# פרק כ"ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/emor/perek-22/

"אמר אלהם לדרתיכם" וגו' אמר רבי אבהו: שלש כרתות בשלמים למה (כתוב למעלה ברמז ת"ק). "אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים". "אמר אלהם" לאותן העומדין על הר סיני, "לדרתיכם" אלו דורות הבאין. אם נאמר אבות למה נאמר "בנים", ואם נאמר "בנים" למה נאמר "אבות", מפני שיש באבות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות. באבות הוא אומר: "וכל בת ירשת נחלה" [וגו'], והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות. הא מפני שיש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות, לפיכך הצרך לומר אבות והצרך לומר בנים. אמר מר: "באבות הוא אומר וכל בת ירשת נחלה" באבות אין, בבנים לא. מאי משמע, אמר רבא: אמר קרא: "זה הדבר" דבר זה אינו נוהג אלא בדור זה. אלא מעתה "זה הדבר" דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה, שאני התם דכתיב: "לדרתם". "זה הדבר" דראשי המטות הכי נמי לא יהא נוהג אלא בדור זה, אמר לה: ההוא יליף "זה, זה" מהתם. האי נמי לילף "זה, זה" מהתם, האי מאי, בשלמא התם אצטריך לגזרה שוה, הכא למאי אצטריך, לשתוק קרא מנה ואנא ידענא. מאי גזרה שוה, דתניא: נאמר כאן "זה הדבר" ונאמר להלן "זה הדבר", מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל, ומה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות וכו' (כתוב ברמז תשפ"ג).

**רמז תרלד** "איש" אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר: "מכל זרעכם". מנין לרבות כל ישראל, תלמוד לומר: "כל איש". "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה" למה נאמר, לפי שהוא אומר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה", שיכול אין לי חיב כרת משום טמאה אלא על השלמים בלבד, מנין לרבות כל הקדשים, תלמוד לומר: "וינזרו מקדשי בני ישראל". או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים: מה שלמים מיחדין שנאכלין לשני ימים, הנאכלין ליום אחד מנין, תלמוד לומר: "בשר". [אין לי אלא] ששיריהן נאכלין, עולה שאין שיריה נאכלין מנין, תלמוד לומר: "זבח" כל מיני זבחים. לרבות העופות והמנחות שאינן מיני זבחים, עד שאתה מרבה להביא את לג שמן של מצרע, מנין, תלמוד לומר: "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים". יכול לא יהו חיבין משום טמאה אלא על דבר שחיבין עליו משום פגול, ודין הוא: ומה אם פגול שהוא בקבוע וכו' "וטמאתו עליו" טמאת הגוף. או יכול טמאת בשר, תלמוד לומר: "טמאתו, טמאתו" לגזרה שוה, מה טמאתו האמור להלן בטמאת הגוף דבר ולא דבר בטמאת בשר, אף טמאתו האמור כאן בטמאת הגוף דבר ולא דבר בטמאת בשר. אמר רבי: איש טמאתו עליו, בטמאת הגוף דבר ולא דבר בטמאת הבשר. רבי (חיא) [יוסי] אומר: נאמר "קדשים" בלשון רבים, ונאמר "טמאה" בלשון יחיד. הא מה אני מקים "וטמאתו עליו", בטמאת הגוף דבר, ולא דבר בטמאת בשר. אחרים אומרים: לא דבר אלא במי שהטמאה פורשת ממנו. "ונכרתה הנפש ההיא" יכול מצד הזה לצד הזה, תלמוד לומר: "מלפני אני ה'" בכל מקום שאני. "זרע אהרן" אין לי אלא זרע של אהרן, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר "הוא". "צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" אוכלין ישראל במעשר טבולי יום. אהרן ובניו מנין, ודין הוא: ומה אם ישראל שאין אוכלין בתרומה במערבי שמש הרי הם אוכלים המעשר טבולי יום, אהרן ובניו שאוכלין בתרומה במערבי השמש אינו דין שיהו אוכלין במעשר טבולי יום. נמצאו: ישראל מן הכתוב, אהרן ובניו מקל וחמר. תנא: הערל והטמא פטורין מן הראיה. בשלמא טמא, דכתיב: "ובאת שמה, והבאתם שמה" כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, [וכל שאינו בביאה אינו בהבאה]. אלא ערל מנלן, הא מני רבי עקיבא היא דמרבי ערל כטמא, דתניא: רבי עקיבא אומר: "איש איש" לרבות הערל. תניא: רבי אליעזר אומר: מנין לערל שאינו אוכל בתרומה, נאמר: "תושב ושכיר" בפסח, ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "איש איש" לרבות הערל. ואימא לרבות האונן, אמר קרא: "זר, וכל זר" זרות אמרתי לך ולא אנינות. ואימא ולא ערלות, הא כתיב "איש איש". ומה ראית, מסתברא ערלות הוה לה לרבויי, שכן מחסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו. אדרבא אנינות הוה לה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה ונוהג באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו, הנך נפישן. רבא אמר: בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת, דאמר קרא: "איש איש" אי זהו דבר שישנו באיש ואינו באשה, הוי אומר: זה ערלות. טמא אינו אוכל בתרומה. מנלן, אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: דאמר קרא: "איש איש מזרע אהרן" ואי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן, הוי אומר: "זה תרומה", ואימא חזה ושוק, אינה בחללים. תרומה נמי אינו בחללים, חללים לאו זרעא דאהרן הוא. וממאי דהאי "עד אשר יטהר" עד [דאכא] הערב שמש, אימא עד דמיתי כפרה, לא סלקא דעתך, דתנא דבי רבי ישמעאל: בזב בעל שתי ראיות ובמצרע מסגר הכתוב מדבר, דומיא דטמא נפש דלאו בר כפרה. ואימא הני מלי דלאו בני כפרה, אבל דבר כפרה עד דמיתי כפרה, ותו, הא דתניא: טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרה בקדשים, מנלן, אמר רב חסדא: תלתא קראי כתיבי (כתוב ברמז תקמ"ח וברמז תק"ב). "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" יכול עד שיבא במים, תלמוד לומר: "ובא השמש וטהר" מה טהור האמור למטה ביאת השמש, אף טהור האמור כאן ביאת השמש. "והנגע בכל טמא נפש" אין טמא נפש אלא במגע. "אשר תצא ממנו שכבת זרע" זה בעל קרי. מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע, תלמוד לומר: "או איש". הזב ובעל קרי אין מטמאין, עד שתצא טמאתן לחוץ. כיצד, היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה. זב דכתיב: "איש כי יהיה זב מבשרו". בעל קרי דכתיב: "איש אשר תצא ממנו שכבת זרע". אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה, אינו מטמא. מאי טעמא, "שכבת זרע" אמר רחמנא בראויה להזריע. לשנא אחרינא: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ, אינה מזרעת. הא אטמויי מטמאה קרי בעלמא. אמר רב פפא: נוגע בשכבת זרע אי בכל שהו או בכעדשה, תנאי היא. ופליגי בעלמא. דאכא למאן דאמר: דון מנה ומנה: מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ומנה: מה שרץ בכעדשה אף שכבת זרע בכעדשה. ואכא למאן דאמר: דון מנה: מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ואוקי באתרה: מה רואה במשהו אף נוגע במשהו. אמר לה רב הונא ברה דרב נתן לרב פפא: ממאי דמ"או איש אשר יגע בכל שרץ" מרבה לה, דילמא מ"או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" קא מרבי לה, דלכלי עלמא מנה ומנה, שילינהו לתנאי, אכא דתני כרב פפא ואכא דתני כרב הונא ברה דרב נתן.

**רמז תרלה** מפץ בשרץ מנין, ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין בשרץ, מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ. [אלא] מפץ במת מנלן, דתניא: נאמר "בגד ועור" בשרץ, ונאמר "בגד ועור במת", מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו, אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו. מפנה, [דאי לא מפנה] אכא למפרך: מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית. לאיי אפנויי מפנה. מכדי שרץ אתקש לשכבת זרע, דכתיב: "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", וסמיך לה: "או איש אשר יגע בכל שרץ", וכתיב בה בשכבת זרע: "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע", בגד ועור דכתב רחמנא גבי שרץ למה לי, שמע מנה לאפנויי. ואכתי מפנה מצד אחד הוא, דמת נמי אפנויי [מפנה]: מכדי מת אתקש לשכבת זרע, וכתיב בה בשכבת זרע: "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע", בגד ועור דכתב רחמנא גבי מת למה לי, שמע מנה [לאפנויי. והוה] מפנה משני צדדין. הניחא למאן דאמר: דון מנה ואוקי באתרה, אלא למאן דאמר: דון מנה ומנה מאי אכא למימר, אמר קרא: "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי" כל טמאות שאתה מטמא במת לא יהו פחותים משבעה.

"אשר יגע בכל שרץ". אין לי אלא בשרץ, מנין לרבות את הנבלה, תלמוד לומר: "בכל שרץ". "אשר יטמא" לרבות את השעורין. "באדם" זה המת. "אשר יטמא לו" זה טמא מת. "טמאתו" לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא ימי חמרן, ימי קלן מנין, תלמוד לומר: "לכל טמאתו". "אשר יטמא" לרבות בועל נדה. "לו" לרבות אוכלת נבלת עוף טהור. "נפש אשר תגע בו יטמא" ולא המסיטה. "וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים" יש קדשים שאוכל בהן, פרט לנתערבו על יתר מן מאה. אין לי אלא אכלי תרומה באכלי חלין, משקה הקדש במשקה חלין. מנין אכלי תרומה באכלי תרומה, משקה תרומה במשקה תרומה, אכלי הקדש באכלי הקדש, משקה הקדש במשקה הקדש, מנין, תלמוד לומר: "מן הקדשים" רבה. "כי אם רחץ בשרו במים" יכול יהא מרחיץ אבר אבר, תלמוד לומר: "ובא השמש וטהר" מה ביאת השמש כלו כאחד, אף ביאתו במים כלו כאחד.

