# פרק כ"ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/behar/perek-25/

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר". אמר אלעזר הקפר כתיב "שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז" העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין "ושבתה הארץ" ואחר כך פרשת היובל "וספרת לך שבע שבתת שנים" אם לא שמר שמטות ויובלות או אם לא שמר אחד מהם סוף שימכר כל אשר לו שנאמר "וכי תמכרו ממכר" "וכי ימוך אחיך" עד שמוכר את עצמו, וכן אתה מוצא בימי ירמיה בשביל שחללו את השביעית נמכרו לנכרים שנאמר "ויעל עליהם מלך כשדים", אמר הקדוש ברוך הוא למשה ראה היאך נמכרים לנכרים בשביל שחללו את השביעית, אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת "וכי ימוך אחיך" וגו' קים מה שקראת אותם אחי ורעי "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" כשתמוט ידם לפני נבוכדנצר כביכול שכינה עמהם שנאמר "למענכם שלחתי בבלה", "והחזקת בו" תפס עמהם בדין שלא יאבדו. "גר ותושב וחי אחיך עמך" אף על פי שהן נעשים גרים בבבל כו' "וחי עמך", אמר לו הקדוש ברוך הוא בעונותיהם אני מוכר את ביתי שנאמר "ואיש כי ימכר בית מושב" זה ביתו של הקדוש ברוך הוא כו', הקדוש ברוך הוא אומר "וכי תשיג יד גר ותושב". "יד גר" זה נבוכדנצר, "ותושב" זה מלכות מדי, "ונמכר לגר" זה מלכות יון, "או לעקר משפחת גר" זו מלכות רביעית, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם למה נמסרו למלכיות הללו אמר לו מפני שמחללין את השביעית שנאמר "ויגל (את) השארית מן (הארץ) [החרב"] וגו' "עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה (עד מלאת) [למלאות] שבעים שנה", לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה רצונך שלא יגלו הזהירם על השמטות ועל היובלות, הוא שאמר בסוף כל הפרשה "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" אני הוא שעתיד לתן לכם שכר אם תשמרו אותם ואם לאו אני עתיד לפרע מכם ביד המלכיות וכשתקרב שנת הגאלה אני גואל אתכם שנאמר "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה". מה ענין שמטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו בהר סיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. "כי תבאו" יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר "אל הארץ" אל ארץ המיחדת. יכול אפלו באו לעמון ומואב, תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" ולא לעמון ומואב. ומנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות [חלקו לבתי אבות] ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו יכול יהו חיבין בשמטה, תלמוד לומר "שדך", עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו. "כרמך" עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו, נמצאת אומר כיון שעברו את הירדן נתחיבו בחלה ובערלה ובחדש, הגיע ששה עשר בניסן נתחיבו בעמר, שהו חמשים יום נתחיבו בשתי הלחם, לארבעה עשר שנה נתחיבו במעשרות, התחילו מונין לשמטה. לעשרים ואחת שנה עשו שמטה, לששים וארבע עשו יובל. "ושבתה הארץ" יכול מלחפר בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות, תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר". אין לי אלא לזרע ולזמר, לעדר לחרש לנכש לכסח מנין, תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן. תלמוד לומר "שדך לא" וגו' "כרמך לא" וגו' כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, מנין שאין מקרסמין (ואין מקרמין) ואין מזהמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן, תלמוד לומר "שדך לא, כרמך לא" כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך. אי "שדך לא, כרמך לא", יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא נקעים תחת הזיתים ולא יעשה עגיות בין אילן לחברו, תלמוד לומר: "לא תזרע, ולא תזמר" הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו, להקיש אליהם: מה זרע וזמיר מיחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך" מה תלמוד לומר, שיכול אף שנת היובל תעלה למנין שני שבוע, תלמוד לומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך" שנת זרעים עולה למנין שני שבוע, ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע. מנין לארז ולדחן לפרגין ולשמשמין שהשרישו לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית, תלמוד לומר: "ואספת את תבואתה" בשביעית. יכול אף על פי שלא השרישו, תלמוד לומר: "שש שנים תזרע ואספת" ששה זרעים וששה אסופין. רבי נתן בן יוסף אומר: מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה כונס אתה בשביעית, תלמוד לומר: "ואספת את תבואתה" אף משהביאה שליש. ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה, תלמוד לומר: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ". מכאן אמרו: בנות שוח שביעית שלהן שניה, שהן עושות לשלש שנים. רבי יהודה אומר: הפרסיות שביעית שלהן למוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו: לא אמרו אלא בנות שוח. "שבת לה'" כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת הוא לה'", כך נאמר בשביעית "שבת לה'". "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" כל מלאכה שבשדך, וכל מלאכה שבכרמך. באחד בתשרי ראש השנה לשמטין. מנלן, דכתיב: "ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ", וגמר "שנה שנה" מתשרי, דכתיב: "מראשית השנה". ולגמר מניסן, דכתיב: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים, ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים. תנן התם: "משקין בית השלחין במועד ובשביעית". בשלמא מועד, משום טרחא הוא, ומשום פסידא שרו רבנן, אלא שביעית, חרישה וזריעה בשביעית מי שרי, אמר רבא: אבות אסרה תורה, תולדות לא אסרה, דכתיב: "ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ" וגו', וכתיב: "את ספיח קצירך" וגו' מכדי זמירה בכלל זריעה וזריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימרא דאהני תולדות הוא דמחיב, הא אאחרינא לא מחיב. ולא, והתניא: "שדך לא תזרע" אין לי אלא זריעה וזמור, מנין לרבות המנכש וכו', מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וקשקוש בשביעית מי שרי, והתניא: "ובשביעית תשמטנה ונטשתה", "תשמטנה" מלקשקש, "ונטשתה" מלסקל, תרי קשקושי הוו, אברויי אילני אסור, סתומי פילי שרי.

"את ספיח קצירך לא תקצור" מכאן סמכו חכמים לספיחים שהן אסורין. "ואת ענבי נזירך לא תבצר" את השמור אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר את המפקר. "לא תבצר" כדרך הבוצרים. מכאן אתה אומר: תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במקצה, אבל קוצץ הוא בחרב. אין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בערבה. אין עושין זיתים בבית הבד ובקטב, אבל כותש הוא ומכניס לבודידה. רבי שמעון אומר: אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה. "שנת שבתון יהיה לארץ" כיון שיצאה שביעית אף על פי שפרותיה שמיטה מתר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פרותיו אסורין עד חמשה עשר בשבט.

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" "לכם" דומיא ד"לאכלה", מה אכילה שהנאתו ובעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר בעורן. כדתניא: עלי קנים ועלי גפנים שגבבן (הרבה) [לחובה] על פני השדה, לקטן לאכילה יש בהן משום קדשת שביעית. ועצים נמי אף על גב דהנאתן ובעורן שוה, סתם עצים להסקה עומדין. ועצים דהסקה תנאי היא. דתניא: אין מוסרין פרות שביעית לא למישרא ולא לכבוס. רבי יוסי אומר: מוסרין. מאי טעמא דתנא קמא, אמר קרא: "לכם לאכלה" לאכלה ולא למישרא ולכביסה. ור' יוסי אומר מוסרין פרות שביעית למישרא ולכביסה, דכתיב: "לכם" לכל צרכיכם. ותנא קמא נמי הא כתיב "לכם", ההוא "לכם" דומיא ד"לאכלה" מי שהנאתו ובעורו שוה, יצא מישרא וכביסה שהנאתו ובעורו אינו שוה. ורבי יוסי נמי הכתיב "לאכלה", ההוא מבעי לה "לאכלה" ולא למלוגמא. ומה ראית לרבות את הכביסה ולהוציא את המלוגמא, מרבה אני את הכביסה ששוה בכל אדם, ומוציא אני את המלוגמא שאינה שוה בכל אדם. מאן תנא להא דתנו רבנן: "לאכלה" ולא למלוגמא, "לאכלה" ולא לזלוף, "לאכלה" ולא לעשות אפיקטוזין, כמאן, כרבי יוסי, דאי רבנן הא אכא נמי מישרא וכביסה. רבא רמי: תנן: "ממין הצבעים, ספיחי סטים וקוצה, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להם בעור ולדמיהם בעור", אלמא עצים יש בהם קדשת שביעית, ורמינהו: עלי קנים ועלי גפנים וכו' (כדלעיל). מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית, בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו. בית הלל אומרים: החרובין משישרשו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילנות משיוציאו. רמי לה רמי בר אחא לרב חסדא: תנן: "שומרי ספיחים [בשביעית], נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ורמינהו: "לאכלה" ולא לטרפה, אמר לה: רחמנא אמר "לדורותיכם", ואת אמרת תבטל. אמר לה: מי קאמינא תבטל, ליתו מדאשתקד, בעינן "כרמל" וליכא. וליתו מכרמל דאשתקד, אמר קרא: "כרמל תקריב" בעינן כרמל בשעת הקרבה וליכא. אמר רב חסדא בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי, אבל פודין בה את הספק. בהמת שביעית פטורה מן הבכורה, "לאכלה" אמר רחמנא, ולא לשרפה. וחיבת במתנות, דלאכלה קרינא בה. מיתיבי: האוכל מעסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חיב מיתה, ואמאי, כיון דאלו מטמא בת שרפה היא, "לאכלה" אמר רחמנא ולא לשרפה, שאני התם, כדכתיב: "לדורותיכם". תניא נמי הכי: מנין לאוכל מעסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחיב מיתה, תלמוד לומר: "לדורותיכם". וליגמר מנה, התם עקר לאכילה, הכא עקר לשרפה.

**רמז תרנט** "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מן השובת בארץ אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן המשמר. מכאן אמרו: שדה שנטיבה בית שמאי אומרים: אין אוכלין מפרות שלה [בשביעית]. ובית הלל אומרים: אוכלין. בית שמאי אומרים: אין אוכלין מפרות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים: בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר: חלוף הדברים, זה מקלי בית שמאי ומחמרי בית הלל. "לכם" ולא לאחרים. "לאכלה" ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא ממנה נסכים. "לך ולעבדך ולאמתך" מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך" יכול אין לי פרות שביעית מתרין אלא לעניים בלבד, כשהוא אומר: "לך ולעבדך ולאמתך" הרי [בעלים] עשירים (ובעלי) ושפחות אמורים, אם כן למה נאמר: "ואכלו אביני עמך", עניים אוכלין אחר הבעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הבעור. דבר אחר: "ואכלו אביני עמך" הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. (אם כן למה נאמר: "לך ולעבדך ולאמתך" פרות אדם לאדם, פרות בהמה לבהמה). "ולשכירך" מן הנכרים, "ולתושבך" מן הנכרים, "הגרים עמך" להביא את האכסניא.

"ולבהמתך" כל שיש לו בעור יש לו שביעית. ויש שיש לו שביעית ואין לו בעור. עקר הלוף שוטה, ועקר הדנדנה. דכתיב: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה, אתה מאכיל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה שבשדה, כלה לבהמתך שבבית. והני לא כלו: (במקום שנהגו) תנן התם: "שלש ארצות (הן) לבעור: יהודה, ועבר הירדן, והגליל, ושלש ארצות בכל אחת ואחת. ולמה אמרו שלש כו', שיהו אוכלין כל אחת ואחת עד שיכלה האחרונה שבה". מנא הני מלי, אמר קרא. "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וכו'. וגמירי דאין חיה שביהודה גדלה על פרות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדלה על פרות שביהודה. עד מתי (אוכלין) [נהנין ושורפין] בקש ובתבן של שביעית, עד שתרד רביעה שניה. דכתיב: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" בזמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית וכו'.

"ולבהמתך" מה תלמוד לומר, ומה אם חיה שאינה ברשות אדם היא אוכלת, בהמה שהיא ברשות אדם אינו דין שתאכל, אלו כן הייתי אומר יכניס לבהמה ותהא אוכלת לעולם, הא מה אני מקים בעור פרות שביעית, בפרות אדם, אבל בהמה תהא אוכלת והולכת לעולם. תלמוד לומר: "ולבהמתך ולחיה" מקיש בהמה לחיה, שכל זמן שחיה אוכלת מן השדה, בהמה אוכלת מתוך הבית וכו'. "אשר בארצך" מה שבארצך הן אוכלין, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפנתוס. אמר רבי שמעון: שמעתי בפרוש, שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחוצה לארץ. "תהיה" אף להדלקת הנר, אף לצבע בה את הצבע. "כל תבואתה" מלמד, שאינה נאכלת אלא (מן) התבואה. מכאן אמרו: מאימתי אוכלין פרות האילן בשביעית, הפגין, (משיזריעו) [משיזריחו] אוכל בהן פתו בשדה. (כחלו) [בחלו] כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חיבין במעשרות. הבסר, (משתגע) [משיגרע] אוכל בו פתו בשדה. הבאיש, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו (ושאר) [בשאר] שני שבוע חיבין במעשרות. הזיתים, מקום שעושין שלשת לוגין לסאה, הכניסו רביעית [לסאה], פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג, כותש וסך בשדה. הכניסו לוג, כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהן (ושאר) [בשאר] שני שבוע חיבין במעשרות. ושאר כל פרות האילן אינו רשאי לאכל מפגיהן לכבש מהן לשלק מהן למלח מהן, אלא כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית. "לאכל" ולא לעשות ממנו מלוגמא, ולא לעשות ממנו זלפין, ולא לעשות ממנו אספלנית, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין.

