# פרק י"ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/acharei-mot/perek-18/

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלהיכם, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". אמר רבי חוניא: משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והשרה אותה במבוי אחד, ונמצאו כלם בעלי זנות וכשפים. אמר לה אביה: בתי, תן דעתך, שלא תעשי לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו. כך כשהיו ישראל במצרים היו המצרים בעלי זנות, שנאמר: "אשר בשר חמורים בשרם". כשנכנסו לארץ כנען היו הכנענים בעלי זנות וכשפים, שנאמר: "מרב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים. אמר להם: בני, הזהרו שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו. תנא רבי חיא: "אני ה' אלהיכם" - שני פעמים: אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ועמורה וממצרים, אני הוא שעתיד לפרע ממי שעושה כמעשיהם. כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים. מצינו בכל מקום שהקדוש ברוך הוא מאריך רוחו, חוץ מן הזנות, ואית לן קרין סגיאן: "ויהי כי החל האדם לרב וגו', ויראו בני האלהים וגו', וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו', ויאמר ה' אמחה" וגו'. סדומים - כל אותו הלילה היה לוט עומד ומדבר עליהם סנגוריא. כיון שאמרו: "איה האנשים וגו' הוציאם אלינו ונדעה אותם" - בתשמיש המטה, מיד אמרו: "עוד מי לך פה" - עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סנגוריא, מכאן ואילך אין לך פתחון פה ללמד עליהם, אלא "חתן ובניך ובנתיך וגו' כי משחתים אנחנו" וגו'. "אני ה'" - אני הוא שפרעתי משמשון ומאמנון ומזמרי, ואני עתיד לפרע ממי שעושה כמעשיהם. אני הוא ששלמתי ליוסף וליעל ולפלטי, אני עתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם. שלשה הם שברחו מן העברה ושתף הקדוש ברוך הוא שמו בשמם. ואלו הם: יוסף ופלטי ויעל. יוסף מנין, "עדות ביהוסף שמו" - יה מעיד עליו שלא נגע בה. יעל מנין, "ותכסהו בשמיכה" - רבנן דהכא אמרין: בסודרא, ורבנן דתמן אמרין: במשיכלא. אמר רבי שמעון בן לקיש: חזרנו על כל המקרא, ולא מצאנו כלי ששמו "שמיכה", אלא: שמי כה - שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע. פלטי מנין, כתוב אחד אומר: "ושאול נתן את מיכל וגו' לפלטי בן ליש, וכתוב אחד אומר: "פלטיאל בן ליש", מאן נסיב פלטי ויהיב פלטיאל. אלא אל מעיד עליו, שלא נגע באשתו של דוד.

**רמז תקפו** אמר רבי יוסי: שלשה הם שתקפו יצרן עליהם ונשבעו לו: יוסף, בעז ודוד. יוסף מנין, "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים" - נשבע ליצרו באלהים: שאינו חוטא ואינו עושה הרעה הזאת. דוד מנין, "ויאמר דוד (אל אבישי) חי ה'" - למי נשבע, רבי יוחנן אמר: ליצרו הרע נשבע. רבי שמעון בן לקיש אמר: לאבישי נשבע: אם תגע בו, אני מערב דמך בדמו. הדא הוא דכתיב: "ויאמר דוד לאבישי אל תשחיתהו" וגו'. בעז מנין, "חי ה' שכבי עד הבקר" - כל אותו הלילה היה יצרו הרע מצערו ומפתהו בדברים, אמר לו: אתה פנוי והיא פנויה, אתה מבקש אשה והיא מבקשת איש, עמד ובועלה ותקנה לך בבעילה. נשבע ליצרו הרע: "חי ה'", ולאשה אמר: "שכבי עד הבקר". אמר רבי נחוניא: "גבר חכם בעוז. גבר חכם - בעז, "ואיש דעת מאמץ כח" - שנזדרז על יצרו הרע בשבועה. רבי מיאשא בר ברה דר' יהושע בן לוי אומר: מצינו שכל מי שהוא רואה בשר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני שכינה. מה טעם, "ועצם עיניו מראות ברע וגו', מלך ביפיו תחזינה עיניך".

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם" - אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני דין, אני מלא רחמים. אני נאמן לשלם שכר, אני דין לפרע. אני הוא שנפרעתי מאנשי דור המבול ומאנשי סדום, ועתיד אני לפרע מכם אם תעשו כמעשיהם האלה. מנין שלא היתה אמה באמות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצרים, תלמוד לומר: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". מנין שהדור האחרון התעיבו מעשיהם יותר מכלן, תלמוד לומר: "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". מנין מקום שישבו בו ישראל התעיבו מעשיהם יותר מכלן, תלמוד לומר: "אשר ישבתם בה לא תעשו". מנין שישיבתם של ישראל היא גרמה את כל המעשים האלו, תלמוד לומר: "אשר ישבתם בה לא תעשו". מנין שלא היתה אמה באמות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים, תלמוד לומר: "וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו". מנין שהדור האחרון התעיבו מעשיהם יותר מכלן, תלמוד לומר: "וכמעשה ארץ כנען לא תעשו". מנין מקום שבאו בו ישראל וכבשו התעיבו מעשיהם מן הכל, תלמוד לומר: "אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו". ומנין שביאתן של ישראל גרמה את כל המעשים האלו, תלמוד לומר: "אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו". רבי שמעון אומר: "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש" - זמן את הדור חיב, שיבואו ישראל ויפרעו מהן.

**רמז תקפז** רבי יוסי הגלילי אומר: אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים למעשה ארץ כנען ומעשה ארץ כנען למעשה ארץ מצרים, למה זכו כנענים שישבו על ארצם ארבעים ושבע שנים, שנאמר: "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים", מפני שכבדו את אברהם אבינו, שאמרו לו: "נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך". רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרי הוא אומר: "האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה" - בני אדם שכבדו את אברהם אבינו, זכו שתשקט עליהם הארץ. אי "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו", יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותן. תלמוד לומר: "ובחקתיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. מה היו עושין, האיש נושא (על) לאיש ואשה (על) לאשה, ואשה נשאת לשנים, והאיש נושא אשה ובתה. לכך נאמר: "ובחקתיהם לא תלכו". תניא: מקרעין על המת, ולא מדרכי האמורי. אמר רבי אלעזר בן עזריה: שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי, לוקה משום "בל תשחית". רבי יוחנן קרי למנה מכבדותי. רב חסדא מדלי להו למנה כי אזיל בי היזמי והיגי, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה. מצות הנהרגים, מתיזים את ראשו בסיף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: נוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנולת מזו. אמר להם רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה: "ובחקתיהם לא תלכו". ורבנן, כיון דכתיב סיף באוריתא, לאו מניהו גמרינן. דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והכתיב: "ובחקתיהם לא תלכו", אלא כיון דכתיב שרפה באוריתא: "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו' ישרפו לך, לאו מניהו גמרינן, הא נמי כיון דכתיב סיף באוריתא, לאו מניהו גמרינן. תניא: היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחט, מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה. ואין שוחטין לגומא כל עקר. והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: "ובחקתיהם לא תלכו". ואם עשה כן, צריך בדיקא אחריו.