"ובא השמש וטהר" ביאת שמשו מעכבתו מלאכל בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכל בתרומה. "ואחר יאכל מן הקדשים" יש קדשים שאין אוכלין בהן, פרט לערובין פחות ממאה. אין לי אלא אכלי תרומה באכלי תרומה, מנין אכלי תרומה באכלי חלין, אכלי חלין באכלי תרומה, אכלי תרומה באכלי קדש, אכלי קדש באכלי תרומה, אכלי הקדש באכלי הקדש, משקה תרומה במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה חלין, משקה חלין במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קדש, משקה הקדש במשקה תרומה, משקה הקדש במשקה הקדש, מנין, תלמוד לומר: "מן הקדשים" רבה. "כי לחמו" מסלת את החטין כשהוא רוצה ומקניב את הירק כשהוא רוצה. יכול תהא קניבת [ירק] חל, תלמוד לומר: "הוא" הרי הוא בקדשתו. "ובא השמש וטהר" ביאת שמשו מעכבתו מלאכל בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכל בתרומה. וממאי דהאי "ובא השמש" ביאת שמשו הוא, ומאי "וטהר" טהר יומא, אימא: "ובא השמש" ביאת אורו הוא, ומאי "וטהר", טהר גברא וכו'. הא דתנן: טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, מנלן, אמר רבא אמר רב חסדא: תלתא קראי כתיבי: "ולא יאכל מן הקדשים" וגו' הא רחץ יאכל, וכתיב: "ובא השמש וטהר ואחר כך יאכל", וכתיב: "וכפר עליה הכהן וטהרה" מכלל שהיא טמאה. כיצד, טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים (כתוב ברמז תקמ"ח וברמז תק"ב).

"נבלה וטרפה לא יאכל" רבי יהודה אומר: יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" מי שאסורו משום בל תאכל נבלה, יצא זה שאין אסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא. יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" מי שיש לה טמאה בשעת אכילתה, יצתה זו שמטמאה קדם שיאכלנה. ותיתי בקל וחמר מנבלת עוף טהור: ומה נבלת עוף טהור שאין לה טמאה בחוץ יש לה טמאה בפנים זו שיש לה טמאה בחוץ אינו דין שיש לה טמאה בפנים. אמר קרא: "בה" בה ולא באחרת.

"ושמרו את משמרתי" שמרו לי משמרתי. "ושמרו את משמרתי" להזהיר בית דין על כך. "ולא ישאו עליו חטא" יכול בנבלה הכתוב מדבר, תלמוד לומר: "עליו" בזבח הוא מדבר ואין מדבר בנבלה. "ומתו בו" ולא במעשר. "כי יחללהו" פרט לטהור שאכל את הטמא. אמר שמואל משום רבי אליעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה, שהוא במיתה, שנאמר: "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו" טהורה אין, טמאה לא. ואמר שמואל משום רבי אליעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר: "ומתו בו כי יחללהו" פרט לזו שמחללת ועומדת. אמר רב: זר שאכל את התרומה, לוקה. אמרו לה רב כהנא ורב אסי לרב: ולימא מר במיתה, דכתיב: "וכל זר לא יאכל קדש", "אני ה' מקדשם" הפסיק הענין. מיתיבי: ואלו הן שבמיתה: זר שאכל את התרומה, [מתניתא] ארב קא רמית, רב תנא הוא ופליג. הזיד במעילה רבי אומר: במיתה. וחכמים אומרים: באזהרה. מאי טעמא דרבי, אמר רבי אבהו: גמר "חטא, חטא" מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ורבנן, "בו" ולא במעילה.

**רמז תרלו** אמר רבי יוחנן: מנין לתחית המתים מן התורה, שנאמר: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" וכי אהרן לעולם קים שנותנין לו תרומה, אלא מלמד, שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה. מכאן, לתחית המתים מן התורה. דבי רבי ישמעאל תנא: כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים. מכאן, שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ, שנאמר: "ויאמר לעם לישבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'" כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאין מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. אמר רב חנא בר אדא אמר רבי יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאלו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל אף כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטמאה. רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה, שנאמר: "ומתו בו כי יחללהו". דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה, שנאמר: "והשיאו אותם עון אשמה". תנו רבנן: תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי רבי מאיר. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מתירו לכהן. "מתירו" מכלל דאיכא מאן דאסר, (אלא) אימא: נותנו [אף] לכהנים. מאי טעמא דרבי מאיר, אמר רב אחא ברה דרבא משמה דגמרא: דכתיב: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה" כתרומה, מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון נמי אסור לזרים. אי מה תרומה חיבין עליה מיתה וחמש, אף מעשר ראשון נמי חיבין עליהן מיתה וחמש. אמר קרא: "ומתו בו כי יחללהו", "ויסף חמשיתו עליו", "בו" ולא במעשר, "עליו" ולא במעשר. ורבנן, כתרומה, מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל. וכדתניא: רבי יוסי אומר: יכול לא יהא חיב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עקר. הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפלו מעשר עני, מנין, תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך", ולהלן הוא אומר: "ואכלו בשעריך ושבעו" מה בשעריך האמור להלן מעשר עני, אף שעריך האמור כאן מעשר עני, וקאמר רחמנא: "לא תוכל". ואידך, מעשר דטבול מדר' יוסי נפקא. ורבנן, אי מההיא הוה אמינא: הני מלי ללאו אבל למיתה לא, קא משמע לן. אם נאמרו קלות, למה נאמרו חמורות, שאלו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות, הייתי אומר: על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה, צריך לומר חמורות. אלו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר: על החמורות יהא חיב, על הקלות יהא פטור, לכך צריך לומר קלות וצריך לומר חמורות. "וכל זר לא יאכל קדש" אין לי אלא זר, מנין אפלו לוי, אפלו ישראל, תלמוד לומר: כל זר. "לא יאכל" אין אכילה פחותה מכזית. "קדש" מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר, אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר: "לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו" אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה. דתניא: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי" וכו'. והרי תרומה דרחמנא אמר: "וכל זר לא יאכל קדש", ותנן: "מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה". אמר רב פפא: שאני התם דאמר קרא: "תרומתכם" שלכם תהא. ואידך, "תרומתכם" דכלהו ישראל. אמר רבא: זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה, לוקה חמש לרבי שמעון. ולילקי נמי משום "וזר לא יאכל קדש", הני מלי היכא דחזי לכהנים, הכא לכהנים לא חזי.

**רמז תרלז** תניא: רבי אליעזר אומר: מנין לערל שאינו אוכל בתרומה: נאמר "תושב ושכיר" בפסח, ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "איש" לרבות הערל. אמר מר: "נאמר תושב ושכיר" וכו' מפנה, דאי לא מפנה אכא למפרך: מה לפסח שחיבין עליו משום פגול ונותר וטמא. לאיי אפנויי מפנה. הי מפנה, אי דתרומה מצרך צריכי, דתניא: "תושב" זה קנוי קנין עולם, "שכיר" זה קנוי קנין שנים. ויאמר תושב ואל יאמר שכיר, ואני אומר: קנוי קנין עולם אינו אוכל, קנוי קנין שנים לא כל שכן, אלו כן הייתי אומר: "תושב" זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם אוכל, בא שכיר ולמד על תושב שאף על פי שקנוי קנין עולם אינו אוכל. אלא דפסח מפנה. האי "תושב ושכיר" דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו. אילימא תושב ושכיר ממש, משום דהוה לה תושב ושכיר אפטר לה מפסח, והא קימא לן גבי תרומה דלא אכיל בתרומה דרבה, אלמא לא קני לה לרבה קנין גמור, אלא לאפנויי. ואכתי מפנה מצד אחד הוא, ושמעינן לה לרבי אלעזר דאמר: מפנה מצד אחד למדין ומשיבין. כיון דלגופה לא צריך, שדי חד אלמד וחד אמלמד, והוה לה גזרה שוה מפנה משני צדדין. אי מה פסח אונן אסור בו, אף תרומה אונן אסור בה. אמר רבי יוסי בר חנינא: אמר קרא: "זר, וכל זר" זרות אמרתי לך ולא אנינות. אימא ולא ערלות, הא כתיב "תושב ושכיר". ומה ראית, מסתברא ערלות הוה לה לרבויי, שכן מחסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת בו. אדרבה אנינות הוה לה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה ונוהגת באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו, הנך נפישן. רבא אמר: בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת שבקינן ערלות דכתיב בגופה דפסח וילפינן אנינות מפסח דפסח גופה ממעשר גמר. אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו [אף] תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, אמר קרא: "ומלתה אתו אז יאכל בו" מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו [מלאכל בפסח], ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה. אי הכי אימא: "וכל ערל לא יאכל בו" בו אינו אוכל אבל אוכל בתרומה, הא כתיב "תושב ושכיר". ומה ראית, מסתברא דערלות הוה לה לרבויי, שכן מעשה בגופו וענוש כרת. אדרבה מילת זכריו ועבדיו הוה לה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה, הנך נפישן. רבא אמר: בלא הנך נפישן לא מצית אמרת, מי אכא מידי דערלות גופה לא מעכבא וערלות דאחריני מעכבא. ורבי עקיבא האי תושב ושכיר מאי עביד לה, לאתויי גר שמל ולא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית. ורבי אליעזר לטעמה, דאמר: דגר שמל ולא טבל גר מעליא הוא, וקסבר קטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית. ורבי אליעזר האי "איש, איש" מאי עביד לה, דברה תורה כלשון בני אדם (כתוב ברמז רי"ב).

