# פרק כ"ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/bechukotai/perek-27/

תנו רבנן: "בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין". יכול לא יהו נערכין, תלמוד לומר: "איש", דברי רבי מאיר. אמר רבי מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך, מפני שרבה הכתוב בנערכין יותר ממעריכין, שהרי חרש שוטה וקטן נערכין ולא מעריכין. רבי יהודה אומר: בני ישראל נערכין, ואין הנכרים נערכין. יכול לא יהו מעריכין, תלמוד לומר: "איש". אמר רבי יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר הנכרי מעריך ולא נערך, מפני שרבה הכתוב במעריכין יותר מנערכין, שהרי טמטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין. אמר רבא: הלכתא כר' מאיר מסתברא, דכתיב: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו. טעמא דר' מאיר לא מסתבר, דקא מיתי לה מחרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. טעמא דרבי יהודה מסתבר, דקא מיתי לה מטמטום ואנדרוגינוס דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא. הלכתא לא מסתברא, דכתיב: "לא לכם ולנו לבנות" וגו'. ורבי יהודה, האי "לא לכם ולנו" מאי עביד לה, אמר רבא: משום רפיון ידים, דכתיב: "ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות". "בני ישראל" אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים (המשחררין), תלמוד לומר: "ואמרת אלהם". "איש" להוציא את הקטן, יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו הפלאה, תלמוד לומר: "כי יפלא". "כי יפלא נדר" נאמר כאן "נדר" ונאמר להלן: "נדר" מה נדר האמור להלן נדר ונדבה אף נדר האמור כאן נדר ונדבה. אמר רב הונא: הקדיש ואכל לוקה, שנאמר: "כי יפלא" "ולא יחל" כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. הקדיש [הוא] ואכלו אחרים, רב כהנא אמר: אין לוקין. רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו לוקין. מר סבר [מפלא] הסמוך לאיש דאוריתא, ומר סבר דרבנן. תנן התם: "הכל מעריכין, ונערכין, נודרין, ונדרין, כהנים לוים וישראל, נשים ועבדים". "הכל מעריכין" לאתויי מאי, לאתויי מפלא הסמוך לאיש. "הכל נערכין" לאתויי מנול ומכה שחין. סלקא דעתך אמינא: "נדר בערכך" כתיב, כל שישנו בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין, קא משמע לן "נפשות" כל דהו. אבעיא להו מהו (שמסירין) [שיסדרו] לבעל חוב, נגמר "מיכה מיכה" מערכין, או לא. תא שמע: דשלח רבין: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך היתה שאלה: האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו שיסדרו, קל וחמר מבעל חוב: מה בעל חוב שמחזירים אין מסדרין, הקדש שאין מחזירים אינו דין שאין מסדרין. ורבי יוחנן אמר: נדר בערכין כתיב, מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין. ואידך, ההוא לנדון בכבודו הוא דאתא, מה (בעל חוב) [ערכין] נדון בכבודו, אף הקדש נדון בכבודו. ויסדרו בבעל חוב קל וחמר מערכין: ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין, בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרים. אמר קרא: "ואם מך הוא מערכך" הוא ולא בעל חוב. (ואידך אמר לך: הוא ולא אשתו ובניו). ואידך, [האי "הוא"] עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ויחזרו בהקדש קל וחמר מבעל חוב: מה בעל חוב שאין מסדרין מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין. אמר קרא: "ולך תהיה צדקה" מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה. אשכחה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים, אמר לו: מנין שמסדרין לבעל חוב, אמר לו: גמר "מיכה מיכה" מערכין. אמר לו: מנין לערם שלא יתרם, אמר לו: דכתיב: "ולא יראה בך ערות דבר". אמר לו: ולאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות, אמר לו: לא מתני מר סדר טהרות, דתנן: רבי שמעון בן יוחאי אומר: קברי גוים אין מטמאין, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי" וגו'. אמר לו: בארבעה סדרי לא מצינא, בשתא מצינא. מי טעמא, משום דוחקא. עילה לגן עדן, מליה לגלימא טרפי. כי קא נפיק, שמעינהו לנטורי גן עדן דאמרי: מאן קדים ואכיל לעלמה כרבה בר אבוה. (נפיק) [נפץ] שדינהו. ואפלו הכי סחט גלימה ריחא וזבנה בתליסר אלפי דינרי, ופלגינהו לחתנותה. "נדר בערכך" מקיש ערכין לנדרים, מה נדרים בבל תאחר לשלמו, אף כאן בערכין בבל תאחר לשלמו. "בערכך" להביא ערך סתם. דבר אחר: "בערכך" ערך כלו הוא נותן, ואינו נותן ערך אברים וכו'. יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו, תלמוד לומר: "נפשת". "נפשות" ולא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, תלמוד לומר: "והעמיד והעריך" כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה. דבר אחר: "נפשת" אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין, תלמוד לומר: "נפשת". דבר אחר: "נפשת" להביא מנול ומכה שחין. שיכול "נדר בערכך" כתיב, כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין, תלמוד לומר: "נפשת". [דבר אחר: "נפשות"] אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש ואשה שהעריכה אשה מנין, תלמוד לומר: "נפשת". "והיה ערכך" לרבות טמטום ואנדרוגינוס לדמים. יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך נקבה, תלמוד לומר: "והיה ערכך הזכר, ואם נקבה היא" זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טמטום ואנדרוגינוס. אמר מר: "בערכך" להביא ערך סתם. מאי "ערך סתם", דתניא: האומר: ערך סתם עלי, נותן פחות שבערכין שלשת שקלים. ואימא חמשים, תפסת מרבה לא תפסת. ואימא שקל, דכתיב: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש", ההוא בהשג יד כתיב. ואלא קרא למה לי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר: שאינו נדון בהשג יד, מאי טעמא, דכמפרש דמי. ואית דאמרי: אמר רב נחמן: לומר שנדון בהשג יד. פשיטא, מהו דתימא כמפרש דמי, קא משמע לן. אמר מר: ערך כלו הוא נותן, ואינו נותן ערך אברים. והא אפקתה לערך סתם, קרי בה "ערך בערכך". "נפשות" ולא את המת. הא אפקתה לערך סתם, קרי בה "נפש נפשות". אוציא את המת, ולא אוציא את הגוסס, תלמוד לומר: "והעמיד והעריך". [אי הכי] מת נמי תפוק לה מ"והעמיד והעריך", אין הכי נמי, אלא "נפש נפשות" למה לי, כדבעינן למימר קמן. דבר אחר: "נפשת" אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש ואשה מנין, תלמוד לומר: "נפשת". דבר אחר: "נפשת" להביא מנול ומכה שחין. והא אפקתה להנך, הנך לא צריכי קרא, מה טעם, שקולין הן. ויבואו כלן, [כי] אצטריך קרא למנול ומכה שחין הוא דאצטריך. "והיה ערכך" לרבות טמטום ואנדרוגינוס לדמים. דמים למה לי קרא, לא יהא אלא דמי דיקלא מי לא יהיב דמי, אמר רבא: לומר שנדון בכבודו, סלקא דעתך אמינא: "נדר בערכך" כתיב כל שישנו בערכין נדון בכבודו וכל שאינו בערכין אין נדון בכבודו, קא משמע לן.

**רמז תרעו** רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס למול בשבת. [אמר רבי חסדא: לא לכל] אמר רבי יהודה אנדרוגינוס (אינו לא) זכר (ולא נקבה) [הוא], שאם אתה אומר כן בערכין יערך, ומנלן דלא נערך, דתניא: "הזכר" ולא טמטום ואנדרוגינוס וכו' (כדלעיל). אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: הכל כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס. ומאי שנא גבי מילה, דכתיב: "ימול לכם כל זכר" (כתוב ברמז תק"ע). מאי שנא נקבה דכי מזדקנא פחתא וקימא אתלתא, ומאי שנא זכר דלא קאי אתלתא, אמר חזקיה: אמרי אינשי: סבא בביתא פאחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא. "ואם מבן חדש" תניא: רבי אליעזר אומר: נאמר כאן "ומעלה", ונאמר להלן: ("ופדויו) מבן חדש ומעלה". מה להלן מבן חדש ויום אחד, אף כאן חדש ויום אחד. ואימא כי התם, מה התם חד יומא [אף כאן חד יומא], אם כן גזרה שוה מאי אהני. תנו רבנן: המעריך פחות מבן חדש, רבי מאיר אומר: נותן דמיו, אין אדם מוציא דבר לבטלה, ויודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים. וחכמים אומרים: לא אמר כלום. רבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה. כמאן אזלא הא דאמר רב גדל אמר רב: האומר ערך כלי עלי נותן דמיו, כמאן, כר' מאיר. כמאן אזלא הא דאמר (רבא) [רבה] בר יוסף אמר רב: המקדיש בהמת חברו נותן דמיה, כמאן, כרבי מאיר. יום שלשים, כלמטה הימנו. שנת חמש ושנת עשרים, כלמטה הימנו, שנאמר: "ואם מבן ששים שנה ומעלה" הרי אנו למדין בכלן משנת ששים. מה שנת ששים כלמטה הימנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה. הן, אם עשית שנת ששים כלמטה הימנה להחמיר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל, תלמוד לומר: "שנה שנה" לגזרה שוה, מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה הימנה בין להקל בין להחמיר, אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה בין להקל בין להחמיר. רבי אליעזר אומר: עד שיהו יתרות על השנה חדש ויום אחד. מפנה, דאי לא מפנה אכא למפרך כדפרכינן. "שנה שנה" יתירי כתיבי. רבי אליעזר אומר: "מנין שחדש אחד ויום אחד אחר חדש הרי הוא כשנת ששים, תלמוד לומר: "ומעלה", [נאמר כאן "ומעלה"] ולהלן הוא אומר: "מבן חדש ומעלה", מה "ומעלה" האמור להלן חדש ויום אחד אחר חדש, אף "ומעלה" האמור כאן חדש ויום אחד אחר חדש הרי הוא כשנת ששים. אין לי אלא אחר ששים, אחר חמש ואחר עשרים מנין, דין הוא חיב בשנת ששים וחיב בשנת חמש ובשנת עשרים, מה אחר ששים חדש אחד ויום אחד אחר חדש הרי הוא כשנת ששים, אף כאן חדש אחד ויום אחד אחר חדש הרי הן כשנת חמש והרי הן כשנת עשרים.

