# פרק כ"ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/bechukotai/perek-26/

"אני ה' אלהיכם" מה תלמוד לומר, מלמד, שכל המשעבד בהם למטה, כאלו משעבד בהם למעלה. "לא תעשו לכם אלילם" זה אחד מן השמות המגנים שנקראת עבודת אלילים על שם מעשיה. "ופסל ומצבה" מה הפסל עשיתו פסלתו, אף מצבה עשיתו פסלתה. מה מצבה בל תקימו, אף פסל בל תקימו. "לא תקימו לכם" אלו מרקוליס שעל הדרכים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אלו חמנים שבראשי גגות. "ואבן משכית" רב אקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא, פתח בריך, חתים לא בריך, ונפול כלי עלמא על אנפיהו ורב לא נפיל על אפה. מאי טעמא לא נפל על אפה, רצפה של אבנים הוה, ותניא: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" בארצכם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה במקדש. וכדעולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. אי הכי מאי איריא רב, אפלו כלהו נמי, קמה דרב הוא דהואי. וליזיל גבי צבורא ולנפול על אפיה, לא מטרח צבורא. אמר רב חיא ברה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי. "את שבתתי תשמרו" (כתוב למעלה ברמז תר"ד). כנגד זה הנמכר לנכרי הכתוב מדבר, שלא יאמר: [הואיל] רבי עובד אלילים אף אני עובד אלילים, רבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, רבי מחלל שבתות אף אני אחלל שבתות. תלמוד לומר: "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה' אלהיכם, את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" הזהיר בו הכתוב את כל המצות. "אני ה'" אני נאמן לשלם שכר.

**רמז תרע** "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך חשתי ולא התמהמהתי" אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: "ואשיבה רגלי אל עדתיך". רבי (חנינא) [חונא] בשם רבי אחא אמר: חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עברות, "ואשיבה רגלי אל עדתיך". רבי מנחם חתנה דר' (חנינא) [אלעזר בר אבינא] אמר: חשבתי מה שכתבת לנו בתורה: "אם בחקתי תלכו", ומה כתיב תמן, "ונתתי שלום בארץ", "ואם לא תשמעו לי", מה כתיב תמן, "ויספתי ליסרה אתכם". רבי אבא ברה דרבי חיא בשם רבי (חיא) [יונחן] אמר: חשבתי ברכות וחשבתי קללות. חשבתי ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וחשבתי קללות מן וי"ו ועד ה"א. ולא עוד, אלא שהן הפוכות. הא כיצד, אם זכיתם אני הופך לכם את הקללות לברכות. ואימתי, כשתשמרו את תורתי, הדא הוא דכתיב: "אם בחקתי תלכו".

[אמר רבי אלעזר]: בנהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזרה, אם רוצה הוא מקימה, ואם לאו סוף שמקימה על ידי אחרים. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אם גוזר גזרה הוא מקימה תחלה ("איש אמו ואביו תיראו") [הדא הוא דכתיב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'"] אני הוא שקימתי מצות זקן תחלה. דבר אחר: "אם בחקתי תלכו" חקים שחקקתי בהם את השמים ואת הארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. חקים שחקקתי בהם את השמש ואת הירח, שנאמר: "כה אמר ה' נתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה. חקים שחקקתי בהם את הים, שנאמר: "בשומו לים חקו". חקים שחקקתי בהם את החול, שנאמר: "אשר שמתי חול גבול לים חק עולם. חקים שחקקתי בהם את התהום, שנאמר: "בחקו חוג על פני תהום", "חק" ו"חוג" לגזרה שוה. חקים שבהן חקוקים על יצר הרע, הדא הוא דכתיב: "הוי החקקים חקקי און". אמר רבי לוי: משל למקום אדרימון שהוא משבש בגיסות. הושיב בה המלך קסטרינוס אחד לשמרו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: התורה אבן ויצר הרע אבן, האבן תשמר את האבן. התורה אבן דכתיב: "ואתנה לך את לחת האבן" וגו', ויצר הרע אבן שנאמר: "והסירתי את לב האבן מבשרכם. חקים שהן מביאין את האדם לחיי העולם הבא, שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים" הוא העוסק בתורה שהיא עץ חיים. הסיף והספר נתנו מכרכין מן השמים. אמר להם [הקדוש ברוך הוא]: אם תשמרו מה שכתוב בספר הזה תנצלו מן הסיף הזה, ואם לאו הוא הורג אתכם. והיכן משמעו של דבר, שנאמר: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים. "דרך" זו דרך ארץ, ואחר כך: "עץ חיים" זו תורה. רבי שמעון בן יוחאי אומר: הככר והמקל נתנו מכרכין מן השמים. אמר להם: אם שמרתם את התורה הרי הככר לאכל, ואם לאו הרי המקל ללקות בו. מהיכן משמעו של דבר, שנאמר: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו" וחרבון תאכלו. אמר רבי אחא: צריכין ישראל לחרובא עבדון תתובא. אמר רבי עקיבא: יאי הוא מסכנותא לברתה דיעקב, כערקא סמקא ברישה דסוסיא חורא.

