# פרק כ"ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/emor/perek-24/

"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן" (כל הדא פרשה כתובה בריש פרשת ואתה תצוה). "מחוץ לפרכת העדת באהל מועד" מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר "וישם את המנורה באהל מועד נכח השלחן" אין אנו יודעין אם סמוכה לפרכת אם סמוכה לפתח, כשהוא אומר "מחוץ לפרכת העדות" הוי סמוכה לפרכת יותר מן הפתח. (לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס). תמיד אף בשבת. תמיד אף בטמאה. "על המנרה הטהרה", על טהרה של מנורה שלא יסמכנה בקיסמין ובצרורות. "יערך את הנרות לפני ה'" שלא יתקן בחוץ ויכניס.

**רמז תרנו** רבי אמי שאל את רבי שמואל בר נחמן בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהו דכתיב "צדקתך אלהים עד מרום". אמר לו כשם שהתחתונים צריכין צדקה אלו מאלו כך העליונים צריכין צדקה אלו מאלו הדא הוא דכתיב "ויאמר לאיש לבוש הבדים" וגו'. "אשר עשית גדלות" אלו שני מאורות הגדולים שנאמר "ויעש אלהים את שני המארת הגדלים". "אלהים מי כמוך" [מי כמוך] בעליונים, מי כמוך בתחתונים, מי כמוך שאתה כובש על מדת הדין ואתה מאיר לעליונים ולתחתונים ולכל באי עולם ואתה מתאוה לאורן של ישראל הדא הוא דכתיב "צו את בני ישראל ויקחו אליך". רבי יצחק פתח "צרופה אמרתך מאד" כצורף הזה שמכניס את הזהב לכור שנים ושלשה פעמים עד שהיא מזקקו כך פרשה זו נאמרה ונשנית ונשתלשת, והרי דברים קל וחמר ומה פרשה קטנה של תורה נאמרה ונשנית ונשתלשת שאר פרשיותיה על אחת כמה וכמה הדא הוא דכתיב "צו את בני ישראל". דבר אחר "צו את בני ישראל" הדא הוא דכתיב "תקרא ואנכי אענך". כמא דאת אימא "אז תקרא וה' יענה", "למעשה ידיך תכסף" תתחמד כמאן דאמר "כי נכסף נכספתה". אמר איוב לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם העליונים והתחתונים ברשותך "למעשה ידך תכסף" תשגיח למעשה ידיך, הוי "צו את בני ישראל". בר קפרא פתח "כי אתה תאיר נרי", אמר הקדוש ברוך הוא לאדם נרך בידי, ונרי בידך, נרך בידי שנאמר "נר ה' נשמת אדם", נרי בידך להעלת נר תמיד, אמר הקדוש ברוך הוא אתה הארת נרי ואני מאיר נרך. מזכות "יערך אתו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד" אנו נצולין (מן מסדרתם) מאותה שכתוב בה "כי ערוך מאתמול תפתה". בזכות "להעלת נר תמיד" אנו זוכין להקביל נרו של מלך המשיח מה טעם "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי". "סלת ואפית" העמר היה מנפה בשלש עשרה נפה, ושתי הלחם בשתים עשרה, ולחם הפנים באחת עשרה. רבי שמעון אומר לא היה לו קצבה אלא סלת מנפה כל צרכה. "סלת ואפית" מלמד שנקחה סלת, ומנין שאפלו חטין, תלמוד לומר "ולקחת". יכול אף שאר מנחות כן, תלמוד לומר "אתה" מפני החסכון מאי החסכון התורה חסה על ממונן של ישראל. שתי הלחם נלושות אחת אחת ונאפות אחת אחת. לחם הפנים נלושות אחת אחת ונאפות שתים שתים. מנא הני מילי דתנו רבנן "יהיה החלה האחת" מלמד שנלושות אחת אחת כו'. מנין שאפיתן שתים שתים תלמוד לומר "ושמת אותם", יכול שאף שתי הלחם כך תלמוד לומר "אותם". האי אותם [הא] אפיקתה, אם כן לימא קרא "ושמתם" מאי "ושמת אותם" שמע מינה תרתי. תנו רבנן "ושמת אותם" בדפוס. שלשה דפוסין היו, נותנה בדפוס ועדין הוא בצק. וכמין דפוס היה לה בתנור וכשהוא רודה נותנה לדפוס כדי שלא תתקלקל. ולהדרא לדפוס קמא, כיון דאפי לה נפחה. אלו נאמר "שתים עשרה" ולא נאמר "שש" הייתי אומר אחת של ארבע ואחת של שמונה לכך נאמר "שש", ואלו נאמר "שתים מערכות שש המערכת" ולא נאמר "שתים עשרה" הייתי אומר שלש של שש שש לכך נאמר "שתים עשרה". ואלו נאמר "שתים עשרה" יכול ארבע ארבע, תלמוד לומר "שתים מערכות שש המערכת". הא שיאמרו שלש מקראות אלו לא למדנו. הא כיצד נותן שתי מערכות של שש שש ואם נתן אחת של ארבע ואחת של שמונה לא יצא. שתים של שבע. רבי אומר רואין את העליונות כאלו אינם. והא בעינן על. רבי לטעמה דאמר על בסמוך, דתניא "ונתת על המערכת" וכו'. "על השלחן הטהר" תנן התם משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה כיצד מטבילין כל הכלים שהיו במקדש ואומר להם הזהרו שלא תגעו בשלחן. תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה. ותנא דידן אמאי לא תני מנורה. בשלחן כתיב בה "תמיד" במנורה לא כתיב בה "תמיד". ואידך כיון דכתיב "ואת המנורה נכח השלחן" כמאן דכתיב בה תמיד דמי. ואידך, ההוא מיבעי לה לקבע לו מקום, ותיפוק לה דהוי כלי הנעשה (לטלטל ולצאת) [לנחת] ואין מקבל טמאה דאיתקש לשק מה שק מטלטל מלא וריקן כו', האי נמי מטלטל מלא וריקן דאמר ריש לקיש מאי דכתיב "על השלחן הטהר" מכלל שהוא טמא והלא כלי העשוי לנחת הוא אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין להם לעולי רגלים ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום שסלוקו שוה כסדורו, דאמר רבי יהושע בן לוי נס גדול (היה) [נעשה] בלחם הפנים כסדורו כך סלוקו שנאמר "לחם חם ביום הלקחו". "ונתת על המערכת" על בסמוך (כתוב למעלה ברמז תרמ"ד). "מאת בני ישראל ברית עולם" (כתוב למעלה ברמז תנ"ד). "על השלחן הטהר" על טהרו של שלחן שלא יהו סניפין מגביהין הלחם מעל גבי השלחן. ארבעה סניפין של זהב היו שם מפצלין מראשיהן שהיו סומכין בהן שנים לסדר הזה ושנים לסדר עשרים ושמונה קנים כחצי קנה חלול ארבעה עשר לסדר הזה וארבעה עשר לסדר הזה.

"ונתת על המערכת". יכול מערכה אחת נאמרה כאן מערכת ולמעלה נאמרה מערכת מה מערכת האמורה למעלה תופס מערכות אף מערכת האמורה כאן תופס שתי מערכות. "לבונה זכה" שתהא ברורה. "והיתה ללחם לאזכרה" חובה ללחם והיתר ללחם מלמד שמעכבת ופוסלת ומפלגת את הלחם, "והיתה ללחם" אינה על גבי הלחם אלא נותנה לבזיכין שיש להן שולים ונותנן על גבי (הלחם) [השלחן] כדי שלא יבצעו את הלחם. "לאזכרה", רבי שמעון אומר נאמרה כאן אזכרה ונאמרה להלן אזכרה מה אזכרה האמורה להלן מלא קמצו אף כאן מלא קמצו מלמד שטעונה שני קמצין מלא קמץ לסדר הזה ומלא קמץ לסדר הזה. "ביום השבת" ביום השבת עורך חדשה ובשבת מקטיר ישנה. "יערכנו" אין עורך את הקנים עמו בשבת אלא נכנס מערב שבת ושומטן ונותנן לארכו של שלחן. כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית חוץ מן הארון. ואחר שבת נכנס וסודרן שלשה תחת כל חלה וחלה שנים תחת העליונה (ואף על פי) [לפי] שאין עליה משאוי. "מאת בני ישראל" מרצון ישראל. "ברית עולם" ממי שהברית שלו. "והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש" מלמד שאכילתה במקום קדוש. אין לי אלא אכילתה במקום קדוש מנין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש, תלמוד לומר "כי קדש קדשים". יכול אף שתי הלחם שתהא לישתן ועריכתן במקום קדוש, תלמוד לומר "קדש קדשים". רבי יהודה אומר כל מעשיהם בקדש, רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פאגי. הוא שאם נפרסה אחת מהן כלן פסולות. "לו" יכול לו לבדו, תלמוד לומר "ולבניו". יכול לבניו ולא לו, תלמוד לומר "לו ולבניו". הא כיצד לאהרן תחלה ואחר כך לבניו. לאהרן שלא במחלקת ולבניו במחלקת. מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלקת אף בניו כהנים גדולים אוכלין שלא במחלקת. "מאשי ה'" אין להם אלא אחר מתן האשים. "חק עולם" לבית העולמים. ההוא קיסר דהוה סגי ליהודאי אמר להו לחשיבי דמלכותא מי שעלתה לו נימא ברגלו יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער אמר ליה יקטענה ויחיה. אמר ליה קטיעא בר שלום חדא דלא מצית מכלת להן לכלן דכתיב "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" מאי קאמר אילימא דבדרתינהו בארבע רוחות השמים לימא בארבע אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוח כך אי אפשר לעולם בלא ישראל ועוד קרו לך מלכות קטיעא. אמר ליה מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא שרו לה לקמוניא חלילא, כד נקטי לה ואזיל אמר ליה הוא מטרוניתא וי לה לאלפא דאזלא בלא מכסא נפל על רישא דערלתה וקטעה בשנה אמר מכסאי חלפית ועברית. כי שדו לה אמר כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו יצא רבי עקיבא ודרש "והיתה לאהרן ולבניו" מחצה לו מחצה לבניו. יצתה בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזמן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.

**רמז תרנז** "מאשי ה' חק עולם". שני סדרין מעכבין זה את זה. כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחבתי כהן גדול שהן באות שתים עשרה דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר כלן באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה והנזירות שהן באות עשר עשר. לחם הפנים בהדיא כתיב בה, חבתי כהן גדול אתיא חקה חקה מלחם הפנים. שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן, גמר מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר. ולילף מלחם הפנים מה להלן שתים עשרה אף כאן שתים עשרה, מסתברא מלחמי תודה הוה לה למילף שכן יחיד שמתנדב שמן נפסל שלא בשבת ושלא בטמאה, אדרבה מלחם הפנים הוה לה למילף כו' שכן עשרון כלי הקדש ולבונה מצה ועצם הגשה ואשים והני נפישן. הדיוט עדיף לה. רבי מאיר אומר כלן באות שנים עשר [מאי קסבר] אי סבירא לה דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בבנין אב יליף מחבתי כהן דנפישן. ואי סבירא לה דדבר הלמד בגזרה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב יליף מלחם הפנים קדש מקדש עדיף לה. חוץ מלחמי תודה ונזירות לחמי תודה דבהדיא כתיב בהן, נזירות דאמר מר שלמים לרבות שלמי נזיר.

"ויצא בן אשה ישראלית". כתיב "גם במדעך מלך אל תקלל", מלכו של עולם אל תקלל. "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר" עשירו של עולם. "כי עוף השמים יוליך את הקול" רבי לוי אומר יש קול יוצא לטובה ויש קול יוצא לרעה. יש קול יוצא לטובה "וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי". מהו "היטיבו אשר דברו", רבי חיא בר אבא ובר קפרא חד אמר הטבה כהטבת נרות וחד אמר כהטבת קטרת. יש קול יוצא לרעה "וישמע ה' את קול דבריהם ויקצף". אמר הקדוש ברוך הוא לכם הוא קצפון ולי אין קצפון "אשר נשבעתי באפי" נשבעתי באפי וחוזר אני בי. "אם יבאון אל מנוחתי" למנוחה זו אין באין אבל באין אל מנוחה אחרת. "ובעל כנפים יגיד דבר". אמר רבי אבין בשעה שהאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך והמלאך אומר לכרוב והכרוב אומר לבעל הכנפים ובעל הכנפים יגיד דבר לפני מי שאמר והיה העולם. דבר אחר "גם במדעך" זה משה וכו', "כי עוף השמים יוליך את הקול" שטס כעוף ועולה לשמים. ובעל כנפים שהגד לו מסיני "הוצא את המקלל". "ויצא בן אשה ישראלית" רבי לוי אמר יצא מעולמו כדבר אחר "ויצא איש הבינים". רבי ברכיה אמר מפרשה של מעלה יצא, דכתיב "ולקחת סלת" דרכו של מלך לאכל פת חמה שמא צוננת כההיא דתמן תנינן לחם הפנים לא פחות מתשעה ולא יותר מאחד עשר וכו', תני רבי חיא (ממנו יצא) [מפרשת] יוחסין יצא שבא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמר להן מבנות דן אני אמרו לו הכתיב "איש על דגלו באתת לבית אבתם" כו' נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב עמד וגדף. "והוא בן איש מצרי" אף על פי שלא היו ממזרין באותה שעה זה היה ממזר (כתוב בפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש"). דבר אחר "ויצא בן אשה ישראלית" הדא הוא דכתיב "גן נעול אחתי כלה" וגו'. אמר רבי פנחס "גן נעול" אלו הבתולות, "גל נעול" אלו הבעולות, "מעין חתום" אלו הזכרים, שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל הנשים בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים כלם בזכותו, אמר רבי חיא בר אבא כדאי הוא גדר ערוה שיגאלו ישראל בזכותו ממצרים שנאמר "שלחיך פרדס רמונים" שלוחיך כמאן דאמר "ויהי בשלח פרעה". רבי הונא בשם בר קפרא בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים על ידי שלא שנו את שמם ולא שנו את לשונם ועל ידי שלא אמרו לשון הרע ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה. לא שנו את שמם ראובן ושמעון נחתין וראובן ושמעון סלקין. על ידי שלא שנו את לשונם כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש. ועל ידי שלא אמרו לשון הרע שנאמר "דבר נא באזני העם". אתה מוצא שהיה הדבר מפקד אצלם כל שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שגלה את הסוד, ולא נמצא אחד מהן שהלשין על חברו. ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה תדע לך שהוא כן אחת היתה ופרסמה הכתוב. "ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן". "שלומית" רבי לוי אמר דהות פטפטה שלם עלך שלם עליכון. "בת דברי" רבי יצחק אמר שהביאה דבר על בנה. "למטה דן" גנאי לו גנאי לאמו גנאי למשפחתו גנאי לשבטו שיצא ממנו (כתוב ברמז ש"צ וברמז תי"א). "ויצא בן אשה ישראלית", רבי יוסי אומר המצריים היו טמאים ומטמאים, אמרו ביריה בן בנו של דן נשא אשה משבטו שלומית בת דברי למטה דן באותו הלילה באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו ובאו על אשתו והרת והולד הולך אחר הזרע אם מתק מתק ואם מר מר והתחיל מחרף ומגדף שנאמר "ויקב בן האשה". מאין יצא מבית דינו של משה שבא לטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך שאת נוטע אהלך בתוך בני דן אמר להן מבנות דן אנכי אמרו לו הכתיב "איש על דגלו באתת לבית אבתם". נכנס לבית דינו של משה ויצא חיב ועמד וגדף. "והוא בן איש מצרי" אף על פי שלא היו ממזרין באותה שעה הוא היה ממזר. "בתוך בני ישראל" מלמד שנתגיר. "וינצו במחנה" על עסקי המחנה, "בן הישראלית ואיש הישראלי" זה שכנגדו.

**רמז תרנח** "ויקב בן האשה הישראלית את השם". זה שם (המיחד) [המפרש] ששמע מהר סיני. "ויקלל" אינו אומר "ויברך" כמה שנאמר "ברך נבות אלהים ומלך" אלא "וקלל" מלמד שאין הורגין בכנוי.

