# פרק כ"ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/emor/perek-23/

ומנין שמעברין את השנה על גליות (שעלו) [שיצאו] ועדין לא הגיעו, תלמוד לומר: "בני ישראל, מועדי" עשו את המועדות שיעשו אותו כל ישראל. היתה שנה צריכה לעבר וישבו ונשאו ונתנו וגמרו ולא הספיקו לומר מעברת עד שארע דבר, יכול תהא מעברת, תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם, מועדי" אם קריתם אתם הרי הם מועדי, ואם לאו אין מועדי. [לא] היתה שנה צריכה לעבר ועברוה אנוסין או שוגגין או מזידין, מנין שמעברת, תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם מועדי" אם קריתם אתם הרי הם מועדי ואם לאו אין מועדי. עברוה בלילה, עברוה משנה לחברתה, פחות חדש או יתר חדש, יכול תהא מעברת, תלמוד לומר: "אתם" אתם אלה הם מועדי, הללו אין הם מועדי. מנין שמעברין את השנה מפני הצרך, תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם מועדי". יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצרך, כך יעברו אותה מפני הטמאה, תלמוד לומר: "בחדש הראשון פסח" אל יצא חדש הראשון בלי פסח. מה ענין שבת לענין מועדות, אלא ללמדך, שכל מי שמחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות, וכל המקים את המועדות מעלין עליו כאלו קים את השבתות. מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת ושגג ועשה בו מלאכה שיהא חיב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, תלמוד לומר: "שבת הוא", "יום הכפורים הוא" דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: אינו חיב אלא אחת. למעלה הוא מדבר בעבור שנה, וכאן הוא מדבר בקדוש החדש. נראה (בלילה) [בעליל], או שבאו עדים והעידו בפניהם, ולא הספיקו לומר: מקדש, עד שחשכה, יכול יהא מקדש, תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם מועדי" אם קריתם אתם הרי הם מועדי, ואם לאו אין מועדי. קדשוהו שלא בעדים, או שבאו עדים והעידו בפניהם ונמצאו זוממין, מנין שהוא מקדש, תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם מועדי" אם קריתם אתם הרי הם מועדי, ואם לאו אין מועדי. קדשוהו אנוסין או שוגגין או מטעים, מנין שהוא מקדש, תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם" [אתם אפלו מטעין, "אתם" אפלו אנוסין, "אתם" אפלו שוגגין]. אם קריתם אתם הרי הן מועדי, ואם לאו אין מועדי. קדשוהו לפני זמנו או לאחר עבורו, יכול יהא מקדש, תלמוד לומר: "אתם אלה הם מועדי" ואין הללו מועדי. יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצרך כך יקדשו את החדש מפני הצרך, תלמוד לומר: "חדש" אחר חדש אנו הולכין. יכול אם היה צריך שני ימים יתנו לו שני ימים, תלמוד לומר "יום" [אין לו אלא] יום אחד בלבד. ומנין שמחללין את השבת להעיד עליו, תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם במועדם". יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליו כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקימו, תלמוד לומר: "אשר תקראו" על קריאתם אתה מחלל את השבת, ואי אתה מחלל את השבת להודיע עליהן שנתקימו.

"בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים" יכול משתחשך, תלמוד לומר: "יום". אי יום יכול משתי שעות, תלמוד לומר: בין הערבים מה בין הערבים מיחד משפנה יום, אף יום משפנה יום משש שעות ולמעלה. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "כי פנה יום כי ינטו צללי ערב".

"וידבר משה את מעדי ה'" מה תלמוד לומר, לפי שלא למדנו בכל התורה כלה שנאמר בהן "במועדו" אלא בפסח ותמיד, "במועדו" ואפלו בשבת, "במועדו" ואפלו בטמאה. שאר כל קרבנות צבור מנין, תלמוד לומר: "אלה תעשו לה' במועדיכם". מנין לרבות עמר והקרב עמו, שתי הלחם והקרב עמהן, תלמוד לומר: "וידבר משה את מעדי ה'" הכתוב קבע מועד [אחד] לכלן. וכל הני למה לי, צריכי. דאי כתב רחמנא תמיד, הוה אמינא תמיד שכן תדיר וכליל, אבל פסח אימא לא, קא משמע לן. ואי כתב רחמנא פסח, הוה אמינא אדרבא פסח שכן ענוש כרת, אבל תמיד אימא לא, קא משמע לן. ואי אשמעינן הני תרתי, הני הוא שכן ישנן לפני הדבור, אי נמי יש בהן צד מועד: תמיד תדיר וכליל, פסח ענוש כרת, אבל שאר קרבנות צבור אימא לא, כתב רחמנא: "אלה תעשו לה' במועדיכם". ואי כתב רחמנא "אלה תעשו לה' במועדיכם", הוה אמינא שאר קרבנות צבור הוא דבאין לכפר, אבל עמר ושתי הלחם דאין באין לכפר אימא לא, כתב רחמנא "וידבר משה". ואי כתב רחמנא עמר ושתי הלחם, הוה אמינא הני הוא דאלימי דבאין להתיר, אבל הנך אימא לא, צריכא.

"וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" מלמד, שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. רבי יוסי הגלילי אומר: "מועדי ה'" נאמרו, ולא נאמר שבת בראשית עמהן. בן עזאי אומר: "מועדי ה'" נאמרו, ולא נאמרה פרשת נדרים עמהן. הכי קתני: מועדי ה' צריכין קדוש בית דין, שבת בראשית אין צריכה קדוש בית דין. בן עזאי אומר: מועדי ה' צריכין ממחה, פרשת נדרים לא צריכה ממחה אלא אפלו בשלשה הדיוטות. והא בפרשת נדרים כתיב: "ראשי המטות", אמר רבי חסדא (ואיבעית אימא) [ואיתימא] רבי יוחנן: ביחיד ממחה. כיצד בודקין את העדים, זוג שבא ראשון, בודקין אותן ראשון, ומכניסין את הגדול שבהן, ואומרים לו: אמר, כיצד ראית את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה, לצפונה או לדרומה, כמה היה גבוה ולאן היה נוטה, וכמה היה רחב, אם אמר: לפני החמה לא אמר כלום. ואחר כך היו מכניסין את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכונים עדותן קימת. ראש בית דין אומר: מקדש, דאמר קרא: "אשר תקראו אתם" קרי בה: "תקראו אתם". וכל העם אומרים: מקדש, מקדש, תרי זמני למה לי, דכתיב: "מקראי קדש". מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדות שקר העידו, איך מעידין את האשה שילדה, ולמחר (נמצא) כרסה בין שניה, אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל לרבי יהושע: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא לרבי יהושע שמצר, אמר לו: יש לי ללמד, שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם" בין בזמנם בין שלא בזמנם, אין לי מועדים אלא אלו. הרי הוא אומר "אתם, אתם, אתם", שלשה פעמים, אתם אפלו שוגגין, אתם אפלו מטעין, אתם אפלו מזידין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני נחמתני. תנו רבנן: מנין שמחללין את השבת, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קדש" וכו' (כדלעיל). "אלה מועדי" (כתוב למעלה ברמז שנ"ו).

והשתא דאמרת חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ובענינא דמועדות כתיב תבעי קדוש בית דין כי מועדות, קא משמע לן. "ובחמשה עשר יום" רבי אלעזר אמר: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, דאמר קרא: "ולקחתם לכם ביום" ביום, ואפלו בשבת. למאי, אילימא לטלטול, איצטריך קרא למשרי טלטול, אלא למכשיריו. ורבנן, ההוא מבעיא להו ביום ולא בלילה. ורבי אלעזר ביום ולא בלילה מנא לה, נפקא לה מ"ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" ימים, ולא לילות. ורבנן, אצטריך. סלקא דעתך אמינא: נילף שבעת ימים מסכה, מה להלן ימים ואפלו לילות אף כאן ימים וכו', קא משמע לן. רבי אלעזר אומר: סכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, גמר "חמשה עשר חמשה עשר מחג הסכות. רבי אליעזר אומר: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, דאמר קרא: "יום תרועה יהיה לכם" ביום, ואפלו בשבת. ולמאי, אילימא לתקיעה, והא תנא דבי שמואל: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" יצאה תקיעת שופר ורדית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא למכשיריו. ורבנן, ההוא מבעיא לה ביום ולא בלילה. ור' אליעזר, נפקא לה מ"ביום הכפרים תעבירו שופר", וגמירי מהדדי. רבי אליעזר אומר: מכשירי שתי הלחם דוחין את השבת, "תביאו" רבויא הוא. רבי אליעזר אומר: מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת, "וביום השמיני ימול" ביום, ואפלו בשבת.

"ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות" יום זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה. והלא דין הוא: ומה אם זה שאין טעון סכה טעון מצה, חג הסכות שטעון סכה אינו דין שטעון מצה. תלמוד לומר: "הזה חג המצות" זה טעון מצה, ואין חג הסכות טעון מצה. "חג המצות לה' שבעת ימים" יכול יטען מצה כל שבעה, תלמוד לומר: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי" וגו' שביעי בכלל היה, ולמה יצא, להקיש אליו: מה שביעי רשות, אף כלו רשות. יכול אף לילה ראשון, תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצת" קבעו הכתוב חובה. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קים, בזמן שאין בית המקדש קים מנין, תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצת". אם כן למה נאמר: "שבעת ימים מצות תאכלו" מצה הנאכלת כל שבעה אדם יוצא ידי חובתו בפסח, יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלין כל שבעה.

"והקרבתם אשה לה' שבעת ימים". מנין אין לך פרים הבא אילים, אין לך אילים הבא כבשים, אין לך בטהרה הבא בטמאה, תלמוד לומר "והקרבתם אשה לה'" הקרב אשים מכל מקום.

"והבאתם את עמר". זה שאמר הכתוב: "מה יתרון לאדם" וגו' אמר רבי ינאי: בנהג שבעולם, אדם לוקח לו ליטרא אחד של בשר מן השוק, כמה הוא יגע כמה צער הוא מצטער עליה, עד שלא יבשלנה, והבריות ישנין על מטותיהן, והקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פרות, ואין אתה נותן לו את העמר. אמר רבי פינחס: בנהג שבעולם, אדם מכבס כסותו בימות הגשמים, כמה הוא יגע בה כמה צער הוא מצטער, עד שינגבה, והבריות ישנים על מטותיהם, והקדוש ברוך הוא משיב רוחות וכו', ואי אתה נותן לו את העמר, אמר רבי אבין: בוא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות עמר, דתנינן תמן: "קצרוהו ונתנוהו בקפות הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור כדי לקים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: "בקנים ובקולחות חובטין אותו, כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנקב, כדי שיהיה האור שולט בכלו. שטחוהו בעזרה והרוח מנשבתו, נתנוהו לרחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון, שהוא מנפה בשלש עשרה נפות". אמר רבי לוי: הרי שעמלת וחרשת וזרעת ונכשת וכסחת ועדרת וקצרת ועמרת ודשת ועשית אותה ערמה. אם אינו מוציא לך מעט רוח שתזרה, מהיכן אותו האיש חי, אי אתה נותן לו אלא שכר הרוח, הדא הוא דכתיב "ומה יתרון לו שיעמל לרוח". אמר רבי אלעזר: כתוב: "ולוא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנתן גשם" וגו'. הא יהב לכון כלא, לית אתון צריכין לה מן כדין, "שבעת חקות קציר ישמר לנו" ישמר לנו מן השרב ומן הרוחות הקשות. ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת. תני רבי חיא: "שבע שבתות תמימת תהיינה" אימתי הן תמימות, בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם. אמר רבי יהושע בן לוי: סנטרך אנא, לית את יהיב לי סנטירותי, אמר רבי ברכיה: מגרסך אנא, לית את מטעם לי מן תבשילך, הוא שדוד אמר: "גשם נדבות תניף אלהים". אמר רבי בניה: אם גשם היא צריכה נדבה, אם טל היא צריכה ["תניף אלהים"]. הדא הוא דכתיב: "גשם נדבות" וגו', אמר רבי בניה: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, כשהייתי נותן לכם את העמר, הייתי נותן לכל אחד ואחד עמר לגלגלת. ועכשו שאתם נותנין את העמר אין לי אלא עמר אחד משל כלכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "והבאתם את עמר".

