# פרק ט"ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/metzora/perek-15/

"דברו אל בני ישראל". בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין גוים מטמאין בזיבה. אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן ושורפין עליהן את התרומה, אבל אין חיבין עליהם על ביאת מקדש. "בני ישראל" - אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשחררים, תלמוד לומר: "ואמרתם אלהם". "איש איש" - מה תלמוד לומר: "איש איש", לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, דברי רבי יהודה. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אין צריך, הרי הוא אומר: "והזב את זובו לזכר ולנקבה", "זכר" - כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "נקבה" - כל שהיא נקבה, בין קטנה בין גדולה. אם כן מה תלמוד לומר: "איש איש", דברה תורה כלשון בני אדם. אלמא כי מרבי קרא בן יום אחד מרבי, ורמינהו: "איש" - אין לי אלא איש, בן תשעה שנים ויום אחד הראוי לביאה מנין, תלמוד לומר: "ואיש". אמר רבא: הלכתא נינהו, ואסמכוה רבנן אקרא. הי קרא והי הלכתא, אילימא בן יום אחד הלכתא ובן ט' שנים ויום אחד קרא, והא קרא סתמא היא, אלא בן ט' שנים (וכו' ובן ט' שנים) ויום אחד הלכתא, בן יום אחד קרא. ומאחר דהלכתא, קרא למה לי, למעוטי אשה מלבן. למה לי למכתב בזכרים ולמה לי למכתב בנקבות, צריכא. דאי כתב רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים, אבל נקבות דלא מטמו בראיות כבימים אימא לא, צריכא. ואי כתב רחמנא בנקבות משום דמטמו באנס, אבל זכרים דלא מטמו באנס אימא לא, צריכא (כתוב ברמז תק"צ). תנן: הזב ובעל קרי, אין מטמאין, עד שתצא טמאתן לחוץ. כיצד, היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה. זב - דכתיב: "איש כי יהיה זב מבשרו". בעל קרי - דכתיב: "ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע". תניא: רבי סימאי אומר: "איש איש כי יהיה זב מבשרו" וגו' - מנה הכתוב שתים וקראו טמא, שלש וקראו טמא. הא כיצד, שתים - לטמאה ולא לקרבן, שלש - אף לקרבן. ואימא: שתים - לטמאה ולא לקרבן, שלש - לקרבן ולא לטמאה, אמרת: עד שלא ראה שלש ראה שתים. אימא: שתים - לקרבן ולא לטמאה, שלש - אף לטמאה, לא סלקא דעתך, דתניא: "וכפר עליו הכהן וגו' מזובו" - מקצת זובו מביא קרבן ומקצת זובו אין מביא קרבן, הא כיצד, שלש מביא, שתים אין מביא. או אינו אלא ראה שתים מביא ראה שלש אין מביא, אמרת: עד שלא ראה שלש ראה שתים. ואצטריך דר' סימאי ואצטריך מזובו. דאי מדר' סימאי הוה אמינא כי קשין, תלמוד לומר: "מזובו". ואי "מזובו" הוה אמינא לא ידעינן כמה ראיות, קא משמע לן דרבי סימאי. והשתא דאמר: "מזובו" לדרשה, "וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת בה, מבעי לה לכדתניא: "וכי יטהר הזב" - לכשיפסק הזוב. "מזובו" - ולא מזובו ומנגעו. "מזובו וספר" - מקצת זובו, למד על בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא: אם טמא משכב ומושב וכו', אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה. שומרת יום כנגד יום תוכיח, שמטמאה משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה. אף אתה אל תתמה על זה אף על פי שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה. תלמוד לומר: "מזובו" - מקצת זובו", "וספר לו". אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא הך "מזובו" דממעט בה זב בעל שתי ראיות, ומאי שנא הך "מזובו" דמרבי בה בעל שתי ראיות לספירה, אמר לה: אי סלקא דעתך למעוטי הוא, לשתק קרא מנה. וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח. וכי תימא האי "מזובו" מבעי לה "מזובו" - ולא מנגעו, אם כן לכתב קרא: "וכי יטהר הזב זובו" מאי "וכי יטהר הזב מזובו", למד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.

שלחו לה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה דם תחלץ, שאי אפשר לדם בלא צחצוחי הרק. מיתיבי: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה יהא טמא, תלמוד לומר: "זובו טמא הוא" - ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור. לא קשיא, כאן במוצצת כאן בשותת. זוב מטמא לח ואינו מטמא יבש, מנלן, דתניא: "זובו טמא" - למד על הזוב שהוא טמא. והלא דין הוא: לאחרים גורם טמאה, לעצמו לא כל שכן. שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טמאה לאחרים והוא עצמו טהור, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שגורם טמאה לאחרים הוא עצמו טהור. תלמוד לומר: "זובו טמא" - למד על הזוב שהוא טמא. ואימא הני מלי במגע, אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ, במגע לא אצטריך קרא, דלא גרע משכבת זרע, כי אצטריך קרא למשא. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע - אדם לטמא בגדים לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה, לא סלקא דעתך, דתניא: אחרים אומרים: "והזב את זובו לזכר ולנקבה" - מקיש זובו לו, מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים, אף זובו לא תחלק בין משאו למגעו לטמא אדם לטמא בגדים. והשתא דנפקא לן מ"והזב את זובו", "זובו טמא" למה לי, אצטריכא לה, סלקא דעתך אמינא: שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טמאה לאחרים והוא עצמו טהור, ואי משום "והזב את זובו" למנינא הוא דאתא: "זוב" - חדא, "זובו" - תרתי, ובשלישי אקשה רחמנא לנקבה, כתב רחמנא: "זובו טמא". והשתא דאמר רחמנא "זובו טמא" - דרוש בה נמי הא.

מימי רגליו מנלן, דתניא: "זובו טמא וזאת" - (לטמא) לרבות מימי רגליו לטמאה. והלא דין הוא: ומה רק הבא ממקום טהרה טמא, מימי רגליו הבאין ממקום טמאה אינו דין שיהו טמאים. דם היוצא מפי האמה יוכיח, שבא ממקום טמא וטהור, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שבא ממקום טמא יהא טהור. תלמוד לומר: "זובו טמא וזאת" - לרבות מימי רגליו לטמאה. דם היוצא מפיו ומפי אמה, מנא לן דטהור, דתניא: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא, תלמוד לומר: "זובו טמא הוא" - הוא טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור. ואיפוך אנא, דומיא דרק, מה רק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, אף כל וכו', יצא דם שאין מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה שמתעגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע. ונילף מזובו שאין מתעגל ויוצא וטמא, מזובו ליכא למילף, שכן גורם טמאה לאחרים.

"כי יהיה" - מן הדבור ואילך. והלא דין הוא: טמא בנגעים וטמא בזבים, מה נגעים פטר בהן לפני הדבור אף זבים יפטר בהן לפני הדבור. וקל וחמר: ומה נגעים שטמא בהן אנוסין פטר בהן לפני הדבור, זבין שלא טמא בהם אנוסין אינו דין שיפטר בהן לפני הדבור. לא, אם אמרת בנגעים שאין טמאתן וטהרתן אלא בכהן, תאמר בזבין שטמאתן בכל אדם, והואיל וטמאה וטהרה בכל אדם לא יפטר בהן לפני הדבור, תלמוד לומר: "כי יהיה" - מן הדבור ואילך.

"כי יהיה זב" - יכול אף הזב מכל מקום יהא טמא, והלא דין הוא: טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שמטמאה טמאה קלה מטמאה טמאה חמורה, אף זב ממקום שמטמא טמאה קלה מטמא טמאה חמורה. לא, אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, תאמר בזב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד, הואיל ומטמא בשלש ראיות ויום אחד יטמא מכל מקום, תלמוד לומר: "מבשרו" - ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין: נאמר טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שמטמאה טמאה קלה מטמאה טמאה חמורה אף זב ממקום שמטמא טמאה קלה מטמא טמאה חמורה. "מבשרו טמא" - עד שתצא טמאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא: ומה אם זבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים מטמאה בפנים כבחוץ, זב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ. תלמוד לומר: "מבשרו טמא" - עד שתצא טמאתו חוץ לבשרו. "מבשרו" - מבשרו טמא ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו: בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, ובחלי, ובמראה, ובהרהור. משנזקק לזיבה, אין בודקין אותו. אנסו וספקו ושכבת זרעו טמאים, שרגלים לדבר. "זובו טמא" - למד על הזוב שהוא טמא וכו' (כדלעיל). "הוא" - טמא, ואין הדם היוצא מן האמה טמא וכו'. מימי רגליו מנין, וכו'. יכול אף הזעה והלחה הסרוחה והרעי יהו טמאין, תלמוד לומר: "הוא". אוציא את אלו שאין מטמאין טמאת משקה, ולא אוציא את דמעת עינו ודם מגפתו וחלב שבאשה שהן מטמאין טמאת משקה. תלמוד לומר: "וזאת". נמצאת אומר: תשעה משקין בזב: הזעה, והלחה הסרוחה, והרעי - טהורין מכלם. דמעת עינו, ודם מגפתו, חלב האשה - מטמא טמאת משקה. זובו, ורקו, ומימי רגליו - מטמאין טמאה חמורה.

