# פרק י'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/shemini/perek-10/

**פסוק א-ב** "ויקחו (שני) בני אהרן נדב ואביהוא" אף הם בני אהרן בשמחתם כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים עמדו להוסיף אהבה על אהבה שנאמר "ויקחו" ואין לקיחה אלא שמחה. נדב ואביהוא, מה תלמוד לומר "בני אהרן", ממשמע שנאמר "נדב ואביהוא" איני יודע שבניו היו, מה תלמוד לומר "בני אהרן" שלא חלקו כבוד לאהרן. נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה. איש מחתתו, איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה.

דבר אחר "מסיני" נטלו להם, שכיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכין תחלה והם באים אחריהם וכל ישראל באים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא מתי שנים זקנים הללו מתים ואנו ננהג את הקהל, אמר המקום נראה מי קובר את מי, הם קוברים אתכם ויהיו מנהיגים את הקהל.

אמר רב פפא הינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהגני.

דבר אחר כיון שראו שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר נדב ואביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדש הקדשים, אמר להם המקום אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסתם לפני אש טמאה אני אשרף אתכם באש טהורה.

"ויקריבו לפני ה' אש זרה", רבי ישמעאל אומר, יכול אש זרה ממש תלמוד לומר "אשר לא צוה אתם" הכניסם בלא עתה. רבי עקיבא אומר, לא הכניסם אלא מן הכירים שנאמר "ויקריבו לפני ה' אש זרה", אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אתם" לא נמלכו במשה רבן. ורבי אליעזר אומר לא נתחיבו מיתה אלא על שהורו הלכה בפני רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חיב מיתה. מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר שהורה הלכה בפני רבו אמר לאמא שלום אשתו זה אינו מוציא שנתו ומת. לאחר שמת נכנסו אצלו חכמים אמרו לו וכי נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקבלני שכל המורה הלכה בפני רבו חיב מיתה.

"ותצא אש מלפני ה'" מלמד שיצאה אש מבית קדש הקדשים ושרפה נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר, שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחטמו של זה ושנים בחטמו של זה. ותאכל אותם, אותם נשרף ולא בגדיהם שנאמר (להלן פסוק ה) ויקרבו וישאם בכתנתם, בכתנת הנשואים או יכול בכתנת הנושאים, תלמוד לומר "ותאכל אותם" ולא בגדיהם, ואומר (שמות כח, מ) "ולבני אהרן תעשה כתנות", כתנות לכהנים ולא כתנות ללויים.

"וימתו לפני ה'", רבי אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלויים מתרין לכנס, שנאמר "ויקרבו וישאם בכתנתם", אם כן למה נאמר "וימתו לפני ה'", נגפן המלאך ודחפן המלאך לחוץ והוציאן. רבי עקיבא אומר, לא מתו אלא בפנים, שנאמר "וימתו לפני ה'", אם כן למה נאמר "ויקרבו וישאם בכתנתם", מלמד שהטילו עליהם חניתות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.

"וימתו לפני ה'". רבי אליעזר אומר, כעין מיתה, שרפת נשמה וגוף קים. רב מתנה אמר, שרפה ממש, ומאי וימתו דאתחולי הוה בהו מגואי כעין מיתה, דתניא אבא יוסי בן דוסתאי וכו'. (כתוב ברמז תשי"ב).

זה שאמר הכתוב "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע". "לצדיק" זה אהרן דכתיב ביה (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך" וגו', "ולרשע" זה קרח ועדתו דכתיב "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים", אלו נכנסו להקריב במחלקת יצאו שרופים, ואלו נכנסו להקריב שלא במחלקת ויצאו שרופים.

(קהלת ב, ב) "לשחק אמרתי מהלל" מהו, מערבב הוא השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד. ראתה בעלה כהן גדול, ויבמה מלך, אחיה נשיא, ושני בניה סגני כהנה, וכיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל.

רבי לוי פתח, (תהלים עה, ה) "אמרתי להוללים אל תהלו", למערבבים, אלו שלבם מלא עליהם חלחוליות רעות, רבי קרי להון אללי, אלו שמביאים אללי. לעולם, "ולרשעים אל תרימו קרן", אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמח בעולמי.

רבי חיא בריה דרבי זעירא פתח (איוב לז, א) "אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו", מקפץ, כמא דאמרינן (להלן יא, כא) "לנתר בהן על הארץ", אמר איוב לא היו בניו של אהרן דומין למטהו, מטה אהרן נכנס יבש ויצא לח (במדבר טז, כג) "ויצא פרח ויצץ ציץ", טיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים וגדר שתי פרוכת ויצא בשלום, ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים.

בארבעה מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סרחונן, וכל זה למה, להודיעך שלא היה בידן אלא אותו העון בלבד. אמר רבי אלעזר המודעי, שלא לתן פתחון פה לבאי עולם, שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקלקלים היה להם בסתר שעל ידי כן מתו. בר קפרא בשם רבי ירמיה בן אלעזר, בשביל ארבעה דברים מתו, על הקריבה, ועל ההקרבה, ועל אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים. ועל ההקרבה, שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו. ועל אש זרה, מבית (בדים) [כירים] הכניסו.

רבי מני בשם רבי לוי, בשביל ארבעה דברים מתו, וכלהו כתיבו בהו מיתה, XאY על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש, וכתיב בה מיתה "יין ושכר אל תשת" וגו'. XבY ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים, וכתיב בה מיתה (שמות ל, כ) "בבואם אל אהל מועד ירחצו" וגו'. XגY שנכנסו מחסרי בגדים, וכי מה היו חסרים אמר רבי לוי מעיל היו חסרים, וכתיב בה מיתה "והיה על אהרן לשרת". XדY ועל ידי שלא היו להם בנים, וכתיב בה מיתה (במדבר ג, ד) "וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם". אבא חנן אומר על ידי שלא היה להם נשים, דתנן תמן (להלן טז, ו) "וכפר בעדו ובעד ביתו" זה אשתו.