"והניף את העמר" כיצד היה מניפו, רבי חמא בר עקבא בשם רבי יוסי בר חנינא: מוליך ומביא לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד לבטל טללים רעים. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מוליך ומביא למי שהעולם שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו. לעולם אל תהי מצות העמר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העמר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך" על מנת: "ואתה את בריתי תשמר" ואיזו, זו מצות העמר. רבי שמעון בן לקיש אמר: לעולם אל תהי מצות העמר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העמר עשה הקדוש ברוך הוא שלום בין איש לאשתו, הדא הוא דכתיב: "והביא האיש את אשתו אל הכהן [והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שעורים"] ואי זה, זה מצות העמר. רבי יהושע בן לוי אמר: לעולם אל תהי [מצות העמר] קלה בעיניך, היא שעמדה להם בימי גדעון, שנאמר: "ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום וגו' והנה צליל לחם שערים". רבנן אמרין על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים. ובזכות מה נצלו, בזכות לחם שערים זה מצות העמר. ורבנן אמרין: היא שעמדה להן בימי יחזקאל, שנאמר: "קח לך חטין ושעורים וגו', ועשית אותם לך ללחם" וגו'. (מהו ללחם,) רבי חמא בר חנינא אמר: רבה בה שעורים. רבי שמואל בר נחמן אמר: [רבה בה] דברים שהן מרפים את בני מעים. מטרונא שאלה את רבי יוסי בן חלפתא, אמרה לו: כמה צער נצטער אותו צדיק, כמה שפחות כמה עבדים יש לו, והן מבזבזים במאכל ובמשתה, אמר לה: להודיעך, שכל מקום שישראל בצער, הצדיקים עמהם בצער. רבי לוי אמר: היא שעמדה להם בימי המן. אתה מוצא כיון שראה מרדכי להמן בא לקראתו והכתב בידו, אמר: דומה לי שהרשע הזה בא להרגני. אמר לתלמידיו: ברחו לכם, שלא תכוו בגחלתי. אמרין לה: בין בחיים בין במות עמך אנן. מה עשה, נתעטף ועמד להתפלל. אתא ההוא רשע ויתיב לה גביהון. אמר להון: במה אתון עסקין, אמרו לה: במצות העמר, שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש, אמר להו: ומה הדין עומרא דדהב או דכסף, דחיטין או דשעורין, אמרו לה: דשעורין. אמר להו: וכמה הוא טימה, בעשרה קינטרין או בעשרים קינטרין, אמרו לה: סגין בעשרה מנין. אמר להו: קומון, דנצחון עשרתא מנכון לעשרה אלפי קינטרין ולעשרת בנוי. כיון דשמעת אסתר כן, אפקת כרוז בכל מדינתא ואמרה: לא יפתח בר נש חנות בגו שוקא כל עמא יפקון להון, פרטי דיהודאי בעי למצטבלא. כיון דחסל מצלי, אמר לה: סב הדין לבוש דמלכותא. אמר לה: מה את מבזה מלכותא, אית בר נש לביש לבושא דמלכותא ולא סחי, אזל בעי בלנא, לא אשכחה. מה עבד, אסר זוניתה ועל ואסחה. כיון דנפק אמר לה: סב לבוש הדין כלילא. אמר לה: מה את מבזה מלכותא, אית לך בר נש לביש כלילא דמלכותא ולא מספר, אזל בעא ספרא ולא אשכחה. מה עבד, אזל לביתה, ואיתי מאני ספרא מגו ביתה ויתיב מספר לה. שארי מתנח. אמר לה: וי לה לההוא גברא דעביד קומיס פנטון קומיס קלטור, ואתעביד בלן וספר, אמר לה: ולית אנא חכים לאבוי דההוא גברא שחיק טמיא בלני וספר בכפר קריטם, ואת משכח אלה מאני ספרא דידה. אמר לה: קום רכוב על הדין סוסיא. אמר לה: לית בחילי, דאנא סב, אמר לה: קום, דאנא ממיך קדלי ואת דריס עליו, סליק ורכיב, למקימא לכון: "ואתה על במותימו תדרך". כיון שרכב על הסוס, התחיל לקלס להקדוש ברוך הוא: "ארוממך ה' כי דליתני" וגו'. תלמידיו מה היו אומרים, "זמרו לה' חסידיו" וגו'. אותו רשע מה היה אומר, "ואני אמרתי בשלוי" וגו'. אסתר מה היתה אומרת, "אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, מה בצע בדמי ברדתי אל שחת" וגו'. ישראל מה היו אומרים, "שמע ה' וחנני ה' היה עזר לי". אמר רבי פינחס: בקרית שמע היה עסוק ולא הפסיק, שנאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' אלהי לעולם אודך".

"כי תבאו" יכול בעבר הירדן, תלמוד לומר: "אל הארץ" אל ארץ המיחדת. יכול אפלו לעמון ומואב, תלמוד לומר: "אשר אני נתן" ולא עמון ומואב. "וקצרתם את קצירה" וגו' שיהא תחלה לכל הנקצרים. יכול אף של בית השלחין ובית העמקים, תלמוד לומר: "קצירכם" וכו'. "קציר" ולא הקטניות. "קצירך" ולא השחת. רבי יהודה אומר: מתחיל עד שלא הביאה שליש קוצר ומאכיל לבהמה לחיה ולעוף, ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, וחיב במעשרות. רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר: אף משהביאה שליש מתחיל וקוצר ומאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, וחיב במעשרות. "ראשית קצירכם אל הכהן" אין מצות קצירה בכהן. תניא: רבי בנימין אומר: כתוב אחד אומר: "וקצרתם את קצירה והבאתם" וגו', וכתוב אחד אומר: "ראשית קצירכם". הא כיצד, ממקום שאתה מביא, אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא, אתה קוצר. [אימא ממין שאתה מביא אי אתה קוצר, ממין שאי אתה מביא אתה קוצר], ההוא לא מצית אמרת מדרבי יוחנן. קוצרין מפני הנטיעות, מפני בית האבל, ומפני בטול בית המדרש. מאי טעמא, "קצירכם" אמר רחמנא ולא קציר מצות. החטין, והשעורין, והכסמין, ושבלת שועל, ושיפון אסורין בחדש מלפני העמר, דאתיא "לחם לחם" ממצה. והתם מנלן, אמר קרא: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" וגו'. ולקצר לפני הפסח, אתיא "ראשית ראשית" מחלה. הני אין, אבל ארז ודחן לא.

"והניף את העמר לפני ה' לרצנכם" שלשה שמות יש לו: עמר שבלת, עמר תנופה, ועמר שמו. "לרצנכם" אין כופין את הצבור על כרחן. "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב. "יניפנו הכהן" בנין אב לכל התנופות שיהו בכהן.

"ועשיתם וגו' את העמר" אף על פי שאין כבש, "כבש" אף על פי שאין עמר. "ביום הניפכם" אין הנפה אלא ביום. "כבש תמים בן שנתו" ולא שנה למנין עולם. "ומנחתו שני עשרנים סלת בלולה בשמן" הרי זה יצא מכלל כל הכבשים, שיטען שני עשרונות. יכול כשם שנכפלה סלתו כך יכפל יינו, תלמוד לומר: "יין רביעת". יכול לא יכפל יינו שאין היין נבלל עם הסלת, אבל יכפל שמנו שהרי השמן נכלל עם הסלת. תלמוד לומר: "ונסכו רביעת" כל נסכיו יהו רביעית. מאי תלמודא, אמר רבי אלעזר: כתיב: "ונסכה" וקרי "ונסכו", הא כיצד, נסכה דמנחה כנסכו דיין, מה יין רביעית אף שמן נמי רביעית. נאמר: "וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" יכול אף קטניות בכלל, תלמוד לומר: "לחם" מה לחם מיחד חמשה מינין, אף אין לי אלא מחמשת המינין. אין לי אלא חטין שנקראו לחם, שנאמר: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה" מנין לרבות שעורין וכסמין שבלת שועל ושיפון, תלמוד לומר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" לרבות את כלן. "עד הביאכם את קרבן אלהיכם" זה העמר. או יכול זה הכבש, צא וראה מה אמור בענין, הבאת העמר, אף כאן העמר. משקרב העמר, יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שמלא קמח [ו]קלי, שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ברצון חכמים הן עושין. משקרב העמר התר החדש מיד. [ו]הרחוקין מתרין מחצות יום ולהלן. כשחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כלו אסור. אמר רבי יהודה: והלא מן התורה אסור, שנאמר: "עד עצם היום הזה". מפני מה הרחוקין מתרין מחצות יום ולהלן, מפני שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. "חקת עולם" לבית עולמים. "לדרתיכם" שינהג הדבר לדורות. "בכל משבתיכם" בארץ ובחוצה לארץ.

החדש הערלה והכלאים, חדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר: "לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו" אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע. והרי חדש דרחמנא אמר: "ולחם קלי וכרמל לא תאכלו" ותנן: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה". אמר קרא: "קצירכם" שלכם יהא. ואידך, "קצירכם" דכלהו ישראל קאמר. תנן: "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כלו אסור", אמר לו רבי יהודה וכו'. רבי יהודה הוא דטעה, הוא סבר רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, ולא היא מדאוריתא קאמר. והא "התקין" קתני, מאי "התקין", דרש והתקין. אמר רבינא: אמרה לי אם: אבוך דאבוך לא הוה אכיל אלא באורתא דשיבסר יום תמניסר, סבר לה כר' יהודה וחיש לספיקא. רב וחזקיה דאמרי תרויהו: בזמן שבית המקדש קים עמר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קים האיר המזרח מתיר. מאי טעמא, תרי קראי כתיבי, כתיב: "עד הביאכם", וכתיב: "עד עצם היום הזה". כאן בזמן שבית המקדש קים, כאן בזמן שאין בית המקדש קים. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: אפלו בזמן שבית המקדש קים האיר המזרח מתיר. והא כתיב "עד הביאכם", למצוה. תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון: מריש ירחא דניסן ועד תמניא בה אתוקם תמידא [דלא למספד]. מתמניא בה ועד סוף מועדא חגא דשבועא דלא להתענאה. שהיו צדוקין אומרין: יחיד מתנדב ומביא תמיד. מאי דרוש, דכתיב: "את הכבש אחד תעשה בבקר", מאי אהדרו להו, "את קרבני לחמי לאשי תשמרו" שיהא כלן באין מתרומת הלשכה. שהיו ביתוסים אומרים: עצרת אחר השבת. נטפל להן רבן יוחנן בן זכאי, אמר להן: שוטין, מנין לכם, ולא היה אדם שהחזירו דבר, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר: משה רבנו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד, עמד ותקן אחר השבת כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו המקרא הזה: "אחד עשר יום מחרב" וגו' ואם משה רבנו אוהב ישראל היה, למה אחרן במדבר ארבעים שנה, אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני, אמר לו: שוטה, לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם. כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום" וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימת תהיינה", הא כיצד, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת. רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "תספר לך" ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם. רבי יהושע אומר: אמרה תורה: מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש סמוך לביאתו נכר אף עצרת סמוך לביאתו נכרת. רבי ישמעאל אמר: אמרה תורה: הבא עמר בפסח ושתי הלחם בעצרת, מה להלן רגל ותחלת רגל אף כאן רגל ותחלת רגל. רבי יהודה בן בתירא אומר: נאמר "שבת" למעלה ונאמר "שבת" למטה, מה להלן רגל ותחלת רגל סמוך לה, אף כאן רגל ותחלת רגל סמוך לה. תנו רבנן: "וספרתם לכם" שתהא ספירה לכל אחד ואחד. "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב. או יכול ממחרת שבת בראשית, אמר רבי יוסי בר' יהודה: הרי הוא אומר: "תספרו חמשים יום" כל ספירות שאתה סופר לא יהא אלא חמשים. ואם תאמר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא נ"א נ"ב נ"ג נ"ד נ"ה נ"ו. רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר: "תספר לך" ספירה תלויה בבית דין, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם. רבי יוסי אומר: "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב, או אינו אלא ממחרת שבת בראשית, אמרת: וכי נאמר "ממחרת שבת [שבתוך] פסח", והלא לא נאמר אלא "ממחרת השבת", וכל השנה כלה מלאה שבתות, צא ובדק באיזה. ועוד, נאמר "שבת" למטה ונאמר "שבת" למעלה, מה להלן רגל ותחלת רגל סמוך לה אף כאן רגל ותחלת רגל סמוך לה. רבי ישמעאל בן אלעזר אומר: כתוב אחד אומר: "ששת ימים תאכל מצות" וכתוב אחד אומר: "שבעת ימים תאכל מצת", הא כיצד, מצה שאי אתה יכול לאכלה ז' מן החדש, אתה יכול לאכלה ו' מן החדש. "מיום הביאכם תספרו" יכול יקצר ויביא אימתי שירצה ויספר, תלמוד לומר: "מהחל חרמש". אי "מהחל חרמש [תחל] לספר" יכול יקצר ויספר, ואימתי שירצה יביא, תלמוד לומר: "מיום הביאכם". אי "מיום הביאכם" יכול יקצר ויספר ויביא ביום, תלמוד לומר: "שבע שבתות תמימת תהיינה, אימתי אתה מוצא תמימת, בזמן שאתה מונה מבערב. הא כיצד, קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום. אמר רבא: כלהו אית להו פירכא בין במתניתין קמיתא בין במתניתין בתריתא, בר מתרי תנאי בתראי דלית להו פירכא. אי מדרבן יוחנן בן זכאי, דלמא כדאביי דאמר: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. אי מדרבי אלעזר ור' יהושע, ממאי דביום טוב ראשון קאי דילמא ביום טוב אחרון קאי. דרבי ישמעאל ודרבי יהודה בן בתירא לית להו פירכא. אי מדרבי יוסי בר יהודה, דילמא חמשים לבר משתא. אי מדרבי יהודה בן בתירא, ממאי דביום ראשון קאי דילמא ביום טוב אחרון קאי. רבי יוסי נמי חזי לה פירכא, והינו דקאמר "ועוד".

"עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים" יכול יספר חמשים ויקדש יום חמשים ואחד, תלמוד לומר: "שבע שבתות תמימת תהיינה". יכול יספר ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה, תלמוד לומר: "תספרו חמשים יום". הא כיצד, מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים, כיובל.

"והקרבתם מנחה חדשה" שתהא חדשה לכל המנחות. אין לי אלא מנחת חטין, מנחת שעורין מנין, תלמוד לומר: "הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם" אם אינו ענין למנחת חטין, תנהו ענין למנחת שעורין. "ממושבתיכם לחם" וגו' מה בכורים בפני עצמן, אף שתי הלחם בפני עצמן. ומנה: מה בכורים לאכילה, אף שתי הלחם לאכילה (כתוב ברמז תנ"ז). "ממושבתיכם" ולא מחוצה לארץ, "ממושבתיכם" אף מן העליה. "תביאו" אף מה שאתה מביא ממקום אחר הרי היא כזו, מה זו עשרון לחלה אף מה שאתה מביא ממקום אחר עשרון לחלה. אי מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים, תלמוד לומר: "תהיינה" אלו שני עשרונים, ואין הללו שני עשרונים. בעי רבי זירא: חטין שירדו בעבים, מהו, "ממושבתיכם" אמר רחמנא, לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי, או דילמא "ממושבתיכם" דוקא. ומי אכא כי האי גונא, אין, דלבר עדי טיעא נחיתו (רוסני) [רום כזבא] חטי בתלתא פרסי. "סלת תהיינה" שתי חלות מעכבין זו את זו. "לחם תנופה שתים" שיהו שוות, "שני עשרונים" שיהו שוין. "סלת תהיינה חמץ תאפינה" שאור בודה להן מתוכן ומחמצן, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אף היא אינה מן המבחר, אלא מביא מן שאור ונותן לתוך המדה וממלא את המדה. אמר לו: אף היא היתה חסרה או יתרה. "בכורים לה'" רבי שמעון אומר: נאמר כאן "בכורים לה'", ונאמר להלן "בכורים" מה "בכורים לה'" האמור כאן משל צבור, אף "בכורים" האמור להלן משל צבור.

"והקרבתם על הלחם" חובה על הלחם. "שבעת כבשים" אף על פי שאין לחם. אם כן מה תלמוד לומר: "על הלחם", שלא נתחיבו כבשים קדם שנתחיבו בלחם, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: יכול הן כבשים האמורים בחמש הפקודים, אמרת: כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, אלא הללו באין בגלל עצמן והללו באין בגלל לחם. נמצא: מה שאמור בחמש הפקודים קרב במדבר, ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר. ודילמא פרים ואילים לאו אינהו, הא כבשים אינהו, מדהני אישתנו הני נמי אישתנו. ופרים ואילים ממאי דאישתנו, דלמא הכי קאמר רחמנא: אי בעי פר ושני אילים לקרב, אי בעי שני פרים ואיל אחד לקרב, מדאשתני סדרן שמע מנה אחריני נינהו. הלחם מעכב את הכבשים, והכבשים אין מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבא. אמר רבי שמעון בן ננס (לאביי): [לא כי], כבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים, שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם. אמר רבי שמעון: הלכה כדברי בן ננס, אבל אין טעם בדבריו, שכל האמור בחמש הפקודים קרב במדבר, והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר, משבאו לארץ קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר: יקרבו כבשים בלא לחם, הכבשים מתירין את עצמן. ולא לחם בלא כבשים, שאין לו מי יתירנו מאי טעמא דר' עקיבא, גמר "יהיו" "מתהיינה", מה להלן לחם אף כאן לחם. ובן ננס גמר "יהיו" מ"יהיו" מה להלן כבשים אף כאן כבשים. ובן ננס לילף מ"תהיינה", דנין יהיו מיהיו, ואין דנין יהיו מתהיינה. מאי נפקא מנה, והתני דבי רבי ישמעאל: "ושב הכהן, ובא הכהן" וכו', היכא דאכא דדמי לה, מדדמי לה ילפינן. ור' עקיבא נמי לילף "יהיו" מ"יהיו", דנין דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכהן, לאפוקי הני דעולות נינהו. ואיבעית אימא: בקרא גופה קא מפלגי: "קדש יהיו לה' לכהן" רבי עקיבא סבר, איזהו דבר שכלו לכהן, הוי אומר: זה לחם. ובן ננס, מי כתיב "קדש יהיו לכהן", "קדש יהיו לה' לכהן" כתיב, אי זהו דבר שמחציתו לכהן ואין כלו לכהן, הוי אומר: אלו כבשים. ורבי עקיבא, מי כתיב "קדש יהיו לה' ולכהן", "קדש לה' לכהן" כתיב, כדרב הונא: קנאו השם ונתנו לכהן. אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאם הזקקו זה לזה, שמעכבין זה את זה. ואי זו היא זיקה שלהן, שחיטה.

**רמז תרמד** תנו רבנן: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטתן. כיצד, שחטן לשמן וזרק דמן לשמן, קדש הלחם. שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן, לא קדש הלחם. שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי. רבי אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש, עד שישחט לשמן ויזרק לשמן. מאי טעמא דרבי, דכתיב: "זבח שלמים לה'" למימרא דשחיטה מקדשה. ור' אלעזר בר רבי שמעון, "יעשה" עד שיעשה כל עשיותיו. ורבי, הכתיב: "יעשה", אי כתב "זבח יעשה" כדקאמרת, השתא דכתיב: "יעשה זבח" במה יעשה, בזביחה. ורבי אלעזר בר' שמעון, האי דכתיב ("יעשה") ["זבח"] מבעי לה לכדר' יוחנן: דאמר רבי יוחנן: הכל מודים שיהא לחם בשעת שחיטה. מאי קדוש ואינו קדוש, אביי אמר: קדוש ואינו גמור, רבא אמר: קדוש ואינו נתר. מאי ביניהו, אכא ביניהו למתפס פדיונו, לאביי לא תפיס פדיונו, לרבא תפיס. בשלמא לרבא, הינו דאכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון, אלא לאביי מאי ביניהו, לאפסולי ביוצא. "יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח נחח לה'" דבר הכתוב בקצרה. "ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" שתהא זביחתן לשם שלמים. אמר רבי שמעון: על מה שני כבשי עצרת מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא. אם כפר הראשון, על מה השני מכפר, על טמאה שארעה בין זה ובין זה. אמר מעתה: כך חיבין ישראל בכל שעה, אלא שחסך הכתוב את ישראל. אמר רבי ישמעאל: שני כבשי עצרת למה הן באין, כבשי עצרת שלמים נינהו, אלא שעירי עצרת למה הן באין, על טמאת מקדש וקדשיו. נזרק דמו, שני למה קרב וכו' (כדלעיל).

"ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" הקישן הכתוב לחטאת, מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהנה אף זבחי שלמי צבור אינן נאכלין אלא לזכרי כהנה.

"והניף הכהן אתם על לחם הבכורים" יכול יניח כבשים על גבי לחם, תלמוד לומר: "על שני כבשים". אי "על שני כבשים" יכול לחם על גבי כבשים, תלמוד לומר: "על לחם הבכורים". נשתקל הדבר, ואיני יודע אם לחם על גבי כבשים אם כבשים על גבי לחם. מה מצינו בכל מקום לחם למעלה, אף כאן לחם למעלה. והיכא, אמר רב פפא: במלואים. רבי יוסי בן המשלם אומר: כבשים למעלה, ומה אני מקים "על שני כבשים", להוציא על שבעה. חנניה בן חכינאי אומר: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף אותם, ונמצא מקים שני מקראות: לחם על גבי כבשים, וכבשים על גבי לחם. אמר רבי: לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, אלא מניח זה בצד זה ומניף. והא בעינן "על", רבי לטעמה, דאמר "על" בסמוך, דתניא: "ונתתה על המערכת לבונה זכה" רבי אומר: "על" בסמוך. או אינו אלא "על" ממש, כשהוא אומר: "וסכות על הארון את הפרכת" הוי אומר: "על" בסמוך. מוליך ומביא, מעלה ומוריד. אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו. במערבא מתני הכי: אמר רבי (חיא) [חמא] בר עקבא אמר רבי יוסי בר חנינא: מוליך ומביא כדי לעצר רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצר טללים רעים. אמר רבי יוסי בר אבין: זאת אומרת: שירי מצוה מכבין את הפרענות, דהא תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים. אמר רבא: וכן בלולב. רב אחא בר יעקב ממטי לה ומיתי לה, ומחוי הכי, ואמר: גירא בעינוהי דשטנא. ולאו מלתא היא, משום דאתו לאוגרויי בה. תנו רבנן: זבחי שלמי צבור טעונין תנופה, ותנופתן כמו שהן, דברי (ר"מ) [רבי]. וחכמים אומרים: בחזה ושוק. רבנן סברי, מנה ומנה. מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה, אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה. ומנה: מה התם בחזה ושוק אף הכא נמי בחזה ושוק. ור' סבר דון מנה ואוקי באתרה, מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה, ואוקי באתרה: התם הוא בחזה ושוק אבל הכא כמות שהן. רב פפא אמר: דכלי עלמא דון מנה ומנה, והינו טעמא דרבי: כהתם, מה התם דבר שמתנה לכהן אף הכא נמי דבר שמתנה. רבינא אמר: דכלי עלמא דון מנה ואוקי באתרה, והינו טעמא דרבנן: "שלמיכם" רבויא הוא. ויהו שלמי יחיד טעונין תנופה חיים מקל וחמר: ומה זבחי שלמי צבור שאין טעונין סמיכה טעונים תנופה חיים, זבחי שלמי יחיד שטעונים סמיכה אינו דין שיטענו תנופה חיים. מעט רחמנא גבי זבחי שלמי צבור "אתם" למעוטי זבחי שלמי יחיד. ויהו זבחי שלמי צבור טעונים סמיכה מקל וחמר: ומה זבחי שלמי יחיד שאינה טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה, זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שטעונין סמיכה. אמר רבא: גמירי שתי סמיכות בצבור. ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחמר: ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין, אשם מצורע שטעון תנופה חי אינו דין שיטען תנופה שחוט. מעט רחמנא גבי שלמי יחיד "אותו" למעוטי אשם מצורע.

**רמז תרמה** "ובקצרכם את קציר ארצכם" (כתוב בפרשת קדושים רמז תר"ד). שלשה גרים הם: יש גר שנתגיר לשם אכילה אמר לו הקדוש ברוך הוא: נתגירת בשביל הנבלה הרי היא נתונה לך, שנאמר: "לגר אשר בשעריך תתננה". הגר השני להיות מתפרנס כעני, הרי הם נתונים לו, שנאמר: "ובקצרכם את קציר" וגו'. הגר השלישי שנתגיר לשמו של הקדוש ברוך הוא, אמר לו הקדוש ברוך הוא: הרי הוא שקול עלי כאחד מכם, שנאמר: "הקהל חקה אחת" וגו', תורה אחת וגו' יהיה לכם ולגר". ולא עוד, אלא שהוא שקול עלי כלוי, שנאמר: "ובא הלוי כי אין לו" וגו'. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הגר הזה כלוי לפניך, אמר לו: גדול הוא לפני שנתגיר לשמי. משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן, היה הרועה מאכילו ומשקו ומחבבו יותר מצאנו. אמרו לו: לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן, אמר להם: כמה יגיעות יגעתי בצאני מוציאן בבקר ומכניסן בערב עד שלא גדלו, וזה שגדל במדברות וביערים ובא בעצמו לתוך צאני, לכך אני מחבבו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: כמה יגעתי בישראל הוצאתים ממצרים והארתי לפניהם הורדתי להם את המן הגזתי להם את השלו העליתי להם את הבאר הקפתים ענני כבוד עד שקבלו תורתי, וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל וכלוי. "ובקצרכם את קציר" אמר רבי ורדימוס בר רבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב לתנו באמצע רגלים: פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים מכאן, והלא כבר נאמר בפרשת קדושים, אלא ללמדך, שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו כאלו בית המקדש קים והקריב קרבנותיו בתוכו. וכל מי שאין מניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלה עליו כאלו בית המקדש קים ולא הקריב קרבנותיו בתוכו.