"וכהן כי יקנה נפש". מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו". ומנין לאשה שקנתה עבדים, ועבדים שקנו עבדים, שיאכלו בתרומה, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" אף קנינו שקנה כספו אוכל. אמר עולא: דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (אמר רחמנא), והא נמי קנין כספו הוא. ומה טעם אמרו אינה אוכלת, שמא ימזגו לה כוס של תרומה בבית אביה, ותשקה לאחיה ולאחיותיה. אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי, התם דכתא מיחד לה. אלא מעתה לקיט כהן לישראל לא ליכול בתרומה, דילמא אתי למיכל בהדה, השתא מדידהו ספי לה מדידה אכלה. רב שמואל בר יהודה אמר: משום סמפון. אי הכי נכנסה לחפה ולא נבעלה נמי, התם מבדק בדיק לה, והדר מעיל לה. מאי ביניהו, אכא ביניהו קבל מסר והלך. היבם אינו מאכיל בתרומה. מאי טעמא, "קנין כספו" אמר רחמנא, והאי קנין דאחיו הוא. העבר והיבם והארוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד, פוסלין ולא מאכילין. האי עבר היכי דמי, אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה, "כנעוריה (בית אביה") אמר רחמנא פרט למעברת. אי בת ישראל לכהן, ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. היבם אי בת כהן לישראל היא פסיל לה, "ושבה אל בית אביה" אמר רחמנא פרט לשומרת יבם. ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, "קנין כספו" אמר רחמנא והאי קנין כספו דאחיו הוא. הארוסין אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה דקני לה, "כי תהיה" אמר רחמנא, והא קניא בהויה. אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, מאי טעמא, משום דעולא. והחרש אי בת כהן לישראל היא פסיל לה, דהא קני לה בתקנתא דרבנן. אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, "קנין כספו" אמר רחמנא, והאי לאו בר קנין הוא. ובן תשע שנים ויום אחד דהנך פוסלין בביאתן, וכדתניא: בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל, פסלוה. אבעיא להו: מחסר גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל בתרומה, "קנין כספו" אמר רחמנא, והאי לאו קנין כספו הוא, או דילמא כיון דמחסר גט שחרור קנין כספו קרינא בה. תא שמע: "יליד בית" מה תלמוד לומר, אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כל שכן, אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף [אוכל] אף יליד בית שיש בו שוה כסף [אוכל], ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום, תלמוד לומר: "יליד בית" מכל מקום. ועדין אני אומר: יליד בית בין שיש בו [שוה] כסף בין שאין בו [שוה] כסף אוכל. קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל אין בו שוה כסף אינו אוכל. תלמוד לומר: "קנין כספו ויליד ביתו" מה יליד בית אף על פי שאינו שוה כלום, אף קנין כסף אף על פי שאינו שוה כלום. העבר פוסל ואינו מאכיל, דברי רבי יוסי. אבעיא להו: מאי טעמא דר' יוסי, משום דקסבר עבר במעי זרה זר הוא, או דילמא ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, למאי נפקא מנה, לעבר במעי כהנת, מאי, אמר רבא: הינו טעמא דרבי יוסי, דקסבר עבר במעי זרה זר הוא. רב יוסף אמר: ילוד מאכיל, שאינו ילוד אינו מאכיל. אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי יוסי, אבל חכמים אומרים: יש לו בנים אוכלין בשביל בנים, אין לו בנים אוכלין בשביל אחין, אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כלה. זו ולא סבירא לה, הא אמר לה שמואל לרב הונא בגדתאה: איתי לי בי עשרה, ואימא לך באנפיהו המזכה לעבר קנה (כתוב ברמז תק"ן).

"כי יקנה נפש קנין כספו" יכול אפלו עבד עברי יאכל בתרומה, תלמוד לומר: "כסף" יצא עבד עברי שאין לו בו כסף. אוציא את עבד עברי ולא אוציא את של שתפין, תלמוד לומר: "כספו" פרט למי שחציו עבד וחציו בן חורין. מנין לבן שמאכיל אמו בתרומה, דין הוא: אם מצינו שעשה זרע כאב לפסל נעשה את זרע כאב להאכיל, שמדת מאכיל מעוטה. אמר רבי שמעון: תלמוד לומר: "ויליד ביתו [הם יאכלו"]. "הם יאכלו" הם אוכלין ואין בהמה אוכלת, יכול לא תאכל בכרשינין, תלמוד לומר: "נפש". "בלחמו" יצא מת שאין לו לחם. "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי חלל נתין וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל, פסולה. מנא הני מלי, אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" כיון שנבעלה לפסול לה, פסלה. האי מבעיא לה לכדקאמר רחמנא: בת כהן דמנסבא לזר לא תאכל, ההיא מ"ושבה אל בית אביה" נפקא, מדקאמר רחמנא "ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" מכלל דמעקרא לא אכלה. אי מההיא הוה אמינא: [לאו הבא מכלל עשה] עשה, כתב רחמנא האי ללאו, לאו מ"וכל זר לא יאכל קדש" נפקא. ההוא מבעיא לה לגופה, תרי "וכל זר" כתיבי. ואכתי מבעיא לה לכדרבי יוסי בר' חנינא: זרות אמרתי לך ולא אנינות. ור' יוסי בר' חנינא מ"זר, וכל זר" נפקא. ואכתי מבעיא לכדתניא: כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה, ואינה חוזרת לחזה ושוק. ואמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא: מאי קרא, דכתיב: "היא בתרומת הקדשים לא תאכל" במורם מן הקדשים לא תאכל. אם כן לכתב קרא "בקדשים לא תאכל" מאי "בתרומת הקדשים", שמע מנה תרתי. אשכחן כהנת, לויה וישראלית מנלן, כדקאמר רבי אבא אמר רב: "בת ובת", הכא נמי "בת ובת". כמאן, כרבי עקיבא דדריש ווי"ן, אפילו תימא רבנן, כלה "ובת" קרא יתירא הוא. ואימא לנבעלה לפסול לה חיבי כרתות, "כי תהיה" אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה, וחיבי כרתות לאו בני הויה נינהו. אי הכי נכרי ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו, הנך פסלי מדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: מנין לנכרי ועבד שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה, שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה" מי שיש לו אלמנות וגרושין בה, יצאו נכרי ועבד שאין לו אלמנות וגרושין בה. אשכחן כהנת, לויה וישראלית מנלן, כדקאמר רבי אבא אמר רב: "בת ובת", הכא נמי בת ובת וכו'. "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" אין לי אלא לממזר, מנין אפלו ללוי, ואפלו לישראל, תלמוד לומר: "לאיש". מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, (ממזרת ונתינה לישראל), בת ישראל לממזר ולנתין, תלמוד לומר: "לאיש" לאיש המאכיל. והלא דין הוא: ומה ישראל שאין ביאתו פוסלתה מן הכהנה, ביאתו פוסלתה מן התרומה. כהן גדול שביאתו פוסלתה מן הכהנה אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה. לא, אם אמרת בישראל שאין מאכיל את אחרות, תאמר בכהן גדול שמאכיל את אחרות, הואיל ומאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה. תלמוד לומר: "לאיש" לאיש המאכיל. "היא בתרומת הקדשים לא תאכל" היא אינה אוכלת, אבל אמה אוכלת. כיצד, בת ישראל לכהן, ילדה הימנו בת, הלכה הבת ונשאת לעבד ונשאת לנכרי, הייתי אומר: כשם שהיא אינה אוכלת כך אמה לא תאכל, תלמוד לומר: "היא" היא אינה אוכלת, אבל אמה תאכל. אם נאמר "בתרומה" למה נאמר "בקדשים", [אם נאמר בקדשים למה נאמר "בתרומה"], מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים, ובקדשים מה שאין בתרומה: תרומה לא התרה לזרים, קדשים התרו לזרים. קדשים חיבין עליהן משום פגול נותר וטמא, תרומה אין חיבין עליהן משום פגול נותר וטמא. הא מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה, צריך לומר בתרומה וצריך לומר בקדשים. "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", וסמיך לה: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה" אמר רבי יוחנן: בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה. מאי היא, אמר רב חסדא: או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. במתניתא תנא: קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. איני, והאמר רבי יוחנן: הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן שתורה וכהנה מעשרתו. לא קשיא, הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ. "ובת כהן כי תהיה אלמנה" בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה. נשאת ללוי תאכל במעשר, מת ולה ממנו בן תאכל במעשר, מת בנה מלוי תאכל בתרומה. דחזרה ואכלה בשביל בנה, מנא לן, אמר רבי אבא אמר רב: דאמר קרא: "בת ובת". כמאן, כרבי עקיבא דדריש ווי"ן, אפלו תימא רבנן, כלה "ובת" קרא יתירא הוא. תנו רבנן: כשהיא חוזרת, חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק. אמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא: מאי קרא, "היא בתרומת הקדשים לא תאכל" במורם מן הקדשים לא תאכל. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה: "מלחם" ולא כל לחם, פרט לחזה ושוק. רב ספרא אמר: "מלחם" [לחם] ולא (כל) בשר. רב פפא אמר: "מלחם אביה תאכל" [לחם] הקנוי לאביה תאכל, פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכי לה. רבא אמר: ("כי) [ו]את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום (קדוש) [טהור] אתה ובניך ובנתיך אתך" בזמן שאתך.