אביי ורבא דאמרי תרויהו: כל דבר שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי, אין בו משום רפואה - יש בו משום דרכי האמורי. והתניא: אילן שהוא משיר פרותיו וכו' (כתוב לעיל רמז תקנ"ב על וטמא טמא יקרא). יוצאין בביצת החרגול, ובשן של שועל, ובמסמר מן הצלוב, משום רפואה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אסורין אף בחל, משום דרכי האמורי. בביצת החרגול - דעבדי לשחלא. ובשן של שועל - דעבדי לשנתא, דחיא - למאן דניים, דמיתא - למאן דלא ניים. ובמסמר מן הצלוב - דעבדי לזרפא. אביי ורבא דאמרו תרויהו וכו' כדלעיל. תני תנא קמה דר' חיא בר אבין: כלהו אית בהו משום דרכי האמורי, בר מהני. מי שיש לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו, ולימא הכי: "חד חד נחת בלע, בלע נחת חד חד". האומר "גד גדי וסנוק לא, אשכי ובושכי" - יש בו משום דרכי האמורי. הוא בשמה והיא בשמו - יש בו משום דרכי האמורי. שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, ותרנגלת שקראה גברית - יש בו משום דרכי האמורי. אשתה ואיתיר אשתה ואיתיר - (אין) [יש] בו משום דרכי האמורי. המבקעת ביצים בכתל (והטח) בפני אפרוחים והמונה שבעים וחד בשביל שלא ימותו האפרוחין - (אין) [יש] בו משום דרכי האמורי. המרקדת לכתח, והמשתקת לעדשים, והמצוחת לגריסין, והמשתנת מים בפני קדרתה בשביל שתתבשל הקדרה במהרה - יש בו משום דרכי האמורי. [אבל] נותנין קיסם של תותים ושברי זכוכית בקדרה, בשביל שתתבשל הקדרה. וחכמים אוסרין בשברי זכוכית, מפני הסכנה. נותנין בול של מלח לתוך הנר, בשביל שתאיר ותדלק. נותין טיט וחרסית (לתוך) [תחת] הנר, בשביל שתמתין ותדלק. "חמרא וחיי לפום רבנן" - אין בו משום דרכי האמורי. ומעשה בר' עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כוס וכוס שהביא אמר: "חמרא וחיי לפום רבנן, חמרא וחיי לפום [רבנן ולפום] תלמידיהון".

אלו דברים מדרכי האמורי: המספר קומי, והעושה בלורית. והמגביה לגרגרן. והמגררת את בנה לבין המתים. והקושר מטלטלת על ירכו, וחוט אדם על אצבעו. והמונה ומשליך צרורות לים או לנהר ־הרי זה מדרכי האמורי. המספק והמטפח והמרקד לשלהבת ־הרי זה מדרכי האמורי. נפלה פתו ממנו ואמר: החזירו לי שלא תאבד ברכתי. הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים, אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים. נפלו ממנו צרורות, ואמר: אורחין לנו היום ־הרי זה מדרכי האמורי. היה מתחיל במלאכה ואמר: יבא פלוני שידיו קלות ויתחיל בה, יבא זה שרגליו קלות ויעבר לפנינו ־הרי זה מדרכי האמורי. האומר בחבית או בעסה: יבא פלוני שידיו מברכות ויתחיל בה ־הרי זה מדרכי האמורי. הפוקק את החלון בסירא. הקושר ברזל בכרעי המטה של חיה, והעורך לפניה שלחן ־הרי זה מדרכי האמורי. אבל פוקקין את החלון בגלפקרין או בעמיר, ונותנין לפניה ספל של מים, וקושרין לה תרנגלת שתהא לה לצות, ולא מדרכי האמורי. האומר: שחטו תרנגול זה שקרה כעורב, שחטו תרנגלת זו שהיא קורא כזכר, האכילוה כרבלתא שהיא קורא כזכר ־הרי זה מדרכי האמורי. קרא עורב, ואמר לו: צרח, קרא עורב, ואמר לו: חזר לאחוריך, הרי זה מדרכי האמורי. האומר: אכל תמרה וחזרת [נ"א המרת חזרת] זו שתהא זוכרני בה. אל תאכילני מפני ברקית. תישן בארונו של מת שתראנו בלילה, אל תישן בארונו של מת שלא תראנו בלילה. הפך את חלוקך שתהא חולם חלומות טובות, אל תהפך את חלוקך שלא תהא חולם חלומות. שב על המכבד שתהא חולם חלומות, אל תשב על המכבד שלא תהא חולם חלומות ־ הרי זה מדרכי האמורי. האומר: אל תשב על המחרשה שלא תכבד עלינו מלאכה: אל תשב על המחרשה שלא תשבר ־הרי זה משום דרכי האמורי, ואם בשביל שלא תשבר ודאי ־ הרי זה מתר. האומר: אל תפשיל ידיך לאחוריך שלא תאסר עלינו מלאכה ־הרי זה מדרכי האמורי. התופס חר בכתל, ואומר: חדא ־ הרי זה מדרכי האמורי, אם מפני ניצוצות ־ הרי זה מתר. השופך מים לרשות הרבים, ואמר: חדא ־ הרי זה מדרכי האמורי, אם מפני עוברין ושבין ־ הרי זה מתר. הזורק ברזל לבין הקברות, ואמר: חדא ־הרי זה מדרכי האמורי, אם מפני חרשין ־ הרי זה מתר. הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו ־ הרי זה מדרכי האמורי, אם בשביל לשמרה ־ הרי זה מתר. המצוחת לתנור שלא תנפל הפת, והנותנת קסמין באזני קדרה שלא תהא מרתחת ושופעת לאחוריה ־ הרי זה מדרכי האמורי. אבל נותנה קסמין של תותים וזכוכית בקדרה בשביל שתתבשל מהרה, אבל אסרו חכמים בזכוכית מפני סכנת נפשות. המשתקת לעדשים, והמצננת לארז, והמטפחת לנר ־ הרי זה מדרכי האמורי. נפל נחש על גבי מטה, ואמר: עני הוא ־וסופו להעשיר, עברה היא ־יולדת זכר, בתולה היא ־נשאת לאדם גדול ־ הרי זה מדרכי האמורי. המושבת אפרוחין ואמרה: איני מושיבתן אלא בבתולה, איני מושיבתן אלא ערמה, איני מושיבתן אלא בשמאל, איני מושיבתן אלא בתרי, והמקדש בתרי, והמשלח בתרי. והאומר: הוסיפו על השלחן ־ הרי זה מדרכי האמורי. הנותנת ביצים ועשבים בכתל, וטחה בפניהם, ומונה שבעים ואחד ־הרי זה מדרכי האמורי. הכוכרת אפרוחים בכברה, והנותנת ברזל בין האפרוחים ־הרי זה מדרכי האמורי, אם מפני הרעמים ועם מפני הברק ־ הרי זה מתר. השואל במקלו ואומר: אם אלך ואם לא אלך ־הרי זה מדרכי האמורי, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" וגו'.

