוד לומר: "לה'" - הכשרין לשם, יצאו אלו שאין כשרין לשם. אוציא את אלו שאין כשרין לשם, ולא אוציא עולה מחסר זמן בגופה, וחטאת בין בגופה ובין בבעלים, (בעלי מומין) [ותורים] שלא הגיע זמנן, ובעלי מומין עוברין, תלמוד לומר: "לפני משכן ה'" - הכשרין לקרב עכשו, יצאו אלו שאין כשרין אלא לאחר זמן. רבי שמעון אומר: הואיל וכשרין לאחר זמן חיב עליהן בלא תעשה. או יכול שאני מוציא את עולה מחסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ואשם מצרע ששחטן שלא לשמן, תלמוד לומר: "שור" - מכל מקום, "כבש" - מכל מקום, "עז" - מכל מקום.

**רמז תקפא** אמר מר: "אוציא את אלו שאינן ראויין לפתח אהל מועד, ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד", תלמוד לומר: "לה'" - מי שמיחד לשם, יצא זה שאין מיחד לשם. ו"לה'" להוציא הוא, ורמינהו: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה" - אלו אשים. מנין שלא יקדיש [אותו מחסר זמן], תלמוד לומר: "לה'" - לרבות שעיר המשתלח. אמר רבא: התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, התם "ואל פתח" - לרבות, להוציא. הכא "קרבן" - להוציא, "לה'" - לרבות.

השוחט והמעלה בחוץ, חיב על השחיטה וחיב על העלאה. בשלמא העלאה כתיב ענש וכתיב אזהרה: ענש - דכתיב: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", אזהרה - דכתיב: "השמר לך פן תעלה עלתיך", וכי הא דאמר רבי אילא: כל מקום שנאמר: "השמר פן ואל" אינו אלא לא תעשה. אלא שחיטה, בשלמא ענש כתיב: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", אלא אזהרה מנלן, אמר קרא: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם". הא מבעי ליה לכדרבי אלעזר: מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חיב, שנאמר: "ולא יזבחו עוד", אם אינו ענין לכדרכה דנפקא לה מ"איכה יעבדו", תנהו לענין שלא כדרכה. אמר רבא: קרי בה "ולא יזבחו עוד" וקרי בה: "ולא עוד". ואכתי מבעי לה לכדתניא: עד כאן הוא מדבר בזבחים שהקדשן בשעת אסור הבמות והקריבן בשעת אסור הבמות, שהרי ענשן אמור "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", אזהרה מנין, שנאמר: "השמר לך פן תעלה עלתיך". מכאן ואילך הוא מדבר בזבחים שהקדישן בשעת התר הבמות והקריבן בשעת אסור הבמות, שהרי נאמר למעלה "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים" - שהתרתי לך כבר. "על פני השדה" - כל הזובח בשעת אסור במות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב על פני השדה. "והביאום לה'" - זה מצות עשה, מצות לא תעשה מנין, תלמוד לומר: "ולא יזבחו עוד". יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר: "חקת עולם תהיה זאת להם" - זאת להם, ואין אחרת להם. אלא אמר רבי אבין: קל וחמר: ומה מקום שלא ענש הזהיר, מקום שענש אינו דין שהזהיר. וכי מזהירין מן הדין, אלא רבי יוחנן: אתיא "הבאה, הבאה" - מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. חמר בשחיטה מבהעלאה, שהשוחט להדיוט חיב, והמעלה להדיוט - פטור. חמר בהעלאה מבשחיטה, שנים שאחזו בסכין ושחטו - פטורין, אחזו באבר והעלו - חיבין. העלה וחזר והעלה - חיב על כל העלאה והעלאה, דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר: אינו חיב אלא אחת. מאי שנא המעלה להדיוט דפטור, דכתיב: "לה'", בשחיטה נמי הכתיב "לה'", שאני התם, דכתיב: "איש איש". גבי העלאה נמי הכתיב: "איש איש", ההוא מבעיא לה לשנים (ששחטו פטור) [שהעלו באבר שחיבין. אי הכי הכא נמי מבעי לה לשנים שאחזו בסכין ושחטו שחיבין], שאני התם דאמר קרא: "ההוא" - אחד ולא שנים. אי הכי גבי העלאה נמי הכתיב "ההוא", מבעי לה למעוטי שוגג אנוס ומטעה. [אי הכי הכי נמי מבעי למעוטי אנוס שוגג ומטעה], תרי "ההוא" כתיבי. ואלא "לה'" למה לי, להוציא שעיר המשתלח. פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה, ושעיר המשתלח שהקריבו בחוץ, פטור. שנאמר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" - כל שאינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד, אין חיבין עליו. ושעיר המשתלח לא ראוי לפתח אהל מועד הוא, והתניא: "קרבן" - שומע אני אפלו קדשי בדק הבית שקרויין קרבן, כענין שנאמר: "ונקרב את קרבן ה'", תלמוד לומר: "לה' ואל פתח אהל מועד לא הביאו". יכול שאני מוציא אף שעיר המשתלח, תלמוד לומר: "לה'". לא קשיא, כאן קדם ודוי כאן לאחר ודוי. "לפני משכן ה'" - כל שאינו ראוי למשכן ה' אין חיבין עליו. והא נמי תפוק לה מ"ואל פתח אהל מועד", בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו, אלא מקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן. רובע ונרבע - דבר ערוה, אתנן ומחיר כלאים יוצא דפן - בולדות קדשים, וקסבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים.

