# פרק י"ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/kedoshim/perek-19/

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו". תני רבי חיא: מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, מפני שרב גופי תורה תלויין בה. רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: "אנכי ה' אלהיך" ־ וכתיב הכא: "אני ה' אלהיכם". לא יהיה לך ־וכתיב הכא: "ואלהי מסכה לא תעשו". "לא תשא" ־ וכתיב הכא: "ולא תשבעו בשמי לשקר". "זכור את יום השבת" ־ וכתיב הכא: "ואת שבתתי תשמרו". "כבד את אביך" ־וכתיב הכא: "איש אמו ואביו תיראו". "לא תרצח" ־ וכתיב הכא: "לא תעמד על דם רעך". "לא תנאף" ־ וכתיב הכא: "מות יומת הנאף והנאפת. "לא תגנב" ־וכתיב הכא: "לא תגנבו". "לא תענה" ־ וכתיב הכא: "לא תלך רכיל בעמך". "לא תחמד" וכתיב הכא: "ואהבת לרעך כמוך". שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה, וכל אחת ואחת יש בה ששים מצות. ולמה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדשים תהיו, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדשה. וכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: מיתי לה מן השונמית, הדא הוא דכתיב: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא". הוא קדוש, ואין משרתו קדוש. מלמד, שלא הביט בה מימיו. רבנן אמרין: שלא ראתה טפת קרי מימיה על סדינו. אמתה דר' שמואל בר רב יצחק אמרה: אנא הוינא משמשא במנוי דמרי, ולא מן יומי חמית מלה בישא על מנוי דמרי.

**רמז תרב** אמר רבי יהושע בן לוי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, ללמדך, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדשה. ואית לן קרין סגיאין: "אשה זנה וחללה וגו', וקדשתו כי את לחם וגו'. "אלמנה וגרושה וחללה זנה וגו' לא יקח", "ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו". וגו'. והדין. "דבר אל כל עדת בני ישראל" ־אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, משבעים אמות שיש לך אי אתה מצוני אלא על ישראל (כתוב ברמז שע"ו).

**רמז תרג** אמר רבי שמואל בר נחמן: משל לכהן שהיה בדרך ונזדמן לו חלוני אחד, אמר: אלך עמך. אמר לה: כהן אני ואין דרכי להלך בין הקברות, אם את מהלך עמי ־מוטב, ואם לאו ־סוף אני מניחך והולך לי. כך אמר להם משה לישראל: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו' והיה מחנך קדוש". מהו "להצילך", תרין אמוראין. חד אמר: להגן עליך, דכתיב: "להיות צל על ראשו". וחד אמר: "לרוקן האמות ולתן לך, כמה דאת אמר: "וינצלו את מצרים". על מנת: "והיה מחנך קדוש". "ולא יראה בך ערות דבר" ־ ערות דבור, זה נבול פה. רבי אבין אמר בה תרתי. רבי אבין אמר: משל למלך שהיה לו מרתף של יין, והושיב בו המלך שומרים, מהן נזירים ומהן שכורים. לעת ערב בא לתן להם שכרם. נתן לשכורים שני חלקים, ולנזירין ־חלק אחד. אמרו לו: אדונינו המלך, לא שמרנו כאחת, מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים, ולנו ־ חלק אחד. אמר להם: אלו שכורין הן ודרכן לשתות יין, אבל אתם נזירין ואין דרככם לשתות יין, לפיכך אני נותן לאלו שני חלקים, ולאלו ־ חלק אחד. כך, העליונים שאין יצר הרע מצוי ביניהם, קדשה אחת להם, שנאמר: "ומאמר קדישין שאלתא", אבל התחתונים, לפי שיצר הרע מצוי בהן הלואי יועיל שתי קדשות, הדא הוא דכתיב: "והתקדשתם והייתם קדשים". רבי אבין אמר חרי: משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך. מה עשה המלך, הניח בראשו אחת, ושתים ־בראש בניו. כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקדוש ברוך הוא שלש קדשות ואומרים: "קדוש קדוש קדוש", מה הקדוש ברוך הוא עושה, נותן בראשו אחת, ושתים ־בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב: "כי קדוש אני", "והתקדשתם והייתם קדשים".

שתי פרשיות כתב לנו משה בתורה, ואנו למדין אותן מפרשה של פרעה הרשע (כתוב ברמז קמ"ח).

**רמז תרד** זהו שאמר הכתוב: "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" ־הוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל, שנאמר: "אני (ה') מדבר בצדקה". אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אני מתקדש בכם, שנאמר: "כי בראותו ילדיו וגו', וכן הוא אומר: "ישראל אשר בך אתפאר". אתם מתקדשים בי, ואני מתקדש בכם, שנאמר: "קדשים תהיו כי קדוש אני". אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסין ומקדשין אותי בכם, והיו אומרים: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם", כיון שנברא אדם הראשון, אמרו: זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו. אמר להם: גנב הוא, שנאמר: "ותאכל מן העץ" וגו'. בא נח, אמרו לו: זה הוא. אמר להם: שכור הוא שנאמר: "וישת מן היין". בא אברהם, אמרו לו זה הוא. אמר להם: זה גר הוא. בא יצחק, אמרו לו: זה הוא. אמר להם: זה אוהב שונאי. בא יעקב, אמר להם: זה הוא. וכן הוא אומר: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל". ונקרא ישראל על שמו. על זה נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר". אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר: "קדושים תהיו כי קדוש אני". משל. למה הדבר דומה, למלך שקדש אשה, אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה, שאת אשתי. כך, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך קדש לי ישראל, שנאמר: "לך אל העם וקדשתם". קדשם, בא הקדוש ברוך הוא ואמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", למה, "כי קדוש אני". אף אתם תהיו קדושים, שנאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו".

"קדשים תהיו כי קדוש אני" זה שאמר הכתוב: "ואתם הדבקים בה'". וכתיב: "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי" וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: איני כבשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להקרא בשמו. תדע לך, בשעה שאדם מבקש לקטרג חברו קורא לו אגוסטא פלוני ואין לו חיים. אבל ישראל נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא: נקרא "אלהים" וקרא שם ישראל "אלהים", שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם". נקרא חכם, שנאמר: "חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם", וקרא לישראל חכמים, שנאמר: "רק עם חכם ונבון". נקרא "דוד" שנאמר "דודי צח ואדם", וקרא לישראל דודים, שנאמר: "שתו ושכרו דודים". נקרא חסיד, שנאמר: "כי חסיד אני נאם ה'", וקרא להם חסידים, שנאמר: "אספו לי חסידי". נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות", וקרא לישראל קדושים. אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה ובעולם הבא נקראתם קדושים, שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". לישראל שתי קדשות, ולמלאכים קדשה אחת. הדא הוא דכתיב: "ואשמע אחרי קול" וגו' [אמר יחזקאל]: אחר שקלסתי אני וחברי, שמעתי מלאכי השרת שקלסוהו ואמרו: "ברוך כבוד ה' ממקומו". ואומר: "ברן-יחד כוכבי בקר" אלו ישראל שנמשלו לכוכבים, והדר: "ויריעו כל בני אלהים" אלו המלאכים. וכן הוא אומר: "קדמו שרים אחר נגנים". "קדושים תהיו" בכל מיני קדשות. "כי קדוש אני", שנאמר: "כי אלהים קדושים הוא" שהוא קדוש בכמה מיני קדשות: דבורו בקדשה שנאמר: "אלהים דבר בקדשו". דרכו בקדשה "אלהים בקדש דרכך". הלוכו בקדשה "הליכות אלי מלכי בקדש". קלוסו בקדשה "מי כמכה נאדר בקדש". חשיפת זרועו בקדשה "חשף ה' את זרוע קדשו". "קדשים תהיו" פרושים תהיו. "קדשים תהיו כי קדוש אני" אם מקדישים אתם את עצמכם, מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם קדשתם אותי הריני מקדש, ואם לאו איני מקדש, תלמוד לומר: "כי קדוש אני" בקדשתי אני, בין מקדשים בין שאינן מקדשים. אבא שאול אומר: פמליא של מלך מה עליה להיות (מחכה) [מחקה] למלך. "איש אמו ואביו תיראו" (כתוב ברמז ד' וברמז רצ"ח). "איש" אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר: "תיראו" הרי כאן שנים. אם כן מה תלמוד לומר "איש", איש ספק בידו לעשות, אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה. נתגרשה שניהם שוין. יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" כלכם חיבין בכבודי. יכול אמר לו אביו: הטמא, או אל תחזיר אבדה, יכול ישמע לו. תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו" וגו' כלכם חיבים בכבודי. טעמא דכתב הכי, הא לא כתב הכי הוה אמינא נצית לה, אמאי, האי עשה והאי לא תעשה ועשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, איצטריך. סלקא דעתך אמינא: הואיל והקש כבודן לכבוד המקום, דכתיב: "כבד את אביך", וכתיב: "כבד את ה' מהונך", ליצית לה, קא משמע לן. "אל תפנו אל האלילים" תנו רבנן: כתב המהלך תחת דיוקנאות ותחת הצורה, אסור לקרותו בשבת. ודיוקנה עצמה אסור להסתכל בה אפלו בחל, משום שנאמר: "אל תפנו אל האלילים". מאי תלמודא, אמר רבי (יוחנן) [חנין] אל תפנו אל מדעתכם.

"אל תפנו אל האלילים" אל תפנה לעבדם. רבי יהודה אומר אל תפנה לראותן. "אלילים" זה אחד מן השמות המגנין שנקראת בהו עבודת אלילים על שם מעשיה. "אלילים" על שם שהן חלולים. "פסל" על שם שהן פסולין. "מסכה" על שם שהן נסוכין. "מצבה" על שם שהן עומדין. "תרפים" על שם שהן מרקיבין. "שקוצים" על שם שהן משקצין. "גלולים" על שם שהן מגללין. "עצבים" על שם שהן עשויין פרקים פרקים. "אשרים" על שם שהן מתאשרים מאחרים. "חמנים" על שם שהן עומדין בחמה. "אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה" תחלתן אלילים הן, אם פונה אתה אחריהן סופך עושה אותן אלהות. "ואלהי מסכה לא תעשו" יכול יעשו להם אחרים, תלמוד לומר: "לא לכם". יכול יעשו הן לאחרים, תלמוד לומר: "לא תעשו". מכאן אתה אומר: העושה אלילים לעצמו עובר משום שתים: משום "לא תעשו", ומשום "לא לכם". רבי יוסי אומר: שלש: משום "לא תעשו", ומשום "לא לכם", ומשום "לא יהיה לך".

"וכי תזבחו זבח שלמים וגו' ביום זבחכם יאכל וממחרת" שאין תלמוד לומר, אלא זה הוא שאמרנו: אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה, שאף תחלת זביחתו לא תהא אלא על מנת להאכל לשני ימים. אין לי אלא שלמים, מנין לכל הנאכלין לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתם אלא על מנת להאכל לשני ימים, תלמוד לומר: "וכי תזבחו שלמים, וכי תזבחו זבח" לרבות כל הנאכלין לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים. תניא: אמר רבי שמעון בן עזאי: בא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בה לא "אל" ולא "אלהים" אלא "לה'", שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלק. נאמר בשור הגס "אשה ריח ניחח" ובעוף הדק "אשה ריח ניחח", לומר לך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון את לבו לשמים. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר: "אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלואה", וכתיב: "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי", האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה". לא אמרתי להם זבחו אלא כדי שתאמר: אעשה רצונו ויעשה רצוני. ולא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם, שנאמר: "לרצנכם תזבחהו": דבר אחר: "לרצנכם תזבחהו" לדעתכם זבחו. כדבעי מנה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול, שנאמר: "ושחט את בן הבקר" שתהא שחיטה לשם בן בקר. אמר לו: זו בידינו הוא, לעכב מנין, אמר לו: לרצונכם זבחו לדעתכם זבחו. "תזבחהו" תני רב יוסף: "תזבח" שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד. "תזבחוהו" שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, ואמר רב כהנא: "תזבחהו" כתיב. זו דברי רבי אלעזר בר רבי שמעון סתמתאה. אבל חכמים אומרים: שנים שוחטין זבח אחד. "והנותר עד יום השלישי" (כתיב בפסוק ויהי ביום השמיני רמז תק"כ). "ואם האכל יאכל" (כתוב ברמז תצ"ח). "פגול הוא לא ירצה" אמר רבי ינאי: לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דאמר רבי יוחנן: תנא זבדא בן לוי: נאמר כאן "ואכליו עונו ישא", ונאמר להלן "הנפש האוכלת עונה תשא", מה להלן כרת אף כאן כרת. וזהו שאמרנו: אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו". "ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה" זה בנין אב כל שהוא קדש חיבין עליו כרת.