אמר רבי לוי, הרבה נשים היו יושבות עגונות וממתינות להם, ומה היו אומרים אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול. אנו סגני כהנה איזו אשה הגונה לנו. רב נחמן בשם רבי יהושע בר נחמן, למה "בחוריו אכלה אש" בשביל בתולתיו לא הללו. ועוד מן הדא (שמות כד, א) "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן ונדב ואביהוא", מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה נדב ואביהוא מהלכין אחריהם והיו אומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר, בפניהם אמרו זה לזה. רבי פנחס אמר בלבם הרהרו. אמר רבי ברכיה, אמר להם הקדוש ברוך הוא (משלי כז, א) "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום". סיחים מתו ונעשו עורותיהם שטוחין על גבי אמותיהן. ועוד מן הדא (שמות כד, יא) "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", אמר רבי פנחס, מכאן שהיו ראויין להשלחת יד, אמר רבי הושעיא וכי קלרין עלת אמהן לסיני דאת אמר "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה כאדם שמביט (כה בידו) [בחברו] מתוך מאכל ומשתה. רבי חנן אמר, אכילה ודאי, דכתיב (משלי טז, טו) "באור פני מלך חיים". אמר רבי תנחום מלמד שהגסו את לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, משה לא זן עיניו מן השכינה, דכתיב "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", ונהנה מן השכינה, דכתיב (שם לד, כט) "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". דבר אחר "כי ירא", (שם ל) "וייראו מגשת אליו. מהביט", "ותמונת ה' יביט". נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה, (שם ג, ד) "וימת נדב ואביהוא לפני ה'". וכי לפני ה' מתו, אלא מלמד שקשה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחיי אביהם.

**רמז תקכה** הכא את אמר "לפני ה'" שני פעמים, ולהלן את אמר (ראה דבהי"א כד, ב) "על פני אהרן אביהם" פעם אחת, מלמד שקשה לפני הקדוש ברוך הוא כפלים מאביהם. (במדבר ג, ד) "במדבר סיני" וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נטלו אפופסין שלהם למיתה, משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבין שלו דבר זהמא, אמר המלך אם הורגו אני עכשיו הרי אני מעכב שמחת בתי, למחר באה שמחתי, מוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו אני מערבב שמחת תורה, למחר שמחתי באה, מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה, הדא הוא דכתיב "ביום חתנתו" זה סיני "וביום שמחת לבו" זה אהל מועד.

(במדבר ג, ד) "ובנים לא היו להם", אלו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ואיתמר כל הקודם בנחלה קודם בכבוד. ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו.

"ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם". רבי יצחק אמר, בחייו. ורבי חיא בר אבא אמר במותו. על דעתיה דרבי יצחק דהוא אמר בחייו, נאמר כאן "על פני" ונאמר להלן (בראשית יא, כח) "על פני תרח אביו", מה להלן בחייו אף כאן בחייו. על דעתיה דרבי חיא בר אבא דאמר במותו, נאמר כאן "על פני" ונאמר להלן (שם כג, ג) "ויקם אברהם מעל פני מתו" מה להלן במותו אף כאן במותו. על דעתיה דרבי יצחק דאמר בחייו, ארע טמאה באהרן שמש אלעזר, ארע טמאה באלעזר שמש איתמר. מעשה בשמעון בן קמחא שיצא לדבר עם מלך הערביים, ונתזה צנורא של רק מפיו על בגדיו וטמאהו, ונכנס יהודה אחיו ושמש תחתיו בכהנה גדולה. אותו היום ראתה אמן שני בניה כהנים גדולים. אמרו שבעה בנים היו לקמחא וכלן שמשו בכהנה גדולה, נכנסו חכמים אצלה אמרו לה מה מעשים טובים יש בידך, אמרה להם כך יבוא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי מימי. אמרו כל קמחים קמח וקמחא דקמחית סלת, וקראו עליה את הפסוק הזה "כל כבודה בת מלך פנימה" וגו'. ועל דעתיה דרבי חיא דהוא אמר במותו, כשמת אהרן שמש אלעזר בנו, וכשמת אלעזר שמש איתמר.

**פסוק ג-ד** רבי ברכיה בשם רבי חיא בר אבא אמר, קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש, הארון אין כתיב כאן, אלא הקדש, כאדם שאומר העבר המת הזה מפני האבל עד מתי יהא האבל הזה מצטער.

אמר רבי אבא בר כהנא, מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרשת אפר פרה אלא מלמד כשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת מרים מכפרת. אמר רבי יודן, מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבור לוחות, אלא מלמד שהיא קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשבירת לוחות. אמר רבי חיא בר אבא, באחד בניסן מתו בניו של אהרן. ומפני מה מזכיר מיתתן של בני אהרן ביום הכפורים, אלא מלמד כשם שיום כפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפר. ומנין שיום הכפורים מכפר, דכתיב (להלן טז, ט) "כי ביום הזה יכפר". ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת שנאמר (ש"ב כא, יד) "ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימן בצלע בקבר קיש אביו ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן".

היה אהרן עומד ותוהא ואומר אוי לי כך עברה בידי וביד בני שכך הגעתני. נכנס משה אצלו והיה מפיסו אמר לו אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשו, והייתי אומר או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהן הבית נתקדש, כיון ששמע אהרן צדק אליו את הדין ושתק, שנאמר "וידם אהרן". ולמודין הם הצדיקים שמצדיקים עליהם את הדין. אברהם צדק עליו את הדין, שנאמר (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר". יעקב צדק עליו את הדין, שנאמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". דוד צדק עליו את הדין, שנאמר (תהלים לח, ו) "הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי".