"בחדש השביעי באחד לחדש". רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח: "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" בשעה שהקדוש ברוך הוא עולה ויושב על כסא דין, בדין הוא עולה, דכתיב: "עלה אלהים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין, הקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דכתיב: "ה' בקול שופר", ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים. ואימתי, "בחדש השביעי". אמר רבי יאשיה: כתיב: "אשרי העם ידעי תרועה" ואמות העולם אינם יודעין להריע, כמה קרנות יש להם כמה בוקינוס יש להם, כמה (סנפירים) [סלפדס] יש להם, אלא אשרי העם שיודעין לפתות את בוראם בתרועה, ואימתי, "בחדש השביעי". רבי ברכיה בשם רבי ירמיה פתח: "ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". אין "ארח חיים" אלא דברי תורה, דכתיב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". "למעלה למשכיל" למי שהוא מסתכל למצותיה של תורה. מה כתיב למעלה מן הענין, "לא תכלה פאת שדך". אמות העולם שהם מכלין את שדותיהן, עליהם הוא אומר: "כי אעשה כלה בכל הגוים וגו', ישראל שאין מכלין את שדותיהם, עליהם הוא אומר: "ואותך לא אעשה כלה". "ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך" מיסרך אני ביסורין בעולם הזה, בשביל לנקותך מעונותיך לעולם הבא. ואימתי, "בחדש השביעי". רבי ברכיה פתח: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" וכל חדש אינו חדש, אלא "בכסה". וכל חדשים אינם נכסים, אלא "ליום חגנו". והלא ניסן חדש נכסה ויש לו חג בפני עצמו, אלא אי זו חדש שהוא נכסה ויש בו חג וחגו ביומו, הוי: זה תשרי. תשרי על שם תשרי ותשבק כל חובינו. ואימתי, "בחדש השביעי". רבי לוי בשם רבי חמא בר' חנינא פתח: "כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל" מסקיר לך כמה דהדין מאסאסה דהוא מסקיר להדא פרתא. ושלשה שמות נקראו לו: מלמד, מרדע, דרבן. מלמד שהוא מלמד לפרה לחרש, מרדע שהוא מורה דעה בפרה, דרבן שהיא מורה בינה בפרה. ואמר הקדוש ברוך הוא: אדם עושה דרבן לפרתו, וליצרו הרע אינו עושה דרבן, "מדריכך בדרך תלך" רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: משל. למה הדבר דומה, לבן מלכים שהיה לו דין לפני אביו. אמר לו אביו: אם אתה מבין לזכות לפני בדין, מנה לך נוקילוקוס פלוני, ואת זוכה בדין. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אם מבקשים אתם לזכות לפני בדין, תהיו מזכירין לפני אבותיכם, ואתם זכים לפני בדין. "באחד" זה אבינו אברהם, שנאמר: "אחד היה אברהם". "זכרון תרועה" זה אבינו יצחק, שנאמר: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו". "מקרא קדש" זה אבינו יעקב, שנאמר: "שמע אלי יעקב וישראל מקראי". אימתי אתם מזכירין זכות אבותיכם ואתם זוכין לפני בדין, "בחדש השביעי". רבי חייא בר מריא בשם רבי לוי פתח: "אך הבל בני אדם כזב בני איש" כל כזבים והבלים שישראל עושין בעולם הזה, כדאי הוא אבינו אברהם לכפר את כלם. ומה טעם, "האדם הגדול בענקים". "במאזנים לעלות" מתכפרת להם בחדש שמזלו מאזנים. ואי זה, זה תשרי. "תקעו בחדש" חדשו מעשיכם. "שופר" שפרו מעשיכם. אמר הקדוש ברוך הוא: שפרתם מעשיכם לפני, הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה השופר הזה מכניס בזה ומוציא בזה, אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומרחם אתכם והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים. אימתי, "בחדש השביעי". דבר אחר: "בחדש השביעי" בחדש שהוא משבע במצות: שופר בתוכו, כפור בתוכו, סכה בתוכו, ערבה בתוכו. דבר אחר: "בחדש השביעי" בחדש שהוא משבע בכל: גרנות בתוכו, גתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו. דבר אחר: "בחדש השביעי" רבי ברכיה הוה קרי לה: ירחא דשבועה, שבו נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם: "ויאמר בי נשבעתי נאם ה'". מה צרך היה בשבועה, אמר רבי ביבאי רבה בשם רבי יוחנן: אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, בשעה שאמרת לי: "קח נא את בנך", שהיה בלבי לומר לך: אתמול אמרת לי: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועכשו אתה אומר לי: "קח נא את בנך", אלא כשם שהיה בלבי להשיבך, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך, בשעה שיהיו בניו של יצחק באין לידי עברות ומעשים רעים, תהא נזכר להם עקדת יצחק אביהם ותתמלא עליהם רחמים, ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים. ואימתי, "בחדש השביעי". "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל" אמר רבי יודן: מלמד, שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את האיל נטש מחרש זה ונסבך בחרש זה. אמר הקדוש ברוך הוא: אברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזין בעונות ונסבכים בצרות, וסופן להגאל בקרנו של איל. שנאמר: "וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלהים בשופר יתקע. אמר רבי חנינא: מלמד, שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם את האיל נטש מחרש זה ונסבך בחרש אחר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, כך עתידין בניך להיות נאחזין באמות העולם ונסבכין במלכים, ונמשכין ממלכות למלכות: מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום, וסופן להגאל בקרניו של איל, שנאמר: "וה' אלהים בשופר יתקע". כל השביעיים חביבים כו' (כתוב ברמז רע"ו). רבי אבא ברה דרב ביבי: כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן, ובראש השנה נוטלין שופרות ותוקעין, והקדוש ברוך הוא עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. רבי יוחנן וריש לקיש הוון מתקשין: תנינן: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה" אמרי: אי דבר תורה, במדינה ידחה, ואם אינו דבר תורה, אף במקדש לא ידחה, עד דאנון יתבין מתקשין עבר רב כהנא, אמרין: הא אתא מרא דשמעתא, ניקום ונשאל. קמון ושאלון לה. אמר להון: כתוב אחד אומר: "יום תרועה יהיה לכם", וכתוב אחד אומר: "זכרון תרועה", כיצד יתקימו שני כתובים, בזמן שהוא בחול "יום תרועה יהיה לכם", ובזמן שהוא בא בשבת "זכרון תרועה" יהיה לכם מזכירין, אבל לא תוקעים. רבי זעירא הוה מפקד לחברה עילון ושמעון קלה דרבי לוי דדריש. אמרי: לית אפשר דלפוק פרשתא בלא אולפן. עלון ודריש קומיהון: כתוב אחד אומר: "יום תרועה" וכו' (כדלעיל). תני רבי שמעון בן יוחאי: ידחה במקדש, שהם יודעים זמנו של חדש, ואל ידחה במדינה, שאין יודעין זמנו של חדש. דתני רבי שמעון בן יוחאי: "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עלה וגו'" במקום שהקרבנות קרבין. אמר רבי תחליפא דמן קיסריא בכל הקרבנות כתוב: "והקרבתם", וכאן כתיב: "ועשיתם", אמר הקדוש ברוך הוא: מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם זכאין, מעלה אני עליכם כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה, שנאמר: "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם.

"בני ישראל מקרא קדש" ואין הנכרים מקרא קדש. "בני ישראל" אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשחררים, תלמוד לומר: "יהיה". תנו רבנן: מנין שאומרים אבות, שנאמר: "הבו לה' בני אלים". ומנין שאומרים גבורות, שנאמר: "הבו לה' כבוד ועז". ומנין שאומרים קדשת השם, שנאמר: "בהדרת קדש". ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, שנאמר: "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש". רבי אליעזר אומר: "שבתון" זה קדשת היום, "זכרון" אלו זכרונות, "תרועה" אלו שופרות, "מקרא קדש" קדשהו בעשית מלאכה. אמר לה רבי עקיבא: מפני מה לא נאמר "שבתון" תשבת, שהרי בו פתח הכתוב תחלה, אלא "שבתון" קדשהו בעשית מלאכה, "זכרון" אלו זכרונות, "תרועה" אלו שופרות, "מקרא קדש" זה קדשת השם. ומנין שאומרים מלכיות, דתניא: רבי אומר: "לעני ולגר תעזב אותם אני ה' אלהיכם", וסמיך לה: "בחדש השביעי" מכאן רמז למלכיות. רבי יוסי בר' יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם [אני ה' אלהיכם"], שאין תלמוד לומר "אני ה' אלהיכם", הרי מלכיות. הני עשר מלכיות כנגד מי אמרן, כנגד עשר מאמרות שבהן נברא העולם. ומאי נינהו, אילימא "ויאמר ויאמר" דבראשית, תשעה הוו, בראשית נמי מאמר היא, דכתיב: "בדבר ה' שמים נעשו". כיצד סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדשת השם, וכולל עמהם מלכיות, ואינו תוקע, קדשת היום, ותוקע, [זכרונות, ותוקע], שופרות, ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר לה רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות, למה אומרן, אלא אומר אבות וגבורות וקדשת השם, וכולל מלכיות עם קדשת היום, ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. רבן שמעון בן גמליאל אומר קדשת היום עם הזכרונות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה מצינו בכל מקום שאומרה אמצעית, אף כאן אמצעית. רבי אומר: מה מצינו בכל מקום שאומרה רביעית, אף כאן רביעית. ביום הראשון עבר רבי יוחנן בן ברוקא ואמר כדברי רבי יוחנן בן נורי. אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו נוהגין ביבנה כן. ביום השני עבר רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר כדברי רבי עקיבא. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היו נוהגין ביבנה.

**רמז תרמו** מנין שבשופר, תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין, תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי", מה תלמוד לומר "בחדש השביעי", שיהו כל תרועות כל חדש שביעי כזה, מה זה בשופר אף זה בשופר. מנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר: "תעבירו שופר בכל ארצכם". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין, תלמוד לומר: "והעברת בחדש השביעי" שיהו כל תקיעות של חדש כזה. ומנין שהם שלש של שלש שלש, תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה", "זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם". ומנין לתן את של זה בזה, ושל זה בזה, תלמוד לומר: "שביעי" לגזרה שוה. הא כיצד, שלש שהם תשע. שעור תקיעה כתרועה, ושעור תרועה כשלשה שברים. והא תנא מעקרא מיתי לה בהקשא, והשתא מיתי לה בגזרה שוה, הכי קאמר: אי לאו גזרה שוה הוה מיתי לה בהקשא, השתא דאתא בגזרה שוה הקשא לא צריך. והאי תנא מיתי לה בגזרה שוה ממדבר, דכתיב: "ותקעתם תרועה" תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא, כשהוא אומר: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" הא תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. ומנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר: "ותקעתם תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר: "תרועה יתקעו". רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "ותקעתם תרועה שנית" מה תלמוד לומר "שנית", זה בנין אב כל מקום שנאמר "תרועה" תהא תקיעה שניה לה. ואין לי אלא במדבר, בראש השנה מנין, תלמוד לומר: "תרועה תרועה" לגזרה שוה, מה כאן פשוטה לאחריה אף להלן פשוטה לאחריה. ושלש תרועות נאמרו בראש השנה: "שבתון זכרון תרועה", "והעברת שופר תרועה" ו"יום תרועה יהיה לכם". שתי תקיעות לכל אחת ואחת. נמצינו למדין: ראש השנה שש תקיעות ושלש תרועות, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים. "והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה" מדברי תורה, "יום תרועה" לתלמודו הוא בא. רבי שמואל בר נחמן אמר: אחת מדברי תורה, ושתים מדברי סופרים. "שבתון זכרון תרועה" מדברי תורה, "והעברת שופר תרועה" "ויום תרועה" לתלמודו הוא בא. מאי לתלמודו הוא בא, מבעי לה ביום ולא בלילה. ואידך, ביום ולא בלילה מנא לה, נפקא לה מביום הכפורים. ולגמר נמי פשוטה לפניה ולאחריה, "והעברת, תעבירו" לא משמע לה. "והעברת" מבעי לה לכדרב מתנה: דרך העברתו. "תעבירו", אמר רחמנא: תעבירו ביד. ואידך, דרב מתנה: מדשני קרא בדבורה. "תעבירו" ביד לא מצית אמרת, דיליף העברה העברה ממשה, דכתיב: "ויצו משה ויעבירו קול" מה להלן בקול אף כאן בקול. והאי תנא דמיתי ממדבר, אי מה להלן בחצוצרות אף כאן בחצוצרות, תלמוד לומר: "תקעו בחדש שופר" וגו' אי זהו חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר: זה ראש השנה, וקאמר רחמנא: בשופר. כתוב אחד אומר: "שבתון זכרון תרועה", וכתוב אחד אומר: "יום תרועה". לא קשיא, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת. אמר רבא: אי מדאוריתא היא, במקדש היכי תקעינן, ועוד, הא לאו מלאכה היא, למאי אצטריך קרא למעוטי, והא תנא דבי רבי ישמעאל: "כל מלאכת עבודה לא תעשו" יצא תקיעת שופר ורדית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. אלא מדאוריתא משרי שרי, ורבנן הוא דגזרי בהו. דאמר רבה: הכל חיבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, וגזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והינו טעמא דלולב, והינו טעמא דמגילה.