"את משפטי תעשו" ־ דברים שאלמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו. ואלו הן: עבודת אלילים, וגלוי עריות, ושפיכת דמים, וגזל וברכת השם. ואת חקתי תשמרו ־דברים שהשטן ויצר הרע משיבין עליהם, ואמות העולם משיבין עליהן. ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצרע ושעיר המשתלח. ואם תאמר: מעשה תהו הם, תלמוד לומר: "אני ה'" ־ אני ה' חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן. "משפטי" אלו דינין, "חקתי" ־ אלו מדרשות, "תשמרו" ־ זה משנה, "ללכת בהם" ־זה המעשה, "תשמרו ללכת בהם" ־לא משנה עקר אלא מעשה עקר. "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם" ־ לתן שמירה ועשיה לחקים, ולתן שמירה ועשיה למשפטים. "וחי בהם" ־ לעולם, אם תאמר בעולם הזה ־הרי זה סופו מת הוא, הא מה אני מקים "וחי בהם", לעולם הבא. "אני ה'" ־ נאמן לשלם שכר. מנין לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת, אמר רב יהודה אמר שמואל: "וחי בהם" ־ ולא שימות בהם וכו' (כדכתוב ברמז שכ"ז). היה רבי מאיר אומר: מנין שאפלו גוי עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, תלמוד לומר: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" ־כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת: שאפלו גוי והוא עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אלא שאין נותנין לו שכר כמצוה ועושה, דכתיב: "ראה ויתר גוים" ־ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קימום, התירן להם, שאין מקבלין עליהן שכר אלא כמי שאינו מצוה ועושה, דאמר רבי חנינא: גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. אמר רבי יוחנן: גוי העוסק בתורה חיב מיתה, שנאמר: "תורה צוה לנו משה" ־ לנו ולא להם. מתיבי: היה רבי מאיר אומר: מנין שאפלו גוי ועוסק בתורה וכו', התם בשבע מצות דידהו.

**רמז תקפח** אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלד: כל עברות שבתורה אם אומרים לאדם עבר ואל תהרג ־ יעבר ואל יהרג, חוץ מעבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים. ועבודת אלילים לא, והתניא: היה רבי ישמעאל אומר: מנין שאם אמר לו לאדם: עבד אלילים ואל תהרג, מנין שיעבר ולא יהרג, תלמוד לומר: "וחי בהם" ־ולא שימות בהם. יכול אפלו בפרהסיא, תלמוד לומר: "ולא תחללו את שם קדשי". אינהו דאמור כר' אליעזר, דתניא: רבי אליעזר אומר: אם נאמר "בכל נפשך" למה נאמר "בכל מאדך", ואם נאמר "בכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך", אלא יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: "בכל מאדך". יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר: "בכל נפשך". גלוי עריות ושפיכות דמים ־ כרבי. דתניא: רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" ־וכי מה למדנו מרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המארסה, מה נערה מארסה נתן להצילה בנפשו אף רוצח נתן להצילו בנפשו. ונערה המארסה גופה מנלן, כדתנא דבי רבי ישמעאל, "ואין מושיע לה" ־הא יש לה מושיע, בכל דבר שאתה יכול להושיעה. ומקיש נערה המארסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבר אף נערה המארסה יהרג ואל יעבר. ורוצח גופה מנא לן, סברא הוא, דההוא דאתא לקמה דרבא, אמר לה: אמר לי מרי דוראי זיל קטלה לפלניא, ואי לא קטלינא לך. אמר לה: ניקטלך ולא תקטל, מי יימר דדמא דידך סמק טפי, דילמא דמא דהאיך סמק טפי. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפלו לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבר. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפלו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא לא. וכמה פרהסיא, עשרה בני אדם. פשיטא ישראל בעינן, דכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". בעי רבי ירמיה: תשעה ישראל וגוי אחד מהו, תא שמע: דתני רבנאי אחוה דר' ירמיה ברבי: אתיא "תוך, תוך" מ"הבדלו מתוך העדה הזאת", מה להלן עשרה וכלהו ישראל אף כאן עשרה וכלהו ישראל. והא אסתר פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמו שאני, דאי לא תימא הכי קוקי ודימונקי היכי יהבינן להו. ואזדא רבא לטעמה, דאמר רבא: האי נכרי דאמר לישראל קטל אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך ־ליקטול ולא ליקטלה, שדי לנהרא ־ליקטלה ולא ליקטול, מאי טעמא, לעבר מלתא קא בעי.

**רמז תקפט** כל חיבי כריתות שלקו, נפטרו מידי כריתתן, שנאמר: "ונקלה אחיך" ־ כיון שלקה הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל. ואמר רבי חנניא בן גמליאל: ומה העובר עברה אחת, נפשו נטלת לו. העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. רבי שמעון אומר: ממקומו הוא למד, שנאמר: "ונכרתו הנפשות העשת", ואומר: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" ־הא, כל היושב ואינו עובר עברה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי שמעון ברבי אומר: הרי הוא אומר: "רק חזק לבלתי אכל הדם" ־מה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר. גלוי עריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, הפורש ממנו על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. "איש איש אל כל שאר בשרו" ־מה תלמוד לומר "איש איש", לרבות הגוים שמזהרין על עריות כישראל. והא מהכא נפקא, מהתם נפקא. "לאמר" ־ זה גלוי עריות, התם בעריות דידהו, הכא בעריות דידן, דקתני סיפא: בא על בת ישראל נדון בדין ישראל. למאי הלכתא, אמר רבי יוחנן: לא נצרכה אלא לנערה המארסה דלדידהו לית להון דינינן לה בדינא דידן. אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן, והתניא: בא על נערה המארסה ־נדון בסקילה, על אשת איש ־נדון בחנק. ואי בדינא דידהו סיף הוא, אמר רב נחמן בר יצחק: מאי אשת איש דקתני, כגון: שנכנסה לחפה ולא נבעלה, דלדידהו לית להו דינינן לה בדינא דידן. דתני רבי חנינא: "והיא בעלת בעל" ־ [בעלת בעל] יש להן, נכנסה לחפה ולא נבעלה אין להן. "לא תקרבו" ־מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "איש", שיכול אין לי אלא האיש שמזהר על ידי אשה, אשה שמזהרת על ידי האיש מנין, תלמוד לומר: "לא תקרבו" ־הרי כאן שנים. הרי הוא אומר: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה" ־אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב, תלמוד לומר: "לא תקרב". אין לי אלא נדה בלא תקרב ולא תגלה, מנין שאר עריות, תלמוד לומר: "לא תקרבו לגלות ערוה". "אני ה'" ־אני נאמן לשלם שכר. אמר רבי פדת: לא אמרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". עולא כי הוה אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחותה אבי חדיהו, ואמרי לה: אבי ידיהו. ופליגא דידה, דאמר עולא: אפלו שום קרבה שבעולם אסור, משום לך לך אמרין לנזירא סחר סחר לכרמא לא תקרב. "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" ־כלל, "ערות אביך וערות אמך" ־ פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין: הואיל ומתר בבת אחי אביו ואחי אביו מתר בבתו, אם למדת שאסור באשת אחי אביו אחי אביו אסור באשתו, והואיל ומתר באשת חורגו חורגו מתר באשתו, אם למדת שאסור בבת חורגו אף חורגו יהא אסור בבתו. אם אמרת כן הבאת עריות מן הדין. תלמוד לומר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" ־כלל, "ערות אביך וערות אמך" ־ פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. "אני ה'" ־דין לפרע ונאמן לשלם שכר.

