# פרק י"ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/metzora/perek-14/

"זאת תהיה תורת". "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו" - רבי מאיר ורבנן. רבי מאיר אומר: שש ושבע הרי שלש עשרה. ורבנן אמרין: שבע. ומה מקימין רבנן "ושבע" - זו שביעית, שקשה כנגד כלן. ואיזה, זה "משלח מדנים". ואלו הן: "עינים רמות, לשון שקר, וידים שפכות דם נקי. לב חרש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה. יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים". אמר רבי יוחנן: וכלן לקו בצרעת. "עינים רמות", מבנות ציון: "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון" - שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה את גרונה להראות תכשיטיה. וכתיב: "ושפח אדני (את) קדקד בנות ציון - רבי אלעזר אומר: הלקן בצרעת, כדאמרינן: "ולשאת ולספחת", "לשון שקר" - ממרים: "ותדבר מרים ואהרן ובמשה", וכתיב: "והנה מרים מצרעת כשלג". "וידים שפכות דם נקי" - מיואב: "יחלו על ראש יואב וגו' זב ומצרע". "לב חרש מחשבות און" - מעזיהו, שבקש ללבש לבוש כהנה גדולה. וכתיב: "וינגע ה' את המלך ויהי מצרע עד יום מותו". "רגלים ממהרות לרוץ לרעה" - זה גיחזי: "וצרעת נעמן תדבק בך". "ומשלח מדנים בין אחים" - מפרעה, ששלח מדנים בין אברהם לשרה, וכתיב: "וינגע ה' את פרעה". לפיכך משה מזהיר את ישראל: "זאת תהיה תורת המצרע" - המוציא שם רע (כתוב ברמז ס"ט).

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן סם חיים, אודקין עלה רבי ינאי. הוה יתיב ופשיט בטרקלינה. אמר לה: תא סק להכא, זבין לי. אמר לה: לית את צריך, לא אנת ולא דכותך. אטרח עלה, סלק לגבה, הוציא לו ספר תהלים מכרך, הראה לו פסוק זה: "מי האיש החפץ חיים וגו', נצר לשונך מרע". אמר רבי ינאי: אף שלמה מכריז ואומר: "שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו" - שומר מצרעת נפשו. אמר רבי ינאי: כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעני. לפיכך משה מזהיר את ישראל: "זאת תהיה תורת המצרע" - המוציא שם רע.

**רמז תקנז** רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: אסור לילך במזרחו של מצרע ארבע אמות. רבי שמעון בן לקיש אמר עד מאה אמה. ולא פליגי. מאן דאמר: עד ארבע, בשעה שאין הרוח יוצא. ומאן דאמר: עד מאה אמה, בשעה שהרוח יוצא. רבי אמי ורבי אסי לא הוו עילין למבואה של מצרעין. רבי שמעון בן לקיש כד הוה חמי חד מנהון, מרגם לה באבניא, ואמר לה: פוק לאתריך, לא תזהם בריתא. תני רבי חיא: "בדד ישב" - לבדו ישב. רבי אלעזר ברבי שמעון, כד הוה חמי חד מנהון, הוה מטמר מנה, על שם דכתיב בה: "זאת תהיה תורת המצרע" - המוציא שם רע. אמר רבי לוי: מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בקלוסו של רשע. בתורה מנין, "ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא". בנביאים - "ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה וגו' זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע" - לאחורי תרעא הוה קאי, רבי אומר: אפלו היה בסוף העולם, הסיטו הקדוש ברוך הוא והביאו, כדי שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא. בכתובים מנין, דכתיב: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי". רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: רמ"ח איברים יש באדם: מהן רבוצים ומהן עומדים. ולשון זה נתון בין שני לחיים ואמת המים נתונה תחתיו ומכפל כמה כפלות, בוא וראה כמה שרפות הוא שורף, אלו היה זקוף - על אחת כמה וכמה. לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'. "אל תתן את פיך" - זו מרים, דכתיב: "ותדבר מרים" וגו'. "לחטיא את בשרך" - אל תתן רשות לאחד מאיבריך להחטיא כל איבריך. "ואל תאמר לפני המלאך" - זה משה, דכתיב: "וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים". "כי שגגה היא" - "אשר נואלנו ואשר חטאנו". "למה יקצף האלהים על קולך" - "ויחר אף ה' בם וילך". "וחבל את מעשה ידיך" - בפיה חטאה, ושאר כל האיברים לקו. דכתיב: "והענן סר מעל האהל" וגו'. אמר רבי יהושע בן לוי: מלה - בסלע, משתוקתא - בתרי. דתנן: "שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". אמר רבי יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצרע: "זאת תורת נגע צרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", "זאת תהיה תורת המצרע" - תורת המוציא רע. ללמדך, שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה ספרי תורות. לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'. דבר אחר: "אל תתן את פיך" - בלשון נקי. אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותגע בה. "ואל תאמר לפני המלאך" - שממנה על צורת הולד, שוגג הייתי, לא הייתי יודע. "למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך" - אלו הבנים שלוקין בנגעים.

**רמז תקנח** אמר רבי אחא: אם שמש אדם את אשתו בימי נדתה הבנים לוקין בצרעת. כיצד, שמש ביום ראשון לנדתה - הבן הנולד מהן לוקה לעשר שנים. שמש עמה ביום שני - לוקה לעשרים שנה. ביום שלישי - לוקה לשלשים שנה. ביום הרביעי - לוקה לארבעים שנה. ביום חמישי - לוקה לשבעים כנגד שבעת ימי נדתה. ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פרותיו מקלקלין. אמר הקדוש ברוך הוא: כביכול אין המדות הללו משלי, כבר העדתי בך ואמרתי לך: "זאת תהיה תורת המצרע". זה שאמר הכתוב: "מות וחיים ביד לשון" - עסק אדם בתורה בלשונו - זכה לחיים, שהתורה "עץ חיים היא למחזיקים בה", והיא רפואתו של לשון הרע - שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים". ואם עסק אדם בלשון הרע - מתחיב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים. שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחד, ומספר לשון הרע הורג שלשה: האומרו, והמקבלו, והנאמר עליו. דואג אמר לשון הרע על אחימלך בן אחטוב ונהרג: "מות תמות אחימלך", נהרג שאול: "עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ" - קטגוריה של נב עיר הכהנים, ואין "שבץ" אלא בגדי כהנה, שנאמר: "ועשית משבצות זהב", ודואג נשתמד מעולם הזה ומעולם הבא, שנאמר: "גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה". מי קשה, המכה בחרב או מכה בחץ, המכה בחרב אינו יכול להסית את חברו אלא אם כן קרב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן אלא זורק החץ ומכה אותו בכל שהוא רואה אותו. לכך נמשל מספר לשון הרע כחץ, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואומר: "בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה". ראה מה קשה לשון הרע, שהוא קשה מגלוי עריות ומשפיכות דמים ומעבודה זרה. בגלוי עריות כתיב: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת". בשפיכות דמים כתיב: "ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא". בעבודה זרה כתיב: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה". ובלשון הרע כתיב: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". לשון הרע אין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעקר, שנאמר: "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". כביכול צוח על מספרי לשון הרע: "מי יקום לי עם מרעים" - מי יכול לעמד בהן. וגיהנם צווחת: אף אני איני יכולה לעמד בו. אמר הקדוש ברוך הוא: אני מלמעלה ואתה מלמטה, אני זורק בהן חצים מלמעלה ואת הופכת עליהם גחלים מלמטה, שנאמר: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים". ראה מה כתיב במרים: "ותדבר מרים ואהרן במשה", וכתיב: "ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת", וכתיב: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים". והלא דברים קל וחמר: ומה מרים שלא זכרה אלא באחיה שלא בפניו ולא נתכונה אלא להחזירו לאשתו, כך, המספר לשון הרע על חברו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין, השמר בנגע הצרעת. ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו, שנאמר: "ויחר אף ה' בם", אלא שאהרן נתרפא מיד. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע. אמר: "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו" - כל אמן שונא את חברו, מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אכלו ממנו ותבראו עולמות. אמר לה הקדוש ברוך הוא: ספרת לשון הרע, סופך ללקות, שנאמר: "ויאמר ה' אל הנחש" וגו'. במה אררו, בצרעת, הסלעין שהם עליו היא צרעת. ולא עוד, אלא כל בעלי מומין מתרפאין לעולם הבא, והנחש אינו מתרפא. שנאמר: "ארור אתה מכל הבהמה" - שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא. שנאמר: "אז ידלג כאיל פסח וגו', "אז תפקחנה עיני עורים", "זאב וטלה ירעו כאחד ונחש עפר לחמו" - שאינו מתרפא לעולם, שהוא הוריד את הבריות לעפר. ומי גרם לו, על ידי שאמר לשון הרע. וכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: "וינסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי".

**רמז תקנט** תניא: אמר רבי אלעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע, ממרגלים. ומה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, מוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה. דכתיב: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה" - על דבת הארץ שהוציאו. אמר רבי יוחנן משם רבי יוסי בן זמרא: מאי דכתיב: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", אמר הקדוש ברוך הוא ללשון: כל איבריו של אדם זקופין, ואתה מטל. כל איבריו של אדם מבחוץ, ואתה מפנים. ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחד של עצם ואחד של בשר, "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה". אמר רבי יוחנן משם רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע נגעים באין עליו, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם: "לצמיתת", ומתרגמינן: "לחלוטים". ותנן: "אין בין מצרע מסגר למצרע מחלט אלא פריעה ופרימה". אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן, כתיב הכא: "אותו אצמית", וכתיב התם: "צמתו בבור חיי וידו אבן בי". אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר וגו' גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" - אל תקרי "אותו לא אוכל" אלא אתו לא אוכל. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" - לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש, ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אמר להן: "מה יתרון לבעל הלשון". אמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". רבי אחא בר חנינא אמר: ספר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" - ואין "לשון" אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם", ואין "עץ חיים" - אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח". אמר רבי חמא בר חנינא: מאי דכתיב: "מות וחיים ביד לשון" - וכי יש יד ללשון, אלא לומר לך: מה יד ממית אף לשון ממית. אי מה יד אין ממית אלא בסמוך לו אף לשון אינו ממית אלא בסמוך לו, תלמוד לומר: "חץ שחוט לשונם". אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה, תלמוד לומר: "שתו בשמים פיהם". וכי מאחר דכתיב "שתו בשמים פיהם", "חץ שחוט" למה לי, הא קא משמע לן דקטיל כחץ. וכי מאחר דכתיב: "חץ שחוט", "מות וחיים ביד לשון" למה לי, כדרבא, דאמר רבא: דבעי חיי בלשנה, דבעי מות בלשנה. היכי דמי לשנא בישא, כגון דאמר: היכא משתכח נורא, אלא בי פלניא דשכיחא בישרא וכורי וכו' כדתניא התם.