"וספרת לך" בבית דין. "שבע שבתת" יכול שבע שבתות ימים, תלמוד לומר: "שבע שבתת שנים". יכול יספר שבע שמטים זה אחר זה ויעשה יובל, תלמוד לומר: "שבע שנים שבע פעמים". הא עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו לא שמענו. ומנין שיספרו לשני שבוע, תלמוד לומר: "והיו לך ימי שבע שבתת השנים". מנין שיספר לשני יובל, תלמוד לומר: "והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה. מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל, תלמוד לומר: "והיו לך ימי שבע שבתת השנים". מנין עשה יובל אף על פי שאין השביעית, תלמוד לומר: "והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה", דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, ואין היובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית.

"והעברת שופר תרועה" (כתוב ברמז תרמ"ו). "ביום" ולא בלילה. "ביום הכפורים" ואפלו בשבת. "תעבירו שופר בכל ארצכם" מלמד, שכל יחיד ויחיד חיב. יכול [אף] תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם, תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי [בעשור לחדש"] שאין תלמוד לומר "בעשור לחדש", ממשמע שנאמר "ביום הכפורים" איני יודע שיום הכפורים בעשור לחדש, מה תלמוד לומר: "בעשור לחדש", אלא בעשור [לחדש] דוחה את השבת בכל ארצכם, ואין תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד. באחד בתשרי, ראש השנה ליובל. באחד בתשרי הוא, בעשרה בתשרי הוא, דכתיב: "ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". הא מני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, דאמר: מראש השנה חל יובל. דתניא: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ביום הכפורים תעבירו שופר", יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ואילך, תלמוד לומר: "וקדשתם את שנת החמשים" מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא היו משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן. ורבנן, שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים.

"וקדשתם את שנת החמשים שנה" ולא שנת חמשים ואחת. מכאן אמרו: יובל אין עולה למנין שבוע. רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע. אמרו לו לר' יהודה: הרי הוא אומר "שש שנים תזרע שדך" אם כן אינו אלא חמש, אמר להם: לדבריכם הרי הוא אומר: "ועשת את התבואה לשלש השנים" והרי כאן ארבע, אלא אכא לאוקמה בשאר שני שבוע, דילי נמי אכא לאוקמי בשאר שני שבוע. רבי אלעזר בר צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו, שכבר קדשוהו שמים. פלימו אומר: בזמנו אין מקדשין אותו, שלא בזמנו מקדשין אותו. רבי אלעזר בן עזריה אומר: בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו, שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים. "וקדשתם את שנת החמשים" בשנים, השביעית חביבה (כתוב ברמז רע"ו). "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" יכול בארץ אין, בחוצה לארץ לא, תלמוד לומר: "כי יובל היא" מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר: "בארץ" בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, אין הדרור נוהג בארץ אין נוהג בחוצה לארץ. תניא: משגלו ראובן וגד וחצי שבט המנשי, בטלו יובלות. שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול אפלו היו עליה והיו מערבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יהא יובל נוהג, תלמוד לומר: "לכל ישביה" בזמן שיושבין כתקנן ולא בזמן שהן מערבין.

"וקראתם דרור" אין דרור אלא חרות. אמר רבי יהודה: מה לשון דרור, כמדיר בי דירא כאידרא, ומסחר בכל מדינה. "יובל היא" אף על פי שלא שמטו ואף על פי שלא תקעו. יכול אף על פי שלא שלחו, תלמוד לומר: "היא" דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: "יובל היא" אף על פי שלא שלחו ואף על פי שלא שמטו. יכול אף על פי שלא תקעו, תלמוד לומר: "היא". אמר רבי יוסי: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר: "יובל היא" אף על פי שלא שלחו, ואינו יובל אלא אם כן תקעו. לפי שאפשר לעולם בלא שלוח עבדים, ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר. דבר אחר: זו מסורה לבית דין, וזו אין מסורה לבית דין. מאי "דבר אחר", וכי תימא אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא משלח, קא משמע לן דבר אחר. בשלמא לר' יוסי כדאמר טעמא, אלא לר' יהודה מאי טעמא, אמר קרא: "וקראתם דרור", וקסבר מקרא נדרש לפניו כו'. דכלי עלמא מיהת דרור לשון חרות, מאי משמע, כי מדיר דירא ומוביל סחורתא בכל מדינתא. אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יהודה ור' יוסי, אבל חכמים אומרים: שלשתן מעכבין, וקסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. והכתיב: "יובל היא", דאפלו בחוצה לארץ. והכתיב: "בארץ", ההיא בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ, ובזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ.

"ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו" אמר רבי אליעזר: במה הכתוב מדבר, אי במוכר עצמו הרי כבר אמרו, ואי במכרוהו בית דין הרי כבר אמרו, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתי שנים ושלש וארבע לפני היובל, היובל מוציאו. מאי משמע, אמר קרא: "איש" איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה, הוי אומר: זו רציעה. ואצטריך למכתב מכרוהו בית דין ואצטריך למכתב נרצע. דאי אשמעינן מכרוהו בית דין, משום דלא מטא זמנה, אבל נרצע דמטא זמנה אימא ליקנסה. ואי אשמעינן נרצע, דעבד לה שש, אבל מכרוהו בית דין דלא עבד לה שש אימא לא. צריכא. ואצטריך למכתב "ושבתם" ואיצטריך למכתב "לעולם". דאי כתב רחמנא "לעולם", הוה אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא "ושבתם". ואי כתב רחמנא "ושבתם", הוה אמינא הני מלי היכא דלא עבד לה שש אבל עבד לה שש לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו שש אף סופו שש, קא משמע לן "לעולם" לעולמו של יובל. דבר אחר: "ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו" למה שהחזקה משפחתו הוא שב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לאחזתו ולמשפחתו הוא שב, ואינו שב לשררה שהיתה בידו. וכן הוא אומר בגאלה. "תשבו" לרבות את האשה.

**רמז תרס** "יובל היא שנת החמשים שנה" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחלתה כך מתקדשת והולכת בסופה. ואל תתמה, שהרי מוסיפים מחל על הקדש. תלמוד לומר: "יובל היא שנת החמשים שנה" שנת חמשים אתה מקדש ואי אתה מקדש שנת חמשים ואחת. ורבנן, שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. "כי יובל הוא קדש תהיה לכם" הערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהן, מקדשת. מנלן, מדגלי רחמנא בעבודה זרה: "והיית חרם כמוהו" כל מה שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, מכלל דכל אסורים שבתורה שרו. ונילף מנה, משום דהויה עבודה זרה ושביעית שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. שביעית מאי היא, "כי יובל היא קדש" מה קדש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה. אי מה קדש תופס את דמו ויוצא לחלין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאה לחלין, תלמוד לומר: "תהיה" בהויתה תהא. הא כיצד, לקח בפרות שביעית בשר אלו ואלו מתעברין בשביעית. לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים, בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין, ביין שמן יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד, אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו אסור. הניחא למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי אכא למימר, תרי מעוטי כתיבי, כתיב הכא: "והיית חרם כמוהו", וכתיב התם: "יובל היא" היא אין, מידי אחרינא לא. "מן השדה תאכלו את תבואתה" כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, כלה מן השדה כלה מתוך הבית. מכאן אתה אומר: הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר: אוכלין על הראשון. ור' יהושע אומר: אף על אחרון. רבן גמליאל אומר: כל שלא כלה מינו מן השדה, יאכל מינו מן הבית, כלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית. והלכה כדבריו. רבי שמעון אומר: כל הירק אחד לבעור. אוכלים ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה.

"בשנת היובל הזאת תשבו". אמר רבי אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ור' יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חלול. מאי טעמא דר' אלעזר, אמר קרא: "בשנת היובל הזאת", וכתיב: "וכי תמכרו ממכר" מה להלן דרך מקח ולא דרך חלול, אף כאן דרך מקח ולא דרך חלול. ור' יוחנן מאי טעמא, "כי יובל היא קדש" מה קדש בין דרך מקח בין דרך חלול, אף שביעית. ור' יוחנן האי "כי תמכרו" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: אמר רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפרות שביעית לסוף מוכר וכו'. ור' אלעזר האי קרא דר' יוחנן מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: "יובל היא קדש" מה קדש תופס את דמיו וכו'. מדקתני "לקח" אלמא דרך מקח אין, דרך חלול לא, אמר רב אשי: מחלקת בפירי שני, אבל בפירי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חלול לא. "בשנת היובל הזאת" זו מוציאה עבדים, ואין שביעית מוציאה עבדים. שהיה בדין: ומה אם יובל שאינו משמט כספים מוציא את העבדים, שביעית שמשמטת את הכספים אינו דין שתוציא עבדים. תלמוד לומר: "בשנת היובל הזאת" זו מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים. קל וחמר ליובל שישמט כספים: ומה אם שביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים, יובל שמוציא עבדים אינו דין שישמט כספים. תלמוד לומר: "וזה דבר השמטה שמוט" שמיטה משמטת כספים, ויובל מוציא עבדים. "תשבו" גו' לרבות המקדיש את שדהו ועמד בנו וגאלה, שתחזר לאביו ביובל.

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו". כתיב: "כה הראני והנה אדני נצב על חומת אנך" על שורא דאוניתא. "ובידו אנך" כבעל חוב שהוא עומד ובידו שטרו. רבי ברכיה בשם רבי אלעזר אמר: בכל עונות כתיב: "נושא עון ועבר על פשע", ברם הכא: "לא אוסיף עוד עבור לו". רבי יודן בשם רבי יוחנן: "ובצעם בראש כלם" קפה שהיא מלאה עונות, מי מקטרג בראש כלם, גזל. בני אדם שהיו בהם עובדי אלילים ושפיכות דמים גלוי עריות, הגזל חמור כנגד כלם. אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: עשרים וארבעה חטאות סדר יחזקאל, ומכלם לא חתם אלא בגזל, שנאמר: "והנה הכיתי כפי אל בצעך". לפיכך משה מזהיר לישראל: "אל תונו איש את אחיו". אמר רבי חיא בר אבא: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" וכי תמכרו, אתם עתידים למכר לאמות העולם, אלא תשתתפון לברייכון עמכון, כהדין שעשו חנניה מישאל ועזריה, שאמרו לנבוכדנאצר: "לא חשחין אנחנא על דנה פתגם וגו', הן איתי אלהנא" וגו'.

**רמז תרסא** אמר רבי יוסי בר' חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. אדם נושא ונותן בפרות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת" וגו', וסמיך לה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד" וגו' דבר הנקנה מיד ליד, ומאי ניהו, מטלטלין. לא הרגיש, לסוף מוכר את שדהו, שנאמר: "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו". לא באת לידו, לסוף מוכר את ביתו. שנאמר: "ואיש כי ימכר בית מושב". מאי שנא התם דאמר: "לא הרגיש" ומאי שנא הכא דאמר: "לא באת לידו", כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עברה ושנה בה, נעשה לו כהתר. לא באת לידו, סוף שמוכר את בתו, שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו". ואף על גב דבתו בהאי ענינא לא כתיבא, הא קא משמע לן דלזבין איניש ברתה ולא ליזיף ברביתא. מאי טעמא, בתו מגרעא ואזלא, ורביתא מוספא ואזלא. לא באת לידו, לסוף לווה ברבית. שנאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו", וכתיב: "אל תקח מאתו נשך ותרבית". לא באת לידו, לסוף מוכר את עצמו. שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך". ולא לך אלא לגר, שנאמר: "ונמכר לגר". ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: "לגר תושב. משפחת גר" זה הנכרי. כשהוא אומר: "או לעקר" זה הנמכר לעבודת אלילים עצמה. נכסים שיש להם אחריות, נקנין בכסף, בשטר ובחזקה. בחזקה מנלן, אמר קרא: "ושבו בעריכם אשר תפשתם". דבי רבי ישמעאל תנא: "וירשתם אותה וישבתם בה" במה ירשתם, בישיבה. ושאין להן אחריות, אין נקנין אלא במשיכה. מנלן, דכתיב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד" דבר הנקנה מיד ליד, ומאי ניהו, מטלטלין. ור' יוחנן אמר: דבר תורה מעות קונות, תנא תקנתא דרבנן קתני. אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות. ומה טעם אמרו משיכה קונה, גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כו'. שמא תפל דלקה באנס, דאי מוקמת לה ברשותה מסר נפשה טרח ומציל, ואי לא לא מסר נפשה ולא טרח ומציל. וריש לקיש אמר: משיכה מפרשת מן התורה, דאמר קרא: "או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד. ור' יוחנן אמר: "מיד" למעוטי קרקע דלית בה אונאה. וריש לקיש, אם כן לימא קרא: "וכי תמכרו (מיד) [ליד] אל תונו", "או קנה" למה לי, שמע מנה למשיכה. ור' יוחנן, "או קנה" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: "וכי תמכרו לא תונו" אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין, תלמוד לומר: "או קנה". וריש לקיש, תרתי שמע מנה.