**רמז תקפב** "דם יחשב לאיש ההוא" - ולא לשולחין. "דם שפך" - אחד ששחט חיב, שנים ששחטו - פטורין. והלא דין הוא: ומה אם במקום שהמעלה להדיוט פטור, חיב שנים שהעלו, מקום שהשוחט להדיוט חיב אינן דין שנחיב שנים ששחטו. תלמוד לומר: "דם שפך" - אחד ששחט - חיב, שנים ששחטו - פטורין. "ונכרת האיש" - ולא הצבור. "ההוא" - ולא אנוס ולא שוגג ולא מטעה. "מקרב עמו" - ועמו בשלום. איני יודע אם הן קדשים הקרבין בבמה, תלמוד לומר: "שלמים". אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את העולה, תלמוד לומר: "זבחי". יכול שאני מרבה חטאת ואשם, תלמוד לומר: "אותם". ומה ראית, אחר שרבה הכתוב ומעט, מה שלמים מיחדין שהן באין בנדר ונדבה אף עולה ושלמים בלבד. בעא מנה אביי מרב יוסף: היא חלין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו, מי חיב עליו משום שחוטי חוץ או לא, אמר לה: מי קריא בה "והביאום לה'". היא שלמים וולדה חלין ושחטה בפנים מהו, למאן דאמר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים מי הוו חלין בעזרה או לא, אמר לה: מי קריא בה "כי ירחק ממך, וזבחת". אמר רב ששת: לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה, מאי טעמא, "וזבחו זבחי שלמים" - זבחים ולא עופות, זבחים ולא מנחות.

"וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'" - [זריקת כהן במזבח] ואין זריקת כהן בבמה, אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשרים בבמה. "מזבח ה' פתח אהל מועד" - ואין מזבח בבמה, ולא עוד אלא אפלו העלה על הסלע או על האבן חיב, דברי רבי שמעון. וחכמים אומרים: אינו חיב עד שיעשה כמין מזבח ויעלה עליו. "והקטיר החלב לריח ניחח לה'" - ואין ריח ניחח בבמה.

"והקטיר החלב" - חלב אף על פי שאין בו בשר. אשכחן חלב, יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן, דקתני: ובמנחה אפלו כלה קימת לא יזרק, הא יותרת הכבד ושתי הכליות יזרק, מנין, רבי יוחנן דידה אמר: "לריח ניחח" - כל שאתה מעלה לריח ניחוח. ואצטריך למכתב "לריח ניחח" ואצטריך למכתב "חלב". דאי כתב רחמנא "חלב" הוה אמינא חלב אין יותרת הכבד ושתי הכליות לא, קא משמע לן "לריח ניחח". ואי כתב רחמנא "לריח ניחח" הוה אמינא אפלו מנחה, כתב רחמנא "חלב".