"ואם מך הוא מערכך" אם היה עני מלתן ערך. "והעמידו לפני הכהן" להוציא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, תלמוד לומר: "והעמיד והעריך" את שיש לו עמידה יש לו הערכה, ואת שאין לו עמידה אין לו הערכה. יכול אפלו אמר: ערכו של זה עלי, ומת, יהא פטור, תלמוד לומר: "יעריכנו" אף על פי שמת. "והעריך אתו הכהן" שלא לתן אלא בזמן הערך. "על פי אשר תשיג יד הנדר" ידו ולא יד הנדר. "יד הנדר" בין איש בין אשה ובין קטן. מכאן אמרו: השג יד בנודר, והשנים בנדר, והערכין בנערך. ("והעריך") [והערך] בזמן הערך. "יעריכנו הכהן" בנין אב לכל הערכים שיהו בכהן. אם היה עני והעשיר או עשיר והעני, נותן ערך עשיר. רבי יהודה אמר: אפלו עני והעשיר וחזר והעני, נותן ערך עשיר. אבל בקרבנות אינו כן, אפלו מת אביו והניח לו רבואות, [או] ספינות בים ובאו לו ברבואות, אין להקדש בהן כלום. עני והעשיר "אשר תשיג יד הנדר" והרי ידו משגת. "עשיר והעני" "על פי אשר תשיג יד הנדר". רבי יהודה אומר: אפלו עני והעשיר וחזר והעני, נותן ערך עשיר. מאי טעמא דר' יהודה, אמר קרא: "ואם מך הוא מערכך" עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. והשנים בנדר, כיצד, ילד שהעריך את הזקן, נותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילד, נותן ערך ילד. וערכין בנערך, כיצד, איש שהעריך את האשה, נותן ערך אשה. ואשה שהעריכה את האיש, נותנת ערך איש. "והערך בזמן הערך" כיצד, העריכו פחות מבן חמש ונעשה יותר על בן חמש, פחות מבן עשרים ונעשה יותר מבן עשרים, אינו נותן אלא כזמן הערך. תנו רבנן: אתה הקשית דמים לערכין [מרגליות לקלים] ולדון בכבודו, יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה, תלמוד לומר: "כערכך יקום" אינו נותן אלא כזמן הערך. אף על פי שאמרו חיבי ערכין ממשכנין אותן, נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, מטה מצעת, סנדליו, ותפליו. [לו], אבל לא לאשתו ולבניו. ואם היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. ואם היה חרש, נותנין לו שני (מצעדין) [מעצדין] ושני מגרות. רבי אליעזר אומר: אם היה אכר, נותנין לו צמדו. חמר, נותנין לו חמורו. מאי טעמא, אמר קרא: "ואם מך הוא מערכך" [החיהו מערכך], ולא אשתו ובניו. מה טעם "מערכך", רבי אליעזר אומר וכו'. ורבנן, הנהו לאו כלי אומנות אלא נכסים נינהו. היה לו מין אחד מרבה ומין אחד מעט, אינו אומר לו למכר מן המרבה וכו', וכל שיש לו מן המעט. פשיטא, כי היכי דסגי לה עד השתא השתא נמי סגי לה, מהו דתימא עד האדנא דהוה לה לאושלי הוו מושלי לה, השתא דליכא דמשאיל לה [לא], קא משמע לן. תנו רבנן: יכול יהו קדשי בדק הבית עושין תמורה, תלמוד לומר: "קרבן" מי שנקרא קרבן, יצאו קדשי בדק הבית שלא נקראו קרבן. ולא, והתניא: שומע אני אפלו קדשי בדק הבית [שנקראו קרבן], כענין שנאמר: "ונקרב את קרבן ה'", תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" כל הבא לפתח אהל מועד חיבין עליו משום שחוטי חוץ, ומי שאינו בא לפתח אהל מועד אין חיבין עליו משום שחוטי חוץ, אלמא אקרו קרבן. אמר רבי (אבין) [חנינא]: לא קשיא, הא רבי שמעון הא רבנן, לר' שמעון אקרו קרבן, לרבנן לא אקרו קרבן. ולא, הכתיב: "ונקרב את קרבן ה'", אמר לך: קרבן ה' אקרי, קרבן סתמא לא אקרי. מאי רבי שמעון ומאי רבנן, דתניא: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו" למה נאמר, והלא כבר נאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו", לפי שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", משמע קרבן יחיד, קרבן צבור וקרבן מזבח וקרבנות בדק הבית [מנין, תלמוד לומר: "לא יבקר"]. אמר רבי שמעון: והלא מעשר בכלל היה, ולמה יצא, לומר לך: מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא חובה ודבר שאינו בא בשתפות, אף כל קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא חובה ודבר שאינו בא בשתפות. רבי אומר: למה יצא מעשר, מעתה לפי שיצא לדון [בתמורת שמו ובתמורת גופו, לומר לך: תמורת שמו קרבה ותמורת גופו אינה קרבה], תמורת שמו נגאלת ותמורת גופו אינה נגאלת, תמורת גופו חלה [על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי, ותמורת שמו אינה חלה אלא] על דבר הראוי בלבד. אמר מר: לדון בתמורת שמו "העשירי" מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, ששלשתן מקדשין, תלמוד לומר: "וכל מעשר בקר וצאן". תמורת גופו דכתיב: "ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (וגמר "העברה העברה" מבכור). תמורת שמו קרבה דתנן: "הבקר לרבות אחד עשר לשלמים". תמורת גופו אינה קרבה דכתיב: "קדש הם" הם קרבים ואין תמורתם קרבה, [וגמר "העברה העברה" מבכור]. תמורת שמו נגאלת כשלמים ותמורתו כשלמים. תמורת גופו אינה נגאלת (בבכור) [דכתיב: "הוא] ותמורתו" (כבכור) ["יהיה קדש"]. תמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי, ותמורת שמו אינו חלה אלא על דבר הראוי בלבד אמרי: משום דרבי בה רחמנא דאיתנהי בתמורת שמו אגרועי מגרע. אין, דאמרינן: מאי דרבי רבי, ומאי דלא רבי לא רבי. והא מהיכא תיתי, אמר רב הונא ברה דרב יהושע: משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש, ואין לך בו אלא חדושו בלבד. תנו רבנן: האומר רגלה של זו עולה יכול תהא כלה עולה, תלמוד לומר: "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש", "ממנו לה' ולא כלו לה'. יכול תצא לחלין, תלמוד לומר: "יהיה קדש" לרבות את כלה. הא כיצד, תמכר לצרכי עולות ודמיה חלין חוץ מאבר שבה, דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר: מנין לאומר רגלה של זו עולה, שכלה עולה, תלמוד לומר: "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" לרבות את כלה. אמר מר: תמכר לצרכי עולות. והא קא מיתי בהמה מחסרת אבר, אמר רבא: באומר הרי עלי בהמה בחייה. אמר רבא: ומודה רבי יהודה בדבר שהוא עושה אותה נבלה. אמר רב חסדא: ומודה רבי יהודה בדבר שהוא עושה אותה טרפה. ורב ששת אמר: בדבר שהיא מתה. מאי אכא בין רב חסדא לרבא, רב חסדא סבר כמאן דאמר טרפה אינה חיה, ורבא סבר כמאן דאמר טרפה חיה. ומאי אכא בין רבא לרב [ששת], אכא ביניהו דרבי אלעזר נטלה ירך וחלל שלה נבלה, רבא סבר כרבי אלעזר, ורב ששת לא סבר לה. יכול יהא הקדש בדק הבית עושה תמורה, כתיב: "קרבן" יצא הקדש בדק הבית שאינו קרבן. אוציא את הקדש בדק הבית ולא אוציא את של צבור, תלמוד לומר: "לא יחליפנו". אוציא את של צבור ולא אוציא את של שתפין, תלמוד לומר: "ולא ימיר אתו". היחיד עושה תמורה, ולא את של צבור ולא את השתפין עושין תמורה. אמר רבי שמעון: והלא מעשר בכלל היה, ולמה יצאו, להקיש אליו, מה מעשר מיחד קרבן יחיד (והקדש מזבח), אף אין לי אלא קרבן יחיד (והקדש מזבח). או דבר שאתה לומדו לדרך אחד אתה לומדו לכל דרכים שיש בו, מה מעשר מיחד קדשים קלים ונאכלין לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן, אף איני מרבה אלא כיוצא בו, מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד, תלמוד לומר: "בהמה, ואם בהמה".