דבר אחר "ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש". זה דבור נאמר למשה בסיני ולא ידעו עד שבא מעשה לידו, וכיון שבא מעשה לידו אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי לא מתו בניך אלא בשביל קדשת שמו של מקום, שנאמר "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", וכיון שידע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק וקבל שכר על שתיקתו. מכאן אמרו כל המקבל עליו ושותק סימן יפה לו. על ידי דוד הוא אומר (תהלים לז, ז) "דם לה' והתחולל". על ידי שלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) "עת לחשות ועת לדבר". עתים לכל. עתים שאדם שותק עתים שאדם מדבר "דם לה' והתחולל" אף על פי שהוא מפיל לך חללים. וכן שלמה הוא אומר "עת לחשות ועת לדבר". פעמים שאדם מדבר ומקבל שכר על דבורו, והינו דאמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "נורא אלהים ממקדשיך" אל תקרי "ממקדשיך" אלא "ממקדשיך", בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה דין במקדשין מתירא ומתקלס ומתעלה.

**רמז תקכו** "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן", מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים למתים שהרי אלעזר ואיתמר הכהנים לא נטמאו להם. ומי נטמאו להם הלויים.

ממשמע שנאמר (שמות ו, יח) "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל", איני יודע שעזיאל דוד אהרן מה תלמוד לומר "דד אהרן". מקיש מעשה עזיאל למעשה אהרן מה אהרן רודף שלום בישראל, אף עזיאל רודף שלום בישראל. מנין שהיה אהרן רודף שלום בישראל שנאמר (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", ובמשה הוא אומר (דברים לד, ח) "ויבכו בני ישראל את משה", מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, ובמשה לא בכו אלא בני ישראל, שאהרן לא אמר לאיש סרחת, ולא לאשה סרחת, אבל משה מפני שהוכיחן נאמר בו "בני ישראל", וכן הכתוב מפרש על ידי אהרן בקבלה "בריתי היתה אתו החיים והשלום" שהיה רודף שלום בישראל. (שם) "ואתנם לו מורא וייראני", שקבל עליו כל דברי תורה באימה ברתת ובזיע. מה תלמוד לומר "ומפני שמי נחת הוא". אמרו בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו אמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, השיבתו רוח הקדש (תהלים קלג, א-ג) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, כטל חרמון שיורד על הררי ציון", מה טל זה אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה. (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו" ולא אסר המתר ולא התיר האסור. "בשלום ובמישור הלך אתי" שלא הרהר אחר דרכי המקום כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. "רבים השיב מעון" שהשיב פושעים לתורה. ואומר "מישרים אהבוך".

**פסוק ה** "ויקרבו וישאם בכתנתם", מלמד שחס המקום עליהן במיתתן מבחייהן שאלו נשרף גופן ואין בגדיהן קימין היו מפרסמין ומבזין, אלא נשרף גופיהן ובגדיהן קימין, והרי דברים קל וחמר ומה אם אלו שהכעיסו המקום ונכנסו לפניו שלא ברצונו כך עשה להם, קל וחמר לשאר צדיקים.

**פסוק ו** "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו". רבי אומר בגדלהמתחילין מן הגדול, דכתיב "אל אהרן ולאלעזר", ובקלקלה מתחילין מן הקטן, דכתיב (בראשית ג, יד- יז) "ויאמר ה' אל הנחש וגו' ואיבה אשית וגו', ואל האשה אמר" נתקלל הנחש, ואחר כך נתקללה חוה ואחר כך נתקלל אדם.

"ראשיכם אל תפרעו", אל תגדלו פרע, יכול לא תפרעו מן הכובע, הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן "פריעה" מה פריעה האמור להלן גדול שער, אף כאן גדול שער. ובגדיכם אל תפרמו, אל תקרעו בגדיכם. ולא תמתו, ממשמע שנאמר לאו אתה שומע הן. ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו, זה מקרא מסרס, ואין ראוי לומר אלא ואחיכם יבכו ועל כל העדה יקצף אם אחיכם אין בוכים יקצף על כל העדה. יבכו את השרפה וגו', מה תלמוד לומר "השרפה", הרי אני דן נאמר כאן שרפה ונאמר להלן "שרפה" מה שרפה האמורה כאן שרפת נשמה וגוף קים, אף שרפה האמורה להלן שרפת נשמה וגוף קים, (מה שאין כן) בשרפה האמורה בבת כהן ובשרפה האמורה באשה ואמה.

**רמז תקכז** מעשה ברבי טרפון שהיה יושב בצלו של שובך בשבת במנחה הביאו לפניו דלי של צונן, אמר רבי טרפון לתלמידיו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, אמרו לו למדנו רבינו אמר להם בורא נפשות רבות וחסרונן, אמר להן אשאל, אמרו לו למדנו הרי הוא אומר (בראשית לז, כב) "וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם" והלא אין דרכן של ערביים להיות נושאין אלא עורות ריח רע ועטרן אלא שנתנו צדיק ההוא בין דברים החביבין, והרי דברים קל וחמר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן, בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה. כיוצא בו ויקרבו וישאם בכתנתם, והרי דברים קל וחמר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה. כיוצא בו (מ"א יג, כח) "לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור", והרי דברים קל וחמר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהם בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה.

**פסוק ז** "ומפתח אהל מועד לא תצאו", יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, תלמוד לומר "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה. פן תמתו, ממשמע שנאמר לאו אתה שומע הן. כי שמן משחת ה' עליכם, מה תלמוד לומר, יכול אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה אם יצאו בשעת עבודה חיבין מיתה, מנין לכהנים של כל הדורות, תלמוד לומר "כי שמן משחת ה' עליכם".

**רמז תקכח** ויעשו כדבר משה, קימו עליהן מצות משה רבן, שבח לתלמיד שמקים עליו מצות רבו, שבח לבני אהרן שקימו עליהן מצות משה. וכן הכתוב משבח את ישראל במצרים, (שמות יב, כח) "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו". וכן הכתוב משבח את ישראל בפרשת שלוח טמאים "ויעשו כן בני ישראל וישלחו אתם אל מחוץ למחנה". וכן הכתוב משבח את יהושע (יהושע יא, טו) "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה משה".

**פסוק ח-יא** "יין ושכר אל תשת", תני רבי ישמעאל, לא מתו בניו של אהרן אלא שנכנסו שתויי יין. רבי פנחס בשם רבי לוי משל למלך שהיה לו בן בית נאמן ומצאו עומד על פתח החנויות והתיז את ראשו בשתיקה ומנה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שהוא מצוה את השני ואומר לו אל תכנס בפתח החנויות אנו יודעין שמתוך כך הרג את הראשון. כך (לעיל פסוק ב) "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" ואין אנו יודעין מפני מה מתו אלא מפני שהוא מצוה את אהרן ואמר לו יין ושכר אל תשת אנו יודעין שלא מתו אלא מפני היין.

ולפי ששתק אהרן שנאמר "וידם אהרן", קבל שכר על שתיקתו וזכה ונתיחד עליו הדבור. שנאמר "וידבר ה' אל אהרן".

(תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, וכיון שנתיחד עליו הדבור שמח שנאמר "וידבר ה' אל אהרן". תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, (משלי א, ט) "כי לוית חן הם לראשך". מונייק לצואר, (שם) "וענקים לגרגרותיך". מלוגמא ללב "פקודי ה' ישרים משמחי לב", קילורית לעינים "מצות ה' ברה מאירת עינים". כוס עקרין לבני מעים, שנאמר (משלי ג, ט) "רפאות תהי לשרך". מנין לרמ"ח איברים, שנאמר "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא".

רבי יהודה ברבי שלום, בלשון עברי שמו יין ובלשון ארמי חמר, חמר בגימטריא רמ"ח כנגד איברים שבאדם, היין נכנס בכל איבר ואיבר והגוף מתרשל והדעת מטלטל נכנס היין הדעת יצאה. וכך שנה רבי אלעזר הקפר, נכנס יין שהוא שבעים ויצא סוד שהוא שבעים, לכך נצטוה כהן שלא ישתה יין בשעת עבודה שלא תטלטל דעתו אלא משמר את התורה משמר את העבודה ואת הדעת, שנאמר (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו" וגו', ואומר (שם ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת" וגו'. לכך הקדוש ברוך הוא מצוה לאהרן יין ושכר אל תשת. ולא תהא סבור שמא לשעבר צויתי אתכם בזמן שבית המקדש קים שנאמר "בבואם אל אהל מועד" וגו', אלא אף לעולם שמרו עצמכם מן היין, שהיין סימן קללה.

אמר ישעיה "צוחה על היין בחוצות ערבה כל שמחה (שבת) [גלה] משוש הארץ". מהו "ערבה" חשכה קבלה כמה דאת אמר (בראשית א, ב) "ויהי ערב" ("שבת) [גלה] משוש הארץ", ששבתה ציון, שנאמר (תהלים מח, ג) "יפה נוף משוש כל הארץ" אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה היין סימן קללה, אבל לעולם הבא אני אעשה אותו עסיס, שנאמר (יואל ד, יח) "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס".

תנו רבנן "יין ושכר אל תשת", יכול אפלו כל שהוא אפלו מגתו, תלמוד לומר "ושכר" לא אמרתי אלא כדי לשכר, רביעית יין בן ארבעים יום, אם כן מה תלמוד לומר "יין", לומר לך מזהרין עליו כל שהוא ומזהרין עליו מגתו, רבי יהודה אומר יין אל תשת, אין לי אלא יין, שאר משכרין מנין, תלמוד לומר "ושכר". אם כן מה תלמוד לומר "יין" לומר לך על היין במיתה ועל שאר משכרין באזהרה. רבי אלעזר אומר, יין אל תשת, שלא תשתנו כדרך שכרותו, הא אם הפסיק בו, או נתן לתוכו מים כל שהן פטור, במאי פליגי, תנא קמא סבר, גמרינן שכר שכר מנזיר, ורבי יהודה לא יליף, ורבי אלעזר סבר מאי ושכר, הוא דמישכר. כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושמש לוקה ארבעים, כמאן כרבי יהודה, והלכה כרבי אלעזר, קרי רב עליה דרבי אלעזר טובינא דחכימי. רבי אחא דהוצל וכו', אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה זיל האידנא ותא למחר. דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות, אמר ליה האמר רב הלכה כרבי אלעזר (ורב) [ומר] הא קא רמי ביה מיא, לא קשיא הא ברביעית הא ביותר מרביעית.

**רמז תקכט** אמר רבי אלעזר, עשר רביעיות הן, ונקיט רב כהנא בידיה, חמש סומקתא וחמש חורתא. חמש סומקתא. XאY נזיר, XבY ועושה פסח, XגY שהורו, XדY במקדש, XהY ומתו, (סימנא), נזיר רביעית יין לנזיר. עושה פסח, דאמר רב יהודה אמר שמואל, ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית. שהורו, שתה רביעית יין אל יורה. במקדש, שתה רביעית יין ונכנס למקדש חיב. ומתו, דתניא מנין לרביעית דם שיצא משני מתים שהוא מטמא באהל שנאמר "ועל כל נפשות מת לא יבוא". חמש חורתא XאY חלת, XבY נזיר, XגY ומצרע, XדY שנפסלו, XהY בשבת, (סימנא). חלת, רביעית שמן לחלות. נזיר, רביעית שמן לנזיר. מצרע, רביעת מים למצרע. שנפסלו, דתנן ושאר כל משקין טמאין פוסלין את הגויה ברביעית. בשבת, דתנן ושאר כל השופכין ברביעית להוצאת שבת. ותו ליכא והאיכא, מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפלו לשנים. בפלוגתא לא קמיירי. והאיכא היה מביא פילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, ורבי יהודה אומר, רביעית. בפלוגתא לא קמירי. והא איכא כמה מים נותן לתוכה כל שהו, רבי מאיר אומר רביעית. בפלוגתא לא קא מיירי. והאיכא מקוה. בר מההוא דבטלוה רבנן.

ואלו הן שבמיתה, שתויי יין ופרועי ראש. בשלמא שתויי יין דכתיב "יין ושכר אל תשת" וגו', אלא פרועי ראש מנלן דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש, דכתיב (יחזקאל מד, כ) "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" וכתיב "ויין לא ישתו" מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה, ומינה מה שתויי יין מחלל עבודה אף פרועי ראש מחלל עבודה.

שתויי יין מנלן, אתיא חקה חקה ממחסר בגדים, והא תנא מ"ולהבדיל" קא נסיב לה, הני מילי מקמי דניקוש גזרה שוה. והא תנא מחסר בגדים הוא דקא יליף משתויי יין, הכי קאמר מנין שלא נחלק בין מחסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים, תלמוד לומר "חקה" "חקה" לגזרה שוה. אלא "ולהבדיל" למה לי כדרב, דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות.

"אתה ובניך", יכול חללין תלמוד לומר "אתך", יצאו חללין. אוציא את חללין ולא אוציא את בעלי מומין, תלמוד לומר "אתה ובניך" מה אתה כשר אף בניך כשרין יצאו חללין ובעלי מומין. בבאכם אל אהל מועד, אין לי אלא בביאה, מנין אף ביציאה, תלמוד לומר "אתה ובניך" מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר "אתה ובניך". מנין שאינו חיב אלא בשעת עבודה, תלמוד לומר "אתה ובניך אתך". רבי אומר, נאמר כאן "בבאכם אל אהל מועד" וכו' [מה בבואם] האמור להלן עשה את היציאה כביאה, את המזבח כאהל [מועד], ואינו חיב אלא בשעת עבודה אף בבאכם אל אהל מועד, האמור כאן עשה יציאה כביאה, ואת אהל מועד כמזבח, ולא יהא חיב אלא בשעת עבודה.

"אהל מועד", אין לי אלא אהל מועד, מנין לרבות שילה ובית עולמים, תלמוד לומר "חקת עולם". ולא תמתו, ממשמע לאו אתה שומע הן, יכול יהיו ישראל חיבין מיתה על ההוראה, תלמוד לומר "אתה ובניך ולא תמותו", אתה ובניך במיתה ואין ישראל חיבין מיתה על ההוראה. יכול יהיו אהרן ובניו חיבין מיתה על ההוראה, ודין הוא, ומה אם ישראל שמזהרין לבוא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין אין חיבין מיתה על ההוראה, אהרן ובניו שאין מזהרין לבוא אל אהל מועד אלא שתויי יין אינו דין שלא יחיבו מיתה על ההוראה, יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מקל וחמר.

"חקת עולם", לרבות יציקות, ובלילות, ותנופות, והגשות, והקמיצות, והמליקות, והקבלות, וההזאות. מנין לשתויי יין שאם עבד עבודתו פסולה, תלמוד לומר "ולהבדיל בין הקדש ובין החל". ומנין למחסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים, נאמר "חקה חקה" לגזרה שוה.

"ולהבדיל בין הקדש ובין החל", אלו דמים וחרמים והקדשות והערכין. ובין הטמא ובין הטהור, אלו טמאות וטהרות. ולהורת את בני ישראל, אלו ההוראות. את כל החקים, אלו המדרשות. אשר דבר ה' להם אלו ההלכות. ביד משה זה התלמוד. יכול אף המקרא, תלמוד לומר "ולהורת". רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, יכול אף התרגום, תלמוד לומר "ולהורת".

**רמז תקל** אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב (להלן יא, מז) "ולהבדיל בין הטמא ובין הטהר" וסמיך ליה (להלן יב, ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר". רבי יהושע בן לוי אמר, הויין לו בנים הראויין להוראה, דכתיב "ולהבדיל" "ולהורת". אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המבדיל על היין במוצאי שבת הויין לו בנים זכרים, דכתיב "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" וסמיך ליה "אשה כי תזריע וילדה זכר". רבי יהושע בן לוי אמר, הויין לו בנים ראויים להוראה, דכתיב "ולהבדיל ולהורת".

כמאן אזלא הא דתניא שרץ טמא וצפרדע טהור, שתויי יין מורין בהן הוראה. נימא רבי יוסי בר יהודה ולא רבנן. אפלו תימא רבנן שאני הכא דזיל קרי ביה רב הוא. אמר רב הלכה כרבי יוסי בר רבי יהודה. והא רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה. שאני רב דאורויי מורי. ונוקים ולא יורה, כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא, הפוחת לא יפחת משלוש, והמוסיף אל יוסיף על שבע. סדר הבדלות כיצד, המבדיל בין קדש לחל, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין טמא לטהור, בין מים העליונים לתחתונים, בין כהנים ללויים וישראלים.

**פסוק יב-כ** ("ויאמר) [וידבר] משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו", בנים שקולין בו בכבוד, יכול אף הראשונים, תלמוד לומר "הנותרים", הנותרים שקולים בו בכבוד ואין הראשונים שקולין בו בכבוד. רבן שמעון בן גמליאל משום רבי אלעזר בן עזריה אומר, הרי הוא אומר "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה" שאין תלמוד לומר "ובנים לא היו להם", שאלו היו להם בנים הם קודמין לאלעזר, שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד. אם כן למה נאמר "הנותרים" אמר להם לא היה לכם להסתכל כלל באלו שעשו דבר שלא בעצה ונשטפו. רבי אלעזר אומר, קרובים היו לשרף אלא שרחם המקום על אהרן.

"קחו את המנחה", זו מנחת נחשון. הנותרת, זו מנחת יום השמיני. מאשי ה', אין להם אלא לאחר מתן האשים. ואכלוה מצות, מה תלמוד לומר, מפני שהיא מנחת צבור והוא מצות (עשה) [שעה] ואין כיוצא בה לדורות, לכך נאמר "ואכלוה מצות". "אצל המזבח", ולא על גבי המזבח. לא בהיכל. אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות קדשי קדשים, תלמוד לומר "קדש קדשים". היא אותה והיא, הרי אלו שלשה מעוטין פרט לתודה ולחמה, לאיל נזיר וללחמו, לאיל המלואים וללחמו.

"ואכלתם אתה במקום קדוש", מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "אצל המזבח" אין לי אלא סמוך למזבח, מנין לרבות הלשכות הבנויות בחל ופתוחות לקדש, תלמוד לומר "במקום". כי חקך וחק בניך היא, אין חק לבנות, מאשי ה', אין להן אלא אחר מתן אשים.

**רמז תקלא** אמר רבי אלעזר, מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה, דאמר קרא ואכלוה מצות אצל המזבח, וכי אצל המזבח אכלוה, אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. אשכחן מנחה, קדשי קדשים מנלן, אתיא קדש קדשים. קדשים קלים מנלן, אמר רבא, אתיא ממדרשו של רבי ישמעאל, דתניא רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים וזה אחד מהם. רבי ישמעאל אומר, יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה לירושלים ויאכלנו, ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום, מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית. מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח, בכורים יוכיחו, מה לבכורים שכן טעונין הנחה, תלמוד לומר (דברים יד, כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך" וגו' מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית. וליהדר דינא וליתי במה הצד, משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד מזבח. מאי קסבר, אי קסבר קדשה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא אפלו בכור נמי תבעי, ואי קסבר קדשה לעתיד לבוא אפלו בכור נמי יקרב, אמר רבינא, לעולם קסבר לא קדשה, והכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו קדם חרבן הבית וחרב הבית ועדין הבשר קים שמקשה בשרו לדמו, מה דמו למזבח אף בשרו למזבח, ומקיש מעשר לבכור. וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש, מעשר דגן חלין הוא, ולמאן דאמר בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר, דם ובשר חד מלתא הוא. כי סליק רבין אמרה לשמעתתא קמיה דרבי ירמיה, אמר בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתתא דמחשכן, לא שמיע להו הא דתניא בשעת סלוק מסעות קדשים נפסלין, וזבין ומצרעין משתלחין חוץ למחצה, ותניא אידך בשני מקומות קדשים נאכלין, מאי לאו הא בקדשי קדשים.

והא בקדשים קלים. לא אידי ואידי בקדשים קלים ולא קשיא הא רבי ישמעאל הא רבנן. רבינא אמר, הא והא בקדשי קדשים, ומאי (שנא) [בשני] מקומות דקתני הא עד שלא העמידו הלויים המשכן וכו', סלקא דעתך אמינא איפסלו להו ביוצא קא משמע לן. אימא הכי נמי, אמר קרא (במדבר ב, יז) "ונסע אהל מועד" אף על פי שנסע אהל מועד הוא.

תנו רבנן "כי כן צויתי", (פסוק יח) כאשר צויתי כאשר צוה ה'. כי כן צויתי, באנינות יאכלוה. כאשר צויתי, בשעת מעשה אמר להם. כאשר צוה ה', ולא מאלי אני אומר. ורמינהו מפני אנינות שרפוה לכך נאמר "כאלה". אמר שמואל לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי נחמיה, דתניא מפני אנינות שרפוה לכך נאמר "כאלה", דברי רבי נחמיה. רבי יהודה ורבי שמעון אומרים, מפני טמאה נשרפה, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן לשרף. דבר אחר היה לאכלן לערב. דבר אחר והלא פנחס היה עמהן. רבה אמר אידי ואידי רבי נחמיה, ולא קשיא כאן בקדשי שעה כאן בקדשי דורות. רבי נחמיה היכי מתרץ להני קראי ורבנן היכי מתרצי להו להני קראי, רבי נחמיה מתרץ הכי (פסוק יז-כ) מדוע לא אכלתם, אמר לו משה לאהרן, שמא נכנס דמה לפני ולפנים, אמר לו הן לא הובא את דמה. שמא חוץ למחיצתה יצתה, אמר לו הן בקדש היתה, ודילמא באנינות אקרבתוה ופסלתוה, אמר לו משה, וכי הן הקריבו דפסלא בהו אנינות אני הקרבתי, ואמר לו ואי הן לא הובא את דמה, ובקדש היתה, אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי, באנינות יאכלוה, אמר לו ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה, דאי בקדשי דורות קל וחמר ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה "לא אכלתי באוני ממנו", קדש חמור לא כל שכן, מיד וישמע משה וייטב בעיניו, לא בש משה לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי. רבי יהודה ורבי שמעון מתרצי להו הכי, מדוע לא אכלתם [את] החטאת, שמא נכנס דמה לפני ולפנים, אמר לו הן לא הובא את דמה, שמא חוץ למחיצה יצתה אמר לו הן בקדש היתה, ודילמא באנינות אקרבתוה ופסלתוה, אמר ליה, משה, הן הקריבו דפסלה בהו אנינות, אני הקרבתי, ודילמא אגב טרדיכו פשעיתו בה ואטמאי, אמר ליה, משה, כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים, ותקראנה אתי כאלה, אפלו אלה כאלה אין אני מבזה קדשי שמים. אמר ליה אי הן לא הובא את דמה ובקדש היתה אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי, באנינות יאכלוה. אמר ליה שמא לא שמעת אלא בלילה, דאי ביום קל וחמר ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה (דברים כו, יד) "לא אכלתי באוני ממנו" קדש חמור לא כל שכן, מיד וישמע משה וגו' לא בש משה לומר לא למדתי, אלא שמעתי ושכחתי, אבעי להו לשהויי ולמיכלה לאורתא טמאה באנס באתה. בשלמא לרבנן הינו דכתיב "היום", אלא לרבי נחמיה מאי היום, חובת היום. בשלמא לרבי נחמיה הינו דכתיב "הן היום", אלא לרבנן מאי הן היום. הכי קאמר.

"הן הקריבו", אני הקרבתי, שפיר קאמרי ליה, רבי נחמיה לטעמיה, דאמר קדשי שעה לא פסלה בהו אנינות. אמר מר היה לו לאכלה בערב, שפיר קאמר ליה, קסבר אנינות לילה דאוריתא. דבר אחר והלא פנחס היה עמהן, שפיר קאמרי ליה, סבר לה כי הא דאמר רבי אלעאי, לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב (במדבר כה, יג) "והיתה לו ולזרעו אחריו" וגו'. רב אשי אמר, עד שעשה שלום בין השבטים שנאמר "וישמע פנחס הכהן, ואידך, נמי הכתיב "וישמע פנחס הכהן", ההוא ליחס זרעו אחריו.