"ולא יזבחו עור את זבחיהם לשעירם" - אין שעירים אלא שדים, שנאמר: "ושעירים ירקדו שם". "אשר הם זנים אחריהם" - לרבות שאר עבודה זרה. "חקת עולם" - לבית עולמים, "תהיה" - בזמן הזה, "זאת להם" - ואין חיבים עליהן כרת, "לדרתם" - שינהג הדבר לדורות. "ואלהם תאמר" - כל האמור בענין. "ישראל" - אלו ישראל, "הגר" - אלו הגרים, "אשר יגור" - לרבות נשי גרים, "בתוכם" - לרבות את הנשים ואת העבדים (המשחררין). אם כן למה נאמר "איש איש", להביא שנים שהעלו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: ודין הוא: ומה אם במקום שהשוחט להדיוט חיב שנים ששחטו פטורים, מקום שהמעלה להדיוט פטור אינו דין שנפטר שנים שהעלו. תלמוד לומר: "איש איש" - להביא שנים. רבי יוסי אומר: "ההוא" - אחד שהעלה חיב, שנים שהעלו פטורין. אשכחן מקטרי פנים שהעלן בחוץ, מקטרי חוץ שהעלן בחוץ מנא לן, תנא דבי רבי ישמעאל: "ואלהם תאמר" - לערב פרשיות, מה להלן בשחוטי חוץ אף כאן בשחוטי חוץ. מתקיף לה רב ביבי בר אביי: הא דתנן: "ל"ו כרתות בתורה", הני ל"ז הוין, דאכא המעלה [והמעלה], קשיא. והא דתנן: "הזורק מקצת דמים בחוץ - חיב, "מנא לן, מדתניא "דם יחשב" - לרבות את הזורק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "או זבח" - לרבות את הזורק. ור' ישמעאל האי "או זבח" - מאי עביד לה, מבעי לה לחלק. ור' עקיבא לחלק מנא ליה, נפקא ליה מלא יביאנו. ור' ישמעאל ההוא מבעי לה על השלם הוא חיב ואינו חיב על החסר. ור' עקיבא נפקא לה מ"לעשות אתו". ור' ישמעאל אמר לך: חד למקטרי פנים שחסרו שהעלן בחוץ, וחד למקטרי חוץ שחסרו שהעלן בחוץ. והתניא: רבי ישמעאל אומר: יכול מקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ יכול יהא חיב, תלמוד לומר: "לעשות אתו" - על השלם הוא חיב ואינו חיב על החסר. ורבי עקיבא קסבר מקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חיב. ור' עקיבא האי "דם יחשב" מאי עביד לה, לרבות שחיטת עוף. ור' ישמעאל נפקא לה מ"או אשר ישחט". ור' עקיבא אמר לך: ההוא מבעי לה על השוחט הוא חיב ואינו חיב על המולק. ור' ישמעאל נפקא לה מ"זה הדבר", דתניא: "אשר ישחט" אין לי אלא שוחט בהמה, שוחט עוף מנין, תלמוד לומר "אשר ישחט". יכול שאני מרבה אף המולק, ודין הוא: ומה שחיטה שאין דרך הכשרה בפנים חיב, מליקה שדרך הכשרה בפנים לא כל שכן שחיב, תלמוד לומר: "זה הדבר". ור' עקיבא, ההוא מבעי לה לגזרה שוה. אמר רבי אבהו: שחט וזרק, לדברי רבי ישמעאל - חיב אחת, לדברי רבי עקיבא - חיב שתים. ואביי אמר: אפלו לדברי רבי עקיבא נמי אינו חיב אלא אחת, דאמר קרא: "שם תעשה" - הכתוב עשאן כלן עשיה אחת. זרק והעלה, לדברי רבי ישמעאל - חיב שתים, לדברי רבי עקיבא - אינו חיב אלא אחת. אביי אמר: אפלו לר' עקיבא נמי חיב שתים, להכי פלגינהו קרא: "שם תעלה, ושם תעשה". שחט וזרק והעלה, דברי הכל חיב שתים.