"וזאת תהיה טמאתו בזובו". תלה הכתוב לזב בראיות, ולזבה בימים. וממאי דהאי "וזאת" - למעוטי זבה מראיות, אימא למעוטי זב מימים, לא סלקא דעתך, דאמר קרא "והזב את זובו לזכר ולנקבה" - מקיש זכר לנקבה, מה נקבה בימים אף זכר בימים. וליקוש נמי נקבה לזכר, מה זכר בראיות אף נקבה בראיות, הא מעט רחמנא "וזאת". ומה ראית, מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות, קאי בראיות ממעט ימים. אמר שמואל: זב צריך כחתימת פי האמה, שנאמר: "החתים בשרו מזובו". והא אנן תנן: "מטמא בכל שהו", הוא דאמר כרבי נתן, דתניא: רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב צריך כחתימת פי האמה, ולא הודו לו. מאי טעמא דרבי ישמעאל, אמר קרא: "או החתים בשרו מזובו". ורבנן, מבעי לה לח הוא מטמא ואין מטמא יבש. ור' שמעון, ההוא "מרר בשרו" נפקא. ורבנן, ההוא למנינא הוא דאתא: "זובו" חד, "רר" - תרתי, "את זובו" - תלת, למד על זב בעל שלש ראיות שחיב קרבן. "מזובו טמא" - מקצת זובו טמא, למד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. ור' שמעון מנינא מנא לה, נפקא לה מדר' סימאי: מנה הכתוב שתים - וקראו טמא, שלש - וקראו טמא. הא כיצד, שתים לטמאה ושלש לקרבן. ולמאן דנפקא לה תרויהו "מוזאת תהיה טמאתו", האי "איש כי יהיה זב מבשרו" מאי עביד לה, מבעי לה עד שיצא מבשרו. "זובו טמא" - למד על הזוב שהוא טמא.

"וזאת תהיה טמאתו בזובו". טמאתו תלויה בזבו, ואין תלויה בימים. והלא דין הוא: ומה אם זבה שמטמאה את בועלה אינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים. תלמוד לומר: "וזאת תהיה טמאתו בזובו" - טמאתו תלויה בזובו, ואינה תלויה בימים. "זובו רר [זוב"] - מלמד שמטמא בשלש ראיות. אין לי אלא גדולות, מנין אף הקטנות, תלמוד לומר: "תהיה" - ואפלו כל שהוא, "החתים, - ואפלו כל שהוא. ואם נאמרו קטנות, למה נאמרו גדולות, לתן שעור לגדולות, שאם ראה אחת מרבה כשלש, שהוא כמגדיון לשלוח שהן כדי שתי טבילות ושני ספוגין, הרי זה זב גמור. רבי אומר: למה הדבר דומה, לחבל של מאה אמה, ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור, ראה בתחלת מאה בתוך חמשים ובסוף מאה או בתחלת מאה ולאחר חמשים ובסוף מאה אין זה זב גמור. "מזובו" - אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. והלא דין הוא: ומה אם זבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות, זב שסופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות. לא, אם אמרת בזבה שמטמאה משכב ומושב בראיה אחת, תאמר בזב שאין מטמא משכב ומושב בראיה אחת, הואיל ואין מטמא משכב ומושב בראיה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות. תלמוד לומר: "מזובו" - אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. "טמאתו [בזובו"] - בלבן הוא מטמא, ואינו מטמא באדם. והלא דין הוא: ומה אם זבה שאינה מטמאה בלבן מטמאה באדם, זב שהוא מטמא בלבן אינו דין שיטמא באדם. תלמוד לומר "טמאתו [בזובו"] - בלבן הוא מטמא ואינו מטמא באדם. קל וחמר לזבה שתטמא בלבן: ומה אם הזב שאינו מטמא באדם מטמא בלבן זבה שהיא מטמאה באדם אינו דין שתטמא בלבן, תלמוד לומר: "טמאתו הוא" - טמאת האיש בלבן, טמאת אשה בדם.

"כל המשכב אשר ישכב עליו" [וגו'] - יכול כל כלי במשמע, תלמוד לומר "אשר ישכב" - וגו'. "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב" - יכול תהא אבן מנגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים וכו', אבן שמטמא בביאה אינו דין שעושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. תלמוד לומר "הזב" - ולא אבן המנגעת.

מבנין אב מכתוב אחד כיצד, לא "המשכב" כהרי "המושב", ולא "המושב" כהרי "המשכב". הצד השוה שבהן שהן עשויין לנוחת אדם לבד, והזב מטמא אותו בזובו, לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים - אף כל שהוא עשוי לנוחת אדם לבד, יהא הזב מטמא אותו בזובו, לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים - יצא "מרכב" שהוא עשוי לסבלון אחר.

"אשר ישכב עליו הזב יטמא" - יכול אפלו שכב על ערבה ועל הדלת, תלמוד לומר: "משכב" - ולא ערבה ולא הדלת. אוציא את אלו ולא אוציא את המחצלת של קנים ושל חילת, תלמוד לומר: "המשכב" - משכב המיחד. אין לי אלא אלא המטה והכר, הסגוס והרדיד חלוק וטלית הקרסטול ארבעת קבין והתורמיל חמשת קבין והכריתית סאה והחמת שבעת קבין, מנין, תלמוד לומר: "כל המשכב" - רבה. או יכול שאני מרבה את הסרוד ודף של נחתומין ואת ערבה גדולה שהנדות שוכבות בתוכה, תלמוד לומר: "אשר ישכב עליו" - המיחדת לשכיבה, ולא שיאמרו לו עמד ונעשה מלאכתנו. יכול שאני מוציא את הסגוס והרדיד חלוק וטלית קרסטול ארבעת קבין תורמיל חמשת קבין והכריתית סאה והחמת שבעת קבין, תלמוד לומר: "כל המשכב" - רבה. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומעט, מרבה אני את אלו שהן משמשין שכיבה עם מלאכתן, ומוציא אני את אלו שאין משמשין שכיבה עם מלאכתן. "אשר ישב עליו יטמא" - יכול אפלו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר: "כלי" - ולא אבן ולא קורה. אוציא את אלו ולא אוציא את כסא של גללים ושל אבנים ושל אדמה, תלמוד לומר "הכלי" - כלי המיחד. אין לי אלא כסא קתדרא וספסל המיחדין, מנין תבת הבלנין ותבה שפתחה מצדה וערבה משני לג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחץ בה אפלו רגלו אחת, תלמוד לומר "וכל הכלי" - רבה. יכול אפלו כפה סאה תרקב וישב עליו, תלמוד לומר: "אשר ישב עליו" - המיחד לישיבה, ולא שיאמרו לו עמד ונעשה מלאכתנו. יכול שאני מוציא את תבת הבלנין ותבה שפתחה מצדה וערבה משני לג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחץ בה אפלו רגלו אחת. תלמוד לומר: "וכל הכלי" - רבה. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומעט, מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן, ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, מנין ישב על המשכב ושכב על המושב, עומד נתלה נשען, מנין, תלמוד לומר: "יטמא, יטמא" - רבה.

"הזב" - ולא בעל קרי. והלא דין הוא: זב טמאתו מן המקור ובעל קרי טמאתו מן המקור, מה זב מטמא משכב ומושב אף בעל קרי יטמא משכב ומושב, תלמוד לומר: "הזב" - ולא בעל קרי. "הזב" - ולא אבן המנגעת. והלא דין הוא: ומה אם הזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב, אבן המנגעת שמטמאה בביאה אינו דין שמטמאה משכב ומושב, תלמוד לומר: "הזב" - ולא אבן המנגעת. "הזב" - ולא טמא מת. והלא דין הוא: ומה אם הזב שאינו טעון הזאת שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב, טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי אינו דין שיטמא משכב ומושב. תלמוד לומר: "הזב" - ולא טמא מת. "הזב" - ולא המת. והלא דין הוא: ומה אם הזב שאינו מטמא טמאת שבעה מטמא משכב ומושב, מת שמטמא טמאת שבעה אינו דין שיטמא משכב ומושב. תלמוד לומר: "הזב" - ולא המת. רבי שמעון אומר: "אשר ישכב עליו, ואשר ישב עליו" - את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב, ואין זב שמת מטמא משכב ומושב. והא שאמרו: זב שמת מטמא במשא עד שימק הבשר, מדברי סופרים. "אשר ישב עליו, ואשר ישכב עליו" - עד שינשא רבו עליו.

**רמז תקסח** "ואיש אשר יגע במשכבו" - מדרס כלי חרס טהור מנא לן, אמר חזקיה: דאמר קרא: "ואיש אשר יגע במשכבו" - מקיש משכבו לו, מה הוא אית לה טהרה במקוה אף משכבו נמי אית לה טהרה במקוה, לאפוקי כלי חרס דלית לה טהרה במקוה. דבי רבי ישמעאל תנא: "כמשכב נדתה יהיה לה" - מקיש משכבה לה, מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה אית לה טהרה במקוה, לאפוקי כלי חרס דלית לה טהרה במקוה. מתיב רבי אלעזר: מפץ במת מנין, ודין הוא: ומה פכין קטנים של חרס שטהורין בזב טמאין במת, מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. ואמאי, והא לית טהרה במקוה, אמר לה רבי חנינא: הואיל ואכא במינו. אמר לה: רחמנא לצלן מהאי דעתא, אדרבא, רחמנא לצלן מדעתא דידך, וטעמא מאי, תרי קראי כתיבי: "ואיש אשר יגע במשכבו", וכתיב: "וכל המשכב אשר ישכב עליו" - הא כיצד, יש במינו אף על גב דלית לה טהרה במקוה, אין במינו מקיש משכבו לו. רבא אמר: מדרס כלי חרס טהור מהכא: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" - הא יש צמיד פתיל עליו טהור. מי לא עסקינן דיחדינה לאשתו נדה, ואמר קרא "טהור".

"ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו" - אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים, ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא נטמא אדם מתחת זב לטמא אדם לטמא בגדים, נטמא משכב מתחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים. מקום שנטמא אדם במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים, אינו דין שיטמא משכב במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים. תלמוד לומר: "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו" - אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים, ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. וקל וחמר שיטמא אדם תחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים: ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים, נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים. מקום שנטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, אינו דין שיטמא אדם תחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים. תלמוד לומר: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" וגו', ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו" - משכב מטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, ואין אדם מטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים. "משכב, במשכבו" - שאם נשבר טהור. והלא דין הוא: ומה אם כלי חרס שאין לו טהרה מטמאתו אם נשבר טהור, משכב שיש לו טהרה מטמאתו אם נשבר לא יהא טהור. לא, אם אמרת בכלי חרס שאין נעשה אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים, תאמר במשכב שהוא נעשה אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים, הואיל והוא נעשה אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים אם נשבר לא יהא טהור. תלמוד לומר: "משכב במשכבו" - אם נשבר טהור.

"במשכבו" - ולא הגזול - יכול שאני מוציא את הגנוב, תלמוד לומר: "טמא". רבי ישמעאל אומר: "במשכבו" - ולא הגנוב. או יכול שאני מוציא את הגזול, תלמוד לומר: "טמא". אמרו לו: מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה, מביא אני את זה שנתיאשו הבעלים ממנו, ומוציא אני את זה שלא נתיאשו הבעלים ממנו. "משכבו" - ולא בנימין היוצאין מן הקשר יותר על שלש אצבעות. יכול שאני מוציא משלש למטה, תלמוד לומר: "יטמא".

"משכבו" - ולא בחבל היוצא מן המטה, לא פחות מחמשה ולא יותר על עשרה. יכול שאני מוציא (את) מחמשה ועד עשרה, תלמוד לומר: "טמא".

"אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו" - בשעת מגען - מטמא בגדים, פרש - אין מטמא בגדים. "וכבס" - יכול אף מחצלת הצפה, תלמוד לומר: "בגד". אי "בגד", יכול בגד גדול ולבן המטמא בזב ומטמא בנגעים, מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה והגלגלין, תלמוד לומר: "בגד, בגדיו" - רבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר: "וטמא", יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר: "בגד" - בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. נמצאת אומר: כל המטמא בגדים בשעת מגעו, מטמא אכלין ומשקין להיות תחלה, והידים להיות שניות, ומטמא שאר כלים כבגדים (נפרש), ואין מטמא לא אדם ולא כלי חרס. לאחר פרישתו מה מטמא, מטמא משקין להיות תחלה, ואכלין והידים להיות שניות, ואין מטמא בגדים ואין צריך לומר אדם וכלי חרס.

"והישב על הכלי" - יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב וישב עליה, יכול יהא טמא. תלמוד לומר: "אשר ישב עליו" וכו' - מי שמיחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו: עמד ונעשה מלאכתנו.

"והישב על הכלי" - אין לי אלא בזמן שישב עליו ונגע בו, מנין עשרה מושבות זה על זה ואפלו על גבי אבן מסמא, תלמוד לומר: "אשר ישב עליו הזב" - מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שיושב עליו והזב שם, לעשות ריקן כמלא מנין, תלמוד לומר: "הכלי" - לעשות ריקן כמלא. אין לי אלא משכב ומושב, מרכב מנין, ודין הוא: אם מצינו שלא חלק בין נושא לנשא [במשכב] ובמושב, לא נחלק בין נושא לנשא במרכב. מה לי לא חלק בין נושא לנשא במשכב שלא חלק בין מגעו למשאו, לא נחלק בין נושא לנשא במרכב שהרי חלק מגעו ממשאו. תלמוד לומר: "הכלי" - לרבות את המרכב. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אם בדרך שלא ירדה עליו טמאה יוצאת ממנו, בדרך שירדה עליו טמאה אינו דין שתצא ממנו. לא, מה לי החמיר במרכב הנשא שהרי החמיר בזב הנשא, נחמיר במרכב הנושא שהרי הקל בזב הנושא. תלמוד לומר: "הכלי" - לרבות את המרכב.

"בבשר הזב" - ולא בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאינם יוצאים. יכול שאני מוציא את השער ואת הצפרן, תלמוד לומר: "וטמא". "בבשר הזב" - ולא בעצם הפורש ממנו, ולא בבשר הפורש ממנו. קל וחמר לפורש מן הטהור שיהא טהור. הא מה אני מקים "או בעצם אדם או בקבר, זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק. אם נאמר בזב למה נאמר במשכב, ואם נאמר במשכב למה נאמר בזב, מפני שיש בזב מה שאין במשכב ויש במשכב מה שאין בזב: הזב עושה משכב, ואין המשכב עושה משכב. חבורי משכב טמאים, חבורי הזב טהורין. אם כן יש במשכב מה שאין בזב ובזב מה שאין במשכב, צריך לומר בזב וצריך לומר במשכב. "וכי ירק הזב בטהור" - יכול רקק ולא נגע בו, תלמוד לומר: "בטהור" - עד שיגע בו. אין לי אלא רקו, כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו, מנין, תלמוד לומר: "וכי ירק הזב" וכו'.

"יכול אף על פי שלא נגע" - מהיכא תיתי, סלקא דעתך אמינא נילף "רק רק" מיבמה, מה התם דלא נגע אף הכא נמי דלא נגע, קא משמע לן. ואימא הני מלי במגע אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ. [אמר ריש לקיש: כו'] אמר קרא "בטהור" - מה שביד טהור טמאתי לך. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע, אדם לטמא בגדים לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה, אמר קרא: "בטהור" - טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזו, זו מגע נבלה. ואימא במשא דשרץ, אם כן לכתוב רחמנא "באדם" מאי בטהור, שמע מנה תרתי.

"אשר ירכב עליו הזב יטמא" - יכול אפלו רכב על המשכב ועל המושב, תלמוד לומר: "מרכב" - ולא במשכב ומושב. אוציא את אלו ולא אוציא את האכף, תלמוד לומר: המרכב מרכב המיחד, איזהו מרכב המיחד, (זהו האשתונית) [זהו האשקלוני] ומדוכה המדית ועביט הגמל וטפיטן של סוס. [רבי יוסי אומר: טפיטן של סוס] טמא מושב מפני שעומדים בקנפין אבל האכף של נאקה טמא. מה בין מרכב למושב, מרכב חלק מגעו ממשאו, מושב לא חלק מגעו ממשאו. אין לי אלא בזמן שרכב עליו ונגע בו, מנין עשר מרכבות זה על גב זה אפלו על גבי אבן מסמא, תלמוד לומר: "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב" - עד שינשא רבו עליו.

"וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו" - תחתיו של זב. או יכול תחתיו של מרכב, ודין הוא: מה אם הזב החמור לא טמא כלי שטף אלא במגע, מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע. הא מה אני מקים "וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו", תחתיו של זב.

"והנושא אותם" - מה תלמוד לומר, שיכול אין לי (טמא) [מטמא] בגדים אלא מרכב בלבד, משכב ומושב מנין, ודין הוא: ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעו מטמא בגדים אינו דין שיהא משאו מטמא בגדים, גולל ודופק יוכיחו, שמגען מטמא בגדים ואין משאן מטמא בגדים, אף אתה אל תתמה על משכב ומושב שאף על פי שמגען מטמא בגדים [לא יהיה משאן מטמא בגדים]. תלמוד לומר: "והנושא אותם" - לרבות משכב ומושב. רבי אלעזר אומר: "והנושא אותם" מה תלמוד לומר, שיכול, אין לי מטמא במשא אלא אלו בלבד, מנין זובו של זב ורקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה, תלמוד לומר: "והנושא אותם" - לרבות כל האמורים בענין.

"בו" - ולא בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאינו יוצא. יכול שאני מוציא את השער ואת הצפרן, תלמוד לומר: "טמא".

"וידיו לא שטף במים" - אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק: נטילת ידים לחלין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה, אמר אביי: מצוה לשמע דברי חכמים. רבא אמר: מצוה לשמע דברי רבי אלעזר בן ערך: דכתיב: "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" - אמר רבי אלעזר בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. אמר לה רבא לרב נחמן: מאי משמע, דכתיב: "וידיו לא שטף" - [הא שטף טהור]. והא טבילה בעי, אלא הכי קאמר: ואחר שלא שטף, טמא.

"וידיו לא שטף במים" - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: "ורחץ את בשרו במים" - יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר: "וידיו לא שטף במים" - מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים, אף כל בשרו בנראה פרט לבית הסתרים. מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו שלו, תלמוד לומר: "וידיו לא שטף" - אפלו לאחר מאה שנה.

("ו)כלי חרש" - אין לי אלא כלי חרס, מנין לרבות כלי נתר, תלמוד לומר: "וכלי חרש". "אשר יגע בו הזב" - יכול אפלו נגע בו מאחוריו יהא טמא, ודין הוא: ומה אם מת החמור לא טמא כלי חרס מאחוריו, זב הקל אינו דין שלא טמא כלי חרס מאחוריו. לא, אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב תאמר בזב שעושה משכב ומושב, הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרס מאחוריו. תלמוד לומר: "אשר יגע בו (הזב"), ולהלן הוא אומר: "אשר תבשל בו" - מה "בו" האמור להלן מאוירו, אף "בו" האמור כאן מאוירו. אחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר: "וכלי חרש אשר יגע בו (הזב ישבר"), במגע שהוא ככלו, הוי אומר: זה הסטו.