**רמז תרמז** "אך בעשור לחדש". יכול יהא יום הכפורים מכפר על השבין ועל שאינן שבין. ודין הוא: הואיל וחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר, מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין אף יום הכפורים אין מכפר אלא על השבין. מה לחטאת ואשם שכן אין מכפרין על המזיד כשוגג, תאמר ביום הכפורים שמכפר על המזיד כשוגג, הואיל ומכפר על המזיד כשוגג יכול יכפר על השבין ועל שאינן שבין. תלמוד לומר: "אך" חלק סתם ספרא מני, רבי יהודה היא, ורמי סתם ספרא אסתם ספרא: דתניא: "מקרא קדש, כי יום כפרים הוא, ועניתם וגו', וכל מלאכה לא תעשו כי יום כפורים הוא". יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין, תלמוד לומר: "יום כפורים הוא" מכל מקום. אמר אביי: לא קשיא, הא רבי הא רבי יהודה. רבא אמר: הא והא רבי, ומודה רבי בכרת דיומה. דתניא: רבי אומר: כל עברות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, תשובה ויום הכפורים מכפר. חוץ מן הפורק על, ומגלה פנים בתורה, והמפר ברית בשר, שאם עשה תשובה מוחלין לו, לא עשה תשובה אין מוחלין לו. (כל ענין דיום הכפורים כתוב למעלה ברמז תקע"ח). "כל הנפש אשר לא תענה". אמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור, שנאמר: "נפש אשר לא תענה" פרט למזיק. (בעי) [אמר] רבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות (בחול) [בשבת], מתר בקניבת ירק. [מיתיבי: מנין ליום הכפורים שחל בשבת שאסור בקניבת ירק], תלמוד לומר: "שבתון" שבות. למאי, אילימא למלאכה, הא כתיב: "כל מלאכה לא תעשו", אלא לאו לקניבת ירק. לעולם למלאכה, ולעבר עליו בעשה ולא תעשה. תניא כותה דרבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות (בחול) [בשבת], מתר בקניבת ירק. (וכך היו) מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש.

"ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש" תני רב חיא בר רב מדיפתי: וכי בתשעה מתענין, והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. עבדא הוה ברומי בערובא דצומא רבא (כתוב בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי).

"מערב עד ערב תשבתו שבתכם" אמר רב (אשי: הא דאמר): צריך שיהא לילה ויום מן החדש. מנלן, רבי יוחנן אמר: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". וריש לקיש אמר: "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב". מאי ביניהו, כו' חצות לילה אכא ביניהו. תניא: "ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו" יכול יהא ענש כרת על תוספת מלאכה, תלמוד לומר: "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה" על עצומו של יום ענוש כרת, ואין ענוש כרת על תוספת [מלאכה]. יכול יהא ענוש כרת על תוספת ענוי, תלמוד לומר: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה" על עצומו של יום ענוש כרת, ואין ענוש כרת על תוספת ענוי. יכול לא יהא בכלל ענש, אבל יהא מזהר על תוספת מלאכה, תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" על עצומו של יום הוא מזהר, ואינו מזהר על תוספת מלאכה. יכול יהא מזהר על תוספת ענוי. ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים אינו מזהר עליה, ענוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים אינו דין שלא יהא מזהר עליו. אבל אזהרת ענוי של יום עצמו לא למדנו. לא יאמר ענש במלאכה, שהרי בא בקל וחמר מענוי: ומה ענוי שאין נוהג בשבת וימים טובים ענוש עליו, מלאכה שנוהגת בשבת וימים טובים אינו דין שענוש עליו, למה נאמר, מפנה לדון ממנו גזרה שוה: נאמר ענש בענוי ונאמר ענש במלאכה, מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף ענוי לא ענש אלא כן הזהיר. אכא למפרך: מה לענוי שכן לא התר (מקצתו) [מכללו], תאמר מלאכה שכן התרה (מקצתה) [מכללה]. אלא לא יאמר [ענש] בענוי ולגמר ממלאכה: ומה מלאכה שהתרה (מקצתה) [מכללה] ענוש כרת, ענוי שלא התרה (מקצתו) [מכללו] אינו דין שיהא ענוש כרת, אם כן למה נאמר, מפנה להקיש ולדון ממנו גזרה שוה: נאמר ענש בענוי ונאמר ענש במלאכה, מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף ענוי לא ענש אלא אם כן הזהיר. אכא למפרך: מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות ויום טוב. אמר רבינא: תנא "עצם עצם" גמיר לה. מפנה, דאי לא מפנה אכא למיפרך כדפרכינן. לאיי אפנויי מפנה. מכדי חמשה קראי כתיבי במלאכה: חד לענש דיממא, וחד לענש דלילא, וחד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דלילא, וחד לאפנויי לאקושי ענוי למלאכה בין דיממא בין דלילא. דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי, מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. רב פפא אמר: אתיא "שבת" משבת בראשית, מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן [לא ענש אלא אם כן הזהיר]. רב אחא בר יעקב אמר: הוא גופה שבת הוא, דכתיב: "תשבתו שבתכם". בשלמא רב אחא לא אמר כרב פפא, קרא דגופה עדיף. אלא רב פפא מאי טעמא לא אמר כרב אחא, מבעי לה לכדתניא: "ועניתם את נפשתיכם" "בתשעה לחדש" יכול בתשעה, תלמוד לומר: "בערב". אי "בערב" יכול משתחשך, תלמוד לומר: "בתשעה". הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחל על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר: "מערב עד ערב". אין לי אלא יום הכפורים, שבת ויום טוב מנין, תלמוד לומר: "תשבתו שבתכם" הא למדת: כל מקום שנאמר "שבת", מוסיפין מחל על הקדש. ותנא ד"עצם עצם", האי בתשעה לחדש מאי עביד לה, מבעי לה לכדתני רבי חייא בר רב מדפתי: וכי בתשעה מתענין, והלא בעשרה מתענין וכו'. יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא עם הקרבנות ועם השעיר. מנין שאף על פי שאין קרבנות ואין השעיר, היום מכפר, תלמוד לומר: "יום כפורים הוא". "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה" הרי זה ענוש כרת, "והאבדתי" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא. כשהוא אומר "והאבדתי", למד על הכרת שאינו אלא אבדן. מנין ליום הכפורים שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. תלמוד לומר: "שבתון" שבות. יכול אף שבת בראשית תהא אסורה בכלן, תלמוד לומר: "הוא" הוא אסור בכלן, ואין שבת בראשית אסורה בכלן.

**רמז תרמח** "דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'". "שבעת ימים" למה נאמר, לפי שהוא אומר: "בסכת תשבו שבעת ימים", אין אנו יודעין אם שבעה ראשונים אם שבעה אחרונים, תלמוד לומר: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'" הרי שבעה ראשונים, ולא שבעה אחרונים. "הזה חג הסכות" זה טעון סכה, ואין חג המצות טעון סכה. והלא דין הוא: ומה אם זה שאין טעון מצה טעון סכה, חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סכה. תלמוד לומר: "הזה חג הסכות" זה טעון סכה, ואין חג המצות טעון סכה.

"חג הסכות שבעת ימים לה'" יכול חגיגה וסכה לשמים, תלמוד לומר: "חג הסכות תעשה לך". יכול חגיגה וסכה להדיוט, תלמוד לומר: "חג הסכות שבעת ימים לה'". הא כיצד, חגיגה לשמים, וסכה להדיוט. "ביום הראשון מקרא קדש" קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. "כל מלאכת עבדה לא תעשו" הרי זה בא ללמד על ימי מועד שאסורין במלאכה. יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה, תלמוד לומר: "הוא" הוא אסור בכל מלאכת עבודה, ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכת עבודה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש" במי הוא מדבר, אם בימים טובים הרי ימים טובים אמורים, שנאמר: "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון", אם כן למה נאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קדש", אלו ימי מועד שאסורין במלאכה. יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה, תלמוד לומר "הוא" הוא אסור בכל מלאכת עבודה, ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה.

**רמז תרמט** "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה' עלה ומנחה" אם אין עולה אין מנחה. שתקדים עולה למנחה, (מנין אם) [שאם] קדמה מנחה לעולה פסולה (תלמוד לומר). "זבח ונסכים" אם אין זבח אין נסכים. שיקדים הזבח לנסכים, שאם קדמו נסכים לזבח פוסלין. "דבר יום" מלמד, שכל היום כשר למוספין. "ביומו" אם עבר היום עבר זמנו, ואין חיבין באחריותן. יכול לא יהו חיבין באחריות נסכיהם למחר, תלמוד לומר: "ומנחתם ונסכיהם" (ביום מנחתם ונסכיהם, אבל לא) למחר. "עלה ומנחה זבח ונסכים" (כתוב ברמז תפ"א וברמז תשמ"ה). תנו רבנן: "ומנחתם ונסכיהם" הבא מנחה ואחר כך נסכים וכו'. ורבי נמי הא כתיב: "ומנחתם ונסכיהם", ההוא מבעי לה: מנחתם ונסכיהם (ביום, ולא) בלילה, מנחתם ונסכיהם אפלו למחר. ורבנן נמי הכתיב: "זבח ונסכים", ההוא מבעי לה לכדזעירי, דאמר זעירי: אין נסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. ורבי נמי מבעי לה לכדזעירי. ורבנן נמי מבעי להו למנחתם ונסכיהם (ביום, ולא) בלילה כו'. אלא הינו טעמא דרבנן, דכתיב: "עלה ומנחה". ורבי נמי הכתיב: "עלה ומנחה", אלא בבאין עם זבח כלי עלמא לא פליגי דמנחה ואחר כך נסכים, דהא כתיב: "עלה ומנחה". כי פליגי בבאין בפני עצמן, רבנן סברי מדבאין עם הזבח מנחה ואחר כך נסכים בפני עצמן וכו'. ורבי, התם הוא אידי דאתחיל באכילה גמר לה לכלה מלתא דאכילה, אבל נסכים בפני עצמן עדיפות דמתאמרא שירה עליהו.

**רמז תרנ** אמר רבי יוחנן: מודה רבי מאיר בשעיר של ראש השנה, דבעינן שעיר בן שעירה. מאי טעמא, אמר קרא: "אחד" המיחד ובא מששת ימי בראשית. והא מהכא נפקא, מהתם נפקא: "שור או כשב" פרט לכלאים, "או עז" פרט לנדמה. צריכא. דאי מהתם הוה אמינא: הני מלי היכא דלא נחית (לרדיא) [לדרי], אבל היכא דנחית (לרדיא) [לדרי] לא. ואי מהכא הוה אמינא: הני מלי חובה, אבל בנדר אימא לא, צריכא. אמר רבי חסדא: הכל מודים דאין לוקין על צמרן משום כלאים, שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וגו' מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה. אמר רב [פפא]: הכל מודים שצמרו פסול משום תכלת: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדלים תעשה לך" מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה. אמר רב נחמן בר יצחק: הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים, שנאמר: "בבגד צמר או בבגד פשתים" מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. אמר רב אשי: אף אנו נאמר: הדלה גפן על גבי תאנה יינו פסול לנסכים, מאי טעמא, "זבח ונסכים" מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו. מתקיף לה רבינא: אלא מעתה הדלה פשתן על גבי היגי הכי נמי דלשתנו. אם כן תו ליכא למימר מה (נשתנה) פשתן שלא נשתנה, דהא פשתן משכחת לה דנשתנה. הכי השתא, התם נשתנה ריחו, הכא לא נשתנה ריחו. תנו רבנן: "דבר יום" [מלמד], שכל היום כלו כשר למוספין. "ביומו" מלמד, שאם עבר זמנו וכו'. ריש לקיש אמר: מהכא: "מלבד שבתת ה'". וצריכא. דאי כתב רחמנא "מלבד שבתת ה'", הוה אמינא: ביממא אין, בליליא לא. ואי כתב רחמנא "מנחתם ונסכיהם", ולא כתב "מלבד שבתות ה'", הוה אמינא: בליליא אין ביממא לא. צריכא. "ומנחתם" מי קרבי בליליא כו' (כתוב ברמז תפ"א).

**רמז תרנא** מנין שיקריבו מוספי שבת עם אמורי הרגל, תלמוד לומר: "מלבד שבתת ה'". "ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "אלה תעשו לה' במועדיכם", יכול אין לי קרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד, תלמוד לומר: "מלבד" וגו'. מנין לקרבנות [היחיד וקרבנות] צבור שהדרו לפני הרגל שיבואו ברגל, ושהדרו לבא ברגל שיבואו ברגל, תלמוד לומר: "ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם". "אשר תתנו לה'" לרבות העופות והמנחות, להתיר כלן לבא ברגל. יכול רשות, תלמוד לומר: "אלה תעשו לה' במועדיכם", אם להתיר כבר התיר, אם כן למה נאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם", לקבען [חובה], שכלן יבואו ברגל. יכול באיזה רגל שירצה, תלמוד לומר: "ובאת שמה, והבאתם שמה", אם להתיר כבר התיר, אם לקבען כבר קבעה, אם כן למה נאמר: "ובאת שמה, והבאתם שמה", לקבען חובה, שלא יביאם אלא ברגל הראשון שפגע בו. יכול אם עבר עליו הרגל ולא הביא, יהא עובר עליו משום בל תאחר, תלמוד לומר: "אלה תעשו לה' במועדיכם" אינו עובר עליו עד שיעברו עליו רגלי השנה כלה. רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון. כיצד, נדר לפני הפסח עד שיעברו עליו הפסח והעצרת והחג. נדר לפני העצרת עד שיעברו עליו העצרת והחג [והפסח והעצרת והחג]. נדר לפני החג עד שיעברו עליו החג והפסח והעצרת והחג. בית שמאי אומרים: יכול יחג אדם (בשבת) [ביום טוב], תלמוד לומר: "אך" (ביום טוב) [במועד] אתה חוגג ואי אתה חוגג (בשבת) [ביום טוב]. בית הלל אומרים: יכול יחג אדם (ביום טוב) [בשבת], תלמוד לומר "אך" (במועד) [ביום טוב] אתה חוגג ואי אתה חוגג (ביום טוב) [בשבת]. "באספכם את תבואת הארץ" עבר את השנה שתעשה את החג באספת פרות. יכול באספת כל הפרות, תלמוד לומר: "באספך מגרנך ומיקבך", "מגרנך" ולא כל גרנך "מיקבך" ולא כל יקבך. אי "מגרנך ויקבך" יכול מקצת, תלמוד לומר: "באספכם את תבואת הארץ". הא כיצד, השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג ברב אספת פרות. "תחגו את חג ה' שבעת ימים" תשלומי כל שבעה. "ביום הראשון שבתון" שבות, "וביום השמיני שבתון" שבות.