"אשר יעלה עלה" - אין לי אלא עולה, מנין לרבות אמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים, תלמוד לומר "זבח". מנין לרבות את הדם, תלמוד לומר: "או זבח". מנין לרבות הקמץ והלבונה והקטרת ומנחת כהן משיח ומנחת כהנים ומנחת נסכים והמנסך שלשת לוגין מים, תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" - כל הבא לפתח אהל מועד חיבין עליו בחוץ. אין לי אלא קדשים כשרין, מנין לרבות קדשים פסולין, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמן, והנתנין בחוץ שנתנן בפנים והנתנין בפנים שנתנן בחוץ, ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן, מנין, תלמוד לומר: "לא יביאנו לעשות" - כל המתקבל בפתח אהל מועד, חיבין עליו בחוץ. מנין למעלה בשר חטאת בשר אשם בשר קדשי קדשים בשר קדשים קלים ומותר העמר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות, שפטור, תלמיד לומר: "עלה" - מה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה. מנין לרבות היוצק הבולל הפותת המולח המניף המגיש, והמסדר את השלחן, והמטיב את הנרות, הקומץ, והמקבל מקצת דם שבחוץ, שפטור, תלמוד לומר: "אשר יעלה עלה" - מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהיא גמר עבודה. חיב על השחיטה וחיב על העלאה, רבי יוסי הגלילי אומר: שחט בפנים והעלה בחוץ חיב, שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור, שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו: אף השוחט בפנים והעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו. רבי אומר: מה לשוחט בפנים והעלה בחוץ חיב שכן היתה לו שעת הכשר, תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכשר. רבי אלעזר בר' שמעון אומר: מה לשוחט בפנים והעלה בחוץ חיב שכן מזבח מקבלו, תאמר בשוחט בחוץ והעלה בחוץ שאין המזבח מקבלו. הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור, חיב. רבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל את הטהור חיב, טמא שאכל את הטמא פטור, שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו: אף הטמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו. טהור שאכל את הטמא פטור, שאינו חיב אלא על טמאת הגוף. יכול אף המעלה פחות מכזית מן העולה, פחות מכזית מן האמורין, פחות מכזית מן הקמץ, פחות מכזית מן הלבונה, פחות משלשה לוגין יין, פחות משלשה לוגין מים, יהא חיב, תלמוד לומר: "אתו" - על השלם הוא חיב ואינו חיב על המקצת.

"ונכרת האיש" - ולא הצבור. "ההוא" - אחד שהעלה - חיב, ושנים שהעלו - פטורין, דברי רבי יוסי. רבי שמעון אומר: "איש איש" - להביא את שנים. העלה וחזר והעלה, חיב על כל העלאה והעלאה, דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר: אינו חיב אלא אחת. ואינו חיב עד שיעלה לראש המזבח. רבי שמעון אומר: אפלו העלה על הסלע או על האבן חיב. תניא אידך: "איש איש" - לרבות שנים שאחזו באבר והעלו חיבין, שיכול והלא דין הוא: ומה השוחט להדיוט שחיב, שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין. המעלה להדיוט שפטור, אינו דין ששנים שאחזו באבר והעלו שפטורין. תלמוד לומר: "איש איש" - דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר: "ההוא" - אחד ולא שנים. אם כן מה תלמוד לומר: "איש איש", דברה תורה כלשון בני אדם. ור' שמעון האי "ההוא" מה עביד לה, מבעי ליה למעוטי שוגג אנוס ומטעה. ור' יוסי מ"הוא, ההוא". ור' שמעון, "הוא, ההוא" לא דריש. ור' יוסי מדהאי "איש, איש" דברה תורה כלשון בני אדם, ההוא "איש, איש" נמי דברה תורה כלשון בני אדם. ואלא השוחט להדיוט דחיב מנא לה, [נפקא לה מ"דם] יחשב לאיש ההוא דם שפך" - ואפלו שחט לאיש.

"ישראל" - אלו ישראל. "גר" - אלו גרים. "הגר" - לרבות את נשי גרים. "בתוכם" - לרבות את הנשים ואת העבדים (המשחררין). אם כן למה נאמר "איש, איש", אמר רבי אלעזר בר' שמעון: להביא [ולד] בת ישראל מן הגוי ומן העבד. "אשר יאכל כל דם" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח" וגו' - יכול לא יהו חיבין אלא על דם הנפש במקדשין. דם הנפש בחלין, דם התמצית במקדשים, מנין, תלמוד לומר: "אשר יאכל כל דם" - דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: על כלם אינו חיב אלא על דם הנפש בלבד. "ונתתי פני - פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. "בנפש" - ולא בצבור. "האכלת" - ולא המאכלת. "האוכלת" - כדי אכילת כזית. "האכלת את הדם" - אין הדם והחלב מצטרפין זה עם זה. "והכרתי אתה מקרב עמה" - ועמה בשלום. "כי נפש הבשר בדם היא" - להגיד מה גרם. "ואני נתתיו" - שאם נתן מתנה אחת כפר. "לכם" - ולא (לאברים) [לאחרים]. "על המזבח" - בכל מקום שיתן על המזבח מכפר. ("לכפר) על (נפשות) [המזבח"] - ולא על קרקע של מזבח. "כי הדם הוא בנפש יכפר" - הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום. "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם - "להזהיר את הגדולים על הקטנים. יכול יהו נכרתין על ידיהם, תלמוד לומר: "האכלת" - האוכל בכרת. יכול לא יהו נכרתין על ידי קטנים שאין הקטנים נכרתין על ידי עצמן, (יכול) [אבל] יהו נכרתין על ידי גדולים שהרי גדולים נכרתין על ידי עצמן. תלמוד לומר: "כל אכליו יכרת" - הא אין נכרתין לא על ידי גדולים ולא על ידי קטנים.