**רמז תרעז** "לא יחליפנו" תנן התם: "הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים. לא שאדם רשאי להמיר, אלא, שאם המיר, מומר, וסופג את הארבעים". הא גופא קשיא: אמרת: "הכל ממירין" לכתחלה, כו' "לא שאדם רשאי להמיר" אלמא דיעבד. ותסברא: הכל ממירין לכתחלה, אדקשיא לך מתניתין תקשי לך קרא, דכתיב: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו". אלא אמר רב יהודה: הכי קאמר: הכל מתפיסין בתמורה, אחד אנשים ואחד נשים, ולא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. "ולא ימיר אתו" (כתוב למעלה ברמז תנ"ט). ורבי יהודה בעלי חוברין לסמיכה לה לה, מאי טעמא, דהא לא מיחד קרבן דידהו. ואיבעית אימא: לעולם אית לה, [קרבן] נכרי וחברו מחד קרא נפקי, ואיתר לה חד לבעלי חוברין לסמיכה. ובין (לרבנן) [לר' מאיר] ובין לרבי יהודה טעמא דרביה קרא לאשה, הא לא רביה קרא הוה אמינא כי עבדה [תמורה] לא תלקי, והאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" השוה הכתוב אשה איש לכל ענשין שבתורה. אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מלי ענשין דשוו בין ביחיד בין בצבור. אבל הכא כיון דענש שאינו שוה בכל הוא, דתנן: "אין הצבור והשתפין עושין תמורה", אשה נמי כי עבדה לא תלקי, קא משמע לן. ואצטריך גבי סמיכה ואצטריך גבי תמורה, סלקא דעתך אמינא הני מלי בדבר שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו מעשה הוא סלקא דעתך אמינא לא תחיבה אשה, קא משמע לן, קרא. ורבי יוחנן דאמר כעושה מעשה דמי, קרא למאי אתא, אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מלי בלאו ששוה בכל, אבל תמורה לא, להכי אצטריך "ואם המר ימיר". "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" וגו' השתא רע בטוב אמרת לא, טוב ברע מבעיא, אלא טוב מעקרו עושה תמורה, רע מעקרו אין עושה תמורה. תנו רבנן: "לא יחליפנו" בשל אחרים, "ולא ימיר אתו" בשל עצמו. ולכתוב "לא יחליפנו", ולא בעי "ולא ימיר אתו", אי כתיב הכי הוה אמינא: תצא זו ותכנס זו הוא דתלקי, אבל מימר דתרויהו קא מקדיש להו אימא לא לקי, קא משמע לן. האי "בשל אחרים" דקתני, היכי דמי, אילימא בהקדש דידה וחלין דעלמא, מי מצי מקדיש, "איש כי יקדיש את ביתו" אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחלין דידה, מי מתפיס, והתניא: אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו. לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחלין דידה, וכגון דאמר מרה דבהמה דהקדש: כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר. תנו רבנן: "בהמה בבהמה" מכאן שממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, מן הכבשים על העזים ומן העזין על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים, מן התמימים על בעלי מומין ומן בעלי מומין על התמימים. יכול אפלו קדם מום קבוע להקדשן, תלמוד לומר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע". "או רע בטוב" למה לי, שמע מנה: טוב מעקרו עושה תמורה, רע מעקרו אין עושה תמורה. רבא אמר: תרויהו "טוב (בטוב") יתורי מיתרי, אם כן לכתוב קרא "לא יחליפנו ולא ימיר אתו ברע או רע בטוב", למה לי למכתב תרוייהו "טוב בטוב", חד, כי ממיר אפלו טוב בטוב לקי, ואידך, טוב מעקרו עושה תמורה, רע מעקרו אין עושה תמורה. ואביי אמר לך: קל וחמר הוא: ומה טוב ברע מעלי לה לקי, טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כל שכן דלקי. ורבא, אין עונשין מן הדין. ואביי אמר לך האי לאו דינא הוא, מי גרע טוב מרע. תנו רבנן: "בהמה בבהמה" מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד. רבי שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר: "בהמה בבהמה" ולא בהמה בבהמות, ולא בהמות בבהמה. אמרו לו: כשם שבהמה יחידית קרויה בהמה, כך בהמות רבות קרויות בהמה, שנאמר: "ובהמה רבה". ור' שמעון, בהמה רבה אקרי, בהמה סתמא לא אקרי. וטעמא דר' שמעון משום "בהמה" הוא, והא טעמא דר' שמעון משום "הוא" הוא, מה הוא מיחד אף תמורתו מיחדת. (אמרי:) מעקרא אמר להם רבי שמעון מן (בהמה ולא בהמות) ["והיה הוא ותמורתו"], וכי פרכי אינהו מן ("בהמה רבה") ["בהמה בבהמה"] אמר להו: "והיה הוא ותמורתו" מה הוא מיחד אף תמורתו מיחדת. אמר רבי שמעון בן לקיש: ומודה רבי שמעון שממירין וחוזרין וממירין, מה טעם, קדשה ראשונה דהקדש להיכן הלכה. ורבי יוחנן אמר: כשם שאין ממירין שנים באחד, כך אין ממירין וחוזרין וממירין וכו'. תניא כותה דריש לקיש: יכול כשם שאמר רבי שמעון אין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין, תלמוד לומר: והיה הוא ותמורתו וגו' אפלו במאה. אין תמורה עושה תמורה. מאי טעמא, דאמר קרא: "ותמורתו" ולא תמורת תמורתו. אין הולד עושה תמורה. דאמר קרא: "הוא" ולא ולד. ורבי יהודה אומר: ולד עושה תמורה. דאמר קרא: "יהיה" לרבות את הולד. ורבנן, "יהיה" לרבות שוגג כמזיד. אמר אביי: כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני. ורבא אמר: לא מהני. והרי תמורה דרחמנא אמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו", ותנן: "לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים". אמר לך רבא: שאני התם דאמר קרא: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא "והיה הוא ותמורתו", הוה אמינא תצא זו ותכנס זו, קא משמע לן דתרויהו קדשי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במקדשים. מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה, דכתיב: "יהיה קדש" לרבות שוגג במזיד. היכי דמי שוגג כמזיד, אמר חזקיה: כסבור מתר להמיר. ודכותה גבי קדשים באומר מתר להקדיש בעלי מומין למזבח, גבי תמורה לקי וגבי מזבח לא לקי. ריש לקיש ור' יוחנן אמרי: כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים, דקדיש וכו'. דכותה גבי קדשים לא קדשי. כסבור להקדיש שחור והקדיש אדם, [גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי]. (ריש לקיש) [רבי יוחנן] אמר: כגון תצא זו ותכנס זו. דכותה גבי קדשים באומר קדשים שנולד בהן מום נאכלין בלא פדיון, גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. רב ששת אמר: כגון דאמר אכנס לבית זה ואקדיש [ואמיר] מדעתי, והקדיש והמיר שלא מדעתו, גבי תמורה (קדיש) [לקי] גבי קדשים לא (קדיש) [לקי]. "והיה הוא ותמורתו" מקיש תמורתו לו. מה הוא בעל מום לא קרב, אף תמורתו בעל מום לא קרב. דסלקא דעתך אמינא: הואיל וקדוש כשהיא בעלת מום, קרבה, קא משמע לן. "לא ימיר אתו" הקדש עושה תמורה, ואין [הולד] (תמורה) עושה תמורה. רבי יהודה אומר: הולד עושה תמורה. "טוב ברע או רע בטוב" תמימים בבעלי מומין, ובעלי מומין בתמימים. מנין לרע שהוא בעל מום, שנאמר: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע". "בהמה בבהמה" לא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה, לא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה, לא עופות ומנחות בבהמה ולא בהמה בהן. "בהמה בבהמה" ולא בהמה באברים ולא אברים בבהמה, ולא בהמה בעברין ולא עברין בבהמה, לא אברים ועברין בשלמין ולא שלמין בהם. רבי יוסי אומר: (אין) ממירין אברים בשלמין, ולא שלמים בהן. אמר רבי יוסי: והלא במקדשין, האומר רגלה של זו עולה, כלה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו, תהא כלה תמורה תחתיה. אמר קרא: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" והיכן קדשה חלה עליו, בבית הבעלים, אף תמורה בבית הבעלים. והרי הבכור עושה תמורה בבית הבעלים ואין עושין תמורה בבית כהן, דברי רבי עקיבא. אמר רבי יוחנן בן נורי: מפני מה אין ממירין בבכור, אמר לו רבי עקיבא: חטאת ואשם מתנה לכהן, והבכור מתנה לכהן, מה חטאת ואשם אין ממירין בהן, אף הבכור לא ימירו בו. אמר לו רבי יוחנן בן נורי: מה לי אין ממיר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן, תאמר בבכור שכן זכין בו בחייו. אמר לו רבי עקיבא: השבת על הדין, מה אתה משיב על המקרא שאמר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" היכן קדשה חלה עליו, בבית הבעלים, אף תמורה בבית הבעלים. אם משנתנו לכהן, זה וזה אין עושים תמורה. "והיה הוא" הקדש עושה תמורה, ואין תמורה עושה תמורה. והלא דין הוא: ומה אם הקדש שאין הקדשה חלה עליו בבעל מום קבוע הרי הוא עושה תמורה, תמורה שהקדשה חלה עליה בבעלת מום קבוע אינו דין שתהא עושה תמורה. תלמוד לומר: "והיה הוא" הקדש עושה תמורה, ואין תמורה עושה תמורה. "יהיה קדש" מלמד שהקדשה חלה עליה בבעלת מום קבוע. והלא דין הוא: ומה אם הקדש שעושה תמורה אין הקדשה חלה עליו בבעל מום קבוע, תמורה שאין עושה תמורה אינו דין שלא תהא קדשה חלה עליה בבעלת מום קבוע. תלמוד לומר: "יהיה קדש" מלמד, שהקדשה חלה בבעלת מום קבוע. רבי יוסי בר' יהודה אומר: "יהיה קדש" לעשות השוגג כמזיד. בעי רמי בר חמא: קטן שהגיע לעונת נדרים, מהו שיתפיס בתמורה, מי אמרינן כיון דאמר מר: "איש" מה תלמוד לומר "כי יפלא", לרבות מפלא הסמוך לאיש [דקדשי קדוש], מדאקדושי מקדיש אימורי נמי ממיר, או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס, ואם תמצי לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל מלקות, נכרי מהו שיתפיס בתמורה, מי אמרינן כיון דאיתרבי לאקדושי, דתניא: "איש" מה תלמוד לומר "איש איש", לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, בתמורה נמי מתפס, או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה, אמר רבא: תא שמע: דתניא: קדשי נכרים אין עושין תמורה, דכתיב בריש ענין תמורה: "דבר אל בני ישראל לאמר", ואתקש תמורת בהמה למעשר בהמה, ומעשר בהמה למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב: "את מעשר בני ישראל" בני ישראל ולא נכרים. ורמי בר חמא, מקדיש נכרי להתכפר נכרי לא קא מבעיא לה, כי קא מבעיא לה בהקדיש נכרי להתכפר ישראל, בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן, הא נמי תפשוט לה מדר' אבהו אמר רבי יוחנן: דמתכפר עושה תמורה. ורמי בר חמא, הני מלי דקאתי מכח ישראל דקרבן דילה עביד תמורה. אבל נכרי דקרבן דילה לא עביד תמורה מי בעינן מתחלה ועד סוף ברשות מאן דעביד תמורה, או לא, תיקו. "ואם כל בהמה טמאה" אמר רבי יוחנן: לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. וריש לקיש אמר: לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. וזה וזה מודים לרבי שמעון דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ודברי הכל בעל מום מעקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. תניא כותה דר' יוחנן: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה לה'" בבעלי מומין קבועין שנפדו הכתוב מדבר. או אינו אלא בבהמה טמאה ממש. כשהוא אומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקים: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה", בבעלי מומין קבועין [שנפדו] הכתוב מדבר. יכול יפדו על מום עובר, תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" מי שאינה קרבה לה' כל עקר, יצא מום עובר שאינה קרבה היום אלא למחר. אמר רב גדל אמר רב: מאי טעמא דר' יוחנן, כתיב: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו" וכתיב: "בבהמה הטמאה ופדה בערכך", בקדשי בדק הבית כתיב, ועליהו כתיב: "והעמיד והעריך". וריש לקיש מאי טעמא, דכתיב: "והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע" איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב ובין רע, הוי אומר: אלו קדשי בדק הבית, וכתיב: "אתה" למעוטי קדשי מזבח. ור' יוחנן סבר "אתה" למעוטי בעל מום מעקרו. ולתנא דבי לוי דאמר דאפלו בעל מום מעקרו היה בכלל העמדה והערכה, ואפלו חיה ואפלו בהמה ואפלו עופות, [והכתיב:] "אתה", לתנא דבי לוי קשיא. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דר' שמעון דאמר קדשי מזבח היו [בכלל העמדה והערכה] קדשי בדק הבית לא היו, דכתיב: "והעריך אתה הכהן בין טוב ובין רע" איזהו דבר שחלוק בין טוב לרע, הוי אומר: אלו קדשי מזבח, וכתיב "אתו" למעוטי קדשי בדק הבית. "טמאה" לרבות את המתה. יכול אפלו אמר: הרי זו הקדש, ומתה, תפדה, תלמוד לומר: "והעמיד והעריך" את שיש לו העמדה יש לו הערכה, ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה. ומה ראית לרבות את המתה ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה, אחר שרבה הכתוב ומעט, הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה: מה בהמה טמאה מיחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ומוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו: מה בהמה טמאה מיחדת שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכלה לשמים, אף איני מרבה אלא כיוצא בה, את מה יש לנו לרבות, פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור, תלמוד לומר: "בהמה, ואם בהמה, ואם כל בהמה". "והעמיד את הבהמה לפני הכהן" בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדין. "והעריך הכהן אתה בין טוב ובין רע" אין פודין את הקדש אכסרה. "כערכך הכהן כן יהיה" אמר אחד: הרי היא שלי בעשר סלעים, אחד אומר: בעשרים, אחד אומר: בשלשים, אחד אומר: בארבעים, אחד אומר: בחמשים, חזר בו של חמשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של ארבעים, ממשכנין מנכסיו בעשר. חזר בו של שלשים, ממשכנין נכסיו בעשר. חזר בו של עשרים, ממשכנין נכסיו בעשר. חזר בו של עשר, מוכרין אותה בשויה, אם פחת נפרעין משל עשר [המותר].