**רמז תרעא** זה שאמר הכתוב: "אם חרוצים ימיו" כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם חרץ ימיו של כל אחד ואחד, שנאמר: "והיו לאותות ולמועדים". ולמי נתנם, לישראל, שנאמר: "מגיד דבריו ליעקב חקיו" וגו'. "מספר חדשיו אתך חקיו עשית [ולא יעבר"] אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם עשיתם חקי אין השטן נוגע בכם, שנאמר: "מדי עברו יקח אתכם". הוי: "חקיו עשית ולא יעבר". אדם הראשון אלו שמר את התורה ואת המצוה שנתתי לו, לא מת. לפיכך כתיב "אם בחקתי תלכו". "אם בחקתי" וגו' מלמד, שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר: "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי", ואומר: "לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים", ואומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו'. "אם בחקתי תלכו" יכול אלו המצות, כשהוא אומר: "ואת מצותי תשמרו", הרי מצות אמורות, הא שאינו אומר "אם בחקתי תלכו" אלא שיהו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר: "אם לא תשמעו לי". וכן הוא אומר: "זכור את יום השבת לקדשו" יכול בלבך, כשהוא אומר: שמור את יום השבת" הרי שמירת הלב אמורה, הא אינו אומר "זכור את יום", אלא להיות שונה בפיך. וכן הוא אומר: "זכר את אשר הקצפת", יכול בלבך, כשהוא אומר: "אל תשכח" הרי שכחת לב אמורה, הא אינו אומר "זכר", [אלא] להיות שונה בפיך. וכן הוא אומר: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" יכול בלבך, כשהוא אומר: "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות" הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקים "זכור", שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר: "זכור את אשר עשה לך עמלק" יכול בלבבך, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכיחת לב אמורה, הא שאינו אומר זכור אלא להיות שונה בפיך. אמר רבי לוי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. הקדוש ברוך הוא ברך את ישראל בעשרים ושתים אותיות, וקללן בשמונה. ברכן בעשרים ושתים: מ"אם בחקתי" עד "קוממיות". וקללן בשמנה: מ"ואם בחקתי תמאסו" עד "געלה נפשם". ואלו משה רבנו ברכן בשמונה: מ"והיה אם שמוע" עד "לעבדם". וקללם בעשרים ושתים: מ"והיה אם לא תשמע" עד "ואין קונה". בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב: "אם בחקתי תלכו, ואם בחקתי תמאסו", אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי, אצטריך, סלקא דעתך אמינא: אם בחקתי תלכו ברכה, ואם בחקתי תמאסו לא ברכה ולא קללה, קא משמע לן. "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" הלמד לעשות, ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות, נח לו שלא נברא. אמר רבי חמא בר חנינא: "אם שמרתם [את התורה], הרי אני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם, כדכתיב: "ועשיתם אתם". אמר רבי חנינא בר פפא: [אמר להם:] אם שמרתם את התורה, מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים עצמכם, הדא הוא דכתיב: "ועשיתם אתם". אמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות, נח לו אלו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לעולם. אמר רבי אחא: הלמד על מנת לעשות זוכה לרוח הקדש. מה טעם, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו' כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל", ואין "תשכיל" אלא רוח הקדש, כמה דאת אמר: משכיל לאיתן האזרחי.

"ונתתי גשמיכם בעתם" שלשה נתנו מתנה לעולם: התורה והמאורות [והגשמים]. "ונתתי גשמיכם בעתם" לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית. שכשהגשמים הללו מרבים, מטשטשין את הארץ ואינה עושה פרות. "ונתתי" אני, ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. "גשמיכם" ולא גשמי כל הארצות. וכן הוא אומר: "הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים" וגו'. "ונתתי גשמיכם בעתם" ברביעיות. או אינו אלא בערבי שבתות, אמרו: אפלו שנים כשני אליהו וגשמים יורדין בערבי שבתות אינו אלא סימן קללה, הא מה אני מקים "ונתתי גשמיכם בעתם", (בלילות) [בלילי רביעיות]. מעשה בימי הורדוס, שהיו הגשמים יורדין בלילות, ובשחרית נשבה הרוח וזרחה החמה ונתנגבה הארץ, והפועלין יוצאין ועושין מלאכתן ויודעין שמעשיהם לשם שמים. "ונתתי גשמיכם בעתם" בלילי שבתות. אמרו: מעשה בימי שמעון בן שטח, היו גשמים יורדין מלילי שבת ללילי שבת, עד שנעשו חטין ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם חכמים והניחו דגמא לדורות. להודיע כמה חטא גורם, וכן הוא אומר: "עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם". "ונתתי גשמיכם בעתם" ולא גשמי כל שאר ארצות. הא מה אני מקים "ונברכו בך כל משפחת האדמה", שיהו פרות מרבים בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, ויהיו באים (ונוטלין) [ולוקחין] מכם ומעשירין אתכם בכספים, כענין שנאמר: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, ואומר: "וכימיך דבאך" שיהו כל הארצות דובאים כסף ומביאות לארץ ישראל.