"וכל כלי עץ ישטף במים" - אמר רבי שמעון: ומה בא זה ללמדנו, אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע, והרי כבר נאמר: "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו" - אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע הוא עצמו אינו דין שיטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר: "וכל כלי עץ ישטף במים", אלא אלו אכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב. והלא דין הוא: ומה אם במקום שעשה תחתיו משכב לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא יעשה על גביו מדף. תלמוד לומר: "וכל כלי עץ ישטף במים" - מלמד שהוא עושה על גביו מדף. קל וחמר שיעשה על גביו משכב: ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב. תלמוד לומר: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" - תחתיו הוא עושה משכב, ואין עושה על גביו משכב. קל וחמר שיעשה הוא תחתיו מדף: ומה אם במקום שלא עשה על גביו משכב עשה על גביו מדף, מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף. תלמוד לומר: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" - משכב הוא עושה תחתיו ואין עושה מדף תחתיו. קל וחמר שלא יעשה תחתיו משכב: ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה תחתיו משכב. תלמוד לומר: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא" - מלמד שעושה תחתיו משכב.

"וכי יטהר הזב מזובו" - כשיפסק מזובו. "מזובו" - ולא מנגעו. "מזובו וספר" - אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, להביא את שראה שתי ראיות שיטען ספירת שבעה. והלא דין הוא: ומה אם מטמא משכב ומושב לשתי ראיות, לא יספר שבעה לשתי ראיות. זבה תוכיח, שמטמאה משכב ומושב בשתי ראיות ואינה סופרת שבעה לשתי ראיות, אף אתה אל תתמה על הזב שאף על פי שמטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטען ספירת שבעה לשתי ראיות. תלמוד לומר: "מזבו וספר" - אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, להביא את שראה שתי ראיות שיטען ספירת שבעה. "וספר לו" - לעצמו. מכאן אמרו: הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור, יום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר: הרי אלו בחזקת טהרה. רבי יהושע אומר: אין להם אלא יום הראשון ויום השביעי [בלבד]. רבי עקיבא אומר: אין להם אלא יום השביעי בלבד. רבי יוסי ור' שמעון אומרים: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, ודברי רבי עקיבא מדברי שניהם, אבל הלכה כר' אליעזר.

"שבעת ימים" - יכול בין סמוכין בין מפזרין, תלמוד לומר: "לטהרתו" - שתהא טהרתו אחת. "וכבס בגדיו ורחץ בשרו" - מקיש כבוס בגדיו לרחיצת גופו, מה רחיצת גופו בנקיות אף כבוס בגדים בנקיות, הא למדנו שיש חציצה בכלים.

"ורחץ בשרו במים חיים" - זב טעון ביאת מים חיים, ואין מצרע טעון ביאת מים חיים. והלא דין הוא: ומה אם הזב שאין טעון הזאת מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצרע שטעון הזאת מים חיים אינו דין שיטען ביאת מים חיים. תלמוד לומר: "ורחץ בשרו במים חיים" - זב טעון ביאת מים חיים, ואין מצרע טעון ביאת מים חיים. יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים, תלמוד לומר: "ורחץ בשרו במים חיים" - בשרו טעון ביאת מים חיים וכליו עולין בכל המימות. "וטהר" - מלטמא כלי חרס במשא. בן עזאי אומר: ומה אם במקום שלא עשה את ולד הטמאה הקל (כולד טמאה החמור) כולד הטמאה הקל לטמא באב הטמאה הקל, עשה ולד הטמאה (חמור) [הקל] כולד הטמאה (החמור) [הקל] לטמא באב הטמאה (החמור) [הקל]. מקום שעשה ולד הטמאה החמור כולד הטמאה החמור לטמא באב הטמאה החמור, אינו דין שנעשה את ולד הטמאה החמור כולד הטמאה החמור לטמא באב הטמאה החמור. אמר לו רבי יוסי הגלילי: פרשהו. אמר לו: אין מפרשין לחכם. אמר ליה (שונהו) [שנהו]. אמר לו אין שונין לחכם. חזר רבי יוסי הגלילי ופרש: ומה אם במקום שלא עשה את בגדים של המטמאין בשרץ כבגדים בשרץ, עשה את כלי חרס בשרץ כאדם בשרץ. מקום שעשה את בגדים של המטמאין בזב כבגדים בזב, אינו דין שנעשה את כלי חרס בזב כאדם בזב. תלמוד לומר: "וטהר" - מלטמא כלי חרס במשא.

"וביום השמיני" - יכול בין ביום בין בלילה, תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה. "יקח לו" - לעצמו, שאם הפרישם לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה. "שתי תרים או שני בני יונה" - חלופי תורין בני יונה וחלופי בני יונה תורין, ואין חלופיהן עשירית האיפה. מנין שטובל הוא מבעוד יום, תלמוד לומר: "ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד" - כיצד בא אל פתח אהל מועד אלא אם כן היה לו הערב שמש, מלמד שטובל מבעוד יום.

"ועשה אתם הכהן אחד חטאת והאחד עולה" - שיפרישם הכהן אחד חטאת ואחד עולה. ומנין שאם הפרישן הוא, יהא הפרשו הפרש, תלמוד לומר: "אחד לחטאת ואחד לעולה ונתנם אל הכהן". "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" - מקצת זבין מביאין קרבן, ומקצת זבין אין מביאין קרבן. הא כיצד, ראה שלש ראיות יביא, ראה שתים לא יביא. או אינו אומר אלא ראה שתים יביא ראה שלש לא יביא, והלא משראה שלש ראה שתים. הא מה אני מקים "לפני ה' מזובו" - מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין, הא כיצד, ראה שלש יביא, ראה שתים לא יביא.

"ואיש כי תצא ממנו" - אמר רב פפא: נגע בשכבת זרע אי בכל שהוא או בכעדשה, תנאי היא. דתניא: מנין לרבות לנוגע בשכבת זרע, תלמוד לומר: "או איש". ופליגי תנאי בעלמא, דאכא למאן דאמר דון מנה: מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ומנה: מה שרץ בכעדשה אף שכבת זרע בכעדשה. ואכא למאן דאמר דון מנה: מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ואוקי באתרה: מה רואה במשהו אף נוגע במשהו. אמר לה רב הונא ברה דרב נתן לרב פפא: ממאי דמ"או איש אשר יגע בכל שרץ" קא מרבי לה, דלמא מ"או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" קא מרבי לה, ודכלי עלמא דון מנה ומנה. שילינהו לתנאי, אכא דתני כרב פפא ואכא דתני כרב הונא ברה דרב נתן.

בעא מנה רבי אמי מרב הונא: הרואה קרי בקיסם מהו, "ממנו" אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם, או דילמא האי "ממנו" - עד דנפיק ממנו טמאה לחוץ, ואפלו בקיסם נמי. אמר לה: ותפוק לה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. למימרא דנגיעה הוא, אלא מעתה לא יסתר בזיבה, אלמה תניא: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת וכו'. אי מה זיבה סותרת כל שבעה אף שכבת זרע סותרת כל שבעה, תלמוד לומר "לטמאה בה" - אין לך אלא מה שאמור בה, אינה סותרת אלא יומה. אמר לה: גזרת הכתוב היא, זיבה גמורה דלא ערבה בה שכבת זרע סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה דערבה בה שכבת זרע אינה סותרת אלא יום אחד. "איש" - פרט לקטן. יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר: "ואיש".

"כי תצא ממנו" - עד שתצא טמאתו חוץ לבשרו. מכאן אמרו: הזב ובעל קרי שהרגישו, אוחזין באמה ובולעין את התרומה. "שכבת זרע" - פרט למערה. "ורחץ במים" - ואפלו במי מקוה. "את כל בשרו" - מים שכל בשרו עולה בהן, וכמה, הוא אמה על אמה על רום שלש אמות. נמצאת אומר: שעור המקוה ארבעים סאה. "בגד ועור" - אין לי אלא בגד ועור, מנין לעשות שאר הכלים כבגד ועור, תלמוד לומר: "וכל בגד וכל עור". ואם נפשך לומר: נאמרו "בגד ועור" בשרץ, ונאמרו "בגד ועור" במת, ונאמרו "בגד ועור" בשכבת זרע. מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת עשה שאר כל הכלים כבגד ועור, אף בגד ועור האמור בשכבת זרע נעשה שאר כלים כבגד ועור.

