# פרק כ'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/kedoshim/perek-20/

"ואל בני ישראל תאמר", "ואל בני ישראל תדבר", "אמר אל בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל", "ואתה תצוה את בני ישראל" אמר רבי יוסי: דברה תורה לשונות הרבה וכלן צריכין למדרש. "ישראל" אלו ישראל. "גר" אלו הגרים. "הגר" לרבות את נשי גרים. "בתוכם" לרבות את הנשים ואת העבדים (המשחררים). אם כן למה נאמר: "איש איש", להביא את (הגרים) [הגוים] שבאו על עריות ישראל שידונו בדיני ישראל, ושבאו על עריות האמות שידונו בדיני האמה. "אשר יתן מזרעו למלך" (כתוב ברמז תקצ"ז). "מות יומת" בבית דין. מנין אם אין כח בבית דין שעם הארץ מסיעין אותן, תלמוד לומר: "עם הארץ ירגמהו באבן". דבר אחר: "עם הארץ" עם שבשבילם נבראת הארץ. רבן גמליאל אומר: עם הארץ עם שעתידין לירש את הארץ על ידי הדברים האלה. "ירגמהו" ולא בכסותו. "באבן" מלמד שאם מת באבן אחת יצא. "ואני אתן את פני" פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. "באיש" ולא בצבור. "ההוא" ולא אנוס ולא שוגג ולא מטעה. "והכרתי אתו מקרב עמו" ועמו בשלום. "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" מלמד שהוא מטמא את המקדש, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. אמר רבי יוסי בר חנינא: שלש כריתות בעבודה זרה למה, אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למלך. ולמאן דאמר מלך עבודת אלילים היא, כרת במלך למה לי, למעביר בנו שלא כדרכה. ולמאן דאמר מגדף זה עבודת אלילים, כרת במגדף למה, לכדתניא: "הכרת תכרת" "הכרת" בעולם הזה "תכרת" לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר: "ונכרתה", וכי שלשה עולמות יש, אלא "ונכרתה" בעולם הזה, "הכרת" בעולם הבא, "הכרת תכרת" דברה תורה כלשון בני אדם. תניא: רבי אומר: "והכרתי אתו" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ושמתי אני את פני באיש ההוא" וגו' יכול כל המשפחה כלה בהכרת, תלמוד לומר: "אתו" אותו בהכרת ואין כל המשפחה בהכרת אלא ביסורין. תניא: רבי שמעון אומר: אם הוא חטא משפחתו מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כלה מוכסים, ושיש בה לסטים שאין כלה לסטין, מפני שכלם מחפים עליו.

"ואם העלם יעלימו" מנין העלימו דבר אחד, סוף שדברים הרבה מעלימין, תלמוד לומר: "ואם העלם יעלימו". מנין שאם העלימו בית דין אחד, סוף שבתי דינין הרבה מעלימין, תלמוד לומר: "ואם העלם יעלימו". מנין שאם העלימו סנהדראות של שבטים, סוף שסנהדרי גדולה מעלמת ודיני נפשות בטלין על כך, תלמוד לומר: "ואם העלם יעלימו". "לבלתי המית אתו" בכל מיתות שירצו. "ושמתי אני את פני" פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. "באיש" ולא בצבור. "ההוא" ולא אנוס ולא שוגג ולא מטעה. "ובמשפחתו" אמר רבי שמעון וכו'. "והכרתי אתו ואת כל הזנים אחריו" לרבות שאר עבודה זרה בהכרת. "מקרב עמו" ועמו בשלום.

תניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה יום הכפורים כשבת [לתשלומין], מה שבת מתחיב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחיב בנפשו ופטור מן התשלומין. מאי טעמא דרבי נחוניא בן הקנה, אמר אביי: נאמר "אסון" בידי שמים, ונאמר: "אסון" בידי אדם, מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין אף אסון האמור בידי שמים פטור מן התשלומין. רבא אמר: טעמא דרבי נחוניא בן הקנה מהכא: "ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא" אמרה תורה: כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין. "והנפש אשר תפנה" (כתוב ברמז תרכ"א).