אמר רבי יצחק בר נחמן אמר ריש לקיש משום רבי הושעיא: ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו, בדיניהם אף על פי שלא משך קנה, וחיבת בבכורה. מאי "בדיניהם", אמר אביי: בדין שפסקה להן תורה, דכתיב: "או קנה מיד עמיתך" במשיכה, מיד גוי בכסף. ואימא מיד גוי כלל כלל לא, אמרי: לא סלקא דעתך. קל וחמר היא: גופו קונה, ממונו לא כל שכן. ואימא עד דאכא תרתי, אמרי: לאו קל וחמר: גופו באחת, ממונו בשתים. אימא או בהא או בהא, דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא. וגוי שנתן מעות לישראל [בבהמתו], בדיניהן אף על פי שלא משך קנה, ופטורה מן הבכורה. מאי "בדיניהן", אמר אביי: בדיניהן שפסקה להן תורה, "לעמיתך" הוא דבמשיכה, הא לגוי בכסף. אימא "לעמיתך" הוא דליקני, הא לגוי כלל כלל לא, קל וחמר הוא: אם גופו קונה, ממונו לא כל שכן. ואימא עד דאכא תרתי, אמרי: לאו קל וחמר הוא: גופו באחת, ממונו בשתים, ואימא או בהא או בהא, דומיא ד"עמיתך" מה עמיתך בחדא, אף גוי בחדא. ולאמימר דאמר: משיכה בגוי קונה, הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן דאמר: דבר תורה מעות קונות אבל משיכה לא קנה, אהני "לעמיתך" לעמיתך בכסף, לגוי במשיכה. אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר: משיכה מפרשת מן התורה "לעמיתך" במשיכה, ולא לגוי במשיכה, "לעמיתך" מאי אהני, "לעמיתך" אתה מחזיר אונאה, ולגוי אי אתה מחזיר אונאה. מ"אל תונו איש את עמיתו" נפקא, חד בגוי, וחד בהקדש. וצריכא. דאי כתב רחמנא חד, הוה אמינא: לגוי הוא דלית לה אונאה, אבל להקדש יש לו אונאה, קא משמע לן. הניחא אי סבר לה כמאן דאמר גזלו אסור הינו דאצטריך קרא למישרי אונאה, אלא אי סבר לה כאידך, "לעמיתך" למה לי, על כרחך כרבי יוחנן סבירא לה.

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד" דבר הנקנה מיד ליד. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. יצאו עבדים שהקשו לקרקעות. יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אמר קרא: "ממכר" מי שגופו קנוי וגופו מכור, יצאו שטרות שאין גופן קנוי ואין גופן מכור ואין עומדין אלא לראיה שלהן. מכאן אמרו: המוכר שטרותיו [לבשם] יש להן אונאה. וקא משמע לן דיש אונאה לפרוטות. הקדשות "עמיתך" כתיב.

למה לי דכתב לאו ברבית, לאו באונאה (ברמז תר"ו).

"וכי תמכרו" אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין, תלמוד לומר: "או קנה אל תונו". ואצטריך למכתב לוקח ואיצטריך למכתב מוכר. דאי כתב רחמנא מוכר, הוה אמינא משום דקים לה בזבינתה, אבל לוקח דלא קים לה בזבינתה אימא לא אזהרה רחמנא בלא תונו ואי כתב רחמנא לוקח, משום דמזבן קא זבין, דאמרי אינשי: זבנית קנית, אבל מוכר דאבודי קא מוביד, דאמרי אינשי: זבין אוביד, אימא לא אזהרה רחמנא בלא תונו. צריכא. "וכי תמכרו ממכר אל תונו" רב אמר: שתות מקח שנינו. ושמואל אמר: שתות מעות [נמי] שנינו. שוי שתא בחמשא שוי שתא בשבעה, דכלי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא. כי פליגי שויא חמשא בשתא ושוי שבעה בשתא, לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא, לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשתא בטול מקח הויא, שוי שבעה בשתא מחילה הויא. ושמואל אמר: כי אמרינן מחילה ובטול מקח, היכא דליכא שתות משני צדדין. אבל היכא דאכא שתות אפלו מצד אחד הויא אונאה. תניא כותה דשמואל: מי שהטל עליו, ידו על העליונה. כיצד, מכר לו שוה חמש בשש, מי נתאנה, לוקח, יד לוקח על העליונה: רצה, אומר לו: תן לי [מעותי, או תן לי מה שאוניתני. מכר לו שוה שש בחמש, מי נתאנה, מוכר כו', רצה, אומר: תן לי] מקחי או תן לי מה שאוניתני. אמר רבא: הלכתא פחות משתות נקנה מקח, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה. וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ולא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר. מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך, תלמוד לומר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". מנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מעמיתך, תלמוד לומר: "או קנה מיד עמיתך". אין לי אלא קרקעות שבהן דבר הכתוב. מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר: "ממכר" לרבות כל דבר. "אל תונו איש את אחיו" זו אונאת ממון, יכול זו אונאת דברים, כשהוא אומר "ולא תונו איש את עמיתו" הרי אונאת דברים אמור, הא מה אני מקים "אל תונו איש את אחיו" זו אונאת ממון. בכמה היא אונאה, ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. עד מתי מתר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. הורה רבי טרפון בלד, האונאה שמונה כסף לסלע, שליש למקח, ושמחו תגרי לד. אמר להם: מתר להחזיר כל היום. אמרו: יניח לנו רבי טרפון את מקומנו, וחזרו לדברי חכמים. כשם שאונאה להדיוט, כך אונאה לתגר. רבי יהודה אומר: אין לתגר אונאה. כמה תהא סלע חסרה ולא תהא בה אונאה, רבי מאיר אומר: ארבע אסרות, מאסר לדינר. רבי יהודה אומר: ארבעה פנדיונות, מפנדיון לדינר. רבי שמעון אומר: שמונה פנדיונות, משני פונדיון לדינר. עד מתי מתר להחזיר, בכרכין עד שיראנה לשלחני. בכפרים עד ערבי שבתות, שכן דרך השוק להיות עומד בעירות מערב שבת לערב שבת. אם היה מכירה, אפלו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואם לאו, אין לו עליו אלא תרעומות. ונותנה למעשר שני, ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה. "אל תונו איש את אחיו" אין לי אלא איש את איש, איש את אשה אשה את איש מנין, אין לי אלא תגר לתגר הדיוט להדיוט, תגר להדיוט הדיוט לתגר מנין, תלמוד לומר: "את אחיו" מכל מקום. רבי יהודה אומר: תגר להדיוט יש לו אונאה, הדיוט לתגר אין לו אונאה.

המוכר שדהו בשעת היובל, אינו מתר לגאל פחות משתי שנים, שנאמר: "במספר שני תבואת ימכר לך". היתה שנת שדפון וירקון או שביעית, אינו עולה לו מן המנין. נרה או הובירה, עולה לו מן המנין. רבי אליעזר אומר: מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פרות, הרי זה אוכל שלש תבואות בשתי שנים. "אינו גואל" לא קתני, אלא "אינו מתר לגאל" אלמא קסבר אסורא נמי אכא, ואפלו קרקושי זוזי נמי אסור. ולא מבעיא מוכר דודאי בעשה, דכתיב: "במספר שני תבואת ימכר לך", אלא אפלו לוקח נמי בעשה, דבעינן "שנים תקנה" וליכא. תניא: רבי אליעזר אומר: מנין שאם מכרה לו ערב ראש השנה מלאה פרות, (יכול) [שלא] יאמר לו הנח לפני כדרך שהנחתי לפניך, תלמוד לומר: "מספר שני תבואת ימכר לך" פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. אתמר: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר: מכורה ויוצאה. ושמואל אמר: אינה מכורה כל עקר. מיתיבי: "אחר היובל שנים תקנה" מלמד שמוכרה סמוך ליובל. מפלג מן היובל מנין, תלמוד לומר: "לפי רב השנים וגו'. ובשנת היובל עצמה לא ימכר, ואם מכר אינה מכורה. אמר לך רב: אינה מכורה למספר שני תבואת, אבל מכורה היא ויוצאה. שתי שנים שבשדה אחזה מעת לעת (כתוב למעלה ברמז שי"א). היתה שנת שדפון וירקון או שביעית או שנים כשני אליהו, אין עולה לו מן המנין. קתני שנת שדפון דומיא דשנים כשני אליהו דלא היתה תבואה כלל, אבל אכא תבואה סלקא לה ולא אמרינן מכת מדינה היא. שאני התם, דאמר קרא: "מספר שני תבואת ימכר לך" שנים שיש תבואה בעולם. אמר לה רב אשי לרב כהנא: אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין, דהא אכא תבואה בחוצה לארץ, אמר לה: שביעית אפקעתא דמלכא הוא. אלא מעתה [שביעית] לא תעלה לו מן הגרוע, אלמה תנן: "נותן לו סלע ופנדיון לשנה", אמר לה: שאני התם דחזיא למשטחא בה פירי. אמר רבא: קרא ומתניתין מסיע לריש לקיש קנין פרות לאו כקנין הגוף דמי, קרא דכתיב: "כי מספר תבואת הוא מוכר לך", מתניתין דתנן: "בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל".

"ולא תונו איש את עמיתו". כתיב: "מות וחיים ביד לשון" תרגם עקילס מצטרא ומכירין: מות מכאן וחיים מכאן. היתה לפניו גחלת ונפח בה בערה, רקק בה כבתה. אמר רבי חיא בר אבא: היתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עשרה מות ביד לשון, עשרה ואכלה חיים ביד לשון. רבן גמליאל אמר לטבי. עבדי, פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. איתי לה לשן. תוב אמר לו: פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא. איתי לה לשן. אמר לה: כד אמרית לך: צדו טבא, איתת לי לישן, וכד אמרית לך: צדו בישא, איתת לי לישן, אמר לה: מרי, מנה טבתא ומנה בישתא, כד הוא טב לית טב מנה, וכד הוא ביש לית ביש מנה. רבי עשה סעדה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין. התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין. אמר להם: בני, כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו. לפיכך משה מזהיר את ישראל: "ולא תונו איש את עמיתו". "ולא תונו איש את עמיתו" עם אתו, עם שאתך בתורה ומצות. "אל תונו" באונאת דברים הכתוב מדבר. או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא אומר: "וכי תמכרו ממכר וגו' הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקים "ולא תונו איש את עמיתו", באונאת דברים הכתוב מדבר. הא כיצד, אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכר מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכר מעשה אבותיך. היה גר ובא ללמד תורה, לא יאמר לו: פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמד תורה שיצתה מפי השכינה. אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: "הלא יראתך כסלתך וגו', זכר נא מי הוא נקי אבד". אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו], לא יאמר להם: לכו אצל פלוני, ויודע שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים. שהרי הדבר מסור ללב, ונאמר בו: "ויראת מאלהיך". אמר רבי יוחנן: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו "ויראת", וזה לא נאמר בו "ויראת". רבי אלעזר אמר: זה בגופו, וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה נתן להשבון, וזה לא נתן להשבון.

"ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם" לתן שמירה ועשיה למשפטים, שמירה ועשיה לחקים. "וישבתם על הארץ" ולא גולין. "לבטח" ולא מפחדין. "ונתנה הארץ פריה ואכלתם (לחמכם) לשבע" [שיהא אדם] אוכל הרבה ושבע, דברי רבי יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף היא אינה סימן ברכה. אם כן למה נאמר: "לשבע", שלא יהא דבר חסר לשלחנו שאינו עולה לו. "וישבתם לבטח" [ולא מפזרין] ולא מפחדין. "עליה" ולא גולין. "וכי תאמרו" עתידין אתם לומר: "מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו". אמר רבי עקיבא אם אינם זורעין מה הן אוספין, מכאן לספיחים שהן אסורין. וחכמים אומרים: אין ספחים אסורים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר: "הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו", אמרת לנו: אל תזרעו, מה שאנו כונסין אין מכניסין לקיום, אמרת לנו: בערוהו, מה אנו אוכלין מן הבעור ואילך.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית" אין לי אלא בששית, מנין בחמשית ברביעית בשלישית ובשנית, יהו מספקות משנה לחברתה, תלמוד לומר: ("ובשנה") [בשנה הששית] ועשת את התבואה לשלש השנים" לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר: "לשלש השנים" לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. תנן התם: "התבואה והזית משיביאו שליש". מנא הני מלי, דכתיב: "ועשת את התבואה לשלש השנים" אל תקרי "לשלש" אלא "לשליש". האי מבעי לה לגופה, כתיב קרא אחרינא: "וזרעתם את השנה השמינת ואכלתם מן התבואה ישן" וגו', (כתוב לעיל).

"וזרעתם את (השנה) השמינת" זו שמינית שאחר השמיטה. כשהוא אומר "שנה" זו (שביעית) [תשיעית] שאחר שמינית שאחר שמיטה. "ואכלתם מן התבואה ישן" ולא סלמנטין. "עד התשיעית" זו תשיעית שאחר יובל שאחר שמטה. כשהוא אומר "שנה זו עשרית שאחר תשיעית שאחר יובל שאחר שמטה. "עד בוא תבואתה תאכלו ישן" שהוא אחת עשרה ליובל. מאי סלמנטין, אמר רב נחמן: רצינתא. רב ששת אמר: בלא שדיפא. תניא כותה דרב נחמן: "ואכלתם מן התבואה ישן" יכול יהו מצפין לחדש מפני ישן שכלה, תלמוד לומר: "עד בוא תבואתה" עד שתבוא תבואה מאליה. תנו רבנן: "ואכלתם מן התבואה ישן" מלמד, שכל הישן מחברו מעלה מחברו. ואין לי אלא דברים שדרכן לישנן, דברים שאין דרכן לישנן מנין, תלמוד לומר: "ישן נושן" מכל מקום. "וישן מפני חדש תוציאו" מלמד, שיהיו אוצרות מלאות ישן וגרנות מלאות חדש, ויהו ישראל אומרים: היאך נוציא זה מפני זה, אמר רבי פפא: כל מלי עתיקא מעלי, לבר מתמרי ושיכרא והרסנא. "והארץ לא תמכר לצמיתת" לחלוטין. "כי לי הארץ" אל תרע עיניך בה. "כי גרים ותושבים אתם עמדי" אל תעשו עצמכם עקר, וכן דוד אומר: "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי", ואומר: "כי גרים אנחנו [לפניך] ותושבים ככל אבותינו". "אתם עמדי" דיו לעבד שיהא שוה כרבו. כשתהיו שלי הרי היא שלכם. "ובכל גאלה תתנו" יכול בעבדים בשטרות במטלטלין, תלמוד לומר: "ארץ אחזה" לארץ. אם כן "ובכל גאלה תתנו" למה לי, לרבות בתים ועבד עברי.