"אשר יהיה עליו שכבת זרע" - פרט לשכבת זרע שהסריחה. "אשר יהיה עליו" - אף על מקצתו. "שכבת זרע" - מה שכבת זרע האמור למטה כבריתה אף שכבת זרע האמור למעלה כבריתה, פרט לשכבת זרע שנסרחה. מכאן אמרו: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי, טהורה, דברי רבי אלעזר בן עזריה. רבי יוסי אומר משום רבי ישמעאל: פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש, פעמים שהן שש. ור' עקיבא אומר: לעולם חמש. אם יצאה עונה הראשונה, משלימין לה מקצת עונה ששית. תניא: "אשה, - אין לי אלא אשה, תינקת בת יום אחד מנין לנדה, תלמוד לומר: "ואשה". אלמא כי מרבה קרא בת יום אחד מרבה. ורמינהו: "אשה אשר ישכב איש אתה" - אין לי אלא אשה, בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין, תלמוד לומר: "ואשה" - לרבות בת שלש שנים ויום אחד. אמר רבא: הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי, בת שלש שנים ויום אחד הלכתא, בת יום אחד קרא. ומאחר דהלכתא, קרא למה לי, למעוטי איש מאדם. והא דתניא: "ואשה כי יזוב זוב דמה" - אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מנין, תלמוד לומר: "ואשה". למה לי, לגמר מנדה, צריכא. דאי כתב רחמנא בנדה, משום דכי חזיא חד יומא בעיא למיתב שבעה, אבל זבה דאי חזיא יום אחד בשומרת יום כנגד יום סגי לה, אימא לא, צריכא. ולכתוב רחמנא בזבה ולא בעי בנדה, ואנא ידענא דאין זבה בלא נדה, אין הכי נמי, אלא קרא למה לי, למעוטי איש מאדם. והא מעטתה חדא זימנא, חד למעוטי משכבת זרע, וחד למעוטי מדם. "ואשה" - פרט לקטנה. "אשר ישכב איש" - פרט לקטן. "אתה" - פרט לכלה, דברי רבי יהודה. אמרו לו לרבי יהודה: וכי מה ראיה לכלה, אלא "אתה" פרט לדבר אחר, "שכבת זרע" - פרט למערה. "אתה" - פרט לכלה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: "אתה" - פרט לשלא כדרכה. קסבר רבי יהודה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ובהא קמפלגי: רבנן סברי שכבת זרע פרט להעראה, אותה לשלא כדרכה. ור' יהודה סבר שלא כדרכה והעראה משכבת זרע נפקא, "אתה" - פרט לכלה.

"ורחצו במים וטמאו עד הערב" - מקיש רחיצתה לרחיצתו, מה רחיצתו בנקיות אף רחיצתה בנקיות, מה רחיצתו בארבעים סאה אף רחיצתה בארבעים סאה, מה רחיצתו פרט לבית הסתרים אף רחיצתה פרט לבית הסתרים. רבי שמעון אומר: מה תלמוד לומר: "ורחצו במים וטמאו עד הערב", אי משום נוגע בשכבת זרע - הרי נוגע בשכבת זרע אמור, ומה תלמוד לומר: "ורחצו במים וטמאו עד הערב" - וכי מפני שהיא בבית הסתרים, והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים, אלא גזרת מלך היא אפלו כל שהו, לכך נאמר: "ורחצו במים וטמאו עד הערב. "אשה" - אין לי אלא אשה גמורה, מנין לרבות את הקטנה, תלמוד לומר: "ואשה". מכאן אמרו: בת יום אחד - לנדה, בת עשרה ימים - לזיבה. "כי תהיה" - מן הדבור ואילך. "כי תהיה זבה" - יכול אפלו זבה מכל מקום תהא טמאה, תלמוד לומר: "והיא גלתה את מקור דמיה" - מלמד שכל דם שרואה אינה אלא מן המקור. יכול כל מראה זוב שתהא זבה תהא טמאה, תלמוד לומר: "דם". אי "דם", אין לי אלא מראית דם אחד, כשהוא אומר "דמיה, מלמד, שדמים הרבה טמאים בה: האדם, והשחר, וכקרן כרכם, וכמימי אדמה, וכמזוג. בית שמאי אומרים: אף כמימי תלתן ואבטיח, וכמימי בשר צלי. ובית הלל מטהרין. כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר: "דם יהיה זבה בבשרה". תנו רבנן: "בבשרה" - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה, זבה מנין, תלמוד לומר: "זבה". פולטת שכבת זרע מנין, תלמוד לומר: "יהיה". רבי שמעון אומר: דיה כבועלה, מה בועל אינו מטמא עד שתצא טמאתו לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טמאתה לחוץ, וכגון שהטבילה במטה ואינה מתהפכת.

אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה עליו דם, טהורה, שנאמר: "בבשרה" - עד שתרגיש בבשרה. האי "בבשרה" מבעי לה מלמד שמטמא בפנים כבחוץ, אם כן לימא קרא "בבשר", מאי "בבשרה", שמע מנה עד שתרגיש בבשרה. ואכתי מבעי ליה "בבשרה" - ולא בשפיר ולא בחתיכה, תרתי. אמר רבי ירמיה: ומודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. רב אשי אמר: שמואל דאמר כרבי נחמיה, דכל דבר שאינו מקבל טמאה אינו מקבל כתמים. בעא מנה רבי ירמיה מרבי זירא: הרואה דם בשפופרת מהו, "בבשרה" אמר רחמנא - ולא בשפופרת, או דלמא האי "בבשרה" מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ ואפלו בשפופרת. אמר לה: "בבשרה" - אמר רחמנא, ולא בשפופרת. והא האי "בבשרה" מלמד שמטמאה מבפנים כבחוץ, אם כן נימא קרא "בבשר", מאי "בבשרה", שמע מנה תרתי. "בבשרה" - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. והלא דין הוא: ומה אם הזב שטעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים כבחוץ, נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ. תלמוד לומר: "בבשרה" - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ.

"שבעת ימים תהיה בנדתה" - כל חיבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה, שנאמר: "שבעת ימים תהיה בנדתה" - תהא בנדתה כל שבעה, ואתקש יולדת לנדה. היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה, מתוך שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה: תהא נדה שבעה, כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחפה. "שבעת ימים תהיה בנדתה" - ולא בזיבתה כל שבעה. יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה, תלמוד לומר: "תהיה" - ואף על פי שאינה רואה. אין לי אלא ימים, לילות מנין, תלמוד לומר: "תהיה" - לרבות את הלילות. יכול בין סמוכין בין מפזרין, תלמוד לומר: "תהיה" - תהא בהויתן אחת. מנין שאינה טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר: "שבעת ימים תהיה בנדתה" - תהא בנדתה כל שבעה. "וכל הנגע בה יטמא" - יכול לא יהא נוגע בה מטמא בגדים במגע, הין אם אין מטמאה במשכב לטמא אדם לטמא בגדים, היא עצמה לא תטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר: "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב", שיכול יהא נוגע בה מטמא אדם וכלי חרס. והלא דין הוא: הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא, מה נוגע בזב אין מטמא אדם וכלי חרס אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרס. לא, אם אמרת בנוגע בזב שאין מטמא אדם לטמא אדם במקום אחר תאמר בנוגע בנדה שמטמא אדם לטמא אדם במקום אחר, הואיל ומטמא אדם לטמא אדם במקום אחר יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר: "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב" - אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס.

"וכל (המשכב) אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא" - יכול תטמא משכב שאין מיחד לשכיבה ומושב שאין מיחד לישיבה, הרי הוא אומר למטה: "וכל הנגע במשכבה יכבס בגדיו, וכל הנגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו", מה למטה אין מטמא אלא משכב המיחד לשכיבה ומושב המיחד לישיבה, אף כאן לא תטמא אלא משכב המיחד לשכיבה ומושב המיחד לישיבה. יכול לענין לטמא אינה מטמאה אלא משכב המיחד לשכיבה ומושב המיחד לישיבה, אבל לענין לטמא תטמא את הכל, שהרבה מטמאין ואין מטמאין. תלמוד לומר: "עליו" - "עליו" אמור לענין לטמא "עליו" אמור לענין לטמא - מה "עליו" האמור לענין לטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב המיחד לשכיבה ולישיבה, אף "עליו" האמור לענין לטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב הראוי לשכיבה ולישיבה. "ואם על המשכב הוא" - עד שינשא רבו עליו. "או על הכלי אשר היא ישבת עליו" - (או) [אף] על מקצתו, מכאן אמרו: רב טמא על הטהור או על מקצתו, (ומקצת) [רב] הטהור על טמא או על מקצתו - בין בזב בין במשכב טמא. מקצת טמא על הטהור או על מקצתו ומקצת טהור על הטמא או על מקצתו - בזב טמא, ובמשכב טהור. רבי שמעון אומר: מקצת טמא על הטהור אף בזב טהור. "משכב" - זה משכב. ["אשר היא ישבת עליו" - זה המושב]. (שהוא) "כלי" (מרכב) - זה מרכב ("יושב עליו" - זה המושב), שנאמר: "בנגעו בו" - איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו, הוי אומר: זה המרכב.

"ואם שכב ישכב" - לרבות שתי שכיבות. "ואם שכב ישכב" - לרבות את המערה. "איש" פרט לקטן. יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר: "ואם שכב ישכב איש". "אתה" - פרט למצרעת. והלא דין הוא ומה נדה שאינה מטמאה בביאה מטמאה את בועלה, מצרעת שמטמאה בביאה אינו דין שתטמא את בועלה, תלמוד לומר: "אתה" - פרט למצרעת. אמר אביי: הכל מודין בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. נדה - דהא תפסי בה קדושין, שנאמר: "ותהי נדתה עליו" - אפלו בשעת נדתה תפסי בה קדושין. סוטה נמי תפסי בה קדושין. תניא נמי הכי: הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר. ואביי שומרת יבם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל. תניא: "ותהי נדתה עליו" - יכול יעלה לרגלה, תלמוד לומר: "וטמא שבעת ימים". מה תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו", יכול [לא] יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו" - מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, אף הוא עושה משכב ומושב [לטמא אדם] לטמא בגדים. תלמוד לומר: "ותהי נדתה עליו, וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - שאין תלמוד לומר "וכל המשכב", ומה תלמוד לומר "וכל המשכב", נתקו הכתוב מטמאה חמורה לטמאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אכלין ומשקין. פריך רב אחאי: אימא נתקו הכתוב מטמאה חמורה [לטמאה קלה] דלא לטמי אדם לטמויי בגדים, אבל אדם ובגדים מטמא, אמר רב אסי: "יטמא" - טמאה קלה משמע. אימא: "ותהי נדתה עליו" - כלל, "וכל המשכב" - פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, משכב ומושב אין מידי אחרינא לא. אמר אביי: "וטמא שבעת ימים" הפסיק הענין, הוי כלל ופרט המרחקין זה מזה, ואין דנין אותו בכלל ופרט. רבא אמר: לעולם דנין, "וכל" רבויא הוא. ואימא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם לטמא בגדים לחמרא, אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו [לטמא אדם] לטמא בגדים לקלא, אמר קרא: "עליו" - להטעינו משמע.