אמר רבא: שלש כרתות האמורות בדם למה, אחת לדם חלין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כסוי. תנו רבנן: מועלין בדמים, דברי רבי מאיר. ור' שמעון וחכמים אומרים: אין מועלין. עד כאן לא פליגי אלא בדרבנן, אבל בדאוריתא אין מועלין. מנא הני מלי, אמר קרא: "לכם" - שלכם [יהא]. דבי רבי ישמעאל תנא: "לכפר" - לכפרה נתתיו, ולא למעילה. ור' יוחנן אמר: אמר קרא: "הוא" - הוא לפני כפרה כלאחר כפרה, מה לאחר כפרה אין בו מעילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, [אף לפני כפרה אין בו מעילה]. תלתא קראי דכתיבן בדם למה לי, חד למעוטי נותר, וחד למעוטי מעילה, וחד למעוטי טמאה. אבל פגול לא צריך קרא, דתנן: "כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חיבין עליו משום פגול", ודם עצמו מתיר הוא. נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הנתנין למטה למעלה ואת הנתנין למעלה למטה, ואת הנתנין בפנים בחוץ [ואת הנתנין בחוץ בפנים], פסול ואין בו כרת. אמר שמואל: בשר פסול, אבל בעלים נתכפרו, מאי טעמא, אמר קרא: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" - כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים. אי הכי בשר נמי, אמר קרא: "לכפר" - לכפרה נתתיו ולא לדבר אחד.

**רמז תקפג** אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר: "לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו", אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב, כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. והרי דם דכתיב: "כל נפש מכם לא תאכל דם", ותנן: "אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל", שאני דם דאתקש למים, שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים" - כמים הנשפכין, ולא כמים המתנסכין על גבי המזבח, ומים הנשפכין לפני עבודה זרה [נמי] איקרי נסוך, שנאמר: "ישתו יין נסיכם". ולחזקיה אתקש למים, דם הנשפך כמים מכשיר, לאפוקי דם קדשים. קטן אוכל נבלות אין בית דין מצוים להפרישו. תא שמע: "לא תאכלום" - לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמרינן להו: לא תיכלו, לא, דלא ליספו להו בידים. תא שמע: "כל נפש מכם לא תאכל דם" - להזהיר גדולים על הקטנים, מאי לאו דאמרינן להו: לא תיכלו, לא, דלא ליספו להו בידים. תא שמע: "אמר, ואמרת" - להזהיר גדולים על הקטנים, מאי לאו דאמר להו: לא תטמאו, לא, דלא לטמאו בידים. וצריכי. דאי אשמעינן שרצים, משום דאסורין במשהו, אבל דם דעד דאכא רביעית אימא לא. ואי אשמעינן דם, משום דאסורו בכרת, אבל שרצים דאסורן אסור לאו אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי, משום דאסורן שוה בכל, אבל טמאה אימא לא. ואי אשמעינן טמאה, הוה אמינא כהנים שאני משום דרבה בהן הכתוב מצות יתרות, אבל הנך אימא לא, צריכא. "ישראל" - אלו ישראל, "גר" - אלו גרים, "הגר" - אלו נשי גרים, "בתוכם" - לרבות את הנשים ואת העבדים [המשחררים]. אם כן למה נאמר: "איש, איש", לפי שנאמר: "אשר יצוד" - אין לי אלא הצד, ירש לקח ונתן לו במתנה, מנין, תלמוד לומר: "איש איש". "אשר יצוד" - אין לי אלא הצד את שאינן צודין, צודין [ועומדין מאליהן], כגון אוזין ותרנגולין, מנין, תלמוד לומר: "ציד" - מכל מקום. אם כן למה נאמר "אשר יצוד", (אמר רבי): למדה תורה דרך ארץ, שלא יהא אדם אוכל בשר אלא בהזמנה הזאת.