**רמז תרסב** "ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו" לרבות בתי חצרים ועבד עברי. בתי חצרים בהדיא כתיב בהו: "על שדה הארץ יחשב", ההוא לקבעו חובה ואליבא דרבי אליעזר. דתניא: "וגאל את ממכר אחיו" רשות. או אינו אלא חובה, תלמוד לומר: "כי לא יהיה לו גאל" [וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים], אלא זה שאינו רוצה לקח ויש לו, שהרשות בידו, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר: "וגאל את ממכר אחיו" חובה. או אינו אלא רשות, תלמוד לומר: "ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו" הכתוב קבעו חובה. בשלמא למאן דאמר לרבות בתי ערי חומה, הינו דכתיב: "בכל", אלא למאן דאמר לרבות בתי חצרים מאי "בכל", קשיא. מנין שאין אדם רשאי למכר את שדהו להניחה בפנדתו לקח בה כלים לקח בה בית, [אלא אם כן העני], תלמוד לומר: "כי ימוך ומכר" אין מוכר אלא לכשיעני. יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת, תלמוד לומר: "מאחזתו" כו'. אמר רבי אלעזר בן עזריה: אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה חיב להיות חס על נכסיו. "ובא גאלו הקרב אליו" הקרוב קרוב קודם. "וגאל את ממכר אחיו" לרבות את הנותן מתנה. "ואיש כי לא יהיה לו גאל" וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, [אלא] גואל שיכול לגאל. "והשיגה ידו" ידי עצמו. "ומצא" שלא ימכר ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאל. "כדי גאלתו" אין גואל לחצאין. "וחשב את שני ממכרו" שנים הוא מחשב, ואין מחשב חדשים. מנין אם רצה לעשות חמשים שנה עושה, תלמוד לומר: "והשיב את העדף".

**רמז תרסג** למימרא ד"מצא" השתא משמע, ורמינהו: "ומצא" פרט לממציא את עצמו. מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב: אם משיצתה אבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור. אמר רבה: הכא מענינא דקרא, "ומצא" דומיא ד"והשיגה ידו" מה "השיגה ידו" השתא אף "מצא" נמי השתא. הכא מענינא דקרא, "מצא" דומיא ד"יער", מה "יער" מידי דאיתה מעקרא אף "מצא" נמי מידי דאיתה מעיקרא.

**רמז תרסד** תנו רבנן: מכרה לראשון במנה, ומכר הראשון לשני במאתים, מנין שאינו מחשב אלא עם הראשון, תלמוד לומר: "לאיש אשר מכר לו". מכרה לראשון במאתים, ומכר הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשב אלא עם האחרון, שנאמר: "לאיש" [לאיש] אשר בתוכו, דברי רבי דוסתאי. רבי יהודה אומר: מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים, מנין שאין מחשבין אלא במנה, שנאמר: "והשיב את העדף" העדף שבידו. מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה, מנין שאין מחשב אלא ממנה, שנאמר: "והשיב את העדף" [העדף] שבקרקע. מאי ביניהו, דאיקר וזל ואיקר. וממאי דלקלא, אימא לחומרא, לא סלקא דעתך, דגמר "גאלה גאלה" מעבד עברי. והתם מנלן, דתניא: נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין אלא במנה, שנאמר: "כפי שניו". ואין לי אלא עברי הנמכר לנכרי שיגאל וידו על העליונה, נמכר לישראל מנין, תלמוד לומר: "שכיר שכיר" לגזרה שוה. אמר אביי: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. אמר לה ההוא מרבנן לאביי: מכדי הני קראי אכא למדרשינהו לקלא ואכא למדרשינהו לחמרא, ממאי דלקלא אימא לחמרא, לא סלקא דעתך, מדאקיל רחמנא גבה, דתניא: "כי טוב לו עמך" עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן. מכאן אמרו: הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. אדרבה נחמיר עלה מדרבי יוסי ברבי חנינא, דתניא רבי יוסי בר חנינא אומר: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו' (כדלעיל ברמז תרס"א), אמר לה: הא אהדרה קרא, דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל והלך זה ומכר עצמו לאלילים אידחי אבן אחר הנופל, תלמוד לומר: "גאלה תהיה לו (וביובל יצא) [אחד מאחיו יגאלנו"]. ואימא גאלה דלא לטמע בגוים, ולעולם פדיונו נחמיר עלה. אמר רב נחמן בר יצחק: כתיב: "אם עוד רבות בשנים", וכתיב: "ואם מעט נשאר בשנים" וכי יש שנים מרבות ויש שנים מעטות, אלא נתרבה כספו "מכסף מקנתו", נתמעט כספו "כפי שניו". ואימא היכא דעבד תרתי ופישן ארבעה לתב לה ארבעה "מכסף מקנתו", והיכא דעבד ארבעה ופישן תרתי לתב לה תרתי "כפי שניו", אם כן לכתוב "אם עוד רבות שנים אם מעט נשאר שנים" מאי "בשנים", נתרבה כספו בשנים "מכסף מקנתו", נתמעט כספו בשנים "כפי שניו". אמר רבי יוסי: דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני. "ושב לאחזתו" בבעל אחזה דברתי, ולא דברתי במוכר למוכר. "ואם לא מצאה ידו די השיב לו" מה תלמוד לומר, מנין אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה, תלמוד לומר: "ואם לא מצאה ידו" ולא ילוה, "די השיב לו" ואין גואל לחצאין. "והיה ממכרו ביד הקנה אתו עד שנת היובל" ולא ביד הקדש עד שנת היובל, אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב, ברעה וגואל ביפה, ולווה וגואל חצאין. אמר רבי שמעון: מה טעם, מפני שבהדיוט הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לבעלים, ובהקדש הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים. "עד שנת היובל" שלא יכנס בה כלום. נמצאת אומר שדות וכספים משמיטים כאחד: שביעית משמטת בסופה, יובל בתחלתו. "ויצא ביבל" אף מן הקדש. "ושב לאחזתו" לרבות את האשה.

**רמז תרסה** ההוא גברא דאחרמינהו לנכסה בפמ דיתא, אתא לקמה דרב יהודה, אמר לה: שקול ארבע זוזי ואטיל עליהו ושדינהו בנהרא ואשתרי לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחלל, אימר דאמר שמואל שחללו, לכתחלה מי אמר, הני מלי בזמן שבית המקדש קים משום פסידא דהקדש, אבל בזמן הזה אפלו לכתחלה. אי הכי אפלו פרוטה נמי, לפרסומי מלתא. אמר עולא: אי הואי התם הוה יהיבנא כלהו לכהנים. אלמא קסבר עולא סתם חרמים לכהנים. מיתיבי: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "עד שנת היבל יעבד עמך". ואין שדה אחזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "ויצא ביובל ושב לאחזתו". אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "לא יצא ביובל". רבי שמעון אומר אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "והיה השדה בצאתו ביבל" וגו'. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. אמר רב דימי: מאי טעמא, אתיא "טוב טוב", כתיב הכא "כי טוב לו עמך", וכתיב התם "בטוב לו לא תוננו". לא קשיא, הא במקרקעי הא במטלטלי. והא מעשה דהוה בפמבדיתא במקרקעי הוה, מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי.

"ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" (כתוב ברמז תקס"ה). המוכר בית בבתי ערי חומה, הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חדש, ואין זה (כמין) רבית. מת המוכר, יגאל בנו. מת הלוקח, יגאל מיד בנו. ואין מונין לו שנה אלא משעה שמכר לו, שנאמר: "עד מלאת לו שנה תמימה". מה תלמוד לומר "תמימה", להביא את חדש העבור. רבי אומר: לתן לו שנה ועבורה. הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאלה, היתה חלוטה לו, אחד הלוקח ואחד שנתן לו במתנה, שנאמר: "לצמיתת". מתניתין דלא כרבי, דתניא: רבי אומר "ימים" אין ימים פחות משנים. ורבנן, האי "ימים" מאי עבדי לה, מבעי להו למיום ליום. ורבי, מיום ליום מנא לה, נפקא לה מ"עד תם שנת ממכרו" [שלו], ולא שנים של מנין עולם. ו"ימים" מבעי להו למעת לעת, דאי מ"עד תם שנת ממכרו" הוה אמינא מיום (ראשון) [ליום] אין, מעת לעת לא. ורבי, מעת לעת מנא לה, נפקא לה מ"תמימה". ורבנן, ההוא מבעי להו לעבורה. ורבי נמי הא מבעי לה לעבורה, הכי נמי, מיום ליום מעת לעת מ"עד תם שנת ממכרו" נפקא. מת המוכר יגאל בנו. פשיטא, מהו דתימא "איש כי ימכר" אמר רחמנא, והאי לאו מוכר הוא, קא משמע לן: "והיתה גאלתו" מכל מקום. מת הלוקח יגאל מיד בנו. פשיטא, מהו דתימא "לקנה אתו" אמר רחמנא, והאי לא קנה, קא משמע לן: "והיתה גאלתו" מכל מקום. תנו רבנן: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר: מכרה לראשון ועמד הראשון ומכרה לשני איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני, כשהוא אומר: "עד מלאת לו" וגו' הוי: שנה לראשון. למי חלוט, רבי אלעזר אומר: לראשון. ורבי יוחנן אמר: לשני. בשלמא לרבי אלעזר, דלדידה קא מנינן. אלא לרבי יוחנן מאי טעמא, אמר רבי אבא בר ממל: מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. תנו רבנן: "שנה תמימה" רבי אומר: מונה שס"ה ימים כנגד ימות החמה. וחכמים אומרים: מונה שנים עשר חדש מיום ליום, ואם נתעברה נתעברה לו. "לצמיתת" לחלוטין. דבר אחר: לרבות את המתנה. מאי טעמא, "צמית, צמיתות" רבה. אמרוה רבנן לרב פפא: כמאן, דלא כרבי מאיר, דאי רבי מאיר הא קאמר מתנה אינה כמכר, אמר להו רב פפא: אפלו תימא רבי מאיר, שאני הכא דרבי רחמנא לצמיתת. הא גבי יובל דכתיב: "תשבו" לרבות את המתנה, ור' מאיר לא קא מרבי, אלא הא ודאי דלא כרבי מאיר. תנו רבנן: המקדיש בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל לעולם. גאלו אחר מיד הקדש, הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאל, היה חלוט לו. מנא הני מלי, אמר שמואל: אמר קרא: "לקנה אתו" ואפלו מיד הקדש. ולחלוט להקדש, אמר קרא: "לדרתיו" יצא הקדש שאין לו דורות. "לא יצא ביבל" למה לי, אמר רב ספרא: לא נצרכה אלא למוכר בית בבתי ערי חומה ופגע יובל בתוך שנתו, סלקא דעתך אמינא: לפוק ביובל, קא משמע לן דלא יצא ביובל. בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שתהא חלוטה לו. התקין הלל הזקן, שיהא חולש מעותיו ללשכה, והוא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה. והלה יבוא ויטל את מעותיו. כל שהוא לפנים מן החומה, הרי הוא כבתי ערי חומה, חוץ מן השדות כו'. תנו רבנן: "בית" אין לי אלא בית, מנין לרבות בתי בדים ובתי מרחצאות ומגדלים ושובכים ובורות שיחין ומערות, תלמוד לומר: "אשר בעיר". יכול שאני מרבה את השדות, תלמוד לומר: "בית", דברי רבי יהודה. רבי מאיר "בית" אין לי אלא בית, מנין לרבות בתי בדים וכו' ובורות שיחין ומערות ואפלו שדות, תלמוד לומר: "אשר בעיר". אלא הא כתיב "בית", אמר רב חסדא: חולסית ומצולה אכא ביניהו, רבי מאיר אומר: כבתים, רבי יהודה אומר: כשדות. "וקם הבית אשר בעיר" בית הבנוי בחומה, רבי יהודה אומר: אינו כבתי ערי חומה. רבי ישמעאל אומר: כתל החיצון היא חומתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: "ותורדם בחבל בעד החלון" וגו' רבי שמעון סבר כפשטה דקרא, שנאמר: "כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת". ורבי יהודה סבר "בחומה היא יושבת" ולא בעיר חומה. תנו רבנן: חומה ולא שור אגר. "סביב" פרט לטבריא שימה חומתה. רבי אליעזר בר' יוסי אומר: "אשר לו חמה" אף על פי שאין לו חומה עכשו והיה לו חומה קדם לכן. אמר רבי יהושע בן לוי: כרך שישב ולבסוף הקף נדון ככפר, מאי טעמא, דכתיב: "כי ימכר בית מושב עיר חומה" כשהקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הקף. "עד תם שנת ממכרו" (כתוב למעלה ברמז שי"א). "לצמיתת" (כתוב ברמז תקס"ד). שלשה "לא" כתוב בתורה אל"ף למ"ד, וקוראין "לו": "אשר לא כרעים", "אשר לא חמה", "אם לוא יגיד".

"ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" יכול שהקיפוה חומה מכאן ולהבא, תלמוד לומר: "בית מושב עיר חומה" שמקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא שהקיפוה מכאן ולהבא. אלו הן בתי ערי חומה: שלש חצרות של שני בתים המקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה הישנה של צפורי, וחקרה של גוש חלב, (וידעת) [ויורפה] הישנה, וגמלה, בגליל. וגדר, בעבר הירדן. וחדיד, ואונו, וירושלים, ביהודה. אמר רבי ישמעאל בר' יוסי: לא מנו את אלו אלא שהקדשו כשעלו מן הגולה, אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ.