"והתקדשתם" כתוב בסוף פרשת ויהי ביום השמיני. "איש" אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר: "כי איש איש אשר יקלל". "את אביו" ולא אבי אביו, "ואת אמו" ולא אם אמו, "אביו" ולא הספק, "אמו" ולא הספק. "אשר יקלל את אביו ואת אמו" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ומקלל אביו ואמו מות יומת", יכול לא יהא חיב עד שיקללם שניהם כאחד, תלמוד לומר: "את אביו ואת אמו" מגיד שהוא חיב על זה בעצמו ועל זה בעצמו. והלא הגר חיב על אמו ואין חיב על אביו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: "את אביו ואת אמו" את שחיב על קללת אביו חיב על קללת אמו, את שאין חיב על קללת אביו אינו חיב על קללת אמו. מודה רבי עקיבא בשתוקי, שהוא חיב על אמו אף על פי שאינו חיב על אביו. "אביו ואמו קלל" אפלו לאחר מיתה, שהיה בדין: הואיל והמכה חיב והמקלל חיב, מה המכה אינו חיב אלא על החיים אף המקלל לא יהא חיב אלא על החיים, תלמוד לומר: "אביו ואמו קלל" אפלו לאחר מיתה. "דמיו בו" בסקילה. תניא אידך: "איש" מה תלמוד לומר "איש איש", לרבות בת טמטום ואנדרוגינוס. "אשר יקלל את אביו ואת אמו" אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין, תלמוד לומר: "אביו קלל ואמו קלל" ("אביו ואמו קלל"), דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו, עד שיפרט לך הכתוב יחדו. תנו רבנן: "אביו ואמו קלל" לאחר מיתה. שיכול חיב במכה וחיב במקלל, ומה מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך לא חיב בו לאחר מיתה, מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך אינו דין שלא חיב לאחר מיתה. תלמוד לומר: "אביו ואמו קלל". הניחא לרבי יונתן דמיתר לה קרא "אביו ואמו", אלא לרבי יאשיה מאי אכא למימר, נפקא לה ממקלל. ואידך, מבעי לה לרבות בת טמטום ואנדרוגינוס. ותפוק לה מ"איש איש", דברה תורה כלשון בני אדם.

**רמז תרכ** תנו רבנן: הכה את זה וחזר והכה את זה, קלל את זה וחזר וקלל את זה, הכה את שניהם בבת אחת, קלל את שניהם בבת אחת, חיב. רבי יהודה אומר: בבת אחת חיב, בזה אחר זה פטור. והתניא: המכה את אביו ואמו פטור, דברי רבי יהודה, תרי תנאי ואלבא דרבי יהודה. מאי טעמא דמאן דאמר פטור, נאמר ברכה למעלה ונאמר ברכה למטה, מה למעלה שאין בה שתפות אף למטה שאין בה שתפות, ואתקש הכאה לקללה.

**רמז תרכא** "והנפש אשר תפנה אל האבת ואל הידענים" למה נאמר, לפי שהוא אומר: "איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו", ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "אל תפנו אל האבת ואל הידענים, אל תבקשו לטמאה בהם". ענש ואזהרה שמענו כרת לא שמענו, תלמוד לומר: "והנפש אשר תפנה אל האבת ואל הידענים לזנת אחריהם ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אתו מקרב עמו. "והתקדשתם והייתם קדשים" זו קדשת פרישות עבודה זרה. או אינו אלא קדשת כל המצות, כשהוא אומר "קדשים תהיו" הרי קדשת כל המצות אמורה, הא מה תלמוד לומר "והתקדשתם והייתם קדשים", זו קדשת פרישות אלילים. "אני ה' אלהיכם" אני דין לפרע, ונאמן לשלם שכר.