"תורת המצרע" - לבית עולמים. "זאת" - אינה נוהגת בבמה, "תהיה" - בזמן הזה. "תורת המצרע" - תורה אחת לכל המצרעין, שיהו מביאין קרבן זה. וכי מאין יצאו, לפי שמצינו שחלק הכתוב בטמאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנן, תלמוד לומר: "תורת המצרע" - תורה אחת לכל המצרעים, שיהיו מביאין קרבן זה. "ביום טהרתו" - מלמד שטמאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טמאתו וטהרתו ביום, מנין הזאתו ותגלחתו ושחיטת צפרין ביום, תלמוד לומר: "ביום טהרתו". יכול אף לקיחת צפרין ושלוח צפרין וכבוס בגדים ורחיצתו ביום, תלמוד לומר: "זאת תורת המצרע ביום". "תורת המצרע" - בכהן, מלמד שטמאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טמאתו וטהרתו בכהן, מנין שחיטת צפרין והזאת צפור ותגלחתו בכהן, תלמוד לומר: "תורת המצרע (ביום") - בכהן. יכול אף לקיחת צפרין ושלוח צפרין וכבוס בגדיו ורחיצתו בכהן, תלמוד לומר: "זאת". "ביום טהרתו והובא אל הכהן" - שלא ישהא. שהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: ומה משפטרתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו שבעה, משאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שאוחזנו בהליכתו שבעה. אמר לו רבי עקיבא: מוספני על דבריך: וכי את מה החמירה תורה את ימי הגמר או את ימי הספר, חמורין הם ימי הגמר מימי הספר, שבימי הגמר מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה, ובימי ספרו אין מטמאין משכב ומושב ואין מטמאין בביאה, ואם לימי הספר הקלין נתת לו שבעה, לימי גמר החמורים אינו דין שתתן לו שבעה. אמר לו: רבי, כל שכן שהוספת. אמר לו רבי עקיבא: וכשנתת לימי גמר שבעה [נעשו] אף הם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו ארבעה עשר, ואם לימי ספר הקלים נתת לו ארבעה עשר לימי גמר החמורים אינו דין שתתן לו ארבעה עשר. נמצאת מרבה והולך עד לעולם. הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא אל הכהן" - שלא ישהא. טהרת מצרע ביום, דכתיב: "זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו". המדר הנאה מחברו דם חטאת ודם אשמו של מצרע, דכתיב: "זאת תורת המצרע" - בין גדול בין קטן וכו'.

"זאת תהיה תורת המצרע". "תהיה" - בהויתה תהא. הקדים מתן שמן למתן דם - ימלאנו שמן ויחזר ויתן שמן אחר מתן דם. מתן בהונות למתן שמן - ימלאנו שמן ויחזר ויתן מתן בהונות אחר מתן שמן. הקדים חטאתו לאשמו - לא יהא אחד (מרבה) [ממרס] בדמה, אלא תעבר צורתה ותצא לבית השרפה. ארבעה מינין שבמצרע מעכבין זה את זה, שנאמר: "זאת תהיה תורת המצרע". מצרע שנתנגע נגעים הרבה - מביא קרבן אחד. מנלן, דכתיב: "זאת תהיה תורת המצרע" - תורה אחת למצרעין הרבה. המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה - מביאה קרבן אחד. מנלן, "זאת תורת הקנאות" - תורה אחת לקנואין הרבה. "תורת" - לרבות מצרע עני שהביא קרבן עשיר שיצא. יכול אפלו עשיר שהביא קרבן עני שיצא, תלמוד לומר: "זאת". ולילף מנה, אמר קרא: "ואם דל הוא ואין ידו משגת" - מצרע הוא דעשיר שהביא קרבן עני דלא יצא, אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא.

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה". מה תלמוד לומר: "וראה הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצרע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה. היה בימים ובנהרות ובמדבריות מנין, תלמוד לומר: "וראה הכהן". אם כן למה נאמר: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", אלא כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר המצרע, ואין כהן מצרע מטהר מצרע. "והנה נרפא" - שהלך לו נגעו. "נגע" - שהלך לו שער לבן. "הצרעת" - שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כלן, מנין אף מקצתן, תלמוד לומר: "מן נגע" - ואפלו מקצת שער לבן, "מן (הצרעת) [הצרוע"] - ואפלו מקצת המחיה. "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכלו שיטען צפרין. והלא דין הוא: ומה אם מי שטהר ואין סימני טמאין עמו טעון צפרין, מי שטהר וסימנין טמאין עמו אינו דין שיטען צפרין. הרי שעמדו בו שני שבועות יוכיח שטהר וסימנין טמאין עמו ואין טעון צפרין, אף אתה אל תתמה על זה על שפרחה בכלו שאף על פי שטהר וסימנים טמאים עמו שלא יטען צפרין. תלמוד לומר: "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכלו שיטען צפרין. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וצפרין. דאמר קרא: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה [והנה נרפא"] - מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים.

"וצוה הכהן ולקח" - צווי בכהן, ולקיחה בכל אדם. "ולקח למטהר" - לשם המטהר בין איש בין אשה בין קטן. מכאן אמרו: לקח לאיש - כשרות לאשה, לאשה - כשרות לאיש, לבית - כשרות למצרע. למצרע כשרות לבית. "צפרים" - מעוט צפרים שתים, אם כן למה נאמר: "שתי", שיהו שוות. ומנין אף על פי שאינן שוות כשרות, תלמוד לומר: "צפור, צפור" - רבה. "חיות" - ולא שחוטות, "טהורות" - ולא טמאות ולא טרפות. "ועץ" - יכול בכל עץ, תלמוד לומר "ארז". אי ארז, יכול טרף, תלמוד לומר "ועץ" - הא כיצד, זו בקעת של ארז. רבי חנינא בן גמליאל אומר: ובראשה טרף. אמר רבי יהודה: שבתי היתה, והלכתי אחר רבי טרפון לביתו. אמר לי: יהודה בני, תן לי סנדלי, ונתתי לו. פשט ידו לחלון, ונתן לי ממנו מקל. אמר לי: יהודה בני, בזו טהרתי שלשה מצרעים. ולמדתי בה שבע הלכות: שהיא של ברות. וראשה טרוף. וארכה אמה. ועביה כרבוע כרעי המטה. אחד לשנים, ושנים לארבעה. ומזין שונין ומשלשין. ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית. ומטהרין בגבולין. "ושני" - יכול פקוס, תלמוד לומר "תולעת". אי "תולעת" יכול כל צבועין, תלמוד לומר: "ושני". הא כיצד, זה זהורית טובה. יוחנן בן דהבאי אומר: "ושני תולעת" - השני שבתולעת. מנין אם טעמה פסלה, תלמוד לומר: "ושני תולעת". "אזוב" - ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב מדברי, ולא אזוב שיש לו שם לוי. "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות" - אמר רבי יהודה ברבי סימון: אלין צפריא קולנין, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא הקול ויכפר על הקול. ורבי יהושע בן לוי אמר: צפור דרור, שאוכלת מפתו ושותה ממימיו. והלא דברים קל וחמר: ומה צפרים, שאוכל מפתו ושותה ממימיו, מכפרים עליו, כהן שנהנה מישראל עשרים וארבע מתנות, על אחת כמה וכמה. מתלא אמר: דאכיל בהדי קורא, ילקה בהדי קילא. "וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת" - למה שוחט אחת ומניח אחת, לומר, כשם שאי אפשר לשחוטה לחזר, כך אי אפשר לנגעים לחזר.

"ועץ ארז" - זה שאמר הכתוב: "וידבר על העצים" - וכי אפשר לאדם לדבר על העצים, "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר" - אמר שלמה: מפני מה מצרע זה מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, אלא על ידי שאדם מגביה עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכיון שמשפיל את עצמו כאזוב הוא מתרפא באזוב. וכן אתה מוצא בעזיהו: "וכחזקתו גבה לבו ועד להשחית וימעל בה' אלהיו וגו' ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו". "ושחט את הצפור האחת" - למה שוחט אחת ומשלח אחת, אלא אם עשה תשובה אין הצרעת חוזרת עליו. "והובא אל הכהן" - והוא בא, למה, שהכל רחוקים ממנו. שכן איוב אמר: "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו וקרובי מרחוק עמדו", וכן הוא אומר: "בדד ישב" וגו'. לכך נאמר: "והובא".

אמר רבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרה תורה מצרע יביא שתי צפרין לטהרתו, הוא עשה מעשה פטיט, אמרה תורה יביא קרבן פטיט. וכן בגדי כהנה מכפרין: מעיל - מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ואי אהני מעשיו - נגעים אתו עלה, לא אהנו מעשיו - מעיל מכפר. והאמר רבי יהושע בן לוי: לשון הרע מתכפר בקטרת, שנאמר: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם", ותנא דבי רבי ישמעאל: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. לא קשיא, הא בצנעא הא בפרהסיא.

צפורי מצרע אסורין בהנאה מנלן, דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, מה בפנים עשה בו מכשיר כמכפר אף בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר. אתמר: צפורי מצרע מאימתי הן אסורין, רבי יוחנן אמר: משעת שחיטה. ריש לקיש אמר: משעת לקיחה. רבי יוחנן סבר שחיטה הוא דאסר להו. ריש לקיש סבר יליף "קיחה, קיחה" מעגלה ערופה, מה עגלה מחיים אף הכא נמי מחיים. "וצוה הכהן ושחט" - צווי בכהן, ושחיטה בכל אדם, דברי רבי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: אף שחיטה בכהן.

"ושחט את הצפור האחת" אחת משתים. "האחת" - ברורה שבשתים. "האחת" - שאם מתה אחת מהן או שנעשית טרפה יקח זוג לשניה. "האחת אל כלי חרש" - והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא כשרו משם לשם כשרו בערובין, מקום שכשרו משם לשם אינו דין שיכשרו בערובין. תלמוד לומר: "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרס. יכול כל הכלים, תלמוד לומר: "חרש". אי חרס, יכול מקדה, תלמוד לומר: "כלי". הא כיצד, זו פילי של כלי חרס. "אל כלי חרש על מים חיים" - מה מים שלא נעשה בהם מלאכה, אף כלי שלא נעשה בו מלאכה. וסוטה גמר "כלי, כלי" ממצרע, מה כאן כלי חרש אף להלן כלי חרש. "מים חיים" - ולא מים מלוחין, ולא מים פושרין, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפין. רבי אליעזר אומר: מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה. רבי שמעון אומר: מה מים ברורין שבמינן, אף הצפור ברורה שבמינה (ולקח) זו (קבלי) [כיכלי]. ומנין אתה אומר נשפך הדם - (תעזב) [תמות] המשתלחת, מתה המשתלחת - ישפך הדם, תלמוד לומר: "את הצפור החיה". "יקח אתה" - מלמד שמפרישה בעצמה. "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר" - מה תלמוד לומר, שיכול הואיל ולא היתה עמהן בכלל אגידה לא תהא עמהן בכלל טבילה, תלמוד לומר: "וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחוטה" - החזיר את הצפור לכלל טבילה. כיצד הוא עושה, נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון, ומקיף להם ראשי אגפים וזנב של שניה, טובל ומזה. "בדם". יכול בדם ודאי, תלמוד לומר: "במים חיים". אי במים חיים יכול עד שיהו כלו מים חיים, תלמוד לומר "בדם". הא כיצד, מים חיים שדם הצפור נכר בהם, ושערו חכמים רביעית. "שחוטה" - ולא מלוקה. שהיה בדין: הואיל והכשרו בפנים בעוף והכשרו בחוץ בעוף, מה הכשרו בפנים מלוקה אף הכשרו בחוץ מלוקה. תלמוד לומר: "שחוטה" - ולא מלוקה. "אל כלי חרש על מים חיים" - רביעית מים למצרע. מים שדם צפור נכר בהם, וכמה הן, רביעית. עשר רביעיות הן (כתוב לעיל).