"לקנה אתו" יכול לו לבדו, תלמוד לומר: "לדרתיו". יכול לדורותיו ולא לו, תלמוד לומר: "לקנה אתו". הא עד שיאמרו שני כתובין, ואם לאו לא שמענו. "בתי החצרים", נותנין להן כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות. נגאלין מיד, ונגאלין כל שנים עשר חדש כבתים, ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות. תנו רבנן: "על שדה הארץ יחשב" הקישו הכתוב לשדה אחזה, מה שדה אחזה יוצאה ביובל ובגרעון כסף, אף בתי חצרים יוצאים ביובל ובגרעון כסף. אי מה שדה אחזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים אף בתי חצרים אינן נגאלין בפחות משתי שנים, תלמוד לומר: "גאלה תהיה לו" מיד. הואיל ונתת להם כח יפה שבבתים יכול לא יצאו ביובל, תלמוד לומר: "וביבל יצא". מאי קאמר, אמר רב הונא: לא נצרכה אלא להקדיש בית בבתי ערי החצרים וגאלן אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה. למאי מדמית לה, אי לבתי ערי חומה מדמית לה ללוקח אחלט לה, ואי לשדה אחזה מדמית לה לכהנים נפקא, להכי איצטריך: "וביבל יצא". מתקיף לה רבי זירא: מאי איריא גאלו אחר, אפלו לא גאלו אחר נמי. אמר לה אביי: (גזרה) שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מנלן, קל וחמר מבן לוי: [מה בן לוי] שיפה כחו בממכרו הורע כחו בהקדשו, ישראל שהורע כחו בממכרו אינו דין שהורע כחו בהקדשו. והתם מנלן, דתניא: "ויצא ממכר (בית וגו'") שומע אני אפלו עבדיו ושטריו ומטלטליו, תלמוד לומר: "בית ועיר אחזתו". יאמר "בית ועיר אחזתו", למה נאמר "ממכר", ממכרו יוצא בחנם, ואין הקדשו יוצא בחנם אלא בפדיון. ופליגא דרבי הושעיא, דאמר רבי הושעיא: הכל היו בכלל "ונתן הכסף וקם לו", כשפרט לך הכתוב בשדה אחזה: "והיה השדה בצאתו ביובל" וגו' שדה הוא דפריק לה אחר יוצא לכהנים, אבל אינך כדקימי קימי. אלא "וביבל יצא" למה לי, אמר רב פפא: לא נצרכה אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה. למאי מדמית לה, אי לבתי ערי חומה מדמית לה ללוקח אחלט לה, אי לשדה אחזה מדמית לה השלמה בעי, להכי אצטריך "וביבל יצא". תניא כותה דרב הונא, ותיובתא לרבי הושעיא: המקדיש בית בבתי ערי חצרים, הרי זה גואל מיד וגואלו לעולם. גאלו אחר מיד הקדש, הגיע יובל ולא נגאל, חוזר לבעלים ביובל.

"אשר אין להם חמה סביב". מה תלמוד לומר "ובתי החצרים", שאף על פי שיש להם חומה [רואין אותו] כאלו אין להם. וכמה הן, "בתים" שנים, "החצרים" שנים, שתי חצרים של שני שני בתים, דברי רבי עקיבא. היו שלש של שני [שני] בתים, הרי הן כבתי ערי חומה. "אשר אין להם חמה סביב" ולא שור אגר. הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם, שנאמר: ("כי אחזת עולם הוא להם") "גאלת עולם תהיה ללוים". תנו רבנן: "גאלת עולם" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "מספר שני תבואת ימכר לך" יכול אף זה כן, תלמוד לומר: "גאלת עולם". ולפי שנאמר: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה'" יכול אף זה כן, תלמוד לומר: "גאלת עולם תהיה ללוים". ולפי שנאמר "וגם הבית" וגו' [יכול אף זה כן], תלמוד לומר: "גאלת עולם תהיה ללוים". בשלמא אינך תרתי לחיי, אלא בתי ערי חומה ללוים מי אית להו, והתניא: ערים הללו אין עושין אותן לא טירי קטנים ולא כרכים גדולים אלא עירות בינוניות. אמר רב כהנא: לא קשיא, כאן שהקף ולבסוף ישב כאן שישב ולבסוף הקף. וכי האי גונא מי הואי [חומה], והתניא: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" שהקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הקף. יכול אפלו הקיפו ישראל, נאמר כאן "חומה" ונאמר: להלן "חומה" מה להלן נכרים אף כאן נכרים. יכול אפלו הקיפוה נכרים לאחר מכאן, נאמר כאן "חומה" ונאמר להלן "חומה" מה להלן קדם לכן אף כאן קדם לכן. תרגמה רב יוסף ברה דרב סלא חסידא קמה דרב פפא: כגון שנפלו להן הן ומגרשיהן. הן ומגרשיהן למסתר קימי, אמר רב אשי: אצטריך, סלקא דעתך אמינא: דמסתרי מסתרי, אי מזדבנן לחלטו, קמשמע לן, ואלו הן בתי חצרים: שתי חצרות של שני בתים, אף על פי שמקפין חומה מימות יהושע בן נון, הרי אלו כחצרים. ממשמע שנאמר: "בתי [החצרים"], איני יודע שאין להם חומה, ומה תלמוד לומר "אשר אין להם חמה", אף על פי שיש להם חומה כמו שאין להם חומה. וכמה הן, שני חצרים של שני בתים. ואימא בית וחצר בית וחצר, אם כן לכתוב קרא "חצרים". וכי תימא אי כתב רחמנא "חצרים", חצר בלא בית משמע, ההוא קרפף מקרי. ישראל שירש אבי אמו לוי, אינו גואל כסדר הזה. ובן לוי שירש אבי אמו ישראל, אינו גואל כסדר הזה, שנאמר: "כי בתי ערי הלוים גו', עד שיהא לוי ובערי הלוים, דברי רבי. וחכמים אומרים: אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים. אלא כמאן כבן לוי, הדר תני "עד שיהא בן לוי וערי הלוים", אימא: אינו גואל אלא כסדר הזה, עד שיהא לוי וערי הלוים, דברי רבי. בשלמא ערי הלוים, דכתיב: "כי בתי ערי הלוים", אלא לוי מנלן, דכתיב: "ואשר יגאל מן הלוים", ותניא: "ואשר יגאל מן הלוים" מה תלמוד לומר, יכול לוי מישראל יגאל שזה יפה כחו וזה הורע כחו, אבל לוי מלוי שזה יפה כחו וזה יפה כחו לא יגאל, תלמוד לומר: "ואשר יגאל" ומה תלמוד לומר "מן הלוים", ולא כל הלוים, פרט לבן לוי נתין ובן לוי ממזר. וחכמים אומרים: אין הדברים האלו אמורים אלא בערי הלוים, אבל עד שיהא לוי לא אמרינן. אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש. דכלי עלמא מיהא בלוים לא משנינן, מנא הני מלי, אמר רבי אלעזר: אמר קרא: "ושדה מגרש עריהם" וגו', מאי "לא ימכר", אילימא לא ימכר כלל, הא מדכתב "גאלת עולם תהיה ללוים" מכלל דמזבן, אלא מאי "לא ימכר", לא ישנה.

"ויצא ממכר בית" וגו'. המקבל שדה מחברו לשנים מעטות לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורת שקמה. אמר אביי: בקורת שקמה אין לו, בשבח שקמה יש לו. ורבא אמר: אפלו בשבח שקמה אין לו. מיתיבי: המוכר שדה לחברו והגיע זמנו לצאת, שמין לו. מאי לאו שמין לו בשבח שקמה, לא, שמין לו ירקא וסלקא. ירקא וסלקא ביובל הפקרא הוא, אלא לאו שבח. תרגמה אביי אלבא דרבא: שאני התם, דאמר קרא: "ויצא ממכר בית" ממכר חוזר, שבח אינו חוזר. ולגמר מנה, התם זבינא מעליא היא, ויובל אפקעתא דמלכא הוא. "כי אחזת עולם הוא להם" המחרים עבדו ושפחתו העבריה, ושדה מקנתו, אינן מחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. הכהנים והלוים, אינן מחרימין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר הכהנים אינם מחרימין, שהחרם שלהן. והלוים מחרימין, שאין החרמים שלהם. רבי אומר: נראין דברי רבי יהודה בקרקעות, שנאמר: "כי אחזת עולם הוא להם". ודברי רבי שמעון במטלטלין, שאין החרם שלהן. ור' יהודה, בשלמא כהנים אין מחרימין, שהחרם שלהן. אלא לוים, בשלמא מקרקעי לא מחרימין, דכתיב: "כי אחזת עולם הוא להם", אלא מטלטלין לחרמו, אמר קרא: "מכל אשר לו וגו' ומשדה אחזתו" אתקש מטלטלין לקרקעות. ור' שמעון, בשלמא כהנים כדאמרן, אלא לוים, בשלמא מטלטלין לחרמו דלא מקיש, אלא מקרקעות אמאי, הא כתיב: "כי אחזת עולם הוא להם", מאי מחרימין נמי דקאמר, אמטלטלי. והא מדקתני סיפא: אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בקרקעות, ודברי רבי שמעון במטלטלין, מכלל דר' שמעון מקרקעי נמי אמר, הכי קאמר: אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה לר' שמעון בקרקעות, שאף רבי שמעון לא נחלק עליו אלא במטלטלי, אבל במקרקעי מודי לה. "לא ימכר" לא ימכר מכר גזבר. או "לא ימכר" מכר לעולם, תלמוד לומר: "כי אחזת עולם הוא להם". הא מה אני מקים "לא ימכר", מכר גזבר. "כי אחזת עולם הוא להם" להגיד מה גרם.

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו". כתיב: "אשרי משכיל אל דל". אמר רבי יונה: "אשרי נותן אל דל" אין כתיב כאן, אלא "אשרי משכיל אל דל" הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו. רבי יונה כך היה עושה: בשעה שהיה רואה עני ובן טובים ובן גדולים, שירד מנכסיו והוא מתביש לקח, היה הולך אצלו ואומר לו: בשביל ששמעתי שנפל לך ירשה במדינת הים, הא לך חפץ זה, וכיון שאת מרויח, את נותנו לי. ובשעה שהיה נותן לו, היה אומר לו: במתנה נתתים לך. רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא אמר: עשרים ושנים פעמים כתיב: "אשרי", ומכלן לא נטל אפוכין אלא זה בלבד. "ביום רעה ימלטהו ה'" אין "יום רעה" אלא יום דינה של גיהנם. לפיכך משה מזהיר את ישראל: "והחזקת בו".

דבר אחר: "כי ימוך". הדא הוא דכתיב: "מלוה ה' חונן דל". כתיב: "נתן לחם לכל בשר", ובא זה וחטף את המצוה, אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב: "וגמלו ישלם לו". דרכו של עולם לעשות הלווה עבד למלוה, דכתיב: "ועבד לוה לאיש מלוה". כל מי שהוא נותן פרוטה לעני, הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטה (אחרת). וכי פרוטה הוא נותן לו, והלא לא נתן לו אלא נפשו, הא כיצד, היה ככר בעשר פרוטות, והעני עומד לקח, ואין לו אלא תשע, ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל הככר ואכלה, ושבה נפשו אליו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אף אתה כשנפשך מצפצפת לצאת מגופך, הרי אני משיבה לך לתוך גופך. לפיכך מזהיר את ישראל ואומר להן: "וכי ימוך אחיך".

"גמל נפשו איש חסד ועכר שארו אכזרי" זה שהגיע לו שמחה ואינו מדבק את קרוביו עמו משום עניות. אמר רבי (איבו) [נחמן]: "נתון תתן לו וגו', כי בגלל הדבר הזה" מתגלגל הוא ועובר על הכל. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן: "כי ימוך וגו'.

"רש ואיש תככים נפגשו". "רש" זה שהוא רש מן הנכסים. "ואיש תככים" זה שהוא בינוני מן הנכסים. אמר רש לאיש תככים: תן לי מצוה ונתן לו, "מאיר עיני שניהם ה'" זה קנה חיי שעה וזה קנה חיי עולם הבא. "עשיר ורש נפגשו". "עשיר" זה שהוא עשיר בנכסים, "ורש" זה שהוא רש בנכסים. אמר רש לאותו עשיר: תן לי מצוה ולא נתן לו, "עשה כלם ה'" מי שעשה את זה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה את זה עני יכול לעשותו עשיר. אמר לה עשיר לאותו עני: למה לית את לעי ונגיס. חמי שקין, חמי כרעין, חמי ערפין חמי קפדון, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא דיך שלא נתת לו משלך, אלא במה שנתתי לו אתה מכניס בו עין הרע. לפיכך: "והוליד בן ואין בידו מאומה" מכל מה דהוה לה. הדא הוא דכתיב: "ואבד העשר ההוא בענין רע" בעונה רעה. לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'.

"ביום טובה היה בטוב" אמר רבי תנחום בר חיא: ביום טובתו של חברך היה עמו בטובה, ואל תכניס בו עין הרע. "וביום רעה ראה" אם באה רעה לחברך, הוי מסתכל בו היאך לזכות בו. רבי תנחום כך היה עושה: בשעה שהיתה אמו לוקחה לו אגדה אחת ירק מן השוק, היתה לוקחת שתים, אחת לו ואחת לעניים. על שם "גם את זה לעמת זה עשה האלהים" עניים ועשירים, כדי שיהו זוכים אלו עם אלו ומתכפרים אלו עם אלו. לפיכך משה מזהיר וכו'.

שמונה שמות נקראו לו: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, והלך. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל. מסכן שהוא בזוי לפני הכל, כמה דאת אמר: "וחכמת המסכן בזויה". רש שהוא רש מן הנכסים. [דל מדלדל]. דך שהוא מדכדך: רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה. מך שהוא מך לכל, שהוא עשוי כאסקפה התחתונה. הלך שכל נכסיו הלכו לו. לפיכך משה מזהיר וכו'.