המגדף אינו חיב עד שיפרש את השם, אמר רבי יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא היו הורגין בכנוי אלא מוציאים את כל האדם לחוץ ומשירין את הגדול שבהן ואומר לו אמר מה ששמעת בפרוש הוא אומר והדינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כמוהו ושלישי אומר אף אני כמוהו. תנא עד שיברך שם בשם מנא הני מילי, אמר שמואל דאמר קרא ונקב שם בנקבו שם. ממאי דהאי ונקב לישנא דברוכי הוא דכתיב "מה אקב לא קבה אל". ואזהרתה מהכא "אלהים לא תקלל". אימא מיברז נמי הוא דכתיב "ויקב חור בדלתו" ואזהרתה מהכא "ושברתם את מצבתם לא תעשון כן לה' אלהיכם". בעינא שם בשם וליכא. ואימא דמנח שני שמות אהדדי וברז לה, ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא. ואימא דחיק שם אפומא דסכינא וברזי, ההוא חורפא דסכינא הוא דברז. ואימא פרושי שמו הוא כדכתיב "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות" ואזהרתה מהכא "את ה' אלהיך תירא", חדא דבעינן שם בשם וליכא ועוד הויא לה אזהרת עשה ולא שמה אזהרה. ואיבעית אימא אמר קרא ויקב ויקלל למימר דנוקב קללה הוא, ודלמא דעבד תרויהו, לא סלקא דעתך דכתיב "הוצא את המקלל" ולא כתיב הנוקב והמקלל שמע מינה חדא היא. אין העדים צריכין לקרע שכבר קרעו בשעה ששמעו.

"ויביאו אתו אל משה". ולא הביאו מקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד. "ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן" גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו גנאי למשפחתו שזה יצא ממנו. כנגדו אומר "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" שבח לאביו שבח למשפחתו שבח לשבט שזה יצא ממנו. "ויניחו אותו במשמר" ולא הניחו מקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד. "לפרש להם על פי" ולהלן הוא אומר "כי לא פרש מה יעשה לו" להלן יודעין שחיב מיתה שנאמר "מחלליה מות יומת" אבל אין יודעין באיזה מיתה ימות וכאן הוא אומר "לפרש להם על פי ה'" אין יודעין אם חיב מיתה אם לאו. ראויה פרשת מגדף לכתב אלא שנתחיב מקלל ונאמרה על ידו ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חיב וזכות על ידי זכאי.

"הוצא את המקלל" בית הסקילה היתה חוץ לשלש מחנות. מנא הני מילי דתנו רבנן "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" חוץ לשלש מחנות. או אינו אלא חוץ למחנה אחת, נאמר כאן "אל מחוץ למחנה" ונאמר בפרים הנשרפים מחוץ למחנה מה להלן חוץ לשלש מחנות אף כאן חוץ לשלש מחנות. והתם מנלן דתנו רבנן "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה" חוץ לשלש מחנות. או אינו אלא חוץ למחנה אחת, כשהוא אומר "אל מחוץ למחנה" בפר העדה שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר "ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון" לתן לו מחנה שניה. וכשהוא אומר "אל מחוץ למחנה" בדשן שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר "על שפך הדשן ישרף" לתן לו מחנה שלישית. ולילף משחוטי חוץ מה להלן חוץ למחנה אחת אף כאן חוץ למחנה אחת. מסתברא מפרים הוה לה למילף שכן הוציא אל מחוץ למחנה מכשיר ומכפר. אדרבה משחוטי חוץ הוה לה למילף שכן אדם חוטא בשנות פגול. מכשיר ממכשיר עדיף לה. רב פפא אמר משה היכא הוה יתיב במחנה לויה ואמר לה רחמנא "הוצא את המקלל" ממחנה לויה. "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה" חוץ למחנה ישראל. האי מיבעי לה לעשיה, עשיה בהדיא כתיבא "ובני ישראל עשו". אלא מעתה וירגמו אתו מאי עביד לה, ההוא מיבעי לה לכדתניא "וירגמו אתו" אותו בלא כסותו. אבן שאם מת באבן אחד יצא. ואיצטריך למיכתב אבן ואיצטריך למיכתב אבנים דאי כתב רחמנא אבן היה אמינא היכא דלא מת בחדא לא ניתי אחריני וניקטלה כתב רחמנא אבנים. ואי כתב רחמנא אבנים הוה אמינא מעיקרא ניתי תרתי כתב רחמנא אבן. והא האי תנא נאמר קאמר. הכי קאמר אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גזרה