**רמז תקס** תנו רבנן: שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה, ורק יבמה. משום רבי ישמעאל אמרו: אף דם צפור. מאי טעמא דרבי ישמעאל, דכתיב: "ואת הצפר החיה וגו' בדם הצפור השחוטה" - ותניא: יכול בדם ולא במים, תלמוד לומר: "במים". אי במים יכול במים ולא בדם, תלמוד לומר: "בדם". הא כיצד, הבא מים שדם צפור נכר בהם. וכמה, רביעית. ורבנן, ההוא לגופה (מאי) [והכי] קאמר רחמנא: הטבל בדם ובמים. ורבי ישמעאל, אם כן לכתב וטבל בהם, בדם ובמים למה לי, לנכר. ורבנן, אי כתב רחמנא "וטבל בהם" הוה אמינא האי לחדה והאי לחדה, כתב רחמנא "בדם ובמים" - לערבן. ורבי ישמעאל, לערבן כתיב קרא אחרינא: "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים". ורבנן, אי מההיא הוה אמינא לשחטה סמוך למנא וננקטינהו לורידין ולקבל לדם במנא אחרינא, קא משמע לן. בעא מנה רבי ירמיה מרבי זירא: גדולה ומדחה את המים קטנה ונדחית מפני המים, מהו, אמר לה: לאו אמינא לך: לא תפיק נפשך לבר מהלכתא. בצפור דרור שערו רבנן, ואין לך גדולה שמדחת את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים.

"והזה" ולא מטיף, ולא זורק. [והזה] - לאחר ידיו של מצרע. ויש אומרים: על מצחו. ו"הזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" - הנטהר מן הצרעת טעון הזאת שבע, ואין טמא מת טעון הזאת שבע. והלא דין הוא: ומה אם מצרע שאין טעון הזאת שלישי ושביעי טעון הזאת שבע, טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי אינו דין שיטען הזאת שבע, תלמוד לומר: "והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" - טהור מן הצרעת טעון הזאת שבע, ואין טמא מת טעון הזאת שבע. קל וחמר למצרע שטעון הזאת שלישי ושביעי: ומה אם טמא מת שאין טעון הזאת שבע, טעון הזאת שלישי ושביעי, מצרע שטעון הזאת שבע אינו דין שיטען הזאת שלישי ושביעי. תלמוד לומר: "שבע פעמים וטהרו" - הזאת שבע הוא טעון, ואינו טעון הזאת שלישי ושביעי. "וטהרו" - (בדמים) [בדברים] הנעשים בגופו. יכול הרי הוא מסלק, תלמוד לומר: "ושלח, וכבס, וגלח, ורחץ. יכול יהו כלן מעכבין אותו, תלמוד לומר: "וטהרו, וטהר" - טהרה אמור (למטה) [למעלה] וטהרה אמור כאן, מה טהרה האמור (למטה) [למעלה] בדברים הנעשים בגופו אף טהרה האמור כאן בדברים הנעשים בגופו.

**רמז תקסא** "כל צפור טהורה תאכלו" - לרבות המשלחת. "וזה אשר לא תאכלו" - לרבות את השחוטה, ואיפוך אנא, אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי: לא מצינו רב בעלי חיים שאסורין. תנא דבי רבי ישמעאל: "ושלח על פני השדה" - מה שדה מתרת אף האי נמי מתרת. והאי "שדה" להכי הוא דאתא, הא מבעי ליה לכדתניא: "שדה" - שלא יעמד בצור ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר, ושלא יעמד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר, אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה. ואידך, אם כן נכתב קרא "שדה" מאי "השדה", שמע מנה תרתי. רבא אמר: לא אמרה תורה שלח לתקלה. "על פני (העיר) [השדה"] - שאם שלחה וחזרה לתוך ידו, תהא מתרת באכילה.

"וכבס המטהר את בגדיו" - אמר רבי שמעון: ומה בא זה ללמדנו, אם ללמד שיטמא בגדים במגע, הרי קל וחמר הוא: ומה אם ימי ספרו שאין מטמא בביאה מטמא בגדים במגע, ימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע. אם כן למה נאמר: "וכבס המטהר את בגדיו", מלטמא משכב ומושב. מפני שהן שני כבוסי בגדים: אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע. "וגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים, הרי אתה דן: נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו, מה תגלחת האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים. הן אם הקל בימי ספרו שאין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה, (וקל וחמר) [ניקל] בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה, הואיל ומטמא במשכב ומושב ומטמא בביאה יגלח אף בית הסתרים. תלמוד לומר: "כל שערו, כל שערו" לגזרה שוה, מה כל שערו האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף כל שערו האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים.

"ורחץ את בשרו במים" - ואפלו במי מקוה. והלא דין הוא ומה אם הזב שאין טעון הזאת מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצרע שטעון הזאת מים חיים אינו דין שיטען ביאת מים חיים, תלמוד לומר: "ורחץ במים" - אפלו במי מקוה. "ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה" - רחיצת גופו מעכבתו לכנס לפנים מן המחנה, ואין (כפורים) מעכבין אותו לכנס לפנים מן המחנה. "וישב מחוץ לאהלו" - אמר רב חסדא: מנין למצרעת שמתרת בתשמיש המטה, שנאמר: "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" - ולא מחוץ לאהלה. "וישב מחוץ לאהלו" - שיהא כמנדה ואבל, אסור בתשמיש המטה. "אהלו" - אין "אהלו" אלא אשתו, שנאמר: "שובו לכם לאהליכם". "שבעת ימים" - ולא ימי חלוטו, דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: קל וחמר לימי חלוטו. אמר רבי חיא: אמרתי לפני רבי: והלא למדני רבי שלא היה לו יותם לעזיהו אלא בימי חלוטו, אמר לו: אף אני כך אמרתי.

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" - כלל, "את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו" - פרט "ואת כל שערו יגלח" - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה, מאי רבי, רבי שער הרגלים. ומאי מעט, מעט דבית השחי ודכלי גופה. והלכה מגלח כל גופו. דתניא: בא לו לטהר את המצרע - מעביר תער על כל בשרו, שנאמר: "וביום השביעי יגלח" - שתהא תגלחת שניה כתגלחת ראשונה. רב אשי אמר: הא מתניתין רבי שמעון היא, דדריש כללי ופרטי. ומגלח כדלעיל מני, רבי עקיבא היא, דדריש רבויי ומעוטי, דתניא: "את כל שערו" - רבה, "את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו" - מעט, "ואת כל שערו יגלח" - חזר ורבה, מאי רבי, רבי כל מלי, ומאי מעט, מעט שבתוך החטם. "בשביעי" - יכול בין ביום בין בלילה, תלמוד לומר: "ביום" - ולא בלילה. "יגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר: "גבות עיניו" - מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים, אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים. אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער ונראה אף אין לי אלא מקום כנוס שער ונראה, מנין מקום כנוס שער שאין נראה, פזור שער ונראה, פזור שער שאין נראה, תלמוד לומר: "ואת כל שערו יגלח". "ראשו" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם" - שומע אני אף מצרע כן, תלמוד לומר: "ראשו". וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה, "זקנו" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ופאת זקנם לא יגלחו" - שומע אני אף כהן מצרע כן, תלמוד לומר: "זקנו". "ראשו" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "תער לא יעבר על ראשו", שומע אני אף נזיר מצרע כן, תלמוד לומר: ראשו.

**רמז תקסב** תנן: "אינו חיב עד שילקטנו בתער. רבי אליעזר אומר: אפלו לקטו במלקט וברהיטני חיב". מאי טעמא דרבנן, דתניא: "זקנו" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ופאת זקנם לא יגלחו" - יכול אף מצרע כן, תלמוד לומר: "זקנו". ומנלן דבתער, דתניא: "ופאת זקנם לא יגלחו" - יכול אפלו גלחו במספרים יהא חיב, תלמוד לומר: "ולא תשחית את פאת זקנך". אי "לא תשחית" יכול אפלו לקטו במלקט ורהיטני יהא חיב, תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו". הא כיצד, גלוח שיש בו השחתה, הוי אומר: זה תער. ור' אליעזר מאי טעמא, יליף מ"ראשו". דתניא: "ראשו" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר גבי נזיר: "תער לא יעבר על ראשו" - יכול אף נזיר מצרע כן, תלמוד לומר: "ראשו". ורבנן האי "ראשו" מאי דרשי בה, מבעי לה למידחי לאו דהקפה. דתניא: "לא תקיפו פאת ראשכם" - יכול אף מצרע כן, תלמוד לומר: "ראשו". ולמה לי למכתב "ראשו" תפוק לה מ"זקנו", דתניא: "זקנו" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ופאת זקנם לא יגלחו" - יכול אף מצרע כן, תלמוד לומר: "זקנו". למה לי למכתב "ראשו", ולמה לי למכתב "זקנו", צריכא. דאי כתב רחמנא "זקנו" ולא כתב "ראשו", הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב רחמנא ראשו. ואי כתב "ראשו" הוה אמינא משמע תרתי: משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, אכתי בתער מנלן, להכי כתב "זקנו". ורבי אליעזר דאתי עשה ודחי לא תעשה יליף מגדילים, דתניא: "לא תלבש שעטנז" וגו' - הא גדילים תעשה לך מהם.