רבי זעירא אמר: אפלו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא. כיצד, אדם אומר לחברו: זכי בי, זכי גרמך בי, (כד) [אכא דאמרי]: זכי בי, סכי בי מה הוינא, ואסתכל בי מה אנא. רבי סימון אמר בשם רבי אלעזר: מי שהוא עושה חסד וכו' (לעיל בפסוק והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו). תני בשם רבי יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן רות אמרה לנעמי: "שם האיש אשר עשה עמי" אין כתיב כאן, אלא "אשר עשיתי עמו", בשביל פרוסה שנתן לה. למדתך תורה דרך ארץ, שכשאדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שלם ושמח. שאלו היה ראובן יודע מה כתבו אחריו, שנאמר: "וישמע ראובן ויצילהו מידם", היה טוענו להוליכו אצל אביו על כתפו. אלו היה אהרן יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", בתפים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אלו היה יודע בעז שהקדוש ברוך הוא כותב עליו: "ויצבט לה קלי", עגלים פטומות היה מביא ומאכיל. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, עכשו שאין נביאים, מי כותב אותה, אליהו ומלך המשיח, והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהן, דכתיב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו'.

כתיב: "יען וביען" הוא "יען" הוא "עני". אמר רבי שילא: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב: "כי יעמד לימין אביון" אם נתת לו, דע, שמי שעומד על ימינך עתיד לשלם לך שכרך. ואם אין אתה נותן, דע שמי שעומד על ימינך הוא עתיד לפרע מאותו האיש, דכתיב: "להושיע משפטי נפשו". "כי בגלל הדבר הזה" הדין עלמא דמי להדין גלגלין ואנטילון: דמלא מתרוקן, דמתרוקן מתמלי. תני בשם רבי אליעזר: נקמתן של ישראל ביד ענייהן, ונקמתו של אדום ביד הקדוש ברוך הוא על ידי ישראל, שנאמר: "ונתתי את נקמתי באדם ביד עמי ישראל. נקמתן של ישראל ביד ענייהן, שנאמר: "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

אמר רבי אבהו בשם רבי אליעזר: צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין, שאלולא הרמאין שבהן, כיון שהיה אחד מהם תובע בידי אדם והוא מחזירו ריקם, מיד היה נענש למיתה, שנאמר: "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", וכתיב: "הנפש החטאת היא תמות". רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש נחתין למסחי בהדין דימוסיא דטבריא, ופגע בהון חד מסכן. אמר להון: זכון בי, אמרין לה: כד מחזרין אנן זכין בך. כד חזרין אשכחן דמית. אמרון: הואיל ולא אטפלינן ביה בחיים, נטפל בה במותה. כד מסחין לה, אשכחון בה כיס דחמש מאה דינרין תלוי בצוארה. אמרי: ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם: צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין.

רבי יהודה בר סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לעולם לא תהא מצות עני קלה בעיניך, שהפסדה עשרים וארבע קללות, ומתן שכרה עשרים וארבע ברכות. הפסדה עשרים וארבע קללות מנין, דכתיב: "הפקד עליו רשע", וכל ענינא דמזמור. כל כך למה, "יען אשר לא זכר עשות חסד". מתן שכרה עשרים וארבע ברכות מנין, דכתיב: "הלא פרס לרעב לחמך וגו', אז תתענג על ה'" וגו'. "הלא פרס" "הלא תפרס" אין כתיב כאן, אלא "הלא פרס" כבר היא פרוסה: שמראש השנה נגזר על האדם מה שהוא משתכר ומה שהוא מתחסר. רבי שמעון בן יוחאי כד דמך לה בלילי ריש שתא וחמא בחלמה, דבנוי דאחתה מתבעין מן מלכותא שית מאה דינרין. אנסינון ואוקים יתהון פרנסין. אמרין לה: מן דמא מפקתא, אמר לון: יהון מפקין וכתבין, ובסופא דשתא אנן מחשבין ואנן משלים לכון. (בסופא דשתא) עבדון כן. [בסופא דשתא] אתמר עליהון לשנא בישא, דהוון יהבין ונסבין בהדין מטכסא. אתא חד גבר סב מן מלכותא, אמר להון: או דאתון עבדין פורפירא דמלכא או דאתון מזדמין שית מאה דינרין. נסבינון וחבש יתהון בסילקי. כיון דשמע רבי שמעון בן יוחאי, אזל לגביהון, אמר לון: כמה אפקתון, אמרין לה: הא כתבא. שרי קרא כתבא, ואשכח דאפקון שית מאה דינרין חסר שית דינר. אמר לון: הבון לי שית דינר ואנא מפיק לכון. אמרי: אתון חמון להדין סבא, מתבע מן גבן שית מאה דינרי, והוא אמר: הבו לי שתא דינר ואנא מפיק לכון, אמר לון: הבו לי שתא דינרי, ולא אכפת לכון אתון. נסבין שתא דינר ויהבון לגו קמצה, אזל יהבון שוחדא לההוא סבא דלא לדבר מלכא מלא, ואפיך אפוי ונפק לה. מדנפק, אמרין לה: דילמא דהוית ידע דאנן מזדמין, אמר לון: חייכון, מן לילי ריש שתא הוינא ידע דאתון מזדמין שית מאה דינרין. אמרין לה: ואלו אמרת לן, הוינן יהבין אף אלין שתא דינרין בגו מצותא, אמר לון: אלון אמרית לכון לא הויתון מהימנו יתי. "ותפק לרעב (לחמך) [נפשך"] אם זכיתם לרעבו של יעקב, ואם לאו לשבעו של עשו. "ועניים מרודים תביא בית" אלו הן עניים מרודים מנעוריהן. אמר רבי יצחק: כהדין סמיא דצוחין לה: סגי נהורא. "ועניים מרודים" אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהן. מי גרם שיענו, על ידי שלא פשטו ידיהן במצות, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. דבר אחר: אלו תלמידי חכמים, שנכנסין לבתי עם הארץ ומרוין אותן מדברי תורה. דבר אחר: שהן מורין את ישראל בין טמאה לטהרה, בין אסור להתר, ומלמדין אותן לעשות רצון אביהן שבשמים. רבי אבין אמר: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים. נאמר כאן: "תביא", ונאמר להלן: "ראשית בכורי אדמתך תביא" מה "תביא" האמור להלן, בכורים, אף "תביא" האמור כאן, בכורים.

"כי תראה ערם וכסיתו" רבי אבא בר זבדא ור' יוחנן. חד אמר: מדקדקין בכסות, ואין מדקדקין בחיי נפש. וחכמים אומרים: אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו. "ומבשרך לא תתעלם" הוי רואה בשרו כבשרך. דתני בר קפרא: אין לך אדם שאינו בא למדה זו, אם לא בא הוא בא בנו, אם לא בא בנו בא בן בנו. דבר אחר: "ומבשרך לא תתעלם" זו גרושתו. רבי יוסי הגלילי הוה לה אתתא בישא, והות מבזיא לה קמי תלמידוי. אמרו לה תלמידוי: שבקא, דלית היא עבדא ליקרך. אמר לון: פרנא רב עלי, ולית לי משבק לה. חד זמן הוה פשיט הוא ור' אלעזר בן עזריה. כיון דחסלון מן פשיטיהון, אמר לה: משגח רבי, ואנן סליק לביתא, אמר לה: אין. כיון דעילון, נפקת לה. צפה בההוא קידרא יהיבת על תפיה. אמר: אית בהא קדרא כלום, אמרה לה: היא פרפרין. גליתא ואשכח מליא פרגין. ידע רבי אלעזר בן עזריה דלא יתיבא דעתאה עם בעלה. מדיתיב, אמר לה: רבי, לא אמרה אלא פרפרין, והא אשכחנא לה מליא פרגין, אמר לה: רבי, מעשה נסים הן. כיון דחסלון מיכלן ומשתין, אמר לה: רבי, שבוק הדא אתתא מנך, דלית היא דיקרך. אמר לה: פרנא רב עלי, ולית לי משבק לה. אמר לה: ואנו פסקין פרנא. ושבקה ואסבונה לחדא אתתא טב מנה. גרמין חוביא דההיא אנתתא דשבק ואזלת ואתנסיבת לסנטרא דקרתא. בתר יומין נפלין עלוי יסורין, ואתעביד סגי נהורא, והות אתתא נגידא לה בכל שכונה דקרתא, ובשכונתה דר' יוסי הגלילי לא הות מובלא לה. ההוא גברא מן דחכים קרתא, אמר לה: למה לית את מובלת לי לשכונתה דר' יוסי הגלילי, דאנא שמע דעביד מצון סגיאן, אמרה לה: משבקתה אנא, ולית לי מחמי סבר אפוי. חד זמן מטון לההוא שכונתא, שרי חבט עלה, והוון מתבזון בשוקא. אודיק רבי יוסי הגלילי וחמתהון, ויהבינון בחד בית מן דידה, והוה זיין להון כל יומיא דהוה חיין, על שום דכתיב: "ומבשרך לא תתעלם". ביומי דרבי תנחומא הוו צריכין ישראל למטרא. אתון לגבה, אמרין לה: (ל)רבי, גזור תעניתא דליחות מטרא. גזר תעניתא דיתי מטרא פעם ראשונה ושניה ולא אתא מטר. פעם שלישית על ודרש: כל עמא יפלגון מצוה. חד גבר נסב מן דהוה לה גו ביתה ונפק למפלג גו שוקא. פגע בה משבקתה, אמרה לה: זכי בי, דמן ההוא יומא דנפקת ההיא אתתא מן ביתך לא חמית טב. כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, על שום: "ומבשרך לא תתעלם". וצפה בהן חד גברא, אזל אמר לה לרבי תנחומא. אמר לה: חמית גבר פלן משתעי עם משבקתה ויהב לה פריטין. אלולי דהוה חשיד עמה, לא הוה משתעי לה ויהב לה פריטין, שלח רבי תנחומא ואיתה. אמר לה: לית את ידע דעלמא קאים בצערא, בני אנשא קימין בצערא, ואשתעית למשבקתך, ולא עוד יהיבת לה פריטין, לית את ידע דהא לא אריך, אמר לה: ולא את דרשת: כל עמא יפקון ויפלגון מצוה, נסיבית מן מה דהוה גו ביתי ונפקית למפלג מצוה גו שוקא ופגעת בימשבקתי אמרה לי: זכי בי, דמן ההוא יומא דנפקת ההיא אתתא מן ביתך לא חמית טב, כיון שראיתי אותה בצרה גדולה, נתמלאתי עליה רחמים ונתתי לה על שום: "ומבשרך לא תתעלם". באותה שעה הגביה [רבי תנחומא] פניו לשמים ואמר: אם בשר ודם אכזרי, שאין לה עליו מזונות, כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו שאנו בניך, בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך על אחת כמה וכמה. באותה שעה ירדו גשמים ונתרוה העולם.

"אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח" אפלו אותה שכתוב בה "והארכת ימים", ["מהרה תצמח"]. "והלך לפניך צדקך" כל מה דאת לעי, עם גרמך את לעי, לפיכך: "וכבוד ה' יאספך" וכל ענינא. "ותפק לרעב נפשך" אם אין לך לתן לו, נחמו בדברים. אמר לו: תצא נפשי עליך, שאין לי מה לתן לך וכו'. "ובנו ממך חרבות עולם" רבי טרפון יהיב לה לרבי עקיבא שתא קנטרא דכסף. אמר לה: זבון לי חדא אוסיא דנהוי מתפרנסין מנה ולעין באוריתא תרוינן. נסבהון ופלגון לספריא ולמתניא ולאלין דלעין באוריתא. בתר יומין קם עמה רבי טרפון, אמר לה: זבנתה ההיא אוסיא, אמר לה: אין. אמר לה: ולית את מחמי יתה לי, נקטה וחמתה לספריא ולמתניא ולאלין דלעין באוריתא ודסגלין באוריתא. אמר לה: איתא בר נש דלעי מגן, אפוכה (הן) היא גבי דוד מלכא, דכתיב: "פזר נתן לאביונים [צדקתו עמדת לעד"]. "אז תתענג על ה'" הרי ארבע עשרה, ואלו עשרי אחרניתא הן אנון גבי יעקב, דכתיב בה: "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. "ויתן לך האלהים וגו' יעבדוך עמים" וגו'.

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" אל תניחהו שירד. למה הוא דומה, למשוי שעל גבי חמור, עודהו במקומו אחד אוחז בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מגביהין אותו. מנין אם החזקת ארבעה וחמשה פעמים, חזר והחזק, שנאמר: "והחזקת בו". יכול אפלו אתה מפסידו לתרבות רעה, תלמוד לומר: "עמך". "גר" זה גר צדק. "תושב" זה גר אוכל נבלות. "וחי אחיך עמך" חייך קודמין לחייו. תניא: רבי אומר: גר צדק האמור לענין מכירה איני יודע מה הוא. דכתיב: "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ולא לך אלא לגר, שנאמר: "וכי תשיג יד גר" זה גר צדק כו'. למימרא דגר קני עבד עברי, ורמינהו: אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה וגר קונין עבד עברי. גר לא מקני בעבד עברי, "ושב אל משפחתו" אמר רחמנא, יצא גר שאין לו משפחה. ואין אשה וגר קונין עבד עברי. אשה דלאו ארח ארעה. גר גמירי, דמקני קני, דלא מקני לא קני. אמר רב נחמן בר יצחק: אינו קונה ודינו כישראל, אבל קונה הוא ודינו כנכרי. דתניא: הנרצע והנמכר לנכרי, הרי זה אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. אמר מר: אין אשה [וגר] קונה עבד עברי. נימא דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתניא: אשה קונה שפחות, ואין אשה קונה עבדים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף קונה עבדים. אפלו תימא רבן שמעון בן גמליאל, לא קשיא, כאן בעבד עברי כאן בעבד כנעני. עבד עברי צניע לה, עבד כנעני פריץ לה. אלא הא דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא, ולא תשרי בר בי רב באשפיזא, בשלמא בר בי רב צניע לה, אלא כלבא כיון דקא מסריך בה כעבד כנעני דמי, כיון דכי שדי לה אומצא מיסריך סריך, אמרי אינשי: משום אומצא דשדיא לה.