בעא מנה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא: אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו: נטמאתי, דלא יפרש מיד, מנלן, אמר חזקיה: דאמר קרא: "ותהי נדתה עליו" - אפלו בשעת נדתה תהא עליו. אשכחן עשה - לא תעשה מנלן, אמר רב פפא: אמר קרא: "לא תקרב לגלות ערותה" לא תקרב נמי לא תפרש הוא, דכתיב: "האמרים קרב אליך אל תגש בי". נתקו מטמאה חמורה ותלאו לטמאה קלה, שלא יטמא אלא אכלין ומשקין. נמצאת אומר: משכבו כמגעו, מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד. נמצאת אומר: ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה תחת הכר או בין כר לחברו, אם כנגדה נתונה - טמאה, מפני שמטמא את המפה ומטמא את הככר, שלא כנגדו - טהורה, שאין מגעו מטמא בגדים. "וטמא שבעת ימים" - שיספר שבעה לביאה האחרונה. והלא דין הוא: מטמא במת ומטמא בנדה, מה מת אינו סופר שבעה אלא לטמאה אחרונה, אף כשהוא מטמא בנדה אינו סופר שבעה אלא לביאה אחרונה. או כלך לדרך זו: היא מטמאה ומטמא את בועלה, מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה אף הוא לא יספר שבעה אלא לביאה ראשונה. נראה למי דומה: דנין טמאה שממקום אחר מטמאה שממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהן מגופה. או כלך לדרך זו: דנין טמאה שמחמת דמים מטמאה שמחמת דמים, ואל תוכיח טמאת המת שאין מחמת דמים. תלמוד לומר: "וטמאה שבעת ימים" - שיספר שבעה לביאה אחרונה.

"אשר ישכב עליו", אשר ישב עליו יטמא" - יכול יטמא משכב שאין מיחד לשכיבה ומושב שאין מיחד לישיבה. לא, מה היא אינה מטמאה אלא משכב המיחד לשכיבה ומושב המיחד לישיבה, אף הוא לא יטמא אלא משכב המיחד לשכיבה ומושב המיחד לישיבה. יכול היא והוא לא יטמאו טמאה חמורה, אבל היא והוא יטמאו טמאה קלה, תלמוד לומר: "המשכב" - רבה. אין לי אלא משכב, מנין לרבות את המרכב ואת המושב, תלמוד לומר: "וכל המשכב". אין לי אלא בזמן ששכב עליו ונגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על זה ואפלו על גבי אבן מסמא, תלמוד לומר: "וכל המשכב". "אשר ישכב עליו" - עד שינשא רבו עליו.

"ואשה" - בין גירת בין שפחה בין משחררת ובין בת ישראל. "כי יזוב זוב דמה" - דמה מחמת עצמה, ולא דמה מחמת הולד. אתה אומר ולא מחמת הולד, או אינו אלא ולא מחמת אנס, כשהוא אומר "זוב" הרי אנס אמור, הא מה אני מקים "דמה", דמה מחמת עצמה, ולא מחמת הולד. ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באנס, מטהר אני בולד שיש טהרה לאחריו, ומטמא אני באנס שאין טהרה לאחריו. אדרבה מטהר אני באנס שכן אנס בזב טהור, השתא מיהא באשה קימינין ואנס באשה לא אשכחן. ואי תימא: מאי דעתך לטהר באנס ולטמא בולד, אין לך אנס גדול מולד. אי הכי נדה נמי נימא "זבה" מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אתה אומר ולא מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אנס, כשהוא אומר: "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה", הרי אנס אמור, הא מה אני מקים "זבה", זבה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד. אמר (אביי) [אבוה דשמואל]: אמר קרא: "וטמאה שבועים כנדתה" - ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהור, ואיזו, זו קשי בימי זיבה. והשתא דכתיב "וטמאה שבועים כנדתה", "דמה" למה לי, אי לאו "דמה", הוה אמינא "כנדתה" - ולא כזיבתה, ואפלו בשופי, קא משמע לן. כמה יהא קשוי ויהא תלוי בולד, רבי מאיר אומר: אפלו ארבעים וחמשים יום, רבי יהודה אומר: דיה חדשה. רבי יוסי ור' שמעון אומרים: אין קשוי יותר משתי שבתות. לפיכך אם קשתה שבעה עשר (ד)שלשה ראשונים ראוין לזיבה וילדה בזוב, ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהן, שנים לבלא עת שבעה לנדה ושנים לאחר הנדה ארבעה עשר של הנקבה, אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב. ויש רואה מאה יום ואינה זבה בהם, שנים לבלא עת, שבעה לנדה ושנים לאחר הנדה ושמונים של נקבה ושבעה לנדה ושנים לאחר הנדה. תניא: יכול הרואה שלשה ימים בתחלה, תהא זבה. ומה אני מקים: "ואשה כי תהיה זבה", ברואה יום אחד, אבל הרואה שלשה ימים בתחלה יכול תהא זבה, תלמוד לומר: "על נדתה" - סמוך לנדתה. ואין לי אלא סמוך לנדתה, מפלג מנדתה מנין, תלמוד לומר: "או כי תזוב". אין לי אלא יום אחד, מנין לרבות שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה, אמרת: מה מצינו ברביעי שראוי לספירה וראוי לזיבה וכו'. ומנין לרבות אחד עשר, תלמוד לומר: "בלא עת נדתה". יכול שאני מרבה אף שנים עשר, אמרת: לאו. מה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא שנים עשר, מרבה אני את אחד עשר שראוי לספירת "או כי תזוב", ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת "או כי תזוב". ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מנין, תלמוד לומר: "ימי". יום אחד מנין, תלמוד לומר: "כל ימי".

"טמאה" - מלמד שמטמאה את בועלה. "היא" היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא את מה שבועל. שיכול, והלא דין הוא: ומה היא שאינה מטמאה בראיות כבימים מטמאה את בועלה, הוא שמטמא בראיות כבימים אינו דין שמטמא את מה שבועל. תלמוד לומר: "היא" - היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל. ומנין שהוא עושה משכב ומושב, תלמוד לומר: "כמשכב נדתה". ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מנין, תלמוד לומר: "ימי". יום אחד מנין, תלמוד לומר: "כל ימי". ומנין שסופרת אחד לאחד, תלמוד לומר: "יהיה לה". יכול תספר שבעה לשנים, ודין הוא: ומה הוא שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים, היא שסופרת אחד לאחד אינו דין שתספר שבעה לשנים. תלמוד לומר: "יהיה לה" - אינה סופרת אלא יום אחד בין לאחד בין לשנים. אמר לה רבי ישעיה לרבי אבא: ואימא כי חזא ביממא תהא זבה, בליליא תהוי נדה, אמר לה עליך אמר קרא: "על נדתה" - סמוך לנדתה, וסמוך לנדתה אימת, בליליא הוא, וקא קרי לה זבה. "ימים" - שנים. יכול ימים הרבה, אמר רבי עקיבא: כל ששמועו מרבה ושמועו מועט, תפשת מרבה - לא תפשת, תפשת מועט - תפשת. רבי יהודה בן בתירא אומר: שתי מדות אחת מדה (קלה) [כלה] ואחת מדה שאינה (קלה) [כלה], מודדין במדה (קלה) [כלה] ואין מודדין במדה שאינה (קלה) [כלה]. רבי נחמיה אומר: למה בא הכתוב, לפתח או לנעל, לא בא לנעל אלא לפתח, אם אתה אומר ימים עשרה אינו אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא רבוא, כשאתה אומר ימים שנים פתחת. רבי מונא אומר משום רבי יהודה: ימים שנים. או יכול ימים הרבה, אם מרבין הן למה נאמר "רבים", הא לא דבר אלא בימים מעוטים, וכמה הן, הוי אומר: שנים. "רבים" - שלשה, יכול "רבים" - עשרה, אמר: "ימים" ואמר: "רבים" - מה ימים מעוט ימים שנים, אף רבים מעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר "ימים ורבים", והלא לא נאמר אלא "ימים רבים". הא כיצד, "רבים" הללו יהו מרבים על השנים, וכמה הן, הוי אומר שלשה.

"כטמאת נדתה" - ולא כימי נדתה. והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא עשה את טמאת המטמא כמטמא עשה את ימי המטמא כמטמא, מקום שעשה את טמאת המטמא כמטמא אינו דין שנעשה את ימי המטמא כמטמא. תלמוד לומר: "כטמאת נדתה" - ולא כימי נדתה. "וכל הנוגע בם יטמא" - על ידי חבוריהן.

"ואם טהרה מזובה" - כשתפסק מזובה. "מזובה" - ולא מנגעה. "מזובה" - ולא מלדתה.

"וספרה לה" - אמר שמואל: מנין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר: "וספרה לה", מכאן לנדה שסופרת לעצמה.