**רמז תקצ** "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלהיכם" ־רבי שמעון בן יוחאי אומר: הוא שנאמר להלן: "אנכי ה' אלהיך" ־ אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו: הן הן. קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". הוא שנאמר כאן: "אני ה' אלהיכם" ־ אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני, אמרו לו: הן הן. קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". רבי ישמעאל אומר: חמורות עריות שפותח בהם ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א. שבתחלת הענין הוא אומר: "לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'", ובסוף הענין הוא אומר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם". הא חמורות עריות שפותח בהן ביו"ד ה"א וחותם בהן ביו"ד ה"א. רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לנתק בעריות, לכך בא עליהן בגזרה: "אני ה' אלהיכם" ־ דעו מי הוא הגוזר עליכם. וכן מצינו שנתקו בעריות, שנאמר: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו". וכן מלאכי אמר להם: "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה" ־אמר להם: לא זאת תחלה לכם, כבר בכיתם בימי משה, אמרו לו: "ולא אחד עשה ושאר רוח לו" ־מי שברא את ישראל לא ברא אמות העולם. אמר להם: "ומה האחד מבקש זרע אלהים", ענו כלם ואמרו: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב" ־לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, אם הוא כהן ־ [לא יהיה לו] "בן מגיש מנחה לה' צבאות". ואומר: "ומבני (יהושע בן יהוצדק) [יוידע בן אלישיב] הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני ואבריחהו מעלי". אמר רבי: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם" ־ אמר להם: אף אני מזהר. כשם שאמרתי לך וקבלת, כך אמר להם ויקבלו. "ואמרת אלהם" ־ הרי אזהרה לבית דין. "אני ה'" ־דין לפרע, ונאמן לשלם שכר.

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" ־ מקיש מעשה ארץ מצרים למעשה כנעניים ומעשה כנעניים למעשה מצרים, מה מעשיהם של מצרים שטופים בעבודה זרה ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה, אף מעשיהם של כנענים כיוצא בהן. "ובחקתיהם לא תלכו" ־ וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו', כי תועבת ה' כל עשה אלה" וגו', "ובחקתיהם לא תלכו" ־ בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טרטיאות וקרקסיאות והאצטבאות. רבי מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שאמרו חכמים. שמא תאמר: להם חקים ולכם אין חקים, תלמוד לומר: "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם". עדין יש מקום ליצר הרע להרהר ולומר: שלהם נאים משלנו, תלמוד לומר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה" וגו'.

**רמז תקצא** "את משפטי תעשו" ־ אלו דברים הכתובים בתורה שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבם, [כגון הגזלות]. "ללכת בהם" ־עשם עקר, ואל תעשם טפלה. שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים. שמא תאמר: למדתי חכמת ישראל, אלך ואלמד חכמת העולם, תלמוד לומר: "ללכת בהם" ־שלא תפטר מתוכן. וכן הוא אומר: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך", "בהתהלכך תנחה אתך" ־בעולם הזה, "בשכבך תשמר עליך" ־בשעת מיתה, "והקיצות היא תשיחך" ־לעולם הבא. וכן הוא אומר: "הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך". ושמא תאמר: אבד סברי ובטל סכויי, תלמוד לומר: "אני ה'" ־ אני סברך, אני סכוייך, ועלי בטחונך. ואומר: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל אני עשיתי ואמלט. ואומר: "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים", ואומר: "אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא". "ושמרתם את חקתי" ־ אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה מנין, תלמוד לומר: "ושמרתם את חקתי". "אשר יעשה אתם כהנים לויים וישראלים" לא נאמר, אלא "האדם" וכו' (כדלקמן). וכן הוא אומר: "וזאת תורת האדם אדני אלהים" ־ "תורת כהנים ולויים וישראלים" לא נאמר, אלא "וזאת תורת האדם". וכן הוא אומר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". וכן הוא אומר: "זה השער לה' כהנים לויים וישראלים יבואו בו" לא נאמר, אלא "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". וכן הוא אומר: "רננו כהנים לויים וישראלים" לא נאמר, אלא "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה". וכן הוא אומר: "היטיבה ה' לכהנים ללויים ולישראלים" לא נאמר, אלא "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם". הא אפלו גוי (ועשה את התורה) [העוסק בתורה] הרי הוא ככהן גדול. "וחי בהם" ־ולא שימות בהם, היה רבי שמעון אומר: מנין שאם אמרו לו לאדם בינו לבין עצמו: עבד עבודה זרה ואל תהרג, שיעבר ואל יהרג, תלמוד לומר: "וחי בהם" ־ולא שימות בהם. או אפלו אמרו לו ברבים, תלמוד לומר: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי" ־ אם מקדישים אתם את שמי, אף אני אקדש את שמי על ידכם, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהיו כל אמות העולם שטוחים לפני הצלם והן עומדין ודומין לתמרים, ועליהם מפרש בקבלה: "זאת קומתך דמתה לתמר, אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו" ־ היום אני מתעלה בהם לפני אמות העולם, היום אני נפרע להם משונאיהם, היום אני מחיה להם את המתים. "אני ה'" ־דין לפרע, ונאמן לשלם שכר.