**רמז תרעב** "ונתנה הארץ יבולה" לא כדרך שעושה עכשו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין אתה אומר שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פרות בת יומה, תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" מלמד, שבו ביום שנזרעת בו ביום עושה פרות. "ועץ השדה יתן פריו" לא כדרך שעושה עכשו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין אתה אומר יהא אילן נטע ועושה פרות בן יומו, תלמוד לומר: "זכר עשה לנפלאותיו", ואומר: "עץ פרי עושה פרי למינו" מלמד, שבו ביום שנטע בו ביום עשה פרות. ומנין שאף העץ עתיד להיות מאכל, תלמוד לומר: "עץ פרי" אם ללמד שעושה פרות, הרי כבר נאמר "עושה פרי", אם כן למה נאמר "עץ פרי", אלא מה פרי מאכל, אף העץ עתיד להיות מאכל. ומנין שאף אילני סרק עתידין (להיות) להוציא פרות, תלמוד לומר: "ועץ השדה יתן פריו". "והשיג לכם דיש את בציר" שתהיו עסוקים בדיש עד שתגיע בציר. "ובציר ישיג את זרע" שתהיו עסוקים בבציר עד שתגיע זרע. "ואכלתם לחמכם לשבע" אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קמעא ומתברך (עליו) [במעיו], כמה שנאמר להלן: "וברך את לחמך ואת מימיך". "וישבתם לבטח בארצכם" בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח בחוצה לארץ. שמא תאמרו: הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין (כאן) כלום, תלמוד לומר: "ונתתי שלום בארץ" מלמד, שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר: "עושה שלום במרומיו", ואומר: "עושה שלום ובורא את הכל" מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. "ושכבתם ואין מחריד" לא יראין מכל אדם. "והשבתי חיה רעה" רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם. רבי שמעון אומר: משביתם שלא תזיק. אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של הקדוש ברוך הוא, כשאין מזיקין, או כשיש מזיקין ואין מזיקים, הוי אומר: כשיש מזיקין ואין מזיקים. וכן הוא אומר: "מזמור שיר ליום השבת" למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו. וכן הוא אומר: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם, ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" מלמד, שיהא תינוק מישראל מושיט אצבעו לתוך עיניו של צפעוני, ומוציא מרה מתוך פיו. ואומר: "גמול ידו הדה" זו חיה ההורגת את הבריות. "וחרב לא תעבר בארצכם" אין צריך לומר לבאין למלחמה, אלא שלא יהו עוברין ושבין ממדינה למדינה, כדרך שעברו בימי יאשיהו.

"ורדפתם את איביכם ונפלו" שיהו נופלים איש בחרב רעהו. "ורדפו מכם חמשה מאה". "מכם" מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם. "ומאה מכם רבבה ירדפו" וכי כך הוא החשבון, והלא אין ראוי לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדפו, אלא אין דומין המעטין העושים את התורה למרבין העושין. "ונפלו איביכם לפניכם לחרב" שיהו נופלין שלא כדרך הארץ. "ופניתי אליכם" משל, למה הדבר דומה, לבעל הבית ששכר פועלים, והיה שם פועל אחד שעשה עמו מלאכה שלש שנים, ובאו פועלים לטל שכרן ובא פועל ההוא עמהן, ובעל הבית אומר לפועל: בני, הללו עשו עמי מעט אתן להם שכר מעט, אבל אתה חשבונות הרבה יש לי לחשב עמך. כך ישראל מבקשין שכרן בעולם הזה מלפני המקום, והאמות מבקשין שכרן מלפני המקום. והמקום אומר להם לישראל: בני, אפנה לכם. הללו עושין עמי מעט אני אתן להם שכר מעט בעולם הזה שמעט. אבל אתם חשבונות הרבה יש לי לחשב עמכם. "ופניתי אליכם" בטובה. "והפריתי אתכם" בפריה ורביה. "והרביתי אתכם" בקומה זקופה. "והקימתי את בריתי אתכם" לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, [שנאמר: "אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. אלא ברית חדשה שלא תופר מעתה, שנאמר:] "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה".