"וזרע אין לה" אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין, תלמוד לומר: "זרע אין לה" עין עליה. והא אפקתה לזרע זרעה, זרע זרעה לא איצטריך קרא, דבני בנים הרי הן כבנים. כי איצטריך קרא, לזרע פסול. ותנא גופה דדריש הכי מנא לה, אמרי: מדכתב: "מאן בלעם הלך עמנו", "מאן יבמי להקים לאחיו שם", ולא כתיב בה יו"ד, והכא כתיב יו"ד שמע מנה לדרשא הוא דכתב. תנו רבנן "ושבה אל בית אביה" פרט לשומרת יבם. "כנעוריה" פרט למעברת. והלא דין הוא: ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפטרה מן היבום, עשה עבר כילוד. מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפסלה מן התרומה, אינו דין שנעשה עבר כילוד. לא, אם עשה עבר כילוד לענין יבום שהרי עשה מתים כחיים, נעשה עבר כילוד לענין תרומה שלא עשה מתים כחיים. תלמוד לומר: "כנעוריה" פרט למעברת. ואצטריך למכתב כו' (כתוב ברמז תק"ן). יאמר גרושה, מה תלמוד לומר "אלמנה", ומה גרושה שאסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת אלמנה שמתרת לכהן הדיוט אינו דין שתחזר. אלו כן הייתי אומר: גרושה שאין לה זרע תחזר, אבל אלמנה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע תחזר, תלמוד לומר: "אלמנה וזרע אין לה". אלו נאמר "אלמנה" ולא נאמר "גרושה", הייתי אומר: אלמנה שאין לה זרע תחזר, אבל גרושה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע לא תחזר, תלמוד לומר: "אלמנה וזרע אין לה", "גרושה וזרע אין לה". באת אלמנה להחמיר עליה, וגרושה להקל עליה. יכול אפלו נתארמלה או נתגרשה ממי שאין משיאה לכהנה, תלמוד לומר: "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל". "וזרע אין לה" אין לי אלא זרע מישראל, זרע מן הכהנים מנין, תלמוד לומר: "וזרע אין לה" באי זה צד. בת כהן שנשאת לישראל וילדה הימנו בת, הלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול משמש על גבי המזבח, מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו. זאת אומרת: לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה. אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, תלמוד לומר: "וזרע אין לה". כיצד, בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בת, הלכה הבת ונשאת לעבד ולנכרי וילדה ממנו בן, הרי זה ממזר. היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה, [בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה]. יכול אף זרע מן השפחה ומן הגויה יפסל או יאכיל, תלמוד לומר: "זרע" יצא זה שאינו זרעה. כיצד, בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה ממנו בן, והלך הבן ונכבש עם השפחה והגויה וילדה ממנו [בן], יכול יפסל או יאכיל, תלמוד לומר: "זרע" יצא זה שאינו זרעה. "מלחם אביה תאכל" למד שאינו מדבר אלא בקדשי הגבול. בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה, וכן כהן שאכל תרומת חברו, יכול יהו חיבין בחמש, תלמוד לומר: "וכל זר לא יאכל בו, ואיש כי יאכל קדש בשגגה" יצאו אלו שאינם זרים לה. "איש" פרט לקטן, או שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר: "ואיש". "כי יאכל" אין אכילה פחותה מכזית. "קדש" מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר, אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר. "בשגגה" פרט למזיד. אמר רבי יוסי: שמעתי שהאוכל מקדשי קדשים לאחר זריקת דמים שמשלם את הקרן ונותנן לכהן ולוקח בהן שלמים. תנו רבנן: האוכל כזית תרומה, משלם קרן וחמש. אבא שאול אומר: עד שיהא בו שוה פרוטה. מאי טעמא דתנא קמא, אמר קרא: "ואיש כי יאכל קדש" ואכילה בכזית. ואבא שאול מאי טעמא, אמר קרא: "ונתן לכהן את הקדש" ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ואידך נמי הכתיב: "כי יאכל", ההוא פרט למזיק הוא דאתא. ואידך נמי הכתיב: "ונתן", ההוא מבעיא לה לדבר הראוי להיות קדש, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח. זר שאכל תרומה בשוגג אכילה גסה, משלם את הקרן ואינו משלם את החמש. שנאמר: "ואיש כי יאכל קדש בשגגה" פרט למזיק.

**רמז תרלח** "וחמשיתו יוסף עליו" שיהא הוא וחמשו חמשה, דברי רבי יאשיה. רבי (נתן) [יונתן] אומר: חמישיתו של קרן. אמר רמי בר חמא: הרי אמרו: הקדש אין מתחלל על הקרקע, דרחמנא אמר: "ונתן הכסף וקם לו", חמש הקדש מהו שיתחלל על הקרקע, תרומה אין משתלמת אלא מן החלין, דרחמנא אמר "ונתן לכהן את הקדש" דבר הראוי להיות קדש, חמש תרומה מהו שישתלם שלא מן החלין, מעשר אין מתחלל על אסימון, דכתיב: "וצרת הכסף בידך" לרבות דבר שיש עליו צורה, חמש מעשר מהו שיתחלל על אסימון, אמר קרא: "עליו" לרבות חמשו כמותו. אמר רבא: גבי גזל כתיב: "וחמישתו יסף עליו", ותנן: "נתן לו את הקרן ונשבע על החמש הרי זה מוסיף חמש על חמש, עד שיתמעט הקרן בפחות משוה פרוטה". גבי תרומה כתיב: "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו", ותנן: "האוכל תרומה בשגגה" משלם קרן וחמש. אחד האוכל, ואחד השותה, ואחד הסך. אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה משלם חמש וחמש חמשא". ואלו גבי מעשר לא מכתב כתיב ולא מתני תנן ולא אבעויי אבעיא לן. גבי הקדש כתיב: "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו", ותנן: "הפודה את ההקדש הרי זה מוסיף חמש" חמשא תנן, חמשא דחמשא לא תנן, מאי, אמר קרא: "ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו" מקיש חמשו לכסף ערכו, מה כסף ערכו מוסיף חמש אף חמשו מוסיף חמש.

"ונתן לכהן את הקדש" דבר הראוי להיות קדש, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ומדמי עצים, דברי רבי אליעזר בן יעקב. ורבי אליעזר בן חסמא מחיב. אמר לו רבי אליעזר בן יעקב: וכי מה הנאה יש לו בה, אמר לו רבי אליעזר: וכי מה הנאה יש לו בה לאוכל תרומה טמאה בשאר ימות השנה שמשלם, אמר לו: לא, אם אמרת בתרומה טמאה בשאר ימות השנה שאף על פי שאין לו בה התר אכילה יש בה התר הסקה, תאמר בזה שאין לו בה לא התר אכילה ולא התר הסקה. אמר לו: אף בזו יש לו [בה] התר הסקה, שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו. "ויסף חמשיתו עליו" שיהא הוא וחמשו חמשה. מנין שאין משלמין לא מן הלקט ולא מן השכחה ולא מן הפאה ולא מן המעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא מן המעשר שני והקדש שנפדו, שאין הקדש פודה הקדש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: משלמין מכלם. מנין שאין משלמין אלא ממין על מינו, תלמוד לומר: "ונתן לכהן את הקדש". לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהן, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: משלמין ממין על שאינו מינו, ובלבד שישלם מן היפה על הרע. הא כיצד, אכל גרוגרות ושלם תמרים, תבוא לו ברכה. יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחיב עליו חמש, תלמוד לומר: "ונתן לכהן את הקדש" מתנתו לכהן מקדשתו לחיב עליו קרן וחמש, ואין הפרשתו מקדשתו לחיב עליו קרן וחמש. "ולא יחללו" להביא את הסך ואת השותה. "את קדשי בני ישראל" על קדשי ישראל חיבין בחמש, ואין חיבין על קדשי הנכרים בחמש. יכול יהו חיבין על תרומה שבטבל, תלמוד לומר: "את אשר ירימו לה'" על המורם חיבין, ואין חיבין על תרומה שבטבל. "והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם" מלמד, שאף על הטבל חיבין מיתה. "באכלם" פרט לזורע ולמטמא. "כי אני ה' מקדשם" להגיד מה גרם. אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה פסולה. לשם חלין כשרה. אמר רבי אלעאי: מאי טעמא דרב, דכתיב: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" קדשים מחללין קדשים, ואין חלין מחללין קדשים. אמר שמואל משום רבי אליעזר: מנין לאוכל טבל שהוא במיתה, דכתיב: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" בעתידין לתרם הכתוב מדבר. ויליף "חלול חלול" מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ונילף "חלול חלול" מנותר, מה להלן בכרת אף כאן בכרת, מסתברא מתרומה הוה לה למילף, שכן תרומה בחוצה לארץ התרה במקוה ברבים פרות וכו'. אדרבא מנותר הוה לה למילף, שכן פסול אכל אין לו התר במקוה, הנך נפישן. רבינא אמר: חלול דרבים מחלול דרבים עדיף. שמעון אחי עזריה אומר: שחטן לשם גבוה מהן כשרים, לשם נמוך מהן פסולין. כיצד, קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולין, קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים כשרין. מאי טעמא, אמר קרא: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" בגבוה מהם אין מתחללין, בנמוך מהן מתחללין. והאי להכי הוא דאתא, האי מבעיא לה לכדשמואל, דאמר שמואל: מנין לאוכל טבל וכו', אם כן לכתוב "אשר הרמו" מאי "אשר ירימו", שמע מנה תרתי. והשיאו אותם" זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש. וכי אחרים משיאין את עצמן, והלא הן משיאין את עצמם. כיוצא בו: "זאת תורת הנזיר וגו' ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו" וכי אחרים מביאין אותן והלא הוא מביא את עצמו. כיוצא בו אתה אומר: "ויקבר אתו בגי" וכי אחרים קברו אותו והלא הוא קבר את עצמו.