"איש" פרט לקטן. "אשר ינאף את אשת איש" פרט לאשת קטן. "אשר ינאף את אשת רעהו" פרט לאשת אחרים. "מות יומת" בחנק, אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה, אמרת: לא, כל מיתה שהיא סתומה בתורה אי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה אלא להקל עליה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: לא מפני שהיא קלה, אלא מפני שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם (הרי זה) [אינה אלא] בחנק. רבי אומר: כמיתה האמורה בידי שמים, מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רשם אף מיתה האמורה כאן מיתה שאין בה רשם, מכאן אמרו: מצות הנחנקין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאת. (ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר:) "לא תנאף" אחד האיש ואחד האשה. אמר מר: אף מיתה בידי אדם שאין בה רשם. אימא שרפה, מדאפקה רחמנא לבת כהן בשרפה, מכלל דהאי לאו בת שרפה. בשלמא לר' יונתן כדמפרש רבי לטעמה, אלא לר' יאשיה ממאי דאכא חנק בעולם אימא סיף, אמר רבא: ארבע מיתות גמרא גמירי לה. מאי "לא מפני שהיא קלה" קמפלגי בפלגתא דר' שמעון ורבנן. "ואיש אשר ישכב את אשת אביו" (כתוב ברמז תקצ"ג).

**רמז תרכב** "ואיש אשר ישכב את כלתו, תבל עשו" שתבלו את החטא, שחתו את החטא. "מות יומתו" בסקילה. או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה, תלמוד לומר: "דמיהם בם", ולהלן נאמר: "דמיהם בם" מה דמיהם בם האמור להלן סקילה, אף דמיהם בם האמור כאן סקילה. ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "ערות כלתך לא תגלה". אי "כלתך", יכול אפלו שפחה אפלו נכרית, תלמוד לומר: "אשת בנך היא" לא אמרתי אלא באשה שיש לה אשות עם בנך. "תועבה" תועה אתה בה, "תבל עשו" (כלום) תבלין יש בה. מאי שנא הדא ביאה מכלהו ביאות. "זמה" זו מה היא. "ואיש אשר ישכב את זכר" (כתוב ברמז תקצ"ח). רבי חנינא בר אידי אמר: משכב זכור והבהמה [היו בכלל כל העריות, והכא הכתוב מוציאן] מכללן וקוראן תועבה, לומר: מה אלו עריות שחיבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועליהן גלו כנענים, אף כל ערוה שחיבין עליה כרת ועל שגגתה חטאת וגלו עליה כנענים.