"ואכלתם ישן נושן" מלמד, שכל המתישן יפה מחברו. "נושן" אין לי אלא יין שדרכו להיות כך, מנין לרבות כל דבר המישן, תלמוד לומר: "ישן נושן". "וישן מפני חדש תוציאו" שיהו אוצרות מלאין ישן וגרנות מלאין חדש, ואתם תהיו מקפידים: היאך נוציא ישן לפני חדש. "ונתתי משכני בתוככם" זה בית המקדש. "ולא תגעל נפשי אתכם" משאגאל אתכם, עוד איני מואס בכם (כתוב בסוף פרשת נח).

"והתהלכתי בתוככם" משלו משל. למה הדבר דומה, למלך שבא אצל אריסו והיה האריס ההוא מטמר מלפניו. והמלך אמר לאריס: מה לך שאתה מטמר מלפני, הריני כיוצא בך. כך עתיד המקום לטיל בין הצדיקים, וצדיקים מזדעזעין מלפניו. והמקום אומר להם לצדיקים: מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני, הריני כיוצא בכם, [אי] לפי שאני כיוצא בכם, יכול לא תהא מוראי עליכם, תלמוד לומר: "והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם". אם אין אתם מאמינים לי בדברים הללו: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" אני הוא שעשיתי לכם נסים במצרים, עתיד אני לעשות לכם את כל (המעשים) [הנסים] האלו. "מהית להם עבדים" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר להלן: "מבית עבדים", יכול עבדים לעבדים היו, תלמוד לומר: "מהית להם עבדים" עבדים למלכים היו, ולא עבדים לעבדים.

"ואשבר מטת עלכם" משלו משל. למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת, והשאילה לאחר להיות חורש בה. והיה לו לאיש ההוא עשרה בנים. זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו, והיתה המענה ארכה ורבצה לה אותה פרה. נכנסו כל הפרות ואותה פרה לא נכנסה. וכשראה בעל הבית שלא נכנסה פרתו, לא הספיק דעתו לקבל פיוס, מיד קפץ ושבר את העל ופסק את הסמלונין. כך היו ישראל בעולם הזה. שלטון אחד בא ומשעבד והולך לו, בא שלטון אחר ומשעבד והולך לו. כשמגיע הקץ, אין הקדוש ברוך הוא אומר להם לאמות העולם: כך עשיתם לבני. אלא מיד משבר את העל ומקצץ את הסמלונין, שנאמר: "ואשבר מטת עלכם". וכן הוא אומר: "ה' צדיק קצץ עבות רשעים". "ואולך אתכם קוממיות" רבי (יהודה) [שמעון] אומר מאתים אמה. רבי (שמעון) [יהודה] אומר: מאה אמה, כאדם הראשון. אין לי אלא אנשים, נשים מנין, תלמוד לומר: "בנותינו כזוית מחטבות תבנית היכל", וכמה הוא [תבנית] היכל, מאה אמה. דבר אחר: "קוממיות" בקומה זקופה, שלא יהיו יראין מכל אדם.

"ואם לא תשמעו לי" (כתוב ברמז תת"צ).

"ואם לא תשמעו לי" למדרש חכמים. או יכול למה שכתוב בתורה, כשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מה שכתוב בתורה אמור, הא מה אני מקים "ואם לא תשמעו לי", למדרש חכמים.

**רמז תרעג** "ואם לא תשמעו לי" מה תלמוד לומר "לי", זה שיודע את רבנו ומתכון למרד בו. וכן הוא אומר: "כנמרוד גבור ציד [לפני ה'"] שאין תלמוד לומר "לפני ה'", אלא שהיה יודע את רבונו ומתכון למרד בו, וכן הוא אומר: "ואנשי סדום רעים וחטאים [לה' מאד"] שאין תלמוד לומר "לה' מאד", אלא שהיו יודעין את רבונן ומתכונין למרד בו. "ולא תעשו" יש לך אדם שאינו למד אבל עושה, תלמוד לומר: "ולא תעשו". הא כל שאינו למד אף אינו עושה. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה, אבל אין מואס באחרים, תלמוד לומר: "ואם בחקתי תמאסו". הא כל אדם שאינו למד ואינו עושה, לסוף שמואס באחרים. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, אבל אין שונא את החכמים. תלמוד לומר: "ואם את משפטי תגעל נפשכם". הא כל אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, לסוף ששונא את חכמים. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את חכמים, אבל מניח את אחרים לעשות, תלמוד לומר: "לבלתי עשות". הא כל אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את חכמים, לסוף שאין מניח את אחרים לעשות. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, ושונא את חכמים, ואין מניח את אחרים לעשות, אבל מודה במצות שנתנו מהר סיני. תלמוד לומר: "את כל מצותי". הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את חכמים ואין מניח את אחרים לעשות, לסוף שאינו מודה במצות שנתנו מהר סיני. או יש לך אדם שיש בו כל המדות הללו, אבל אינו כופר בעקר, תלמוד לומר: "להפרכם את בריתי". הא כל אדם שיש בו כל המדות הללו לסוף שכופר בעקר. "אף [אני"] איני מדבר אלא באף. אני שבניתי אני אהרס, ושנטעתי אני אתש. וכן הוא אומר: "הנה (את) אשר בניתי אני הרס ואת אשר נטעתי אני נתש". "אעשה זאת" זו קשה לכם יותר מן הכל, שמי הגדול הוא לכם בעל חוב. "לכם" מידכם הן הדברים, ואין הרעה יוצאה מלפני לעולם. וכן הוא אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". "והפקדתי עליכם" שיהו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת (ויסמך) [ואסמכה] לה. "בהלה" זו המכה המבהלת את בני אדם, ואי זו, זו מכת מותן. רבי אליעזר בר יהודה אומר: בעון חלה אין ברכה (בממונם) [במכנס], ומארה משתלחת בשערים, וזורעים ואחרים אוכלין אותו, שנאמר: "והפקדתי עליכם בהלה" אל תקרי "בהלה" אלא "בחלה", וכתיב: "וזרעתם לריק זרעכם". ואם נותנין מתברכין, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך". "את השחפת" יש לך אדם שחולה ומטל במטה אבל בשרו שמור עליו, תלמוד לומר: "את השחפת" לסוף שבשרו נשחף. או עתים שבשרו נשחף אבל נח לו ואינו מקדיח, תלמוד לומר: "ואת הקדחת". או עתים שמקדיח אבל סבור על עצמו שיחיה, תלמוד לומר: "מכלות עינים". או הוא אין סבור על עצמו שיחיה, אבל אחרים סבורים עליו שיחיה, תלמוד לומר: "ומדיבת נפש".

"וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם". אם זורעין ואין מצמיח, מעתה מה אויבים אוכלים, אלא זורעין שנה [ראשונה] ואינו מצמיח, לשנה אחרת כשהוא מצמיח באין אויבים ואוכלים אותו. דבר אחר: "וזרעתם לריק זרעכם" כנגד בנים ובנות הכתוב מדבר, בנים ובנות שיהו לכם חטא מאבדן, וכן הוא אומר: "אשר טפחתי ורביתי איבי כלם". "ונתתי פני בכם" כשם שנאמר בטובה: "ופניתי אליכם", כך נאמר ברעה: "ונתתי פני בכם". משל. למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדיו: פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בכם לרעה. "ונגפתם לפני איביכם" שיהא המות הורג בכם מבפנים ובעל דבבא מקיף אתכם מבחוץ.

"ורדו בכם שנאיכם" שאעמיד עליכם מכם ובכם. שבזמן שאמות העולם עומדין על ישראל אין (נוטלין) [מבקשים] אלא בגלוי, כענין שנאמר: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור". בזמן שעומדין עליהן מישראל אין מחפשין אלא אחר מטמוניות. כענין שנאמר: "ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו" וגו'. לכך נאמר: "ורדו בכם שנאיכם" שאעמיד עליכם מכם ובכם. "ונסתם" מפני אימה. "ואין רדף אתכם" מבלי כח.

"ואם עד אלה לא תשמעו לי". רבי אליעזר אומר: לעולם אין המקום מביא פרענות על ישראל עד שמעיד בהם תחלה, שנאמר: "ואם עד אלה לא תשמעו לי". רבי יהושע אומר: שמא יאמרו ישראל, כלו כל המכות ואין עוד לו אחרות להביא, תלמוד לומר: "ואם עד אלה" עוד יש לי אחרות מאלה וכאלה להביא. "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" אתם עברתם לפני שבע עברות, בואו וקבלו לכם שבע פרעניות. "ושברתי את גאון עזכם" זה בית המקדש, כענין שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם". רבי עקיבא אומר: "ושברתי את גאון עזכם" אלו גבורים שהיו בהן בישראל, כגון יואב בן צרויה וחברו. אחרים אומרים: "ושברתי את גאון עזכם" אלו הגאים שהן גאונם של ישראל, כגון פפוס בן יהודה, ולולינוס, ואלכסנדרי וחבריו.

**רמז תרעד** "ושברתי את גאון עזכם" אלו ראשי בולאות שביהודה. "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה" זו קשה מן האחרונה. שבאחרונה הוא אומר: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת" שיהו שמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה, "והארץ אשר תחתיך ברזל" שלא תהא הארץ מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ותהא משמרת פרותיה. וכאן הוא אומר: "ונתתי את שמיכם כברזל" שלא יהו שמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, "ואת ארצכם כנחשה" שתהא הארץ מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה, ותהא מאבדת פרותיה.