"אל תקח מאתו נשך ותרבית". הניח להן אביהן מעות של רבית, אף על פי שיודעין שהן של רבית אינן חיבין להחזיר. דאמר קרא: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" לדידה קא מזהר לה רחמנא, ברה לא קא מזהר לה רחמנא. ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה, והלווה, והערב, והעדים. וחכמים אומרים: אף הסופר. עוברים על לא תתן לו, ועל בל תקח ממנו, ועל לא תהיה לו כנשה, ועל לא תשימון עליו נשך, ועל לפני עור לא תתן מכשול. אמר אביי: מלוה עובר בכלן. ולווה עובר משום לא תשיך לאחיך, ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב סופר ועדים אינן עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך וכו' (כדכתוב ברמז ש"נ). תנו רבנן: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" אבל אתה נעשה לו ערב כנגד הנכרי. כיון דנכרי דינה הוא דאזיל בתר ערבא, הוא ניהו דקא שקיל מנה רביתא, כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל. אי הכי רבית נמי לא לשקל, לזו ולא קבל עליו לזו. תניא: רבי אומר. גר תושב האמור לענין רבית איני יודע מהו, דכתיב: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, אל תקח מאתו נשך ותרבית". ורמינהו: לווין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב. אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב "אל תקח מאתם", "מאתו" כתיב, מישראל. אמר רבי אלעזר: רבית קצוצה יוצאה בדינים. ורבי יוחנן אמר: אפלו רבית קצוצה אינה יוצאה בדינין. מאי טעמא דרבי יוחנן, דכתיב: "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה" למיתה נתן ולא להשבון. רב אדא בר אהבה אמר: אמר קרא: "ויראת מאלהיך" למורא נתן ולא להשבון. רבא אמר: מגופה דקרא נפקא: "מות יומת דמיו בו" הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים, מה שופכי דמים לא נתנו להשבון אף מלוי ברבית לא נתנו להשבון. מאי טעמא דרבי אלעזר, אמר קרא: "וחי אחיך עמך" אהדר לה דניחי בהדך. ורבי יוחנן האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: שנים שמהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם ישתו שניהן ימותו אם ישתה אחד מהן יגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שימותו שניהן ולא יראה אחד במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולמד: "וחי אחיך עמך" חייך קודמים לחיי חברך. "ויראת מאלהיך" תניא: אמר רבי יוסי: בוא וראה כמה סמויות עיניהן של מלוי ברבית, אדם קורא לחברו רשע יורד עמו לחייו, והן מביאין מגלה עדים ולבלר וקלמוס ודיו, וכותבין וחותמים: פלוני כפר באלהי ישראל. "אל תקח מאתו נשך ותרבית" איזהו נשך ואיזהו תרבית, [נשך מלוה סלע בחמשה דינרין, וסאתים חטין בשלש, מפני שנושך. איזהו תרבית,] המרבה בפרות. כיצד, לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטים בשלשים דינרים. אמר לו: תן לי חטי, שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין. אמר לו: הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין, הרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו. הא אם יש לו חיב לתן לו. "כספך" ולא כסף אחרים, "אכלך" ולא אכל אחרים. או "כספך" ולא כסף מעשר, "אכלך" ולא אכל בהמה, כשהוא אומר: "נשך כסף" לרבות כסף מעשר, "נשך אכל" לרבות אכל בהמה.

**רמז תרסו** "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" למה חלקן הכתוב בתרי קראי, לעבר עליו בשני לאוין. תנו רבנן: אין לי אלא נשך בכסף ורבית באכל, נשך באכל מנין, תלמוד לומר: ("לא תשיך) [נשך] אכל", רבית בכסף מנין, תלמוד לומר: "נשך כסף" אם אינו ענין לנשך כסף דהא כתיב "לא תשיך", תנהו ענין לרבית בין בכסף בין באכל. אין לי אלא בלוה, דכתיב: "לא תשיך", במלוה מנין, (תלמוד לומר: "נשך כסף"). נאמר: "נשך" בלוה ונאמר "נשך" במלוה, מה נשך האמור בלוה לא חלקת בין בכסף בין באכל בין בנשך בין בתרבית, אף נשך האמור במלוה לא תחלק בו בין בנשך בין בתרבית בין בכסף בין באכל. מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר: "נשך כל דבר אשר ישך". רבינא אמר: לא נשך באכל ולא תרבית בכסף צריכי קרא. דאי כתב רחמנא: "את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך לא תתן במרבית" כדקאמרת. השתא דכתיב: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" קרי בה הכי: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. והא תנא "נאמר נאמר" קאמר, הכי קאמר: אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גזרה שוה, השתא דכתב קרא גזרה שוה למה, לנשך כל דבר דלא כתיב במלוה. אמר רבא: למה לי למכתב לאו ברבית (כתוב ברמז תר"ו). אמר רבא: למה לי דכתב יציאת מצרים גבי רבית, וגבי משקלות, וגבי ציצית, אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הוא שעתיד לפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית. ואני הוא שהבחנתי וכו', אני הוא שעתיד לפרע ממי שטומן משקלותיו במלח ושוקל בהם. וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. "ובמרבית לא תתן אכלך אני ה' אלהיכם" מכאן אמרו: כל המקבל עליו על מצות רבית מקבל עליו על מלכות שמים. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם מצות רבית. שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים.

"לתת לכם את ארץ כנען". תנו רבנן: לעולם יחזר אדם וידור בארץ ישראל אפלו בעיר שרבה נכרים, ואל ידור בחוצה לארץ אפלו בעיר שרבה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קבל עליו [על] מלכות שמים, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". וכל הדר בארץ ישראל יש לו אלוה. וכי הדר בכל העולם אין לו אלוה, אלא לומר לך: כל מי שאינו דר בארץ ישראל, לא קבל עליו על מלכות שמים. וכן הוא אומר בדוד: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים" ומי אמר לו לעבד אלילים, אלא לומר לך: כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, מעלה עליו הכתוב כאלו עובד אלילים. תנא דבי רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם: "וכפר אדמתו עמו".

מנין שאין אדם רשאי למכר את עצמו ולהניח בפנדתו, ולקח בהן בהמה ולקח בהן כלים ולקח בהן בית, אלא אם כן העני, תלמוד לומר: "כי ימוך ונמכר" אין נמכר אלא לכשיעני. מנין כשתהא קונה, לא תהא קונה אלא עבד עברי, תלמוד לומר: "כי תקנה עבד עברי". ומנין כשיהא נמכר, לא יהא נמכר אלא לך, תלמוד לומר: "ונמכר לך". ומנין כשיהיו בית דין מוכרין אותו לא יהו מוכרין אותו אלא לך, תלמוד לומר: "כי ימכר לך אחיך". "אחיך" נהג בו אחוה. יכול אף הוא ינהג בעצמו אחוה, תלמוד לומר: "עבד". הא כיצד, אתה הוי נוהג בו אחוה, והוא ינהג בעצמו עבדות. "לא תעבד בו עבדת עבד" לא יטיל אחריך בגלטקא. ולא יוליך אחריך כלים לבית המרחץ. דבר אחר: "לא תעבד בו עבדת עבד" בו אי אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד (כתוב ברמז שי"א). "כשכיר" מה שכיר ביומו תתן שכרו, אף זה ביומו תתן שכרו. "כתושב" מה תושב בטוב לו לא תוננו, אף זה בטוב לו לא תוננו. "יהיה עמך" עמך במאכל עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת הדראה, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן. "עד שנת היבל" שלא יכנס בה כלום. "יעבד עמך" שלא ימסר אמנותו לאחר. שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, שלחני לרבים לא יעשה. [רבי יוסי אומר: אם היה אמנותו לפנים מכאן יעשה, אבל רבו לא ילמדנו בתחלה]. אבל אמרו חכמים: מספר לו את שערו, ומכבס לו את כסותו, ואופה לו את עסתו. "ויצא מעמך" שלא תהא אתה בכפר והוא בכרך, אתה בכרך והוא בכפר. "הוא ובניו עמו" מה הוא רבו חיב במזונותיו, אף אשתו ובניו רבו חיב במזונותיהם. יכול אפלו נשא אשה שלא מדעת רבו, תלמוד לומר: "הוא ואשתו ובניו" מה הוא מדעת רבו אף אשתו ובניו מדעת רבו (כתוב ברמז שי"א בפסוק ויצאה אשתו עמו). "ושב אל משפחתו" אמר רבי אליעזר בן יעקב: במי הוא מדבר, אם במוכר עצמו הרי כבר אמור, אם בנרצע הרי כבר אמור, הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו. סלקא דעתך אמינא: מוכר עצמו דלא עבד אסורא, אבל מכרוהו בית דין דעבד אסורא אימא נקנסה, קא משמע לן (כתוב לעיל רמז תרנ"ט בפסוק ושבתם איש אל אחזתו). (רבי אליעזר בר יודן) [אמר רבי אלעזר יודן: ברבי] היה דורש: אין רוצעין אלא במילתא. וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע, מפני שנעשה בעל מום. ויעשה בעל מום, אמר קרא: "ושב אל משפחתו" למחזק שבמשפחתו.

**רמז תרסז** תנו רבנן: "ושב אל משפחתו" למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזקו אבותיו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזקו אבותיו, "ואל אחזת אבותיו" כאבותיו. וכן בגולה, כשהוא אומר "ישוב" לרבות את הרוצח. מאי "וכן בגולה", כדתניא: "ישוב הרוצח אל ארץ אחזתו" לארץ אחזתו הוא שב ואין שב למה שהחזקו אבותיו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזקו אבותיו, גמר "שיבה שיבה" מהתם. "כי עבדי הם" שטרי קודם עליהם ראשון. "אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים" על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים, שלא ימכרו ממכרת עבד. דבר אחר: "לא ימכרו ממכרת עבד" לא יעשם סימטא, ויעמידם על אבן הלקח.

אזהרה לגונב נפשות מנין, רבי יאשיה אמר: "מלא תגנב", רבי יוחנן אמר: מ"לא ימכרו ממכרת עבד". ולא פליגי, מר קא חשיב לאו דגנבה ומר קא חשיב לאו דמכירה. "לא תרדה בו בפרך" לא תאמר לו החם את הכוס הזה ואינו צריך, הצנן הכוס הזה ואינו צריך, עדר תחת הגפן הזה עד שאבוא. שמא תאמר לצרך עצמי אני עושה, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר בו: "ויראת מאלהיך". שמא תאמרו: הואיל ואסרת לנו את כל הדברים האלה, במה נשתמש, תלמוד לומר: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים" מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן תהא אתה מתר לשעבדו, תלמוד לומר: "אשר יהיו לך". "מאת הגוים אשר סביבתיכם" ולא מן הכנענים שבארץ. "מהם תקנו" בניהם ובנותיהם. הן עצמן מנין, תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם". "מהם תקנו עבד ואמה" מקיש עבד לאמה, מה אמה אין לה קדושין אף עבד אין לו קדושין.

"וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" בניהם ובנותיהם. הן עצמן מנין, תלמוד לומר: "מהם תקנו". "וממשפחתם אשר עמכם" מנין לאחד מן האמות שבא על הכנענית וילדה הימנו בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד, תלמוד לומר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו". יכול אף כנעני שבא על אחת מן האמות והוליד [ממנה] בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד, תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" מן הנולדים בארצכם, ולא מן הגרים בארצכם. אמר ריש לקיש: מנין לנכרי שקונה (חברו) [הנכרי] למעשה ידיו, תלמוד לומר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" אתם קונים מהן, ולא הן קונין מכם ולא הן קונין זה מזה. (האי אצטריך לגופה) יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו, אמרת קל וחמר: נכרי ישראל קונה, נכרי נכרי לא כל שכן. ואימא הני מלי בכספא, אבל בחזקה לא, אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון. אשכחן נכרי נכרי, נכרי ישראל מנלן, דכתיב: "וישב ממנו שבי". (וקאמר רחמנא: אתם קונין מהם, אלמא נכרי גופו קנוי). "והיו לכם לאחזה" הרי הוא כאחזה, מה אחזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף העבדים וכו'. "והתנחלתם אתם" אמר רב: בת הנזנת מן האחין מעשה ידיה לעצמה, דכתיב: "והתנחלתם אתם לבניכם" אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם. מגיד, שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. המפקיר עבדו יצא לחרות, וצריך גט שחרור, דגמר "לה לה" מאשה. אבל גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים, קנו עצמן בני חורין. עבדיו דגר כי אשתו, מה אשתו לאחר מיתתו משתלחת בלא גט אף עבדיו משתלחין בלא גט. אי הכי ישראל נמי, אמר קרא: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה". אי הכי גרים נמי, אתם ולא גרים. אמה העבריה נקנית בשטר מנלן, אמר (רב הונא) [עולא]: אמר קרא: "אם אחרת יקח לו" הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת נקנית בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר כו'. ורב חסדא אמר: "לא תצא כצאת העבדים" אבל נקנית כקנין עבדים, ומאי ניהו, שטר. אבל בחזקה לא, דאמר קרא: "והתנחלתם אתם" אותם בחזקה, ולא אחר בחזקה כו'. ומה ראית, מסתברא שטר הוה לה לרבויי שכן מוציא באשות בת ישראל. ורב הונא, "לא תצא כצאת העבדים" שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד. ורב חסדא, אם כן נכתוב קרא "לא תצא כעבדים", מאי "כצאת", שמע מנה תרתי. "והתנחלתם אתם" וגו' הקישן הכתוב לעבד כנעני ולשדה אחזה, מה שדה אחזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. אי מה שדה אחזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל, תלמוד לומר: "לעלם בהם תעבדו". תנו רבנן: כיצד בחזקה, התיר לו מנעלו, הנעיל לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו, הגביהו קנהו (לו). אמר רבי שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום כו'. הבנים נוחלין את האב ולא הבנות, דכתיב: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" ולא לבנותיכם. אלא מעתה "למען ירבו ימיכם" הכי נמי בניכם ולא בנותיכם, ברכה שאני.