"ואם גאל יגאלנה" לרבות את האשה. "ואם גאל יגאלנה" לרבות את היורש. "ויסף חמישתו על ערכך" הרי כאן שנים, אחד מוסיף חמש ואחד [שאינו] מוסיף חמש, ואין יודעין אם בעליו מוסיפין חמש ואם כל אדם מוסיף חמש, מה מצינו בגאלות האמורות למטה הבעלים מוסיפין חמש ואין כל אדם מוסיף חמש, אף בגאלות האמורות כאן הבעלים מוסיפין חמש ואין כל אדם מוסיף חמש. "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש" יכול בבית דירה הכתוב מדבר, כשהוא אומר: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" הרי בית דירה אמור, הא מה תלמוד לומר: "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש", מקדיש אדם כל נכסיו "קדש לה'" מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית. "והעריכו הכהן בין טוב ובין רע" אין פודין את ההקדשות אכסרה. "כאשר יעריך אתו הכהן כן יקום" הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומר בעשרים, הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חמש. אמר אחד: הרי שלי בעשרים ואחת, כופין את הבעלים לתן עשרים ושש. בעשרים ושתים, כופין את הבעלים לתן עשרים ושבע. בעשרים ושלש, כופין את הבעלים לתן עשרים ושמונה. בעשרים וארבע, כופין את הבעלים לתן עשרים ותשע. בעשרים וחמש, כופין את הבעלים לתן שלשים, ואין מוסיפין [חמישית] על עלויו של זה. אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים לתן שלשים ואחת ודינר, הבעלים קודמין. ואם לאו, אומר לו: הגעתיך. אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתיאשו הבעלים, שניהם אינם יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, שנאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו" מה ביתו שהוא ברשותו אף כל שהוא ברשותו. משום הכי אמרי נהרדעי: לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי. ואית דאמרי: לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפרי דמחזי כשקרא, אבל דלא כפרי כתבינן. וכל אדרכתא דלא כתיב בה "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך" לית בה ממשא. מאי טעמא, משום דאמר לה: לאו בעל דברים דידי את. [אמר אביי:] ואי כתב בה למחצה ולשליש ולרביע, מגו דמשתעי דינא לפלגא משתעי לכלה. אמר אמימר: ואי תפס לא מפקינן מנה. וכיון דכתיב בה "כל דמתעני מן דינא קבילית עלי" שליחא שויה. הקרקעות תשעה וכהן אחד. מנא הני מלי, אמר שמואל: עשרה כהנים כתובים בפרשה, חד לגופה, הנך הוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, דאפלו תשעה ישראל וחד כהן. מתקיף לה רב הונא בר נתן: אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. קשיא.

"ואם המקדיש" אמר רבי יהושע בן לוי: אהקדש ראשון מוסיף חמש, אהקדש שני אין מוסיף חמש. "ואם המקדיש יגאל את ביתו" המקדיש, ולא המתפיס. תניא נמי הכי: פרה זו תחת פרה של הקדש, טלית זו תחת טלית של הקדש, טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש, הקדשו פדוי. אהקדש ראשון מוסיף חמש, אהקדש שני אין מוסיף חמש. בעי רמי בר חמא: מקדיש מוסיף חמש או מתכפר מוסיף חמש, אמר רבא: תא שמע: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" מקדיש, ולא מתכפר. אמר רבי יוחנן: מקדיש מוסיף חמש, ומתכפר עושה תמורה. והתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו היא, דאמר קרא: "את כל מעשר תבואתך".

("ונתת) [ויסף חמישית] כסף ערכך עליו" תנו רבנן כיצד רשות הגבוה בכסף, גזבר שנתן מעות בבהמה אפלו בסוף העולם קנה, וההדיוט לא קנה עד שימשך. כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר: שור זה עולה, (שור) [בית] זה הקדש אפלו בסוף העולם קנה. ובהדיוט לא קנה עד שימשך ויחזיק. משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים, נותן מאתים. מאי טעמא, אמר קרא: "ונתן הכסף וקם לו". משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מאי טעמא, לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מאי טעמא, "ונתן הכסף וקם לו". פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים, [מה שפדה פדוי] ואין נותן לו אלא מנה. אמאי, הכא נמי נימא: לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, אטו הדיוט לאו במי שפרע מדור המבול קאי. אמר רמי בר חמא: הרי אמרו: הקדש אין מתחלל על הקרקע (כתוב ברמז תרל"ח). "ואם המקדיש יגאל" לרבות את האשה. "ואם המקדיש יגאל" לרבות את היורש. "ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו" אם נתן כסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינו שלו. "שדה אחזתו" אין לי אלא שדה אחזתו מבית אביו, שדה אחזתו מבית אמו מנין, תלמוד לומר: "יקדיש איש". "והיה ערכך לפי זרעו" ולא לפי גדולו, "זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף" הרי זו גזרת מלך, אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בית זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף. מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו, מנין שתהא לפניו כשדה אחזה, תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו" וגו' שדה שאינה ראויה להיות שדה אחזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחזה, דברי רבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אומר: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחזה, תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" שדה שאינה שדה אחזה, יצאה זו שהיא שדה אחזה. המקדיש את שדהו בשעה שהיובל נוהג, נותן בזרע חמר שעורים חמשים שקל כסף. היו שם נקעים עמקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. תנא: כור של זרע, ולא כור של תבואה, מפלת יד, ולא מפלת שורים. תני לוי: לא מעבה ולא מדקה, אלא בינוני. היו שם נקעים וכו' ולקדשו באנפי נפשיהו ולפרקו, וכי תימא כיון דלא הוי בית כור לא קדשי, והתניא: "שדה" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף", אין לי אלא שהקדיש כענין הזה, מנין לרבות לתך וחצי לתך, סאה (וחצי סאה), תרקב וחצי תרקב, תלמוד לומר: "שדה" מכל מקום. אמר מר עקבא בר חמא: הכא בנקעים מלאים מים עסקינן, דלאו בני זריעה נינהו. דיקא נמי, דקתני דומיא דסלעים, שמע מנה. אי הכי פחות מכאן נמי, הני נגאני דארעא מקרו שדרי דארעא מקרו. בשדה אחזה להקל ולהחמיר, כיצד, אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בבית זרע חמר שעורים חמשים שקל כסף. ובשדה מקנה, נותן את שויו. רבי אליעזר אומר: אחד שדה אחזה ואחד שדה מקנה. מה בין שדה אחזה לשדה מקנה, שבשדה אחזה נותן חמש, ובשדה מקנה אינו נותן חמש. אמר רב הונא: הקדיש שדה מלאה אילנות, כשהוא פודן פודה אילנות בשוין, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף. אלמא קסבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש. איתיבה רב נחמן: "בית זרע" אין לי אלא בית זרע, שדה גפנים [ושדה קנים] ושדה אילנות מנין, תלמוד לומר: "שדה" מכל מקום. אמר לה: הכא נמי פודה וחוזר ופודה. איתיבה: אחד המקדיש בחולת המחוז וכו'. אמר לה ראויה לפרדסות סבסטי קאמר. אמר רב פפא: הקדיש טרסין פודה בשויהון, מאי טעמא, "בית זרע" אמר רחמנא, והני לאו בני זריעה נינהו. לא גאלן יוצאין לכהנים [ביובל], מאי טעמא, ("שדה אחזה") אמר רחמנא: "והיה השדה בצאתו ביובל" שדה כל דהו. מכר טרסין נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא, "מספר שני תבואות" אמר רחמנא, והאי לאו בני תבואה נינהו. לא גאלן חוזרין לבעלים ביובל, מאי טעמא, "ושב לאחזתו" אמר רחמנא, ואחזתו היא. הקדיש אילנות פודן בשויהן, מאי טעמא, "בית זרע" אמר רחמנא, ולא אילנות. לא גאלן אין יוצאין לכהנים ביובל, מאי טעמא, "והיה השדה בצאתו ביובל" אמר רחמנא, ולא אילנות. מכר אילנות אין נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא, "מספר שני תבואות" אמר רחמנא, והני (פחות משתי שנים לאו) בני תבואה נינהו. לא גאלן אין חוזרין לבעלים ביובל, מאי טעמא, "ושב לאחזתו" אמר רחמנא, ולא אילנות. מנין שאין אדם רשאי להקדיש את שדהו בשנת היובל, ואם הקדישה הרי היא מקדשת, תלמוד לומר: "אם משנת היובל יקדיש שדהו". ["שדהו"] מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר: היו שם נקעים עמוקין [עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים] אין נמדדין עמה, תלמוד לומר: "שדהו". "כערכך יקום" נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פנדיונות. מה טיבו של פנדיון זה, קולבון לפרוטרוט. "אחר היובל" סמוך ליובל. מפלג מן היובל מנין, תלמוד לומר: "ואם אחר היובל יקדיש שדהו". "שדהו" מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר: היו שם נקעים פחותין מעשרה [או סלעים גבוהים עשרה טפחים] הרי (אלו) [אינם] נמדדין עמה, תלמוד לומר: "שדהו". אתמר: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: קדוש ונותן חמשים. ושמואל אמר: אינה קדושה כל עקר. מאי טעמא דרב, אמר קרא: "אם משנת היובל" ושנת היובל בכלל. ושמואל, מי כתיב "אם בשנת היובל", "אם משנת היובל" כתיב משנת שאחר היובל. בשלמא לרב הינו דכתיב: "אם משנת היובל, ואם אחר היובל", אלא לשמואל מאי "אחר היובל", אחר אחר. תנו רבנן: מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש, תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות" שנים אתה מחשב, ואי אתה מחשב חדשים. מנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים לשנה עושה, היכי דמי, כגון דאקדשה בפלגא דארבעים ותמני, תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן" מכל מקום. הקדישו שתים ושלש שנים לפני היובל, [רבי אומר: אומר אני] נותן סלע ופנדיון לשנה. ואם אמר: הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו, אלא נותן את כלו כאחד. אחד בעלים ואחד כל אדם. מה בין בעלים לכל אדם, אלא שהבעלים נותנין חמש, וכל אדם אין נותן חמש. תנו רבנן: "ונגרע מערכך" אף מן ההקדש, שאם אכלה הקדש שנה או שתים, אי נמי לא אכלה אלא שהיתה לפניו, מנכה סלע ופנדיון לשנה. מנין שאם אמרו הבעלים: אנו נותנים דבר שנה בשנה אין שומעין לו, תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף" עד שיהא הכסף כלו כאחד. מנין שאין מקדישין לפני יובל פחות משתי שנים, ולא גואלים אחר היובל פחות משנה, תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל" שלא יכנס בה כלום. "ואם גאל יגאל" (כתוב ברמז תרס"ט). "ואם גאל יגאל" לרבות את האשה. "ואם גאל יגאל" לרבות את היורש. "שדה" מה תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא המקדיש בית כור כענין הזה, [הקדיש] בית לתך ובית סאה ובית קב מנין, תלמוד לומר: "שדה" מכל מקום. "ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו" אם נתן את הכסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינה שלו.

"ואם לא יגאל" הקדישה וגאלה, אינה יוצאה מידו ביובל. גאלה בנו, יוצאה לאביו ביובל. גאלה [אחר או] אחד מן הקרובים וגאלה מידו, יוצאה לכהנים ביובל. תנו רבנן: "ואם לא יגאל את השדה" בעלים, "ואם מכר את השדה" גזבר, "לאיש אחר" לאחר ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח, כשהוא אומר "איש" הרי אח אמור, הא מה אני מקים "אחר", לאחר ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולעבד עברי. אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (האח) [אביו] ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא יש בן אין יבום. ותפוק לה דהכא תרתי והכא חדא, משום דעבד עברי מהאי פירכא הוא דנפקא לה, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. בעא מנה רמי בר חמא מרב חסדא: הקדיש פחות משתי שנים לפני היובל, מהו שתצא לכהנים, אמר לה: מאי דעתיך "ונגרע מערכך והיה השדה בצאתו ביובל" (דכתיב) [דבת] גרעון אין דלאו בת גרעון לא, אדרבא: "ואם לא יגאל את השדה והיה השדה בצאתו ביובל" והאי נמי בת גאלה היא. הגיע יובל ולא נגאלה, הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: נכנסין, ולא נותנין. רבי אלעזר אומר: לא נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין, עד היובל השני. הגיע יובל השני ולא נגאלה, נקראת שדה רטושי רטושין, עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה, עד שיגאלנה אחר. מאי טעמא דרבי יהודה, גמר "קדש קדש" ממקדיש בית מה להלן בדמים אף כאן בדמים. ורבי שמעון גמר "קדש קדש" מכבשי עצרת מה להלן בחנם אף כאן בחנם. ורבי יהודה נמי נילף מכבשי עצרת, דנין קדשי בדק הבית מקדשי בדק הבית, ואין דנין קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. ורבי שמעון נמי נילף ממקדיש בית, דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים. מאי טעמא דרבי אלעזר, אמר קרא: "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר והיה השדה בצאתו", אמר אביי: סכינא חריפא לפסוקי קראי. אמר רבא: אמר קרא: "והיה השדה בצאתו ביבל" בצאתו מידי אחר. תניא: "לא יגאל" יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר: "עוד" לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. והכא במאי עסקינן, בשדה שיוצאה לכהנים והקדישה הכהן ואתו בעלים למפרקה, סלקא דעתך אמינא: לא תפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר: "עוד" לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. והתניא: "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו" יכול יחזר לגזבר שלקחו ממנו, תלמוד לומר: "לאשר לו אחזת הארץ", מה תלמוד לומר "לאשר קנהו", שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר, יכול תחזר לבעלים הראשונים, תלמוד לומר: "לאשר קנהו מאתו". ואצטריך למכתב "לא יגאל" ואצטריך למכתב "לאשר קנהו". דאי כתב רחמנא "לא יגאל" דלא קא הדרא כלל, אבל הכא דקא הדרא תהדר למרא קמא, כתב רחמנא "לאשר קנהו". ואי כתב רחמנא "לאשר קנהו" דלא קא יהבי בעלים דמי, אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידיהו, כתב רחמנא "לא יגאל". ואי כתב "לא יגאל" ולא כתב "עוד", הוה אמינא לא תפרוק כלל, כתב רחמנא "עוד" לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו [כשדה] מקנה. "והיה השדה בצאתו ביבל" אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (כתוב ברמז תרס"ה ובפסוק על שדה הארץ יחשב). "והיה השדה בצאתו ביבל" מלמד, שהשדה קרוי על שם זכר. "קדש" מה קדש האמור להלן אין יוצא אלא בפדיון, אף קדש האמור כאן אין יוצא אלא בפדיון. מלמד, שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנין את דמיה. "כשדה החרם לכהן תהיה" מה תלמוד לומר: מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר: הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי, תהא שלי, ודין הוא: בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן, תלמוד לומר ["והיה השדה בצאתו ביבל" וגו'] וכי מה למדנו משדה חרמים, מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש שדה חרמות לשדה אחזתו של ישראל: מה שדה אחזתו של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים, אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים. אמר מר: ודין הוא: בשל אחרים אני זוכה וכו' מי דמי, התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל לה, אמר רמי בר חמא: אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב "ואיש את קדשיו לו יהיו" הא נמי כקדשיו דמיא. אמר לה רבא: מי דמי, קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו, אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב "כי אחזת עולם הוא להם" הא נמי אחזתו היא, קמשמע לן אחזתו אין חרמו לא.

**רמז תרעח** אמר רבי חיא בר אבין (אמר רב חסדא): החרים מטלטלין, נותנן לכל כהן שרצה, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה". החרים שדהו, נותנה לכהן שבאותו משמר, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו", וגמר "לכהן לכהן" מגזל הגר. והתם מנלן, דתניא: "לה' לכהן" קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר. או אינו אלא לכהן שירצה, כשהוא אומר: "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו", הוי: בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. שדה היוצאה לכהנים ביובל, נותנין למשמר שפגע בו יובל. אבעיא להו: פגע בו בשבת מאי, אמר רבי חיא בר אמי משמיה דחולפנא: נותנה למשמר היוצא. חרמי כהנים אין להם פדיון, אלא נותנן לכהנים [כתרומה]. רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'". וחכמים אומרים סתם חרמים לכהן, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו. אם כן למה נאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא", שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. תנו רבנן: חרמין כל זמן שהן בבית בעלים, הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר: "קדש קדשים הוא לה'", נתנן לכהן, הרי הן כחלין לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה". בשלמא לרבנן כדמפרשי טעמיהו, אלא רבי יהודה בן בתירא האי "כשדה החרם" מאי עביד לה, מבעיא לה לכדתניא: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" מה תלמוד לומר, מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר הואיל ויצאה לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי וכו' (כדלעיל). ואידך, מ"חרם החרם". ואידך, "חרם החרם" לא משמע לה. ורבי יהודה בן בתירא [דחל] על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא לה, סבר לה כר' (שמעון) [ישמעאל]. "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר שדה שיוצאה לכהנים ביובל, וגאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו, (שאומר) [יכול יאמר] הרי היא שלי. ודין הוא: בשל אחר אני זוכה בשלי לא כל שכן. תלמוד לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" אחזתו של כהן שלו, ואין זו שלו אלא יוצא לכל אחיו הכהנים. "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" מנין אתה אומר הלוקח שדה מאביו וכו' (כדכתוב לעיל). ("לכהן תהיה אחזתו" מה תלמוד לומר, מנין לשדה שיוצאה לכהנים ביובל, וגאלה אחר מן הכהנים, שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים וכו' תלמוד לומר: "אחזתו" אחזתו שלו, ואין זו שלו. הא כיצד, יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים). הלוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו, מנין שתהא לפניו כשדה אחזה, תלמוד לומר: "אם (משדה) [את שדה] מקנתו אשר לא משדה אחזתו" שדה שאינה ראויה להיות שדה אחזה יצתה זו שהיא ראויה להיות שדה אחזה, דברי רבי יהודה ור' שמעון. רבי מאיר אומר: מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחזה, תלמוד לומר: "ואם (משדה) [את שדה] מקנתו אשר לא משדה אחזתו", שדה שאינה אחזה [יצאה זו שהיא שדה אחזה]. ואלו לרבי יהודה ורבי שמעון מת אביו ואחר כך הקדיש, לא צריך קרא. לימא בהא קא מפלגי: רבי מאיר סבר קנין פרות כקנין הגוף דמי, ורבי יהודה ורבי שמעון סברי לאו כקנין הגוף דמי. אמר רב נחמן בר יצחק: בעלמא לרבי שמעון [ור' יהודה] קנין פרות כקנין הגוף דמי, והכא קרא אשכח ודריש: לכתוב רחמנא "ואם את שדה מקנתו אשר לא [שדה] אחזתו", אי נמי: "אשר לא שדה אחזה", מאי "משדה [אחזתו"], שדה שאינה ראויה להיות שדה אחזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחזה.

"וחשב לו הכהן את מכסת הערכך". תנו רבנן "במכסת" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר בשדה אחזה: "בית זרע חמר שערים" וגו', יכול אף שדה מקנתו, תלמוד לומר: "במכסת". רבי אליעזר אומר: נאמר כאן "וחשב" ונאמר להלן "וחשב" מה להלן דבר קצוב, אף כן דבר קצוב. אבעיא להו: רבנן אית להו גזרה שוה ומפקין לה לחמש, או דילמא לית להו גזרה שוה ולית להו חמש, אמר רבא: מסתברא לית להו גזרה שוה, מדגלי רחמנא חמש גבי שדה אחזה וגבי מקדיש בית, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ולמאן דאמר מלמדין, מדגלי רחמנא [חמש] במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה טמאה, הוו להו טובא ואין מלמדין. תניא כותה דרבא ולא מטעמה: "במכסת" אין מכסת אלא דמים, וכן הוא אומר: "והרמות מכס". יכול יוסיף חמש, תלמוד לומר: "במכסת הערכך" הקישו הכתוב לערכך, מה ערכין אין מוסיף חמש אף שדה מקנה אין מוסיף חמש. "וחשב לו הכהן את מכסת" אין "מכסת" אלא דמים. מלמד, שנותן לו כל שויה. רבי אלעזר אומר: צא וראה שאינו אומר "וחשב" אלא דבר שדמיו קצובין, מה "וחשב" האמור להלן זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, אף "וחשב" האמור כאן זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף.

"עד שנת היובל" שלא יכנס בה כלום. "ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'" מה תלמוד לומר, לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות של חלין, נגנבו או אבדו אינו חיב באחריותן. יכול אף זה כן, תלמוד לומר: "ונתן את הערכך" וגו' חלין הן בידו עד שיבואו לידי גזבר. בערכך אף על גב דלא אמר [עלי], חיב, דכתיב: "ונתן את הערכך" וגו'.

"ונתן את הערכך ביום ההוא" שלא ישהא מרגלית לקלים. "קדש לה'" סתם הקדשות לבדק הבית. "ישוב השדה לאשר קנהו" (כתוב לעיל). "וכל ערכך יהיה בשקל" אין בערכין פחות מסלע. "בשקל הקדש" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ופדויו מבן חדש תפדה" יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות, תלמוד לומר: "בשקל הקדש" אין לי אלא סלעים של קדש. מנין לרבות כל דבר המטלטל, תלמוד לומר: "ופדה". אם כן למה נאמר: "בשקל הקדש", פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. "עשרים גרה יהיה השקל" ללמדך, כמה הוא סלע. מנין אם רצה להרבות ירבה, תלמוד לומר: "יהיה". יכול אם רצה לפחת יפחת, תלמוד לומר: "הוא". אלו נאמר 'בכור לא יקדיש', הייתי אומר לא יקדיש הקדשות, תלמוד לומר: "איש אתו" אותו אי אתה מקדיש, אבל בכור מקדיש הקדשות. כשהוא אומר "אתו", שומע אני בכור [אינו] מקדיש, אבל פשוט (אינו) מקדיש, תלמוד לומר: "בבהמה" בבהמה אמרתי לך ולא באדם. יכול לא יקדיש בבטן, תלמוד לומר: "אשר יבכר לה'" משיבכר לה' אי אתה מקדיש, אבל אתה מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים, תלמוד לומר: "אך בכור" "אך" חלק, דכל חד קאים בקדשתה, אלמא קסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין. רבי ישמעאל אומר: כתוב אחד אומר: "תקדיש" וכתוב אחד אומר "לא יקדיש", אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר "לא יקדיש", ואי אפשר לומר לא יקדיש שכבר נאמר "תקדיש", הא כיצד, מקדיש אתה אותו הקדש עלוי, ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. ורבנן, "לא יקדיש" מבעי לה לכדתניא: מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו, שנאמר: "הזכר תקדיש". ורבי ישמעאל, אי לא מקדיש לה לא קדיש, קדשתו מרחם הוא, וכיון דכי לא מקדיש לה קדיש, לא צריך לאקדושה. עדין אני אומר: הוא לא יקדיש, אבל יקדישוהו אחרים, תלמוד לומר: "בבהמה" [בבהמה] עסקתי. יכול לא יקדישהו מן הבטן. תלמוד לומר: "אשר יבכר לא יקדיש" משנתבכר אינו מקדיש, אבל מקדיש בבטן. מכאן אמרו: מערימין על הבכור.

"אך בכור לא יקדיש" כל שהוא קדש אין הקדשה חלה עליו. רבי ישמעאל אומר: מנין שלא יקדיש אדם את הבכור, תלמוד לומר: "בכור לא יקדיש". יכול לא יקדישנו הקדש עלוי, תלמוד לומר: "זכר תקדיש". ומה ראית להביאו להקדש עלוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שרבה הכתוב מעט, מפני מה אני מביאו להקדש עלוי, שחל על הכל, ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור, מנין לכל ההקדשות שלא ישנה מקדשה לקדשה, תלמוד לומר: "בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה". יכול לא יקדישנו הקדש עלוי, תלמוד לומר: "בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש". ומה ראית להביאם להקדש עלוי ולהוציאם מהקדש מזבח, אחר שרבה הכתוב מעט, מפני מה אני מביאם להקדש עלוי, שחל על הכל, ומוציאם מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. רבי עקיבא אומר: מנין שלא יקדיש אדם את הבכור, תלמוד לומר: "בכור לא יקדיש איש אתו". יכול לא יקדישנו הקדש עלוי, תלמוד לומר: "אך". ומה ראית להביאו להקדש עלוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שרבה הכתוב מעט, מפני מה אני מביאו להקדש עלוי, שחל על הכל, ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור, מנין לכל הקדשים שלא ישנה אותם מקדשה לקדשה, תלמוד לומר: "בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה". יכול לא יקדישם הקדש עלוי, תלמוד לומר: "אך". ומה ראית וכו'.

"אם שור אם שה לה' הוא" הוא קרב, ואין תמורתו קרבה. והרי בכור דרחמנא אמר: "אך בכור שור" וגו', ותנן: "מה בין תמורה ומעשר לכל הקדשים, שכל הקדשים נמכרים באטליז, ונשחטין באטליז, ונשקלים בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר, ויש להן פדיון, ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר". אלמא לא מהני. אמר לה אביי: שאני התם דאמר רחמנא "הם" בהויתן יהו. ולרבא האי "הם" למה לי, הן קרבין, ואין תמורתן קרבין, ולאביי, האי סברא מנא לה, "אם שה לה' הוא" הוא קרב, ואין תמורתו קרבה. ורבא, אין הכי נמי דמההוא קרא, אלא "הם" למה לי, למד על הבכור ומעשר שאם נתערב דמם בכל העולין שקרבין לגבי מזבח. ואביי נפקא לה מ"ולקח מדם הפר ומדם השעיר" והלא דם הפר מרבה מדם השעיר, מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה. ורבא, התם סבר לה כרבי יונתן, דאמר: מזה מפני עצמו ומזה מפני עצמו. "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" מה בהמה טמאה (מאחר) [מיחדת] שתחלתה הקדש וכלה לשמים מועלין בה, אף כל שתחלתה הקדש וכלה לשמים מועלין בה. כלה לשמים למעוטי קדשים קלים, כיון דאית להו לבעלים בגויהו לית בהו מעילה כו'. אתחלת הקדש מוסיף חמש ולא המתפיס, כדרבי יהושע בן לוי. וקרי לבהמה טמאה תחלת הקדש שאינה סוף הקדש וכו'. "ופדה בערכך" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "בשקל הקדש" יכול אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המטלטל, תלמוד לומר: "ופדה". אם כן למה נאמר: "בשקל הקדש", פודה הוא בכל דבר המטלטל, ובלבד שצריך לשום בכסף. אמר: טלית זו תחת חמור זה, יצא לחלין וצריך לעשות דמים. "ויסף חמשתו עליו" שיהא הוא וחמשו חמשה. "ואם לא יגאל" בבעלים. "ונמכר בערכך" לכל אדם. "אך כל חרם אשר יחרם" מקדיש ומחרים [אדם] מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחזתו. ואם החרים את כלם, אין מחרמין, דברי רבי אלעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה: ומה אם לגבוה, אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו. מנא הני מלי, דתנו רבנן: "מכל אשר לו" ולא כל אשר לו, "מאדם" ולא כל אדם, "מבהמה" ולא כל בהמה, "ומשדה אחזתו" ולא כל אחזתו. יכול לא יחרים, ואם החרים יהו מחרמין, תלמוד לומר: "אך כל חרם", דברי רבי אליעזר וכו'. וצריכא דאי כתב רחמנא "מכל אשר לו", הוא אמינא כל דאית לה לא לחרים, אבל מין אחד לחרים כלה, כתב רחמנא "מאדם" ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא "מאדם" דלא סגיא לה בלא עבודה, אבל שדה סגיא לה בדסטורין. ואי אשמעינן שדה משום דחיותיה, אבל אדם סגי לה בשמעא בעלמא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דהכא חיותיה והכא חיותיה, אבל יחרים אדם בנו ובתו ועבדיו ושפחותיו העברים ושדה מקנתו, תלמוד לומר: "בהמה" מה בהמה יש לו רשות למכרה, אף כל שיש לו רשות למכרה. והלא בתו הקטנה יש לו רשות למכרה, יכול יחרימנה, תלמוד לומר: "בהמה" מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למכרו לעולם. אמר רבי אלעזר בן עזריה: [אם לגבוה אין אדם רשאי] כו' היינו תנא קמא, אכא ביניהו דרבי אלעאי, [דאמר רבי אלעאי:] באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחמש. מעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחמש], ולא הניחו חברו, ומנו, רבי ישבב. ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו חברו, ומנו, רבי עקיבא. והרי חרמים, דכתיב: "אך כל חרם אשר יחרים וגו' לא ימכר ולא יגאל", ותנן: חרמי כהנים אין להן פדיון, אלא נותנן לכהן. [אלמא לא מהני], אמר לה (רבא) [אביי]: שאני התם, דאמר קרא: "קדש קדשים הוא" בהויתו יהא. ולרבא, האי "הוא" למעוטי בכור, דתניא: בבכור נאמר: "לא תפדה", ונמכר. במעשר נאמר "לא יגאל", ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום.

"לא ימכר" לא ימכר לגזבר, ולא יגאל לבעלים. מה יעשה לו, "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו". יכול אף על פי שפרש לשם, תלמוד לומר "הוא". רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שסתם חרמים לבדק הבית, תלמוד לומר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'". יכול אף על פי שפרש לכהן, תלמוד לומר "הוא". מנין שמחרים אדם את קדשיו, תלמוד לומר: "כל חרם קדש". מנין שמחרים אדם את קדשי קדשיו, תלמוד לומר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'". יכול הכהנים ולוים יהו מחרימין, תלמוד לומר: "אך" דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: הכהנים אין מחרימין שחרמים שלהן, ולוים מחרימין שאין חרמים שלהן. אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בקרקעות, [שנאמר: "כי אחזת עולם הוא להם"]. ודברי רבי שמעון במטלטלין, שאין חרמים שלהן (כתוב בפרשת בהר בפסוק כי אחזת עולם הוא להם). אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים, לא עשה כלום. מאי טעמא, [אמר קרא]: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'" כל חרם דקדשי קדשים קאתי לה'. מיתיבי: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים, מה שעשה עשוי כו'. תיבתא דרב הונא תיבתא. והא רב הונא קרא קאמר, אמר עולא: "חרם כל חרם". ומי אמר עולא הכי, והאמר עולא: המתפיס עולה לבדק הבית, אין בה אלא עכוב גזבר בלבד. מדרבנן, וקרא למעילה הוא דאתא. למעילה למה לי קרא, "קדש קדשים" כתיב בה. ולטעמך: הא דאמר רבי ינאי: אין מעילה מפרשת מן התורה אלא בעולה, שנאמר: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" קדשים המיחדים לשם, אי זהו קדש המיחד לשם, הוי אומר: זה עולה, אבל חטאת ואשם לא אתין אלא מדרבי, דתניא: [רבי אומר:] "כל חלב לה'" לרבות אמורי קדשים למעילה, למה לי קרא, "קדש קדשים" כתיב בהו, אלא אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו, בעי קרא לרבינהו למעילה, חרמים נמי אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו, בעי קרא לרבינהו למעילה.