"ישראל" אלו ישראל, "גר" אלו הגרים. "הגר" לרבות את נשי גרים. "בישראל, לרבות את הנשים ואת העבדים (המשחררים). אם כן למה נאמר "איש איש", להביא את הנכרים שהם נודרים נדרים ונדבות כישראל.

**רמז תרלט** אמר רב הונא: שלמי הנכרי עולות. איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא. איבעית אימא סברא נכרי לבו לשמים, איבעית אימא קרא "אשר יקריבו לה' לעלה" כל דמקרבי עולה נינהו. מתיב רב שיזבי: אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים: מנחת נכרי. אמר רבי יוחנן: לא קשיא, הא רבי יוסי הגלילי הא רבי עקיבא. דתניא: "איש" מה תלמוד לומר "איש איש", לרבות הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל. "אשר יקריבו לה' לעלה" אין לי אלא עולה, שלמים מנין, [תלמוד לומר: "נדריהם"]. תודה מנין, תלמוד לומר: ("לכל) נדבותם". מנין לרבות העופות (והמנחות) [והיין] והלבונה והעצים, תלמוד לומר: ["נדריהם] לכל נדריהם, נדבותם לכל נדבותם". אם כן מה תלמוד לומר "עלה", "עלה" פרט לנזירות, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: "אשר יקריבו לה' לעלה" אין לי אלא עולה. והאי פרט לנזירות מהכא נפקא, מהתם נפקא: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" בני ישראל נוזרים הם, ואין הנכרים נוזרים. אי מהתם הוה אמינא: קרבן הוא דלא ליתו, אבל נזירות חלה עליהן, קא משמע לן. כמאן אזלא הא דתנן: שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהם: נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח נסכים עמה קרבין משלו, ואם לאו קרבין משל צבור. לימא רבי יוסי הגלילי ולא רבי עקיבא. אפלו תימא רבי עקיבא, עולה וכל אביזרהא. מאן תנא להא דתנו רבנן: אזרח מביא נסכים, ואין הנכרי מביא נכסים. יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, תלמוד לומר: "ככה". איבעית אימא רבי יוסי הגלילי, סמי מההיא יין. ואיבעית אימא רבי עקיבא, עולה וכל אביזרהא.

**רמז תרמ** תניא: רבי אומר: "אשר יקריבו לכל נדריהם ולכל נדבותם" הכל באין בשתפות, לא סלק הכתוב אלא מנחה, דכתיב בה "נפש". האשה שנדרה בנזיר, היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה. מעות מפרשין דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין. דמי עולה יבואו לעולה, ומועלין בהן. דמי שלמים יביאו שלמים, נאכלין ליום אחד ואינן טעונים לחם. יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מערבין בהם, אמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר. ריש לקיש אמר: "לכל נדריהם" התורה אמרה: מותר נזיר יהא לנדבה. "לרצנכם" אין כופין את הצבור על כרחם. "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" תמות וזכרות בבהמות, ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אף יבש גפה ושנחטטה עינה ושנקטעה רגלה, תלמוד לומר: "מן (העופות) [העוף"] ולא כל העוף. רבי שמעון אומר: ומה אם הקדשים שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהם, עוף שאין המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם. תלמוד לומר: "לכל נדר" להביא את העוף. רבי אליעזר אומר: כל שנאמר בו "זכר ונקבה" טמטום ואנדרוגינוס פוסל בו. שלא נאמר בו "זכר ונקבה" אין טמטום ואנדרוגינוס פוסל בו.

**רמז תרמא** "כל אשר בו מום" אמר רב אדא בר קטינא אמר ריש לקיש: שלש פגימות הן: פגימת עצם בפסח, פגימת אזן בבכור, פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר: אף פגימת סכין. ואידך, בחלין לא קא מירי. וכלן פגימתן כדי פגימת מזבח. וכמה פגימת מזבח, כדי שתחגר בצפרן. מיתיבי: כמה פגימת מזבח, רבי שמעון בן יוחאי אומר: טפח. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כזית. לא קשיא, הא בסידא הא באבנא. אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני. רבא אמר: לא מהני. והרי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי, תיובתא דרבא, אמר לך רבא: שאני התם דאמר קרא: "ולנדר לא ירצה" רצוי הוא דלא מרצה הא מקדש קדשי. ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא "ולנדר לא ירצה", הוה אמינא תהוי כעובר על מצוה וכשר, קא משמע לן. והרי מקדיש תמימים לבדק הבית דאמר רחמנא: "נדבה תעשה אתו" זהו קדשי בדק הבית, ותנן: "המקדיש תמימים לבדק הבית, אף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי", תיובתא דרבא, אמר לך רבא: ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח, נתרבו תמימים לבדק הבית. "כל אשר בו מום" אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין, תלמוד לומר: "אשר בו מום לא תקריבו" מה תלמוד לומר: אי משום בל תשחטו הרי כבר אמור למטה, אלא מה תלמוד לומר "בל תקריבו", בל תקדישו, מכאן אמרו: המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח עובר משום חמשה שמות: משום בל תקדישו, ומשום בל תשחטו, ומשום בל תזרקו, ומשום בל תקטירו כלו, ומשום בל תקטירו מקצתו. רבי יוסי בר' יהודה אומר: אף משום קבלת הדם. אמר מר: אי משום בל תשחטו כבר אמור למטה. היכן אמור, דתניא: "עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא (תקדישו) [תקריבו"] מה תלמוד לומר, אי משום בל תקדישו כבר אמור למעלה, אלא מה תלמוד לומר "בל תקריבו", בל תשחטו. "ואשה לא תתנו" אלו אשים. אין לי אלא כלו, מקצתו מנין, תלמוד לומר: "מהם". זריקת דמים מנין, תלמוד לומר: "על המזבח לה'" לרבות הוא. והתניא: "קרבן" שומע אני אפלו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן, שנאמר: "ונקרב את קרבן". תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד" (כתוב ברמז תקפ"א). אמר מר משום רבי יוסי בר יהודה: אף משום קבלת הדם. מאי טעמא, נפקא מהא: "ומיד בן נכר לא תקריבו" זו קבלת הדם. ותנא קמא מבעיא לה להאי: סלקא דעתך אמינא: הואיל ולא נצטוו אלא על מחסרי אברים לא שנא במזבח דידהו לא שנא במזבח דידן, קא משמע לן. מתקיף לה ריש לקיש: שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בעל מום עובר, אבל מום מעקרא דיקלא בעלמא הוא, אמר לה רב אחא ברה דרב יוסף: "שרוע וקלוט" כתיב בפרשה, והני בעלי מומין מעקרא נינהו.

"איש" היחיד מביא שלמים נדבה, ואין הצבור מביאים שלמים נדבה. או "איש" להוציא את השתפין, רבי אומר: "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם" כל הקדשים באין בשתפות עד שחלק הכתוב את המנחה. "כי יקריב זבח שלמים" אין לי אלא שלמים, מנין לרבות העולה, תלמוד לומר "נדר". מנין לרבות את התודה, תלמוד לומר: "לפלא". מנין לרבות את הולדות ואת התמורות, תלמוד לומר: "בבקר". מנין לרבות את הבכור המעשר והפסח, תלמוד לומר: "בצאן". מנין לרבות חטאת ואשם, תלמוד לומר: "בבקר או בבקר, בצאן או בצאן". "תמים יהיה לרצון" מצות עשה, לא תעשה מנין, תלמוד לומר: "כל מום לא יהיה בו". אם נפל מן הגג ונשבר יכול יהא עובר עליו, תלמוד לומר: "כל מום לא יהיה בו" אל תתן בו מום. מכאן אמרו: בכור שאחזו דם אפלו מת אין מקיזין לו את הדם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. אם עשה בו, הרי זה לא ישחט עליו, רבי שמעון אומר: יקיז, ואפלו שעושה בו מום. "תמים יהיה לרצון" (כתוב ברמז תס"ב וברמז תנ"ב).

**רמז תרמב** "עורת או שבור" כתיב: "אשר לא עבד בה" בה עבודה פוסלת, למעוטי קדשים דלא פסלא בהו. סלקא דעתך אמינא: ליתי בקל וחמר מעגלה: ומה עגלה שאין המום פוסל בה, עבודה פוסלת בה. קדשים שמום פוסל בהן, אינו דין שעבודה פוסלת בהן. אכא למפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה. אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים, דאיצטריך קרא להנך דפסלי בהו שנים. וקדשים דלא פסלה בהו עבודה מהכא נפקא, מהתם נפקא: "עורת או שבור וגו' לא תקריבו אלה לה'" אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה. אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מלי היכא דנעבדה בהו התר, אבל עבד בה עבודת אסור אימא לתסרו. הא נמי מהכא נפקא: "ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' מכל אלה" אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה. אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי כשעבד בהן כשהן חלין, אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא לתסרו, צריכא. טמטום ואנדרוגינוס אין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה. בשלמא טמטום במקדש לא דילמא נקבה היא וכו', אנדרוגינוס במקדש לא דילמא נקבה היא, אלא במדינה נמי נהי דזכר הוא תעשה נקבות שלו חרוץ וישחט עליה, אמר קרא: "עורת או שבור או חרוץ" חרוץ דומיא דשבור וכו'. חרוץ במקום בשר נמי לא מצית אמרת דהוי מומא. דאי סלקא דעתך חרוץ במקום בשר הוי מומא, מכדי כיון דאמר מר: גרב זו חרס, וחרס מחרץ חרוץ, דכתיב "מראהו עמק מן העור" כמראה חמה עמקה מן הצל. אם כן לכתוב רחמנא "חרוץ" ולא בעי "גרב", ואנא אמינא: ומה "חרוץ" דלא מאיס הוי מומא "גרב" דמאיס לא כל שכן. להכי כתב רחמנא "גרב" למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא, רבי ישמעאל אומר: אין לך מום גדול מזה. כאביי לא אמרי חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן. כרבא נמי לא אמרי דילמא הני מלי היכא דלא מנכר אבל היכא דמנכר "מום רע" קרינן בה. בעי רבא: מאי טעמא דרבי ישמעאל, איהו מפשט פשיט לה אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו. או דילמא ספוקי מספקא לה ואם תמצא לומר קאמר, אם תמצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו. למאי נפקא מנה, למילקי עלה משום גזה ועבודה, אי נמי למיתבה לכהן. "או גרב או ילפת" (כתוב ברמז קפ"ד). "עורת" בין סומא בשתי עיניו בין סומא [אפלו] בעינו אחת. "שבור" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "שבר רגל או שבר יד" אין לי אלא שנשברה רגלו או ידו, מנין לרבות שבר זנב, תלמוד לומר: "או שבור". יכול שאני מרבה שבר צלע, תלמוד לומר: "שבר יד או שבר רגל" מה זה מיחד מום שבגלוי, יצא שבר צלע שאינו בגלוי. "חרוץ" ריס של עין שנקב שנפגם שנסדק, חטמו שנפגם שנסדק, שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה, חטין החיצונות שנפגמו ושנגממו, הפנימיות שנעקרו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין בודקין מן המתאימות ולפנים, ואף לא את המתאימות. "יבלת" זה בעל יבלת. "גרב" זה החרס. "ילפת" זה חזזית המצרית. כאן לא נאמר דק ותבלול, ובאדם לא נאמר "יבלת". מנין לתן את האמור בבהמה באדם, ואת האמור באדם בבהמה, תלמוד לומר: "גרב גרב, ילפת ילפת" לגזרה שוה. מנין לרבות כל הפסולין שבשור ושה, תלמוד לומר: "ושור ושה" לרבות כל הפסולין שבשור ושה.

"שרוע וקלוט" תנא: שרוע שנשתרבבה ירכו. קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס. "נדבה תעשה אתו" זה קדשי בדק הבית. אין לי אלא נדבה, נדר מנין, תלמוד לומר: "ולנדר". "לא ירצה" זה קדשי מזבח. אין לי אלא נדר, נדבה מנין, תלמוד לומר: "נדבה". רבי אומר: "לא ירצה" בהרצאת גופו הכתוב מדבר. הינו תנא קמא, מאי לאו בהא קמפלגי: תנא קמא סבר אפלו אקדשה לדמי הנכסים נמי לקי, ורבי סבר בהרצאת גופו היא דלקי אבל בדמי נכסים לא לקי, שמע מנה. אלא "אתו" למאי אתא, לכדתניא: "נדבה תעשה אתו" אותו אתה עושה נדבה, ואי אתה עושה תם נדבה לבדק הבית. מכאן אמרו: (המתפיס) [המקדיש] תמימים לבדק הבית עובר בעשה. אין לי אלא בעשה, בלאו מנין, תלמוד לומר: "וידבר ה' אל משה לאמר" לאו נאמרו בדברים.

"ומעוך וכתות ונתוק וכרות" כלם בביצים, דברי רבי יהודה. בביצים ולא בגיד, אימא: כלם אף בביצים, דברי רבי יהודה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כלם בגיד. רבי יוסי בר' יהודה אומר: מעוך וכתות אף בביצים, נתוק וכרות בגיד אין בביצים לא. וקא מפלגי במומים שבגלוי. דרבי יהודה סבר: מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתהון, נתוק וכרות הוי מומא דהא תלין. ורבי אליעזר בן יעקב סבר: מעוך וכתות לא הוי מומא דמעקרא נמי זימנין דליתהון, נתוק וכרות לא הוי מומא דמעקרא נמי זימנין דתלין. ורבי יוסי סבר: מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו, נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו (כתיב ברמז תנ"ב). מנין לסרוס באדם שהוא אסור, שנאמר: "ובארצכם לא תעשו". שלחו לה לאבוה דשמואל: הני תורי דגנבין לה ארמאי וגנחין להו, מהו, שלח להו: הערמה יתעביד בהו, הערימו עליהון ויזדבנון. בני מערבא סברי לה כרבי חדקאי דאמר: בן נח מצוה על הסרוס, וקא עבר משום "ולפני עור לא תתן מכשל". סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה, אמר לה אביי: דין שקנסת עליהן מכירה.

"לא תקריבו" אין לי אלא שלא נקריב, מנין שלא יעשו, תלמוד לומר: "לא תעשו". אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מנין, תלמוד לומר: "לא תעשו". אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין, תלמוד לומר: "בארצכם". אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין, תלמוד לומר: "לא תעשו" בכל מקום שאתם. מנין אף באדם, תלמוד לומר: "בכם", דברי בן עזאי. מנין שאין מקבלין שקלים מן הנכרים, תלמוד לומר: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם". אין לי אלא תמידין שנקראו לחם, שנאמר: "את קרבני לחמי". מנין לרבות שאר קרבנות צבור, תלמוד לומר: "מכל אלה". מנין שאף הנקבות בסרוס, תלמוד לומר: "כי משחתם". רבי יהודה אומר: "בהם" ואין הנקבות בסרוס. "מום בם לא ירצו לכם" מלמד שאינם מרצין. אמר רב: שני שבזוג ראשון יקרב, קסבר בעלי חיים אינם נדחים. מאי טעמא דרב, יליף מבעל מום עובר, אף על גב דלא חזי דלא ירצה, הא עבר מומין ירצה, הכא נמי לא שנא. ורבי יוחנן אמר: שני שבזוג שני יקרב, מעט רחמנא "בהם" בהם הוא דכי עבר מומן מרצה, הא כל דחוין הואיל ונדחו ידחו. ורב, ההוא "בהם" בעיניהו הוא דלא מרצו הא על ידי תערובות מרצה. כדתנן: "אברי עולה שנתערבו באברי בעלי מומין, רבי אליעזר אומר: "אם קרב ראש של אחד מהן, יקרבו כל הראשים". ואידך, נפקא לה מ"בם בהם". ואידך, "בם בהם" לא דריש.

"כי משחתם בהם מום בם" תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה. דבר ערוה דכתיב: "כי השחית כל בשר". עבודה זרה דכתיב: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל". כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא, דכתיב: "לא יבקר בין טוב לרע", דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסלי.

"שור או כשב". "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'" משפט אדם ומשפט בהמה: משפט אדם "וביום השמיני ימול". "ומשפט בהמה" ומיום השמיני והלאה. "מי הקדימני ואשלם" רבי תנחום פתר קרא ברוק שהיה שרוי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים. אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו גמולו ולתן לו בן זכר. עתיד רוח הקדש להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר: כל מי שפעל עם אל, יבוא ויקח שכרו. הדא הוא דכתיב: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ורוח הקדש אומרת: "מי הקדימני ואשלם" מי קלס לפני, עד שלא נתתי לו נשמה, מי (מלל) [מל בנו] לשמי, עד שלא נתתי לו בן, מי עשה לפני מעקה, עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה, עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סכה, עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית, עד שלא נתתי לו טלית, מי הפריש לי תרומה ומעשר, עד שלא נתתי לו גרן, מי הפריש לי חלה, עד שלא נתתי לו עסה, מי הפריש לי קרבן, עד שלא נתתי לו בהמה, הדא הוא דכתיב: "שור או כשב או עז". רבי עקיבא בר זבדי בשם רבי אבהו פתח: "ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון". כתיב: "שרפים עמדים ממעל לו" וגו' "בשתים יעופף" לקלוס. "בשתים יכסה פניו" שלא יביט בשכינה. "ובשתים יכסה רגליו" שלא יראו פני שכינה, דכתיב: "וכף רגליהם ככף רגל עגל". וכתיב: "עשו להם עגל מסכה", על שם: "ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון". תמן תנינן: "כל השופרות כשרות, חוץ משל פרה". למה, שלא להזכיר עון. תני: מפני מה אין סוטה שותה בכוס של חברתה, שלא יאמרו: בכוס זה שתתה חברתה ומתה, על שם: "ולא יהיה עוד לבית ישראל" וגו'. תניא: "והרגת את האשה ואת הבהמה" אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה, אמרה תורה: תסקל. דבר אחר: שלא תהא עוברת בשוק ויהו אומרים: זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, על שם: "ולא יהיה עוד לבית ישראל". אף כאן: "שור או כשב כי יולד" שור נולד, ולא עגל נולד, אלא משום שנאמר: "עשו להם עגל מסכה", לפיכך קראו הכתוב שור, ולא קראו עגל, [הדא הוא דכתיב]: "שור או כשב". "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך" משל למלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה. מה עשו בני המדינה, עמדו על רגליהם ופרעו ראשיהן וקראו אותו באימה וברתת וברתת ובזיע. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הדין קריאת שמע פרוזדוגמא דידי. לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם, שתהיו קורין אותה לא עומדין על רגליהם ולא פורעין ראשיהם, אלא "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".