**רמז תקצב** "איש איש אל כל שאר בשרו" ־ זה שאמר הכתוב: "אל ההרים לא אכל וגו' ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב" ־מקיש אשה נדה לאשת רעהו, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשה נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. ופליגא דרבי פדת וכו' (כדלעיל). תנא דבי אליהו: מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזירתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אמרה להם: כתוב בתורה: "כי (היא) [הוא] חייך וארך ימיך", בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שהחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה, אמרתי לה: בתי, בימי נדותך מהו אצלך, אמרה לי: חס ושלום אפלו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבונך מהו אצלך, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקרוב בשר, ולא עלתה על דעתו דבר אחר. אמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא הכיר פנים בתורה. שהרי אמרה תורה: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב". כי אתה רב דימי אמר: מטה אחת הוה, במערבא אמרי: סנר מפסיק בינו לבינה.

**רמז תקצג** "ערות אביך" וגו' ־ הבא על האם ־חיב משום אם ומשום אשת אב. רבי יהודה אומר: אינו חיב אלא משום אם בלבד. אמר רבא: קסבר רבי יהודה "ערות אביך" ־ זו אשת אביך, ומיתי לה בגזרה שוה, ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מנין, תלמוד לומר: "ערות אביך לא תגלה אמך היא" ־משום אמו אתה מחיבו, ואי אתה מחיבו משום אשת אב. תניא כותה דרבא: "איש" ־ פרט לקטן, "אשר ישכב את אשת אביו" ־ משמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מנין, תלמוד לומר: "ערות אביו גלה" ־מפנה להקיש ולדון הימנו גזרה שוה. "מות יומתו" ־בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן: "דמיהם בם" ונאמר באוב וידעוני: "דמיהם בם", מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ענש שמענו, אזהרה מנין, תלמוד לומר: "ערות אביך לא תגלה". "ערות אביך" ־ זו אשת אביך. או אינו אלא ערות אביך ממש, נאמר כאן: "ערות אביך לא תגלה", ונאמר להלן: "ערות אביו גלה" ־ מה להלן באשות הכתוב מדבר אף כאן באשות הכתוב מדבר. ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מנין, תלמוד לומר: "ערות אביך לא תגלה". אין לי אלא באזהרה שעשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, בענש מנין, נאמר כאן: "ערות אביך לא תגלה" ־ונאמר להלן: "ערות (דודו) [אביו] גלה" ־מה באזהרה עשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, אף בענש עשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו. "אמך היא" ־משום אמו אתה מחיבו ואי אתה מחיבו משום אשת אביו. ורבנן, "ערות אביך" ־אביך ממש. האי מ"ואת זכר" נפקא, לחיב עליו שתים, וכדרב יהודה: גוי הבא על (אמו) [אביו] חיב שתים. אמר רבא: מסתבר מלתא דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקרבן, והאי דקאמר גוי לשנא מעליא הוא. דאי סלקא דעתך גוי, דינו מאי ניהו קטלא, בתרי קטלי קטלת לה. תניא נמי הכי: הבא על (אמו) [אביו] חיב שתים. הבא: על אחי אביו חיב שתים. איבעית אימא: דלא כר' יהודה. ואיבעית אימא: אפלו תימא רבי יהודה, דמיתי לה בקל וחמר מאחי אביו: ומה אחי אביו דקרבא דאבא הוא חיב שתים, אביו לא כל שכן. וקא מפלגי בפלגתא דאביי ורבא, מר סבר עונשין מן הדין ומר סבר אין עונשין מן הדין. ורבנן אזהרה לאשת אביו מנא להו, נפקא להו "מערות אשת אביך לא תגלה. ור' יהודה, ההוא מבעי לה לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה. ורבנן, ההוא מסיפא דקרא נפקא: "ערות אביך היא". ורבי, ההוא מבעי לה משום אשת אב אתה מחיבו ואי אתה מחיבו משום אשת איש. והא אנן תנן: "הבא על אשת אב ־חיב משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי האב בין לאחר מיתת אביו", ולא פליג רבי יהודה, אמר אביי: פליג בבריתא. ורבנן, ענש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו, בשלמא לר' יהודה מיתי לה בגזרה שוה, אלא לרבנן מנא להו, אמרי לך: ההוא "ערות אביו גלה" דמפיק רבי יהודה לגזרה שוה, מפקי לה אינהו לענש דאשת אביו לאחר מיתה. ורבנן, ענש דאמו שאינה אשת אביו מנא להו, אמר רב ששת: "אמך היא" ־ עשה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו. "ערות אשת אחיך לא תגלה", "יבמה יבא עליה" ־בדבור אחד נאמרו. "זכור את יום השבת לקדשו, "וביום השבת" ־בדבור אחד נאמרו: (כתוב ברמז רצ"ה).

תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו, חיב משום אחותו ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: אינו חיב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמא דרבנן, מכדי כתיב: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך", "ערות בת אשת אביך מולדת אביך" למה לי, לחיבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו. ור' יוסי בר' יהודה אמר: אמר קרא: "אחותך היא" משום אחותו אתה מחיבו ואי אתה מחיבו משום בת אשת אביו. ורבנן, מבעי לה לחיבו על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, לומר שאין מזהירין מן הדין. ור' יוסי בר' יהודה, האי אשת אביך מאי עביד לה, מבעי לה מי שיש לו אשות לאביך, פרט לאחותו משפחה ומנכרית.