"ובקצרכם" פרט לשקצרוהו לסטים וקרסמוהו נמלים שברתו הרוח או בהמה. "ובקצרכם" פרט לשקצרוהו נכרים. מכאן אתה אומר: נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגיר, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. ורבי יהודה מחיב בשכחה. שאין שכחה אלא בשעת העמור. אין לי אלא הקוצר, מנין אף התולש, תלמוד לומר: "לקצר". (יכול אף הפקר, תלמוד לומר: "קצירך") [קוטף מנין, תלמוד לומר: "קצירך"]. אין לי אלא תבואה, קטניות מנין, תלמוד לומר: "ארצכם". אילנות מנין, תלמוד לומר: "שדך". יכול אף הירק הקשואין והדלועין אבטיחים והמלפפונות במשמע, תלמוד לומר: "קציר" מה קציר מיחד שהוא אכל, ונשמר, וגדולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום. יצאו ירקות, שאף על פי שלקיטתן כאחד, אין מכניסן לקיום. יצאו תאנים, שאף על פי שמכניסן לקיום, אין לקיטתן כאחד. מה קציר מיחד שהוא אכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. נשמר למעוטי הפקר. גדולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. לקיטתן כאחד למעוטי תאנה. מכניסן לקיום למעוטי ירק. התבואה והקטנית בכלל זה. באילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים חיבים בפאה. "לא תכלה פאת שדך" אין פאה אלא מחמת הכלוי. אין פאה אלא שיש לה שם. אין פאה אלא בסוף. מכאן אמרו: אם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא. רבי שמעון אומר: מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, מפני בטול עניים, מפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך". מפני גזל עניים כיצד, שלא יניח מן הרע על היפה. ומפני הרמאין, שלא יראה בשעה שאין שם אדם, יאמר לקרובו עני: הרי זו פאה. מפני בטול עניים כיצד, שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום ויאמרו: עכשו הוא נותן פאה, אלא ילכו וילקטו בתוך שדה אחרת ויהו באין בשעת כלוי. מפני מראית העין כיצד, שלא יהו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בתוך שדהו. ומשום שאמרה תורה: "לא תכלה" אטו כלהו לאו משום לאו ד"לא תכלה" נינהו, אלא אמר רבא: מפני הרמאין. אמר אביי: כל מלתא דאמר רחמנא: "לא תעביד, אי עביד מהני. דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי. ורבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. והרי פאה דרחמנא אמר: "לא תכלה פאת שדך", ותנן: "מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי, עד שלא מרחו. מרחו מעשר ונותן לו. משום רבי ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העסה עד שלא הרמה חלתה. אמר לה אביי: שאני התם, דכתיב: "עזב תעזב". ורבא אמר לך: "עזב תעזב" להכי הוא דאתא: יש לך עזיבה שהיא כזו, ואי זו, זו המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו, חיב בפרט ובעוללות בשכחה ופאה. ותני עלה: ופטור מן המעשר. משום רבי ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העסה ונותן. בעי רבי יונתן: מאי טעמא דרבי ישמעאל, משום דקסבר שנוי אינו קונה, או דילמא בעלמא קסבר שנוי קונה והכא משום דכתיב "תעזב" יתירא הוא, ואם תמצא לומר טעמא דרבי ישמעאל משום "תעזב" יתירא, לרבנן תעזב יתירא דכתב רחמנא למה לי, מבעי לה לכדתניא: המפקיר את כרמו והשכים בבקר וכו'. פאה אף על גב דכתב "שדך" דידך אין דשתפות לא, כתב רחמנא: "ובקצרכם את קציר ארצכם". [אלא] "שדך" למה לי, למעוטי שתפות נכרי. "ולקט קצירך לא תלקט" ולא לקט קטוף, שאין לקט אלא הבא מחמת קצירה, דברי רבי יוסי. ומודה רבי יוסי במידי דאורחה, דתניא: "קציר" אין לי אלא קציר, (קוטף) [עוקר] מנין, תלמוד לומר: "לקצר". תולש מנין, תלמוד לומר: "בקצרך". "שדך" ולא של אחרים. רבי ישמעאל בר' יהודה אומר משום רבי שמעון: "שדך" ולא שתף עם הנכרי. "שדך" לחיב על כל שדה ושדה. מכאן אמרו: אלו מפסיקין לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר. והקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין מפסיק, אלא אם כן חרש. אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לקצר כאחת מפסקת. "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון", אף על פי שאין הבקר יכול לעבר בכליו, נותן פאה לכל וכו'. הכל מפסיקים לזרעים, ואין מפסיקים לאילן אלא גדר שגבוה עשרה טפחים. אם היה שער כותש אין מפסיק, אלא נותן פאה על הכל. לחרובין כל שרואה זה את זה. אמר רבן גמליאל: נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנים פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח, לחרובין כל שרואה זה את זה. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו: אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. "לקט קצירך" ולא לקט קטוף. אין לקט אלא מחמת הקציר. מכאן אמרו: היה קוצר, קצר מלא ידו, ותלש מלא קמצו, הכהו הקוץ, ועקצתו עקרב, ונבעת, ונפל מידו לארץ הרי אלו של בעל הבית. תוך היד תוך המגל לעניים. אחר היד אחר המגל לבעל הבית. ראש היד ראש המגל רבי ישמעאל אומר: לעניים. רבי עקיבא אומר: לבעל הבית. ארבע שבכרם: הפרט והעוללות השכחה והפאה, כלן אין בהן טובת הנאה לבעלים, ואפלו עני שבישראל מוציאין אותן מידו. ושאר מתנות כהנה, כגון הזרוע והלחיים והקבה, אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי.

**רמז תרה** ארבע מתנות שבכרם: הפרט והעוללות השכחה והפאה. דכתיב: "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט", וכתיב: "כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך". "אחריך" זה שכחה. ופאה גמר "אחריך, אחריך" מזיתים, דכתיב: "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תטל תפארתו ממנו. "אחריך" זו שכחה. כלן אין בהן טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא, עזיבה כתיב בהו. ואפלו עני שבישראל מוציאין אותן מידו, מאי טעמא, מדלא כתיב "תעזב אותם לעני ולגר", אלא כתיב: "לא תלקט לעני" להזהיר עני על שלו. מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא, נתינה כתיבא בה. ואפלו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, גמר "לגר" מהתם, מה להלן עני מזהר אף כאן עני מזהר. לוי זרע בכישאר לא הוו עניים למיתבא להו. אתא לקמה דרב פפא, אמר לה: "לעני ולגר תעזב אותם" ולא לעורבים ולא לעטלפים. מיתיבי: אין מביאין תרומה לא מגרן לעיר, ולא ממדבר לישוב. ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד. שאני תרומה דטבלא, ולא סגי דלא מפריש לה. והרי מתנות דלא טבלי, ותנן: מקום שנהגו למלג בעגלים לא (יפשיט) [ימלג] את הזרוע, להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחיים. ואם אין שם כהן מעלין אותו בדמים ואוכלו מפני הפסד כהן. שאני כהן דנתינה כתיבא בה. השתא דאתית להכי, תרומה נמי נתינה כתיבא בה. אלא "תעזב" יתרא למה לי, למפקיר כרמו וכו' כדלעיל. תנן התם: מי שלקט את הפאה, ואמר: הרי זו לפלוני עני רבי אליעזר אומר: זכה לו. מגו דאי בעי מפקר לה לנכסה והוי עני וזכי, ומגו דזכי לנפשה זכי נמי לחברה. וחכמים אומרים: יתננה לעני הנמצא ראשון. דכתיב: "לא תלקט לעני" לא תלקט לו לעני. ור' אליעזר "לא תלקט לעני" מאי עביד לה, להזהיר העני על שלו.

"לא תלקט לעני" לא תסיע את העני. "וכרמך לא תעולל" רבי אליעזר אומר: כרם שכלו עוללות כלו לבעל הבית, שנאמר: "כי תבצר [וגו'] לא תעולל" אם אין בציר, מנין עוללות, אמר לו רבי עקיבא: "וכרמך לא תעולל" ואפלו כלו עוללות. אם כן למה נאמר: "כי תבצר [וגו'] לא תעולל", שיכול הואיל והתירו הכתוב לעניים יבאו עניים וילקטו אותה בכל שעה שירצה, תלמוד לומר: "כי תבצר [וגו'] לא תעולל" אין לעניים בעוללות קדם הבציר. אי זו היא עוללות, כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף הרי הוא של בעל הבית. ואם ספק לעניים. עוללות שבארכבה אם נקצרת עם האשכול, הרי הוא של בעל הבית, אם לאו הרי הוא של עניים. גרגר יחידי רבי יהודה אומר: אשכול. וחכמים אומרים: עוללות. "ופרט כרמך" אין פרט אלא מחמת בציר. מכאן אמרו: היה בוצר, ועוקץ את האשכול, הסבך בעלין, ונפל לארץ ונפרט הרי אלו של בעל הבית. המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר, הרי זה גוזל את העניים, על זה נאמר: "אל תסג גבול עולם". "לעני" יכול לעני מאחרים, תלמוד לומר: "לגר", אי לגר יכול לגר תושב, תלמוד לומר: "ללוי" מה לוי בן ברית אף כלן בני ברית. אי ללוי ולגר יכול בין חסרין בין שאינן חסרין, תלמוד לומר: "לעני" מה עני חסר ובן ברית אף כלן חסרין ובני ברית. "לעני ולגר" (כתוב ברמז תרמ"ה). "תעזב" הנח לפניהם והן יבזבזו. ואפלו תשעים ותשעה אומרים: לחלק, ואחד אומר: לבזבז, אפלו בריא ואפלו יהיו ידיו יפות לזה שומעין, שאמר כהלכה. יכול אף בדלית ובדקל כן, תלמוד לומר: אתם. אפלו תשעים ותשעה אומרים: לבזבז, ואחד אומר: לחלק, אפלו זקן ואפלו חולה לזה שומעין, שאמר כהלכה. ומה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק, ושאר כל הפרות לבזבז, אחר שרבה הכתוב ומעט, תלמוד לומר: "קציר" מה קציר מיחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדקל והדלית שאין הקטן מושל בו כגדול. רבי שמעון אומר: חלקי אגוזין הרי הן כדקל וכדלית. "תעזב" הנח לפניהם תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות. יכול אף על פי שהשירתן הרוח, תלמוד לומר "אתם". אם הפרישן ואחר כך השירתן הרוח כשם שזכו בהם כך זכו בעציהם. מנין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פאה פאה, תלמוד לומר: "לעני ולגר תעזב אתם". "אני ה' אלהיכם" איני גובה מהן אלא נפשות, וכן הוא אומר: "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש".

"לא תגנבו" מה תלמוד לומר, מכלל שנאמר בגנבה: "שנים ישלם" למדנו ענש, אזהרה מנין, תלמוד לומר: "לא תגנבו". בן בג בג אומר: אל תגנב את שלך מבית אחרים, שמא תראה כגנב. אלא שבר את שניו, ואמר לו: שלי נטלתי. "לא תגנבו" על מנת למיקט. "לא תגנבו" על מנת לשלם תשלומי כפל, ארבעה וחמשה. "לא תגנבו" בגונב ממון וכו' (כדכתוב בפסוק לא תגנב רמז רצ"ח). "לא תגנבו" בגונב ממון. או אינו אלא בגונב נפשות, אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו: במה הכתוב מדבר, בממון אף כאן בממון.

"ולא תכחשו" אמר רב ששת: הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן, וחיב באונסין. ותנא תונא: "וכחש בה" למדנו לענש, אזהרה מנין, תלמוד לומר: "לא תכחשו". מאי לאו ענש ממון. לא, ענש שבועה. הא מדסיפא דאשתבע, מכלל דרישא דלא אשתבע. דקתני סיפא: "ונשבע על שקר" למדנו ענש, אזהרה מנין, תלמוד לומר: "ולא תשקרו". אמרי אידי ואידי דאשתבע, כאן שהודה כאן שבאו עדים. אתו עדים חיב באונסין, אודויי אודי חיב בקרן וחמש. "ולא תשבעו בשמי" (כתוב ברמז רצ"ג). "ולא תשקרו איש בעמיתו" אין לי אלא איש באיש, איש באשה אשה באיש מנין, תלמוד לומר: "איש בעמיתו" מכל מקום. לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "לא תשא את שם ה' אלהיך", יכול לא יהו חיבין אלא על שם המיחד, מנין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר: "בשמי" בכל שמות שיש לי. "וחללת את שם אלהיך" מלמד ששבועת שקר חלול השם. דבר אחר: "וחללת" נעשה אתה חלין על החיה ועל הבהמה. וכן הוא אומר: ("על אלו אבלה הארץ) [על כן אלה אכלה ארץ] ויאשמו ישבי בה על כן (חלו) [חרו] ישבי ארץ ונשאר אנוש מזער". "לא תעשק את רעך" יכול אפלו אמר איש פלוני גבור ואינו גבור, איש פלוני חכם ואינו חכם, עשיר ואינו עשיר, תלמוד לומר: "לא תגזל" מה גזל מיחד שהוא של ממון. ואי זה, זה הכובש שכר שכיר. אי זהו גזל ואי זהו עשק, אמר רב חסדא: לך ושוב זה עשק, יש לך בידי ואיני נותן זהו גזל. מתקיף לה רב ששת: איזה עשק, כל שחיבה תורה קרבן עליו, דומיא דפקדון בעינן דכפר לה ממונא. אלא אמר אביי: לא שכרתיך מעולם זהו עשק, נתתיו לך זהו גזל. ורב ששת, מאי שנא עשק דקא קשי לה, ומאי שנא גזל דלא קשי לה, דהדר כפרה. עשק נמי לוקמה דהדר כפרה, הכי השתא, התם "או בגזל" כתיב, מכלל דאודי לה מעקרא. הכא מי כתיב "או בעשק", "או עשק את עמיתו" כתיב שעשקו כבר. רבא אמר: זהו עשק זהו גזל, ולמה חלקו הכתוב, לעבר עליו בשני לאוין.

**רמז תרו** אמר רבא: למה לי למכתב רחמנא לאו ברבית, לאו בגזל, לאו באונאה, צריכי. דאי כתב רחמנא לאו ברבית, משום דחדוש הוא דאפלו ללוה אסרה רחמנא. ואי כתב רחמנא בגזל, משום דבעל כרחה. ואי כתב רחמנא באונאה, משום דלא ידע דמחיל. חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי. מהי תיתי, לא לכתוב רחמנא ברבית, ותיתי מהנך. מה להנך דלא מדעתו, תאמר ברבית דמדעתו. לא לכתוב באונאה, ותיתי מהנך, מה להנך שכן אין דרך מקח וממכר בכך. לא לכתוב רחמנא בגזל ותיתי מהנך, דמאי פרכת מה לרבית שכן חדוש הוא, אונאה תוכיח. מה לאונאה שכן שלא מדעתו, דלא ידע דמחיל, רבית תוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שכן גוזלו ממון, אף אני אביא גזל שגוזלו ממון. אי הכי לאו דגזל למה לי, לכובש שכר שכיר, ולעבר עליו בשני לאוין, דכתיב: "לא תעשק שכיר". ולוקמה ברבית ואונאה וגזל, ולעבר בשני לאוין, דבר הלמד מענינו: "ולא תגזל" בענינא דשכיר כתיב. "לא תגנבו" למה לי, לכדתניא: לא תגנב על מנת למיקט וכו'. לאו דכתב רחמנא במשקלות למה לי, לטומן משקלותיו במלח. הינו גזל, לעבר עליו משעת עשיה.

**רמז תרז** אמר אביי: כל דאמר רחמנא: לא תעביד, אי עביד מהני וכו' כדלעיל (רמז תר"ד). והרי גזל דרחמנא אמר: "לא תגזל", ותנן: "הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים, משלם כשעת הגזלה". אמר לך רבא: שאני התם דאמר קרא "אשר גזל" ישנו כמו שגזל יחזיר. ולאביי האי "אשר גזל" על גזל שלו מוסיף חמש, ואין מוסיף חמש על גזל אביו. "לא תלין פעלת שכיר". תנו רבנן: מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה, שנאמר: "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר". ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום, תלמוד לומר: "ביומו תתן שכרו". ואפוך אנא, שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. תנו רבנן: ממשמע שנאמר: "לא תלין פעלת שכיר", איני יודע שהוא עד בקר, אלא מה תלמוד לומר "עד בקר", מלמד, שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד. מכאן ואילך אמר רב: עובר משום בל תשהה, שנאמר: "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך. כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות: משום "בל תגזל", "ולא תעשק רעך", "לא תלין", "ולא תעשק שכיר", "ולא תבוא עליו השמש". ועשה: "ביומו תתן שכרו" וכו'. הני דאכא ביממא ליכא בלילא והני דאכא בלילא ליכא ביממא, אמר רב חסדא: שם שכירות בעלמא.

**רמז תרח** תנן התם: "אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים, יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ומשום "לא תלין פעלת שכיר". אימתי, בזמן שתבעו. אבל לא תבעו, אינו עובר עליו. המחהו אצל חנוני אצל שלחני, אינו עובר עליו. שכיר, בזמנו, נשבע ונוטל. עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו, הרי זה נשבע ונוטל. גר תושב יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום "לא תלין פעלת שכיר" דתניא: "מאחיך" פרט לאחרים. "מגרך" זה גר צדק. "בשעריך" זה גר אוכל נבלות. מנין לרבות בהמה וכלים, תלמוד לומר: "בארצך" כל שבארצך, וכלן עוברין בחמשה שמות הללו. מכאן אמרו: אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים, יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ויש בו משום "לא תלין פעלת שכיר". רבי יוסי בר' יהודה אומר: גר תושב יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום "בל תלין". בהמה וכלים אין בהן אלא משום "בל תעשק" בלבד. אמר רבא: תנא דמתניתין תנא דבי רבי ישמעאל הוא, מאי טעמא דתנא קמא ד"מאחיך", יליף "שכיר, שכיר". ורבי יוסי ברבי יהודה נהי דלא יליף "שכיר, שכיר", בהמה וכלים משום ביומו נמי ניחיב, אמר לך: "כי עני הוא" מי שבא לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים שאין באין לידי עניות ועשירות. ותנא קמא, מבעי לה להקדים עני לעשיר. ור' יוסי בר' יהודה, נפקא לה מ"לא תעשק שכיר עני ואביון". ואידך, תרי עני כתיבי, חד להקדים עני לעשיר וחד להקדים עני לאביון. וצריכי. דאי כתב רחמנא עשיר משום דלא צריך לה, אבל אביון דצריך לה אימא לא. ואי כתב רחמנא אביון דלא זילא לה מלתא למתבעה, אבל עשיר דזילא לה מלתא אימא לא. צריכא. ותנא דבי רבי ישמעאל, מה נפשך, אי יליף "שכיר, שכיר" אפלו גר ותושב נמי, אי לא יליף "שכיר, שכיר" בהמה וכלים מנא לה, לעולם לא יליף, ושאני התם דאמר קרא: "לא תלין פעלת שכיר אתך" כל שפעלתו אתך. אי הכי גר תושב נמי, אמר קרא: "רעך" ולא גר תושב. אי הכי בהמה וכלים נמי, הא כתיב "אתך". ומה ראית לרבות בהמה וכלים ולהוציא גר תושב, מסתברא מרבה אני בהמה וכלים שישנן בכלל ממון רעך, ומוציא אני גר תושב שאינו בכלל ממון רעך. ותנא ד"מאחיך" ורבי יוסי בר רבי יהודה האי "רעך" מאי עביד לה, מבעי לה לכדתניא: "רעך" ולא גוי, גוי מ"אחיך" נפקא, חד למשרי עשקו וחד למשרי גזלו וקא סבר גזל גוי מתר. וצריכא. דאי אשמעינן גזלו משום דלא טרח בה, אבל עשקו דטרח בה אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן עשקו משום דלא אתא לידה, אבל גזלו דאתא לידה אימא לא צריכא. ור' יוסי בר רבי יהודה האי "לא תלין פעלת שכיר" מאי עביד לה, מבעי לה לכדרבי יוסי: אפלו לא שכרו אלא לבצר אשכול אחד עובר משום בל תלין. ואידך, מ"ואליו הוא נושא את נפשו" נפקא, דבר שמוסר נפשו עליו. ואידך, מבעי לה לכדתניא: "ואליו הוא נושא את נפשו" מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר נפשו למיתה, לא על שכרו. מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר, כאלו נוטל נשמתו ממנו. נשמתו של מי, רב הונא ורב חסדא. חד אמר: נשמתו של גזלן, וחד אמר: נשמתו של נגזל. מאן דאמר נשמתו של גזלן, דכתיב: "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש". ומאן דאמר נשמתו של נגזל, דכתיב: "כן ארחות כל בצע בצע את נפש בעליו יקח". ואידך אמר לך: בעליו דהשתא. ואידך נמי, הכתיב: "וקבע את קבעיהם נפש", מה טעם קאמר, מה טעם "וקבע את קבעיהם נפש", משום דנטלו נפש.

תנו רבנן: "לא תלין פעלת שכיר" יכול אף על פי שלא תבעו, תלמוד לומר: "אתך". יכול אף על פי שאין לו, תלמוד לומר: "אתך" והוא שיש לך. יכול אפלו המחהו אצל חנוני ואצל שלחני, תלמוד לומר: "אתך" ולא אצל שלחני.

**רמז תרט** "לא תקלל חרש". המקלל אביו ואמו בכנויין חיב, דברי רבי מאיר. וחכמים פוטרים. מאן חכמים, רבי מנחם בר' יוסי דאמר: "בנקבו שם יומת" מה תלמוד לומר "שם", למד על המקלל אביו ואמו שאינו חיב עד שיקללם בשם. המקלל עצמו וחברו בכל, עובר בלא תעשה. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו דכתיב: "השמר לך ושמר נפשך", וכדרבי אבין וכו'. חברו דכתיב: "לא תקלל חרש".

["לא תקלל חרש"] אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר: "בעמך לא תאר". אם כן למה נאמר "חרש", מה חרש מיחד שהוא בחיים, אף כל שהוא בחיים. יצא מת שאינו בחיים. "ולפני עור לא תתן מכשל" לפני סומא בדבר. אמר לך: בת פלוני מהי לכהנה, אל תאמר לו: כשרה, והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל בך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו: צא בצהרים שישתרב, בהשכמה שיקפחוהו לסטים. ואל תאמר לו: מכר שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר עצה יפה אני נותן לו, והרי הדבר מסור ללב, שנאמר: "ויראת מאלהיך אני ה'" כל דבר המסור ללב נאמר בו: "ויראת מאלהיך". תניא: רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח, שנאמר: "ולפני עור לא תתן" וגו'. וכגון דקאי בתרי עברי דנהרא. דיקא נמי, דקתני: "לא יושיט", ולא קתני "לא יתן". אמר רב יהודה: סתם רועה פסול. ודוקא דידה, הא דעלמא כשר. דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן, והכתיב: "ולפני עור לא תתן מכשל", אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. אמר רב יהודה אמר רב: כל שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשל". ריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר" וגו'. תנו רבנן: שלשה צועקין ואינן נענין: מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו מאי היא, איבעית אימא: תולה מעותיו בנכרי. ואיבעית אימא: כותב נכסיו לבניו. ואיבעית אימא: דביש לה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי.

"לא תעשו עול במשפט" בדין. מלמד, שהדין שמקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי, ומשקץ, חרם, ותועבה. וגורם חמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותן מארצם. "לא תשא פני דל" שלא תאמר: עני הוא זה, הואיל וזה עשיר חיב לפרנסו, אזכהו, ונמצא מתפרנס בנקיות. תלמוד לומר: "לא תשא פני דל". "ולא תהדר פני גדול" שמא תאמר: עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, אראה בבשתו, עד כמה אני אבישהו. תלמוד לומר: "ולא תהדר פני גדול".

**רמז תרי** "בצדק תשפט עמיתך" תנן התם: "דיני ממונות בשלשה הדיוטות". משום דרבי חנינא, דאמר: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם". ומה טעם אמרו: דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה, שלא תנעל דלת בפני לוין. אלא מעתה טעו לא ישלמו, כל שכן שנעלת דלת בפני לוין. אי הכי תרתי קתני דיני ממונות בשלשה הדיוטות, גזלות וחבלות בשלשה ממחין, ועוד, "שלשה שלשה" למה לי, אלא אמר רבא: לעולם תרתי קתני, משום דרבי חנינא. רב אחא ברה דרב איקא אמר: מדאוריתא חד נמי כשר, דכתיב: "בצדק תשפט עמיתך", אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות, אי אפשר דלית בהו חד דגמיר. אלא מעתה טעו לא ישלמו, כל שכן דנפישי יושבי קרנות.

**רמז תריא** ריש לקיש רמי: כתיב: "בצדק תשפט עמיתך", וכתיב: "צדק צדק תרדף", הא כיצד, כאן בדין מרמה, כאן בדין שאינו מרמה. רב אשי אמר: אחד לדין ואחד לפשרה, כדתניא: "צדק צדק תרדף" אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד, שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו, אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזו אחר זו שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולין במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן שניהן נופלים, בזה אחר זה שניהן עולין. הא כיצד, טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה, קרובה ושאינה קרובה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה, היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות, שתיהן טעונות הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו. תנו רבנן: "צדק צדק תרדף" הלך אחר בית דין יפה: אחר רבי אליעזר ללד, אחר רבי יוחנן בן זכאי לברר חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא בן חרש לרומי, אחר רבי חנינא בן תרדיון לסכני, אחר רבי יוסי לצפורי, אחר רבי יהודה בן בתירא לנציבין, אחר רבי חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים ללשכת הגזית. תנו רבנן: "בצדק תשפט עמיתך" שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל דבריו ואחד אומר לו קצר דבריך. תני רב יוסף: "בצדק תשפט עמיתך" עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה, למשרי בתגרה, אי נמי: לשודא דדיני. דבר אחר: "בצדק תשפט עמיתך" הוי דן את חברך לכף זכות. אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם עושה אותם, אוכל מפרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחים, ובקור חולים, והשכמת בית המדרש, ועיון תפלה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות. ובהני שיכי נמי: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כלם. תנו רבנן: הדן את חברו לכף זכות, [דנין אותו לכף זכות]. מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון, ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. בערב הרגל אמר לו: תן שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בני. אמר לה: אין לי, אמר לה: תן לי מעות, אמר לה: אין לי, תן לי בהמה, אין לי, תן לי כרמים, אין לי, תן לי קרקע, אין לי, תן לי כרים וכסתות, אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. אחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משאוי שלשה חמורים: אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לביתו. לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. ואמר לו: בשעה שאמרת לי: תן לי מעותי, במה חשדתני, אמר לה: שמא פרקמטיא נזדמן לו ולקח בהן. בשעה שאמרת לי: תן לי בהמה, ואמרתי: אין לי, במה חשדתני, אמר לה: שמא משכרות הן ביד אחרים. בשעה שאמרת לי: תן לי כרים וכסתות וכו', אמר לה: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לה: העבודה, כך היה, הקדשתי כל נכסי לשמים בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, עד שבאתי אצל חברי שבדרום והתירו לי את נדרי. ואתה כשם שדנתני לכף זכות, כך ידין אותך המקום לכף זכות. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת מישראל בדרך, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו. למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. אמר להם: בשעה שהשכבתיה אצלי במה חשדתוני, אמרו לו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני, אמר לה: שמא מפני טרח הדרך ארע לרבי קרי. אמר להם: העבודה כך היה. ואתם כשם שדנתוני לכף זכות, כך ידין המקום אתכם לכף זכות. תנו רבנן: פעם אחד הצרך לתלמידים דבר אצל מטרונא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרו: מי ילך, אמר להם רבי יהושע אני אלך. הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות (והשליח לתלמידיו), ונכנס ונעל הדלת בפניהם. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו. אמר להם: בשעה שחלצתי תפלין במה חשדתוני, אמרו: כסבור רבי אל יכנסו דברי קדשה במקום טמאה. בשעה שנעלתי דלת בפניכם במה חשדתוני, אמרו: שמא דבר מלכות בינו לבינה. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרו לה: שמא נתזה צנורא על בגדו של רבי. אמר להם: העבודה כך היתה. ואתם כשם שדנתוני לכף זכות, כך ידין המקום אתכם לכף זכות.

**רמז תריב** "לא תלך רכיל בעמיך". אזהרה למוציא שם רע מנא לן, אמר רבי אלעזר: לא תלך רכיל. רבי נתן אמר: "מ"ונשמרת מכל דבר רע". ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מ"ונשמרת", ההוא מבעי לה לכדרבי פינחס: "ונשמרת מכל דבר רע" מכאן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טמאה בלילה. ורבי נתן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ההיא אזהרה לבית דין שלא יהא רך לזה וקשה לזה. תנו רבנן: מנין לכשיצא שלא יאמר אני מזכה וחברי מחיבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, תלמוד לומר: "לא תלך רכיל בעמיך", ואומר: "הולך רכיל מגלה סוד". ההוא תלמידא דאפיק מלתא דאתמר בבי מדרש אבתר עשרין ותרתין שנין, ואפקה רב אמי מבי מדרשא, אמר דין גלי רזיא. מכתב היכי כתבינן, רבי יוחנן אמר: "זכאי". ריש לקיש אמר: "פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחיב". רבי אלעזר אומר: "מדבריהם נזדכה פלוני". רבי יוחנן אמר: "זכאי" משום "לא תלך רכיל". ריש לקיש אמר: "פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחיב" משום דמחזי כשקרא. רבי אלעזר אית לה דמר ואית לה דמר, הלכך כתבינן: "מדבריהם נזדכה פלוני". "לא תלך רכיל" שלא תהא רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר: אל תהי כרוכל, שמטעים דבריו והולך. אמר רבי נחמיה: זה הוא מנהגם של דינין: בעלי דינין עומדין לפניהם שומעין דבריהם, ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר, וגומרין את הדין, היו מכניסין אותן, גדול שבדינין אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חיב. מנין לכשיצא לא יאמר וכו'. "לא תלך רכיל בעמיך" שנו חכמים: מאה חנפים, ולא אחד מגלה פנים.

שנו חכמים במשנה: "אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכר מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים לא יאמר לו" זכר מעשה אבותיך". דבר אחר: "לא תלך רכיל" מה רוכל זה יש עליו מאה מיני בשמים. כך, כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו יש בלבבו מאה מחשבות של מקרא ושל משנה, שנאמר: "מי זאת עולה מן המדבר" וגו', כגון משה ואהרן וכל הדומין להם. וכיוצא בדבר אתה אומר: דתן ואבירם רשעין היו, כיון שהיה אחד מהן עושה מריבה עם חברו יש בלבו מאה מחשבות של גזל ושל גלוי עריות ושל שפיכות דמים. דבר אחר: "לא תלך רכיל" ארבע מדות יש בו באותו מקרא: שתי מדות של צדיקים, ושתי מדות של רשעים. שתי מדות של צדיקים כיצד, צא ולמד ממשה ואהרן שנתכונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים בין אדם לחברו בין איש לאשתו, מתוך דיניהם נקבע שם טוב להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שנאמר: "הוא משה ואהרן". שתי מדות של רשעים כיצד, צא ולמד מדתן ואבירם הרשעים שנתכונו ועשו מחלקת בין ישראל לאביהם שבשמים בין אדם לחברו בין איש לאשתו, מתוך דרכיהם נקבע שם רע לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שנאמר: "הוא דתן ואבירם". לא תעמד על דם רעך" מנין אם ידעת לו זכות אל תשתק לו עליו, תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך". מנין אם ראית שטובע בנהר, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, אתה חיב להצילו, תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך". מנין הרודף אחר חברו להרגו, חיב אתה להצילו בנפשו, תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך". הא מהכא נפקא, מהתם נפקא: אבדת גופו מנין, תלמוד לומר: "והשבותו לו", אי מהתם הוה אמינא הני מלי בנפשה אבל מטרח ומגר אגירי לא, קא משמע לן.

**רמז תריג** "לא תשנא את אחיך" יכול לא תכנו ולא תסרטנו ולא תקללנו, תלמוד לומר "בלבבך" בשנאה שבלב הכתוב מדבר. ומנין לרואה דבר מגנה בחברו שחיב להוכיחו, תלמוד לומר: "הוכח תוכיח". הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזר ויוכיחו, תלמוד לומר: "תוכיח" אפלו מאה פעמים. יכול אפלו פניו משתנים, תלמוד לומר: "ולא תשא עליו חטא". אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח. אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה שיכול לקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא: העבודה, אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחין. אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ, שיותר מחמשה פעמים לקה (רבי) עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובל עליו. וכל כך אני יודע שמוסיף בי אהבה, לקים מה שנאמר: "הוכח לחכם ויאהבך".

"לא תשנא את אחיך" כשם שהקדוש ברוך הוא יהא שמו הגדול מברך לעולם ולעולמי עולמים, מגלגל ומעביר ואינו משמר קנאה ונקמה בלבו על ישראל בכל מקומות מושבותיהם, כך "לא תשנא את אחיך". ומה תלמוד לומר "בלבבך", בשנאה המישנת. וכי באחיו מן האב ומן האם הכתוב מדבר, אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקדוש ברוך הוא, שאין לו אחים לא בעולם הזה ולא לימות המשיח ולא לעולם הבא, אלא צדיקי עולם שעושים רצונו בתורתו בכל יום תמיד, שקרא אותם אחים ורעים. "הוכח תוכיח את עמיתך" יכול אם יודע אתה בו שאינו שונאך הוכיחהו, ואם לאו אל תוכיחהו, תלמוד לומר: "הוכח תוכיח את עמיתך". דבר אחר: לעם שעמך במצות אתה מוכיח, ואי אתה מוכיח לרשע שישנאך, שנאמר: "יסר לץ לוקח לו קלון [ומוכיח לרשע מומו"] שהוא עצמו בעל מום. אמר רבי אלעזר בן מתיא: אם יש דבר בינך לבינו, אומרהו לו ואל תהא חוטא בו. לכך נאמר: "ולא תשא עליו חטא". כיוצא בדבר אתה אומר: "בנפול אויבך אל תשמח", ולהלן הוא אומר: "באבוד רשעים רנה" כיצד יתקימו שני כתובים האלו, תלמיד חכם שנצחך היום בהלכה ובא לידו דבר למחר, אל תשמח לו "פן יראה ה' ורע בעיניו". אם ראית אדם מישראל שהוא רוצה ברעתו של חברו, זהו רשע גמור. "הוכח" אפלו מאה פעמים. "תוכיח" אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, תלמוד לומר: "הוכח תוכיח" מכל מקום (כתוב ברמז שנ"א).

"לא תקם ולא תטר את בני עמך" אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. והכתיב: "לא תקם ולא תטר", ההוא בממון. דתניא: איזהו נקימה, ואיזהו נטירה, אמר לו: השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו: השאילני קרדמך, אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני, לכך נאמר: "לא תקם". עד היכן כחה של נטירה אמר לו: השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו: השאליני קרדמך, אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני, לכך נאמר: "לא תטר". וצערא דגופא לא, והתניא: הנעלבים ואינן עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", לעולם דנקיט בלבה. והאמר רבא: המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, דמפיס ליה ומתפיס. "לא תקם ולא תטר את בני עמך" נוקם אתה ונוטר לעובדי כוכבים ומזלות.

"ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" כלל גדול מזה. כתיב: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" אמר (רבא: תנא) [רב מתנה]: בפתילה של אבר, דכתיב: "באש תשרף" לרבות כל שרפות הבאות מחמת האש וכל שכן אש. ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה, גמר "שרפה שרפה" מבני אהרן, מה להלן שרפת נשמה וגוף קים אף כאן. ונעביד ליה חמי האור, אמר רב נחמן [אמר רבה בר אבוה]: אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה.

"ואתה תבער הדם הנקי" למה לי, לכדתניא: הקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן מן הצואר אף כאן מן הצואר. אי מה להלן בקופיץ וממול ערף אני כאן בקופיץ וממול ערף, אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה. האיש נסקל ערם, ואין האשה נסקלת ערמה. למימרא דרבנן חישי להרהורא, והתנן: "הכהן אוחז בבגדיה", אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שמגלה את לבה, וסותר את שערה. לא קשיא, אמר קרא: "ונוסרו כל הנשים" הכא אין לך יסור גדול מזה. וכי תימא: ליעבד בה תרתי, אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה. תנא: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, וקומה שלו, הרי כאן שלש. ומי בעינן כלי האי, ורמינהו: מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל וכו', אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה. אי הכי לגבהה טפי, משום דמינול. מצות הנשרפין, מדליק את הפתילה של אבר וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. יליף "שרפה שרפה" מבני אהרן, מה להלן שרפת נשמה וגוף קים אף כאן וכו'. ומאי טעמא לא יליף מעדת קרח, ההוא שרפה ממש הואי. ונילף מנה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה. תניא: "נקם ינקם" נקימה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם" זו סיף. ואימא דבריז לה מבריז, "לפי חרב" כתיב. ואימא דעביד לה גסטרא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה. אבעיא להו: בן מהו שיקיז דם לאביו, רב מתנה אמר: "ואהבת לרעך כמוך". רב דימי אמר: "מכה אדם ומכה בהמה" מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור. אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגנה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: "ואהבת לרעך כמוך". אמר רב חסדא: אסור לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך", שמא יראה בה דבר מגנה ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום. אמר רבא: אם היה בית אפל מתר, ותלמיד חכם מאפיל בטליתו.

"את חקתי תשמרו" חקים שחקקתי לך כבר. "בהמתך לא תרביע כלאים" וכו' מה בהמתך בהרבעה וכו', בין בארץ בין בחוץ לארץ. ואלא הכתיב: "שדך", ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים נצטוו בני נח, דאמר קרא: "את חקתי תשמרו" חקים שחקקתי לך וכו'. אלא מעתה "ושמרתם [אתם] את חקתי", חקים שחקקתי לך כבר, התם "ושמרתם את חקתי" חקים דהשתא, הכא "חקתי תשמרו" חקים דמעקרא תשמרו. "בהמתך לא תרביע" (כתוב ברמז רפ"א). אלו נאמר "בהמתך לא תרביע" הייתי אומר: לא יאחז אדם את הבהמה בשעה שעולה עליה זכר, תלמוד לומר: "כלאים". מאי אחיזה, הכנסה, דאמר שמואל: במנאפין עד שיראו מנאפין, בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת. ואמאי קרי לה אחיזה, לשנא מעליא. אמר רב יהודה: מין במינו מתר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפלו משום פריצותא נמי לית בה, מאי טעמא, בעבידתה טריד. אין לי אלא בהמתך על בהמתך. בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים, מנין, תלמוד לומר: "את חקתי תשמרו". אין לי אלא בהמה על בהמה. בהמה על חיה, חיה על בהמה, חיה על חיה, טמאה על טמאה, טהורה על טהורה, טמאה על טהורה, טהורה על טמאה, מנין, תלמוד לומר: "את חקתי תשמרו".

"שדך לא תזרע כלאים" המנכש והמחפה בכלאים לוקה. רבי עקיבא אומר: אף המקים. מאי טעמא דרבי עקיבא, דתניא: "שדך לא תזרע" אין לי אלא זורע, מקים מנין, תלמוד לומר: "כלאים שדך לא". מנין שאין מרכיבין לא עץ סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ סרק, תלמוד לומר: "את חקתי תשמרו". "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" אבל מתר אתה להציעו תחתיך. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו. ואפלו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן, אסור לישן עליהם.

**רמז תריד** "ובגד כלאים" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" יכול לא ילבש גזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר: "בגד". אין לי אלא בגדים, מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר: "שעטנז" דבר ששוע טווי ונוז. רבי שמעון בן אלעזר אומר: נלוז, ומליז הוא את אביו שבשמים עליו. "לא יעלה עליך" אין לי אלא שלא ילבש, מנין שלא יכסה, תלמוד לומר: "לא יעלה עליך". יכול לא יפשילנו בקפה לאחוריו, תלמוד לומר ("לא יעלה עליך) [לא תלבש"]. תרי קראי למה לי, צריכא. דאי כתב רחמנא "לא יעלה", הוה אמינא [כל דרך] העלאה אסר רחמנא ואפלו מוכרי כסות, כתב רחמנא "לא תלבש" דומיא דלבישה (אסור בהנאה) [דאית בה הנאה]. ואי כתב רחמנא "לא תלבש", הוה אמינא דוקא לבישה דנפישא הניתה, אבל העלאה לא, כתב רחמנא "לא יעלה". ולכתוב רחמנא "לא תלבש שעטנז", "צמר ופשתים" למה לי, מכדי כתב: "ובגד כלאים שעטנז" ותנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים. "צמר ופשתים" דכתב רחמנא למה לי, אצטריך. סלקא דעתך אמינא: העלאה הוא דלא נפישא הניתה, אבל לבישה דנפישא הניתה כל תרי מיני אסירי, כגון צמר גמלים וצמר ארנבים. אם כן לשתוק קרא מנה ולגמר שעטנז מהעלאה, אלא שמע מנה: לאפנויי.

**רמז תרטו** "ואיש כי ישכב". "איש" פרט לקטן. יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר: "ואיש כי ישכב". "את אשה" פרט לקטנה. "שכבת זרע" פרט למערה. העראה דחיבי לאוין מנלן, מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה, העראה בכריתות, מכלל דחיבי לאוין בהעראה. אדרבא מדגלי רחמנא העראה בכריתות, מכלל דחיבי לאוין בגמר ביאה, אם כן לשתוק קרא משפחה חרופה.

אמר רבא: למה לי למכתב "שכבת זרע" בשפחה חרופה, "שכבת זרע" באשת איש, "שכבת זרע" בסוטה, בשפחה חרופה כדאמרן. באשת איש פרט למשמש לאחר מיתה, סלקא דעתך אמינא: לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא לחיב עלה משום אשת איש, קא משמע לן. בסוטה למה לי, פרט לשקנא לה דרך איברים, סלקא דעתך אמינא: בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קא קפיד, קא משמע לן. תנו רבנן: בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן. מנלן, אמר רבא: דכתיב: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע" וגו' מכדי עד הכא באיש משתעי קרא, נכתוב "והביא (האיש) את אשמו", ובסוף נכתוב "בקרת תהיה", אמאי כתב "בקרת" ברישא, הכי קאמר: בקרת (היא) [תהיה] והביא את את אשמו, ואם לא תהיה (היא) בקרת לא יביא הוא את אשמו. ואימא הוא לא דמעטה קרא, אבל היא תלקי ותיתי קרבן, "והביא את אשמו" כתיב. אמר רב יהודה: כל עריות אחד נעור ואחד ישן ישן פטור ונעור חיב, וכאן נעור נמי פטור. מאי טעמא, דהא אקשו להדדי. אמר רב ששת: עשו גומר בשלא כדרכה בשפחה דלא מחיב, כמערה בכדרכה בשפחה דפטור. מאי טעמא, "שכבת זרע" כתיב. מתכון בשלא כדרכה בשפחה דלא מחיב, כשאין מתכון בדרכה דפטור. מאי טעמא, "שכבת זרע" כתיב. נעור בשלא כדרכה בשפחה דלא מחיב, כישן בכדרכה דפטור. מאי טעמא, "שכבת זרע" כתיב. אמר רבי יצחק: לעולם אינו חיב אלא על שפחה בעלה בלבד, שנאמר: "והיא שפחה נחרפת". ומאי משמע דהדין "נחרפת" לשנא דשנויי הוא, דכתיב "ותשטח עליו הריפות". ואיבעית אימא מהכא: "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות". "והפדה" יכול כלה, תלמוד לומר: "לא נפדתה". אי "לא נפדתה", יכול כלה, תלמוד לומר: "והפדה". הא כיצד, פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחציה בת חורין המארסת לעבד עברי, דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומארסת לעבד עברי. אם כן מה תלמוד לומר: "והפדה לא נפדתה", דברה תורה כלשון בני אדם. רבי אליעזר בן עזריה אומר: כל העריות מפרשות לנו, אין לנו משיר אלא חציה שפחה וחציה בת חורין המארסת לעבד עברי. אחרים אומרים: "לא יומתו כי לא חפשה" בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומארסת לעבד (עברי) [כנעני]. ור' ישמעאל, בשלמא "והפדה לא נפדתה" כדקתני: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא דקתני: מארסת לעבד עברי, מנלן, דכתיב: "כי לא חפשה" מכלל דהוא חפש. רבי אליעזר בן עזריה הינו רבי עקיבא, לרבי ישמעאל קאמר לה: לדידי, בעלמא כותך סבירא לי דברה תורה כלשון בני אדם, והכא שאני: מכדי כתב קרא "כי לא חפשה", "והפדה" למה לי, שמע מנה להכי אתא לחציה שפחה וחציה בת חורין. בשלמא לאחרים קסברי "והפדה לא נפדתה" דברה תורה כלשון בני אדם, אלא הא דעבד (עברי) [כנעני] מנלן, אמר קרא: "כי לא חפשה" אם אינו ענין לדידה, תנהו ענין לדידה. רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: יכול יהא כסף גומר בה כדרך שהשטר גומר בה, תלמוד לומר: "והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה" אורעה כל הפרשה כלה ללא חפשה, לומר לך: שטר גומר בה, ואין כסף גומר בה. תנו רבנן: המשחרר חצי עבדו רבי אומר: קנה. וחכמים אומרים: לא קנה. אמר רבה: מחלקת בשטר, דרבי סבר "והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה" מקיש שטר לכסף, מה כסף בין כלו בין חציו אף שטר בין כלו בין חציו. ורבנן גמרי "לה, לה" מאשה, מה אשה לחציה לא אף עבד נמי לחציו לא. אבל בכסף דברי הכל קנה. פדויה ואינה פדויה כו'. "והפדה" יכול לכל, תלמוד לומר: "לא נפדתה". אי "לא נפדתה" יכול לכל, תלמוד לומר "והפדה". הא כיצד, פדויה ואינה פדויה בכסף ובשוה כסף. ואין לי אלא בכסף, בשטר מנין, תלמוד לומר: "או חפשה לא נתן לה", ולהלן הוא אומר: "וכתב לה ספר" מה להלן בשטר אף כאן בשטר. ואין לי אלא חציו בכסף וכלו בשטר, חציו בשטר מנין, תלמוד לומר: "והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה" מקיש שטר לכסף, מה כסף בין כלו בין חציו אף שטר בין כלו בין חציו. רישא דברי הכל, וסיפא רבי. מה בין שפחה לעריות, שלא שותה להן לא לענש ולא לקרבן, כל עריות בחטאת, והשפחה באשם. כל עריות בנקבה, ושפחה בזכר. כל עריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן, והשפחה לא השוה את האיש לאשה למכות, ולא האשה לאיש לקרבן. כל העריות עשה מערה כגומר, וחיב על כל ביאה וביאה. החמיר בשפחה שעשה מזיד כשוגג. מנלן דהיא לקיא והוא לא לקי, דתנו רבנן: "בקרת תהיה" מלמד שהיא לוקה. יכול שניהן לוקין, תלמוד לומר: "תהיה" היא לוקה והוא לא לקי. ממאי דהדין "בקרת" לשנא דמלקות, אמר רבי יצחק: תהא בקראי. כדתנן: "גדול שבדינין קורא, שני מונה, שלישי אומר הכהו". רב אשי אמר: בבקור תהיה, כדתנן: "אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש". "וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא" מלמד, שמביא קרבן אחד על עברות הרבה. "באיל האשם ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" לעשות מזיד כשוגג. "והביא" אף אחרי יום הכפורים. "אשמו" נאמר כאן "אשמו" ונאמר להלן "אשמו", מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה. "איל האשם" מה איל האשם האמור להלן בכסף שקלים אף איל האשם האמור כאן בכסף שקלים.

"וכי תבאו אל הארץ" וגו'. "עץ חיים היא למחזיקים בה" רב הונא בשם רב אחא: שלא יהו דברי תורה בעיניך, כאדם שיש לו בת בוגרת ורוצה להשיאה לאחד, אלא: "בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך. משל למלך שאמר לבנו: צא לפרקמטיא. אמר לו: אבא, מתירא אני בדרך מפני הלסטים, ובים מפני אפרטין. מה עשה אביו, נטל מקל וחקקו ונתן בו קמע ונתנו לבנו, אמר לו: המקל הוה יהא בידך, ואי אתה מתירא מכל בריה. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מתעסקין בתורה ואי אתם מתיראין מכל בריה וכו'. דרש רבי יהודה בן פזי: מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכלת לעמד בצוויך רק שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה שלש שנים. שמע בר קפרא, אמר: יפה דרש בן אחותי. רבי יהודה בר' סימון פתח: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" וכי אפשר לבשר ודם להלך אחר הקדוש ברוך הוא, כתיב: "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואת אמרת: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" וגו'. "ובו תדבקון" וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק באש, אותו שכתוב בו: "כי ה' אלהיך אש אכלה", "כרסיה שביבין די נור" וגו', ואת אמרת: "ובו תדבקון". אלא מתחלת בריתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב: "ויטע ה' אלהים גן בעדן", אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל, לא תתעסקו אלא במטע תחלה: "כי תבאו אל הארץ ונטעתם". רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח: "הגדלתי מעשי" אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמר לאבות הראשונים: הגדלתי מעשי לעשות לבניכם מה שהתניתי עמכם. "בניתי לי בתים" "ובתים מלאים כל טוב". "נטעתי לי כרמים" "כרמים וזיתים אשר לא נטעת". "עשיתי לי ברכות מים" "וברת חצובים אשר לא חצבת" וגו'. "עשיתי לי גנות ופרדסים" "ארץ חטה ושעורה". ונטעתי בהם עץ כל פרי" "כי תבאו אל הארץ ונטעתם". "מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה" דא תרנגולא. אמר רבי לוי: בערביא צוחין לתרנגולא שכוי. הדא תרנגלת, כדהוה לה אפרוחים דקיקין, היא מכנשא להון ויהבה לון תחות אגפיה ומשחנא להון ומעדרנא קדמיהון. וכד אנון רברבין, חד מנהון בעו מקרב לותה, והיא נקרה לה גו רישה, ואמרה לה: זיל עדר לך בקלקלתא. כך, כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, הבאר עולה והמן יורד והשלו מצוי וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן נוסע לפניהם. כיון שנכנסו לארץ, אמר להם משה: כל חד וחד מנכון יטען מכושה ויפוק וינצב לה נציבין, שנאמר: "כי תבאו אל הארץ ונטעתם". אדרינוס שחיק עצמות, עבר באלין שבילי דטבריא, וחמא חד גבר סבא קאים, חציב חציבין. אמר לה: סבא סבא, אי קרצת לא חשכת. אמר לה: קרצית וחשיכית ומה דהניא למרא שמיא למעבד, יעביד. לשנא אחרינא: אמר לה אדרינוס: אתה זקן עומד וטורח ומתיגע לאחרים. אמר לה: אדוני המלך, הריני נוטע, אם אזכה אכל מפרות נטיעותי, ואם לאו יאכלו בני. עשה שלש שנים במלחמה, וחזר לאחר שלש שנים. מה עשה אותו זקן, נטל כלכלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות, וקריב לפני אדרינוס. אמר לה: אדוני המלך, קבל אלו התאנים, שאני הוא אותו זקן שמצאת בהליכתך, ואמרת: אתה זקן, מה אתה מצטער ומתיגע לאחרים, הרי כבר זכני הקדוש ברוך הוא לאכל מפרות נטיעותי, ואלו שבתוך הכלכלה מהם. אמר לעבדיו: טלו אותה ממנו, ומלאוה לו זהובים, עשו כך. נטל הזקן הכלכלה, והתחיל הולך ומשבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם המעשה. היתה שכנתו עומדת שם, ושמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכים והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמין להם טובה, ואתה יושב בבית חשך באפל. הרי שכן שלנו כבד להמלך בכלכלה של תאנים, ומלא אותה לו זהובים. ואתה עמד טל סל גדול ומלא אותו מיני מגדים מתפוחים ותאנים ושאר פרות שהוא אוהב אותם הרבה, וכבדו בהן, אולי ימלא אותו לך זהובים כמו שעשה לשכננו הזקן. הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו תפוחים ותאנים טעון על כתפיו, וקרב לפני המלך, ואמר לו: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב פרות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים. אמר המלך לסרדיטו: טפחו אותן על פניו, ועשאוהו דגמא, והלך לביתו ובוכה. והיא סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים, וראתה פניו נפוחות וגופו משבר ומכה, אמרה לו: מה לך, אמר לה: שמעתי לך והלכתי וכבדתי אותו באותו דורון, וטפחו אותן על פני. אלו שמעתי לך והטלתי בו אתרוגין, כבר היו מרגמין את פני ואת כל גופי. וכל כך למה, ללמדך: שהנשים מפילות את בעליהן. לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אמר שלמה: "את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם "העלם" כתיב, שאלולי שהעלים הקדוש ברוך הוא מבני אדם יום המיתה לא היה אדם לא בונה ולא נוטע, שהיה אומר: למחר אני מת, מה אני עומד ומתיגע בשביל אחרים. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא כשם שנטעו אחרים לכם כך היו נוטעים לבניכם, לכך נאמר: "כי תבאו אל הארץ ונטעתם". זה שאמר הכתוב: "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים [ואתן לך ארץ חמדה"]. משל למלך שהיו לו פלגשים והיו לו מהן בנים הרבה, והיה לו בן אחד מן מטרוניתא והיה מחבבו יותר מדאי. נתן המלך לכל בני הפלגשים שדות וכרמים, ואחר כך נתן לבנו פרדס אחד שממנו היה כל קלרין שלו עולה. שלח הבן ואמר לאביו: לבני הפלגשים נתת שדות וכרמים, ולי נתת לי פרדס אחד בלבד. אמר לו אביו: חייך, כל קלרין שלי מן הפרדס הזה היה לי, ולפי שאני מחבבך יותר מאחיך נתתיו אותו לך. כך, הקדוש ברוך הוא ברא את אמות העולם, שנאמר: "ששים המה מלכות" אלו האמות, "אחת היא יונתי" זו כנסת ישראל. וחלק הקדוש ברוך הוא לאמות כל העולם, שנאמר: "בהנחל עליון גוים", ונתן לישראל ארץ ישראל, ממנה הקרבנות ולחם הפנים, ממנה הבכורים.

"ונטעתם, וערלתם ערלתו את פריו" מדבר בתינוק. "שלש שנים יהיה לכם ערלים" שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר. "ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש" שאביו מקדשו לתורה. "הלולים" שמהלל להקדוש ברוך הוא. "ובשנה החמישת תאכלו את פריו" משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה, "להוסיף לכם תבואתו". מכאן שנו רבותינו: בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה. בעולם הזה אדם מלמד את בנו תורה ומשכחה, אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מלמדה, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

"וכי תבאו אל הארץ" יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר: "אל הארץ" אל ארץ המיחדת. "כי תבאו ונטעתם" פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ. יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו ישראל לארץ, תלמוד לומר: "כל עץ". מכאן אתה אומר: עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. נטעו, אף על פי שלא כבשו חיב. "ונטעתם" פרט למבריך ומרכיב, מכאן אתה אומר: ספוק הגפנים וספוק על ספוק, אף על פי שהבריכה בארץ מתר. רבי מאיר אומר: מקום שכחה רע אסור, מקום שכחה יפה מתר. "ונטעתם" אין לי אלא שנטע, עלה מאליו מנין, תלמוד לומר: "כל עץ". "ונטעתם מאכל" אין לי אלא שנטע אגוז ושקד, נטע יחור מנין, תלמוד לומר: "כל עץ". "עץ מאכל" ולא עץ סרק, "עץ מאכל" פרט לשנטע לסיג ולקורות ולעצים. רבי יוסי אומר: אפלו אם הפנימי למאכל וחיצון לסיג הפנימי חיב, וחיצון פטור. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, בזמן שנטע לסיג ולקורות ולעצים דבר הראוי להם, נטע לסיג ולקורות ולעצים דבר שאין ראוי להם חיב בערלה. נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מנין, תלמוד לומר: "כל עץ". מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו. "פריו" פרט לעלין, ולולבים, (לגפנים) [למי גפנים] ולסמדר. יכול שאני מוציא הקנוקנות, והחרצנים, והזגים, (והגפנים) [והבסר], קלפי רמון והנץ שלו, קלפי אגוזים, וגרעינין, תלמוד לומר: "פריו, פריו" רבה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: "וערלתם, ערלתו, ערלים" לרבות את כלן. "שלש שנים" יכול תוך שלש שנים יהא אסור לאחר שלש יהא מתר, תלמוד לומר: "יהיה". "לכם" להביא את הנטוע לרבים. רבי יהודה אומר: "יהיה לכם" להוציא את הנטוע לרבים. רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו: הנטוע לרבים חיב בערלה, העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה. "לא יאכל" אין לי אלא שאסור באכילה, מנין שלא יצבע בו, ולא יהנה בו, תלמוד לומר: "וערלתם, ערלתו, ערלים" לרבות את כלם.

**רמז תרטז** ערלה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. דתניא: "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ" שומע אני לא יהו נוהגין אלא בארץ, תלמוד לומר: "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה". אי כל הימים יכול יהו כל המצות נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, תלמוד לומר: "בארץ". אחר שרבה הכתוב ומעט, צא ולמד במה שאמור בענין: "אבד תאבדון את כל המקומות" מה עבודה זרה מיחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. חוץ מן הערלה והכלאים, דהלכתא גמירי לה אף על גב דחובת קרקע נינהו נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ. אבל חדש בארץ אין, בחוצה לארץ לא. מאי טעמא, "מושב" לאחר ירשה וישיבה משמע. רבי אליעזר אומר: אף חדש נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, "מושב" בכל מקום שאתם יושבים משמע. אמר רבא: כס פלפלי ביומא דכפורי, פטור. מיתיבי: ממשמע שנאמר: "ונטעתם", איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה תלמוד לומר "עץ מאכל הוא", לומר לך: עץ שטעמו ופרי שוה, הוי אומר: זה פלפלין. ללמדך, שהפלפלין חיבין בערלה. ואין ארץ ישראל חסרה כלום, דכתיב: "לא תחסר כל בה". לא קשיא, הא ברטיבתא הא ביבשתא. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר: "לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו" אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע. והרי ערלה דרחמנא אמר: "ערלים לא יאכל" אין לי אלא אסור אכילה, מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, תלמוד לומר: "וערלתם, ערלתו, ערלים" לרבות אם כלם. טעמא דכתב רחמנא: "וערלתם, ערלתו, ערלים", דאי מ"לא יאכל" אסור אכילה משמע אסור הנאה לא משמע. לעולם "לא יאכל" משמע בין אסור אכילה בין אסור הנאה, ואצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתב "לכם" שלכם יהא, קא משמע לן. אלא השתא דכתב תרי קראי, "לכם" למה לי, לכדתניא: "לכם" להביא את הנטוע לרבים. מאי טעמא דתנא קמא, "ונטעתם" ליחיד משמע, לרבים לא משמע, כתב רחמנא "לכם" להביא את הנטוע לרבים. ורבי יהודה, "ונטעתם" בין יחיד בין רבים משמע, "לכם" בין יחיד בין רבים משמע, הוי רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט.

"וערלתם ערלתו את פריו" את הטפל לפריו. אמר רבא: היכא אמרינן דהוי לה שומר לפירי, [היכא דכי] שקלת לה לשומר ולקי פירא, אבל היכא דשקלת לה לשומר והוי פירא, לא הוי שומר לפרי. הוה עבדא ושקלה לניצא דרמונא ולקה רמונא, לניצא דפרחא והוה בוטיתא, (כך כתוב בספרא דרא"ה).

באחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. מנא לן, דכתיב: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל", וכתיב: "ובשנה הרביעת", וגמר "שנה, שנה" מתשרי, דכתיב: "מראשית השנה ועד אחרית שנה". ונגמור "שנה, שנה" מניסן, דכתיב: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים, ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים. המקדש בערלה אינה מקדשת, שנאמר: "ערלים לא יאכל". אין לי אלא באכילה וכו' כדלעיל. מנין ששלשים יום לפני ראש השנה הרי הם כשנה, תלמוד לומר: "ובשנה הרביעית". "יהיה כל פריו קדש" להביא את הפרט ואת העוללות, דברי בית הלל. שבית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות, ועניים פודים לעצמן. ובית הלל אומרים: כלו לגת. "קדש" מה "קדש" האמור להלן טעון חמש ובעור, אף "קדש" האמור כאן טעון חמש ובעור (כתוב ברמז תש"ג). "הלולים" שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר רבי עקיבא: לא יטעם אדם כלום עד שיברך. מנין ששלשים יום לפני ראש השנה הרי הם כשנה, תלמוד לומר: "ובשנה החמישת. תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" רבי יוסי הגלילי אומר: הריני מוסיף פרות חמישית על פרות רביעית, מה פרות חמישית לבעלים אף פרות רביעית לבעלים. רבי עקיבא אומר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם: הרי ארבע שנים מצטער אני בו חנם, לכך נאמר: "להוסיף לכם תבואתו". "תבואתו" מלמד שאין נפדה אלא תבואה. מכאן אמרו: "אין פודין את הרבעי עד שיבא לעונת המעשרות". רבי אומר: נאמר כאן "ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו", וכתיב התם: "ותבואת הכרם" מה להלן כרם, אף כאן כרם.

"לא תאכלו על הדם" לא תאכלו קדם שתתפללו על דמכם. כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר: "ואותי השלכת אחרי גוך" אל תקרי "גוך" אלא "גאיך". אמר הקדוש ברוך הוא: אחר שנתגאה זה קבל עליו על מלכות שמים. רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום, שנאמר: "לא תאכלו על הדם". מנין לאוכל מבהמה קדם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם". דבר אחר: "לא תאכלו הבשר, ועדין הדם במזרק. רבי דוסא אומר: מנין שאין מברין על הרוגי בית דין וכו'. דבר אחר: אזהרה לבן סורר ומורה. ואמר רבי אבין בר חיא: על כלן אינו לוקה דהוה לה לאו שבכללות.

"לא תנחשו" כגון אלו המנחשין בחלדה ובעופות ובכוכבים, ובכל כיוצא בהן. "ולא תעוננו" אלו אוחזי העינים. רבי ישמעאל אומר: זה המעביר על העין. רבי עקיבא אומר: אלו נותני עונות, כגון אלו האומרין למודות ערבי שביעית להיות יפות, ועוקרות (קינוניות) [קטניות] להיות רעות. "לא תקיפו" (כתוב למעלה ברמז תקס"ב וכתוב ברמז תרכ"ז).

"לא תקיפו" תנו רבנן: פאת ראשו סוף ראשו, זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. תני תנא קמה דרב חסדא: "לא תקיפו" אחד המקיף ואחד הנקף לוקה. אלא מעתה דאכיל תמרי בארבלא לקי, תתרגם מתניתין כרבי יהודה, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. רבא אמר: במקיף לעצמו, ודברי הכל. רב אשי אמר: במסיע, ודברי הכל. "ולא תשחית את פאת זקנך". פאת זקנו סוף זקנו. ואיזהו סוף זקנו, שבלת של זקנו. וחיב על הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטן. רבי אליעזר אומר: אם נטלן כלן כאחד, אינו חיב אלא אחת. ואינו חיב עד שיטלנו בתער. רבי אליעזר אומר: ואפילי לקטו במלקט וברהיטני, חיב. מאי טעמיהו דרבנן, דכתיב: "ופאת זקנם לא יגלחו" יכול אפלו גלחו במספרים יהא חיב, תלמוד לומר: "ולא תשחית את פאת זקנך". אי "לא תשחית", יכול אפלו לקטו במלקט ורהיטני יהא חיב, תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו". הא כיצד, גלוח שיש בו השחתה, הוי אומר: זה תער. ורבי אליעזר מאי טעמא, (כתוב למעלה ברמז תקע"ב). אמר רבי אלעזר: אפלו לקטו במלקט וכו'. מה נפשך אי אית לה גזרה שוה לבעי תער, ואי לית לה גזרה שוה אפלו במספרים נמי לחיב. לעולם אית לה גזרה שוה, וקסבר הני נמי גלוח נינהו.

"ושרט" יכול אפלו שרט על ביתו שנפל, על ספינתו שטבעה בים, תלמוד לומר: "לנפש" לחיב על המת בלבד. ומנין שאם שרט ארבע וחמש שריטות על מת אחד, שהוא חיב על כל אחת ואחת, תלמוד לומר: "ושרט" לחיב על כל שריטה ושריטה. רבי יוסי אומר: מנין שאם שרט שריטה אחת על ארבעה וחמשה מתים, שחיב על כל אחד ואחד, תלמוד לומר: "לנפש" לחיב על כל מת ומת. והאי "לנפש" אפקתה לביתו שנפל, קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת הן, וכתיב התם "למת". תני תנא קמה דרבי יוחנן: למת בין ביד בין בכלי חיב, לעבודה זרה ביד פטור, בכלי חיב, דכתיב: "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים". "וכתבת קעקע" יכול כתב ולא קעקע יהא חיב, תלמוד לומר: "קעקע". אי "קעקע", יכול קעקע ולא כתב יהא חיב, תלמוד לומר: "וכתבת". הא אינו חיב עד שיכתב ויקעקע שנאמר: "וכתבת קעקע" אינו חיב עד שיכתב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אינו חיב עד שיכתב את השם, שנאמר: "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה'". תני בר קפרא: אינו חיב עד שיכתב שם עבודה זרה, שנאמר: "אני ה'" אני הוא ולא אחר. אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראה ככתבת קעקע. רב ביבי בר אביי קפיד אריבדא דכוסילתא. רב אשי אמר: מכתו מוכחת.

"אל תחלל את בתך להזנותה" בתו מאנוסתו מנין, אמר אביי: קל וחמר: על בת בתו ענש הכתוב, על בתו לא כל שכן. וכי עונשין מן הדין, גלוי מלתא בעלמא הוא. רבא אמר: אמר רב יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה, הנה" אתיא "זמה, זמה". תנא אבוה דרבי אבין: לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הצרך הכתוב לומר: "ובת איש כהן". אי מה בת כהן היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, אף בתו מאנוסתו היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, אמר אביי: אמר קרא: "את אביה היא מחללת" מי שמחללת את אביה, יצאה זו שאביה מחללה. רבא אמר: בשלמא התם אפקתה מדינא דבת כהן ואוקמתה אדינא דבת ישראל, הכא אדינא דמאן מוקמת לה, אדינא דפנויה מוקמת לה. אזהרה לבתו מאנוסתו מנין, אי לאביי ורבא, מהיכא דנפקא להו ענש מהתם נפקא להו אזהרה. אלא לדתני אבוה דרבי אבין מאי, אמר רבי אלעאי: אמר קרא: "אל תחלל את בתך להזנותה". האי מבעי לה לכדתניא: "אל תחלל את בתך" יכול בכהן שמשיא בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר. תלמוד לומר: "להזנותה" בחלולין שבזנות הכתוב מדבר, במוסר את בתו שלא לשם אשות. אם כן לימא קרא "אל תחל", מאי "אל תחלל", שמע מנה תרתי. ואביי ורבא האי "תחלל" מאי עבדי לה, אמר רבי מני: זה המשיא בתו לזקן. רבי עקיבא אומר: זה המשיא בתו בוגרת. ואי זה עני ורשע ערום, זה המשהה בתו בוגרת. אמר רבי עקיבא: הוי זהיר ממי שיועצך לפי דרכו.

**רמז תריז** אמר רב יהודה אמר רב: המשיא בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן וכו', עליו הכתוב אומר: "למען ספות הרוה את הצמאה", וכתיב: "לא יאבה ה' סלוח לו". מיתיבי: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, ומשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא", סמוך לפרקן שאני. תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהן בא, וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה, לא נמצא האב נושא את בתו, והאח נושא את אחותו. ונתמלאה כל העולם כלו ממזרות, ועל זה נאמר: "ומלאה הארץ זמה" זו מה היא. יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב: לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת. שמא יזדוגו זה לזה, ונמצא אח נושא את אחותו.

"ולא תזנה הארץ" מזנין הן את הפרות. יכול אפלו על מעשה יחידי, תלמוד לומר: "ומלאה הארץ זמה" ולא על מעשה יחידי. רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר: "ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך, וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך". [רבי אליעזר בן יעקב אומר: מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהן בא, והיא שקבלה מאנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה, שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו. נמצא הוא נושא לבתו ובנו לאחותו, נמצא ממלא את כל העולם ממזרים, שנאמר: "זמה" זו מה היא]. אמר רבי אליעזר: מנין שענוש לפני המקום כבא על אשה ואמה, נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא" מלמד, שענוש לפני המקום כבא על אשה ואמה.

יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת, תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו". יכול יירא מן המקדש, תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" אמר שבת משום שמירה, אמר מקדש משום מורא. מה שבת לא משבת אתה ירא אלא ממי שפוקד על השבת, אף מקדש לא ממקדש אתה ירא אלא ממי שפוקד על המקדש. איזהו מורא, לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובאפנדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קים, בזמן שאין בית המקדש קים מנין, תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם.