**רמז תרמג** אמר רבי ברכיה בר סימון: אמר הקדוש ברוך הוא: עשר בהמות טהורות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהם ברשותך: שור, שה כבשים ושה עזים. ושבע שאינן ברשותך: איל וצבי ויחמור וגו' לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתיגע ביערים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מה שגדל על אבוסך, [הדא הוא דכתיב]: "שור או כשב או עז". "הן אתם מאין" אמר רבי ברכיה: "הן" לשון יוני הוא: הינא אתם לי מאמות העולם. "מאין" מאותן שכתוב בהם: "כל הגוים כאין נגדו". "ופעלכם מאפע" אמר רבי לוי: כל פעלות טובות ונחמות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לישראל, אינו אלא בשביל פעיה אחת שפעו לפניו בסיני ואמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". "תועבה יבחר בכם" אותה תועבה שכתוב בה: "עשו להם עגל מסכה", מאותה התועבה הביאו לפני קרבן, [שנאמר:] "שור או כשב או עז". "ברעתם ישמחו מלך" וכי מה ראה שור להעשות ראש לכל הקרבנות, משל למטרוניתא שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי המלכות. ובדק המלך בדברים, ולא מצא בהן ממש. מה עשה המלך, עשה סעודה והושיב אותו בראשון של מסבין. כל כך למה, שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך, אמות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם: עשיתם את העגל, ובדק הקדוש ברוך הוא בדברים ולא מצא בהן ממש. מצלין היו ישראל מאותו מעשה, שאלו עשו ישראל את העגל, היה להם לומר: "אלה (אלהיך) [אלהינו] ישראל", אלא הגרים שעלו עם ישראל ממצרים, שנאמר: "וגם ערב רב עלה אתם", הם עשו את העגל, ואומרים להם: "אלה אלהיך ישראל". לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות. "שור או כשב או עז". "שור" בזכות אברהם, שנאמר: "ואל הבקר רץ אברהם". "כשב" בזכות יצחק, שנאמר: "וירא והנה איל". "עז" בזכות יעקב, דכתיב: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים" טבים לך וטבים לבניך וכו'. "והיה שבעת ימים" למה שבעה ימים, כדי שיבדק, שאם נמצא בו דבר מום הרי זה פסול. דבר אחר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר: כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני, עד שיראו פני מטרונא תחלה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבר עליו השבת, שאין שבוע בלא שבת, ואין מילה בלא שבת. "ומיום השמיני והלאה" כמשפט אדם משפט בהמה. משפט אדם: "וביום השמיני ימול", ומשפט בהמה: "ומיום השמיני והלאה".

כתיב: "והאלהים יבקש את נרדף", רב הונא בשם רבי יוסי אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא לתבע דמן של נרדפים מיד רודפיהם. צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף", "רשע רודף את צדיק" והאלהים יבקש את נרדף, [אפלו צדיק רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף"] מכל מקום. תדע שכן הוא, שהרי הבל נרדף מפני קין לכך נאמר: "וישע ה' אל הבל". נח נרדף מפני דורו "ונח מצא חן". ודורו "וימח את כל היקום". אברהם נרדף מפני נמרוד "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם". יצחק נרדף מפני פלשתים "ויאמרו ראו ראינו". יעקב נרדף מפני עשו "כי יעקב בחר לו יה". יוסף נרדף מפני אחיו "ויהי ה' את יוסף". משה נרדף מפני פרעה "לולי משה בחירו". ישראל נרדפין מפני אמות העולם "ובך בחר ה' (אלהיך"). אף כאן: שור נרדף מפני ארי, כבש מפני זאב, עז מפני הנמר, אמר הקדוש ברוך הוא: לא תביאו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין, [הדא הוא דכתיב]: "שור או כשב או עז".

"שור או כשב או עז כי יולד" ולא אדם כי יולד, [אלא] אף יוצא דפן. והלא דין הוא: ומה אם טרפה שהיא אסורה בחלין לא עשה בה את המקריבין כקרבין. יוצא דפן שמתר בחלין [אינו דין שלא נעשה בו את המקריבין כקרבין, בעל מום יוכיח שהוא מתר בחלין] ועשה בו מקריבין כקרבין, אף אתה אל תתמה על יוצא דפן שאף על פי שמתר בחלין אינו דין שנעשה בו את המקריבין כקרבין, תלמוד לומר: "שור כי יולד" ולא אדם כי יולד. יוצא דפן אין יושבין עליו ימי טמאה וימי טהרה, ואין חיבין עליו קרבן. רבי שמעון אומר: הרי הוא כילוד. אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון לענין קדשים שאינו קדוש. מאי טעמא, גמר "לדה לדה" מבכור, מה התם דרך רחם אף כאן דרך רחם. אמר רבא: שור בן יומו קרוי שור, דכתיב: "שור או כשב כי יולד". איל בן יומו קרוי איל, דכתיב: "ואילי צאנך לא אכלתי" אילים הוא דלא אכל, אבל כבשים אכל, אלא שמע מנה: איל בן יומו קרוי איל (כתוב ברמז ק"ל). אמר רבא: פרכוס שאמרו בסוף שחיטה. אמר רבא: מנא אמינא לה, דתניא "שור או כשב" פרט לכלאים. "או עז" פרט לנדמה. "כי יולד" פרט ליוצא דפן. "והיה שבעת ימים" פרט למחסר זמן. "תחת אמו" פרט ליתום. האי יתום היכי דמי, אילימא (דאיתה) [דילידתה] אמה והדר מתה, לעולם תיחי ותזיל, אלא דמתה והדר ילידתה, מ"כי יולד" נפקא, אלא פשיטא זה פרש למיתה וזה פרש לחיים. אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לדה הינו דאצטריך קרא למעוטי, אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לדה למה לי, מ"כי יולד" נפקא. תני רב שמואל: ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר, וכרבי אפטוריקי, דרבי אפטוריקי רמי: כתיב: "והיה שבעת ימים תחת אמו" הא לילה חזי, וכתיב: "ומיום השמיני והלאה ירצה" יום אין לילה לא, הא כיצד, לילה לקדשה, יום להרצאה. מחסר זמן הכתוב נתקו לעשה. מאי טעמא דאמר קרא: "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה" מיום השמיני אין מעקרא לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. והאי מבעיא לה לכדרבי אפטוריקי וכו', כתיב קרא אחרינא: "כן תעשה לשרך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" (כתוב ברמז שנ"א).

"והיה שבעת ימים תחת אמו". רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: נאמר כאן: "תחת" ונאמר להלן: "תחת". מה "תחת" האמור כאן פרט לכלאים וליוצא דפן ולמחסר זמן וליתום, אף להלן וכו'. ומה "תחת" האמור להלן פרט לטרפה, אף "תחת" האמור כאן פרט לטרפה. רבי יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר: "והיה שבעת ימים תחת אמו", לפי שנאמר: "שבעת ימים יהיה עם אמו", יכול עד שיהא עם אמו כל שבעה, תלמוד לומר: "תחת אמו". אי "תחת אמו", יכול אפלו יוצא ממנו כשהיא מתה, תלמוד לומר: "עם אמו", הא כיצד, אפלו נתקימה לו אמו שעה אחת. "ומיום השמיני והלאה ירצה" יכול משמיני ולהלן יהא מתר, ובשמיני עצמו יהא אסור, תלמוד לומר בבכור: "ביום השמיני תתנו לי". יכול הבכור יהא מתר ביום השמיני ואסור משמיני ולהלן, תלמוד לומר במקדשין: "ומיום השמיני והלאה ירצה". עדין אני אומר: בכור מתר ביום השמיני, ובמקדשין משמיני ולהלן, מנין לתן את האמור בבכור במקדשין ואת האמור במקדשין בבכור, תלמוד לומר: "אמו, אמו" לגזרה שוה. "ירצה לקרבן אשה" לאשים, מנין אף להקדש, תלמוד לומר: ("לא ירצה") "לקרבן אשה". "לה'" לרבות שעיר המשתלח.

"ושור או שה אתו ואת בנו" וגו'. רבי ברכיה בשם רבי לוי: כתיב: "יודע צדיק נפש בהמתו" זה הקדוש ברוך הוא, שכתב בתורתו: "לא תקח האם על הבנים, "ורחמי רשעים אכזרי" זה סנחריב הרשע, דכתיב בה: "אם על בנים רטשה". דבר אחר: "יודע צדיק נפש בהמתו" זה הקדוש ברוך הוא, שכתב בתורתו: "ושור או שה" וגו', "ורחמי רשעים אכזרי" זה המן הרשע, דכתיב בה: "להשמיד להרג ולאבד" וגו'.