מנין למחזק אחריו בנו שהוא בנו, תלמוד לומר: "לבניכם אחריכם".

"לרשת אחזה" הרי הן כאחזה. מה אחזה אין לה אונאה, אף עבדים אין להן אונאה.

"לעלם בהם תעבדו". איזהו סימניה של בוגרת, רבי יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד. אמר שמואל: לא שיעלה הקמט ממש, אלא כל שתחזר ידיה לאחוריה ונראה כמו שיעלה קמט תחת הדד. שמואל בדק באמתה ויהיב לה ארבעה (מאה) זוזי דמי בשתה. שמואל לטעמה, דאמר שמואל: "לעלם בהם תעבדו" לעבודה נתנו ולא לבשת. שמואל מיחד להן. רב נחמן מחליף להן. רב ששת מסר להו לערבאי, ואמר להו: אזהרו מישראל. "לעלם בהם תעבדו" רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חובה. מאי טעמא דרבי ישמעאל, אידי דכתב רחמנא "לא תחיה כל נשמה", אצטריך נמי למכתב "לעלם בהם תעבדו", למישרי אחד מכל האמות שבא על הכנענית וילדה לו בן וכו' (כדלעיל). ורבי עקיבא, מ"מהם תקנו" נפקא, "לעלם בהם תעבדו" למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל "בהם" ולא באחיכם. ורבי עקיבא, [באחיכם] מסיפה דקרא נפקא: "ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך". ור' ישמעאל, אידי דכתב "ובאחיכם" כתב נמי "בהם", לכדתנא: כו' כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. אמר רבא: בהני תלת מלי נחתי בעלי בתים מנכסיהם: דמפקי עבדיהו לחרות, ומסירי נכסיהו בשבתא, ודקבעי סעדתיהו בשבתא בעדן בי מדרשא. שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעדתה בערב שבת ואחת קבעה סעדתה בשבת בזמן מדרש, ושתיהן נעקרו. מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, ושחרר עבדו. והא המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: "לעלם בהם תעבדו", לדבר מצוה שאני. והא מצוה בעברה הוא, מצוה דברבים שאני. רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא הוו מעלו, ומעיל להו בגוהרקא דרבא. אמר לה רבא: שפיר קא עבידת, דתניא: ראיתו שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו, תלמוד לומר: "לעלם בהם תעבדו ובאחיכם". יכול אפלו נוהג כשורה, תלמוד לומר: "איש באחיו לא תרדה בו בפרך". "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו" אין לי אלא איש באיש, איש באשה אשה באיש אשה באשה מנין, תלמוד לומר: "איש באחיו" מכל מקום. "לא תרדה בו בפרך" בו אי אתה רודה בפרך, אבל רודה אתה בבן חורין. "וכי תשיג יד גר ותושב עמך" מי גרם לזה שיעשיר, דבוקו עמך. "ומך אחיך עמו", מי גרם לזה שיעני, דבוקך עמו. "ונמכר לגר" זה גר צדק. "תושב" זה גר אוכל נבלות. "משפחת גר" זה הנכרי, כשהוא אומר "לעקר" להביא את הנמכר לאלילים עצמה. איזהו גר תושב, זה שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבד אלילים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח. אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב, רבי יהודה אומר: זה גר אוכל נבלות. ומיחדין אצלו יין אפלו בעיר שרבה נכרים, ואין מפקידין אצלו יין אפלו בעיר שרבה ישראל, אבל מפקדין אצלו שמן אפלו בעיר שרבה נכרים. יינו כשמנו, ושאר כל דבריו כגוי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה: מתר בשתיה. ושאר כל דבריו כגוי, לתן רשות ולבטל רשות. והתניא: איזהו גר תושב, כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבד אלילים, כי תניא ההיא להחיותו. "אחרי נמכר גאלה תהיה לו" אמר רבי שמעון: דבר זה דרש רבי עקיבא כשבא (מכופרי) [מזפירין]: מנין לגזלו שהוא אסור, שנאמר: "אחרי נמכר גאלה תהיה לו" שלא ימשכנו ויצא. יכול יגלם עליו, תלמוד לומר: "וחשב עם קנהו" ידקדק עם קונהו. גזלו אסור, הפקעת הלואתו מתר. אמר לה אביי לרבא: עבד עברי נמי הפקעת הלואתו היא, רבא לטעמה, דאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי.

**רמז תרסח** אמר רבי שמעון חסידא: גזל הגוי אסור, אבדת גוי מתרת. מנין לגזל שאסור, שנאמר: "ואכלת את כל העמים" בזמן שהן מסורין בידך. אבדת גוי מתרת, דכתיב: "לכל אבדת אחיך" לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי, אימא: הני מילי היכא דלא אתא לידה דלא מחיב לאהדורי בתרה כדישראל, אבל היכא דאתא לידה לגוי נמי ליהדר, אמר רבינא: "ומצאתה" דאתא לידה משמע. בא ואמר לו: הריני הולך למכר, יכול תזקק לו, תלמוד לומר: "אחרי נמכר" אי אתה זקוק לו אלא עד שימכר. "גאלה תהיה לו" מיד, אל תניחהו שיטמע. ומנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, תלמוד לומר: "אחד מאחיו יגאלנו". "דדו" זה אחי אביו, "בן דדו" זה בן אחי אביו, "או משאר בשרו" [מלמד] שהקרוב קרוב קודם. "או השיגה ידו" יד עצמו, "ונגאל" מכל אדם, מה תלמוד לומר: "יגאלנו" שלש פעמים, לרבות כל גאלות שיהו כסדר הזה. בעא מנה רב הונא בר חננא מרב ששת, עבד עברי הנמכר לנכרי, נגאל לחצאין או לא, אמר לה ולאו אמרת התם "ונמכר כלו" ולא חציו, הכי נמי נגאל כלו ולא חציו. בעא מנה רב הונא בר חננא מרב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין. "גאלה גאלה" גמר משדה אחזה, מה שדה אחזה אין נגאל לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין. או דילמא היכא דגלי גלי, היכא דלא גלי לא גלי. אמר לה: ממדרשו של רבי שמואל נשמע שלווה וגואל וגואל לחצאין וגו'. אמר רבי שמעון: מה טעם, לפי שמצינו במוכר שדה אחזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל, הורע כחו שאין לוה וגואל וגואל לחצאין. מקדיש שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל, יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין. האי מוכר בית בבתי ערי חומה נמי, הואיל והורע כחו שאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאל נחלט, יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין. תני חדא: לוה וגואל, ותניא אידך: אינו לוה וגואל. לא קשיא, הא רבנן הא רבי שמעון.

**רמז תרסט** נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת], דכתיב: "ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו" לו ולא לבן, לו ולא (לאח) [לבת]. נמכר לנכרי אינו עובד את הבן, דאמר קרא: "וחשב עם קנהו" ולא עם יורשי קונהו. מכלל דאית לה כו'. גר יורש את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים יורשים כו', אקילו רבנן גבי גר שמא יחזר לסורו. ורבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן: נכרי יורש את אביו, דכתיב: "כי לבני לוט נתתיה ירשה".

"וחשב עם קנהו" עמו הוא מחשב, ואין מחשב עם היורשין. "משנת המכרו לו עד שנת היבל" ואין יוצא בשש. "והיה כסף ממכרו" בכסף הוא נמכר, ואין נמכר לא בתבואה ולא בכלים. מנין שיוצא בגרעון כסף, תלמוד לומר: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאלתו (כתוב ברמז תרס"ד). ההוא גברא דקדיש בשיראי, רבה אמר: לא צריכא שומא. ורב יוסף אמר: צריכא שומא. אי דאמר לה: בכל דהו דכלי עלמא לא צריכא שומא. אי דאמר לה: חמשין ולא שוו חמשין, הא לא שוי. כי פליגי דאמר חמשין ושוי חמשין. רבה אמר: לא צריכא שומא, דהא שוי חמשין. ורב יוסף אמר: צריכא שומא, כיון דאתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה. ואכא דאמרי: בכל דהו נמי פליגי. רב יוסף אמר: שוה כסף ככסף, מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה, דתניא: "מכסף מקנתו" בכסף הוא נקנה, ואינו נקנה בתבואה וכלים. היכי דמי, אילימא דלא מקני בהו כלל, "ישיב גאלתו" אמר רחמנא, לרבות שוה כסף ככסף. אלא דלית בהו שוה פרוטה, מאי איריא תבואה וכלים, אפלו כסף נמי, אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קיצי לא. ואידך, אמר לך: לעולם דלית בהו שוה פרוטה, ולא מבעיא קאמר: לא מבעיא כסף דאי אית בה שוה פרוטה אין, אי לא לא, אבל תבואה וכלים כיון דמקרבא הניתן גמרה ומקניא נפשה, קא משמע לן. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. יתרה עליו אמה העבריה, שהיא קונה עצמה בסמנים. הנרצע נקנה ברציעה. וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון. בכסף מנלן, אמר קרא: "מכסף מקנתו" מלמד שנקנה בכסף. אשכחן עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו דנכרי בכסף, נמכר לישראל מנלן, אמר קרא "והפדה" מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה. אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשה בכסף מקניא נמי בכסף, עבד עברי מנלן, אמר קרא: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" מקיש עבד עברי לאמה העבריה, מה אמה העבריה נקנית בכסף אף עבד עברי נקנה בכסף. מוכר עצמו מנלן, אמר קרא: "וכי תשיג" וי"ו מוסיף על ענין ראשון. נמכר מנה מנה [והשביח] והרי הוא [יפה] ממאתים מאתים, מנין שאין מחשבין אלא ממנה מנה, תלמוד לומר: "מכסף מקנתו". ממאתים ואינו [יפה] אלא ממנה מנה מנין וכו', תלמוד לומר: "כפי שניו ישיב את גאלתו". למדנו, לנמכר לנכרי שנגאל ידו על העליונה. מנין אף נמכר לישראל ונגאל ידו על העליונה, תלמוד לומר: "שכיר שכיר" לגזרה שוה, מה שכיר האמור בנכרי נגאל וידו על העליונה אף שכיר האמור בישראל נגאל וידו על העליונה. "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו" מה שאוכל יאכל, ומה ששותה ישתה. "לא ירדנו בפרך לעיניך" יכול נכנס לביתו לידע מה עושין לו, תלמוד לומר: "לעיניך" אי אתה מצוה אלא לעיניך. מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר. כיצד, השכיר לו את החצר בפחות, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא לך בעשרה סלעים לשנה, ואם של חדש בחדש, סלע לחדש, מתר. מכר לו את השדה ואמר לו: אם עכשו אתה נותן לי, הרי שלך באלף זוז, ואם לגרן, בשנים עשר מנה, אסור. מאי שנא רישא מאי שנא סיפא, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו: שכירות אין משתלמת אלא לבסוף, והאי כיון דלא מטא זמנה למגבי לאו אגר נטר לה משוי הוא דהכי שוי, והאי דקאמר לה: אם מעכשו אתה נותן לי הרי שלך בעשר סלעים, אוזולי הוא דקא מוזיל גביה. סיפא, כיון דזביני נינהו בעי למישקל דמי מהשתא, הלכך אגר נטר הוא ואסור. אמר רבא: דקו בה רבנן בהא מלתא ואוקמוה אקרא: "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו" שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת. תניא: רבי אומר: "אם לא יגאל באלה" באלה נגאל ואין נגאל בשש. שיכול, ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש זה שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש, תלמוד לומר: "באלה" באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש וכו', אמר קרא: "יגאלנו" לזה ולא לאחר. רבי יוסי הגלילי אומר: "באלה" לשחרור, בשאר כל אדם לשעבוד. רבי עקיבא אומר: "באלה" לשעבוד, בשאר כל אדם לשחרור. ובסברא קמפלגי. רבי יוסי הגלילי סבר, מסתברא גאלת אחרים לשעבוד, דאי אמרת לשחרור ממנעי ולא פרקי לה. רבי עקיבא סבר, מסתברא גאלת קרובים לשעבוד, דאי אמרת לשחרור כל יומא אזיל ומזבן נפשה. וחכמים אומרים: הכל לשחרור. מאן חכמים, רבי היא, דמפיק לה האי "באלה" לדרשא אחריתא, ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו. ורבי האי "ויצא בשנת היבל" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: "ויצא בשנת היבל" בנכרי שישנו תחת ידך הכתוב מדבר, או אינו אלא בנכרי שאינו תחת ידך, אמרת: וכי מה אפשר לעשות לו, הא אינו מדבר אלא בנכרי שישנו תחת ידך. "כי לי בני ישראל עבדים" אמר רב: פועל יכול לחזר בו אפלו בחצי היום, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" ולא עבדים לעבדים. "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו.