# פרק כ"א

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/emor/perek-21/

"אמר אל הכהנים". רבי תנחום בר חנילאי פתח: "אמרות ה' אמרות טהרות" וגו'. "אמרות ה' אמרות" אמרות בשר ודם אינם אמרות. בנהג שבעולם, מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קלוסן, אומר להם: למחר אני בונה דימוסיאות מרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, וישן לו ולא עמד, היכן הוא היכן אמרותיו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא: "וה' אלהים אמת", למה, שהוא "אלהים חיים ומלך עולם". "טהרות" מצינו, שעקם הכתוב שתים ושלש תבות בתורה שלא להוציא דבר טמאה מפיו. הדא הוא דכתיב: "מכל הבהמה הטהורה", "מן הבהמה אשר טמאה" אין כתיב כאן אלא וכו' (כדכתוב ברמז נ"ה). כל מה שהקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל בשביל קדשתן וטהרתן, [הוי]: "אמרות ה' אמרות טהרות". "אמר אל הכהנים ואמרת" הרי שני פעמים. משל, למה הדבר דומה, לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר לו המלך: גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ורואה את פני שלא תטמא פלטין שלי. כך הקדוש ברוך הוא גזר על הכהנים הנכנסין לבית המקדש שלא יטמאו למת. לפיכך הוא אומר להם: "לנפש לא יטמא". רבי ברכיה בשם רבי לוי: משל לישראל וכהן שנכפו, ומסר להם הרופא קמע ממחה, והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן. אמר לה אותו כהן: אדונינו רופא, לא לשנינו מסרת כאחד, ומפני-מה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי. אמר לה: זה ישראל הוא ודרכו להלך בין הקברות, אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות, לפיכך אני מצוה את ישראל ומניח אותך. כך, לפי שהעליונים אין יצר הרע מצוי בהן, אמירה אחת דיה להם, שנאמר: "בגזרת עירין פתגמא ו(ב)מאמר קדישין שאלתא", אבל התחתונים שיצר הרע מצוי בהן בשתי אמירות, והלואי יעמדו, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים ואמרת". "יראת ה' טהורה עומדת לעד". אמר רבי לוי: מיראה שנתירא אהרן לפני הקדוש ברוך הוא, זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו ומבני בניו עד סוף כל הדורות. ואיזו, זו פרשת המת. "אמר אל הכהנים". אמר רבי תנחום: שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות. ועל ידי מי נתנו, על ידי שבטו של לוי, שכתוב בו: "כסף צרוף בעליל" וגו', וכתיב: "וטהר את בני לוי" וגו'. "וישב מצרף ומטהר" זו פרשת פרה. "אמר אל הכהנים בני אהרן". מה כתיב למעלה מן הענין, "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני". מה כתיב אחריו, "אמר אל הכהנים" מה ענין זה אצל זה, אלא שצפה הקדוש ברוך הוא שעתיד שאול למלך על ישראל ולהרג את הכהנים ולדרש באוב. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: מלמד, שהראה הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו. והראהו את שאול ואת בניו נופלין בחרב. אמר לפניו: רבונו של עולם, מלך ראשון שיעמד על בניך ידקר בחרב. אמר לו (משה) [הקדוש ברוך הוא]: ולי אתה אומר אמר, "אל הכהנים" שהרג שמקטרגין אותו. אמר רבי יוחנן: כל מקום שהוא אומר "אמר, ואמרת" צריך להדרש. "ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה" "ויאמר ויאמר" למה לי, אמר לה: אם זה הוא מוטב, ואם לאו אמרי שהוא הוא. רבי אבין אמר: עד שלא הכיר בה שהיא יהודית, היה מספר עמה על ידי מתרגמן, משהכיר בה, התחיל הוא לספר עמה. כיוצא בו: "ויגש איש האלהים ויאמר אל (אחאב) מלך ישראל ויאמר כה אמר ה'" "ויאמר, ויאמר" למה לי, אמר לו: כשיפל בן הדד בידך אל תחמל עליו. אמירה שניה אמר לו: הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך, ועכשו אם יפקד "והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". כיוצא בו: "ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר" וגו' הקדוש ברוך הוא אמר למלאך ומלאך אמר לכרוב, אמר: גזר עלי הקדוש ברוך הוא ואני אין לי רשות להכנס לתוך מחצתך, אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים. מיד: "וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים" הפשירן ונתנן לו, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר: [שש שנים] היו עוממות בידו של גבריאל, סבור שישראל עושין תשובה. כיון שלא עשו תשובה, בקש לזרקן ולקעקע ביצתן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: גבריאל, אל תעשה כן, יש בהן בני אדם שעושין צדקה אלו עם אלו, [שנאמר]: "וירא לכרובים תבנית יד [אדם"]. אף כאן: "אמר אל הכהנים ואמרת" אמירה ראשונה למת מצוה יטמא, והשניה לאחרים לא יטמא. "אמר ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים. קטן אוכל נבלות אין מצוין וכו' [כתוב ברמז תקפ"ג].

**רמז תרכז** כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חיבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. בשלמא בל תטמא למתים, דכתיב: "אמר אל הכהנים בני אהרן" ולא בנות אהרן. אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן, דכתיב: "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך" כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומנא לן דליתנהו בהשחתה, איבעית אימא קרא, מדשני קרא בדבורה דאם כן לכתוב קרא "פאת זקנכם" מאי "זקנך" זקנך ולא זקן אשתך. ואיבעית אימא סברא, דהא לית להו זקן. איסי בן יהודה אומר: אף בל יקרחו קרחה נשים פטורות. מאי טעמא דאיסי, דריש הכי וכו' (כתוב למטה ברמז תקצ"ג). "דבר אל בני ישראל, וסמך" בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. "דבר אל בני ישראל, והניף" בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות. "אל בני אהרן, וקמץ" בני אהרן ולא בנות אהרן. "והקריבו בני אהרן" ולא בנות אהרן לקבלת הדם. "והקטירו [אותו] בני אהרן" ולא בנות אהרן. "ומלק, והקטיר" אתקש מליקה להקטרה, [בני אהרן ולא בנות אהרן]. הזית בן עוף בכהנים ולא בכהנות, מקל וחמר מבן צאן: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזיתו, כן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזיתו. מנחת כהנת נאכלת [ומנחת כהן אינה נאכלת], דכתיב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" כהן ולא כהנת. כהנת מתחללת [וכהן אין מתחלל], דאמר קרא: "ולא יחלל זרעו בעמיו" זרעו מתחלל ואין הוא מתחלל. כהנת מטמאה למתים, "בני אהרן" ולא בנות אהרן. כהן אוכל בקדשי קדשים, דכתיב: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה". איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה, דכתיב: "את בתי נתתי". האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה, דכתיב: "וכי ימכר איש את בתו". האיש נסקל ערם ואין האשה נסקלת ערמה, דכתיב: "ורגמו אותו" אותו בלא כסותו [ולא אותה בלא כסותה]. האיש נתלה ואין האשה נתלית, דאמר קרא: "ותלית אותו" ולא אותה. האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה, דאמר קרא: "ונמכר בגנבתו" ולא בגנבתה.

"בני אהרן" יכול חללים, תלמוד לומר: "הכהנים" יצאו חללים. מנין לרבות בעלי מומין, תלמוד לומר: "בני אהרן". "בני אהרן" אף הקטנים. "ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" אין לי אלא למת, מנין לרבות את הדם, תלמוד לומר: "לנפש", ולהלן הוא אומר: "כי הדם הוא הנפש". מנין לרבות את כל הטמאות הפורשות מן המת, תלמוד לומר "ואמרת אלהם" לרבות את הטמאות הפורשות מן המת. "לנפש לא יטמא בעמיו" כל זמן שעמיו שם אין מטמא, [אבל] מטמא הוא למת מצוה. אית דבעי משמעינה מן הדא: "להחלו" להחלו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ואית דבעי משמעינה מן הדא: "כי קללת אלהים תלוי" את שהוא מזהר על קללת השם מזהר על מת מצוה. התיבון: הרי גוי, אלו שמיתתן בתליה, יצא זה שמיתתו בסיף. מנין אתה מרבה סיף שנהרג בו, עץ שנתלה בו, סודר שנחנק בו, תלמוד לומר: "תקברנו". יכול יקברו עמו, תלמוד לומר: "כי קבור תקברנו" קבורה לו וקבורה לעצו. הא כיצד, מעמיק שלשה טפחים שלא תעלה המחרשה. כתיב: "כי אם לשארו", וכתיב: "לא יטמא בעל בעמיו" יש בעל שהוא מטמא ויש בעל שאינו מטמא, מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. אין "שארו" אלא אשתו, שנאמר: "שאר אביך היא". "הקרובה" ולא ארוסה. "אליו" ולא הגרושה. יאמר "לאמו", מה תלמוד לומר "לאביו", ומה לאמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאין מתחלל אינו דין שיטמא לו. אלו כן הייתי אומר: מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין, תלמוד לומר: "לאביו". ויאמר "לאביו", מה תלמוד לומר "לאמו", ומה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו, אמו שהיא ודאית אינו דין שיטמא לה. אלו כן הייתי אומר: מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה, אמו שנתחללה מנין, תלמוד לומר: "לאמו". ויאמר בנו ובתו, מה תלמוד לומר "לאמו ולאביו", ומה אם בנו ובתו שאין חיב בהם בכבודן הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שחיב בהם בכבודן אינו דין שיטמא להם. אלו כן הייתי אומר: "בנו ובתו" (יכול) בנו ובתו הנפלים, תלמוד לומר: "אמו ואביו", מה אמו ואביו בני קימא אף בנו ובתו בני קימא, יצאו נפלים. ויאמר "לבנו", ומה תלמוד לומר "לבתו", מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן, בן אביו חיב במצות למולו ולפדותו ללמדו תורה ללמדו אמנות להשיאו אשה מה שאין כן בבת, בת אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדריה מה שאין כן בבן, הא מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן צריך לומר "לבנו" וצריך לומר "לבתו". ויאמר "לאחיו ולאחותו", ומה תלמוד לומר "לבנו ולבתו", ומה אם אחיו ואחותו שאין חיב בהם במצות הרי הוא מטמא להם, בנו ובתו שהוא חיב בהם במצוות אינו דין שיטמא להם. אלו כן הייתי אומר "אחיו ואחותו" (יכול) אחיו ואחותו מאמו, תלמוד לומר "בנו ובתו" מה בנו ובתו יורשן אף אחיו ואחותו שהוא יורשן, יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשן. ויאמר "לאחיו", מה תלמוד לומר "ולאחתו", אלו כן הייתי אומר מה אחיו בין גדול בין קטן אף אחותו בין גדולה בין קטנה, תלמוד לומר: "ולאחתו הבתולה" קטנה ולא גדולה. אלו אמר "לאחותו" ולא נאמר "אחיו" הייתי אומר מה אחותו קטנה ולא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול, תלמוד לומר: "לאחיו" בין קטן בין גדול. תנו רבנן: אחותו ארוסה רבי יהודה ורבי מאיר אומרים: מטמא לה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין מטמא לה. אנוסה ומפתה דברי הכל אין מטמא לה. מכת עץ אין מטמא לה, דברי רבי שמעון. שהיה רבי שמעון אומר: ראויה לכהן גדול מטמא לה, שאינה ראויה לכהן גדול אין מטמא לה. בוגרת דברי הכל מטמא לה. מאי טעמיהו, רבי יהודה ורבי מאיר דרשי הכי: "ולאחתו הבתולה" פרט לאנוסה ומפתה. יכול שאני מוציא אף מכת עץ, תלמוד לומר: "אשר לא היתה לאיש" מי שהויתה על ידי איש, יצאת מכת עץ שאין הויתה על ידי איש. "קרובה" לרבות את הארוסה. אליו לרבות את הבוגרת. למה לי קרא, והא אמר רבי מאיר: "בתולה" מקצת בתולים משמע, סלקא דעתך אמינא נילף בתולה בתולה מהתם, מה להלן נערה אף כאן נערה, קא משמע לן. ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמיהו, דרשי הכי: "ולאחתו הבתולה" פרט לאנוסה ומפתה ומכת עץ. "אשר לא היתה לאיש" פרט לארוסה. "קרובה" לרבות ארוסה שנתגרשה. "אליו" לרבות את הבוגרת. "הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה", והא אמר רבי שמעון: ראויה לכהן גדול מטמא לה, ושאינה ראויה לכהן גדול אינו מטמא לה, שאני התם דרבי רחמנא "קרובה". אי הכי מכת עץ נמי, "קרובה" אחת ולא שתים. ומה ראית, הא אתעביד בה מעשה והא לא אתעביד בה מעשה. ורבי יוסי, מדשבקה לבר זוגה מכלל דבמכת עץ כרבי מאיר סבירא לה, מנא לה, נפקא לה מ"לא היתה לאיש". והא אפיקתה, חד מ"לא היתה" וחד מ"לאיש". "אליו לרבות הבוגרת", והא אמר רבי שמעון: "בתולה" שלמה משמע, טעמא דרבי שמעון נמי התם דדריש מהכא, מדאליו לרבות את הבוגרת מכלל דבתולה בתולה שלמה משמע.

"לה יטמא" רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חובה. מאי טעמא דרבי ישמעאל, אידי דכתב "אמר אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא" איצטריך למכתב "לה יטמא". ורבי עקיבא, מ"כי אם לשארו" נפקא, "לה יטמא" למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל, לה מטמא ואין מטמא לאבריה. ורבי עקיבא, אם כן נכתב רחמנא "לה", "יטמא" למה לי. ורבי ישמעאל, אידי דכתב "לה" כתב נמי "יטמא", כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

"לה יטמא" מצוה. לא רצה, מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו. "לה יטמא" לודאי הוא מטמא ואין מטמא לספק. "לה יטמא" ואין לאחרים עמה. לא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלקט עצמות פלוני בידי. "לה יטמא" ולא לאברים וכו', אבל מטמא לעצם כשעורה מאביו. רבי יהודה אומר: אין אדם מטמא לעצם כשעורה מאביו, אלא חוזר על עצם כשעורה מאביו. מעשה ביוסף בן פקחין שעלתה נימא ברגלו ונכנס הרופא לחתכו והיה הרופא גורר בה, אמר לה: הנח בה כחוט השערה והודיעני, חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו, קרא לבנו ואמר לו: צא נחוניא בני, עד כאן היית חיב לטפל בי מכאן ואילך צא לך, אין אדם מטמא לאבר מן החי מאביו. וכשבא דבר לפני חכמים אמרו: על זה נאמר: "יש צדיק אבד בצדקו" [הצדיק אבד וצדקו עמו]. אמר רבי חסדא: נקטע ראשו של אביו, אינו מטמא לו. מאי טעמא, אמר קרא: "לאביו" בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. מיתיבי: "לה יטמא" לה הוא מטמא ואין מטמא לאבריה, לפי שאין אדם מטמא לא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר מן המת של אביו. אבל מחזר הוא על עצם כשעורה. מאי "מחזר הוא", לאו למימרא דאי מיחסר פורתא, לא, רבי יהודה היא, דתניא: רבי יהודה אומר: לה מטמא ואין מטמא לאבריה וכו'. והתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב: לה מטמא ואין מטמא לאחר מאבריה, פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרוד רקב. יכול [לא] יטמא לשדרא וגלגלת ולרב בנינה ולרב מנינה, כשהוא אומר "ואמרת" הוסיף הכתוב טמאה אחרת, הא נמי רבי יהודה היא, ורב חסדא דאמר כי האי תנא, דתניא: מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל לרבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים, ואמרו לו: "לאביו" בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. אמר רב הונא: נזיר שהוא עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, חיב. איתיבה אביי לרב יוסף: כהן שהיה מת מנח על כתפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו, יכול יהא חיב, תלמוד לומר: "לא יחלל" מי שאינו מחלל יצא זה שהוא מחלל ועומד. אמר לה: ותיקשי לך מתניתין: היה מטמא למתים [כל היום], ואמרו לו אל תטמא [אל תטמא], חיב על כל אחת ואחת. ואמאי, הא מטמא וקאים, לא קשיא, כאן בחבורין כאן שלא בחבורין. וטמאה בחבורין דאוריתא, והא אמר רבי ינאי: לא אמרו טמאה בחבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא, ואי אמרת דאוריתא מאי שנא, כאן בחבורי אדם באדם, כאן בחבורי אדם במת.

"לא יטמא בעל" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו" מטמא להם בין כשרין בין פסולין, יכול אף לאשתו מטמא בין כשרה בין פסולה, תלמוד לומר: "לא יטמא בעל" יש בעל שמטמא וכו'. יכול אף-על-פי שפרשו מדרכי צבור, תלמוד לומר: "בעמיו" בזמן שעושין מעשה עמיו, ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור. "להחלו" נוהג כמנהג זה הרי הוא חלין. יכול יהא חלין לעולם, תלמוד לומר: "בעמיו להחלו" כל זמן שבעמיו הרי הוא חלין, פרש הרי הוא בקדשתו.

**רמז תרכח** תנו רבנן: "להחלו" עד שעה שימות. רבי אומר: "במותם" יטמא עד (שעה) שימות. מאי ביניהו, אמר רבי יוחנן: משמעות דורשין אכא ביניהו. ריש לקיש אמר: גוסס אכא ביניהו. למאן דאמר מ"להחלו" אפלו גוסס, ולמאן דאמר "במותם" עד שימות אין, גוסס לא. ולמאן דאמר מ"להחלו" הכתיב "במותם", ההוא מבעי לה לכדרבי: במותם אינו מטמא, אבל מטמא בנגיעתם ובזיבתם. ולמאן דאמר "במותם" הא מבעי לה להאי סברא, אם כן לימא קרא "במות", מאי "במותם", שמע מנה תרתי. ולמאן דאמר "במותם" הא כתיב "להחלו", להכי הוא דאתא במי שאינו מחלל יצא זה שהוא מחלל. ולמאן דאמר מ"להחלו", הא מבעי ליה להאי, אם כן לימא קרא "להחל", מאי להחלו, שמע מנה תרתי. מיתיבי: האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפלו מגיד ואפלו גוסס. ולמאן דאמר מ"להחלו" הא קתני דאינו מטמא, לענין טמויי עד דנפקא נפשה, לענין אתחולי הא אתחיל.

**רמז תרכט** "לא יקרחה קרחה" יכול אפלו קרח ארבע וחמש קריחות, לא יהא חיב אלא על אחת מהן, תלמוד לומר: "קרחה" לחיב על כל קרחה וקרחה. "בראשם" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "בין עיניכם למת" יכול לא יהא חיב אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות את כל הראש, תלמוד לומר: "בראשם" לחיב על הראש כבין העינים. אין לי אלא כהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתרות, ישראל שלא רבה בהן מצות יתרות מנין, תלמוד לומר: "קרחה, קרחה" לגזרה שוה, מה כאן חיב על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים, אף להלן חיב על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים. ומה להלן על מת אף כאן על מת. הני ארבע וחמש קריחות היכי דמי, אילימא בחמשה זמני וחמש התראות, פשיטא, ואלא בחדא זמנא בחדא התראה מי מחיב, והתנן: נזיר שהיה שותה יין כל היום כלו אינו חיב אלא אחת. אלא הכא במאי עסקינן דסכינהו לחמש אצבעתה [נשא] ואנחינהו בבת אחת בחמש מקומות, דהוה ליה התראה לכל חדא. וכמה שעור קרחה, פליגי בה תלתא אמוראי: חד אמר: כגריס, וחד אמר: כדי שיראה מראשו, וחד אמר: שתי שערות. אכא דמפיק כגריס ומעיל כעדשה, וסימנהון: בהרת כגריס, מחיה כעדשה. הגוזז שתי שערות בשבת, חיב. וכן לקרחה. רבי אליעזר אומר: אחת. ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחרות שאפלו אחת חיב. ודבר זה אפלו בחל אסור, משום שנאמר: "ולא ילבש גבר שמלת אשה". "ופאת זקנם לא יגלחו" (כתוב בקדושים תהיו על לא תקיפו פאת ראשכם וברמז תקצ"ג).

"ובבשרם לא ישרטו" יכול על חמש שריטות לא יהא חיב אלא אחת. תלמוד לומר: "שרטת" לחיב על כל שריטה ושריטה. יכול הכהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתרות יהו חיבין על כל שריטה ושריטה, אבל ישראל שלא רבה בהן הכתוב מצות יתרות לא יהו חיבין אלא אחת, תלמוד לומר: "שריטה, שריטה" לגזרה שוה, מה שריטה האמורה בכהנים חיבין על כל שריטה ושריטה אף שריטה האמורה בישראל חיבין על כל וכו'. ומה שריטה האמורה בישראל אין חיבין אלא על מת אף שריטה האמורה בכהנים אין חיבין אלא על מת.

קדשים יהיו לאלהיהם" על כרחן. "ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם" להגיד מה גרם. "הם מקריבים" ולא הלויים. "והיו קדש" לרבות בעלי מומין. תניא: רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד חלל, מנין, תלמוד לומר: "קדשים יהיו, ולא יחללו" אם אינו ענין לטמאה דנפקא לן מ"וינזרו", תנהו ענין לטבול יום. אימא תנהו ענין לקרח קרחה ולמשחית פאת זקן, טבול יום דאם עבד במיתה, מנלן, דגמר "חלל, חלל" מתרומה, דפסיל בתרומה מחיל עבודה, דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה.

"אשה זונה". תניא: "זונה" כשמה, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: "זונה" זו מפקרת. רבי מתיא בן יהודה אומר: "זונה" זו אילונית. וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשחררת ושנבעלה בעילת זנות. רבי אלעזר אומר: אפלו פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. אמר רב יהודה אמר רב: לא הזהרו כשרות לנשא לפסולין. מתיב רבין בר רב נחמן: "לא יקחו, לא יקחו" מלמד שהאשה מזהרת על ידי האיש. אמר: כל היכא דהוא מזהר היא נמי מזהרת, וכל היכא דהוא לא מזהר היא נמי לא מזהרת. וכל היכא דהוא מזהר היא נמי מזהרת מהכא נפקא, מדרב יהודה אמר רב נפקא. דתנא דבי רבי ישמעאל: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשין שבתורה, אי מההיא הוה אמינא לאו השוה בכל, אבל לאו שאינו שוה בכל לא. והרי טמאה דלאו שאינו שוה בכל הוא וטמא, דכתב רחמנא "בני אהרן" ולא בנות אהרן, הא לאו הכי הוה אמינא נשים חיבות, מאי טעמא, לאו משום דרב יהודה אמר רב, לא, דגמרינן מ"לא יקחו". אכא דאמרי: קיחה איצטריך לה, סלקא דעתך אמינא לגמר מטמאה, קא משמע לן. העראה דחיבי לאוין דכהנה מנא לן, אתיא "קיחה קיחה". "וחללה" איזהו חללה, שנולדה מן אחד מן הפסולין. "גרושה" אין לי אלא גרושה, מנין לרבות את החלוצה, ודין הוא: ומה אם גרושה שמתרת לחזר למגרש בישראל, פסולה לכהנה, חלוצה שאסורה לחזר לחולץ, אינו דין שתהא פסולה לכהנה. צרה תוכיח, שאסורה לחזר לחולץ וכשרה לכהנה. הפרש, גרושה עשה בה מעשה וחלוצה עשה בת מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה. ואם נפשך לומר "ואשה" לרבות את החלוצה. יכול תהא אף הצרה פסולה מן הכהנה, תלמוד לומר: "ואשה גרושה מאישה" שגרושה מידי אישה ולא שגרושה מידי אשה.

"ואשה גרושה מאישה". את זו דרש רבי אלעזר בן מתיא: הרי שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך (ונשאת) [ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה] מתרת לחזר לראשון, אף-על-פי שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהנה, שנאמר: "ואשה גרושה מאישה" ולא מאיש שאינו אישה. אמר רב: הוה לה לרבי אלעזר בן מתיא למדרש בהאי קרא מרגניתא ודרש בה חספא. מאי מרגניתא, "ואשה גרושה מאישה" אפלו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהנה. אמר לה: הרי את מתרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים. מאי טעמא דרבי אליעזר, אמר קרא: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" אפלו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגרשת. ורבנן, האי "איש" עד שיתירנה לכל איש ואיש. אביי אמר: טעמא דרבי אליעזר מהכא: "ואשה גרושה מאישה" אפלו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהנה, אלמא הוי גיטא. ורבנן, אסור כהנה שאני. "גרושה מאישה לא יקחו" אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין, תלמוד לומר: "ואשה". מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

"לא יקחו, לא יקחו" מלמד שאף האשה מזהרת על האיש. "כי קדוש הוא לאלהיו" הוא ולא מלך, הוא ולא נזיר. מנין שאם אינו רוצה דפנו, תלמוד לומר: וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב" להגיד מה גרם. "קדוש יהיה לך" לרבות בעלי מומין. "כי קדוש אני ה' מקדשכם" להזהיר בית דין על כך. מנין שאם לא רצה כופין אותו, תלמוד לומר "וקדשתו" בעל כרחו. היכי דמי, אילימא דלא נשאת לאחד מעדים ולא קאמרה ברי לי, צריכא למימר דפנו, אלא דנשאת לאחד מעדים ואמרה ברי לי, אלמא מפקינן לה מנה, וקשיא לרב דאמר לא תצא. אסור כהנה שאני. ואי בעית אימא: מאי "דפנו", נמי בעדים. ואיבעית אימא: כשבאו עדים ואחר כך ניסת, ורבי מנחם בר רבי יוסי היא. "וקדשתו" תנא דבי רבי ישמעאל: לכל דבר שבקדשה, לפתח ראשון ולברך ראשון ולטל מנה יפה ראשון.

**רמז תרל** כהן קורא ראשון, אחריו לוי. מנהני מלי, אמר רב מתנה: אמר קרא: "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" אטו לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו, אלא כהן והדר לוי. רבי יצחק נפחא אמר: מהכא: "ונגשו הכהנים בני לוי" אטו לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו, אלא כהן והדר לוי. רב אסי אמר מהכא: "ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". רבי חיא בר אבא אמר מהכא: וקדשתו" לכל דבר שבקדשה, לפתח ראשון ולברך ראשון ולטל מנה יפה ראשון. כל המקדש מחברו קודם לחברו, כהן קודם ללוי, דתנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" לכל דבר שבקדשה וכו'.

"ובת איש כהן כי תחל" יכול אפלו חללה את השבת, תלמוד לומר: "לזנות" בחלולין שבזנות הכתוב מדבר. יכול אפלו פנויה, נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה" מה להלן זנות עם זקת הבעל אף כאן וכו'. או אינו אלא "אביה" להוציא את כל האדם, כשהוא אומר "אביה היא מחללת" הרי כל אדם אמור, הא מה אני מקים "אביה", נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה", מה להלן זנות עם זקת הבעל אף כאן זנות עם זקת הבעל. אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה, נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפלו הזקינה מנין, תלמוד לומר: "ובת כהן" מכל מקום. אין לי אלא שנשאת לכהן, נשאת ללוי לישראל לגוי לחלל לנתין ולממזר מנין, תלמוד לומר: "ובת איש כהן" אף-על-פי שאינה כהנת. היא בשרפה ואין בועלה בשרפה. רבי אליעזר אומר: את אביה בשרפה ואת חמיה בסקילה. אמר מר: "יכול אפלו חללה שבת" בת סקילה היא, אמר רבא: הא מני רבי שמעון היא, דאמר: שרפה חמורה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואחמיר רחמנא בכהני דרבי בהן מצות יתרות תדון בשרפה, קא משמע לן. "יכול אפלו פנויה" הא "לזנות" כתיב, כדרבי אלעזר, דאמר פנוי הכא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. "או אינו אומר אביה אלא להוציא כל אדם" [אלא] מאי ניהו, שזנתה מאביה, מאי איריא בת כהן אפלו בת ישראל נמי, דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה, הנה" אתיא "זמה, זמה", איצטריך, סלקא דעתך אמינא לאפוקי מדרבא, קא משמע לן. אין לי אלא שניסת לכהן [ניסת ללוי לישראל לגוי לחלל לנתין ולממזר מנין] תלמוד לומר "ובת איש כהן" אף-על-פי שאינה כהנת משום דאינסיבא להני לאו בת כהן היא, [ותו], מידי כהנת לכהן כתיב, סלקא דעתך אמינא "כי תחל" אמר רחמנא, הני מלי היכא דקא מתחלא השתא אבל הא כיון דאתחלא וקימא מעקרא, דאמר מר: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" שנבעלה לפסול לה פסלה, ללוי ולישראל נמי "ושבה אל בית אביה כנעוריה" מכלל דכי איתא גבה לא אכלה, אימא לא תדון בשרפה, קא משמע לן. "רבי אליעזר אומר את אביה בשרפה ואת חמיה בסקילה" מאי "את אביה ואת חמיה", אילימא את אביה מאביה חמיה מחמיה, מאי איריא בת כהן אפלו בת ישראל נמי בתו בשרפה וכלתו בסקילה, אלא "את אביה" ברשות אביה, "ואת חמיה" ברשות חמיה. כמאן, [אי] כרבנן, הא אמרי נשואה יצתה לשרפה ולא ארוסה. אי כרבי שמעון, האמר אחת ארוסה ואחת נשואה לשרפה יצאה. אי כרבי ישמעאל, האמר ארוסה יצאת לשרפה ולא נשואה, את חמיה חנק הוא, שלח רבין משמה דרבי יוסי בר חנינא: כך היא הצעה של משנה: לעולם כרבנן, והכי קאמר: כל שהיא למטה ממיתת אביה, ומאי ניהו, נשואה בת ישראל, דאלו נשואה בת ישראל בעלמא בחנק הכא במיתת אביה בשרפה. וכל שהיא למעלה ממיתת אביה, ומאי ניהו, ארוסה בת ישראל, דאלו ארוסה בת ישראל בעלמא בסקילה הכא במיתת חמיה בסקילה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה כדשלח רבין. אמר רב יוסף: הלכתא למשיחא. אמר לה אביי: אלא מעתה שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא, אלא דרש וקבל שכר, הכא נמי דרש וקבל שכר. תניא: "ובת כהן כי תחל לזנות" בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר. או אינו אלא אפלו נשואה, תלמוד לומר: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" הכל היו בכלל "הנואף והנואפת", הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשרפה, מה כשהוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשרפה ארוסה ולא נשואה. זוממיה בכלל מיתת בועלה, משום "ועשיתם לו כאשר זמם" וכו', דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אחת ארוסה ואחת נשואה יצתה לשרפה, יכול אפלו פנויה, נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה", מה להלן זנות עם זקת הבעל אף כאן זנות עם זקת הבעל. אמר לה רבי ישמעאל: אי מה להלן נערה והיא ארוסה, אף כאן נערה והיא ארוסה, אמר לו רבי עקיבא: ישמעאל אחי, "בת ובת" אני דורש. אמר לו: וכי מפני שאתה דורש "בת ובת" נוציא לזו בשרפה, אם בת משמע להביא את הנשואה הביא את הפנויה, ואם [משמע להוציא את הפנויה הוציא את הנשואה]. ור' עקיבא, אהני גזרה שוה להוציא את הפנויה ואהני בת ובת לרבות את הנשואה. ורבי ישמעאל סבר מדאמר לה "בת ובת" הדר בה מגזרה שוה. ורבי ישמעאל, האי "בת ובת" מאי דריש בה, מבעי לה לכדתני אבוה (דרבי) [דשמואל בר] אבין: לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים בין תמימים לבעלי מומין יכול נחלק בבנותיהן, תלמוד לומר "בת ובת". ורבי עקיבא, מ"הם מקריבם והיו קדש" נפקא. ורבי ישמעאל, אי מהתם הוה אמינא הני מלי אינהו אבל בנתיהו לא קא משמע לן. ורבי ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש בה, מבעי לה לכדתניא: שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו בזיון, [אומר]: ארור שזו ילד ארור שזו גדל ארור שזו יצאת מחלציו. אמר רבי אשי: כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפלו לרשיעא בר צדיקא, כמאן: כי האי תנא. תנו רבנן: "ובת איש כהן כי תחל לזנות" רבי אומר: תחלה, וכן הוא אומר: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו". מאי קאמר, אמר רב הונא ברה דרב יהושע: רבי כרבי ישמעאל סבירא לה דארוסה יצתה לשרפה ולא נשואה, והכי קאמר: אם תחלת ביאתה בזנות בשרפה ואידך בחנק, ומאי "וכן", כי התם, מה התם בתחלת ביאה משתעי קרא הכא נמי בתחלת ביאה משתעי קרא. אמר לה רב ביבי בר אביי: מר לא אמר הכי, ומנו, רב יוסף: רבי (יהודה) כרבי מאיר סבירא לה, דאמר נשאת לאחד מן הפסולים מיתתה בחנק, והכי קאמר: אם תחלת אחלתא בזנות בשרפה, ואידך בחנק, ומאי "וכן", סימנא בעלמא.

"ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף". אמר רב מתנה: בפתילה של אבר, דכתיב: "באש תשרף" לרבות כל שרפה הבאה מחמת האש, וכל שכן אש. ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה, גמר "שרפה שרפה" מבני אהרן, מה להלן שרפת נשמה וגוף קים אף כאן. ונעביד לה חמי האור, אמר רבי נחמן [אמר רבה בר אבוה]: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה. והשתא דנפקא לן מדרב נחמן, גזרה שוה למה לי, אי לאו גזרה שוה הוה אמינא שרפת נשמה וגוף קים לאו שרפה היא, ואי משום דרב נחמן נקיף ונפיש לה חבילי זמורות ונקלה כי היכי דלימות לעגל, קא משמע לן. אלא "באש" למה לי, למעוטי אבר (מעירקו) [מעקרו]. וכל היכא דכתיב "באש" לרבות כל שרפה הבאה מחמת האור הוא, והכתיב "ושרף אותו על עצים באש", ותניא: "באש" ולא בסיד רותח, התם "באש תשרף", לבסוף כתיב שרפה, לרבות כל שרפה הבאה מחמת האש, הכא כתיב "ושרף אותו על עצים באש" אמר רחמנא: באש אין, מידי אחרינא לא. התם נמי כתיב "על שפך הדשן ישרף", ההוא מבעי ליה לכדתניא: "ושרף" אף-על-פי שאין שם דשן, "ישרף" אף-על-פי שהצית האש ברבו.

**רמז תרלא** כתיב: "ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו, וישב ישראל בשטים". רבי עקיבא אומר: כל פרשה שסמוכה לחברתה למדה הימנה. רבי מאיר אומר: פרשיות הרבה סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. כיוצא בדבר אתה אומר: "הן בני ישראל לא שמעו אלי", אמר לה המקום: "ושמעו לקולך". כיוצא בו אתה אומר: "ובת איש כהן כי תחל לזנות" וגו', והכהן הגדול מאחיו" וכי מה ענין זה לזה, אלא אף הוא נשרף. משל, למה הדבר דומה: לקטרון שהשלים שניו ולא שמש פולימרכוס שלו אלא ברח והלך לו. שלח המלך והביאו וחיבו לקטע את ראשו. עד שלא יצא להרג אמר המלך: מלאו לו מדה של דינרי זהב והוציאוהו לפניו. אמרו לו: אלו עשית כדרך שעשו חבריך היית נוטל מדה של דינרי זהב ונפשך שלך, עכשו אבדת את נפשך ואבדת את ממונך. כך, בת כהן שזנתה יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה: אלו עשית כדרך שעשו אמותיך זכית שיצא ממך כהן גדול כיוצא בו, ועכשו אבדת את עצמך ואבדת את כבודך. לכך נאמר: "ובת איש כהן, והכהן הגדול מאחיו". כיוצא בו אתה אומר: "כי אתם לא עמי", ואומר: "והיה מספר בני ישראל" וכי מה ענין זה לזה, משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר סופר לבא ולכתב לה גט, עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו. אמר המלך: אפשר שיוצא סופר זה מכאן חלק, אלא אמר לו: בוא וכתב שאני כופל לה כתבתה. לכך נאמר: "כי אתם לא עמי, והיה מספר בני ישראל". כיוצא בו אתה אומר: "תאשם שמרון כי מרתה באלהיה", ואומר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך" וכי מה ענין זה אצל זה, משל, למה הדבר דומה, למדינה שמרדה על המלך. שלח המלך פולימרכוס אחד להחריבה. היה אותו פולימרכוס בקי ומישב, אמר להם: טלו לכם ימים, ואם לאו הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה. לכך נאמר: "תאשם שמרון, שובה ישראל".

למה נקרא שמו "כהן גדול", שהוא גדול בחמשה דברים: בנוי, בכח, בעשר, בחכמה, ובשנים. בנוי שהוא נאה מאחיו. בכח שיהא גבור [בכח]. בוא וראה: אהרן הניף את הלויים, עשרים ושנים אלף ביום אחד. כיצד היה מניף אותם, מוליך ומביא מעלה ומוריד. בעשר שאם לא היה עשיר, אחיו הכהנים מעשירין אותו. מעשה בפינחס הסתת שמנוהו כהן גדול, ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים, ולא הניחוהו ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב. מנין שאם אין לו אחיו מגדלין אותו, שנאמר: "והכהן הגדול מאחיו". ולא כהן גדול בלבד, אלא המלך כיוצא בו. וכן אתה מוצא בדוד המלך, כשהלך להלחם עם גלית הפלשתי, אמר לו שאול: "לא תוכל ללכת אל הפלשתי" וגו'. אמר לו דוד: "רעה היה עבדך וגו'. [אמר לו שאול: ומי אמר לך שאתה יכול להרג אותו, מיד השיבו דוד: "ה' אשר הצילני" וגו']. מיד: "וילבש שאול את דוד מדיו", וכתיב בשאול: משכמו ומעלה גבה מכל העם", כיון שהלבישו וראה שהם עשויין לו, מיד הכניס בו עין הרע. כשראה דוד שהלבין פני שאול, אמר לו: "לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי". הא למדת, שאפלו היה אדם קצר וימנה מלך, נעשה ארך. למה, שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה, היה משבח יותר מאחיו. אמר דוד: בשמן המשחה שנמשחתי, בו אני שמח, שנאמר: "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכן לבטח".

"והכהן הגדול מאחיו" שיהא גדול מאחיו בנוי, בכח, בעשר, [בחכמה], ובמדה. אין לו, מנין שיגדלוהו משל אחיו, [תלמוד לומר]: "והכהן הגדול מאחיו" שיגדלוהו אחיו. אמרו עליו על פינחס איש חבתה שעלה גורלו להיות כהן גדול, והלכו אליו גזברין ואמרכלים ומצאוהו כשהוא חוצב ומלאו לו את המחצב דינרי זהב. אמר רבי חנינא בן גמליאל: וכי סתת היה, והלא חתננו היה ומצאוהו כשהוא חורש, כמה שנאמר באלישע: "שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר". ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדם רבי אמי וזכה בה. והיכי עביד הכי, והתניא: "ונתן" ולא שיטל מעצמו, רבי אמי נמי לעניים זכה. ואיבעית אימא אדם חשוב שאני. דתניא: "והכהן הגדול מאחיו" וכו' גדלהו משל אחיו. תנו רבנן: "והכהן הגדול מאחיו" זה כהן גדול. "אשר יצק על ראשו שמן המשחה" זה משוח מלחמה. "ומלא את ידו ללבש את הבגדים" זה מרבה בגדים. על כלן הוא אומר: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם ועל כל נפשת מת לא יבא". יכול יהו מקריבין אונן, תלמוד לומר: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" ולא על חברו. ואחר שחלקו הכתוב יכול לא יהא מצוה על הבתולה, תלמוד לומר: "והוא אשה בבתוליה יקח", אחר שחלק הכתוב רבה, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, מחמת מומו מנין, תלמוד לומר: "והוא". בעא מנה רבא מרב נחמן: משיח שנצטרע מהו באלמנה, [מידחי דחי או מיפטר פטור], לא הוה בידה. יתיב רב פפא וקא מבעיא לה, אמר לה הונא ברה דרב נחמן לרב פפא: תנינא: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, מחמת מומו מנין, תלמוד לומר: "והוא". קם נשקה על רישה ויהב לה ברתה. "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו" שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה, נמשח שבעה ונתרבה יום אחד נמשח יום אחד ונתרבה שבעה נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד מנין, ואפלו שעה אחת [מנין], תלמוד לומר: "אשר יצק על ראשו שמן המשחה" ואפלו יום אחד, "ללבש את הבגדים" ואפלו שעה אחת. אלו נאמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרם" הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר, תלמוד לומר: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם" שאינו בפריעה ובפרימה כל עקר, דברי רבי יהודה בן בתירא. (רבי שמעון) [רבי ישמעאל] אומר אינו פורם כדרך בני אדם פורמין אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה. אמר רב: למטה למטה ממש, למעלה למעלה ממש. ושמואל אמר: למטה למטה מקמי שפה, וזה וזה בצואר.

"ועל כל נפשת מת לא יבא" במה הכתוב מדבר, אם ברחוקים, קל וחמר הוא: ומה כהן הדיוט שהוא מטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא מטמא לרחוקים, אלא בקרובים הכתוב מדבר. "לאביו" לאביו אינו מטמא, אבל הוא מטמא למת מצוה. "ולאמו" לגזרה שוה לכדרבי. במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם. ואין לי אלא נזיר, כהן גדול מנין, אמרת: לא יאמר אמו בכהן גדול, שאין תלמוד לומר שהרי קל וחמר הוא: ומה אם במקום שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול מטמא לאמו, מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אינו דין שאין כהן גדול מטמא לאמו. אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר "אמו" בכהן גדול, מפנה להקיש ממנו לגזרה שוה: נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול, מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם אף אמו האמור בכהן גדול במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם. תניא: רבי עקיבא אומר: מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שהוא מטמא באהל, שנאמר: "ועל כל נפשת מת לא יבא" שתי נפשות ושעור אחד. "לא יבא ולא יטמא" חיב בלא יבא וחיב בלא יטמא. אין לי אלא כהן גדול שחיב בלא יבא וחיב בלא יטמא, מנין לכהן הדיוט שחיב בלא יטמא, תלמוד לומר: "לא יטמא, לא יטמא" לגזרה שוה, מה "לא יטמא" האמור בכהן גדול חיב בלא יבא וחיב בלא יטמא, אף "לא יטמא" האמור בכהן הדיוט חיב בלא יבא וחיב בלא יטמא.

"לאביו ולאמו לא יטמא" אבל מטמא הוא למת מצוה. "ומן המקדש לא יצא" לא יצא עמהם אבל יוצא הוא אחריהם. כיצד, הם נכסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה, יוצא עמהם עד פתח העיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו יוצא כל עקר, שנאמר: "ומן המקדש לא יצא". שפיר קאמר רבי יהודה, אמר לך רבי מאיר: אי הכי לביתו נמי לא, אלא הכי קאמר: "ומן המקדש לא יצא" מקדשתו לא יצא, וכיון דאית ליה הכרא לא אתי למנגע. ורבי יהודה, אגב מררה דלמא מקרי ואתי ונגע. אונן אינו במיתה אלא באזהרה, דכתיב: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" הא אחר שלא יצא חלל. אמר לה רב אחא לרבא: ונילף חלול חלול מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה, מי כתיב בגופה, מכללא הוא דאתי, הוי דבר הבא מן הכלל ואין דנין אותו בגזרה שוה. מנין שאם עבד עבודתו כשרה, תלמוד לומר: "ולא יחלל את מקדש אלהיו" הא כהן הדיוט שעבד [אונן], עבודתו פסולה. "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו". אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרבה בגדים מנין, תלמוד לומר: "כי שמן משחת אלהיו עליו אני ה'" להגיד מה גרם. "הוא" ולא נזיר, "הוא" ולא מלך, "הוא" לרבות כהן משוח מלחמה. "אשה בבתוליה יקח" פרט לבוגרת שכלו בתוליה. רבי אליעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת.

"והוא אשה בבתוליה יקח" פרט לבוגרת שכלו בתוליה, דברי רבי מאיר. רבי אליעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת. רבי מאיר סבר, "בתולה" אפלו מקצת בתולה משמע, "בתוליה" עד דאכא כל בתוליה, "בבתוליה" כדרכה אין שלא כדרכה לא. ורבי אלעזר ור' שמעון סברי "בתולה" בתולה שלמה משמע, "בתוליה" ואפלו מקצת בתוליה, "בבתוליה" עד שיהו כל בתוליה קימין, בין כדרכה בין שלא כדרכה. ארס את האלמנה ונתמנה כהן גדול יכנס, דכתיב: "אשה". קדש את הקטנה ובגרה תחתיו לא יכנס, הא אשתני גופה. תני תנא קמה דרב ששת: כל שהוא ב"יקח" הרי הוא ב"לא יקח" כל שאינו ב"יקח" אינו ב"לא יקח", פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה. תניא: לא יאמר גרושה ותיתי בקל וחמר מכהן הדיוט: השתא לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול מיבעיא, למה נאמר, לומר לך, כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט, כך חלוקה אלמנה גרושה וחללה זונה בכהן גדול. "חללה" אין חלל אלא מאסור כהנה. "זונה" נאמר כאן "זונה" ונאמר להלן "זונה", מה כאן זרעו חלין אף להלן זרעו חלין. אמר רב אשי: הלכך כהן הבא על אחותו, זונה משוי לה, חללה לא משוי לה. חזר ובא עליה עשאה חללה. אמר רב יהודה: כהן גדול באלמנה לוקה שתים: אחת משום "לא יקח", ואחת משום "לא יחלל". ולילקי נמי משום "לא יחלל זרעו, בשלא גמר ביאתו. אלמנה וגרושה לוקה שני שמות על זה ושני שמות על זה. [והתניא]: "גרושה" אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין, תלמוד לומר: "אשה", מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. אמר אביי: קדש לוקה משום "לא יקח", בעל [לוקה] משום "לא יחלל". רבא אמר: בעל לוקה, לא בעל אינו לוקה. מאי טעמא "לא יקח", משום "לא יחלל". ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה, "להיות לו לאשה" אמר רחמנא, והא ליכא. ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קדש שלוקה, "ולא יחלל זרעו" אמר רחמנא, והרי חלל. ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה, דרך הויה אסרה תורה. תנו רבנן: "אלמנה לא יקח" בין אלמנה מן הארוסין בין מן הנשואין. פשיטא, מהו דתימא נילף אלמנה מתמר, מה להלן מן הנשואין אף כאן מן הנשואין, קא משמע לן. ואימא הכי נמי, דומיא דגרושה, מה גרושה בין מן הארוסין בין מן הנשואין אף אלמנה. אנוסת חברו ומפתת חברו לא ישא. ואם נשא רבי אליעזר אומר: הולד חלל. וחכמים אומרים: הולד כשר. קמיפלגי ביש חלל מחיבי עשה, רבי אליעזר בן יעקב סבר יש חלל מחיבי עשה ורבנן סברי אין חלל מחיבי עשה. מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח", וכתיב: "ולא יחלל זרעו" אכלהו. ורבנן, "אלה" הפסיק הענין. ורבי אליעזר, "אלה" למעוטי נדה. אמר אביי: כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי. ורבא אמר לא מהני מידי, והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. והרי אלמנה לכהן גדול דרחמנא אמר "אלמנה וגרושה לא יקח", ותנן: כל מקום שיש קדושין עם עברה הולד הולך אחר הפגום. ואיזו, זו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. אמר לך רבא: שאני התם דכתיב "ולא יחלל זרעו" שני חלולין, אחד לזרעו ואחד לאלמנה. ולאביי, נימא קרא "לא יחל" מאי "לא יחלל", אחד לו ואחד לה. ויאמר "אלמנה", מה תלמוד לומר "גרושה", ומה אם אלמנה שמתרת לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול, גרושה שאסורה לכהן הדיוט אינו דין שתהא אסורה לכהן גדול. אלו כן הייתי אומר אלמנה שמתרת לכהן הדיוט זרעו הימנה חלין, גרושה שאסורה לכהן הדיוט זרעו הימנה ממזר, תלמוד לומר "גרושה לא יחלל". או [אלו] נאמר "גרושה" ולא נאמר "אלמנה", הייתי אומר גרושה שאסורה לכהן הדיוט זרעו הימנה חלין אלמנה שמתרת לכהן הדיוט זרעו הימנה כשר, תלמוד לומר: "אלמנה לא יחלל, גרושה לא יחלל" באתה אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה. "וחללה" אי זו היא, שנולדה מאחד מן הפסולין. "זונה" מה תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא כהן גדול שעושה זרעו מכל פסולות ממנו חלין, כהן מנין, תלמוד לומר: "זונה, זונה" לגזרה שוה: מה זונה האמורה בכהן גדול עושה זרעו מכל פסולות ממנו חלין, אף זונה האמורה בכהן הדיוט עושה זרעו מכל פסולות ממנו חלין. "את אלה לא יקח" אלה לא יקח ולא יחלל, ואין זרעו מן הנדה חלין. והלא דין הוא: ומה אם אלו שאין חיב על ביאתן כרת זרעו מהן חלין, נדה שחיב על ביאתה כרת אינו דין שזרעו ממנה חלין. תלמוד לומר: "את אלה ולא יחלל", ואין זרעו מן הנדה חלין. שאלה זו שאל רבי יוסי איש טבריא לפני רבן שמעון בן גמליאל: אמר לו: ומה אם אשתו שאינו אסור בה אסור בבתה, אשת איש שאסור בה אינו דין שיהא אסור בבתה. אמר: לו צא והתר לי כהן גדול שכתב בו "כי אם בתולה" וגו', ואני אפרנס לך את ישראל. אין דין יכול לעקר אות אחת מן התורה. "כי אם בתולה" מלמד שהוא מצוה על הבתולה. "מעמיו" להביא את בת גירת עמונית שתהא כשרה לכהנה. "יקח אשה" מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר ארס האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנס, תלמוד לומר: "יקח אשה". מעשה ביהושע בן גמלא שקדש את מרתא בת ביתוס, ומנהו המלך להיות כהן גדול, וכנסה. יכול אפלו עשה מאמר ביבמתו [יכנס], תלמוד לומר: "יקח אשה" ולא יבמה. "בתולה" יכול קטנה, תלמוד לומר: "אשה". אי "אשה" יכול בוגרת, תלמוד לומר: "בתולה". הא כיצד, יצאה מכלל קטנות ולכלל בוגרת לא באתה. אין "בתולה" אלא נערה, וכן הוא אומר "והנערה טובת מראה מאד בתולה". תני רבי זכאי קמה דר' יוחנן: "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" להביא גיורת מכנה שכשרה לכהנה. אמר לו: אני שניתיו "עמיו מעמיו" להביא בתולה הבאה משני עממין ואת אמרת [גיורת] מכנה ותו לא. מאי שני עממין, אילימא עמוני שנשא עמונית, מאי שנא עממין דזכרים אסורין ונקבות מתרות, הינו גירת מכנה, אלא בעמוני שנשא בת ישראל. "ולא יחלל זרעו". כהנת מתחלל כהן אינו מתחלל, שנאמר: "ולא יחלל זרעו" זרעו מתחלל ואין הוא מתחלל. ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהנה. מנא הני מלי, אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר כאן "ולא יחלל זרעו בעמיו" ונאמר להלן "לא יטמא בעל בעמיו, זכרים ולא נקבות. אלא מעתה בתו של כהן גדול תשתרי, מי כתיב "לא יחלל בנו", לא יחלל זרעו כתיב, בת בנו תשתרי, כתיב: "ולא יחלל זרעו" מקיש זרעו לו, מה הוא בתו אסורה אף בנו נמי בתו אסורה. בת בתו תתסר, אם כן גזרה שוה מאי אהני לה. "לא יחלל" אין לי אלא זרעו, היא עצמה מנין, אמרת קל וחמר: ומה זרעו שלא עבר עברה מתחלל, היא שעברה עברה אינו דין שמתחללת. הוא עצמו יוכיח שעבר עברה ואין מתחלל. מה להוא שכן אין מתחלל בכל מקום, תאמר בהיא שמתחללת בכל מקום. ואם נפשך לומר, אמר קרא: "לא יחלל" זה שהיה כשר ונתחלל. אמר אביי: זונה נכרית אתננה אסור, גמר "תועבה, תועבה" מעריות: מה עריות לא תפסי בהו קדושין אף זונה בהך דלא תפסי קדושין. כהן הבא עליה אינו לוקה משום "לא יחלל זרעו", "זרעו" אמר רחמנא והאי לאו זרעו הוא. זונה ישראלית אתננה מתר, דהא תפסי בה קדושין. וכהן הבא עליה לוקה משום "לא יחלל זרעו" דהא זרעו הוא. ורבא אמר: אחת זונה נכרית ואחת זונה ישראלית אתננה אסור, וכהן הבא עליה לוקה עליה משום זונה. מאי טעמא, ילפינן מהדדי: מה זונה ישראלית בלאו אף זונה נכרית בלאו, ומה אתנן נכרית אסור אף אתנן ישראלית אסור. "בעמיו" להביא את בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהנה. רבי יהודה אומר: בת גר זכר כבת חלל זכר. "כי אני ה' מקדשו" להגיד מה גרם.

"איש מזרעך לדורותם" מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה: קטן פסול לעבודה אפלו תם. ומאימתי הוא כשר לעבודה, משיביא שתי שערות אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבד עד שיהא בן עשרים. "אשר יהיה בו מום" אין לי אלא שנולד בו מום לאחר הדבור כזיבה וכנגעים, נולד בו מום לפני הדבור מנין תלמוד לומר: "אשר בו מום". אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום (מאמו) [נולד בעל מום ממעי אמו מנין], בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין, תלמוד לומר: "אשר בו מום". "להקריב לחם אלהיו" אין לי אלא תמידין שנקראו לחם, שנאמר: "את קרבני לחמי". מנין לרבות שאר קרבנות צבור, תלמוד לומר שוב: "לחם". מנין לרבות את הדם, תלמוד לומר: "להקריב", ולהלן הוא אומר: "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו". מנין אמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים, תלמוד לומר: "לא יקרב להקריב לחם אלהיו". מנין הקמץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, תלמוד לומר: "לא יקרב להקריב לחם אלהיו". מנין היציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות וההזאות, תלמוד לומר: "לא יקרב להקריב לחם אלהיו". יכול יהא חיב על כלם, תלמוד לומר: "לחם" מה לחם מיחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינן משום עבודה. "אשר בו מום" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "זרע אהרן", אין לי אלא זרעו של אהרן, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר: "כי כל איש אשר בו מום". אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, בעל מום ממעי אמו מנין, תלמוד לומר: "אשר בו מום". "עור" בין סומא בשתי עיניו בין סומא בעינו אחת. חורור קבוע והמים הקבועים מנין, תלמוד לומר: "איש עור". "פסח" בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת. רגלו חלולה ועקמה ודומה למגל, מנין, תלמוד לומר "או פסח". "חרום" שחטמו שקוע. חטמו סולד חטמו בלום, מנין, תלמוד לומר: "או חרום". רבי יוסי אומר: אין "חרום" אלא הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו: הפלגת, אף-על-פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת. "שרוע" שנשמטה ירכו. פקה יוצא מגודלו, עקבו יוצא לאחוריו, פרסותיו רחבות כשל אוז, מנין, תלמוד לומר: "או שרוע". "שבר רגל, אין לי אלא שנשברה רגלו, הקישן והקולבן והעוקלן מנין, תלמוד לומר: "או איש אשר יהיה בו שבר רגל". "שבר יד" אין לי אלא שנשברה ידו, אצבעותיו מרכבות זו לזו מנין וכו'. קלוטות למטה מן הפרק כשר, למעלה מן הפרק פסול. חתך הבשר מנין, תלמוד לומר: "או שבר יד". היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פוסל, ואם לאו כשר. "גבן" שיש לו גבינים הרבה. אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד מנין, תלמוד לומר: "או גבן". רבי דוסא אומר: כל שגביניו שוכבים. רבי חנניא אומר: "גבן" שיש לו שני גבין ושתי שדראות. "או דק או תבלל" אמר רבה בר בר חנה: סח לי יאשיה דמן אושא: "דק" שהוא משקע הרי זה מום, צף אינו מום. דק לבן משקע אינו מום, צף הרי זה מום. וסימניך: ברקא. "תבלל" לבן הפוסק את הסירא ונכנס בשחור. שחור הנכנס בלבן אינו מום. אין מומין בלבן, והא תניא: הרי זה מום, הא מני רבי יוסי היא, דרבי יוסי אומר: לבן שנכנס בשחור הרי זה מום וכו'. אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי, "יצא מחלב עינמו", תרבא דעינא אקרי, עינא סתמא לא אקרי. ורבי מאיר מאי טעמא, אמר רבא: מה לשון תבלל, דבר המבלבל בעין.

"או תבלל בעינו" "בעינו" כל מה שבעינו. מכאן אמרו: שתי עיניו למעלה, שתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העליה כאחת, או שהיה מדבר עם חברו ואחר אומר: לי רואה.

"עור" בין סומא בשתי עיניו וכו'. אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא "איש עור, דק, תבלל בעינו", צריכא. דאי כתב רחמנא "עור" משום דליתנהו [כלל], אבל חורור והמים הקבועין דאיתנהו [בה] אימא לא, כתב רחמנא "איש". ואי כתב רחמנא "איש" דלא קא חזי כלל, אבל מחסרתא לא, כתב רחמנא "דק". ואי כתב רחמנא "דק" משום דמחסרן, אבל מבלבליתא לא, כתב רחמנא "תבלל". ואי כתב רחמנא "תבלל" משום דמבלבלן, אבל משניותא לא, כתב רחמנא "בעינו". אמר רבא: הלכך כל מחמת כהיותא [אתיא] מ"איש", מחסורתא מ"דק", מבלבליתא מ"תבלל", משניותא מ"בעינו". תניא: באדם לא נאמר "יבלת", בבהמה לא נאמר בה "דק, תבלל". מנין לתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, תלמוד לומר: "גרב גרב, ילפת ילפת" לגזרה שוה. מפנה, דאי לא מפנה אדם מבהמה לא יליף, שכן היא עצמה קרבה על גבי המזבח. בהמה מאדם לא ילפה, שכן נתרבה במצוות. לאיי אפנויי מפנה. דלכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב, ואנא אמינא: ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן, "גרב" דכתב רחמנא למה לי, לאפנויי. ולכתבינהו רחמנא [כלהו] בחד, וגרב וילפת הכא והכא, ולילפו מהדדי, בהי לכתוב רחמנא, באדם, הוה אמינא: כל דפסול באדם פסול בבהמה, קלוט וחטין דליתנהו באדם בבהמה נמי לא פסלי. לכתבינהו רחמנא בבהמה, הוה אמינא: כל דפסיל בבהמה פסול באדם, גבן חרוץ דליתנהו בבהמה באדם נמי לא פסלי. ולכתבינהו רחמנא כלהו בחד והנך דליתנהו באידך וגרב וילפת הכא והכא ולילפו מהדדי, אלא כדתני דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

**רמז תרלב** אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא מום באדם, מום בבכור, מום בקדשים, צריכא. דאי כתב רחמנא מום באדם, שכן נתרבה במצות. אדם מבכור בהמה לא אתי, שכן הוא עצמו קרב לגבי מזבח. קדשים מבכור לא אתי, שכן קדשתו מרחם. אדם מקדשים לא אתי, שכן הן עצמן קרבין. בכור מקדשים לא אתי, שכן קדשה מרבה. חדא מחדא לא אתי, תיתי חדא מתרתי, מהי תיתי, לא לכתוב רחמנא באדם ותיתי מהנך, מה להנך שכן קרבין על גבי המזבח. בבכור ותיתי מהנך, מה להנך, שכן קדשתן מרבה ונוהגין בפשוטין. בקדשים ותיתי מהנך, מה להנך שכן קדשתן מאליהן הלכך צריכי. "או מרוח אשך" אין לו ביצים, או אין לו אלא ביצה אחת, זהו "מרוח אשך" האמור בתורה. רבי ישמעאל אומר: שנמרחו אשכיו. רבי עקיבא אומר: שהרוח באשכיו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שמראיו חשוכין. קשיא לה לרבי ישמעאל: הא חסר אשך מבעי לה, תני שנמרחו אשכיו. קשיא לה לרבי עקיבא: האי ממרח אשך מבעי לה, תני שהרוח באשכיו. קשיא לה לר' חנינא בן אנטיגנוס: האי רוח אשך מבעי לה, תני שמראיו חשוכין, קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר המומין, תלמוד לומר: "מום, מום" רבה. מנין הכושי והגיחור לוקן כפח ננס החרש והשוטה והשכור ובעל נגעים טהורים, תלמוד לומר: "איש, איש". והלא דין הוא: ומה אם בהמה שפסל בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דפן ושנעבדה בה עברה, הכשיר בה כושי וגיחור וכו', אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דפן ושנעבדה בה עברה אינו דין שנכשיר בו הכושי וגיחור לוקן וכפח וננס וחרש ושוטה והשכור ובעל נגעים טהורין. תלמוד לומר: "איש, איש" רבה. "אשר בו מום" פרט לאותו ואת בנו ולטרפה וליוצא דפן ולשנעבדה בו עברה. והלא דין הוא: ומה אם בהמה שהכשיר בה כושי גיחור לוקן כפח ננס חרש שוטה שכור ובעל נגעים טהורים פסל בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דפן ושנעבדה בו עברה, אדם שפסל בו כושי וגיחור לוקן כפח ננס וחרש שוטה ושכור ובעל נגעים טהורים אינו דין שנפסל בו אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דפן ולשנעבדה בו עברה.

"מום בו" פרט להלך מומו. והלא דין הוא: ומה אם בהמה שפסל בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דפן ושנעבדה בו עברה אם הלך מומה כשרה, אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו טרפה ויוצא דפן ושנעבדה בו עברה אם הלך מומו לא יהא כשר. לא, אם אמרת בבהמה שהכשיר בה כושי גיחור לוקן כפח ננס והשכור ובעל נגעים טהורים תאמר באדם שפסל בו את כל אלו, הואיל ופסל בו את כל אלו אם הלך מומו לא יהא כשר. תלמוד לומר: "מום בו" פרט לשהלך מומו. תנן: "שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או שהתחתונה עודפת על העליונה, הרי זה מום. גבי אדם דכתיב: "מזרע אהרן" ששוה בזרעו של אהרן, אבל בבהמה לא. לא קשיא, הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. יתר עליהן האדם הכילון והלפתן וכו' מנהני מלי, אמר רבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן" איש ששוה בזרעו של אהרן. מאי אכא בין מומין לשאינה שוה בזרעו של אהרן, אכא ביניהו אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה, דכתיב בה: "מום בו, ולא יחלל", שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה. מאי אכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין, אכא ביניהו עשה. "לחם אלהיו" (כתוב ברמז תקי"ח).

"ומן הקדשים יאכל" אף במחלקת. והלא דין הוא: ומה אם טבול יום ומחסר כפורים שהן כשרין לעבודה למחר אינן אוכלין במחלקת, בעל מום שאין כשר לעבודה למחר אינו דין שלא יאכל במחלקת. תלמוד לומר "יאכל" במחלקת. ויאמר למזבח ואין צריך לפרכת, למה נאמר "לפרכת", שאם נאמר "למזבח" ולא נאמר "לפרכת", הייתי אומר: מן המזבח שכשר לכל עבודה יהא אסור מן הפרכת שאין כשר לכל עבודה לא יהא אסור, צריך לומר לפרכת. אלו נאמר "לפרכת" ולא נאמר "למזבח", הייתי אומר: מן הפרכת שבפנים יהא אסור מן המזבח שבחוץ לא יהא אסור, צריך לומר למזבח וצריך לומר "לפרכת". יכול לא יכנס לעשות רקועין, תלמוד לומר: "אך". כך הוא מצותו: הכהנים נכנסין, אין כהנים נכנסין לוים, אין לוים נכנסין ישראל, אין טהורין נכנסים טמאים, אין תמימין נכנסין בעלי מומים.

תנו רבנן: הכל נכנסין להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטמאה. מצוה בכהנים וכו'. תני רב כהנא: "אך אל הפרכת לא יבא" יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין לבין האולם ולמזבח לעשות רקועין, תלמוד לומר: "אך חלק". מצוה בתמימים, אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין וכו'.

בעל מום, רבי אומר: במיתה. וחכמים אומרים: באזהרה. מאי דריש, "אך אל הפרכת לא יבא" וגו', ויליף חלול חלול מטמא ששמש, גמר פסול הגוף מפסול הגוף, קדוש פנים פגול ונותר מקדש פנים פגול ונותר. ורבנן אמרי: אמר קרא: "בו" ולא בעל מום.

"וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" להזהיר אהרן על ידי בנים, ואת הבנים על ידי ישראל, ואת הבנים זה על ידי זה.

"וינזרו" אין נזירה אלא פרישה. וכן הוא אומר: "וינזר מאחרי ויעל גלוליו אל לבו", ואומר: "נזרו אחור". וכן הוא אומר: "מיין ושכר יזיר", ואומר: "את ענבי נזירך", ואומר: "המה באו (בית הבעל) [בעל פעור] וינזרו לבשת", ואומר: "האבכה בחדש החמשי הנזר". הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישה.

**רמז תרלג** בעא מנה רבי חיא בר אבין מרב יוסף: מנין לטמא ששמש שהוא במיתה, דכתיב: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו" וגו', ויליף "חלול, חלול" מתרומה, מה תרומה במיתה אף כאן במיתה. ונילף "חלול, חלול" מנותר, מה להלן בכרת אף כאן בכרת, מסתברא מתרומה הוה לה למילף, שכן גוף טמא (מקדש) [מקוה] ברבים. אדרבה מנותר הוה לה למילף, שכן קדש פנים פגול ונותר, חלול דרבים מחלול דרבים עדיף. ["וינזרו מקדשי בני ישראל" על קדשי בני ישראל חיבין על פגול נותר וטמא, ואין חיבים על קדשי נכרים משום פגול נותר וטמא]. כל הזבחים שקבל דמן זר פסל. מנלן, דתני לוי: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו" "בני ישראל" למעוטי מאי, אילימא למעוטי קרבן נשים, קרבן נשים בטמאה קרב, אלא למעוטי נכרים. השתא ציץ לא מרצי, דאמר מר: בגוי בין במזיד בין בשוגג לא הרצה, בטמאה קרב, אלא הכי קאמר: "וינזרו מקדשי, בני ישראל לא יחללו". דבי רבי ישמעאל תנא: אתיא בקל וחמר מבעל מום: ומה בעל מום שאוכל אם עבד חלל, זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חלל. מה לבעל מום שכן עשה בו קרבין כמקריבין, אונן יוכיח. מה לאונן שכן אסור במעשר, בעל מום יוכיח. וחזר הדין, הצד השוה שבהן שמזהרין ואם עבדו חללו, אף אני אביא זר שמזהר אם עבד חלל. רב משרשיא אמר: אתיא בקל וחמר מיושב: ומה יושב שאוכל אם עבד חלל, זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חלל. מה ליושב שכן פסול לעדות, חד מהנך יוכיח וכו'. "קדשי [בני] ישראל אין לי אלא קדשי ישראל, קדשי עצמן מנין, תלמוד לומר: "אשר הם מקדשים לי" לרבות את כלן. מנין שאין מדבר אלא בזמן, נאמר כאן "חלול" ונאמר להלן "חלול", מה חלול האמור להלן זמן, אף חלול האמור כאן זמן. מה חלול האמור להלן הרצאה, אף חלול האמור כאן הרצאה. מה חלול האמור להלן כרת, אף חלול האמור כאן כרת. נאמר כאן: "אני ה'" ונאמר למטה: "אני ה'", מה אני ה' האמור למטה אני ה' מכרית, אף אני ה' האמור כאן אני ה' מכרית. יכול לא יהו חיבין משום טמאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. ודין הוא: ומה פגול שהוא בקבוע ובידיעה אחת ולא התר מכללו אינו חיב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, טמא שהוא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והתרה מכללה אינו דין שאינו חיב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. תלמוד לומר: "אשר הם מקדשים לי". יכול מיד, תלמוד לומר: "יקרב". אמר רבי אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חיב, אלא מה תלמוד לומר "יקרב", בהכשר לקרב. הא כיצד, יש לו מתירין משיקרבו מתירים, אין לו מתירין משיקדש בכלי. אשכחן טמא, נותר מנלן, מדתני לוי: מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר, תלמוד לומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" בשני חלולין הכתוב מדבר: אחד פסול זמן, ואחד פסול טמאה.