מנין לשוחט אותו ואת בנו במקדשין שהוא בלא ירצה, תלמוד לומר: "לקרבן אשה לה', ושור או שה" וגו'. "שור" ולא חיה. והלא דין הוא: ומה אם בהמה שאינה במצות כסוי הרי היא במצות אתו ואת בנו, חיה שהיא במצות כסוי אינו דין שתהא במצות אתו ואת בנו. תלמוד לומר: "שור" ולא חיה. "שה" ולא עופות. והלא דין הוא: ומה אם בהמה שאינה באם על הבן הרי היא במצות אתו ואת בנו, עוף שהוא באם על הבן אינו דין שיהא במצות אתו ואת בנו. תלמוד לומר: "שה" ולא עופות. אלו נאמר "שור ושה" [ו]בנו, יכול יהו שניהם ובנו, תלמוד לומר: "או שה" או זה או זה. תנו רבנן: מנין לאתו ואת בנו שהוא נוהג במקדשין, תלמוד לומר: "שור או כשב או עז" וגו', וכתיב: "ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" למד על אתו ואת בנו שהוא נוהג במקדשין. ואימא במקדשין אין בחלין לא, שור הפסיק הענין. ואימא בחלין אין במקדשין לא, "ושור" כתיב וא"ו מוסיף על ענין ראשון. אי מה קדשים כלאים לא, אף אתו ואת בנו כלאים לא. אלמה תניא: אתו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי. ועוד "שה" כתיב ואמר רבא: זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. אמר קרא "או" לרבות את הכלאים. האי "או" מבעיא לה לחלק, דסלקא דעתך אמינא: עד דשחיט שור ובנו שה ובנו [לא מחיב, קא משמע לן] לחלק. מ"בנו" נפקא. ואכתי מבעי לה לכדתניא: אלו נאמר שור ושה ובנו, הייתי אומר עד דשחיט שור ושה ובנו. תלמוד לומר: "ושור או שה אתו ואת בנו". מאי לאו מ"או" נפקא ולא מ"אתו", הניחא לרבנן דמיתר להו "אתו" אלא לחנניה דלא מיתר לה "אתו" לחלק מנא לה, לחלק לא צריך קרא, דסבר לה כרבי יונתן, דתניא: אביו ואמו (כתוב ברמז ש"ל). תניא: אתו ואת בנו נוהג בזכרים. חנניה אומר: נוהג בין בזכרים בין בנקבות. מאי טעמא דרבנן, דתניא: יכול יהא אתו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות, ודין הוא: חיב כאן וחיב באם על הבנים, מה כשחיב באם על הבנים חיב בנקבות ולא בזכרים אף כשחיב כאן חיב בנקבות ולא בזכרים. לא, אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה בה מזמן כשאינו מזמן תאמר באתו ואת בנו שכן עשה בו מזמן כשאינו מזמן. תלמוד לומר: "אתו" אחד ולא שנים. אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין: חיב כאן וחיב באם על הבנים, מה כשחיב באם על הבנים חיב בנקבות ולא בזכרים אף כשחיב כאן באתו ואת בנו חיב בנקבות ולא בזכרים. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר: "בנו" מי שבנו כרוך אחריו, יצא זה שאין בנו כרוך אחריו. מאי "אם נפשך לומר", וכי תימא "אתו" זכר משמע, הרי הוא אומר "בנו" מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. וחנניה אמר לך: כתיב "אתו" דמשמע זכר, וכתיב "בנו" מי שבנו כרוך אחריו, דמשמע נקבה, הלכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. אמר שמואל: הלכה כחנניה. תנו רבנן: "אתו ואת בנו" אין לי אלא אותו ואת בנו, בנו ואותו מנין, כשהוא אומר: "לא תשחטו ביום אחד" הרי כאן שנים. הא כיצד, אחד השוחט את הפרה ואחד השוחט את אמה ואחד השוחט את בנה, שנים האחרונים חיבין. האי מבעי לה לגופה, אם כן לכתוב רחמנא "לא תשחט" מאי "תשחטו". ואכתי מבעי לה, דאי כתב רחמנא "לא תשחט", הוה אמינא חד אין תרי לא, כתב רחמנא "לא תשחטו" דאפלו תרי, אם כן לכתוב רחמנא "לא (ישחט) [ישחטו"], מאי "לא תשחטו", שמע מינה תרתי. תנו רבנן: את זו דרש רבי שמעון בן זומא: "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" לפי שכל הענין כלו אינו מדבר אלא בקדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, יכול אף זה כן, נאמר כאן "יום אחד" ונאמר במעשה בראשית "יום אחד" מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באתו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. (רבי אומר: "יום אחד" יום המיחד בשבת וביום טוב, ומה יום המיחד בשבת טעון כרוז אף זה טעון כרוז).

"אתו ואת בנו" ולא אותה ואת האחין. כיצד, שחט חמשה אחין ואחר כך שחט את האם, אינו חיב אלא אחת. אבל שחט את האם ואחר כך שחט חמשה אחין, חיב על כל אחד ואחד. "אתו ואת בנו" ולא אותה ואת אם אמה, כיצד, שחטה ואת אם אמה שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעית, סופג ארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים. שחטה ואת אמה ואת אם אמה סופג שמונים. "אתו ואת בנו" ולא אותה ואת בת בתה. [כיצד], שחטה ואת בת בתה שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט האמצעית, סופג ארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. "לא תשחטו" פרט לשוחט ונתנבלה בידו, לנוחר ולמעקר. ולהביא את השוחט להאכיל לנכרים להאכיל לכלבים להאכיל לרפואה. השוחט ונמצא טרפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה רבי מאיר מחיב. ורבי שמעון פוטר. "ביום אחד" רבי אומר: יום המיחד טעון כרוז. מכאן אמרו: בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחט, בתה מכרתי לשחט. ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי הגלילי אומר: אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שאין לו רוח. אבל אם יש לו רוח, אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע, שהדבר ידוע הוא ששניהם שוחטין ביום אחד. בארבעה פרקים אלו כופין את הטבח לשחט על כרחו. אפלו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר, כופין אותו לשחט וכו'. לפיכך אם מת מת למוכר, מפני שלא משך. "לרצנכם תזבחו" (כתוב בפרשת קדשים תהיו רמז תר"ד).

"וכי תזבחו זבח תודה" רבי פינחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמרו בשם רבי מנחם דגליל: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינה בטלה. כל ההודאות בטלות, והודאת תודה אינה בטלה. שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה'" זה קרבן תודה. וכן אמר דוד: "עלי אלהים נדריך, אשלם תודת לך", "תודה" אין כתיב כאן, אלא "תודת" ההודאה וקרבן תודה.

"ביום ההוא יאכל" זהו שאמרנו אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה, שאף תחלת זביחתן לא תהא אלא על מנת להאכל ליום אחד. אין לי אלא תודה, מנין לכל הנאכלין ליום אחד שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד, תלמוד לומר: "וכי תזבחו זבח תודה, וכי תזבחו זבח" לרבות כל הנאכלין ליום אחד שלא תהא תחלת זביחתו אלא על מנת להאכל ליום אחד. "ושמרתם" זה משנה, "ועשיתם" זה מעשה, וכל שאינו במשנה אינו במעשה. "ושמרתם מצותי ועשיתם אתם" לתן שמירה ועשיה למצות. "אני ה'" אני נאמן לשלם שכר. "ולא תחללו" ממשמע שנאמר: "לא תחללו" קדש אמור אם כן למה נאמר "ונקדשתי", מסר עצמך על מנת לקדש את שמי. יכול אף ביחידי, תלמוד לומר: "בתוך בני ישראל" המרבין. מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושין לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס. וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לו לנבוכדנצר הרשע: "לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך, הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין (לה) יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא (ואף מן) [ומן] ידך מלכא ישיזב, והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא (אנחנא) [איתנא] פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד". וכשהרג טורינוס את לוליינוס ואת פפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה מלך הגון לעשות נסים על ידו. אבל אתה מלך רשע אי אתה הגון לעשות נסים על ידך, ואנו מחיבים מיתה, ואם אי אתה הורגנו הרבה הורגין יש למקום הרבה דבין הרבה נמרים הרבה אריות הרבה נחשים הרבה עקרבים שיפגעו בנו, אלא לסוף שהמקום עתיד לפרע מידך. אמרו: לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלי מרומי והוציאו את מחו בבקעיות. "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (כתוב בפסוק ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים). מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. והיכי עביד הכי, והא אמר רבי יהודה: המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: "לעלם בהם תעבדו", לדבר מצוה שאני. והא מצוה הבאה בעברה היא, מצוה דרבים שאני, דכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התבה, ואין נושאין כפיהן, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, פחות מעשרה. דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כל דבר שבקדשה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע, דתני רבינא אחוה דרבי חיא בר אבא קמה דר' חיא בר אבא: אתיא "תוך, תוך", כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם: "הבדלו מתוך העדה הזאת" מה להלן עשרה אף כאן עשרה. "המוציא אתכם מארץ מצרים" על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתמסרו עצמכם לקדש שמי. "להיות לכם לאלהים" על כרחכם. "אני ה'" אני נאמן לשלם שכר.