"איש" פרט לקטן. "אשר יקח את אשה ואת אמה" בכלן הוא אומר שכיבה וכאן הוא אומר לקיחה, ללמדך, שלעולם אינו חיב אלא על הנשואין, מכאן אמרו: נושאין על האנוסה ועל המפתה, והאונס והמפתה על הנשואה חיב, נושא אדם אנוסת אביו ומפתת אביו. "אשה ואת אמה" אין לי אלא אשה ואמה, בתה ובת בתה ובת בנה מנין, נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה", מה להלן בתה ובת בתה ובת בנה ובת בנה אף כאן בתה ובת בתה ובת בנה. ומנין לעשות זכרים כנקבות, [נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה"], מה להלן עשה זכרים כנקבות אף כאן עשה זכרים כנקבות. מנין לעשות למטה כלמעלה, נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה", מה להלן למטה כלמעלה אף כאן למטה כלמעלה. ומה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה. אמר מר: "מנין לעשות זכרים כנקבות". מאי זכרים, אילימא בת בנה כבת בתה, בהדי הדדי קאתין, אלא אם חמיו כאם אחותו, השתא אם חמותו לא קמה לן, אם חמיו מהדר עלה, אמר אביי: הכי קאמר: מנין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה, נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה" וכו'. והא בשאר דידה לא כתב "זמה", אמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה הנה", אתיא "זמה זמה". אמר מר: "מנין לעשות למטה כלמעלה". מאי "למטה כלמעלה", אילימא בת בנה ובת בתה כבתה, בהדי הדדי קאתין, אלא אם חמיו ואם חמותו כחמותו. האי למטה כלמעלה, למעלה כלמטה הוא, תני למעלה כלמטה. אי הכי נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה", השתא אינהו לא כתיבן, זמה דידהו כתיבן, אמר אביי: הכי קאמר: מנין לעשות שלשה דורות למעלה כשלשה דורות למטה, נאמר למטה "זמה" ונאמר למעלה "זמה", מה למטה שלשה דורות אף למעלה שלשה דורות, ומה בענש עשה למטה כלמעלה אף באזהרה נמי עשה למטה כלמעלה. רב אשי אמר: לעולם כדקתני, ומאי "למטה", למטה באסור. אי מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה, אמר אביי: אמר קרא: "אמך היא" משום אמו אתה מחיבו, ואי אתה מחיבו משום אם אמו. רבא אמר: בין למאן דאמר מנה ומנה בין למאן דאמר דון מנה ואוקי באתרה, לא אתיא. למאן דאמר דון מנה ומנה מה היא אם אמה אסורה אף הוא נמי אם אמו אסורה, ומנה מה היא בשרפה אף הוא בשרפה. ולמאן דאמר שרפה חמורה, אכא למפרך: מה להיא שכן אמה בשרפה, תאמר בהוא שאמו בסקילה. ועוד, אמו בסקילה אם אמו בשרפה. ועוד, מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה, אף הוא לא תחלק בו בין אמו לאם אמו. ולמאן דאמר נמי סקילה חמורה, מהאי קשיא לא נדונן. ולמאן דאמר דון מנה ואוקי באתרה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה, ואוקי באתרה התם הוא דבשרפה אבל הכא בסקילה כדאשכחן כאמו. ולמאן דאמר שרפה חמורה, אכא למפרך: מה להיא שכן אמה בשרפה תאמר בהוא שאמו בסקילה. ועוד הוא כהיא, מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה אף הוא לא תחלק בו בין אמו לאם אמו. ולמאן דאמר סקילה חמורה, מהאי קשיא לא נדונן. אי מה הוא כלתו אסורה, אף הוא נמי כלתה אסורה, אמר אביי: אמר קרא: "אשת בנך היא" משום אשת בנו אתה מחיבו, ואי אתה מחיבו משום אשת בנה. רבא אמר: בין למאן דאמר דון מנה ומנה בין למאן דאמר דון מנה ואוקי באתרה, לא אתיא. למאן דאמר דון מנה ומנה מה הוא כלתו אסורה אף היא כלתה אסורה, ומנה מה היא בסקילה אף היא בסקילה. ולמאן דאמר סקילה חמורה אכא למפרך: מה להוא שכן אמו בסקילה תאמר בהיא שאמה בשרפה. ועוד, בתה בשרפה כלתה בסקילה. הוא עצמו יוכיח, דבתו בשרפה וכלתו בסקילה. אלא מה הוא לא חלקת בו בין אמו לכלתו בסקילה, אף היא נמי לא תחלק בה בין אמה לכלתה. ולמאן דאמר שרפה חמורה, מהאי קשיא לא נדונן. ולמאן דאמר דון מנה ואוקי באתרה מה הוא כלתו בסקילה אף היא כלתה בסקילה, ואוקי באתרה הכא הוא בסקילה אבל התם בשרפה, כדאשכחן באמה. ולמאן דאמר סקילה חמורה, אכא למפרך: מה להוא שכן אמו בסקילה, תאמר בהיא שאמה בשרפה. ועוד, מה הוא (לא) חלקת בו בין בתו לכלתו, אף היא נמי (לא) תחלק בה בין בתה לכלתה. ולמאן דאמר שרפה חמורה, מהאי קשיא לא נדונן. בתו מאנוסתו (כתוב לעיל). תנו רבנן: "באש ישרפו אתו ואתהן" אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הן". ואם חמותו מדרשא נפקא. ור' עקיבא סבר: "אתו ואתהן" אותו ואת שתיהן, ואם חמותו הכא כתיבא. רבא אמר: חמותו לאחר מיתה אכא ביניהו, רבי ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשרפה ורבי עקיבא סבר אסורא בעלמא.

**רמז תרכג** מצות הנשרפין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. רבי יהודה אומר: אף הוא אם מת בידם לא היו מקימין בו מצות שרפה, אלא פותח את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וכו'. מאי "פתילה", אמר רב מתנה: פתילה של אבר. מנא לן, אתיא "שרפה שרפה" מעדת קרח וכו'. רבי אלעזר אומר: אתיא "שרפה שרפה" מבני אהרן, מה להלן שרפת נשמה וגוף קים אף כאן. מאן דיליף מעדת קרח מנא לה, דכתיב: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם" שנשמתן נשרפת וגופן קים. ואידך, ההוא שרפה ממש הואי, ומאי "בנפשותם", שנתחיבו שרפה על עסקי נפשותם. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו", בשביל חנפה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנום שניו. ומאן דיליף מבני אהרן מנא לה, דכתיב: "וימתו לפני ה'" כעין מיתה. ואידך, ההוא שרפה ממש הואי, ומאי "וימתו", דאתחיל בהו מגואי כעין מיתה, דתניא: אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, נכנסו שנים בחטמו של זה ושנים בחטמו של זה ושרפום. והכתיב, "ותאכל אותם", אותם ולא בגדיהם. ונילף מפרים הנשרפים, מה להלן שרפה ממש אף כאן שרפה ממש, מסתברא מאדם הוה לה למילף, שכן אדם חוטא נשמה פגול. אדרבא מפרים הנשרפים הוה לה למילף, שכן מכשיר לדורות, הנך נפישן. ומאן דיליף מעדת קרח מאי טעמא לא יליף מבני אהרן, ההוא שרפה ממש הואי. (ומאן דיליף מבני אהרן מאי טעמא לא יליף מעדת קרח, ההוא שרפה ממש הואי). ונילף מנה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" ברר לו מיתה יפה. וכי מאחר דאכא דרב נחמן, גזרה שוה למה לי, אי לאו גזרה שוה הוה אמינא שרפת נשמה וגוף קים לאו שרפה היא כלל, ואי משום ואהבת לרעך כמוך, לפיש ליה חבילי זמירות כו' (כתוב ברמז תר"ל). "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אתה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו" בסקילה. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, תלמוד לומר: "דמיהם בם", ולהלן "דמיהם בם", מה דמיהם בם האמור להלן סקילה אף דמיהם בם האמור כאן סקילה. ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא". דיני נפשות, בעשרים ושלשה. הרובע ונרבע, בעשרים ושלשה, שנאמר: "והרגת את האשה ואת הבהמה", ואומר: "ואת הבהמה תהרגו". קא פסיק ותנא לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה. בשלמא רובע נקבה, דכתיב: "והרגת את האשה ואת הבהמה", אלא רובע זכר מנלן, דכתיב: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב, ואפקה רחמנא בלשון שוכב, מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה.

**רמז תרכד** "והרגת את האשה ואת הבהמה" אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. והלא דברים קל וחמר: ומה אם בהמה שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע על שבאה תקלה לאדם על ידה אמר הכתוב תסקל, אדם הגורם לחברו להטעותו ומתעהו מדרך חיים לדרך מות על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים" וגו' והלא דברים קל וחמר: ומה מקומות ואילנות שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברים על שבאה תקלה על ידיהם אמר הכתוב השחת שרוף וכלה ובער מן העולם, אדם שגורם לחברו להטעותו ומתעהו מדרך חיים לדרך מות על אחת כמה וכמה. וכי למה אמרה תורה להחריב את כל המקומות ולאבד את כל האילנות, מפני שמזכירין גנותו של אדם. והלא קל וחמר: אם כך חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של רשעים, קל וחמר על כבודן של צדיקים. לענין צדיקים מה הוא אומר, "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת" והלא דברים קל וחמר: ומה אם האילנות שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים על שעושין פרות חס עליהם המקום מלבערם מן העולם, אדם שעושה את התורה ועושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שיחוס עליו המקום מלבערו מן העולם. לענין הרשעים מה הוא אומר, "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת והלא דברים קל וחמר: ומה אם האילנות שאינם רואים ולא שומעים ולא מדברים על שאין עושין פרות לא חס עליהם המקום מלבערם מן מעולם, אדם שאין עושה את התורה ואין עושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שלא יחוס המקום מלבערו מן העולם. רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך" וגו' אבנים שמטילות שלום בעולם. והלא דברים קל וחמר: ומה אם האבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הכתוב: "לא תניף עליהם ברזל", העושה שלום בין איש לאשתו בין איש לאיש בין איש לאשה בין עיר לעיר בין מדינה לחברתה על אחת כמה וכמה שאין בא פרעניות עליו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אין בדין שיניף המקצר על המאריך.

"ואיש אשר יקח את אחתו". "איש" פרט לקטן, "אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו" אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו בת אמו ולא בת אביו, אחותו מן האב ומן האם מנין, תלמוד לומר: "אחתו" מכל מקום. עד שלא יאמר יש לי בדין: אם חיב על אחותו מאב שלא מאם ומאם שלא מאב קל וחמר מן האב ומן האם, אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "אחתו" ללמדך שאין עונשין מן הדין.

**רמז תרכה** אמר עולא: מנין להתראה מן התורה, שנאמר: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה" אטו בראיה תליא מלתא, אלא עד שיראוהו טעמו של דבר, אם אינו ענין לכרת תנהו למלקות. דבי חזקיה תנא: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" שהתרו בו ועדין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא: "המוצאים אותו מקושש עצים" שהתרו בו ועדין הוא מקושש. דבי רבי תנא: "על דבר אשר ענה" על עסקי דבור. וצריכי. דאי כתב רחמנא באחותו, הוה אמינא: חיבי מלקיות אין חיבי מיתות בית דין לא, כתב רחמנא: "כי יזיד". ואי כתב רחמנא "כי יזיד", הוה אמינא: הני מלי סיף דקיל אבל סקילה דחמירא אימא לא. ותרתי בנסקלין למה לי, לרבי לאתויי נשרפין, לרבנן מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא. ולכתוב רחמנא בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מנה, הכא נמי מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא.

"וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא" שיהו שניהם מזידים. "חסד הוא" שמא תאמר: קין נשא אחותו, תלמוד לומר: "חסד הוא" ועולם מתחלתו לא נברא אלא בחסד, שנאמר: "אמרתי עולם חסד יבנה". "ונכרתו לעיני בני עמם" ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך" אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו בת אמו ולא בת אביו, מן האב ומן האם מנין, תלמוד לומר: "אחותך" מכל מקום. עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הזהיר על אחותו מאב שלא מאם ומאם שלא מאב קל וחמר מן האב ומן האם. אלא אם אמרת כן הזהרת מן הדין, לכך נאמר "אחותך" ללמדך שאין מזהירין מן הדין. אי "אחותך" יכול אפלו שפחה ואפלו נכרית, תלמוד לומר: "בת אשת אביך". אי "בת אשת אביך" אפלו מאיש אחר, תלמוד לומר: "מולדת אביך". אם כן למה נאמר: "מולדת בית או מולדת חוץ", בין שאומרים לו: קים, בין שאומרים לו: הוצא.

"ואיש אשר ישכב את אשה דוה" אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: מנין שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה, שנאמר: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה" וגו'. "איש" פרט לקטן. "אשר ישכב את אשה דוה" אין "דוה" אלא נדה, שנאמר: "והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" מכל מקום". "וגלה את ערותה את מקרה הערה" מגיד הכתוב שעשה בה מערה כגומר. שאר כל עריות מנין, אמרת: מה נדה ערוה שחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת עשה בה מערה כגומר, אף כל ערוה שחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת נעשה בה מערה כגומר. לא, אם אמרת בנדה שיש לה טמאה לפיכך עשה בה מערה כגומר, תאמר בשאר כל עריות שאין להן טמאה לפיכך לא נעשה בהן מערה כגומר. שאין תלמוד לומר: "כי את שארו הערה", הרי אתה דן בבנין אב מבין שניהם, לא ראי נדה כראי אחות האב ולא ראי אחות האב כראי נדה, הצד השוה שבהן שהן ערוה שחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ועשה בה מערה כגומר, אף כל ערוה שחיבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת נעשה בה מערה כגומר. "ונכרתו שניהם מקרב עמם" ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה".