(פסוק יד) "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור". אמר רבי נחמיה, וכי ראשונים במקום טמא אכלום, אלא טהור מכלל שהוא טמא, טהור מטמאת מצרע וטמא מטמאת זב, ואיזה זה מחנה ישראל. ואימא טהור מטמאת זב וטמא מטמאת מת ואיזה זה מחנה לויה. אמר אביי אמר קרא ואכלתם אתה, אתה במקום קדוש ואין אחרת במקום קדוש, אפקוה ממחנה לויה וכו'.

"שוק התרומה" (כתוב ברמז תק"ח).

"חזה", זה החזה, תנופה, זו תנופת הסל. שוק, זה השוק. תרומת, זו תרומת תודה. אתה ובניך ובנתיך, אתה ובניך בחלק ובנתיך במתנות או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק, כשהוא אומר כי חקך וחק בניך (היא) אין חק לבנות, הא מה אני מקים אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות, נתנו מזבחי שלמי בני ישראל לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו היום, שנאמר (לעיל ט, ד) "ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה'". שוק התרומה וחזה התנופה, מלמד שהחלבים למטה.

(פסוק טז-יז) "ואת שעיר החטאת", שעיר, זה שעיר נחשון. חטאת זו חטאת שמיני. דרש, זה שעיר של ראש חדש. יכול שלשתן נשרפו תלמוד לומר "והנה שורף", אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו דרש דרש, שתי דרישות למה, אמר להם מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מנחות, ואיני יודע איזו היא, כשהוא אומר ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה הוי אומר זה שעיר של ראש חדש.

"ויקצף על אלעזר ועל איתמר". מלמד שנתן פניו כנגד הבנים וכעס. בני אהרן מלמד שאף אהרן היה עמהן בקצף. הנתרים, לא היה פנחס עמהם, לאמר, השיבני על דברי.

**רמז תקלב** אשריהם משה ואהרן שלא נשאו לכם פנים בעולם הזה, שנאמר "יען לא האמנתם בי" אלו האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם לפטר. אשריהם הצדיקים לא דין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין לשרף כנדב ואביהוא, שנאמר (פסוק טז) הנתרים, אלא שזכות אביהם גרמה להם אוי לרשעים שמחיבין לעצמן ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לכנען שראויין לסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהם גרמה להם.

אמר רבי פנחס אמר רבי ירמיה בשם רבי אבא בר כהנא, "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין", אלו בניו של אהרן שהיו בצד המיתה, וזכו שנתיחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן, דכתיב "ואת שעיר החטאת דרש דרש", שתי דרישות, אמר להם אם שחטתם למה לא אכלתם ואם לא הייתם עתידין לאכל למה שחטתם, מיד ויקצף על אלעזר ועל איתמר. וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו.

**רמז תקלג** רב הונא אמר, בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו, ואלו הן, בשבת, ובכלי מתכות, ובאונן, (כתוב ברמז תשפ"ו). בשבת מנין, שנאמר (שמות טז, כ) "ויותירו האנשים ממנו עד בקר", וכיון שכעס שכח מלומר להם הלכות שבת. מה אמר להם (שם טז) "אכלוהו היום כי שבת היום לה'". בכלי מתכות מנין, שנאמר "ויקצף משה על פקודי החיל", וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו שכח מלומר הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמר, אמר אלעזר הכהן שנאמר (שם לא, כא) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא", אמר להם, למשה רבי צוה ואותי לא צוה. באונן דכתיב "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" וכיון שכעס שכח מלומר להם שאונן אסור לאכל בקדשים הנתרים, רבי פנחס אמר להון אף אינון הלואי לא אישתריתון.

"וידבר אהרן", בדבור עז כנגדו, כמה דאת אמר (בראשית מב, ט) "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות". דרש אהרן קל וחמר וכו'. מיד וישמע משה וייטב בעיניו, הוציא כרוז במחנה לאמר אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי למדני. אלעזר היה יודע הלכה ושתק, וכן איתמר ונתיחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן, הדא הוא דכתיב (להלן יא, א) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם". תני רבי חיא "לאמר" "אלהם" לבנים לאלעזר ואיתמר.

"ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" רבי שמעון אומר, כל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים מכפרים אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא. מאי טעמא דרבי שמעון, דכתיב "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה", נאמר כאן "עון" ונאמר להלן בציץ (שמות כה, לח) "עון", מה להלן טמאת בשר אף כאן טמאת בשר. אי מה להלן עולין אף כאן עולין, עון העדה כתיב. מכדי מיגמר גמירי מהדדי, ניכפר דראש חדש אדידיה. ואדציץ, נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ, אמר קרא עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות. וניכפר ציץ אדידיה ואדראש חדש נפקא מינה לטמאה שארעה בין זה לזה, אמר קרא ואתה, אתה נושא עוון ואין אחר נושא עוון. רב אשי אמר, הכא כתיב עון העדה עדה ולא קדשים, התם כתיב "עון הקדשים" קדשים ולא עדה. אשכחן שעירי ראשי חדשים דמכפרים על טהור שאכל את הטמא, שעירי הרגלים שאין מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנא לן. כדאמר רבי חמא בר חנינא, "שעיר ושעיר", הכא נמי "שעיר ושעיר". ואיתקש שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים מה ראש חדש במלתא דקדש מכפר, אף שעירי רגלים במלתא דקדש מכפרין. (לשון אחר) ואמאי מכפרי, אי על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף, האי בר קרבן הוא. ואי על (שאין) [שיש] בה ידיעה בתחלה (ויש) [ואין] בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, אלא על כרחך לא מכפר אלא שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

רבי שמעון אומר, שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ושל יום הכפורים מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו ליה, מהו שיקרבו זה בזה, אמר להם יקרבו, אמרו ליה, הואיל ואין כפרתן שוה היאך קרבין זה בזה, אמר להם כלן באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו. בשלמא דראש חדש לא מכפר אדרגלים, דאמר קרא עון, עוון אחד נושא ואינו נושא שתי עוונות, אלא דרגלים ניכפרו אדראש חדש, אמר קרא ואתה, אותה נושא עוון ואין אחר נושא עוון. בשלמא דרגלים לא מכפרו אדיום הכפורים דאמר קרא "אחת בשנה" כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אלא דיום הכפורים ניכפרו אדרגלים. אמר קרא "אחת" כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות. והא כי כתיב "אחת" בשעיר הנעשה בפנים כתיב, אמר קרא (במדבר כט, יא) "מלבד חטאת הכפורים" איתקש חיצון לפנימי.