**רמז תקצד** "ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית" ־בין שאומר לאביך קים בין שאומר לאביך הוצא וכו'. ורבנן, למעוט שפחה ונכרית מנא להו, נפקא להו מ"האשה וילדיה תהיה לאדניה". ור' יוסי בר' יהודה, חד בשפחה וחד בנכרית. וצריכי. דאי אשמעינן שפחה משום דאין לה יחס, אבל נכרית דאית לה יחס אימא לא. ואי אשמעינן נכרית משום דלא שיכה במצות, אבל שפחה אימא לא. צריכא. ורבנן, אשכחן שפחה, נכרית מנא לן, וכי תימא לילף משפחה, מה לשפחה שכן אין לה יחס. אמר קרא: "כי יסיר את בנך מאחרי" ־ בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. הא בשבעת גוים כתיב, "יסיר" ־לרבות את כל המסירות. ומאן תנא דפליג עלה דר' יוסי בר' יהודה, רבי שמעון דדריש טעמא דקראי. "ערות בת בנך" ־רבא רמי: כתיב: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן" ־ הא בת בנה דידה ואת בת בתה דידה גלי, וכתיב: "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה", הא כיצד, כאן בנשואין כאן באנס. ואימא פרט לחיבי לאוין, חיבי לאוין תפסי בה קדושין, דכתיב: "כי תהיין לאיש שתי נשים" וגו', "אהובה" ־אהובה בנשואיה, "שנואה" ־שנואה בנשואיה, ואמר רחמנא "כי תהיין". תנו רבנן: אנס אשה ־מתר לשא בתה, נשא אשה ־אסור לשא בתה. מנא הני מלי, דתנו רבנן: בכלן נאמר בהן שכיבה, וכאן נאמר בו קיחה, לומר לך דרך לקוחין אסרה תורה. אמר לה רב פפא לאביי אלא מעתה גבי אחותו דכתיב: "ואיש אשר יקח את אחתו", דרך קיחה הוא דאסור, דרך שכיבה שרי, אמר לה לקוחין יש בתורה סתם, הראויין לשכיבה ־לשכיבה, הראויין לקיחה ־ לקיחה. רבא אמר: אנס אשה מתר לשא בתה, מהכא, דכתיב: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן" ־ הא בת בנה דידה גלי, וכתיב: "ערות אשה ובתה לא תגלה" וגו', הא כיצד, כאן באונסין כאן בנשואין. ואפוך אנא, עריות "שאר" כתיב בהו, בנשואין אכא שאר, באונסין לכא. "ערות כלתך" וגו' ־ הבא על כלתו ־ חיב משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן הארוסין בין מן הנשואין. ולחיב נמי משום אשת בנו, אמר אביי: פתח הכתוב בכלתו וסים באשת בנו, לומר לך: זו היא כלתו וזו היא אשת בנו. "ערות אשת אחיך" וגו' ־ תניא: "אשת אחיך לא תגלה" ־בין מן האב בין מן האם. או אינו אלא מן האב ולא מן האם, ודין הוא: חיב כאן וחיב באחותו, מה אחותו בין מן האב בין מן האם אף כאן בין מן האם. או כלך לדרך זו: חיב כאן וחיב בדודתו, מה דודתו מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם. נראה למי דומה: דנין קרובי עצמו מקרובי עצמו, ואל תוכיח דודתו שקרובי האב. או כלך לדרך זו: דנין דבר שעל ידי קדושין מדבר שעל ידי קדושין, ואל תוכיח אחותו שאסור הבא מאליו. תלמוד לומר: "ערות (אחיו גלה) [אחיך הוא"] ־בין מן האב בין מן האם. ואימא אידי ואידי באשת אח מן האב, חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דאין לה בנים בחיי בעלה, אין לה בנים בחיי בעלה מדרב הונא נפקא. ואימא אידי ואידי באשת אח מן האב, חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, יש לה בנים לאחר מיתת בעלה לא צריכא קרא, מדאמר רחמנא שאין לה בנים שריא הא יש לה בנים אסירא. [ודלמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם, יש לה בנים שריא לעלמא ושריא ליבם], אי נמי אין לה בנים מצוה, יש לה בנים רשות, אי נמי אין לה בנים אין, יש לה בנים לא, לאו הבא מכלל עשה עשה. כתיב קרא אחרינא: "ערות אחיו גלה". ואימא אשת אח מן האם כאשת אח מן האב ולאחר מיתת בעלה שריא, אמר קרא: "היא" ־בהויתה תהא.

תנו רבנן: "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה" ־ "עליה" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "יבמה יבא עליה" שומע אני אפלו באחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן "עליה" ונאמר להלן "עליה", מה להלן מקום מצוה אף כאן מקום מצוה, ואמר רחמנא: "לא תקח". אין לי אלא היא, צרתה מנין, תלמוד לומר: "לצרר". אין לי אלא צרתה, צרת צרתה מנין, תלמוד לומר: "לצרר" ־התורה רבתה צרות הרבה. רב אשי אמר: צרת צרתה לא צריכא קרא, סברא היא, צרה מאי טעמא אסירא, במקום ערוה קימא, צרת צרתה נמי במקום ערוה קימא. ואין לי אלא אחות אשה, שאר עריות מנין, אמרת: מה אחות אשה מיחדת שהיא ערוה וחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם, אף כל שהיא ערוה וחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת (ו)אסורה ליבם. ואין לי אלא הן, צרותיהן מנין, אמרת: אחות אשה מיחדת שהיא ערוה וחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם צרותיה אסורות, אף כל שהיא ערוה וחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם צרתה אסורה. מכאן אמרו: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם. יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו, שיהו צרותיהן אסורות. אמרת: מה אחות אשה מיחדת שהיא ערוה וחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לנשא לאחין ואסורה ליבם צרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה וחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לנשא לאחין ואסורה ליבם צרתה אסורה. יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל ואי אפשר לנשא לאחין צרותיהן מתרות, שאין צרה אלא מאח. אזהרה שמענו, ענש מנין, אמר קרא: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם". טעמא דכתב רחמנא "עליה", הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מיבמת, מאי טעמא, אתי עשה ודחי לא תעשה, דכתיב: "לא תלבש שעטנז, גדלים תעשה לך". ואימא הני מלי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי, אטו עשה דחי את לא תעשה לאו לא תעשה חמור מנה, מה לי חמרא זוטא מה לי חמרא רבה. רבא אמר: ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת. וכי איצטריך קרא, למיסר צרה. ומאי שנא ערוה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, צרה נמי לא תבעי קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אלא צרה נמי לא בעי קרא, וכי איצטריך קרא למישרי צרה שלא במקום מצוה. מאי טעמא, אמר קרא: "עליה" ־ במקום "עליה" הוא דאסירא צרה, שלא במקום "עליה" שריא. ואימא היא גופה שלא במקום מצוה תשתרי. אמר לה: עליך אמר קרא: "בחייה" ־כל שבחייה. והאי "בחייה" מבעי לה למעוטי לאחר מיתה, דאי מ"אשה אל אחתה" הוה אמינא נתגרשה שריא, כתב רחמנא "בחייה" ־ כל שבחייה, אף על גב דנתגרשה, לא. אלא תרי קראי כתיבי: "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר", וכתיב: "לגלות ערותה עליה בחייה" ־(דחמרא) [דחדא] משמע, הא כיצד, במקום מצוה שתיהן אסורות, שלא במקום מצוה היא אסורה צרתה מתרת. אפוך כו'. אמר לה רב כהנא לרב אשי: ממאי דהאי "עליה" לאסורא דילמא להתרא, והכי קאמר: "ואשה אל אחתה לא תקח לגלות ערותה" ־שלא במקום "עליה", אבל במקום "עליה" שתיהן מתרות, אם כן "לגלות ערותה" דחדא, מי משכחת לה, אי במקום מצוה ־שתיהן מתרות, אי שלא במקום מצוה ־שתיהן אסורות. ואיבעית אימא: אתיא מהקשא דרבי יונה, דאמר קרא: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו" ־הקשו כל העריות כלן לאשת אח, מה אשת אח שריא אף כל העריות כלן שרין, אמר רחמנא "עליה".