"ולקחתם לכם". רבי אבא בר כהנא פתח: "קחו מוסרי ואל כסף" משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה. במצרים כתיב: "ולקחתם אגדת אזוב" בכמה טימין, בארבעה מנה בחמשה מנה. היא שעמדה להם בבזת מצרים, בבזת הים, בבזת סיחון ועוג, בבזת שלשים ואחד מלכים. לולב שהוא עומד לאדם בכמה דמים, וכמה מצות יש בה, על אחת כמה וכמה. לכך משה מזהיר את ישראל, ואמר להם: "ולקחתם לכם ביום הראשון". "תודיעני ארח חיים" אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני באיזה פילון מפלש (לעתיד לבא) [לחיי העולם הבא]. אמר לה הקדוש ברוך הוא לדוד: אם חיים אתה מבקש, צפה ליראה, שנאמר: "יראת ה' תוסיף ימים". רבי עזריה אמר: אמר לה הקדוש ברוך הוא לדוד: אם חיים אתה מבקש, צפה ליסורין, שנאמר: "ודרך חיים תוכחות מוסר". "שבע שמחות את פניך" שבענו בחמש שמחות: משנה, מקרא, תלמוד, הלכה, ואגדה. דבר אחר: אל תקרי "שבע שמחות", אלא "שבע שמחות" אלו שבע כתות של צדיקים, שהן עתידין להקביל פני שכינה, ופניהם דומות לחמה וללבנה לרקיע לברקים לכוכבים ולשושנים ולמנורת בית המקדש. "נעמות בימינך נצח" אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, ומי מודיעני אי זו כת החביבה והנעימה שבהם, תרין אמוראין. חד אמר: זו היא שבאה מכח מצות ומעשים טובים. ואחרינא אמר: אלו סופרים ומשנים שהם מלמדים את התינוקות לאמתן, שהן עתידין לישב בימינו של הקדוש ברוך הוא, הדא הוא דכתיב: "נעמות בימינך נצח". דבר אחר: "שבע שמחות את פניך" אלו שבע מצות שבחג: ארבע מינין שבלולב וסכה ושמחה וחגיגה. אם שמחה למה חגיגה, ואם חגיגה למה שמחה, אמר רבי אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדין, ולית אנן ידעין הידין נצוחיא. אלא מאן דנסיב ביין בידה אנן ידעין דהוא נצח. כך, לפי שישראל ושרי אמות העולם נכנסים (ומקטרגין) [לדין] לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, לית אנן ידעין מאן אנון נצוחיא. אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן, אנן יודעין דישראל אינון נצוחיא. דבר אחר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" הדא הוא דכתיב: "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם", וגו'. רבי יצחק פתר קריא בדורות הללו, שאין לא מלך ולא נביא ולא אורים ותמים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף היא לא תבזה. "תכתב זאת לדור אחרון" אלו הדורות הללו שהן נטויין למיתה. "ועם נברא יהלל יה" שעתיד הקדוש ברוך הוא לבראתו בריה חדשה. ומה עלינו [לעשות], לקח לולב ואתרוג לקלס להקדוש ברוך הוא. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "ולקחתם לכם ביום הראשון". דבר אחר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" הדא הוא דכתיב: "יעלוז שדי וכל אשר בו". "יעלז שדי" זה העולם הזה, דכתיב: "ויהי בהיותם בשדה". "וכל אשר בו" אלו הבריות כמה דאת אמר: "לה' הארץ ומלואה". "אז ירננו (כל) עצי יער" אלו האילנות שהן עושין פרות. ["כל עצי יער" אלו האילנות שאין עושין פרות]. "לפני ה'". למה, "כי בא לשפט" בראש השנה. "ארחץ בנקיון כפי" במקח, ולא בגזל. "ואסבבה את מזבחך ה', לשמע בקול תודה" אלו הקרבנות. "ולספר כל נפלאותיך" אמר רבי אבין: זה הלל, שיש בו לשעבר ויש בו לדורות ויש בו לימות המשיח ויש בו לימות גוג ומגוג ויש בו לעתיד לבא. יש בו לשעבר "בצאת ישראל ממצרים". ויש בו לדורות "לא לנו". ויש בו לימות המשיח "אהבתי כי ישמע ה'". "כל גוים סבבוני" לימות גוג ומגוג. "אלי אתה ואודך" לעתיד לבא. דבר אחר: "ולקחתם" תני רבי חיא: שתהא לקיחה לכל אחד ואחד (מכם). "לכם" משלכם, ולא מן הגזל. אמר רבי לוי: כל מי שנוטל לולב גזול, למה הוא דומה, ללסטים שהוא יושב בפרשת דרכים ומקפח את העוברים ואת השבים. חד זמן עבר חד לגיון בעי למגבי דימוסיא דחדא מדינתא. וקם עלוהי וקדמה וקפחה ונסב כל דהיה גבה. בתר יומין אתסב ההוא לסטאה ואתיהב בפולקי. שמע ההוא לגיונא ואזל לגבה. אמר לה: קום הב לי כל מה דקפח ההוא גברא ונסב מנאי ואנא מילף עלך וכו'. אמר לה: כל מה דקפחית ונסבית מנך לית לי אלא טפיטא הדין דהוה מן דידך. אמר לה: הב לי, ואנא מילף עלך זכו קדם מלכא. יהב לה טפיטא דנסב מנה אמר: למחר את נפיק לדינא קדם מלכא, קרי לך ואמר לך: אית לך בר נש דמילף עלך זכו, ואת אמר לה: לגיון פלן. והוא משלח וקרי לי, ואנא מילף עלך זכו. למחר נפק לדינא. קרי לה מלכא אמר לה: אית לך בר נש מילף עלך זכו, אמר לה: לגיון פלן. שלח מלכא וקרי ליה. אמר לה: מה את מכיר ומילף זכו בהדין גברא, אמר לה: חכים אנא. בההוא זימנא דשלחתני למגבי דימוסיא דמדינתא פלניתא, קם עלי וקדמי וקפחי ונסב כל דהוה גבי. והדין טפיטא מסהיד עליו. התחילו הכל אומרים: אוי לו לזה, שנעשה סנגורו קטגורו, כך, אדם לוקח לולב לזכות בו. ואם היה גזול, הוא צווח לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: גזול אני, חמוס אני, ומלאכי השרת אומרים: אוי לו לזה, שנעשה סנגורו קטגורו.

"ביום הראשון" זה חמשה עשר, ואת אמרת "ביום הראשון". רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: משל למדינה שהיתה חיבת ליפס למלך, והלך המלך לגבותה. יצאו בתוך חמשה עשר מיל גדולי המדינה לקראתו וקלסו אותו והתיר המלך שליש מדימוסיא שלהן. בתוך חמשה מיל יצאו פטרופלי המדינה וקלסו אותו והתיר להם שליש מדימוסיא שלהן. וכיון שנכנס המלך למדינה, יצאו כל בני המדינה לקראתו וקלסו אותו אמר להו מלכא: מה דאזל אזל, מכאן ולהלן חשבנא. כך, באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה, והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש של עונותיהם. באין עשרת ימי תשובה ומתענין הכשרים, והקדוש ברוך הוא מתיר להן רב עונותיהן. כיון שבא יום הכפורים וכל ישראל מתענין, הקדוש ברוך הוא סולח לכל עונותיהן. אמר רבי: כתיב: "כי עמך הסליחה למען תורא" הסליחה מפקדת אצלך מראש השנה. וכל כך למה, "למען תורא" לתן אימתך על הבריות. מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות: זה עוסק בסכתו וזה עוסק בלולבו. וביום טוב הראשון של חג הם נוטלין לולביהן ואתרוגיהן בידיהן, ומקלסין להקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא אומר להן: כבר מחלתי לכם על מה שעבר, מכאן ואילך חשבו עונותיכם [לפניכם]. לפיכך אמר: "ביום הראשון" ראשון לחשבון עונות, מיום הראשון של מועד ואילך. "ביום הראשון" ביום ולא בלילה. "ביום הראשון" ואפלו בשבת. אין דוחין את השבת אלא יום הראשון של חג בלבד. "פרי עץ הדר" עץ, שטעם עצו ופריו שוה, זה אתרוג. בן עזאי אומר: "הדר" זה הדר באילנו משנה לשנה. תרגם עקילס "הדר" [הדור], שהוא דר על פני המים. "כפת תמרים" רבי טרפון אומר: כפות ולא פרוד. שאם היה פרוד, יכפתנו. "וענף עץ עבת" עץ שענף עצו דומה לקליעה, זה הדס. "וערבי נחל" אין לי אלא של נחל, של בקעה ושל הרים מנין, תלמוד לומר: "וערבי נחל". (שתי ערבות). אבא שאול אומר: "וערבי" שתים: ערבה ללולב וערבה למקדש. רבי ישמעאל אומר: "פרי עץ הדר" אחד, "וכפת תמרים" אחד, "וענף עץ עבות" שלשה, "וערבי נחל" שתי דליות, ואחת שאינה קטומה. רבי טרפון אומר: אפלו שלשה קטומין. רבי עקיבא אומר: פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב בה: "הוד והדר לבשת". "כפת תמרים" זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [בה]: "צדיק כתמר יפרח". "וענף עץ עבת" זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב בה: "והוא עמד בין ההדסים". "וערבי נחל" זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב בה: "סלו לרכב בערבות". דבר אחר: "עץ הדר" זה אברהם אבינו, שהדרו הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, דכתיב: "ואברהם זקן בא בימים". "כפת תמרים" זה יצחק אבינו, שהיה כפות על גבי המזבח. "וענף עץ עבת זה יעקב אבינו, מה הדס הזה רחוש בעלים, כך היה יעקב רחוש בבנים, "וערבי נחל" זה יוסף: מה ערבה זו כמושה ויבשה לפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו. דבר אחר: "פרי עץ הדר" זו אמנו שרה, שהדרה הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, דכתיב: "ואברהם ושרה זקנים". "וכפת תמרים" זו אמנו רבקה: מה תמרה זה יש בה אכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. "וענף עץ עבת" זו אמנו לאה: מה הדס רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. "ערבי נחל" זו אמנו רחל: מה ערבה זו כמושה ויבשה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה. דבר אחר: "פרי עץ הדר" זו סנהדרין גדולה של ישראל, שהדרם הקדוש ברוך הוא (בשיבה), דכתיב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". "כפת תמרים" אלו תלמידי חכמים, שהן כופין עצמן ללמד תורה אלו מאלו. "וענף עץ עבת" אלו שלש שורות של תלמידי חכמים, שיושבין לפני סנהדרין. "וערבי נחל" אלו סופרי הדינין, שהן עומדין לפני סנהדרין אחד מימין ואחד משמאל. דבר אחר: "פרי עץ הדר" אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אכל, כך ישראל: יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. "כפת תמרים" אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אכל ואין בה ריח, כך ישראל: יש בהן בעלי תורה ואין בהן מעשים [טובים]. "וענף עץ עבת" אלו ישראל. מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אכל, כך ישראל: יש בהם בני אדם, שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהן תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה [לא] טעם ולא ריח, כך ישראל: יש בהן בני אדם, שאינם לא בעלי תורה ולא בעלי מעשים. אמר הקדוש ברוך הוא: לאבדן אי אפשר, אלא יעשו כלן אגדה אחת והן מכפרין אלו על אלו. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "ולקחתם לכם". אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון", אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם את הראשון, ומביא לכם את הראשון. "אני נגלה לכם ראשון" זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: "אני ה' ראשון". ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, דכתיב: "ויצא הראשון אדמוני". ובונה לכם את הראשון, זה בית המקדש, דכתיב: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". ומביא לכם את הראשון, זה מלך המשיח, דכתיב בה: "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן".