לימא הקפת כל הראש תנאי היא, דתנו רבנן: "ראשו" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "לא תקיפו" - יכול אף במצרע כן, תלמוד לומר: "ראשו". ותניא אידך: "ראשו" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר גבי נזיר: "תער לא יעבר על ראשו" - יכול אף נזיר מצרע כן, תלמוד לומר "ראשו". מאי לאו תנאי היא. ומאן דאמר מנזיר סבר הקפת כל הראש לא שמה הקפה, וכי אתא קרא למדחי לא תעשה ועשה. ואידך סבר שמה הקפה, וכי אתא קרא למדחי לאו גרידא. אמר רבא: דכלי עלמא הקפת כל הראש שמה הקפה, ומאן דקא מוקים ליה קרא למידחי לא תעשה ועשה לאו גרידא מנא לה, יליף מגדילים, דאמר קרא: "לא תלבש שעטנז" - הא גדילים תעשה לך מהם. ומאן דנפקא ליה מראשו מאי טעמא לא נפקא ליה מ"גדילים", אמר לך: גדילים לכדרבא, דרבא רמי: "ונתנו על ציצית הכנף" - [מין כנף], וכתיב: "צמר ופשתים יחדו". הא כיצד, צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין, במינן - פוטרין, שלא במינן - אינן פוטרין. והאי תנא דמפיק ראשו ללאו גרידא, דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה מנא לה, נפקא לה מ"זקנו". דתניא: "זקנו" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ופאת זקנם לא יגלחו" - יכול אף כהן מצרע כן, תלמוד לומר: "זקנו". ומאן דמפיק מראשו לעשה ולא תעשה, ליליף מזקנו, ולטעמיך דקימא לן בעלמא לא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, ליליף מכהן דדחי, אלא מכהן לא ילפינן, מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל. נזיר נמי מכהן לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל. ומאן דמוקים לראשו בנזיר, למה לי "זקנו", מבעי ליה לכדתניא: "ופאת זקנם לא יגלחו" - יכול גלחו במספרים יהא חיב, תלמוד לומר: "ולא תשחית". אי "לא תשחית" יכול לקטו במלקט ורהיטני יהא חיב, תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו". הא כיצד, איזהו גלוח שיש בו השחתה, הוי אומר: זה תער. ומאן דמפיק "ראשו" ללאו גרידא, למה לי למכתב "ראשו" ולמה לי למכתב "זקנו", משמע למדחי לאו גרידא ומשמע למדחי לא תעשה ועשה, הלכך שקול הוא ויבואו שניהם. כהן מנזיר לא יליף, שכן ישנו בשאלה. נזיר מכהן לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל. ובעלמא לא ילפינן מניהו, משום דאכא למפרך כדאמרן. מה תלמוד לומר "ראשו", ומה תלמוד לומר "זקנו", מפני שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש. הראש אסור במספרים כבתער, הזקן אין אסור במספרים כבתער. זקן אסור בכל אדם, הראש אין אסור בכל אדם. הא מפני שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש, צריך לומר "ראשו" וצריך לומר "זקנו". רבי יוסי הגלילי אומר: "גבות עיניו" - ולא ריסי עיניו. "את כל שערו" - מה תלמוד לומר "יגלח", לתן אחריות לתגלחת, שאם לא גלח בשביעי יגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי. שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה: נזיר, ומצרע, ולויים. וכלן שגלחו בלא תער או ששירו שתי שערות, לא עשו כלום. בשביעי יגלח ובשמיני יביא, שאם גלח בשביעי - מביא קרבנותיו בשמיני, אם גלח בשמיני - מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי טרפון: מה בין זה לנזיר, אמר לו: נזיר טהרתו תלויה [בימים, ומצרע טהרתו תלויה] בתגלחתו, ואין מביא קרבנותיו אלא אם כן היה הערב שמש.

"שני כבשים" - מעוט כבשים שנים. ומה תלמוד לומר "שני", שיהו שניהן שוין. ומנין אף על פי שאינן שוין שהן כשרין, תלמוד לומר: "כבש, כבש" רבה. טעמא דרבי רחמנא, הא לא רבי הוה אמינא פסולין, עכובא מנלן, סלקא דעתך אמינא "תהיה" כתיב. והשתא דרבי רחמנא, "תהיה" למה לי, לשאר הויתו של מצרע וכו'.

"וכבשה אחת" - שתהא ברורה "כבשה אחת" - מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. "בת שנתה" - ולא שנתה למנין עולם. "ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן" - לבהמה, או יכול למנחה עצמה, כשהוא אומר: "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה" - למד שאינה אלא מנחת בהמה. ועדין הדבר צריך [תלמוד]. כשהוא אומר "תעשה על העלה" - זו עולת מצרע, "לזבח" - להביא את חטאתו. או "לזבח" - להביא את אשמו. רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר: "ואם דל הוא וגו' ועשרון" מה מצינו עני שמביא בהמה אחת מביא עשרון אחד, (אבל) [אף] עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה עשרונים. הא מה אני מקים "ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן", לבהמה. "ולג אחד שמן" - (מה תלמוד לומר "אחד"), שהיה בדין שיביא שלשה לוגין, מה מצינו עני שמביא עשרון אחד מביא לג אחד (אבל) [אף] עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה לוגין. תלמוד לומר: "ולג אחד שמן".

תנו רבנן: "עשרון בלול ולג" - למד על עשרון שטעון לג, דברי חכמים. רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: אפלו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לג, שנאמר: "למנחה ולג שמן". ור' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב האי "עשרון בלול" מאי עבדי לה, ההוא לגופה, (מאי) דקאמר רחמנא ליתי חד עשרון. ורבנן, לגופה לא צריך, מדעשיר שלשה קרבנות שלשה עשרונים הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך, איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וחס רחמנא עלה דקא מיתי בדלות, אימא לא לבעי מנחה כלל. ואידך, לגמרי לא אשכחן. ורבנן האי מנחה ולג שמן מאי עבדי לה, ההוא למתנדב מנחה שלא יפחת מדבר הטעון לג, ומאי ניהו, עשרון. ואידך, תרתי שמע מנה.

"והעמיד הכהן המטהר" וגו' - שער נקנור, שם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצרעין. בשלמא סוטות, דכתיב: "והעמיד הכהן את האשה לפני ה'", מצרעין נמי, דכתיב: "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר", אלא יולדת מאי טעמא, דאתין וקימן אקרבניהו. אי הכי זבין וזבות נמי, חדא מניהו נקט.

"והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם". למדנו שטעונין עמידה כלם. יכול כשם שטעונין עמידה כך יטענו תנופה, תלמוד לומר: "האיש" ולא חטאת ולא עולה. או אינו אומר אלא להוציא את האשה ואת הקטן, תלמוד לומר: "המטהר" - בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "האיש", איש, ולא חטאת ולא עולה. אם כן למה נאמר "אשם", שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר מה אשם טעון תנופה אף האיש טעון תנופה, תלמוד לומר: "אתו לאשם והניף" - אשם טעון תנופה, ואין האיש טעון תנופה. "לפני ה' אל פתח אהל מועד" - מעמידין אותו בשער נקנור, אחוריהן למזרח ופניהן למערב. "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם ואת לג השמן והניף אתם הכהן תנופה לפני ה'" - למדנו שטעונין תנופה כאחד, ["תנופה" - ולא תנופות]. מנין שאם הנף זה בעצמו וזה בעצמו יצא, תלמוד לומר: "אתם והניף" ("תנופה" - ולא תנופות). "לפני ה'" - במזרח.

"ושחט את הכבש" - דבר שהיה בכלל, ויצא לדון בדבר החדש - אי אתה יכול וכו'. כיצד, "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת" - שאין תלמוד לומר "כחטאת האשם" - לפי שיצא אשם מצרע לדון בדבר החדש, בבהן יד ובבהן רגל הימנית, יכול לא יהא טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח, תלמוד לומר: "כחטאת האשם הוא לכהן" - מה חטאת טעונה מתן דמים ואמורים לגבי מזבח - אף אשם טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח.

אשם מנא לן דבעי צפון, דכתיב: "במקום אשר ישחטו את העלה" וגו'. קבלה מנלן, ואת דמו". מקבל עצמו מנלן, "ואת דמו". אשכחן למצוה, לעכב מנלן, דכתיב: "ושחט את הכבש" וגו'. והאי להכי הוא דאתא, הא מבעי לה לכדתניא: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו', אם כן לכתוב רחמנא האי ולא בעי האיך. הניחא דאי סבירא לן דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש איהו דלא גמר מכללה אבל כללה גמר מנה לצפון שפיר, אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכללה ולא כללה גמר מנה, האי לגופה צריך והאי לגופה צריך, כיון דאהדרה אהדרה. ואימא כי אהדריה למתן דמים ואמורים דבעיא כהנה, אבל שחיטה דלא בעיא כהנה לא לבעי צפון, אם כן לכתוב "כי כחטאת אשם", מאי "האשם", לשאר אשמות. (והא) למה לי לאקושי לחטאת, ולמה לי לאקושי לעולה, אמר רבינא: צריכא. דאי אקשה לחטאת ולא אקשה לעולה, הוה אמינא: חטאת מהיכא למדה, מעולה, דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש. ולקשי לעולה ולא לקשי לחטאת, אם כן הוה אמינא: דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש. וכי תימא: אם כן לקשי לחטאת, ניחא לה דמקשה לעקר ולא אקיש לה לטפל, להכי אקשה לחטאת והדר אקשה לעולה דלא ליהוי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש.

תניא: "ולקח" - יכול בכלי, תלמוד לומר: "ונתן" - מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן. יכול אף במזבח כן ביד, תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם" - מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי. נמצאת אומר: אשם מצרע שני כהנים מקבלין את דמו, אחד מקבלו בכלי, ואחד מקבלו ביד. זה שמקבלו בכלי, בא לו אצל המזבח. וזה שמקבלו ביד, בא לו אצל מצרע. "ושחט את הכבש" וגו' - מה תלמוד לומר, מפני שיצא לדון בהעמדה יכול במקום העמדה תהא שחיטה, תלמוד לומר: "במקום אשר ישחט את החטאת". יכול על טבעתה, תלמוד לומר: "במקום הקדש" - להכשיר את כל הרוח. אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת ועולה במקום הקדש, תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא לכהן" - מה חטאת מן החלין וביום ובידו הימנית, אף אשם מן החלין וביום ובידו הימנית. מה חטאת טעונה כלי, אף אשם טעון כלי. מה חטאת טעונה סמיכה, אף אשם טעון סמיכה. מה חטאת דם מזבח מתירו, אף אדם דם מזבח מתירו. אי מה חטאת הדם נתן למעלה, אף אשם יהא דמו נתן למעלה, תלמוד לומר: "וזאת תורת האשם וגו' ואת דמו יזרק" - לרבות כל אשמות ואשם מצרע שיהא דמם נתן למטה. ואיני יודע אי זה יקדים אם מזבח אם בהונות, כשהוא אומר ("יהיה) [הוא] לכהן" - הכהן יקדים. מה מצינו הכשרו לכהן מזבח, מזבח יקדים. ("יהיה) [הוא"] - פרט לששחטו שלא לשמו. "קדש קדשים" - לרבות לג שמן של מצרע. "הוא" - פרט לשחסר כל שהוא. "ולקח" - יכול בכלי וכו', עד זה שקבל כבר בא לו אצל המצרע. ומצרע טובל בלשכת המצרעים. בא ועמד על שער נקנור. רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה, שכבר טבל מבערב.

"ונתן הכהן על" (תנוך) [תוך]. יכול על (תנוך) [תוך] ודאי, תלמוד לומר: "על (תנוך") [נוך]. אי "על (תנוך") [נוך] יכול על הגבה שבאזן, תלמוד לומר: "על (תנוך") [תוך נוך]. הא כיצד, זה גדר האמצעי. "על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית, מלג השמן ויצק" - חסר הלג עד שלא יצק - ימלאנו, משיצק - יביא אחר בתחלה, דברי רבי יעקב. רבי שמעון אומר: חסר הלג עד שלא נתן - ימלאנו, משנתן - יביא אחר בתחלה. "ויצק על כף הכהן השמאלית" - מצוה שיצק לתוך כפו של חברו, אם יצק לתוך כף עצמו יצא. אין לו בהן יד, בהן רגל, אזן הימנית, אין לו טהרה עולמית. רבי אליעזר אומר: נותן הוא על מקומן. רבי שמעון אומר: אם נותן על שמאלי, יוצא. "וטבל" - ולא המספג. "וטבל והזה" - על כל הזאה טבילה. "באצבעו" - נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו", מה אצבעו האמור כאן שבידו הימנית, אף אצבעו האמור להלן שבידו הימנית. ("והזה" - ולא מטיף. "והזה" - ולא זורק). "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה'" - מלמד, שהוא טובל ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, ועל כל הזאה טבילה. "ומיתר השמן אשר על כפו" וגו' על דם האשם" - שיקדים דם לשמן. או אינו אומר אלא אם יש שם דם יתן, אם אין שם דם לא יתן. תלמוד לומר: "על מקום דם האשם" - הא אין הדם גורם, אלא המקום גורם. נתן מקצת מתנות ונשפך הלג - יביא לג אחר ויתחיל בתחלה, רבי אליעזר ור' שמעון אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל. גמר מתנות שבפנים ונשפך הלג - יביא אחר ומתחיל בבהונות. נתן מקצת דמים שבבהונות ונשפך הלג - יביא אחר ויתחיל בתחלה בבהונות. רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל. גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלג - דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות. מאי טעמא, אילימא משום דכתיב: "והנותר מן השמן", אלא מעתה "והנותרת מן המנחה" הכי נמי דלא מעכבי, והאמר מר: שלמים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר את הקמץ עליהן, שאני התם, דכתיב: "והנותר מן השמן", "ומיתר השמן".

"והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר" - אם נתן - כפר, ואם לא נתן - לא כפר, דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן, בין נתן בין לא נתן כפר, ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר. מאי "כאלו לא כפר", אילימא דבעי מיתי קרבן אחרינא, והא אמרת בין נתן בין לא נתן כפר, אלא כפר גברא, לא קמי שמיא. הכא נמי כפר גברא, לא קמי שמיא. התם נמי גבי מתן, כפר מתן הבהונות לא כפר מתנות הראש.

"ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר" - שיהו כל מעשיו לשם חטאת. "ועשה הכהן את החטאת וכפר" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה" - יכול יהו כלם מעכבין אותו, תלמוד לומר: "ועשה הכהן את החטאת וכפר" - מלמד שכפרה בחטאת. "וכפר על המטהר מטמאתו" - ולא מטמאת זובו. "ואחר ישחט את העלה" - אחר המעשה הזה. "והעלה הכהן את העלה" - אף על פי שקדמה את החטאת. "והעלה הכהן את העלה" - אף על פי ששחטה שלא לשמה. "והעלה הכהן את העלה" - מלמד שאיברי עולה קודמים לאמורי חטאת. אמר רבי שמעון: למה חטאת דומה, לפרקליט שנכנס לרצות, ורצה פרקליט נכנס הדורון.

**רמז תקסג** "ואם דל הוא" - תנן התם: השג יד, בנודר. והשנים, בנדר. והערכין, בנערך. והערך, בזמן הערך. השג יד בנודר כיצד, עני שהעריך את העשיר, נותן ערך עני. עשיר שהעריך את העני, נותן ערך עשיר. אבל בקרבן אינו כן. הרי שאמר: קרבנו של מצרע זה עלי, היה מצרע עני, מביא קרבן עני. עשיר, מביא קרבן עשיר. רבי אומר: אומר אני: אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, שאין העשיר חיב כלום. אבל עשיר שאמר: ערכי עלי, ושמע עני ואמר: מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר.

"השג יד בנודר, השג יד בנודר, השג יד במעריך הוא, כדכתיב "על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן". השנים בנדר, השנים בנערך הוא, אידי דתנא השג יד בנודר, תנא נמי השנים בנדר. עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, מאי טעמא, אמר קרא: "אשר תשיג יד הנודר" - בנודר תלה רחמנא. אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר קרבנו של מצרע זה עלי, היה מצרע עני מביא קרבן עני - ואף על גב דמדירו עשיר, "ואם דל הוא" אמר רחמנא, והא לאו דל הוא, אמר רבי יצחק: כשהיה מדירו עני. ודילמא עלה דדה הוא דחס רחמנא, אמדירו לא, דהא כתיב: "הוא", אמר רב אדא בר אהבה: "ואין ידו משגת" - לרבות את הנודר. אבל מדירו עשיר מאי, הכי נמי דמיתי בעשירות, אם כן מאי "אבל בקרבנות אינו כן", חדא אמצרע עני ומדירו עני, וחדא למעוטי מצרע עשיר ומדירו עני. סלקא דעתך אמינא הואיל ואתרבו אתרבו, קא משמע לן. כדתניא: לפי שמצינו בערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן, תלמוד לומר: "ואם דל הוא". ולרבי דאמר: אומר אני אף בערכין כן, אלמא אמר בתר חיובא דגברא אזלינן, והא לא צריכא קרא למעוטי, "הוא" למעוטי מאי, למעוטי מצרע עני ומדירו עשיר, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי: בתר חיובא דגברא אזלינן, הכי נמי ליזל בתר חיובא דגברא, קא משמע לן.

"ואם דל הוא" - שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה, [שהיה] בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה, תלמוד לומר: "ואין ידו משגת". אי "ואין ידו משגת" - יש לו ואינו (רוצה) [מוצא] לקח, תלמוד לומר: "ואם דל הוא ואין ידו משגת". הא כיצד, עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו לא שמענו. "הוא" - ולא נודריו. מפני שבערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אפלו אמר קרבנו של מצרע זה עלי והיה מצרע עשיר יביא קרבן עני, תלמוד לומר: "הוא" - ולא נודריו. רבי אומר: אומר אני: אף בערכין כן. וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, (לא מפני) שאין העשיר חיב כלום. אבל עשיר שאמר: ערכי עלי, ושמע עני ואמר: מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר. היה עני והעשיר או עשיר והעני, נותן ערך עשיר. אף זה מפני שחיב שלש בהמות ובקש האיש הזה לפטרו, לפיכך יביא קרבן עשיר.

"ולקח (הכהן את) כבש (ה)אשם" - מה תלמוד לומר "אחד", שאלה זו שאל רבי עקיבא לרבי חנינא, אמר לה: מה תלמוד לומר: "אחד", אמר לה: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד, מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זה מביא שנים תחת אחד, והעולה תעלה חובה. אמר לה רבי עקיבא: ממקום שבאת, זה מביא קרבן מהשג יד ומטמא מקדש מביא קרבן מהשג יד, אי מה מטמא מקדש מביא שנים תחת כפרתו אף זה יביא שנים תחת כפרתו, והעולה תהא עליו חובה. אמר לה: אם לאו מאין אתה מקימו, אמר לה: זה מביא מהשג יד ובערכין מביא מהשג יד, מה בערכין מביא כל השג ידו אף זה יביא כל השג ידו. תלמוד לומר: "אחד".

"לתנופה לכפר עליו" - וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר", אלא מלמד, שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר.

"ולג שמן" - מה תלמוד לומר: שהיה בדין שיביא שלישית לג. מה מצינו עשיר שמביא שלשה עשרונים מביא לג, אבל עני שמביא עשרון אחד יביא שליש לג. תלמוד לומר: "ולג שמן". "ושתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא ואינו מביא ארבעה. והלא דין הוא: זה מביא מהשג יד ויולדת מביאה מהשג יד, מה יולדת מביאה אחד תחת אחד אף זה יביא אחד תחת אחד. או כלך לדרך זו: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד, מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זה יביא שנים תחת אחד. נראה למי דומה: דנין מחסרי כפורים ממחסרי כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש שאינו מחסר כפורים. או כלך לדרך זו: דנין קרבן שנוהג באיש כבאשה מקרבן שנוהג באיש כבאשה, ואל יוכיח קרבן יולדת שאין נוהג באיש כבאשה, תלמוד לומר: "ושתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא ואינו מביא ארבעה. "אשר תשיג ידו", "מאשר תשיג ידו", "את אשר תשיג ידו" - מה תלמוד לומר, שיכול, אימתי אני אומר מביא קרבן עני, בזמן שהיה עני מתחלתו, היה עשיר והעני מנין, תלמוד לומר: "אשר תשיג ידו". "מאשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר, שיכול, אימתי אני אומר יגמר בעני, בזמן שהתחיל בעני, הביא אשמו עשיר והעני מנין, תלמוד לומר: "מאשר תשיג ידו". "את אשר תשיג ידו" - מה תלמוד לומר, שיכול, אימתי אני אומר יגמר בעשר בזמן שהתחיל בעשר, הביא אשמו עני והעשיר מנין, תלמוד לומר: את אשר תשיג ידו. יכול אפלו הביא קרבנו עני והעשיר יגמר כבעני, תלמוד לומר: "את האחד חטאת ואת האחד "עלה" - שממין חטאת מביא עולה. "על המנחה" - שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף. יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה תגמר בעניה, תלמוד לומר: "זאת".

"תורת אשר בו נגע צרעת" - מלמד, שעני שהביא קרבן עשיר, יצא. יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא, תלמוד לומר: "זאת". "תורת אשר בו נגע צרעת" - מלמד שמביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו, על ידי עבדו ועל ידי שפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים, יכול אף על ידי אשתו יביא קרבן עני, תלמוד לומר: "זאת". אמר רבי יהודה: לפיכך אם פטרה אינו חיב לה, שכך הוא כותב: אחריות דאית ליך עלי מקדמת דנא.

"אשר לא תשיג ידו בטהרתו". מצרע שהפריש קרבנו והעשיר, הכל הולך אחר חטאת, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר אשם. רבי אליעזר אומר: הכל הולך אחר צפרין. אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו: "אשר לא תשיג ידו בטהרתו". רבי שמעון סבר המכשירו. רבי יהודה סבר דבר המכפר. רבי אליעזר סבר דבר הגורם לו טהרה, ומאי, צפרין.

"כי תבאו אל ארץ כנען". זהו שאמר הכתוב: "יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו" - יהו גוררין ומוציאין. אימתי, ביום שיגרה הקדוש ברוך הוא אפו באותו האיש. הא כיצד, אומר אדם לחברו: השאילני קב חטין, ואומר לו: אין לי. קב שעורין - ואומר לו: אין לי. קב תמרים - והוא אומר: אין לי. אשה אומרת לחברתה: השאילני נפה אחת, והיא אומרת: אין לי. השאילני כברה, והיא אומרת: אין לי. מה הקדוש ברוך הוא עושה, מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: לא הוה אמרת: לית לי, ראו כמה חטין יש כאן, כמה שעורין יש כאן, כמה תמרים יש כאן, לוט ביתא באלין לוטיא (בגוה). רבי יצחק בן אלעזר מיתי לה מן הדין קרא: "שקערורת" - שקיע ביתא באלין לוטיא. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם: "כי תבאו אל ארץ כנען" [וגו'].