שוה והשתא דנאמר קרא גזרה שוה לא צריך. "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" מלמד שבית דין מבפנים ובית סקילה מבחוץ וסמכו השמעים אלו העדים. "כל השמעים" אלו הדינין. ידיהם כל יחיד ויחיד. "את ידיהם על ראשו" סמכו את ידיהם עליו, אמרו לו דמך על ראשך שאתה גרמת לך. "וירגמו אתו" ולא כסותו. "העדה" וכי כל העדה רוגמין ומה תלמוד לומר "העדה" במעמד כל העדה. יכול הוראת שעה היתה, תלמוד לומר "ואל בני ישראל תדבר לאמר" יהא מנהג לדורות. האיש נסקל ערם ואין האשה נסקלת ערמה דאמר קרא "ורגמו אתו" מאי אתו אילימא אותו ולא אותה והכתוב "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא". אלא אתו בלא כסותו הא אותה בכסותה (כתוב ברמז תרכ"ז). תנו רבנן האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו והאשה שני פרקים בין מלפניה בין מלאחריה מפני שכלה ערוה דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים האיש נסקל ערם ואין האשה נסקלת ערמה. מאי טעמא דרבנן אמר קרא "ורגמו אתו" מאי אתו אילימא אותו ולא אותה והכתיב "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא" אלא אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה. רבי יהודה אומר תנו בלא כסותו לא שנא איש ולא שנא אשה למימרא דרבנן חישי להרהורא ורבי יהודה לא חיש והא איפכא שמעינן להו דתנן הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלחו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. התם טעמא מאי שמא תצא מבית דין זכאה ויתגרו בה פרחי כהנה הכא הא מקטלה. וכי תימא אתי לאגרויי באחרניתא. גמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות. דרבנן אדרבנן לא קשיא אמר קרא "ונוסרו כל הנשים" הכא אין לך יסור גדול מזה. וכי תימא לי עבד בה תרתי. אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה.

תנו רבנן איש מה תלמוד לומר "איש איש" לרבות הנכרים שמזהרין על עריות כישראל ואין נהרגין אלא בסיף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בסיף. והא מהכא נפקא מהתם נפקא ה' זו ברכת השם. אמר רבי יצחק נפחא אלא נצרכה אלא לרבות את הכנויין ואליבא דרבי מאיר. דתניא "איש איש כי יקלל אלהיו" מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר "ונקב שם ה' מות יומת" לפי שנאמר "נקב שם ה'" יכול לא יהא חיב אלא על שם המיחד בלבד מנין לרבות את הכנויין תלמוד לומר "איש איש כי יקלל אלהיו" מאי טעמא דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים על שם המיחד במיתה ועל הכנויין באזהרה. ופליגי דרבי מישא דאמר בן נח שברך את השם בכנוי פטור. לרבנן חיב מאי טעמא אמר קרא "כגר כאזרח" גר הוא דבעינן בנקבו שם אבל נכרים אפלו בכנוי. ור' מאיר האי "כגר כאזרח" מאי עביד לה. מיבעי לה "כגר כאזרח" הוא דבסקילה אבל נכרים בסיף סלקא דעתך אמינא הואיל ואתרבו אתרבו קא משמע לן. ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן האי "כגר כאזרח" מאי עביד לה. "כגר כאזרח" הוא דבעינן שם בשם אבל נכרים לא בעינן שם בשם. "איש איש" למה לי. דברה תורה כלשון בני אדם. אמר רב אחא בר יעקב אינו חיב עד שיברך שם בן ד' אותיות לאפוקי שם בן שתים דלא. עומדין מנלן דאמר קרא "ואהוד בא אליו" וגו' "ויקם מעל הכסא". והלא דברים קל וחמר ומה עגלון שהוא עובד אלילים ולא ידע אלא בכנוי עמד. ישראל ושם המפרש על אחת כמה וכמה. קורעין מנלן דכתיב "ויבא אליקים ושבנא הספר אל חזקיהו קרועי בגדים". ולא מאחין מנלן. אתיא קריעה מאלישע שנאמר "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" ממשמע שנאמר "ויקרעם לשנים" איני יודע שהן קרעים מה תלמוד לומר "קרעים" מלמד שהן קרועים והולכים לעולם. תנו רבנן אחד השומעין ואחד השומע מפי שומע חיב לקרע והעדים אינם חיבים לקרע שכבר קרעו בשעה ששמעו דכתיב "ויהי כשמע המלך את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו" המלך קרע והם לא קרעו. אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי עובד אלילים אינו חיב לקרע. ואם תאמר רבשקה. ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיחד בלבד לאפוקי כנוי דלא. ופליגא דר' חיא בתרויהו דאמר רבי חיא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חיב לקרע שאם [אי] אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כלו קרעים. ממאן אילימא מישראל מי פקרי כולי האי. אלא מגוי מי גמירי שם המיחד אלא בכנוי. ושמע מינה בזמן הזה הוא דלא חיב. אבל מעיקרא חיב לקרע. "ונשא חטאו" רבי יהודה אומר נאמר כאן נשיאת חטא ונאמר להלן נשיאת חטא האמור כאן כרת. "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" בעלי דבבא שלו. גר זה הגר. "כגר" לרבות את נשי גרים. אזרח זה אזרח "כאזרח" לרבות את נשי האזרחים. "בנקבו שם יומת" אמר רבי מנחם בר יוסי להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חיב עד שיקללם בשם. "איש" להוציא את הקטן או "איש" להוציא את האשה. תלמוד לומר "ומכה" בין איש בין אשה. אין לי אלא שהכה את האיש הכה את האשה ואת הקטן מנין. תלמוד לומר "כי יכה כל נפש" בין אשה בין איש ובין קטן. אין לי אלא איש ואשה שהכו את האיש ואיש שהכה את האשה ואת הקטן. אשה שהכתה את האשה ואת הקטן מנין. תלמוד לומר "רוצח מות יומת" מכל מקום. מה תלמוד לומר "איש" שיכול אפלו הכה את הנפלים ובני שמונה יהא חיב תלמוד לומר "איש" מה איש מיחד שהוא בן קימא יצאו נפלים ובני ח' שאינן בני קימא. "יכה כל נפש" עד שיכה כל נפשו להביא שהכהו ויש בה כדי מיתה ובא אחר והמית האחרון חיב. תנו רבנן הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין רבי יהודה בן בתירה אומר בזה אחר זה האחרון חיב מפני שקרב את מיתתו. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת". רבנן סברי "כל נפש" עד דאכא כולי נפש. ור' יהודה סבר "כל נפש" כל דהו נפש. אמר רבא הכל מודים בהורג את הטרפה שהוא פטור. בגוסס בידי שמים שהוא חיב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם. מר מדמי לטרפה ולא מדמי לגוסס בידי שמים משום דהאי לא עביד בה מעשה האי עביד בה מעשה. ומאן דמדמי לה לגוסס בידי שמים מאי טעמא לא מדמי לה לטרפה. טרפה מחתכי סימנה האי לא מחתכי סימנה. תינוק בן יום אחד ההורגו חיב שנאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (כתוב ברמז שכ"ב וברמז תק"נ). "נפש בהמה" (כתוב ברמז שמ"א וברמז שכ"ח). אלו נאמר "מכה נפש בהמה ישלם" הייתי אומר מכה אדם ישלם בהמה כשהוא אומר "ישלמנה" בבהמה עסקתי.

ויהא שור חיב בארבעה דברים מקל וחמר ומה אדם שאינו חיב בכפר חיב בארבעה דברים שור שחיב בכפר אינו דין שחיב בארבעה דברים. אמר קרא איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. "כאשר עשה כן יעשה לו" אמר רבי אילעא בפרוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין. מכדי כתיב "ועשיתם לו כאשר זמם" "יד ביד" למה לי. דבר הנתן מיד ליד ומאי ניהו ממון. חובל בחברו נמי מכדי כתיב "כאשר עשה כן יעשה לו" "כן ינתן בו" למה לי. דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון. "ומכה בהמה" תנא רבי חזקיה נאמר "מכה אדם" ונאמר "מכה בהמה" מה מכה בהמה לא חלקת בו בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון בין מתכון בין שאינו מתכון בין דרך ירידה לדרך עליה לפטרו ממון אלא לחיבו ממון. אף מכה אדם לא תחלק בו בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון בין מתכון בין שאינו מתכון בין דרך ירידה לדרך עליה לחיבו ממון אלא לפטרו ממון. חיבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורין מלשלם. חיבי מלקיות שוגגין ודבר אחר רבי יוחנן אמר חיב. חיבי מיתות איתקש חיבי מלקיות לא איתקש. ריש לקיש אמר פטור בפרוש רבתה תורה חיבי מלקיות כחיבי מיתות. והיכן רבתה תורה. אמר אביי אתיא רשע רשע. רבא אמר אתיא מכה מכה.