"אל תפנו אל האבת" בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני זה המדבר בפיו. השואל בהם הרי אלו בסקילה, והנשאל בהן באזהרה. תנו רבנן: בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת. מעלה בזכורו (אוב) אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת, נשאל בגלגלת עולה כדרכו ועולה בשבת. שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אמר לה מה יום מיומים, אמר לה: ומה גבר מגוברין, אמר לה: דמרי צבי. שבת נמי דמרי צבי. אמר לה: הכי קאמינא: ומי יימר דהאדנא שבתא, אמר לה: סמבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת. [אמר לה:] בזיתו בישתו, קללתו. אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו, להקיש אליהם וכו'. "אל תבקשו לטמאה בהם" מלמד שאינם באים על האדם אלא אם כן מפנה דעתו להם לטמא בהן. אם עושה כך, דע מה אתה מחלף מהבהמה.

"מפני שיבה תקום" יכול אפלו מפני זקן אשמאי, תלמוד לומר: "זקן" ואין "זקן" אלא חכם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". רבי יוסי הגלילי אומר: אין "זקן" אלא זה שקנה חכמה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". יכול יעמד מפניו ממקום רחוק, תלמוד לומר: "תקום והדרת" לא אמרתי אלא קימה שיש בה הדור. אי הדור, יכול יהדרנו בממון, תלמוד לומר: "תקום והדרת" מה קימה אין בה חסרון כיס, אף הדור שאין בו חסרון כיס. יכול יעמד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ, תלמוד לומר: "תקום והדרת" לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הדור. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, תלמוד לומר: "תקום ויראת" דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך". רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח, תלמוד לומר: "זקן ויראת". איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום" ואפלו כל שיבה במשמע. רבי יוסי הגלילי הינו תנא קמא, אכא ביניהו יניק וחכים, תנא קמא סבר יניק וחכים לא, ור' יוסי הגלילי סבר אפלו יניק וחכים. מאי טעמא דר' יוסי הגלילי, אמר לך: אי סלקא דעתך כדקאמר תנא קמא, לכתוב רחמנא "מפני שיבה זקן תקום והדרת", ומדלא כתיב הכי, שמע מנה אפלו יניק וחכים נמי. ותנא קמא, אין הכי נמי, ומשום דבעי למסמך זקן לויראת. ותנא קמא מאי טעמא, אי סלקא דעתך כדקאמר רבי יוסי הגלילי, אם כן לכתב קרא "מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן", ומדלא כתב הכי שמע מנה חד הוא. אמר מר: "מה קימה שאין בה חסרון כיס" מי לא עסקינן דקא מנקב מרגליתא. אלא אקיש קימה להדור, מה הדור שאין בה בטול מלאכה אף קימה. ואקיש נמי הדור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הדור. מכאן אמרו: אין בעלי אמניות רשאין לעמד בפני תלמיד חכם. ולא, והתניא: כל בעלי אמניות עומדין מפניהם, ושואלין בשלומן: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום, אמר רבי יוחנן: מפניהם עומדין, מפני תלמידי חכמים אין עומדין. אמר רבי יוסי בר אבין: בוא וראה כמה גדולה מצוה בשעתה. [שהרי מפניהם עומדין, מפני תלמיד חכמים אין עומדין]. ודילמא שאני התם דאם כן אתה מכשילן לעתיד לבא. אמר מר: "יכול יעצים עיניו". אטו ברשיעי עסקינן, הכי קאמר: יכול יעצים עיניו מקמי דנימטי זמן חיובה, ובזמן חיובה לא קא חזי לה, תלמוד לומר: "תקום ויראת". תנא: קימה שיש בה הדור, זה ארבע אמות. וברבו מבהק מלא עיניו, ואפלו בתרי עיבורי דנהרא. זקן שלא יטריח מנא לן, תלמוד לומר: "זקן ויראת". אמר אביי: נקטינן, דאי מקיף חיי. איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום" ואפלו כל שיבה במשמע". והלכה כאיסי בן יהודה. אביי קאי מקמי סבי דארמאי, אמר: כמה הרפתקי עדו עליהו. אמר רבי ינאי: אין תלמיד חכם רשאי לעמד בפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהא כבודו מרבה משל שמים. אמר רבי אלעזר: כל תלמיד חכם שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו אינו מתקים בידו ומשתכח, נאמר כאן: "פני זקן", וכתיב: "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים".

"וכי יגור אתך גר" כולל בתפלה גרים עם הצדיקים, דכתיב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" וגו', וסמיך לה: "וכי יגור אתך גר". אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך שלשה, משפט כתיב בה: "משפט אחד יהיה לכם ולגר". תנו רבנן: מי שבא ואמר: גר אני, יכול נקבלנו, תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר" אתך במחזק לך. בא הוא ועדיו עמו מנין, תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר בארצכם". אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין, תלמוד לומר: "אתך" בכל מקום שאתך. אם כן מה תלמוד לומר: "בארצכם", בארץ צריך להביא ראיה, בחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה. בא הוא ועדיו עמו קרא למה לי, דאמרי שמענו שנתגיר בבית דינו של פלוני, מהו דתימא לא להמניהו, קא משמע לן. בחוץ לארץ מנין, תלמוד לומר: "אתך" [בכל מקום שאתך]. הא אפקתה, חד מ"אתך" וחד מ"עמך". וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוץ לארץ צריך להביא ראיה. ואלא הכתיב "בארץ", ההוא דאפלו בארץ מקבלינן גרים, סלקא דעתך אמינא: משום טיבותא דארץ ישראל קא מגירי, והשתא נמי דליכא טיבותא אכא לקט שכחה ופאה ומעשר (שני) [עני], קא משמע לן. רבי אומר: ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה ובטבילה והרצאת דמים, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה ובטבילה והרצאת דמים. בשלמא מילה, דכתיב: "כי מולים היו" וגו', אי נמי מהכא: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך". הרצאת דמים נמי כתיב: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות". אלא טבילה מנלן, דכתיב: "ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם" ואין הזאה בלא טבילה. אלא מעתה האדנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב: "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם" כתיב. לא תונו אתו" לא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה, ועכשו נכנסת תחת כנפי שמים.

"כאזרח" מה אזרח שקבל עליו כל דברי התורה, אף גר שקבל עליו כל דברי התורה. מכאן אמרו: גר שקבל עליו כל דברי התורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפלו דבר (אחד) [קטן] מדקדוקי סופרים. "יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" כשם שנאמר בישראל: "ואהבת לרעך כמוך", כך נאמר בגרים: "ואהבת לו כמוך". "כי גרים הייתם בארץ מצרים" דעו מה נפשן [של גרים וכו'].

תנו רבנן: המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, דכתיב: "וגר לא תונה", "לא תונו אתו", "ולא תונו איש את עמיתו" וגר בכלל עמיתו. והלוחצו עובר בשלשה לאוין, דכתיב: "ולא תלחצנו", "וגר לא תלחץ", "לא תהיה לו כנושה". תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות [בגר], מפני שסורו רע. "כי גרים הייתם בארץ מצרים" תניא משום רבי נתן: מום שבך אל תאמר לחברך. והינו דאמרי אינשי: דזקיף לה זקיפא בדיותקה, לא נימא לחברה זקיף ביניתא.

"לא תעשו עול במשפט" אם לדין הרי אמור, אם כן למה נאמר "לא תעשו עול במשפט במדה", מלמד שהמודד נקרא דין, שאם שקר במדה קרוי עול, שנאוי, ומשקץ, חרם, ותועבה. וגורם חמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. "במדה" זו מדת הארץ. "במשקל" זה טורטני. "במשורה" זה הזיר הגדול. ויש אומרים: זו קוטית קטנה, ויש אומרים: זה המחק. תנו רבנן: "לא תעשו עול במשפט במדה" זו מדידת קרקע, שלא ימדד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים. "במשקל" שלא יטמין משקלותיו במלח. "ובמשורה" שלא ירתיח. והלא דברים קל וחמר: ומה משורה שהיא אחד משלשים וששה בלג הקפידה עליו תורה, קל וחמר להין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולג וחצי לג (ושלישית הלג) ורביעית הלג, תמן ועוכלא על אחת כמה וכמה. אמר רבא: למה לי למכתב יציאת מצרים גבי רבית ומשקלות וגבי ציצית, אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הוא שעתיד לפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותם לישראל ברבית. אני הוא שהבחנתי וכו', ואני הוא שעתיד לפרע ממי שטומן משקלותיו במלח ושוקל בהן וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. "מאזני צדק" אמר רבי יוחנן: כי הוה דריש רבי מאיר בפרקא, הוי דריש תלתא שמעתא תלתא אגדתא תלתא מתלי. ואמר רבי יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו לא בא לידינו אלא שלש: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה", "מאזני צדק אבני צדק", "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". "מאזני צדק" צדק את המאזנים יפה, "אבני צדק" צדק את המשקלות יפה, "איפת צדק" צדק את האיפות יפה, "והין צדק" צדק את ההינין יפה. אמר רבי יוסי בר' יהודה: והלא ההין בכלל איפה היה, שנאמר: "איפת צדק", אם כן למה נאמר "הין צדק", שיהא לאו שלך צדק, והן שלך צדק. "יהיה לכם" מנה אגרדמים על כך. מכאן אתה אומר: הסיטון מקנח את המדות אחד לשלשים יום, ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חלוף הדברים. החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת, וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. אמר רבי שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, בלח, אבל ביבש אין מקנח. וחיב להכריע לו טפח. היה שוקל לו עין בעין, נותן לו גרומין אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש. מקום שנהגו למדד בדקה לא ימדד בגסה, בגסה לא ימדד בדקה, למחק לא יגדש, לגדש לא ימחק. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" שתקבלו עליכם מצות מדות. שכל המודה במצות מדות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מדות כופר ביציאת מצרים.

**רמז תריח** תנו רבנן: מנין שאין מוחקין במקום שגודשין, ואין גודשין במקום שמוחקים, תלמוד לומר: "איפה שלמה וצדק יהיה לך". ומנין שאם אמר: הריני מוחק במקום שגודשין ולפחת לו מן הדמים, והריני גודש במקום שמוחקין ולהוסיף לו על הדמים, שאין שומעין לו, תלמוד לומר: "איפה שלמה וצדק. ומנין שאין מעינין במקום שמכריעין, ואין מכריעין במקום שמעינין, תלמוד לומר: ("איפה שלמה וצדק") ["אבן שלמה"]. ומנין שאם אמר הריני מעין במקום שמכריעין ולפחת לו מן הדמים, והריני מכריע במקום שמעינין ולהוסיף לו על הדמים, שאין שומעין לו, תלמוד לומר: "אבן שלמה וצדק". "לא יהיה לך בביתך" מה טעם, משום "איפה ואיפה". "לא יהיה לך בכיסך" מה טעם, משום "אבן ואבן, [אבל"] אבן שלמה וצדק יהיה לך [איפה שלמה וצדק יהיה לך"]. תנו רבנן: ("לא) יהיה לך" מלמד שמעמידים אגרדמים למדות, ואין מעמידים אגרדמים לשערים. דבי נשיאה אוקמן בין למדות בין לשערים מפני הרמאין. תנו רבנן אין עושין משקלות לא של בעץ, ולא של אבר, ולא של גסטרון, ולא של שאר מיני מתכות. אבל עושה הוא של צנמא ושל זכוכית. תנו רבנן: אין עושין המחק של דלעת מפני שהוא קל, ולא של מתכת מפני שהוא מכביד. אבל עושה הוא של זית ושל אגוז ושל שקמה ושל אשכרוע. תנו רבנן: אין עושין את המחק צדו אחד עבה וצדו אחד קצר. ולא ימחק בבת אחת, מפני שהוא רע למוכר ויפה לקונה. ולא ימחק מעט מעט, מפני שרע ללוקח ויפה למוכר. ועל כלן אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אמר ואוי לי אם לא אמר. אוי לי אם אמר שמא ילמדו הרמאין, ואוי לי אם לא אמר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו. אמרה או לא אמרה, אמר רב שמואל בר יצחק. אמרה, ומהאי קרא אמרה: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם" וגו'.

"ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם" לתן שמירה ועשיה [לחקים, ושמירה ועשיה] למשפטים. "אני ה'" אני נאמן לשלם שכר.