על עשרה דברים נגעים באים: על עבודת אלילים, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חלול השם, ועל קללת השם, ועל גוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל מספרי לשון הרע, ועל עין הרע. על עבודת אלילים - מישראל, שהעידו עדות שקר בהקדוש ברוך הוא ואמרו לעגל: "אלה אלהיך ישראל". ומנין שלקו בצרעת, שנאמר: "וירא משה את העם כי פרע" - הוא שפרחה בה זיבה וצרעת. ועל גלוי עריות - מבנות ציון, שנאמר: "יען כי גבהו בנות ציון", וכתיב: "ושפח אדני קדקד בנות ציון". ועל שפיכות דמים - מיואב, שנאמר: "יחלו על ראש יואב ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע". ועל חלול השם - מגיחזי, שנאמר: "ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלהים וגו'. מהו "מאומה", מן מומה דאית בה. ומנין שלקה בצרעת, דכתיב: "וצרעת נעמן תדבק בך" וגו'. ועל קללת השם - מגלית הפלשתי: "ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו, וכתיב: "היום הזה יסגרך ה' בידי", ואין הסגר אלא צרעת, כמה דאת אמר: "והסגיר הכהן". ועל הגוזל את הרבים - משבנא, שהיה נהנה מן ההקדשות, וכתיב: "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה", ואין "עטה" אלא צרעת, שנאמר: "ועל שפם יעטה". ועל הגוזל את שאינו שלו - מעזיהו: "ויהי עזיהו המלך מצרע". ועל גסות הרוח - דכתיב: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית" וגו'. ועל לשון הרע - ממרים דכתיב: "והנה מרים מצרעת". ועל עין הרע - אתיא כי ההיא דאמר רבי יצחק בן אלעזר: "שקערורת" - שקיע ביתא באלין לוטיא. לפיכך משה מזהיר את ישראל: "כי תבאו אל ארץ כנען": אמר רבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. ממי אתה למד, מאיוב, שנאמר: "הבקר היו חרשות, ואחר כן: "ותפל שבא ותקחם", "אש אלהים נפלה מן השמים", כשדים שמו שלשה ראשים", ולבסוף: "ויך את איוב בשחין רע". אף במצרים כן, שנאמר: "ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים", "ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם", ואחר כך: "ויך כל בכור בארצם". ואף בנגעים הבאים לאדם, בתחלה הן באין על ביתו, חזר בו - טעון חליצה, ואם לאו - טעון נתיצה. לא חזר - הן באין על בגדיו, חזר בו - טעונים כבוס, ואם לאו - טעונים שרפה. ולבסוף הן באין על גופו. חזר בו - יטהר, ואם לאו - "בדד ישב": דבר אחר: "כי תבאו אל ארץ כנען" - שבעת עממין הן, ואת אמרת: "ארץ כנען". רבנן אמרין: רמזו: חם חטא - וכנען לקה, אף כאן: ישראל חוטאין והארץ מתקללת. רבי אבין אמר: על ידי שהיה כנען אביהן של כלן, הדא הוא דכתיב: "וכנען ילד את צידן" וגו'. ורבנן אמרין: על ידי שהיו כלן תגרים, הדא הוא דכתיב: "אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ.

"ונתתי נגע צרעת" - תני רבי חיא: וכי בשורה היא להם שבאין עליהם נגעים. תני רבי שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם, עמדו והטמינו כל ממונם בכתלים ובשדות. אמר הקדוש ברוך הוא: לא הבטחתי לאבותיהן שאני מכניס את בניהם לארץ חרבה, אלא לארץ מלאה כל טוב, הדא הוא דכתיב: "ובתים מלאים כל טוב" וגו'. מה הקדוש ברוך הוא עושה, מגרה בתוך ביתו נגעים, והוא סותרו ומוצא בו סימא, שדהו נשדפה, ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא. וכי מי בא ואמר להם לכנענים שישראל באים לארצם. אמר רבי שמואל בר נחמן: שלש פרוזדגמאות שלח יהושע אצלם: הרוצה לפנות - יפנה, להשלים - ישלים, לעשות מלחמה - יעשה. גרגשי עמד מאליו ופנה, ולפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו, הדא הוא דכתיב: "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" - זו אפריקי. גבעונים השלימו, הדא הוא דכתיב: "וכי השלימו ישבי גבעון". שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה - ונפלו.

"בבית ארץ אחזתכם" - זה בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם".

"ובא אשר לו הבית" - זה הקדוש ברוך הוא: "יען ביתי אשר הוא חרב". "והגיד לכהן" - זה ירמיה, שנאמר: "מן הכהנים אשר בענתות". "כנגע נראה לי בבית" - זה טנפת אלילים. ויש אומרים: צלמו של מנשה. "וצוה הכהן ופנו את הבית" - "ויקח את אצרות בית ה'". "ונתץ את הבית" - וביתה דנה סתרה. ("הוציא) [והשליכו אתהן] אל מחוץ לעיר" - "ועמה הגלי לבבל". יכול לעולם, תלמוד לומר: "ולקחו אבנים אחרות" - "לכן כה אמר ה' הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש".

על הגנבות ועל שבועות שוא נגעים באים, שנאמר: "הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו". איזהו דבר שמכלה עצים ואבנים, הוי אומר: זה צרעת, דכתיב: "ונתץ את הבית". ועל הדין המקלקל את הדין, שנאמר: לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו", ואין פרח אלא צרעת, שנאמר: "ואם פרוח תפרח הצרעת". ועל הנכנס בתחום שאינו שלו מעזיהו, שנכנס בתחום הכהנה, שנאמר: "והצרעת זרחה במצחו". ועל החושד בכשרים, ממשה, שאמר: "והן לא יאמינו לי", וכתיב: "ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג".

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" - מה חטאה ארץ כנען שלוקה, אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר: "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה". מפני מה היסורין באין לעולם, מפני הבריות, כדי שיראו ויסתכלו ויאמרו: מי שחטא הוא לוקה, ומי שלא חטא אינו לוקה. ולמה העצים והאבנים והכתלים לוקין, כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה. וכן אתה מוצא שחטאו ישראל ובקש הקדוש ברוך הוא להגלותן, אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מגלה את ישראל תחלה, עכשו נעשין חרפה וקלון לכל האמות, מה עשה, הביא לסנחריב על כל האמות והגלה אותם, שנאמר: "ותמצא כקן ידי", "ואסיר גבולת עמים". אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו ישראל רואין שהגליתי אמות העולם ויעשו תשובה, ויראו דין שלי מה אני עושה באמות העולם וייראו ממשפטי, שנאמר: "הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". כיון שלא עשו תשובה, מיד גלו. אמר הקדוש ברוך הוא: "נכונו ללצים שפטים" - אמר הקדוש ברוך הוא: עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו את כל אלו. משל לעבד רע שהיה נמכר, כיון שהלך רבו לקנותו והיה יודע שהוא עבד רע לקח עמו כבלים ומגלבים [=שוט ורצועה להכות] שאם ברח רודה אותו בהם. כיון שברח הביא אותם כבלים וכבלו, הביא את המגלבים והכהו, אמר לו העבד: לא היית יודע שאני עבד רע, למה לקחת אותי. אמר לו: לפי שהייתי יודע שאתה עבד רע התקנתי לך כבלים ומגלבים, שאם תסרח אני ארדה אותך בהם. אף הקדוש ברוך הוא יתברך שמו לעולמים עד שלא ברא את האדם התקין לו את כל היסורין, לפי שהוא יודע שיצר לב האדם רע, שנאמר: "נכונו ללצים שפטים".

"כי תבאו" - יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר: "אל הארץ" - אל הארץ המיחדת. יכול משבאו לעמון ומואב, תלמוד לומר: "אשר אני נתן לכם", "לכם" - ולא לעמון ומואב. "לאחזה" - לא הזהרו עד שיכבשו. מנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות [בגמ' הגי': לשבטים] ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את שלו, יכול יהו מטמאין בנגעים, תלמוד לומר: "אשר לו הבית" - עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" - בשורה היא להן שנגעים באין עליהן, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: פרט לנגעי אונסין. ולר' שמעון נגעי אונסין מי לא מטמו, והתניא: "אדם כי יהיה בעור בשרו" - מדבור ואילך. והלא דין הוא: נאמר: "טמא בזב וטמא בנגעים", מה זב מדבור ואילך אף נגעים מדבור ואילך. לא, אם אמרת בזב שכן אינו מטמא באנס, תאמר בנגעים שכן מטמאין באנס. תלמוד לומר: "אדם כי יהיה" - מדבור ואילך. רבא אמר: פרט לנגעי רוחות. רב פפא אמר: פרט לנגעי כשפים. דבר הלמד מסופו כיצד, "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" - משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר, ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר. כשהוא אומר: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" - דבר הלמד מסופו, שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר.

**רמז תקסד** תניא: "אחזתכם" - מטמא בנגעים, ואין ירושלים מטמא בנגעים. רבי יהודה אומר: אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד. תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ור' יהודה סבר נתחלקה לשבטים. ובפלגתא דהני תנאי: מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין, אולם והיכל ובית קדש הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום, שנאמר: "חופף עליו כל היום", לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אשפיזכן לגבורה, שנאמר: "ובין כתפיו שכן". תניא: "לאחזתכם" - עד שכבשו, כבשו ולא חלקו וכו' (כדכתוב לעיל).

עשרה דברים נאמר בירושלים: אין הבית חלוט בה, דכתיב: "לצמיתת לקונה", וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה נעשית עיר הנדחת, דכתיב: "עריך", וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה מטמאה בנגעים, דכתיב: "אחזתכם", וירושלים לא נתחלקה לשבטים וכו'. "אחזתכם" מטמא בנגעים, ואין בתי נכרים מטמאין בנגעים. "אחזתכם" - פרט לבית הבנוי בספינה (ובאכסדרה) [ובאסכריא], על ארבע קורות. ולהביא את הבית הבנוי על העצים ועל האבנים ועל העמודים. רבי ישמעאל אומר: "אחזתכם" מטמא בנגעים, ואין אחזת נכרים מטמא בנגעים. וכשם שאין אחזתם מטמא בנגעים, כך אין בגדיהם וגופן מטמאין בנגעים.

תניא: "ובא אשר לו הבית" - בית הכנסת בית האשה בית השתפין, מטמאין בנגעים. שנאמר: "ובא אשר לו הבית". פשיטא, מהו דתימא: "ובא אשר לו הבית" - לו ולא לה ולא להן, קא משמע לן. ואימא הכי נמי, אמר קרא: "בבית ארץ אחזתכם". אלא "לו" למה לי, למי שמיחד ביתו לו. והא תניא: בית הכנסת אינו מטמא בנגעים, לא קשיא, הא רבי מאיר הא רבנן. דתניא: בית הכנסת שאין בו דירה לחזן - רבי מאיר מחיב, וחכמים פוטרין. ואי תימא: הא והא רבנן, הא דאית בה בית דירה והא דלית בה בית דירה, ואי בעית אימא: הא והא דלית בה בית דירה, הא בכרכין הא בכפרין.

**רמז תקסה** תנו רבנן: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה ומן המעקה, ואינו מטמא בנגעים, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה. מאי טעמא, דכלהו "בית" כתיב בהו: "על מזזות ביתך". "כי תבנה בית חדש", "ובא אשר לו הבית". "כי ימכר בית מושב", "מי האיש אשר בנה בית חדש". ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו ערוב, דלא חזי לדירה. אבל שתופי מבואות מניחין בו, דלא גרע מחצר שבמבוי, ותנן: "ערובי חצרות - בבית שבחצר, שתופי מבואות - בחצר שבמבוי". ואין עושין אותו עבור בין שני עירות, דאפלו כברגנין לא משוינן לה, מאי טעמא, ברגנין חזו למלתיהו, והא לא חזי למלתה. ואין האחין והשתפין חולקין בו, דאין בו דין חלקה בחצר, דאמר רב הונא: חצר מתחלקת לפי פתחיה. ורב חסדא אמר: נותן ארבע אמות לכל פתח ופתח, והשאר חולקין בשוה. והני מלי בפתח בית דלדירה קאי יהבינן לה חצר, אבל האי דלאו לדירה קאי לא יהבינן ליה חצר. "ובא אשר לו הבית" - תנא דבי רבי ישמעאל: מי שמיחד ביתו לו. "ובא אשר לו הבית" - שלא ישלח ביד שליח, יכול אפלו זקן ואפלו חולה, תלמוד לומר: "ובא (אשר לו הבית").