"עוף" - יכול אף עוף טמא במשמע, תלמוד לומר: "חיה" - מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים, יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים. אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים, יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים. תלמוד לומר: "אשר יאכל" - יצא עוף טמא שאינו נאכל. אין לי אלא עוף הנאכל, חיה הנאכלת מנין, תלמוד לומר: "חיה או עוף אשר יאכל".

"אשר יצוד ציד חיה". "חיה" - כל משמע, בין מרבה בין מועט. "עוף" - כל משמע בין מרבה בין מועט. מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד, כסוי אחד לכלן. מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכלן. חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכלן. רבי יהודה אומר: שחט חיה, יכסה, ואחר כך ישחט את העוף, שנאמר: "חיה או עוף". אמרו לו: הרי הוא אומר: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא". מאי קא מהדרי לה, הכי קאמרי לה רבנן: האי "או" מבעי ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מדמו נפקא. ורבנן, "דמו" טובא משמע, דכתיב: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא". אמר רבי חנינא: ומודה היה רבי יהודה לענין ברכה, שאינו מברך אלא ברכה אחת.

אמר רבי יהודה אמר שמואל משום רב יצחק בן פינחס: אין שחיטה לעוף מן התורה, שנאמר: "ושפך את דמו" - בשפיכה בעלמא. אי הכי חיה נמי, חיה אתקש לפסולי המקדשין. עוף נמי אתקש לבהמה, דכתיב: "זאת תורת הבהמה והעוף", הא כתיב: "ושפך את דמו וכסהו". ומאי חזית דשדית לה אעוף שדה אחיה, מסתברא משום דסליק מנה כו'. הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר אומר: מה תלמוד לומר "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" - וכי מה למדנו מצבי ואיל, מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המקדשים, מה פסולי המקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. ומאן תנא דפליג עלה דרבי אלעזר הקפר, רבי היא. דתניא: רבי אומר: "וזבחת וגו' כאשר צויתיך" - מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רב אחד בעוף ועל רב שנים בבהמה.

**רמז תקפד** "ושפך את דמו" - מי ששפך, יכסה. מעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה, וחיבו רבן שמעון בן גמליאל לתן לו עשרה זהובים. נוהג בחלין, אבל לא במקדשים. דאמר קרא: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" - מי שאינו מחסר אלא שפיכה וכסוי. יצאו קדשי מזבח שמחסר שפיכה גרירה וכסוי מר ברה דרב אשי אמר: אמר קרא: "חיה ועוף" - מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלק בו (כתוב עוד ברמז תקמ"ב).

**רמז תקפה** השוחט ונמצאת טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט חלין בפנים, וקדשים בחוץ, וחיה ועוף הנסקלין, רבי מאיר מחיב, וחכמים פוטרין.

אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים, ודבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. מאי טעמא דרבי מאיר באותו ואת בנו, אמר רבי יהושע בן לוי: גמר "שחיטה, שחיטה" משחוטי חוץ, מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף הכא נמי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ור' שמעון מאי טעמא, אמר רבי מני בר פטיש: גמר מ"וטבח טבח והכן" - מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה. ור' מאיר נמי נגמר מ"טבוח טבח והכן", דנין שחיטה משחיטה, ואין דנין שחיטה מטביחה. ומאי נפקא מנה, והא תנא דבי רבי ישמעאל: "ושב הכהן, ובא הכהן" - זו היא שיבה זו היא ביאה, הני מילי היכא דליכא דדמי לה, אבל היכא דאכא דדמי לה מדדמי לה ילפינן. ור' שמעון נמי לגמר משחוטי חוץ, דנין חלין מחלין, ואין דנין חלין מקדשים. ור' מאיר אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהוג, הינו דראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים. ומאי טעמא דר' מאיר בכסוי הדם, אמר רבי שמעון בן לקיש: גמר "שפיכה, שפיכה" משחוטי חוץ, מה להלן שחטיה שאינה ראויה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ור' שמעון, "אשר יאכל" כתיב. ור' מאיר, ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא. ור' שמעון עוף טמא מנא לה, משום דלאו בר אכילה, הא טרפה נמי לאו בר אכילה הוא, הינו דראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים.