"שבעת ימים" - יכול בין סמוכין בין מפזרין, תלמוד לומר: "ואחר תטהר" "אחר" - אחר לכלן. רבי שמעון אומר: "אחר תטהר" - אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהורה לעסק בטהרות. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שלא תבא לידי ספק. אמר לה רב פפא לרבא: מכדי האדנא כלהו ספק זבות שוינהו רבנן, לטבלו ביממא דשביעאה, אמר לה: משום דר' שמעון. דתניא: "ואחר תטהר" וכו'. אביי אמר: בלדה - אין קשי סותר בזיבה, ואינה עולה. רבא אמר: אינה סותרת ועולה. לאביי שלא תהא טמאת זיבה מפסקת ביניהם. אמר רבא: מנא אמינא לה, דתניא: "מזובה" - ולא מנגעה, "מזובה" - ולא מלדתה. ואביי תני חדא: "מזובה" - ולא מנגעה. ורבא, האי מאי, אי אמרת בשלמא "מזובה" - ולא מלדתה, איצטריכא לה לידה תנא נגעה אטו לידה, אלא אי אמרת "ולא מנגעה", האי מ"וכי יטהר הזב מזובו" נפקא: "מזובו" - ולא מנגעו. ואביי, חד בזב וחד בזבה. וצריכי. דאי כתב רחמנא בזב, משום דלא מטמא באנס, אבל זבה דמטמאה באנס אימא לא. ואי כתב רחמנא בזבה משום דלא מטמאה בראיות כבימים, אבל זב אימא לא, צריכא.

"וביום השמיני" - יכול בין ביום בין בלילה, תלמוד לומר: "ביום" - ביום ולא בלילה. "תקח לה" - לעצמה, שאם הפרישתן לזיבתה ראשונה לא תביאם לזיבתה שניה. "שתי תרים או שני בני יונה" - חלופי תורין בני יונה, חלופי בני יונה תורין, ואין חלופיהן עשירית האיפה. מנין שטובלת מבעוד יום, תלמוד לומר: "והביאה אותם אל הכהן (אל פני ה') אל פתח אהל מועד" - כיצד היא באה אל פתח אהל מועד, אלא אם כן היה לה הערב שמש, מלמד שטובלת מבעוד יום.

"ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עלה" - שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. מנין אם הפרישתן היא יהא הפרשן הפרש, תלמוד לומר: "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אתם". אמר רב חסדא: אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשית כהן. אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמא דרב חסדא, "ולקחה שתי תרים או שני בני יונה וגו' ועשה הכהן" וגו' - או בלקיחת בעלים או בעשית כהן. מיתיבי: "ועשהו חטאת" - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת וכו'.

"והזרתם את בני ישראל". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפלו הוין לו בנים כבני אהרן מתים, דכתיב: "והזרתם את בני ישראל", וכתיב "והדוה בנדתה", וסמיך לה: "אחרי מות שני בני אהרן". "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" - הרי זו אזהרה, "ולא ימתו בטמאתם" - הרי זו ענש. "בטמאם את משכני אשר בתוכם" - אף על פי שהן טמאים שכינה ביניהם.

"זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - זה הרואה ראיה אחת, שהוא כבעל קרי שטובל ואוכל את פסחו לערב.

**רמז תקסט** פעם אחת בא אחד וישב כנגדי, והיה בו מקרא ולא משנה. אמר לי: רבי, זב חמור או נדה, אמרתי לו: נדה חמורה מזב. אמר לי: רבי, והלא לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב, [אמרתי לו: בני, והלא דברים קל וחמר: ומה אם הזב שאינו פרה ורבה, מטמא אחת עשרה טמאות וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה. נדה שהיא פרה ורבה, לא כל שכן שהיא מטמאה אחת עשרה טמאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה. הא למדנו: כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנדותם: מתרים אתם לנגע בכל הכלים, עשו מה שאתם רוצים לעשות, לפי שאין טבילה לנדה מן התורה, אינו רואה קורת רוח לעולם.

מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, ונכנס לבית עולמו בחצי ימיו, ונעשית אשתו כשוטה והיתה מחזרת על פתחי חברי בעלה ואמרה להם: רבותי, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שהשיב לה כלום (דבר). פעם אחת הייתי מהלך בשוק ונכנסתי לחצרה, באה וישבה כנגדי והיתה בוכה, אמרתי לה: בתי, מפני מה את בוכה, אמרה לי: רבי, בעלי קרא הרבה שנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, אמרתי לה: בתי בשעת נדותיך מהו אצלך, אמרה לי: רבי, חס וחלילה אפלו באצבע קטנה לא נגע בי, ואחר כל אותן הימים שראיתי בהן דם ישבתי שבעה נקיים שלא אבוא לידי ספק. אמרתי לה: בתי, יפה אמר לך בעלך, שכן אמרו חכמים בזבין ובזבות וביולדות שלאחר שבעה הן טהורין, שנאמר: "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". אבל באותן הימים לבנים מהו אצלך, שמא הבאת לו את הסכין שבידך ונגע בו אפלו באצבע הקטנה, אמרה לי: רבי, חיי ראשך, רחצתי לו את רגליו וסכתי לו את השמן, וישנתי אני עמו במטה אחת אני בבגדי והוא בבגדיו, אבל לא הסיח דעתו לדבר אחר. אמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שאין לפניו משוא פנים. שכן כתוב בתורה: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב". יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברי תפלות, תלמוד לומר: "לא תקרב". יכול יהא ישן עמה בבגדיה על מטה אחת, תלמוד לומר: "לא תקרב". כדי שלא יאמר אדם לעצמו: כשהיא בנדתה - אסור לבשרה ואסור למטתה, פרשה מן הנדה - שמא תאמר לבשרה אסור ולמטתה מתר, לפיכך חזר ופרש על ידי יחזקאל: "ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב" - השוה אשה נדה לאשת איש להיותו נזהר עליה וכו'. ראה האדם קרי - חיב טבילה מן התורה. אם אמר: מי רואה אותי אין בכך כלום, העבירו מכנגד פניו שוב ראה קרי ואומר: מי רואה אותי אין בכך כלום, וכן בפעם שלישית, עובר על מה שכתוב בתורה: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (ועבר על מה שכתוב): "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". לסוף הוא נעשה זב מתוך דרכיו, שנאמר: "איש איש כי יהיה זב מבשרו" וגו'. ומה תלמוד לומר "איש איש", אלא איש אחד לזב מבשרו, ואיש אחד למקרה לילה. ואם חזר ועשה תשובה, מרפאין אותו. ואם לאו, הרי הוא זב עד יום מותו, שנאמר: "וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו" וגו'. "ואשה כי תהיה זבה" - רבי ישמעאל אומר: פרשה זו לכתחלה לא נאמרה אלא ללמד על בנות ישראל שמטמאות טפת דם כחרדל וצריכה לספר שבעה נקיים, ואחר שספרה שבעה נקיים היא צריכה טבילה כמו נדה גמורה כדי לצאת מכלל עברה. רבי מאיר אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא למצות פריה ורביה, שאפלו אוכלת אשה כל מיני מאכל ושותה כל מיני משקה אין אישה קווט בה. אבל אם היה רגיל אצלה בכל זמן אפלו בימי נדתה, היה קווט בה והיה מבטל פריה ורביה. לכך נאמר בתורה: "שבעת ימים תהיה בנדתה" וגו', כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחפה. אם חזרה ועשתה תשובה, מרפאין אותה מיד. ואם לאו, הרי היא בחזקתה עד יום מותה, שנאמר: "ואשה כי יזוב זוב דמה" וגו'].

אמר רב (אשי) [יוסף]: כי פשיט ריש לקיש בזב בעי הכי: ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע, "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע אמר רחמנא - כל ששכבת זרעו מטמאה ראיה ראשונה שלו מטמא, והאי כיון דשכבת זרעו לא מטמא ראיה ראשונה שלו נמי לא מטמא, או דלמא כיון דאלו איהו חזי תרי מצטרפי - מטמיא. אמר (רב יוסף) [רבא]: תא שמע: "זאת תורת הזב" - בין גדול בין קטן. מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמא, אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמא. [בעי רב יוסף: ראיה ראשונה של מצרע מהו שתטמא כו', אמר אביי: מאי תבעי לה והא הוא דקאמר:] "זאת תורת הזב" - בין גדול בין קטן, וכיון דנפקא לה קטן מהתם איתר לה "לזכר" - לרבות מצרע למעינותיו, "ולנקבה" - לרבות מצרעת למעינותיה. ואקשה רחמנא מצרע לזב גמור, מה זב גמור מטמא במשא אף ראיה ראשונה דזב מטמא במשא. אמר רב הונא: ראיה ראשונה של זב מטמא באנס, שנאמר: "זאת תורת הזב" וגו' - מה שכבת זרע מטמא באנס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באנס. אמר רבי יצחק: והלא זב בכלל בעל קרי היה בראיה ראשונה, ולמה יצא בראיה שניה, להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו - שאינו מטמא באנס, ולהחמיר עליו - שהוא מטמא משכב ומושב. (תניא) [אמר רב הונא]: זב דומה למי בצק של שעורים. זב בא מבשר המת, שכבת זרע בא מבשר החי. זוב דהה ודומה ללבן ביצה המזרת, שכבת זרע קשורה ודומה ללבן ביצה שאינה מזרת.