"והגיד לכהן" - ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. "לאמר": יאמר לו הכהן דברי כבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שכן מצינו במרים שלא נענשה אלא על לשון הרע, שנאמר: "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם וגו', זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכו'" - מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שלא נענשה אלא על לשון הרע. והרי דברים קל וחמר: ומה אם מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה כך נענשה, על אחת כמה וכמה המדבר בגנותו של חברו בפניו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על גסי הרוח נגעים באים, שכן מצינו בעזיהו, שנאמר: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית" וגו'. "נגע" - מה תלמוד לומר: "כנגע", אפלו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזר ויאמר: "נגע נראה לי בבית", אלא: "כנגע נראה לי בבית". "לי" - ולא לנרי. מכאן אמרו: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. "בבית" - להביא את הצבוע. "בבית" - להביא את העליה. "בבית" - מתוכו הוא מטמא, ואין מטמא מאחוריו.

**רמז תקסו** "וצוה הכהן ופנו" - הצווי בכהן, ופנוי בכל אדם. "ופנו את הבית" - אפלו חבילי עצים, ואפלו חבילי קנים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עסק הוא לפנוי. אמר רבי מאיר: וכי מי מטמא בנגעים, רשעים או צדיקים, הוי אומר: הרשעים, וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורין. על מה חסה התורה, על כלי חרסו, על פכו, ועל תפיו. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחמר על ממונו החביב. אם כך על ממונו, קל וחמר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשעים, קל וחמר על של צדיקים. "בטרם יבא הכהן לראות את הנגע" - ולא לראות את הפנוי. "ולא יטמא כל אשר בבית" - מה תלמוד לומר, לפי שמצינו בנכנס בבית המנגע שאין מטמא בגדים עד ששהה כדי אכילת פרס, יכול אפלו היו שם כלים מקפלין ומנחין על כתפיו, מקפלין ומנחין בתוך הבית, יכול לא יהו טמאין עד שישהו כדי אכילת פרס, תלמוד לומר: "ולא יטמא כל אשר בבית" - מיד. "ואחר כן" - אף אחרים כיוצא בהן. רבי אומר: אם ממתינין לו לדבר הרשות, לא ימתינו לו לדבר מצוה. וכמה הוא מצותו, בחתן - נותנין לו שבע ימי משתאות לו ולאצטליתו ולכסותו, ברגל - נותנין לו כל ימי הרגל. "וראה את הנגע" - יכול בכגריס, תלמוד לומר: ("בקיר) וראה את הנגע והנה הנגע" - מלמד, שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין. "בקירות - הרי שתים, ולמטה הוא אומר: "קיר, קירות" - הרי ארבע, מלמד, שאין הבית מטמא אלא בארבע כתלים. מכאן אמרו: בית עגל, בית טריגון, אין מטמא בנגעים. יכול עד שיראה על שני כתלים, תלמוד לומר: "ומראיהן שפל מן הקיר" - ואפלו על כתל אחד. יכול אפלו נראה על אבן אחת, תלמוד לומר: "וחלצו את האבנים" - אין פחות משתי אבנים, דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: "וחלצו את האבנים" - אין פחות משתי אבנים, מנין אפלו נראה על אבן אחת, תלמוד לומר: "ומראיהן שפל מן הקיר", "מן הקיר" - ואפלו מאבן אחת. רבי אלעזר בר' שמעון אומר: עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בזוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. "שקערורת" - שוקעות במראיהן. "ירקרקת או אדמדמת" - ירק שבירקין, אדם שבאדמין. "ומראיהן שפל מן הקיר" - ולא ממשן.

תנו רבנן: בית עגל, דיגון, טריגון, פנטיגון, אינו מטמא בנגעים. טטריגון - מטמא בנגעים. מאי טעמא, למעלה הוא אומר: "קיר, קירות" ולמטה הוא אומר: "קיר, קירות" - הרי כאן ארבע. כמאן אזלא הא דתניא: בית המנגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרש וקבל שכר. כמאן, כר' אלעזר בר' שמעון דאמר: אין הבית נעשה טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, דכתיב: "קיר" וכתיב "קירות" - איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר: זה קרן זוית. תניא: אמר רבי אלעזר בר רבי צדוק: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותה חרבת סגרתא. אמר רבי שמעון בר רבי יהודה, איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל, וראיתי מקום שמצינין אותו, ואמרו: אבנים מנגעות פנו לשם.

"ויצא הכהן מן הבית". מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מלתא אחזקתה, אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: דאמר קרא: "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" - ודלמא אדנפיק ואתי בציר לה שעורא, אלא לאו משום דאמר אוקמה אחזקתה. תניא: "ויצא הכהן מן הבית" - יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר, תלמוד לומר: "אל פתח הבית". אי "אל פתח הבית", יכול יעמד תחת המשקוף ויסגיר, תלמוד לומר: "מן הבית" - עד שיצא מן הבית כלו. הא כיצד: עומד בצד המשקוף ומסגיר. מנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר, או שעמד בתוך הבית והסגיר, שהסגרו מסגר, תלמוד לומר: "והסגיר את הבית" - מכל מקום. "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה, תלמוד לומר: "ביום" ולא בלילה. "והנה פשה" - זה פשיון הסמוך כל שהו. מנין לרבות את הרחוק, תלמוד לומר: ["בבית". יכול כל שהוא, תלמוד לומר]: "נגע", [נאמר כאן "נגע"] ונאמר להלן נגע מה "נגע", האמור להלן בכגריס אף נגע האמור כאן בכגריס, נמצאת אומר: פשיון הסמוך - כל שהו, והרחוק - בכגריס, והחוזר - (בכגריס) [כשני גריסין].

"בקירת הבית" - ולא בקירות היציע, ולא בקירות האבוס, ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המנורה. "וצוה הכהן וחלצו" - הצווי בכהן, והחליצה בכל אדם. "וחלצו" - מלמד ששניהן חולצין. מכאן אמרו: אוי לרשע אוי לשכנו. שניהן חולצין, ושניהן קוצצין, ושניהן מביאין ואת האבנים. יכול אף הכתל הסמוך לאויר יהו שניהן חולצין, תלמוד לומר: "אחר חלץ את האבנים". הא כיצד, כתל שבינו לבין חברו - שניהם חולצין, כתל הסמוך לאויר - הוא לבדו חולץ. "וחלצו את האבנים" - יכול חלץ שתי אבנים קים בהן מצות חליצה, תלמוד לומר: "אשר בהן הנגע. יכול אפלו קרדימין, אפלו לבנים, תלמוד לומר: "אבנים". הא עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו לא שמענו. "והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר" - אתהן חוץ לכל עיר, ולא אדם חוץ לכל עיר, אלא חוץ לכל העירות המקפות חומה. "אל מקום טמא" - שיהא מקומו טמא. רבי יהודה אומר: "אל מקום טמא" - לרבות את הנטל. "ואת הבית יקצע" - יכול מבפנים ומבחוץ, תלמוד לומר: "מבית". אי "מבית" יכול אף הקרקע והקירות, תלמוד לומר: "סביב" - לא אמרתי אלא סביב לנגע. "ושפכו את העפר אשר הקצו" - יכול צרורות, תלמוד לומר: "העפר". אי "העפר" יכול [אף] הנושר, תלמוד לומר: "ושפכו אשר הקצו". הא עד שיאמרו שני הכתובים, ואם לאו לא שמענו.

"ולקחו אבנים אחרות" - אין פחות משתי אבנים. "והביאו אל תחת האבנים" - אין פחות משתי אבנים. מכאן אמרו: אין חולצין פחות משתי אבנים, ואין מביאין פחות משתי אבנים, ואינו מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת, אלא מביא שתים תחת שתים, שתים תחת שלש, שלש תחת ארבע, וארבע תחת שלש, שלש תחת שתים. "ולקחו אבנים" - יכול יטל אבנים מצד זה ויביא בזה, תלמוד לומר: "אחרות". אי "אחרות", יכול אפלו קרדימין ואפלו לבנים, תלמוד לומר: "אבנים". הא עד שיאמרו שני הכתובים, ואם לאו לא שמענו. "ועפר" לרבות כל משמע. עפר אפלו מדר ואפלו חרסית. יכול יטל עפר מצד זה ויביא בזה, תלמוד לומר: "אחר". אי "אחר" יכול אף הסיר אף הגפסיס, תלמוד לומר: "עפר". הא עד שיאמרו שני הכתובים, ואם לאו לא שמענו. "ועפר אחר יקח וטח את הבית" - אין חברו מטפל עמו בטיחה.