"כי יתן מום" אין לי אלא מום. מנין צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרק. תלמוד לומר "כאשר עשה כן יעשה לו". מנין העביר טליתו ממנו ופרע את ראשה של אשה. תלמוד לומר "כאשר עשה כן יעשה לו". מנין הכהו (באחת) [כלאחר] ידו בלוח בניר בפנקס ובטומוס שטרות שבידו. תלמוד לומר (ועשה) "כאשר עשה כן יעשה לו". מנין אחזו והעמידו בחמה ונשתרב אחזו והעמידו בצנה ונצטנן. אחזו והשיך בו את הכלב. אחזו והשיך בו את הנחש. תלמוד לומר (ועשה) "כאשר עשה כן יעשה לו". יכול אפלו אמר לו המתן לי כאן בחמה ונשתרב. המתן לי בצנה ונצטנן. שסה בו את הכלב ושסה בו את הנחש. תלמוד לומר "מום". ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. אחר שרבה הכתוב ומעט מרבה אני את אלו שהן מעשה ביד ומוציא אני את אלו שאין מעשה ביד. יכול סמא את עינו (יהי סומין) [יסמאו] את עינו קטע את ידו (יהו קוטעין) [יקטעו] את ידו. תלמוד לומר "מכה בהמה" "מכה אדם" מה מכה בהמה בתשלומיו אף מכה אדם בתשלומין. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר "ולא תקח כפר לנפש רוצח" לרוצח אי אתה נוטל כפר אבל נוטל אתה לאברים כפר, "ומכה אדם יומת" מה תלמוד לומר לפי שנאמר "ומכה אביו ואמו מות יומת" יכול לא יהא חיב עד שיכה שניהם כאחד. תלמוד לומר: "ומכה אדם יומת" ואפלו אחד מהם. יכול הכם ולא עשה בהם חבורה יהא חיב. תלמוד לומר "מכה בהמה" "מכה אדם". מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אביו ואמו עד שיעשה בהם חבורה. יכול הכם לאחר מיתה יהא חיב. תלמוד לומר: "מכה בהמה" "מכה אדם". מה מכה בהמה בחייה אף מכה אביו ואמו בחייהן. "משפט אחד יהיה לכם" כדיני נפשות כך דיני ממונות. מה דיני נפשות בדרישה וחקירה אף דיני ממונות בדרישה וחקירה. אי מה דיני נפשות בעשרים ושלשה יכול אף דיני ממונות כן. ומה דיני נפשות (מונין) [מטין] על פי אחד לזכות על פי שנים לחובה יכול אף דיני ממונות כן. תלמוד לומר "עין תחת עין" רבה. דיני ממונות בשלשה הדיוטות משום דרבי חנינא דאמר דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר "משפט אחד יהיה לכם". ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. שלא תנעל דלת בפני לוין. אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן שנעלת דלת בפני לוין. אי הכי תרתי קתני דיני ממונות בשלשה הדיוטות גזלות וחבלות בשלשה ממחין ועוד שלשה שלשה למה לי. אלא אמר רבא לעולם (הכי) [תרתי] קתני משום דרבי חנינא רב אחא ברה דרב איקא אמר מדאוריתא חד נמי כשר דכתיב "בצדק תשפט עמיתך" אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות אי אפשר דלית בהו חד דגמיר. אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן דנפישי יושבי קרנות. רבי אלעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי מילקי לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו. דמתרי בהו אימת. נתרי מעיקרא אמרי אישתלין, נתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי. נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה. נתרי בהו בתוך כדי דבור או נתרי בהו מעיקרא ונרמזינהו רמוזי. וכי לא מתרין בהו לא קטלין להו מי אכא מידי דאלו אינהו בעי קטל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" וליכא. ואי אמרת בן גרושה וחלוצה דלאו מכאשר זמם איתרבי ליבעי התראה. אמר קרא "משפט אחד יהיה לכם" משפט השוה לכלכם. אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב בה "משפט אחד יהיה לכם כגר".

"וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה". זו היא שאמרנו מלמד שבית דין מבפנים ובית סקילה מבחוץ. "וירגמו אתו" ולא כסותו. "אבן" מלמד שאם מת באבן אחת יצא. "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" אף לסמיכה אף לדחיה אף לתליה אף בלא תלין נבלתו על העץ. בעולם הזה בעונות היו נמסרין למיתה אבל לעולם הבא בלע המות לנצח ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.