**רמז תרעט** תניא: מנין ליוצא להרג ואמר אחד ערכו עליו שלא אמר כלום, תלמוד לומר: "כל חרם לא יפדה". יכול אפלו קודם שנגמר דינו, תלמוד לומר: "מן האדם" ולא כל האדם. ולרבי חנינא בן עקביא דאמר נערך לפי שדמיו קצובין, (ורבי יוסי אומר: נודר ומעריך ומקדיש. ואם הזיק חיב בתשלומין). האי "כל חרם" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן, שנאמר: "אם כפר יושת עליו", יכול אף בידי אדם כן, תלמוד לומר: "כל חרם לא יפדה". ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנו שגגתן לכפרה, מיתות קלות שנתנו שגגתן לכפרה מנין, תלמוד לומר: "כל חרם". (המקדיש) [המקדש] במעשר שני, בין בשוגג בין במזיד, לא קדש, דברי רבי מאיר. מנהני מלי, אמר רב אחא [ברה דרבא] משמה דגמרא: דכתיב: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא" בהויתן יהא. "זרע הארץ" לרבות את זרע השום השחלים והגרגירים. יכול שאני מרבה את זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלין, תלמוד לומר: "מזרע" ולא כל זרע. "מפרי העץ" לרבות את פרות האילן. יכול שאני מרבה את חרובי (שיטה) [שקמה] וצלמונה ואת חרובי (גרגר) [גרידה], תלמוד לומר: "מפרי העץ" ולא כל פרי העץ. מנין לרבות את הירקות למעשרות, תלמוד לומר: וכל מעשר הארץ. יכול בשני מעשרות הכתוב מדבר, תלמוד לומר: "הוא". "הוא" האמור כאן ו"הוא" האמור להלן דברים המחסרין כאן אמרם הכתוב להלן. "ואם גאל יגאל איש ממעשרו" ולא כל מעשרו, פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה. רבי אמי אמר: אין בו. רב אסי אמר: אין בחמשו. שנאמר: "ויסף חמשתו עליו" שיהא הוא וחמשו חמשה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אמר: (חמש) ["חמשתו"] חמשו של קרן. "ואם גאל יגאל" לרבות את האשה. "ואם גאל יגאל" לרבות את היורש. "איש" פרט לקטן. יכול שאני (מוציא) [מרבה] בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר: "ואם גאל יגאל". "ממעשרו" אין לי אלא מעשר שנכנס משדותיו, ירש ולקח ונתן לו במתנה מנין, תלמוד לומר: "ואם גאל יגאל". "ממעשרו" ולא כל מעשרו, [פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא]. "ממעשרו" פרט לפחות משוה פרוטה. "יסף עליו" שיהא הוא וחמשו חמשה.

**רמז תרפ** "וכל מעשר בקר וצאן" מעשר בהמה נוהג בחלין אבל לא במקדשים. בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה. בכבשים ובעזים, ומתעשרין מזה על זה. בחדש ובישן, ואין מתעשרין מזה על זה. ויהא חדש וישן מתעשרים מזה על זה, מקל וחמר: ומה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה. תלמוד לומר: "עשר תעשר" בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן (מין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא, אף מעשר בהמה (ממין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא. אי הכי כבשים ועזים נמי לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא. הא רבי רחמנא "וצאן" משמע כל צאן. אי הכי חדש וישן נמי, הכתיב: "עשר תעשר". ומה ראית, אמר רבא: אמר קרא: "שנה שנה" לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר. אמר לה רבי (אבא) [רבא] בר חנן (לר' אמי) [לאביי]: [אלא מעתה] גבי מעשר בהמה דלא כתיבי "וכל מעשר בקר ומעשר צאן", יתעשרו מזה על זה, אמר קרא: "העשירי" תן עשירי לזה ועשירי לזה. אי הכי כבשים ועזים נמי, הא כתיב: "וצאן" משמע כל צאן אחד, הכא נמי נימא כל מעשר דגן אחד, אמר אביי: "ראשיתם". רבא אמר: בלא "ראשיתם" [נמי משמע] כל מעשר דגן אחד לא מצית אמרת. בשלמא התם אמרינן "וצאן" משמע כל [צאן] אחד, דאי סלקא דעתך כבשים ועזים נמי לא, לכתוב "וכל מעשר בהמה". וכי תימא אי כתב "בהמה" הוה אמינא אפלו חיה, "תחת תחת" מקדשים גמר, ואתי בקל וחמר מחדש וישן. בקר וצאן למה לי, בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה, הא כבשים ועזים מתעשרין מזה על זה. אלא הכא מי סגי דלא כתיב "דגן" למעוטי שאר מינין. מתקיף לה רב הונא (בר נתן) [ברה דרב נחמן]: אימא לערבו לבקר וצאן, אמר לה מר זוטרא ברה דרב נחמן לרבא: אית לה נמי "העשירי". אכא דאמרי: אמר רבא: בלא "עשירי" נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה, דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא. והא רבא הוא דאמר: "שנה" לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר. הדר בה רבא מההיא. ואיתימא: חדא מניהו רב פפא אמרה. תנו רבנן: מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שלשתן מקדשין, תלמוד לומר: "וכל מעשר בקר וצאן" וכו'. יכול שאני מרבה אף שמיני ושנים עשר, אמרת: הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת, מה הוא אינו מקדש אלא בסמוך, אף טעותו אין מתקדשת אלא בסמוך. והתניא: מה הוא מיחד אף טעותו מיחדת, הא מני, רבי אלעזר בר' שמעון היא, דאמר: לעולם אין אחד [עשר] קדוש, עד שישתק בתשיעי ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, סבר לה כר' יהודה דאמר: טעות מעשר תמורה היא, וסבר לה כאבוה דאמר: אין ממיר חוזר וממיר. תניא: "הבקר" לרבות אחד עשר לשלמים, יכול שאני מרבה אף התשיעי, אמרת: וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש, הוי אומר: לאחריו מקדש. תנו רבנן: כיצד מעשרן, כונסן לדיר, ועושה להן פתח קטן כדי שלא יהו יכולין לצאת שנים כאחד, ומעמיד אמותיהן מבחוץ והן מבפנים, (וגדיותיו יוצאות) [וגועות ויוצא] לקראת אמם. ולפקינהו אינהו. "יעבר" כתיב, ולא שיעבירוהו. ולשדי להו ירקי ולפקו לותה, אמר רב הונא: גזרה משום יתום ומשום לקוח. "כל אשר יעבר" פרט לטרפה שאינה עוברת, "תחת השבט" מצוה למנותם בשבט. לא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצין, או עומד, מנין, תלמוד לומר: "העשירי קדש" מכל מקום. [ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מנין, תלמוד לומר: "יהיה קדש" מכל מקום]. יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד, יכול יהו מעשרין, תלמוד לומר: "עשירי" ואין זה עשירי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: מעשר. מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה, סבר לה כאבא אלעזר בן גומל, דתניא: אבא אלעזר בן גומל אומר: "ונחשב לכם תרומתכם" בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה נטלת באמד ובמחשבה, אף תרומת מעשר נטלת באמד ובמחשבה, ומעשר קריה רחמנא תרומה, דכתיב: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו", ואתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן נטל באמד ובמחשבה, אף מעשר בהמה נטל באמד ובמחשבה. ולד המעשרת לא ינוק מן המעשרות. ואחרים מתנדבים כך. ולד המקדשין לא ינוק מן המקדשין. ואחרים מתנדבין כך. הפועלין לא יאכלו מגרוגרות הקדש, וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש. מנא הני מלי, אמר רב אחדבוי בר אמי: אתיא "העברה העברה" מבכור, מה בכור מועלין בו אף חלב המעשרת נמי מועלין בו. חלב המקדשין נמי אתיא "אמו אמו" מבכור. הפועלין לא יאכלו וכו' מאי טעמא, אמר קרא: "לא תחסם שור בדישו" דישו שלך ולא דישו של הקדש. והרי מעשר דאמר רחמנא לא יגאל, ותנן: "כל הקדשים יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר", אלמא לא מהני, אמר לך אביי: מעשר נמי אתרבי מהיכא דאתרבי בכור, דיליף "העברה העברה" מבכור.