רבי שמעון בן יהודה אומר משמו שעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל את הטמא, מוסף עליהן של רגלים שהן מכפרים על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, מוסף עליהן של יום הכפורים שמכפרים על טהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו מהו שיקרב אמר להם הן, אמרו לו אם כן יהא של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלהן, אמר להם, כלן באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו. מאי שנא דראשי חדשים דלא מכפרי אדרגלים דאמר קרא עון, עוון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עוונות, דרגלים נמי לא ניכפרו אדראשי חדשים דאותה נושא עוון ואין אחר נושא עוון. אותה לא משמע ליה. מאי שנא דרגלים דלא מכפרת אדיום הכפורים דאמר קרא (שמות ל, י) "אחת בשנה", כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אי הכי דיום הכפורים לא ניכפר אדרגלים דאמר קרא "אחת", כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, "אחת" לא משמע ליה דכי כתיב "אחת בשנה" בשעיר הנעשה בפנים כתיב. אי הכי דרגלים נמי ניכפרו אדיום הכפורים וכי כתיב "אחת" בשעיר הנעשה בפנים כתיב. לעולם "אחת" משמע ליה ושאני התם דכתיב "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, הא דחיצון אפלו שתי כפרות.

**רמז תקלד** "הן לא הובא את דמה פנימה", אין לי אלא פנימה, היכל מנין, תלמוד לומר "אל הקדש". יאמר אל הקדש ואל יאמר פנימה, אמר רבא. בא זה ולמד על זה, מידי דהוה אתושב ושכיר. דתניא (להלן כב, י) "תושב" זה קנוי קנין עולם, "שכיר" זה קנוי קנין שנים, ויאמר "תושב" ואל יאמר "שכיר" ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן, אלו כן הייתי אומר "תושב" זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם יהא אוכל, בא "שכיר" ולמד על "תושב". שזה קנוי קנין עולם וזה קנוי קנין שנים ואינו אוכל. אמר ליה אביי, בשלמא התם תרי גופי נינהו, ואף על גב דהוה ליה לקרא למיכתב נרצע לא יאכל ואתי אידך בקל וחמר, מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא, אלא הכא כיון שאיפסול ליה בהיכל, לפני ולפנים מאי בעי, אלא אמר אביי, לא נצרכה אלא לדרך משפע. אמר ליה רבא, והא הבאה כתיב בה, אלא אמר רבא, כל מידי דחשיבא ליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל.

אונן מנא לן, דכתיב (להלן כא, י-יב) "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", הא אחר שלא יצא חלל. רבי אלעאי אמר, מהכא, הן הקריבו, ואני הקרבתי, מכלל דאי אינהו קרוב שפיר אישתרוף, ורבי אלעאי מאי טעמא לא אמר [מ"ומן המקדש לא יצא", אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל. ואידך מאי טעמא לא אמר] מהן הקריבו, קסבר מפני טמאה נשרפה. דבי רבי ישמעאל תנא, אתיא בקל וחמר מבעל מום, ומה בעל מום שאוכל, אם עבד חלל, אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חלל. רב משרשיא אמר, אתי מיושב ומחד מהנך כו'.

(פסוק טז-יז) "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש", וכי חוץ לקדש נאכל, והלא לא נאכלה אלא נשרפה, שנאמר "והנה שרף", אם כן למה נאמר "מדוע לא אכלתם במקום הקדש", אמר להם שמא חוץ לקלעים יצתה מפני שחטאת שיצתה חוץ לקלעים פסולה. אין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות קדשי קדשים, תלמוד לומר "קדש קדשים". מנין לאכילת קדשים שהיא כפרה לישראל, תלמוד לומר "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'", הא כיצד כהנים אוכלין וישראל מתכפרין.

**רמז תקלה** "הן לא הובא את דמה", רבי יוסי הגלילי אומר, מכאן לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא פסולה. את דמה, אין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה. תאכלו בקדש, מלמד שאכילתה בפנים, מנין שאף שרפתה בפנים, תלמוד לומר "אכול תאכלו", יכול אף משנטמא בחוץ תהא שרפתה בפנים, תלמוד לומר "אכול תאכלו אתה" מה זו מיחדת טמאתה בפנים וכו'.

"וידבר אהרן אל משה", אין דבור אלא לשון עז, וכן הוא אומר (במדבר כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה".

מה תלמוד לומר "כאלה", שיכול אין לי אסור אנינה אלא בבנים בלבד, מנין לרבות כל האמור בפרשת כהנים, מוסיף עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה, לכך נאמר "אלה" "כאלה", רבי יעקב אומר, יכול יהו הלויים אסורים באנינה לשיר, תלמוד לומר ["אתי] כאלה". דבר אחר מה תלמוד לומר "כאלה" אלולי לא אלו בלבד קברתי אלא אפלו אלה קברתי עם אלו לא הייתי מבזה קדשי המקום. ואכלתי חטאת היום היום אני אסור ומותר בלילה, ולדורות אסור ביום ובלילה דברי רבי יהודה. רבי אומר, אין האונן אסור לאכל בקדשים בלילה אלא מדברי סופרים, תדע שהרי אמרינן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. וישמע משה וייטב בעיניו הודה מיד ולא בש לומר לא שמעתי.

אמר רבי יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות. אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו וכי מי גרם לו שיקפיד אלא שטעה.