"ותם לריק כחכם" הרי אדם שלא עמל ולא חרש ולא זרע ולא נכש ולא עדר ובשעת הקציר בא שדפון וירקון ולקתו ואין בכך כלום, אבל אדם שעמל וזרע וחרש וזבל ודיר נכש וכסח ובשעת הקציר בא שדפון וירקון ולקתו ששניו של זה קהות. לכך נאמר: "ותם לריק כחכם". דבר אחר: "ותם לריק כחכם" רבי אומר: זה הכרם. ויש אומרים: זה הפשתן. דבר אחר: "ותם לריק כחכם" יש בני אדם שמשיא את בתו ופסק לה ממון הרבה, ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו. נמצא (הורג) [קובר] את בתו ומאבד את ממונו. "ולא תתן ארצכם את יבולה" אף לא מה שאתה מוביל לה. "ועץ הארץ לא יתן פריו" שלא יהא העץ חונט את פרותיו בשעה שמפריח, אלא יהא מלקה פרותיו. "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי" אתם עשיתם את דיני עראי בעולם, אף אני אעשה אתכם עראי בעולם. "ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם" אתם עברתם לפני שבע עברות, בואו קבלו שבע פרעניות.

**רמז תרעה** "והשלחתי בכם את חית השדה" אין לי אלא חית השדה משכלת, חיה שאינה משכלת מנין, תלמוד לומר: "ושן בהמות אשלח בם". יכול נושכין ואין ממיתין, תלמוד לומר: "עם חמת זחלי עפר" מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין. וכבר היו שנים בארץ ישראל שור נושך וממית, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית. "ושכלה אתכם" אלו הקטנים. "והכריתה את בהמתכם" (מבפנים) [מבחוץ], "והמעיטה אתכם" (מבחוץ) [מבפנים]. "ונשמו דרכיכם" לרבות "דרך דרכי דרכיכם", לרבות שבילים גדולים ושבילים קטנים. בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחלול השם וחלול שבתות, חיה רעה באה ובהמה כלה מן השדה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין, שנאמר: "ואם באלה" אל תקרי "באלה" אלא "באלה", וכתיב: "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה", וכתיב בשבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת", ובחלול השם כתיב: "ולא תחללו את שם קדשי", ובחלול שבת כתיב: "מחלליה מות יומת", ילפינן "חלול חלול" משבועת שקר. "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" נקם [בברית] ונקם [שאינו] בברית, ואיזהו נקם שלא בברית, זה סמוי שסמו את צדקיהו. "ונאספתם אל עריכם" מפני המצודה. "ושלחתי דבר בתוככם" שיהא המות [הורג] מבפנים ובעל דבבא מקיף אתכם מבחוץ.

"ונתתם ביד אויב" הלכה אין מלינין את המת בירושלים, וכשאתם מוציאין אותו לקברו יהו קרוביו נתנין ביד אויב. בעון ענוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין, ובעון בטול תורה חרב ובזה ושבי ודבר בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל. שנאמר: "והבאתי עליכם חרב", וכתיב: "בשברי לכם מטה לחם", ואין ברית אלא תורה, דכתיב: "אם לא בריתי יומם ולילה וגו', וכתיב: "יען וביען במשפטי מאסו".

לפי שנאמר: "נקום ינקם", נקמה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר: "והבאתי עליכם חרב" (כתוב ברמז של"ה).

"בשברי לכם מטה לחם" לרבות כל סועדי לחם. "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור" מבלי עצים. "והשיבו לחמכם במשקל" שתהא פת נפלת, והן שוקלות אותה מתוך התנור. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: "משקל" מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר: היה לאדם איסר או פרוטה, היה יושב ומשקלו ואומר: מה אטל בו, פת איני שבע, אלך ואטל בו תמרים, שמא אני אוכל ואשבע, אף על פי כן אוכל ואינו שבע, תלמוד לומר: ואכלתם ולא תשבעו. דבר אחר: "ואכלתם ולא תשבעו" זה רעב של מהומה.

"ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם" אמרו: כשמת דואג בן יוסף הניח בן קטן לאמו, והיתה אמו מודדתו בטפחים [בכל שנה] ונותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. כשהקיפתה מצודת ירושלים, טבחתו בידה ואכלתו. והיה ירמיה מקונן עליה לפני המקום: "אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים", השיבתו רוח הקדש: "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" זה זכריה בן יהוידע. דבר אחר: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם", אין לי אלא אבות שיאכלו בשר בנים ובנות, בנים ובנות שיאכלו בשר אבותם מנין, תלמוד לומר: "תאכלו", וכן הוא אומר: "אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם". "והשמדתי את במתיכם" כמשמעו. "והכרתי את חמניכם" אלו הנחשים והקסמים [שבישראל]. "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים, אלא כשהיה אליהו (שוחה) [מחזר] על תפוחי רעב, מצא אדם אחד שתפוח ומטל ברעב, אמר לו: מאיזו משפחה אתה, אמר לו: ממשפחה פלונית. [וכמה הייתם, אמר לו: שלשת אלפים]. וכמה נשתירו מכם, אמר לו: אני. אמר לו: [רצונך] לומר דבר אחד ותחיה, אמר לו: הן אמר לו: אמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ותחיה. צוח עליו ואמר: "הס כי ה' אלהינו ה' לא להזכיר בשם ה'", לא למדנו אבא כך. מה היה עושה, נוטל את יראתו ונותנה על לבו מחבקה ומנשקה, עד שנבקע [כרסו] ונפל הוא (מיראתו) [ויראתו] לארץ. לכך נאמר: "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם". אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל שאין ממש בעובדי אלילים, ולא עבדו לאלילים אלא להתיר עריות בפרהסיא וכו'. תא שמע: "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" אמרו: אליהו ז"ל היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים וכו' בתר דאביקו ביה וכו'. "וגעלה נפשי אתכם" זו גולה ויש אומרים: זו סלוק שכינה.