תניא: לולב בין שאגוד בין שאינו אגוד, כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד פסול. מאי טעמא דרבי יהודה, יליף לקיחה לקיחה, כתיב הכא: "ולקחתם לכם ביום הראשון", וכתיב התם: "ולקחתם אגדת אזוב" מה להלן אגדה, אף כאן אגדה. ורבנן, לא ילפי לקיחה לקיחה. מאן תנא להא דתנו רבנן: לולב מצוה לאגדו, ואם לא אגדו כשר, מנו, אי כרבי יהודה כי לא אגדו אמאי כשר, אי כרבנן מאי מצוה, לעולם רבנן, ומאי מצוה, משום "זה אלי ואנוהו". תנו רבנן: "ולקחתם" שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. "לכם" משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חברו, אלא אם כן נותנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבי גמליאל שלקחו באלף זוז, לידע כמה מצות חביבות עליהן. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע ויצא בו, והחזירו לרבן גמליאל וכו'. מלתא אגב אורחה קא משמע לן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, [הולך לבית הכנסת לולבו בידו], קורא קרית שמע לולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי הקרקע, הולך לנחם אבלים ולבקר חולים לולבו בידו, הולך לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו. להודיעך כמה הם זריזין במצות. ארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה, דכתיב: "ולקחתם" לקיחה תמה. אמר (רבה בר חנן) [רבי חנן בר רבא]: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבין. מיתיבי: ארבעה מינין שבלולב שנים מהן עושין פרות ושנים מהן אין עושין פרות, העושין פרות יהו זקוקין לשאין עושין פרות ושאין עושין פרות יהו זקוקין לעושין פרות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כלן באגדה אחת. וכן ישראל לא ישובו לארצם עד שיהו כלן באגדה אחת, שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה". תנאי היא. דתניא: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר וכו'. אמר (רבא) [רבה]: לא לינקט אינש הושענא בסודרא, דבעינא לקיחה תמה. אמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. מצה של מעשר שני לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. עסה של מעשר שני לדברי רבי מאיר פטורה מן החלה. מתקיף לה רב פפא: בשלמא עסה דכתיב: "ראשית עריסתכם". אתרוג נמי "לכם" משלכם, אלא מצה מי כתיב "מצתכם", אמר רב יימר בר שלמיא: אתיא "לחם לחם", כתיב הכא: "לחם עני", וכתיב התם: "והיה באכלכם מלחם הארץ" מה התם "לכם" משלכם ולא משל מעשר, הכא נמי משלכם ולא משל מעשר. תנו רבנן: "ולקחתם לכם" שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. "ביום" ואפלו בשבת. "ראשון" ואפלו בגבולין. ["הראשון"] הא מלמד, שאינו דוחה אלא יום טוב הראשון בלבד. אמר מר: "ביום" ואפלו בשבת. מכדי טלטול בעלמא הוא, אצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן, אמר רבא: לא נצרכא אלא למכשירי לולב ואליבא דרבי אליעזר. דתניא: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר. מאי טעמא [דרבי אליעזר], אמר קרא: "ביום" ואפלו בשבת. ורבנן, "ביום" ולא בלילה. ורבי אליעזר נפקא לה מסיפה דקרא: "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" ולא לילות. ורבנן, אי מהתם הוה אמינא: נילף "ימים ימים" מסכה, מה להלן ימים ואפלו לילות אף כאן ימים ואפלו לילות כו', קא משמע לן. לולב הגזול פסול. דכתיב: "ולקחתם לכם" משלכם. ויבש פסול. דכתיב. "הדר". תנו רבנן: "פרי עץ הדר" עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג. ואימא פלפלין, כדתניא: היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר: "ונטעתם" וגו' איני יודע שעץ מאכל הוא, מה תלמוד לומר "עץ מאכל", עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה פלפלין. התם משום דלא אפשר. היכי נעביד, ננקוט חד, לא מנכרה לקיחה. לנקוט תרי או תלת, פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פרות. הלכך לא איפשר. רבי אומר: אל תקרי "הדר" אלא "הדיר" מה דיר זה עד שבאו קטנים עדין גדולים קימין ויש בו תמימים ובעלי מומין, אף הכא נמי כשבאו קטנים עדין גדולים קימין ויש בו תמימין ובעלי מומין. רבי אבהו אמר: מהו "הדר", הדר באילנו משנה לשנה, זה אתרוג. בן עזאי אומר: אל תקרי "הדר", אלא "הדור", שכן בלשון יוני קורין למים הדור, ואיזה פרי גדל על כל מים, הוי אומר: זה אתרוג. "כפת תמרים" רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: אם היה פרוד, יכפתנו. וממאי דהאי "כפת תמרים" לולב, אימא חרותא, בעינן כפות וליכא. ואימא אופתא, כפות מכלל שהוא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. אימא כופרא, אמר אביי: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". ואימא תרתי כפי דתמרי, כפת כתיב. ואימא חדא כפתא, ההוא כף קרו לה. תנו רבנן: "וענף עץ עבות" שענפיו חופין את עציו, זה הדס. ואימא זיתא, בעינן "עבת" ולכא. ואימא דולבא, בעינן "עץ עבת" וענפיו חופין את עציו ולכא. ואימא הרדוף, "דרכיה דרכי נעם" ולכא. רבא אמר: מהכא: "והאמת והשלום אהבו". תנו רבנן: קלועה כמין קליעה, דומה לשלשלת, זהו הדס. תנא: עבות כשר, שאינו עבת פסול. היכי דמי עבות, דקאי תלתא טרפי בקנא. רבינא אמר: אפלו תרי [וחד]. אמר רב כהנא: להא הדס שוטה קרי לה. נשרו רב עליו ונשתירו מעוטן כשר, ובלבד שתהא עבותו קימת. ומשכחת לה באסא מצראה דקימי שבעה טרפי בחד קנא. שמע מנה האי אסא מצראה כשר להושענא. [פשיטא], מהו דתימא הואיל ואית לה שם לוי לא נתכשר, תלמוד לומר: "וענף עץ עבת" אמר רחמנא, מכל מקום. תנו רבנן: "ערבי נחל" שגדלות על הנחל. דבר אחר: שעלה שלה משוך כנחל. אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מנין, תלמוד לומר: "ערבי נחל" מכל מקום. אבא שאול אומר: "ערבי נחל" שתים, אחת ללולב ואחת למקדש. ורבנן, למקדש מנא להו, הלכתא גמירי לה. "ערבי נחל" פרט לצפצפה שגדלה בהרים. איזהו ערבה ואיזהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדם, ועלה שלה משוך, ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן, ועלה שלה עגל, ופיה דומה למגל. רבי ישמעאל אומר: פרי עץ הדר אחד, כפת תמרים אחד, ענף עץ עבות שלשה, ערבי נחל שתים [אפלו שנים] קטומים ואחד אינו קטום. רב טרפון אומר: אפלו שלשתן קטומין. רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת. יכול יהא אתרוג עמהן באגדה אחת, אמרת: וכי נאמר "וכפת", והלא לא נאמר אלא "כפת", ומנין שמעכבין זה את זה, תלמוד לומר: "ולקחתם לכם" שתהא לקיחה תמה.

**רמז תרנב** רבי יהודה בשם רבי שמעון בן פזי פתח: "שמע בני וקח אמרי" הרבה מצות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם. אמרתי לכם: "ויקחו אליך פרה אדמה" שמא בשבילי, לא, בשביל לזכות אתכם, שנאמר: "והזה הטהור על הטמא". אמרתי לכם "ויקחו לי תרומה" לא בשביל לזכות "אתכם" שנאמר "ועשו לי מקדש" כביכול אמר הקדוש ברוך הוא קחו אותי לכם ואדור ביניכם. תקחו תרומה אין כתיב כאן אלא "ויקחו לי תרומה" אמרתי לכם אותי אתם לוקחים. "ויקחו אליך שמן זית זך" וכי אור צריך והלא נהורא עמה שרא אלא בשביל לזכות אתכם ולכפר על נפשותיכם שמשולה כנר דכתיב "נר ה' נשמת אדם" עכשו שאמרתי לכם "ולקחתם לכם ביום הראשון" כדי לזכות אתכם להוריד לכם מטר. רבי מני פתח "כל עצמתי תאמרנה ה' מי כמוך" לא אמר דוד הפסוק הזה אלא בשביל לולב, השדרה דומה לשדרו של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, ואתרוג דומה ללב [אמר דוד] אין בכל האברים גדול מהן והן שקולין ככל הגוף הוי "כל עצמתי תאמרנה ה' מי כמוך". דבר אחר "ולקחתם לכם" אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה "החכמה והמדע נתון לך" "ותרב חכמת שלמה" וגו' "ויחכם מכל האדם" ישב לו תמה על ארבע מינין הללו שנאמר "שלשה אלה נפלאו ממני פסח מצה ומרור". "וארבעה לא ידעתי" אלו ארבעת מינין הללו שבקש שלמה לעמד עליהן. "פרי עץ הדר" מי יאמר שהוא אתרוג כל אילנות עושין פרות הדר "כפת תמרים" התורה אמרה טל שתי כפות תמרים להלל בהן והוא אינו נוטל אלא לולב, לולב לבה של תמרה. "וענף עץ עבת" מי יאמר שהוא הדס הרי הוא אומר במקום אחר "צאו ההר והביאו עלי זית". "וערבי נחל" כל האילנות גדלין על המים וד' לא ידעתי. חזר ומזכירן פעם אחרת "שלשה המה מטיבי צעד" אלו ארבעת מינין שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ לקח מהן להלל להקדוש ברוך הוא והן נראין קטנים בעיני בני אדם וגדולים להקדוש ברוך הוא, ומי פרש להן לישראל על ארבעת מינין הללו שהן אתרוג לולב הדס וערבה חכמים. שנאמר "והמה חכמים מחכמים".

**רמז תרנג** "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" ולא בנבולין שבעת ימים. משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא לולב נטל במדינה כל שבעה זכר למקדש. מי שלא חג ביום הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כלו ואפלו ביום טוב אחרון. מנא הני מילי אמר רבי יוחנן נאמר "עצרת" בשביעי של פסח ונאמר "עצרת" בשמיני של חג מה להלן לתשלומין אף כאן לתשלומין. מפנה. דאי לא מפנה אכא למיפרך מה לשביעי של פסח שכן אין חלוק משלפניו תאמר בשמיני של חג שחלוק משלפניו. לאיי אפנויי מפנה מה עצרת ועצור מעשית מלאכה. הא כתיב "לא תעשה כל מלאכה עצרת" דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לאפנויי. ותנא מיתי לה מהכא "וחגתם אתו חג לה' [שבעת ימים"] יכול יהא הולך וחוגג כל שבעה. תלמוד לומר "אתו", אותו אתה חוגג אי אתה חוגג כל שבעה אם כן למה נאמר "שבעה" לתשלומין ומנין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל ואפלו ביום טוב האחרון של חג תלמוד לומר "בחדש השביעי תחגו אתו". יכול יהא חוגג והולך כל החדש כלו תלמוד לומר "אתו" אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו. חגיגת ארבעה עשר מאי טעמא לא דחיא שבת הא קרבן צבור הוא אמר קרא "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים" שבעה שמונה הוו, אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת. בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות. ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם, אמר עולא מחלקת בשלמי חגיגה לסמך ועולת ראיה לקרב דבית שמאי סברי "וחגתם אתו חג לה'" חגיגה עולת ראיה לא. ובית הלל סברי "לה'" כל דלה' מכלל דנדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב. מיתיבי אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו על עולה שאינה של יום טוב שאינה קרבה ביום טוב ועל שלמים שהן של יום טוב שקרבין ביום טוב על מה נחלקו על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינן של יום טוב שבית שמאי אומרים לא יביא ובית הלל אומרים יביא. אמר רב יוסף תנאי היא דתניא שלמים הבאין מחמת יום טוב בית שמאי אומרים (מביאין) [סומך עליהם] בערב יום טוב ושוחטין ביום טוב אבל נדרים ונדבות דברי הכל (אין) קרבין ביום טוב. תניא אמרו להן בית הלל לבית שמאי ומה במקום שאסור להדיוט מתר לגבוה מקום שמתר להדיוט אינו דין שמתר לגבוה. אמר ליה בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו שמתרין להדיוט ואסורים לגבוה. אמר ליה בית הלל מה לנדרים ולנדבות שאין קבוע להן זמן תאמר בעולות ראיה שקבוע להן זמן אמר ליה בית שמאי אף עולה אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חגג ביום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל אמר ליה בית הלל אף זה קבוע להן זמן דתנן עבר הרגל ולא חגג אינו חיב באחריותו. אמר ליה בית שמאי והלא כבר נאמר "לכם" ולא לגבוה אמר ליה בית הלל והלא כבר נאמר "לה'" כל דלה' אם כן מה תלמוד לומר "לכם" לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. אבא שאול אומר בלשון אחרת ומה אם במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה. וכן בדין שלא תהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם. במאי קא מיפלגי מר סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ומר סבר אין קרבין. אמר רבי יוסי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה שצריך, על מה נחלקו על תכף לסמיכה שחיטה שבית שמאי אומרים אין צריך ובית הלל אומרים צריך. רבי יוסי בר יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך על מה נחלקו על הסמיכה עצמה שבית שמאי אומרים אין צריך ובית הלל אומר צריך.

"וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים" מה תלמוד לומר לפי שנאמר "שבעת ימים תחג לה' אלהיך" יכול יטען חגיגה כל שבעה תלמוד לומר "אתו". יום אחד בלבד אם כן למה נאמר "שבעת ימים" ללמד שיש לו תשלום כל שבעה. ומנין שאם לא יום טוב ראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל ויום טוב האחרון תלמוד לומר "בחדש השביעי תחגו". יכול לא חג בתוך הרגל חוגג אחר הרגל תלמוד לומר "אתו" אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו. "בסכת תשבו שבעת ימים" זהו שאמר הכתוב "וסכה תהיה לצל יומם", אמר רבי לוי כל מי שמקים מצות סכה בעולם הזה אומר הקדוש ברוך הוא הוא קים מצות סכה אני מסך עליו מחמתו של יום הבא. רבי ינאי וריש לקיש אמרי אין גיהנם לעתיד לבא אלא היום הבא הוא מלהט את הרשעים שנאמר "כי הנה היום בא בער כתנור" וגו' "והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא" וגו' "אשר לא יעזב להם שרש וענף". באותה שעה הקדוש ברוך הוא עושה סכה לצדיקים ומטמין אותם לתוכה שנאמר "כי יצפנני בסכה ביום רעה" וגו' "ה' אלהים עז ישועתי סכתה לראשי ביום נשק". לעתיד לבא עתידין אמות העולם להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם. שנאמר "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה" ומה הקדוש ברוך הוא עושה יוצא ונלחם עם הגוים שנאמר "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב" כיומו של פרעה. ומהו עושה מסכך על ראשם של ישראל שנאמר "סכתה לראשי ביום נשק" מהו נשק אמר רבי שמואל בר נחמן ביום שישיקו שני עולמות זה לזה באיזה יום "הנה יום בא לה'" דבר אחר "וסכה תהיה לצל יומם" כל מי שמקים מצות סכה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מסך עליו מן המזיקין שלא יזיקו אותו שכן הוא אומר "באברתו יסך לך". כל [מי] שמקים מצות סכה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא נותן לו חלק לעתיד לבא בסכתה של סדום שנאמר "אלהים דבר בקדשו אעלזה אחלקה שכם ועמק סכות אמדד". מהו עמק סכות זו סכתה של סדום שהיתה מסככת בשבעה אילנות שהן מסוככות זו על גב זו גפן תאנה ורמון ופרסק ושקדים ואגוז ותמרים על גביהם. דבר אחר כל מי שמקים מצות סכה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מושיבו בסכתו של לויתן לעתיד לבא שנאמר "התמלא בשכות עורו". אתה מוצא בשעה שבאו יסורין על איוב היה עומד וקורא תגר אחר מדת הדין שנאמר "מי יתן ידעתי ואמצאהו" וגו' "אדעה מלים יענני". אמר לו הקדוש ברוך הוא הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא אם חסר אני מטלית אחת ממנו יש לי למלאות שנאמר "התמלא בשכות עורו" אם תאמר שאינו דבר משבח אמר רבי פנחס חדודות שלו מכבות גלגל המה שנאמר "תחתיו חדודי חרש" וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו עושים את הסכות ודרים בתוכה ז' ימים כדי שתהיו נזכרין הנסים שעשיתי לכם במדבר ואף על פי שאתם עושין את הסכה אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי שנאמר "כי בסכות הושבתי את בני ישראל". ועוד אמרתי לכם שתקחו את הלולב ותנענעו לפני ואף על פי שאתם עושין כן אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי. למה שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע לפניכם שנאמר: "ההרים רקדו כאילים". ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם הדא הוא דכתיב "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף". אמר רבי אליעזר בר מרוס למה אנו עושין סכה אחר יום הכפורים [לומר לך שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקדוש ברוך הוא בדין על באי העולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות ועל ידי כן עושין סכה וגולין מבתיהן לסכה והקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאלו גלו לבבל שנאמר "חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך".

**רמז תרנד** אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג "ושמחת בחגך". "והיית אך שמח" "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפלו שמחה אחת למה. אתה מוצא שבפסח התבואה נדונית ואין אדם יודע אם עושה השנה [תבואה] אם אינו עושה [לפיכך אין כתוב שם שמחה]. דבר אחר בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה משום "בנפל איבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך". וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת דכתיב "ועשית חג שבעות לה' אלהיך ושמחת אתה ובתך" ולמה כתב בה שמחה אחת [מפני] שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות לפי שפרות האילן נדונין אבל בראש השנה אין כתיב שם אפלו שמחה אחת שהנפשות נדונות ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכפורים כמו שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם" ועוד שהתבואה ופרות האילן בפנים לפיכך כתב שלש שמחות, "ושמחת בחגך". "ושמחתם לפני ה' אלהיכם". "והיית אך שמח". מהו "אך שמח" את מוצא אף על פי שאדם שמח בעולם הזה אין שמחתו שמחה שלמה. היאך. נולדו לו בנים הוא מצר עליהן לומר שמא אינן של קימא. אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מבלע את המות לנצח אותה השמחה תהיה שלמה שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".

"בסכת תשבו שבעת ימים" סכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. מנא הני מילי אמר רבא דאמר קרא "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל". עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסכה משום דלא שלטא בה עינא. רבי זירא אמר מהכא "וסכה תהיה לצל יומם" וגו'. עד עשרים אמה אדם יושב בצל סכה. למעלה מעשרים אמה אינו ישוב בצל סכה אלא בצל דפנות. אמר לה אביי אלא מעתה העושה סכתו בעשתרות קרנים מקום שאין חמה זורחת הכי נמי דלא הויא סכה. אמר ליה התם דל עשתרות קרנים אכא צל סכה הכא דל דפנות ליכא צל סכה, ורבא אמר מהכא "בסכת תשבו שבעת ימים" "תשבו" כעין תדורו אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי. למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. אמר לה אביי אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסכך על גבן הכי נמי דלא הויא סכה. אמר ליה הכי קאמינא לך עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד לה נמי דירת קבע שפיר דמי. למעלה מעשרים אמה דאין אדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד לה נמי דירת עראי לאו כלום הוא. כולהו כרבה לא אמרי ההוא ידיעה לדורות הוא דכתיב. כר' זירא נמי לא אמרי ההוא לימות המשיח הוא דכתיב. כרבא נמי לא אמרי משום קושיא דאביי. תנו רבנן שתים כהלכתן ושלישית אפלו טפח. רבי שמעון אומר שלש כהלכתן רביעית אפלו טפח. במאי קא מיפלגי רבנן סברי יש אם למסרת כתיב "בסכת" "בסכת" "בסכות" הרי כאן ארבע דל חד לגופה פשו להו תלתא [שתים כהלכתן] אתא הלכתא וגרעתה לשלישית ואוקמה אטפח. רבי שמעון סבר יש אם למקרא "בסכת" "בסכת" "בסכות" הרי כאן שש דל חד קרא לגופה פשו להו ד' [שלש כהלכתן] אתאי הלכתא וגרעתה ולרביעית ואוקמה אטפח. ואיבעית אימא דכולי עלמא יש אם למקרא מר סבר סככה בעיא קרא ומר סבר סככה לא בעיא קרא. ואיבעית אימא דכולי עלמא יש אם למסרת מר סבר הלכתא לגרע ומר סבר הלכתא להוסיף. ואיבעית אימא דכולי עלמא לגרע ומר סבר דורשין תחלות ומר סבר אין דורשין תחלות. תנו רבנן "בסכת תשבו" ולא בסכה על גבי סכה ולא בסכה שתחת האילן ולא בסכה שבתוך הבית. אדרבה "בסכת" תרתי משמע, אמר רב נחמן בר יצחק "בסכת" כתיב. תנו רבנן שומרי העיר ביום פטורין מן הסכה ביום וחיבין בלילה. שומרי העיר בלילה פטורין מן הסכה בלילה וחיבין ביום כו'. שומרי גגות ופרדסין פטורין בין ביום בין בלילה. אמאי ליעבדו סכה וליתבה בה. אביי אמר "תשבו" כעין תדורו. רבא אמר פרצה קרואה לגנב, מאי ביניהו אכא ביניהו דקא מינטר כריא דפירי. רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעדות חיב אדם לאכל בסכה אחת ביום ואחת בלילה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון. מאי טעמא דר' אליעזר דאמר קרא "תשבו" כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סכה אחת ביום ואחת בלילה. ורבנן כי דירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. אי הכי לילי יום טוב הראשון נמי, נאמר כאן "חמשה עשר" ונאמר "חמשה עשר" בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה דכתיב "בערב תאכלו מצת" קבעו הכתוב חובה אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות וחזר בו רבי אליעזר. תנו רבנן "בסכת תשבו" כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסכה מצעות נאות מעלן לסכה אוכל ושותה בסכה ומטיל בסכה ושונה בסכה. והאמר רבא מקרא ומשנה במטללתא אתנויי בר ממטללתא. לא קשיא הא למיגרס הא לעיוני. מאני משתיא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא. חצבא ושחיל בר ממטללתא. שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסכה גדולה והא בסכה קטנה. תניא "בסכת תשבו שבעת ימים" סכה של כל דבר. רבי יהודה אומר אין סכה נוהגת אלא בארבעת מינים שבלולב והדין נותן ומה לולב שאינו נוהג בלילות כבימים אין נוהג אלא בארבעת מינין, סכה שנוהגת בלילות כבימים אינו דין שלא תהא נוהגת אלא בארבעת מינין. אמרו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין אם לא מצא ארבעת מינין יהא יושב ובטל והתורה אמרה "בסכת תשבו" [סכה] של כל דבר. וכן בעזרא הוא אומר "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן" וגו' "לעשת סכת ככתוב". תנו רבנן "בסכת תשבו שבעת ימים" ואפלו לילות. או אינו אלא ימים ולא לילות, ודין הוא נאמר כאן "ימים" ונאמר בלולב "ימים" מה להלן ימים ולא לילות אף כאן ימים ולא לילות. או כלך לדרך זו נאמר כאן "ימים" ונאמר במלואים "ימים" מה להלן ימים ואפלו לילות אף כאן ימים ואפלו לילות. נראה למי דומה דנין דבר שמצותו כל היום מדבר שמצותו כל היום ואל יוכיח לולב שמצותו שעה אחת. או כלך לדרך זו דנין דבר שנוהג לדורות מדבר שמצותו לדורות ואל יוכיח מלואים שאין נוהגים לדורות תלמוד לומר "תשבו" תשבו לגזרה שוה נאמר כאן "תשבו" ונאמר במלואים "תשבו" מה להלן ימים ואפלו לילות אף כאן ימים ואפלו לילות. הכל חיבין בסכה כהנים לוים וישראלים. פשיטא אי הני לא מיחיבו מאן מיחיבו, כהנים איצטריך לה סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "בסכת תשבו" ואמר מר "תשבו" כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סכה איש ואשתו והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחיבו קא משמע לן נהי דפטירי בעידן עבודה דלא בעידן עבודה חיובי מיחיבי מידי דהוה אהולכי דרכים דאמר מר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסכה ביום וחיבין בלילה.

"כל האזרח בישראל ישבו בסכת" תניא רבי אליעזר אומר אין יוצאין מסכה לסכה ואין עושין סכה בחלו של מועד וחכמים אומרים יוצאין מסכה לסכה ועושין סכה בחלו של מועד. ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה. מאי טעמא דר' אליעזר דכתיב "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים" עשה סכה הראויה לשבעה. ורבנן (מאי) [הכי] קאמר רחמנא עשה סכה בחג. רבי אליעזר אומר כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו בלולב של חברו ביום טוב הראשון דכתיב "ולקחתם לכם" משלכם כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסכתו של חברו דכתיב "חג הסכת תעשה לך" משלך. וחכמים אומרים אף על פי שאין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו אבל יוצא ידי חובתו בסכתו של חברו דכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסכה אחת. ורבנן האי לך מאי עבדי לה, מיבעי להו להוציא את הגזולה אבל בשאולה כתיב "כל האזרח בישראל". ורבי אליעזר האי "כל האזרח" מאי עביד לה, מיבעי לה לגר שנתגיר בינתים. ורבנן כיון דאמרו עושין סכה בחלו של מועד לא איצטריך קרא. "האזרח" להוציא את הנשים (כתוב ברמז תקע"ח).

**רמז תרנה** "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל". ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סכות ממש עשו להם.

אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו אתה אמרת "יקח נא מעט מים" חייך שאני פורע לבניך. הדא הוא דכתיב "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר", הרי במדבר בארץ מנין, דכתיב "ארץ נחלי מים". לעתיד לבא מנין, שנאמר "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים". אתה אמרת "רחצו רגליכם" חייך שאני פורע לבניך "וארחצך במים", הרי במדבר, בארץ מנין, כתיב "רחצו הזכו". לעתיד לבא מנין, שנאמר: "אם רחץ ה' את צאת בנות ציון". אתה אמרת "והשענו תחת העץ" חייך שאני פורע לבניך שנאמר: "פרש ענן למסך", הרי במדבר, בארץ מנין, כתיב "בסכת תשבו שבעת ימים", לעתיד לבא מנין, שנאמר "וסכה תהיה לצל יומם", "ואל הבקר רץ אברהם" חייך שאני פורע לבניך, שנאמר "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים", הרי במדבר, בארץ מנין, דכתיב: ומקנה רב היה לבני ראובן. לעתיד לבא מנין, שנאמר: "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר". "והוא עומד עליהם", "וה' הולך לפניהם יומם", הרי במדבר, בארץ, מנין שנאמר "אלהים נצב בעדת אל". לעתיד לבא מנין, שנאמר: "עלה הפרץ לפניהם".