"והדוה בנדתה" - זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחל ולא תפרכס ולא תתקטש בבגדי צבעונים. עד שבא רבי עקיבא ולמד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר: "והדוה בנדתה", תהא בנדתה עד שתבא במים. דם הנדה מטמא לח ויבש. מנא הני מלי, אמר חזקיה: דאמר קרא: "והדוה בנדתה" - מדוה כמותה, מה היא מטמאה - מדוה נמי מטמאה. אשכחן לח, יבש מנלן, אמר קרא: "יהיה" - בהויתו יהא. ואימא הני מלי בלח ונעשה יבש, יבש מעקרו מנא לן, ותו הא דתנן: "המפלת כמין קלפה, כמין עפר, כמין שערה, כמין יבחושין אדמים, תטיל למים, אם נמחו, טמא. מנא לן, "יהיה" - רבויא הוא. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, אמר קרא: "אשר היא ישבת עליו" - היא ולא דמה. אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה תטמא באבן מסמא, אמר קרא: "והנושא אותם" - מעוטא הוא. "והדוה בנדתה, והזב" - זה בעל שתי ראיות, שהוא כנדה שמטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן. "תורת הזב, והזב את זובו" - זה שראה שלש ראיות, שהוא זב גמור מטמא משכב וצריך ביאת מים חיים וחיב בקרבן. "תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - מה הזוב סותר בזב, אף שכבת הזרע תסתר בזב. אי מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתר את הכל, תלמוד לומר: "לטמאה בה" - אין לה אלא יום אחד. יכול אף מימי רגלים יהו סותרין בזב, תלמוד לומר: "זאת".

"והזב את זובו" - אחרים אומרים: (אם) [מה] הזב מטמא במשא, אף הזוב מטמא במשא. "לזכר" - לרבות את המצרע, "ולנקבה" - לרבות את היולדת. רבי ישמעאל בנו של רבן יוחנן בן ברוקה אומר: הרי הוא אומר: "והזב את זובו לזכר ולנקבה", "לזכר" - כל שהוא זכר בין קטן בין גדול. "ולנקבה" - כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה. "ולאיש אשר ישכב עם טמאה" - להביא את (זבה) [הבא על] שומרת יום כנגד יום. רבי יוסי בר חנינא אומר: מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת, תלמוד לומר: "והזב את זובו לזכר ולנקבה" - מקיש נקבה לזכר, מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי, ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק. ומה זכר ממין שהוא מביא על הודאי מביא על הספק, אף נקבה ממין שהיא מביאה על הודאי מביאה על הספק. אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל, אמרת: לא כן, אם אמרת בזכר שכן אסור אחד, תאמר בנקבה ששני אסורין. אמר רבי נתן: "והזב" - זהו ראיה ראשונה, "את זובו" - זהו ראיה שניה. מכאן ואילך הרי ראית זכר כראית נקבה, מה ראית נקבה דם נדות אפלו באנס אף ראית זכר כן. והתניא: רבי אליעזר אומר: שלישית בודקין אותו, רביעית אין בודקין אותו, באתים קמפלגי, לרבי אליעזר "והזב" - חד, "את" - תרי, "זובו" - תלת, "רביעית" - אתקש לנקבה.

**רמז תקע** אמר רב נחמן אמר רב: טמטום ואנדרוגינוס שראו לבן או אדם - אין חיבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה. ראו לבן ואדם כאחת - אין חיבין עליהן על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהן את התרומה. שנאמר: "מזכר עד נקבה תשלחו" - זכר ודאי נקבה ודאית, אבל טמטום ואנדרוגינוס לא. אי הכי תרומה נמי לא לשרף, דכתיב: "והזב את זובו לזכר ולנקבה" - זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טמטום ואנדרוגינוס. ההוא מבעי לה לכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: "לזכר" - לרבות מצרע למעינותיו, "ולנקבה" - לרבות מצרעת למעינותיה. הא נמי מבעי לה במי שיש לו טהרה במקוה פרט לכלי חרס שאין לו טהרה במקוה, דברי רבי יוסי הגלילי. אם כן נכתוב רחמנא אדם. וכי תימא אי כתב רחמנא אדם הוה אמינא כלי מתכות לא, מ"כל טמא לנפש" נפקא, "מזכר עד נקבה" למה לי, לכדרב. ואימא כלה לכדרב הוא דאתא, אם כן נכתוב רחמנא "נקבה", מאי "עד נקבה" - עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה. אי הכי כי אטמי בשאר טמאות לא לשלחו, אמר קרא: "מזכר" - מטמאה הפורשת מזכר. וכל היכא דכתב רחמנא "זכר ונקבה" למעוטי טמטום ואנדרוגינוס הוא, והא גבי ערכין דכתיב "זכר, ואם נקבה" - ותניא: "הזכר" - ולא טמטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה, תלמוד לומר: זכר ודאי נקבה ודאית, אבל לא טמטום ואנדרוגינוס. טעמא דכתב רחמנא "זכר, ואם נקבה" הא לא כתב רחמנא מזכר עד נקבה לא ממעט. ההוא מבעי ליה לחלק בין ערך איש לערך אשה.

**רמז תקעא** "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" - והלא שבעת ימי הנדה הן, ולמה קורא אותן "ימים רבים", לפי שפרשה מבעלה והן ימים של צער לפיכך קרא אותן "ימים רבים". כיוצא בו: "ויהי בימים הרבים ההם" - על שהיו ימי צער קורא אותם "ימים רבים". ודכותה: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה". ודכותה: "ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו" - שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר באמצע - הרי שמונה עשר חדש. וכי "רבים" הוו, אלא על ידי שהיו של צער, קוראם רבים. ודכותה: "ימים רבים שמונים ומאת יום".

"והנדה בנדתה" - אין כתיב כאן, אלא "והדוה בנדתה" - צער גדול נתן הקדוש ברוך הוא לאשה זו, שמאחר שמשמרת שלשת ימי זיבה, יושבת ומשמרת שבעת ימי נדה. לכך כתיב: "והדוה בנדתה". רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: ומה אם האשה הזו, על ידי שפרשה שלשה ימים, התורה קורא אותה דוה, אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית תפארתנו וממקדשנו כמה ימים וכמה שנים, כמה יובלות וכמה עבורים - על אחת כמה וכמה. "כי יזוב זוב דמה ימים רבים, - שלשה ימים. הא כיצד, האשה הזו טמאה שבעת ימים ונטהרת ביום השמיני, ואם ראתה דם באותו יום שומרת יום כנגד יום ונטהרת. חזרה וראתה ביום התשיעי שומרת אותו יום ושבה ונטהרת. חזרה וראתה ביום עשירי שומרת אותו יום ושבה ונטהרת. הרי שלשה ימים שהן "ימים רבים". אבל אם ראתה דם ביום אחד עשר שהוא יום רביעי לטהרתה חוזרת לטמאתה ושומרת שבעת ימי נדתה מתחלתה, שכך שנו חכמים: אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. לפיכך האשה צריכה שתהא סופרת חמשה עשר יום. כיצד היא עושה, שומרת שבעת ימי נדתה, ואחר כך סופרת שבעה נקיים ונטהרת ביום השמיני וטובלת טבילה חמורה אחר שקיעת החמה והיא מתרת לבעלה, שנאמר: "ואם טהרה מזובה". "ואשה כי יזוב זוב דמה" - למה אשה ולא איש, לשעבר היתה נוהגת בנשים ובאנשים, שנאמר: "איש איש כי יהיה זב מבשרו". רבי מאיר אומר: טמאת האיש חמורה היתה מטמאת האשה, למה, שטמאת האשה סימן לבנים, אבל של איש צער הוא, שנאמר: "וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו" - דבר שחתום וסגור. לשעבר היו האנשים רואים דמים, עד שעמדה רחל, שנאמר: "כי דרך נשים לי" - ונתן לה. לכך נאמר: "ואשה כי יזוב זוב דמה". כך שנו רבותינו: על שלש עברות נשים מתות בשעת לדתן, שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ושלשתן מן התורה: נדה מנין, "ואשה כי יזוב זוב דמה", חלה - דכתיב: "ראשית עריסותיכם חלה" וגו', הדלקת הנר - דתנו רבנן: מנין שחיב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר, שנאמר: "וקראת לשבת ענג" - זה הדלקת הנר. ולמה נמסר (ו)לאשה, אמר הקדוש ברוך הוא: היא כבתה נרו של עולם, שנאמר: "נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם", לפיכך תשמר מצות נר. היא טמאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, דאמר רבי יוסי בן קצרתה: כאשה הזו שמקשקשת עסתה במים, ואחר כך: "וייצר ה' אלהים", לפיכך וכו'. נדה - אמר הקדוש ברוך הוא היא שפכה דמו של אדם הראשון והיא מתחיבת שתשפך דמה, שנאמר: "שופך דם האדם" וגו', תשמר נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה. לפיכך הקדוש ברוך הוא מדמה טמאת ישראל לטמאת נדה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". דבר אחר: "כטמאת הנדה היתה דרכם לפני" - כטמאת הנדה ולא כטמאת המת, המת בבית אין כהן גדול נכנס לשם, אבל נדה בבית כהן גדול נכנס עמה בבית ויושב עמה על האסטוא ובלבד שלא תהא מתנדדת. כך אלו נמשלו ישראל לטמאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם. אבל לנדה נמשלו שהכהן עמה בבית ואינו חושש, כך השכינה שורה עם ישראל אף על פי שהן טמאים, שנאמר: "השכן אתם בתוך טמאתם". בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות נשותיהם [דם נדות] מפני אימת מצרים שהיתה עליהם, ואף משיצאו משם לא היו רואות במדבר שהשכינה היתה ביניהם. והנשים קבלו את התורה תחלה, שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב" - אלו הנשים, ואחר כך: "ותגיד לבני ישראל" - אלו האנשים. וכן הוא אומר: "אימה כנגדלות", עליהן נאמר: "גן נעול, גל נעול". אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה הייתם מטהרים וחוזרים ומטמאים, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם שלא תטמאו עולמית, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" וגו'.