"ונתתי את עריכם [חרבה" "עיר ערי עריכם"] לרבות את הכרכין ואת המחוזות. "והשמתי את מקדשיכם" לרבות את בתי כנסיות ובתי מדרשות. "ולא אריח בריח ניחחכם" כמשמעו, "והשמתי אני את הארץ" זו מדת נחת רוח, שאמר: "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה" שמא יאמרו ישראל: הואיל וגלינו ממנה אויבים הבאים אחרינו ימצאו עליה נחת רוח, תלמוד לומר: "ושממו עליה איביכם הישבים בה" זו אויבים הבאים אחריכם לא ימצאו עליה נחת רוח.

"ואתכם אזרה בגוים". זו מדה קשה לישראל שאמר: "ואתכם אזרה בגוים", שבזמן שבני המדינה גולין ויושבין במקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וכאן הוא אומר: "ואתכם אזרה בגוים" שאפזר אתכם בין אמות העולם ואין אחד מכם קרוב אצל חברו, כענין שנאמר: "והפיצתים בגוים וזריתים בארצות", ואומר: "ואזרם במזרה בשערי הארץ" כאדם שזורה את השעורים במזרה ואין אחת מהם נוגע בחברתה, כך אין אחד מכם קרוב לחברו. "אחריכם חרב" חרב הנשלחת אחריכם לא במהרה חוזרת, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזר. "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" זו מדה קשה לישראל. שבזמן שבעל הבית גולה מביתו ומעירו וסופו לחזר כאלו אין ביתו וכרמו חרב, וכאן הוא אומר: "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" כאלו אין סופו לחזר.

"אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם" אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמיטין אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי היא. ואתם לא עשיתם כן, עמדו וגלו ממנה והיא תשמיט מאליה עד שתרצה לפני כל שמטין שהיא חיבת לי. לכך נאמר: "אז תרצה הארץ את שבתתיה". "והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם" אינו אומר "מרך בלבבכם" אלא "מרך בלבבם" זו אימה ופחד דאגה ויראה. "ורדף אתם קול עלה נדף" אמר רבי יהושע בן (יהודה) [קרחה]: פעם אחת היינו יושבים תחת האילן, ונשבה הרוח והטיחו עלים זה בזה, ועמדנו ורצנו, ואמרנו: אוי לנו הגיעונו פרשים. לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם. וישבנו ובכינו ואמרנו: אוי לנו נתקים עלינו מקרא שכתוב בתורה: "ורדף אתם קול עלה נדף". "ונסו מנסת חרב" מפני אימה. "ונפלו ואין רדף" מבלי כח. "וכשלו איש באחיו" אינו אומר: "איש באחיו" אלא איש בעון אחיו. מלמד, שכל ישראל ערבין זה בזה. "ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם" זו שעה שנלכדה בה ירושלים. "ואבדתם בגוים" רבי עקיבא אומר: אלו עשרת השבטים שגלו למדי. אחרים אומרים: "ואבדתם בגוים" אין אבדן אלא גולה. יכול אבדן ממש, כשהוא אומר: "ואכלה אתכם ארץ איביכם" הרי אבדן ממש אמור, הא מה אני מקים "ואבדתם בגוים", אין אבדן אלא גולה. אמר רב: מסתפינא מהאי קרא: "ואבדתם בגוים". מתקיף לה רב פפא: דילמא כאבדה המתבקשת, דכתיב: "תעיתי כשה אבד בקש עבדך", אלא מסיפה דקרא: "ואכלה אתכם ארץ איביכם". ודילמא כאכילת קשואין ודלועין.

"ואף בעונות אבתם אתם ימקו" (כתוב ברמז ר"צ).

"והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי" שכיון שנהפך לבם לתשובה ומתודין על עונותיהן, מיד מרחמין עליהן. שכך נאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי". "ואף אשר הלכו עמי בקרי, אף אני אלך עמם בקרי" על שעשו את דיני עראי בעולם, אף אני עושה אותם עראי בעולם. "והבאתי אתם בארץ איביהם" זו מדה טובה לישראל, שמא יאמרו ישראל: הואיל וגלינו לבין האמות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחן, על כרחן שלא בטובתן מעמיד אני נביאים עליהן ומחזירין אותן תחת כנפי, כענין שנאמר: "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" על כרחכם שלא בטובתכם ממליך אני מלכותי עליכם.

"או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם" כיון שנכנע לבם לתשובה ומתודים על עונותיהם, מיד מרחמין עליהם, לכך נאמר: "או אז". רבי נחמיה אומר: חביבין יסורין. שכשם שהקרבנות מרצין כך יסורין מרצין. בקרבנות הוא אומר: "ונרצה לו לכפר עליו", ביסורין הוא אומר: "ואז ירצו את עונם. ועוד, שיסורין מרצין יותר מהקרבנות, שהקרבנות בממון ויסורין בגוף, וכן הוא אומר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק" למה מנה הכתוב את האבות אחורנית, [אלא] אף על פי שאין מעשה אברהם כדאי מעשה יצחק כדאי. אין מעשה יצחק כדאי מעשה יעקב כדאי. כדאי מעשה אחד מהם, שיתלה העולם בגינו. ולמה נאמר באברהם וביעקב זכירה, וביצחק לא נאמר זכירה, אלא רואין כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח. ולמה נאמר באברהם וביצחק "אף", וביעקב לא נאמר "אף", מפני שמטתו של יעקב היתה שלמה. אין לי אלא אבות, אמהות מנין, תלמוד לומר: "את את" אתים אלו אמהות, שנאמר: "שמה קברו את אברהם ואת שרה וגו' ואת רבקה וגו' את לאה". מנין שהברית כרותה לארץ, תלמוד לומר: והארץ אזכר. ולמה מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן, אמר רבי שמעון בן לקיש: משל למלך שהיו לו שלשה בנים, ושפחה אחת מגדלתן. כיון שהמלך שואל בשלום בניו, הוא אומר: שאלו לי שלום המגדלת. כך הקדוש ברוך הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן, [הדא הוא דכתיב:] "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר".

כתיב: "יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט" אמר רבי פינחס: העושה מצוה בעולם הזה והוא מבקש לטל שכרו מיד ליד לא ינקה רע רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום. כאינש דאמר: הא סקא והא סלעא והא סאתא, קום (א)כול לך. כך, אלו בקשו אבות הראשונים שכר על מצות קלות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה זכות עומדת לבניהם אחריהם, הדא הוא דכתיב: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו'.

"והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה". אמרתי להן לישראל: שיהיו זורעין שש ומשמיטין לי אחת בשביל שידעו שהארץ שלי היא, והם לא עשו (אלא) [כן], יעמדו ויגלו ממנה, והיא תשמיט מאליה, עד שתרצה לפני כל שמטין שהיא חיבת לי, לכך נאמר: "והארץ תעזב מהם".

"יען וביען" וכי ראש בראש נפרעתי מישראל, והלא לא נפרעתי מהם אפלו אחד ממאה שעשו לפני, אם כן למה נאמר: "יען וביען", "יען במשפטי מאסו" אלו הדינין. "ואת חקתי געלה נפשם" אלו מדרשות. זאת זו עונות של מדבר. גם זאת זו עונה של פעור. "ואף גם זאת" זו עונה של מלכי האמורי. "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם" וכי מה נשתיר להם לישראל שלא [נגעלו ושלא] נמאסו, והלא כל מתנות טובות שנתנו להם נטלו מהם, מה נשתיר להם, זה ספר תורה, שאם לא היה קים לישראל לא היו משנים מאמות העולם כלום. דבר אחר: "לא מאסתים" בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, "ולא געלתים" בימי (מדי) [המן], שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, "לכלתם" בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, "להפר בריתי אתם" בימי רומיים שהעמדתי להם רבי וחכמי הדורות, "כי אני ה' אלהיכם" לעתיד לבוא, שאין כל אמה ולשון יכולה לשלט בהם. מנין שהברית כרותה לשבטים, תלמוד לומר: "וזכרתי להם ברית ראשנים". "אלה החקים" אלו המדרשות, "והמשפטים" אלו הדינין. "והתרות" מלמד ששתי תורות נתנו להן לישראל: אחת בפה ואחת בכתב. אמר רבי עקיבא: וכי שתי תורות בלבד נתנו להן, והלא תורות הרבה נתנו להן, שנאמר: "זאת תורת העולה", "וזאת תורת המנחה", "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם", "זאת תורת זבח השלמים", "זאת התורה אדם כי ימות באהל" מלמד, שתורות הרבה נתנו להן לישראל. "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" מלמד, שנתנה תורה הלכותיה ודקדוקיה ופרושיה על ידי משה מסיני.