**רמז תקצה** רבי אומר: "ולקח ולקחה", "ויבם, ויבמה" ־לאסר צרות ועריות. מידי צרה כתיבא הכא, ועוד צרה מ"לצרר" נפקא, "לצרר" מפיק לה לדר' שמעון. צרה היכא כתיבא, הכי קאמר: אם כן לכתב "ולקח", מאי "ולקחה", כל היכא דאכא תרי לקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב ־שריא, ואי לא ־ תרויהו אסורין. "ויבם ויבמה" ־במקום יבום הוא דאסירא צרה, שלא במקום יבום שריא צרה. ורבנן, האי "ולקחה" מבעי לה לכדרבי יוסי בר חנינא: מלמד שמגרשה בגט ומחזירה, "ויבמה" ־ בעל כרחה. ורבי, האי "עליה" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: אין חיבין אלא על דבר שחיבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת, דכתיב: "ונודעה החטאת אשר חטא עליה". רבי אומר: נאמר כאן "עליה" ונאמר להלן "עליה" ־מה להלן דבר שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן. ורבנן, האי סברא מנא להו, נפקא להו כדמקרי לה רבי יהושע בן לוי לברה: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה" ־הקשה כל התורה כלה לעבודה זרה, מה עבודה זרה דבר שחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחיבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. שלשה אחין, שנים מהן נשואין שתי אחיות, או אשה ובתה, הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. ור' שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום. שנאמר: "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר" ־בשעה שנעשות צרות זו לזו, לא יהא לך לקוחין אפלו באחת מהן.

**רמז תקצו** "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" ־(כתוב לעיל). אחותו דכתיב בה כרת למה לי, לכדרבי יוחנן: שאם עשאן כלן בהעלם אחד חיב על כל אחת ואחת. ולר' יצחק דאמר כל חיבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאה כרת באחותו, לומר לך: לכרת נתן, ולא למלקות. לחלק מנא לן, נפקא לה מ"ואל אשה בנדת טמאתה" ־לחיב על כל אשה ואשה. ששה ושלשים כריתות. מנינא למה לי, אמר רבי יוחנן: שאם עשאן כלם בהעלם אחד חיב על כל אחת ואחת. בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת, דכתיב: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת" וגו', אלא אימא עבד חדא מחיב חדא, עבד כלהו בהעלם אחד לא נתחיב אלא חדא. נפקא להו מן "ואל אשה בנדת טמאתה" וגו' לחלק על כל אשה ואשה. אלא כרת באחותו למאי אתא, לחיב על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ולר' יצחק דאמר חיבי כרתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו, לדונו בכרת ולא במלקות. הא מלתא מנא לה, נפקא לה מאחותו דסיפא דקרא, דכתיב: "ערות אחותו גלה". ורבנן, אחותו דסיפא דקרא מאי עבדי לה, מבעי לה לחיב על אחותו בת אביו ובת אמו, לומר: שאין עונשין מן הדין. ור' יצחק קסבר עונשין מן הדין. ואיבעית אימא: יליף ענש מן אזהרה.

**רמז תקצז** "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" ־תניא: רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון "מלך" ־כל שהמליכו עליהם, אפלו צרור אפלו קיסם. אמר רבי ינאי: אינו חיב עד שימסרנו לכהנים, שנאמר: "ומזרעך לא תתן להעביר". תניא נמי הכי: "ומזרעך לא תתן להעביר" ־ יכול העביר ולא מסר יהא חיב, תלמוד לומר "לא תתן". מסר ולא העביר יהא חיב, תלמוד לומר: "להעביר". מסר והעביר ולא למלך וכו', מסר והעביר למלך ולא באש, יהא חיב, נאמר כאן "להעביר באש" וכו', ומה כאן מלך אף להלן מלך. אמר רב אחא ברה דרבא: העביר כל זרעו למלך ־פטור, שנאמר: "מזרעך" ־ולא כל זרעך. בעי רב אשי העבירו סומא ־ מהו, ישן ־מהו. בן בנו, בן בתו ־מהו. פשוט מיהא חדא, דתניא: "כי מזרעו" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו" אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו, בן בתו ־ מנין, תלמוד לומר: "בתתו מזרעו". תנא פתח ב"כי מזרעו" וסליק "בתתו מזרעו", דרשא אחרינא הוא, "זרעו" אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, תלמוד לומר: "בתתו מזרעו". אמר רב יהודה: אינו חיב עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי, אמר אביי: שרגא דלבני במצעי ונורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא. רבא אמר: משורתא דפוריא. תניא כותה דרבא: אינו חיב עד שיעבירנו דרך העברה. העבירו ברגל ־פטור. ואינו חיב אלא על יוצאי ירכו. הא כיצד, בנו ובתו חיב, ואמו אחיו ואחותו פטור. העביר עצמו ־פטור. רבי אלעזר בר' שמעון מחיב. דאמר קרא "לא ימצא בך" ־ בעצמך. ורבנן לא דרשי בך, והתנן: "אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת", ואמר רב יהודה אמר רב: "אפס כי לא יהיה בך אביון" ־שלך קודמת לשל כל אדם, התם "מאפס".

**רמז תקצח** "ואת זכר לא תשכב" ־ תנו רבנן: "איש" ־ פרט לקטן. "אשר ישכב את זכר" ־ בין גדול בין קטן וכו'. אמר רבי ישמעאל: הרי זה בא ללמד ונמצא למד. "מות יומתו" ־ בסקילה. או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן "דמיהם בם" ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם", מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ענש שמענו, אזהרה מנין, תלמוד לומר: "ואת זכר לא תשכב". למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מנין, תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש", ואומר: "וגם קדש היה בארץ", דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "ואת זכר לא תשכב" ־קרי בה: לא תשכב.

**רמז תקצט** "ובכל בהמה לא תתן שכבתך" ־ תנו רבנן: "איש" ־ פרט לקטן. "אשר יתן שכבתו בבהמה" ־בין גדולה בין קטנה. "מות יומת" ־בסקילה. או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן: "תהרגו", ונאמר להלן: "כי הרוג תהרגנו" ־מה להלן סקילה אף כאן סקילה. למדנו ענש לשוכב, לנשכב מנין. תלמוד לומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" ־ אם אינו ענין לשוכב, תנהו ענין לנשכב. ולמדנו ענש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מנין, תלמוד לומר: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך". למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מנין, תלמוד לומר: ולא יהיה קדש, ואומר: "וגם קדש היה בארץ", דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין צריך, הרי הוא אומר: "לא תתן שכבתך" ־ לא תתן שכיבתך. ור' ישמעאל, אזהרה לנשכב לבהמה מנא לה, נפקא ליה מ"כל שוכב עם בהמה" ־ אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב. ואפקה רחמנא לנשכב בלשון שוכב, מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר.