**רמז תרפא** "כל אשר יעבר" נאמר כאן "העברה" ונאמר להלן "העברה", מה העברה האמור להלן אין קדשה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף העברה האמור להלן אין קדשה חלה עליו אלא בחיי אמו. אי מה להלן זכרים אף כאן זכרים, תלמוד לומר: "כל אשר יעבר תחת השבט" אחד זכרים ואחד נקבות במשמע. מעשר יליף "תחת תחת" מקדשים, להוציא את הכלאים. וגמר "העברה העברה" מבכור דלא קרב בעל מום. קפץ אחד מן המנויים לתוכן, כלן פטורין. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאים, וטרפה, ויוצא דפן, ומחסר זמן, ויתום. ואיזהו יתום, כל שמתה אמו [או שנשחטה, ואחר כך ילדה]. רבי יהושע אומר: אפלו נשחטה אמו והשלח קים, אין זה יתום. מנא הני מלי, דתנו רבנן: "שור או כשב" פרט לכלאים וכו'. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה [אומר]: נאמר כאן "תחת" ונאמר להלן "תחת אמו", מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. ומה כאן פרט לטרפה אף להלן פרט לטרפה. "הכל" לאתויי מאי, לאתויי הא דתנו רבנן: הרובע ונרבע והמקצה והנעבד והאתנן והמחיר וטמטום ואנדרוגינוס, כלן נכנסין לדיר להתעשר. רבי שמואל בן יהודה אומר משום רבי שמעון: טמטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר, ותנא דידן אי גמר "תחת תחת" מקדשים הני נמי לא, ואי לא גמר הנך מנא לה, לעולם גמיר, והני רחמנא רבינהו, דכתיב: "כי משחתם בהם מום בם" ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ואלילים, דבר ערוה דכתיב: "כי השחית כל בשר", אלילים "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל", כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודת אלילים פוסלין בו וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודת אלילים פוסלין בו, והאי מעשר הואיל ולא פסיל בה מומא, דכתיב: "לא יבקר בין טוב לרע", דבר ערוה ועבודת אלילים נמי לא פסלי בה. רובע ונרבע דבר ערוה, מקצה ונעבד עבודת אלילים, ואתנן דבר ערוה, ומחיר אתקש לאתנן, טמטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא. רבי שמעון בן יהודה סבר בריה הוא, ומעט רחמנא גבי קדשים זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טמטום ואנדרוגינוס. מעשר נמי גמר "תחת תחת" מקדשים. תנו רבנן: הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וטרפה, דברי רבי אליעזר בן יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום רבי יהושע. אמר רבי עקיבא: אני שמעתי ממנו אף יוצא דפן ומחסר זמן ויתום. ותנא קמא, אי גמר "תחת תחת" מקדשים, הני נמי לא, ואי לא גמר, בשלמא טרפה כתיב: "כל אשר יעבר" פרט לטרפה שאינה עוברת, אלא כלאים מנא לה, לעולם גמר, ויוצא דפן, סבר לה כר' שמעון דאמר: יוצא דפן ולד מעליא הוא, ודלא כר' יוחנן, ובמחסר זמן סבר לה כר' שמעון בן יהודה, יתום כגון שהשלח קים, ור' יהושע לטעמה, דאמר: אפלו שחט את אמו והשלח קים אין זה יתום. העיד רבי ישמעאל בן כתריאל מערקת לבנה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה. אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתנו. חזירין שבמקומנו יש להן ששים רבוא קלפי עלין. יתוש שבמקומנו יש בו ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו. פעם אחת נפל ארז במקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חדו אחת. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים, ומי שדיא לה, והכתיב: "כנף רננים נעלסה", ההיא מזרתא הואי. קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שלשתן מקדשין. התשיעי נאכל במומו, העשירי מעשר, ואחד עשר קרב לשלמים ועושה תמורה, דברי רבי מאיר. אמר רבי יהודה: וכי יש תמורה עושה תמורה, אמרו משום רבי מאיר: אלו היה תמורה, לא היה קרב. קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי, אין אחד עשר מקדש. קרא לתשיעי תשיעי ולעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי, רבי אומר: אינו מקדש. רבי יוסי אומר: מקדש. זה הכלל שאמר רבי: כל (זמן) שנעקר שם עשירי הימנו, לפניו מקדש, ולאחריו אינו מקדש. "לא יבקר בין טוב לרע" (כתוב לעיל ברמז תרע"ז בפסוק לא יחליפנו). לפי שנאמר: "וכל מבחר נדריכם" יכול יהא מוציא את היפה, תלמוד לומר: "לא יבקר בין טוב לרע". "ולא ימירנו" הא אם המיר עובר בלא תעשה. "ואם המר ימירנו" לרבות את האשה. "ואם המר ימירנו" לרבות את היורש. "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" אימתי עושה תמורה, מחיים. ואימתי אינו נגאל, מחיים, הא לאחר שחיטה יגאל, ורבנן הוא דגזרו בה אחר שחיטה אטו לפני שחיטה, דבר הנשום מחיים גזור רבנן דבר שאינו נשום מחיים לא גזור רבנן, וביתמי אוקמהו רבנן אדאוריתא. "לא יגאל" (כתוב בפסוק ומעלה מעל בה' ברמז תע"ט).

**רמז תרפב** תניא: בבכור נאמר: "לא תפדה", ונמכר. במעשר נאמר: "לא יגאל", ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום. מנא הני מילי, [אמר רב חננא] אמר רב: נאמר "לא יגאל" במעשר ונאמר "לא יגאל" בחרמים, מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. אמר לה רב נחמן בר יצחק לרב הונא ברה דרב יהושע: מפנה, דאי לא מפנה אכא למפרך: מה לחרמים שכן חלין על הכל, לאיי אפנויי מפנה, לא יאמר "לא יגאל" בחרמים ויגמר ממעשר: מה מעשר קדוש ואינו נגאל אף חרמים קדושין ואינן נגאלין. לא יגאל דכתב רחמנא בחרמים למה לי, לאפנויי. אכא למפרך: מה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו, אלא לא יאמר "לא יגאל" בחרמים ויגמר מבכור: מה בכור קדוש ואינו נגאל אף חרמים קדושים ואינם נגאלים. "לא יגאל" דכתב בחרמים למה לי, לאפנויי. אכא למפרך כדפרכינן: מה לבכור שכן קדשתו מרחם, אלא לא יאמר "לא יגאל" במעשר ונגמור "העברה העברה" מבכור: מה בכור קדוש ואינו נגאל אף מעשר קדוש ואינו נגאל, "לא יגאל" דכתב רחמנא גבי מעשר למה לי, לאפנויי. ואכתי [במעשר נמי] לא מפנה, (דבכור) דאכא למפרך כדפרכינן, "והעברת" קרא יתירא הוא. בכור נמי נילף גאלה גאלה מחרמים, דמעשר מפנה, דבכור לא מפנה. ומאי חזית דלא תפדה דבכור לגופה ודמעשר לאפנויי, ואימא דמעשר לגופה ודבכור לאפנויי, דנין גאלה מגאלה, ואין דנין פדיה מגאלה. מאי נפקא מנה, הא תנא דבי רבי ישמעאל: ושב הכהן וכו'. ולילף בכור "העברה העברה" ממעשר, דהא מעשר נמי גמר "גאלה גאלה" מחרמים, מעט רחמנא גבי חרמים "הוא" הוא ולא בכור. ואמא ["הוא"] ולא מעשר, מעשר גאלה כמותו. רבא אמר: "לא יגאל" דחרמים לא צריכא, דאיתנהו היכא, אי בי בעלים הקדש נינהו, אי בי כהן חלין נינהו, דהא תניא: חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'". נתנו לכהן (וכשהם בבית כהן) הרי הן כחלין לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה", "לא יגאל" דכתב רחמנא בחרמים למה לי, אם אינו ענין לחרמים, תנהו ענין למעשר. אימא תנהו ענין לבכור, מעשר גאלה כמותו. רב אשי אמר: "לא יגאל" דמעשר לא ימכר הוא, דכתיב: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" וגו' אימתי עושה תמורה, מחיים. אימתי אינו נגאל, מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל, הא בעי העמדה והערכה, אלא שמע מנה "לא יגאל" לא ימכר הוא. הניחא למאן דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, אלא למאן דאמר לא היו בכלל, מאי אכא למימר, אנן הכי קאמרינן: מי אכא מידי דמחיים לא מפרק ולאחר שחיטה מפרק. אלמה לא, מחיים דאלימא קדשתה לא מפרק, לאחר שחיטה דקילא קדשתה מפרק. ולא כל דכן הוא: ומה מחיים דאלים למתפס פדיונה לא מפרק לאחר שחיטה דלא אלים למתפס פדיונה (לא) מפרק, אלא שמע מנה: "לא יגאל" לא ימכר הוא. ולכתוב רחמנא לא ימכר, אי כתב רחמנא לא ימכר, הוה אמינא: אזדבוני הוא דלא מזדבן דקא עביד בה עבדין דחול, (אחול) [אבל] אפרוקי מפרק דהא קא עילי דמיו להקדש, להכי כתיב: "לא יגאל" דלא אזדבוני מזדבן ולא אפרוקי מפרק. מנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר, תלמוד לומר: "יהיה קדש" מלמד, שמעשר בהמה בעמוד ועשר. רבי יוסי הגלילי אומר: "והעברת" מלמד, שמעשר בהמה בעמוד ועשר. רבי עקיבא אומר: "עשר תעשר" מלמד, שמעשר בהמה בעמוד ועשר. רבי אומר: "אלה המצות" מלמד, שמעשר בהמה בעמוד ועשר. "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. "אשר צוה ה' את משה" כדאי השליח לשולחו. "את משה אל בני ישראל" כדאי השליח למי שנשתלח אצלן. וכדאי מי שנשתלח אצלן לשליח, "אל בני ישראל" זכות בני ישראל גרמה. "בהר סיני" מלמד שכלם נאמרו בסיני.

שעורין של ענשין הלכה למשה מסיני. אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תקנום. והכתיב: "אלה המצות" שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום. מנצפ"ך צופים אמרום. והכתיב: "אלה המצות" שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום. אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת (מאות) [אלפים] הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע: שאל, אמר להם: "לא בשמים היא". אמרו לו לאלעזר: שאל, אמר להם: "אלה המצות" [שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה]. אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה לגן עדן, אמר לו ליהושע: כל ספקות שיש לך שאל, אמר לו: רבי, כלום הנחתיך [שעה אחת] והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של (משה) [יהושע], נשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספקות. בקשו כל ישראל להרגו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך והטרד אותם במלחמה, שנאמר: "ויהי אחרי מות משה" וגו', וכתיב: "בעוד שלשת ימים הכינו לכם צדה", ותנא אף אלף ושבע מאות ספקות של גזרות שוות ושל קלין וחמורין ושל דקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי [אבהו]: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, שנאמר: "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר", וכתיב: "וילכדה עתניאל בן קנז".

[כתיב: "כי פעל אדם ישלם לו" עבדא הוה בחד גברא דהוו לה תרין בנין. חד עביד מצון סגיאין, וחד לא עביד מצוה כל עקר. דין דהוה עביד מצון סגיאין, זבין ביתיה וכל מה דהוה לה בגין מצותא. יומא חד, ביום הושענא רבה, יהבת לה אתתה עשרה פולסין, אמרה לה: פוק זבין לבניך כלום מן שוקא. כיון דנפק גו שוקא, פגעין בה גבאי צדקה. אמרין: הא מארי מצותא. אמרו לה: הב חולקך בהדי מצותא, דאנן בעין למזבן קלוב לחדא יתמתא. נסיב אלין פולסין ויהב להון. ונתביש לילך אצל אשתו. מה עשה, הלך לו לבית הכנסת, וחמא תמן מן אלין אתרוגיא, דמינוקיא מקלקלי ביום הושענא, דתנינן: "מיד התינוקות שומטין את לולביהם ואוכלין את אתרוגיהם". נסב מנהון ומלי מכונסה, והלך ופרש בים הגדול, עד שהגיע למדינת הים. ארעת שעתא ואשתכח מלכא דחש מעוהי. אמרין לה אסותא: אלו הוה לך חד אתרוגא, מן מה דטעין יהודאי ביומא דהושענא, הוית אכיל ומתסי לשעתא, בעוי בכל מדינתא ובכל אלפא, ולא אשכחון. אזלון ואשכחון לההוא גברא דרביעא על שקה. אמרין לה: אית גבך כלום מזבנא, אמר להם: גבר מסכן אנא, ולא אית גבי כלום. פתחון שקה ואשכחון מלי אתרוגין. אטעונה ואסקונה גבי מלכא. ארעת שעתא ואכל מן אלין אתרוגיא ואתסי. אמר: פנון לה מרצופה ומלון לה דינרין. ועבדו לה כן ואזל לשלום. "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום"].

הדרן עלך ילקוט שמעוני ספר ויקרא