"ואם ישוב הנגע ופרח בבית" - משל: חזר איש פלוני למקומו, כשחזר הנגע לאותן האבנים. אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית, תלמוד לומר: בבית. יכול (בכל שהו) [בכגריס], נאמר כאן "נגע" ונאמר: להלן "נגע", מה נגע האמור להלן (כגריס) [כשני גריסין] אף נגע האמור כאן (כגריס) [כשני גריסין]. נמצאת אומר: פשיון הסמוך - כל שהו, והרחוק - כגריס, והחוזר בבתים, כשני גריסין. אין לי אלא במראין, מנין שלא במראין, תלמוד לומר: "ופרח" - במראין ושלא במראין. או אינו אומר "ופרח" אלא שיהיה טמא עד שיחזר ויפשה. והלא דין הוא: טמא בבגדים וטמא בבתים, מה בגדים טמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף בבתים יטמא את החוזר אף על פי שלא חזר ופשה. הן אם החמיר בבגדים, שעומד בהן בסוף שני שבועות ושורף, נחמיר בבתים שעומד בהם בסוף שני שבועות ואין נותץ. תלמוד לומר: "צרעת ממארת, צרעת ממארת" לגזרה שוה. מה צרעת ממארת האמור בבגדים טמא את החוזר אף על פי שלא פשה, אף צרעת ממארת האמור בבתים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה. אם סופנו לרבות את החוזר אף על פי שלא פשה, מה תלמוד לומר: "ובא הכהן וראה והנה פשה", הנח לו. או שומע אני "ישוב הנגע ופרח בבית" - אם חזר הנגע ופרח בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר: "ושב הכהן, ואם ישוב הנגע" מה (עזיבה) [שיבה] האמור להלן בסוף שבוע, אף שיבה האמור כאן בסוף שבוע. מנין עומד בראשון ופושה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר: "ובא הכהן וראה והנה פשה" - במי הוא מדבר, אם בפושה בראשון, הרי אמור. (או) [הא] אינו אומר "ובא הכהן וראה והנה פשה", אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה, מה יעשה לו, הריני דן: מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. הן אם הקל בפושה בראשון שהרי הקל בעומד, נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו, ויהא פושה כעומד. תלמוד לומר: "ושב הכהן, ובא הכהן" היא שיבה היא ביאה. מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. מנין עומד בזה ובזה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר: "ובא, ואם בא יבא" - במי הוא מדבר, אם בפושה בראשון הרי אמור, ואם בפושה בשני הרי אמור, הא אינו אומר "ואם בא יבא" "אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד", מה יעשה לו, "וטהר הכהן את הבית" - יכול יפטר והולך לו, תלמוד לומר: "כי נרפא הנגע" - לא טהרתי אלא את הרפוי. מה יעשה לו, הרי אתה דן: מה מצינו בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף בעומד בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. הן אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון, נחמיר בעומד בשני שהרי הקל בעומד בראשון, ויהא עומד כפושה בשני, תלמוד לומר: "בא, ואם בא יבא" - הרי כאן שתי ביאות: ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. משום רבי ישמעאל אמרו: נאמר "צרעת ממארת" בבגדים ונאמר "צרעת ממארת" בבתים - מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני, אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני. ["ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח" - מה תלמוד לומר], שיכול, אין לי חוזר ונותץ אלא הפושה בראשון, מנין לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני, תלמוד לומר: "אחר חלץ את האבנים", שאין תלמוד לומר: "ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח", וכי יש חליצה שאין עמה נתיצה וטיחה, ומה תלמוד לומר: "ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח", אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני. מנין לכהה בשני והלך לו, קולפו וטעון צפרין, תלמוד לומר: "ולקח לחטא את הבית" - הרי כאן בית אחר. נמצאת אומר: עשרה בתים הן: כהה בראשון, והולך לו, קולף והוא טהור. כהה בשני, והולך לו, קולפו וטעון צפרין. והפושה בראשון, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. לא חזר, טעון צפרין. עמד בראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. לא חזר, טעון צפרים. עמד בזה ובזה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. לא חזר, טעון צפרין. "טמא" מה תלמוד לומר, לפי שמצינו בנכנס בבית המסגר שאין מטמא אלא מתוכו, יכול אף מחלט כן, תלמוד לומר: "טמא הוא" - הוסיף לו טמאה, שיטמא אותו מתוכו ומאחוריו. בית המסגר, מטמא מתוכו. מחלט, מטמא מתוכו ומאחוריו. וזה וזה מטמאין בביאה. ואי מחלט כמיכתת דמי, והא בעינן "והבא אל הבית" ולכא, שאני התם, דאמר קרא: "ונתץ את הבית" - אפלו בשעת נתיצה קרוי בית. אמר רבי אושעיא: בעינא דאימא מלתא ומסתפינא מחבריא. הנכנס לבית המנגע דרך אחוריו אפלו כלו חוץ מחטמו - טהור, דכתיב: "והבא אל הבית" - דרך ביאה אסרה תורה. ומסתפינא מחבריא, אי הכי כלו נמי, אמר רבא: כלו לא גרע מכלים שבבית, דכתיב: "ולא יטמא כל אשר בבית". תניא נמי הכי: גגין הללו - אין אוכלים שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים. וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור, שנאמר: "ואל המקדש לא תבא" - דרך ביאה אסרה תורה.

**רמז תקסז** "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" - מלמד: שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. כמה אבנים יהו בו, רבי ישמעאל אומר: ארבעה, ורבי עקיבא אומר: שמונה. שהיה רבי ישמעאל אומר: עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים או על אבן אחת. ורבי עקיבא אומר: עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים, ולא על אבן אחת. רבי אלעזר בר' שמעון אומר: עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתליו בזוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. "אבניו" - שלו, "עציו" - שלו, "עפר" - שלו, מלמד שגורר ומוציא. "אבניו" - כל אבניו שנבנו עמו, "עציו" - כל עצים שנבנה עמו, "עפר" - כל עפר שנבנה עמו. "אבניו" - ולא אבני עליה, "עציו" - ולא עצי עליה. "עפר הבית" - ולא עפר עליה. מכאן אמרו: נראה הנגע בבית, נותן את הקורות לעליה. נראה בעליה, נותן את הקורות לבית. "אבניו" - ולא אבניו שהכניס לו משנבנה. "עציו" - ולא עציו שהכניס לו משנבנה. "עפר הבית" - ולא עפר מתכות שבו. אם נאמרו בחליצה למה נאמרו בנתיצה, מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה. בחליצה - אבן שבזוית בזמן שחולץ חולץ את כלה, בזמן שנותץ נותץ את שלו ומניח את של חברו. בנתיצה, נותץ את האבנים שיש בהן הנגע ואת האבנים שאין בהן הנגע. בחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן הנגע. הא מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה, צריך לומר בחליצה צריך לומר בנתיצה.

"יטמא עד הערב" - מלמד שאין מטמא בגדים. יכול אפלו שהה כדי אכילת פרס, תלמוד לומר: "והאכל בבית יכבס את בגדיו. "אין לי אלא האוכל מנין אף השוכב, תלמוד לומר: "והשכב בבית יכבס" וגו'. אין לי אלא שוכב ואוכל, מנין אוכל ולא שוכב שוכב ולא אוכל לא אוכל ולא שוכב, מנין, תלמוד לומר: "יכבס את בגדיו" - רבה. אם סופנו לרבות את כלן, מה תלמוד לומר "האכל והשכב" - לתן שעור (לאוכל) [לשוכב] כדי שיאכל, וכמה שעורו, כדי אכילת פרס פת חטין ולא שעורין מסב ואכלו בלפתן. כל כבוס בגדים האמור בתורה להחמיר, וזה להקל. (יכול) אפלו לבוש עשרה סבריקין ועטוף עשרה פוליונים, כלן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס. יכול אף הבהמה והגוי יהו מצילין בגדים בבית המנגע, תלמוד לומר: "יכבס את בגדיו" - (רבה) המטמא (בגדים) מציל בגדים בבית המנגע, הבהמה והגוי שאין מטמא (בגדים) אין מצילין בגדים בבית המנגע. מכאן אמרו: היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו, אם שהה כדי אכילת פרס, טמאין. היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו, רבי יהודה מטמא מיד. וחכמים אומרים: עד שישהה כדי אכילת פרס. אמרו לו לרבי יהודה: ומה אם בזמן שכל גופו טמא, לא טמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס. בזמן שאין כל גופו טמא אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס. אמר להן רבי יהודה: מצינו שיפה כח טמא להציל, יותר מן הטהור. ישראל מקבלין טמאה מצילין בגדים בבית המנגע, הבהמה והגוי שאין מקבלין טמאה אין מצילין בגדים בבית המנגע.

"והזה על הבית" - על (שקופי) [המשקוף]. ויש אומרים: על כלו. "ושלח את הצפר החיה [מחוץ לעיר] אל פני השדה" - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: צפור שהיא חיה חוץ לכל העיר, ואי זו, זו צפור דרור. "וכפר על הבית וטהר" - אם נאמר במצרע למה נאמר בבתים, ואם נאמר בבתים למה נאמר במצרע, לפי שיש בבתים מה שאין במצרע ובמצרע מה שאין בבתים. מצרע טעון קרבן, הבית אין טעון קרבן. מצרע יש לו טהרה מטמאתו, בית אין לו טהרה מטמאתו. הא מפני שיש במצרע מה שאין בבתים ובבתים מה שאין במצרע, צריך לומר במצרע וצריך לומר בבתים. אמר רב אשי: כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר: "ולשאת ולספחת ולבהרת" - אין "שאת" אלא גבה, שנאמר: "ועל כל הגבעות הנשאות". ואין "ספחת" אלא טפלה, שנאמר: "ספחני נא". "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת, להורת" וגו' - מנין אתה אומר: כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחת באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים, לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהן, תלמוד לומר: "זאת התורה לכל נגע הצרעת" וכו'. רבי יוסי אומר למה בא "להורת ביום", ללמדך, שביום הוא מטמא, וביום הוא מטהר. חנינא בן חכינאי אומר: למה בא "להורת", למד, שלא יראה הנגעים עד שיורנו רבו.

"אים ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא". "אים ונורא" - אלו ישראל: "אני אמרתי אלהים אתם". "ממנו משפטו ושאתו יצא" - כיון שחטאו לקו בזיבות ובצרעת. הדא הוא דכתיב: "וירא משה את העם כי פרע הוא", ולהלן: "ובגדיו יהיו פרמים". לפיכך לקו בזיבות ובצרעת. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם: "איש איש כי יהיה זב מבשרו".

תני רבי שמעון בן יוחאי: בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", באותה שעה לא היו בהן לא זבין ולא מצרעין, ולא חגרין ולא סומין ולא אלמים ולא שוטים ולא חרשים ולא טפשים. על אותה שעה הוא אומר: "כלך יפה רעיתי ומום אין בך". וכיון שחטאו, לא שהו ימים קלים, עד שנמצאו בהן זבין, ומצרעין, סומין חרשין ואלמין, חגרין ושוטים וטפשים. על אותה שעה הוא אומר: "וישלחו מן המחנה" וכו'. מהיכן נתחיבו ישראל בזיבה וצרעת, רבי תנחום אומר: על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואמרו: ארון זה הורג את נושאיו. ורבנן אמרי: מן העגל, דכתיב: "כי פרע הוא" - שפרחה בהם זיבה וצרעת, כמה דאת אמר: "בגדיו יהיו פרמים, וכתיב: "וראשו יהיה פרוע". רבי יהודה בר רבי סימון אומר: ממתאוננים: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" - מכאן נעשו זרים לאהל מועד. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בשר ודם נותן אכסיריא, והקדוש ברוך הוא נותן אכסיריא: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה". בשר ודם חובש בבית האסורין, והקדוש ברוך הוא וכו', שנאמר: "והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים". בשר ודם גוזר טרודין, והקדוש ברוך הוא גוזר טרודין, שנאמר: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". בשר ודם נותן קטפרס, והקדוש ברוך הוא נותן קטפרס, שנאמר: "ארבעים יכנו לא יסיף". בשר ודם גבה קטירקי, והקדוש ברוך הוא וגובה קטירקי שנאמר: "וענשו אותו מאה כסף". בשר ודם נותן דונאטיבא, והקדוש ברוך הוא נותן דונאטיבא, שנאמר: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". בשר ודם נותן פרקופי, והקדוש ברוך הוא נותן פרקופי, שנאמר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל". בשר ודם ונותן אנונס, והקדוש ברוך הוא נותן אנונס, שנאמר: "עמר לגלגלת". בשר ודם מכה על ידי עדים, והקדוש ברוך הוא מכה אדם על ידי עצמו, שנאמר: "מחצתי ואני ארפא". בשר ודם מכה באזמל ומרפא ברטיה, אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, באותו הוא מרפא, שנאמר: "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה'".

ילמדנו רבנו: מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת זה לצד זה וזה לצד אחר, כך שנו רבותינו: אסור לשכב אפלו הוא בבגדו והיא בבגדה, שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב. שמשלו חכמים את הדבר כאש בנערת. ואומר: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" - ללמדך שהקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל על הקדשה ועל הטהרה, שלא יעשו כמעשה כותים, ולא יטמאו בנשותיהן כשהן נדות. שכל המשמש אשתו כשהיא נדה, חיב בה כרת, שנאמר: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ונכרתו שניהם".