"ושפך, וכסה" - מי ששפך יכסה. שחט ולא כסה וראהו אחר, מנין שהוא חיב לכסות, תלמוד לומר: "ואמר לבני ישראל" - אזהרה לבני ישראל. תניא אידך: "ושפך וכסה" - במה ששפך יכסה, מי ששפך יכסנו. ומעשה באחד ששפך וקדם אחר וכסה, וחיבו רבן גמליאל לתן לו עשרה זהובים. אבעיא להו: שכר מצוה או שכר ברכה, ופשיט לה: שכר ברכה וכו'. כסהו ונתגלה - פטור מלכסות. אמר לה רב אחא ברה דרבא לרב אשי מאי שנא מ"השב תשיבם", דאמר מר: השב אפלו מאה פעמים, אמר לה: התם לא כתיב מעוטא, הכא כתיב מעוטא "וכסהו". כסהו הרוח - חיב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. וכי חזר ונתגלה מאי הוי, הא אדחי לה, אמר רב פפא: זאת אומרת: אין דחוי אצל מצות. ומאי שנא מהא דתניא: השוחט ונבלע הדם בקרקע - חיב לכסות, התם כשרשומו נכר. "דמו וכסהו" - מלמד שכל דמו חיב לכסות. מכאן אמרו: דם הנתז ושעל הסכין, חיב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא - פטור מלכסות. ותניא אידך: דם הנתז ושעל אגפים, חיב לכסות. אמר רבי שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, שלא כסה דם הנפש, אבל כסה דם הנפש פטור מלכסות. במאי קא מפלגי, רבנן סברי: "דמו" - כל דמו. ור' יהודה סבר: "דמו" - ואפלו מקצת דמו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: "דמו" - המיחד. (אמר רב נחמן בר יצחק: ושלשתן מקרא אחד דרשו שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר"). תנו רבנן: "ושפך את דמו וכסהו" - יכול יכסנו באבנים, או יכפה עליו את הכלי, תלמוד לומר: "בעפר". אין לי אלא עפר, מנין לרבות זבל הדק, וחול הדק, ושחיקת אבנים, ושחיקת חרסית, ונערת של פשתן הדק, ונסרת של חרשין דקה, וסיד, וחרסית, ולבנה ומגופה שכתשן, תלמוד לומר: "וכסהו". יכול שאני מרבה אף זבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות, ולבנה ומגופה שלא כתשן, וקמח וסבין ומרסן, תלמוד לומר: "בעפר". (אחר שרבה הכתוב ומעט), ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומעט, מרבה אני את אלו שהם מין עפר, ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. ואימא: "וכסהו - כלל, "עפר" פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, עפר אין מידי אחרינא לא. אמר רב מרי: משום דהוי כלל הצריך לפרט, ואין דנין אותו בכלל ופרט. דרש רב נחמן בר רב (יצחק) [חסדא]: אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח. אמר רבא: האי בורכתא הוא. אמר לה רב נחמן בר יצחק מאי בורכתה, אנא אמריתה ניהלה, ומהא מתניתא אמריתה ניהלה, דתניא: היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה. היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה (שחיקה אין, אבנים לא). בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר, אלא דינר זהב מנלן, אמר רבי זירא: "ועפרות זהב לו". תנו רבנן: אין מכסין אלא בעפר, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מצינו אפר שהוא קרוי עפר, שנאמר: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת". ובית שמאי, עפר שרפה אקרי, עפר סתמא לא אקרי. תנא: הוסיפו עליהם השחר והכחל ונקרת פסולין והזרניך. רבא הוה בדיק גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח. ודילמא עביד חלדה, חזינן גדפי דמפרמי מאבראי. והא בעי כסוי, וכי תימא דמכסי לה, והאמר רבי (חיא) [זירא] אמר רב: השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" - "עפר" לא נאמר אלא "בעפר" - מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. דמזמין ליה לעפרא דכלה פקתא. אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא: התורה אמרה: "בעפר" - והלכה - בכל דבר.

"כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" - להגיד מה גרם. "ואמר לבני ישראל" - להזהיר גדולים על הקטנים, יכול יהו נכרתים על ידיהם, תלמוד לומר: "כל אכליו יכרת" - הא אין נכרתים אלא על ידי גדולים ולא על ידי קטנים. "כל נפש" - יכול אף הנכרי בכלל, תלמוד לומר: "ובגר". אי "ובגר", יכול אף גר תושב, תלמוד לומר: "באזרח" - מה אזרח בן ברית, אף הגר בין ברית. "אשר תאכל" - אין אכילה פחותה מכזית, "אשר תאכל נבלה" - פרט לחרטום ולצפרנים לכנפים ולנוצה ולביצים. יכול תהא מטמאה בגדים בתוך מעים, תלמוד לומר: "וכבס בגדיו ורחץ במים וגו' וטהר" - אינה מטמאה בגדים בתוך מעים. יכול תהא מטמאה בתוך הפה, תלמוד לומר: "נפש" - אבית נפש היא מטמאה, ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך מעים. יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים, תלמוד לומר: "נפש אשר תאכל" - דרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה. יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" - את שאין לה טמאה אלא באכילתה, יצאה נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה. יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב, ונבלת בהמה מקל וחמר, תלמוד לומר: "בה" - בה אתה מטמא בגדים אבית דבליעה, ואין אתה מטמא בגדים בנבלת בהמה אבית הבליעה. יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר: "אשר תאכל נבלה" - את שאסורו משום בל תאכל נבלה, יצא עוף טמא שאין אסורו משום בל תאכל נבלה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: "נבלה וטרפה" - [נבלה] שיש בה טרפה, יצא עוף טמא שאין לו טרפה. "אשר תאכל נבלה" - מה תלמוד לומר "טרפה", אמר רבי יהודה: אם טרפה חיה - כבר נאמר "נבלה", אם טרפה מתה - הרי בכלל נבלה. ואם כן מה תלמוד לומר "טרפה", אפלו שחוטה. אמר רבי מאיר: ומה אם נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה מטמאתה, נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטמאתה. מה מצינו בשחיטתה שמכשירתה לאכילה מטהרת טרפתה מטמאתה, אף מליקתה שמכשירתה לאכילה תטהר טרפתה מטמאתה. רבי יוסי אומר: דיה כנבלת בהמה, שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה. יכול אף המליקה שבפנים תטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר: "נבלה וטרפה" - מה נבלה שאינה מתרת את האסור אף טרפה שאינה מתרת את האסור, יצא מליקה שבפנים שמתרת את האסור, ובא המולק קדשים בחוץ וחלין בין בפנים בין בחוץ שאין מתירין את האסור. אחרים אומרים: "באזרח ובגר" - את שאסורו שוה באזרח ובגר, יצאה מליקה שבפנים שאין אסורה שוה באזרח ובגר. יכול השוחט חלין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ מטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר "נבלה וטרפה" - מה נבלה ששוה בפנים כבחוץ אף טרפה ששוה בפנים כבחוץ, יצא השוחט חלין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ. בשלמא חלין לא שוו בפנים כבחוץ, אלא קדשים בין בפנים בין בחוץ מפסיל פסילי, אמר רבא: אם הועילה לו שחיטת חוץ לחיבו כרת, לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה. אשכחן קדשים בחוץ, קדשים בפנים מנלן, הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ. אי הכי מולק קדשים בחוץ נמי לא שוו בפנים כבחוץ, אלא אמר רב שימי בר אשי: דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו, ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו. "וכבס בגדיו" - יכול אף הצפה, תלמוד לומר: "בגד". אי "בגד", יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים. מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא (סדין) [שביץ] של שבכה והגלגלין, תלמוד לומר "בגד, בגדיו" - רבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר: "טמא". יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר: "בגד" - בגד הוא מטמא, ואין מטמא אדם וכלי חרס. נמצאת אומר: היה אוכל בנבלת עוף טהור, וידו אחת בתנור וידו אחת באדם, שניהם טהורים.

"ואם לא יכבס וגו' ונשא עונו" - יכול יהא ענוש כרת על כבוס בגדים, תלמוד לומר: "ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" - על רחיצת גופו ענוש כרת, על כבוס בגדים בארבעים. מנין שאינו מדבר אלא בטמאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על ידי טמאה וחיב קרבן על ידי טמאה, מה קרבן שחיב להלן על ידי טמאת מקדש וקדשיו, אף ענש ואזהרה האמורים כאן על ידי טמאת מקדש וקדשיו. אחרים אומרים: "ונשא עונו, ונשא עונו" לגזרה שוה, מה נשיאת עון האמור להלן "ואכליו עונו ישא" כרת, אף נשיאת העון האמור כאן כרת. הקפה [את הדם ואכלו, או שהמחה] את החלב וגמעו, חיב, דכתיב: ("והנפש") ["וכל נפש" וגו'] - לרבות השותה.