**רמז תרכו** "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה" אחות אמך בין מאב בין מאם, אחות אביך בין מאב בין מאם. או אינו אלא אחות אמך מאב ולא מאם ואחות אביך מאב שלא מאם, והדין נותן: הואיל ואסר אשת אחי אביו ואסר אחות אמו ואחות אביו, מה אשת אחי אביו מן האב שלא מן האם אף אחות אמו ואחות אביו מן האב שלא מן האם. תלמוד לומר: "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה" בין מאב בין מאם. "כי את שארו הערה" לענין שאמרנו. "עונם ישאו" ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך היא, ערות אחות אמך היא". "איש" פרט לקטן. "אשר ישכב את דודתו" באשת אחי אביו הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באשת אחי אמו, תלמוד לומר: "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דדתך היא" נאמר כאן "דדתו" ונאמר להן "דדתך", מה דדתך האמור להלן באשת אחי אביו הכתוב מדבר אף דדתו האמור כאן באשת אחי אביו הכתוב מדבר. אתה אומר באשת אחי אביו הכתוב מדבר, או אינו אלא באשת אחי אביו ואפלו מאמו. והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו ואסר אשת אחי אביו, מה אחות אמו ואחות אביו בין מאב בין מאם אף אשת אחי אביו בין מאב בין מאם. ועוד, קל וחמר: ומה אם במקום שהתר מכלל אשת אחיו מאביו אסר מכלל אשת אחיו מאמו, מקום שלא התר מכלל אשת אחי אביו מאביו אינו דין שלא נתיר מכלל אשת אחי אביו מאמו. תלמוד לומר: "ערות דדו" נאמר כאן "דדו" ונאמר להלן "דדו", מה להלן במשפחת אביו הכתוב מדבר אף "דדו" האמור כאן במשפחת אביו הכתוב מדבר. "חטאם ישאו ערירים ימתו" אם יש להם בנים קוברין את בניהן, אם אין להם בנים מתים בלא בנים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה". ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דדתך היא". "איש" פרט לקטן. "אשר יקח את אשת אחיו" באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר, או אינו אלא אפלו באשת אחיו מאמו, והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו ואסר אשת אחיו, מה אחות אמו ואחות אביו בין מאב בין מאם אף אשת אחיו בין מאב בין מאם. תלמוד לומר: "נדה היא" לא אמרתי אלא באשת אח שיהא כנדה, מה נדה יש לה אסור ויש לה התר אף אשת אח שיש לה אסור ויש לה התר, איזו היא שיש לה אסור ויש לה התר, זו אשת אחיו מאביו, אם יש לו בנים אסורה אין לו בנים מתרת. "ערות אחיו גלה ערירים יהיו" אם יש להן בנים קוברין את בניהם, אם אין להם בנים מתים בלא בנים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר וכו'. ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: "ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא".

"ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם" לתן שמירה ועשיה לחקים, ולתן שמירה ועשיה למשפטים. ולא תקיא אתכם הארץ" ארץ ישראל אינה כשאר כל הארצות, אינה מקימת עוברי עברות. משלו משל. למה הדבר דומה, לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקימת עוברי עברה. "אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" איני מביא אתכם שמה אלא על מנת לירש, לא ככנעניים שהיו שומרי המקום. "ולא תלכו בחקת הגוי" אלו מצרים, "אשר אני משלח מפניכם" אלו כנעניים. "כי את כל אלה עשו" מלמד שהיו כנעניים שטופים בדברים האלה, ואיני מגלה אותם אלא על ידי הדברים האלה. "ואקץ בם" כאדם שהוא קווט במזונו. "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם" אתם באים יורשים אותה, שאתם פתחתם תחלה. וכן הוא אומר: "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום". "ואני אתננה לכם לרשת אותה" עתיד אני שאתננה לכם ירשת עולם. שמא תאמרו: אין לך שתתן לנו אלא של אחרים, והלא שלכם היא, אינה אלא חלקו של שם ואתם בנים של שם, והן אינם אלא בני חם, מה טיבן בתוכה. אלא שהן שומרין אותה עד שתבואו. "אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" ראו כמה ביניכם לבין האמות: אחד מן האמות מקשט את אשתו ומוסרה לאחר וכו'.

"והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה" אין צריך לומר בין פרה לחמור הלא כבר מפרשין, אם כן למה נאמר "בין הבהמה הטהרה לטמאה", בין טהורה לך בין טמאה לך, בין שנשחט רבו של קנה לנשחט חציו. וכמה הוא בין רבו לחציו, מלא השערה. "ובין העוף הטמא לטהר" בין טרפה פסולה לטרפה כשרה. "ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא" לאסור. אמר רב יהודה אמר רב: אכילת שרצים לוקה עליהם בכזית. מאי טעמא, אכילה כתיבא בהו. והא תני רבי יוסי ברבי חנינא קמה דרבי יוחנן: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה" וגו' פתח הכתוב באכילה וסים בטמאה, מה טמאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. וקלסה רבי יוחנן. לא קשיא, כאן במיתתן כאן בחייהן. אמר לה אביי: והא רב נמי אמתניתין קאי, מתניתין "כל השרצים" קאמר, אפלו במיתתן (לא דאכא פרתא מהאי ופרתא מהאי). אמר לה רב יוסף: ההוא דיוקא דילך הוא, רב שמעתא בעלמא קאמר. "וקלסה רבי יוחנן" מיתיבי: האיברין אין להן שעור, אפלו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין. ואמר רבי יוחנן: אין לוקין עליהם אלא בכזית. אמר רבא: במבדלין דבר הכתוב. אמר לה רב אדא בר אהבה לרבא: אלא מעתה בהמה נמי ליפלגו בין מבדלת שאינה מבדלת, אמר לה: כי אקיש להו רחמנא לבל תשקצו, [אבל לשעורין לא].

"והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה'" כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים. "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי" אם מבדלים אתם מן העמים הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו. אמר רבי אלעזר בן עזריה: מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכל בשר חזיר, אי אפשי ללבש כלאים אי אפשי לבא על הערוה, אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר: "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי". נמצא הפורש מן העברה מקבל עליו על מלכות שמים. "איש או אשה" אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות קטן וקטנה טמטום ואנדרוגינוס, תלמוד לומר: "ואיש או אשה". "כי יהיה" ולא הנשאל בהן. "אוב" זה פיתום המדבר משחיו. "ידעני" המדבר בפיו. הן עצמן בסקילה והנשאל בהן באזהרה". באבן ירגמו אתם דמיהם בם" זה בנה אב לכל "דמיהם [בם"] האמור בתורה, שיהא בסקילה. אמר לה רבי זירא לאביי: שאר הנסקלין דלא כתיב בהן סקילה דגמירי מאוב וידעוני במאי גמירי, ב"מות יומתו" גמירי, או ב"דמיהם בם" גמירי, אמר לה: ב"דמיהם בם" גמירי, דאי ב"מות יומתו" גמירי דמיהם בם למה לי, אלא מאי מ"דמיהם" גמירי, "מות יומתו" למה לי, כדתניא: "מות יומת המכה רוצח הוא" אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו וכו'. ואי ב"מות יומתו" גמירי מאי קשיא לה, אילימא אשת איש קשיא לה, למיתי למגמר "מות יומת" מאוב וידעוני מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. מדאמר רחמנא ארוסה בסקילה מכלל דנשואה לאו בסקילה. אלא מכה אביו ואמו קשיא לה (ליתא) [למיתי] למגמר "מות יומת" מאוב, אדגמרת מאוב וידעוני נגמר מאשת איש דאי אתה רשאי למשכה להחמיר אלא להקל עליה, אמר לה: שאר הנסקלין גופיהו קא קשיא לה, דאי ב"מות יומתו" גמירי מאוב וידעוני נגמר מאשת איש. אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו, להקיש אליהן ולומר לך כו' (כתוב למעלה ברמז שמ"ז).

"ואבדל אתכם מן העמים". רבי ברכיה בשם רבי אבהו: אלו אמר "ואבדל עמים מכם" לא היתה תקומה לאמות העולם. אלא "ואבדל אתכם" כזה שבורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר, אבל כשהוא בורר את הרע מתוך היפה שוב אינו בורר. אמר רבי לוי: כל מעשיהם של ישראל מבדלים מאמות העולם: בחרישתם ובזריעתם ובקצירתם ובעמורם ובדישתם, בגרניהם ביקביהם, במנינם ובחשבונם. בחרישתם "לא תחרש בשור ובחמור". בזריעתם "לא תזרע כרמך כלאים". בקצירתם "ולקט קצירך לא תלקט". בעמורם "ושכחת עמר בשדה". בדישתם "לא תחסם שור בדישו". בגרניהם ביקביהם "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך". במנינם ובחשבונם שיהו אמות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה, שנאמר: "החדש הזה לכם".