"אל תטמאו בכל אלה" ־ בין בכלן בין במקצתן. "כי בכל אלה נטמאו הגוים" ־אלו מצרים, "אשר אני משלח מפניכם" ־ אלו כנענים. "ותטמא הארץ" ־מלמד שהארץ מטמאה על ידי הדברים האלה. "ואפקד עונה עליה" ־ כיון שאני פותח פנקס, [מיד אני] גובה את הכל. "ותקא הארץ את ישביה" ־כאדם שמקיא את מזונו. "ושמרתם אתם" ־אתם נאים שומרים [אותם], שאתם פתחתם תחלה. וכן הוא אומר: "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום". ולא תעשו מכל התועבת האלה" ־בין מכלן בין ממקצתן. "אזרח" ־ זה אזרח, ["האזרח" ־ לרבות נשי האזרחים]. "גר" ־ זה הגר. "הגר" ־לרבות את נשי גרים. "בתוככם" ־ לרבות נשים ועבדים (המשחררין) כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ" ־מלמד שהארץ מטמאה על ידי הדברים האלה. "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" ־ מלמד שהארץ מתחיבת גלות על ידי הדברים האלה. "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה" ־ [בין מכלם בין ממקצתם]. "ונכרתו הנפשות העשת" ־ מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "איש", יכול אין לי אלא איש שענוש כרת על ידי אשה. אשה ענושה כרת על ידי האיש, מנין, תלמוד לומר: "הנפשות" ־ הרי כאן שנים. "העשת" ־ מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "לא תקרבו", יכול יהו חיבין כרת על הקריבה, תלמוד לומר: "העשת" ־ולא הקרבות. "מקרב עמם, ־ועמם בשלום. "ושמרתם את משמרתי" ־שמרו לי משמרתי. "ושמרתם את משמרתי" ־להזהיר בית דין על כך. "לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם" ־ מלמד שהעריות קרויות טמאה. "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" ־ אם מטמאים אתם בהם, נפסלין אתם מאחרי. וכי מה הנאה יש לי בכם ואתם מתחיבים לי כליה. לכך נאמר: "אני ה' אלהיכם". וכן עזרא הוא אומר: "הנשוב להפר מצותיך וגו' הלא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה, ה' אלהי ישראל צדיק אתה".

**רמז תר** "כי את כל התועבת האל" ־ בעון גלוי עריות והשמטת שמטין ויובלות, גלות באה ומגלין אותן ממקומן ובאין אחרים ויושבין במקומן. שנאמר: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ", ותקא הארץ. ובעבודה זרה כתיב: "ונתתי [את] פגריכם על פגרי גלוליכם, וכתיב: "ואתכם אזרה בגוים, ובשמטין וביובלות כתיב: ("ו)אז תרצה הארץ את שבתותיה". אמר רב הונא: רמז לשניות מן התורה מנין, שנאמר: "כי את כל התועבת האל", "האל" ־קשות, מכלל דאכא רכות, ומאי נינהו, שניות. ומאי משמע דהאי "אל" קשות, דכתיב: "ואת אילי הארץ לקח". לימא פליגא אדר' לוי, דאמר: קשה ענשן של מדות יותר משל עריות, שזה נאמר בהן "אל", וזה נאמר בהן "אלה". "אל" קשה, ו"אלה" קשה מ"אל". גבי עריות נמי כתיב "ואלה", ההוא למעוטי מדות מכרת. ואלא מאי חומריהון, הני אפשר בתשובה, הני לא אפשר בתשובה. רב כהנא אמר: מהכא: "ושמרתם את משמרתי" ־עשו משמרת למשמרתי. אמר לה אביי לרב יוסף: הא דאוריתא היא, מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. "כי כל אשר יעשה מכל התועבת" ־ הקשו כל העריות כלן לאשת אח וכו' כדלעיל.

**רמז תרא** מנין להעראה מן התורה, אמר רבי יונה ואיתימא רב הונא ברה דרב יהושע: אמר קרא: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות" ־הקשו כל העריות כלן לנדה. מה נדה בהעראה, דכתיב: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה", אף כל העריות כלן בהעראה. והשתא דאתקש כל העריות לנדה, נדה דכתיב גבי אשת אח: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" למה לי, כדרב הונא, דאמר: רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין, סברא היא, מדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא מכלל דבחיי בעלה אסירא. ואימא לאחר מיתת בעלה מצוה, בחיי בעלה רשות. אי נמי: לאחר מיתת בעלה אין, בחיי בעלה לא, ולאו הכא מכלל עשה עשה. תלמוד לומר: "איש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" ־ וכי אשת אחיו נדה היא, אלא כנדה, מה נדה אף על פי שיש לה התר לאחר מכאן בשעת אסורה בכרת, אף אשת אח אף על פי שיש לה התר לאחר מיתת בעלה בשעת אסורה בכרת. העראה דכתיב גבי אחות אב ואחות אם, למה לי, כדבעא מנה רבינא מרבא: המערה בזכור מהו, "משכבי אשה" כתיב. אלא המערה בבהמה מהו, אמר לה: אם אינו ענין להעראה דכתיב גבי אחות אב ואחות אם דאתיא בהקשא דר' יונה, תנהו לענין העראה דבהמה. מכדי בהמה חיבי מיתות בית דין היא, מאי טעמא כתיב לה להעראה דידה בחיבי כריתות, לכתב בחיבי מיתות בית דין, אידי דכלה קרא לדרשא אתא, כתיב העראה דבהמה נמי אמלתא דדרשא. מאי דרשא, דתניא: "ערות אחות אביך לא תגלה" ־בין מן האב בין מן האם וכו' כדלעיל. ולמה לי למכתב באחות אב, ולמה לי למכתב באחות אם, צריכי. דאי כתב רחמנא באחות אב שכן לא חייס, אבל אחות אם אימא לא. ואי כתב באחות אם שכן ודאית, אבל אחות אב אימא לא. צריכא. ודודתו דפשיטא לה לתנא דמן האב ולא מן האם, מנא לה, אתיא "דודו, דודו", כתיב הכא: "ערות דדו גלה" וכתיב התם: "או דודו או בן דודו יגאלנו" ־מה להלן מן האב ולא מן האם אף הכא נמי מן האב ולא מן ההם. והתם מנלן, אמר קרא: "ממשפחתו" ־משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה. "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה" ־ הקשו כל העריות כלן לאחות אשה. מה אחות אשה לא תפסי בה קדושין, אף כל העריות לא תפסי בהו קדושין. אי הכי אפלו נדה נמי, אלמה אמר אביי: הכל מודים בבא על הנדה או על הסוטה אין הולד ממזר, אמר חזקיה: אמר קרא: "ותהי נדתה עליו" ־אפלו בשעת נדתה תהא בה הויה. ומה חזית דמקשת להו לאחות אשה, ניקשינהו לנדה, קולא וחמרא לחמרא מקשינן. "ושמרו את משמרתי" ־בנהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזרה, רצה ־מקימה, רצו אחרים ־מקימין. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גוזר גזרה והוא מקימה. מה טעם, "ושמרו את משמרתי" ־ אני שמרתי מצותיה של תורה תחלה. אמר רבי סימון: כתיב: "מפני שיבה תקום" ־ אני שמרתי מצות עמידת זקן תחלה.