# פרק י"א

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/shemini/perek-11/

**פסוק א-ב** "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם", לאמר להם לבנים לאלעזר ולאיתמר, או לאמר להן לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל לאמר זה הדבור האמור לישראל, הא מה אני מקים לאמר אלהם לאמר לבנים לאלעזר ולאיתמר.

"זאת החיה אשר תאכלו", רבי שמעון בן יוחאי פתח, "עמד וימודד ארץ", מדד הקדוש ברוך הוא את כל האמות ולא מצא אמה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. עולא ביראה בשם רבי שמעון בן יוחאי, משל לאחד שיצא לגרן וכלבו וחמורו עמו, הטעין לחמור חמש סאין ולכלבו שתים והיה אותו הכלב מלחית, העביר ממנו אחד והיה מלחית, שתיהן והיה מלחית, כך אפלו שבע מצוות שקבלו עליהן בני נח כיון שלא יכלו לעמד עליהן עמדו ופרקום ונתנום על ישראל. אמר רבי תנחום בר חנילאי, משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים, זה שיש בו כדי לחיים אמר להם דבר פלוני יאכל דבר פלוני לא יאכל, וזה שאין בו כדי לחיים אמר להן כל מה דבעי הבו ליה, כך העובדי אלילים שאינם לחיי העולם הבא (בראשית ט, ז) "כירק עשב נתתי לכם את כל", אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא (דברים יד, ד) "זאת הבהמה אשר תאכלו".

"כל אמרת אלוה צרופה", רב אמר, לא נתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וכל כך למה (שם) "מגן הוא לכל החסים בו", בהמות ולויתן הן קניגיון של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגיון וכו', כיצד הן נשחטין בהמה נותץ ללויתן בין קרניו ונוחרו ולויתן נותץ לבהמה בסנפיריו וקורעו, והצדיקים אומרים שחיטה זו כשרה היא, ולא כן תנינן הכל שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגרה, והשנים, והצפרן, מפני שהן חונקין, אמר הקדוש ברוך הוא (ישעיה נא, ד) "תורה (חדשה) מאתי תצא", חדוש תורה מאתי תצא.

**רמז תקלו** רבי ברכיה בשם רבי יצחק, אריסטון גדול עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו לצדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא אכל נבלה וטרפה בעולם הזה זוכה לאכל ממנו, הדא הוא דכתיב (לעיל ז, כד) "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלהו", בשביל שלא תאכלו בעולם הזה תאכלו ממנו לעתיד לבוא, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת החיה.

אמר רבי אבהו, כמין גלגלת של אש הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה מתחת כסא הכבוד שלו ואמר לו אם נקב קרום של מוח אפלו כל שהוא, ורבנן אמרין, זאת החיה החיה מטרפתה תאכלו ושאינה חיה מטרפתה לא תאכלו. אמר רבי שמעון בן לקיש, אם זכיתם תאכלו ואם לאו תאכלו למלכות. אמר רב אחא, צריך יהודאה לחרובא בגין דעביד תתובא, יאי מסכנותא ליהודאי כערקתא סומקתא דעל לביה דסוסא חיורא תני רבי חיא, מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה להן לישראל זאת החיה אשר תאכלו זאת לא תאכלו "את זה תאכלו מכל אשר במים" זו טמאה וזו אינה טמאה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל כל הנביאים רואים את המלכיות בעסוקן, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן" וכו'. אברהם ראה את המלכיות בעסוקן, "והנה אימה חשכה גדלה" וכו' כדכתוב לעיל. דניאל ראה את המלכיות בעסוקן. (דניאל ז, ב-ג) "חזה הוית בחזוי עם ליליא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא וארבע חיון רברבן סלקן מן ימא", אם זכיתם "מן ימא" ואם לאו מן חורשא, (אם זכיתם מן היאור ואם לאו מן היער), הדא חיותא כדסלקא מנהרא לית היא ממכיא, (תהלים פ, יד) "יכרסמנה חזיר מיער", אם זכיתם מן היאור ואם לאו מן היער, כד סלקא מחורשא היא ממכיא. "שנין דא מן דא", שכל אמה ששולטת בעולם הזה שונאה את ישראל ומשתעבדת בהן יותר מן הכל, (דניאל ז, ד) "קדמיתא כאריה", זו בבל. ירמיה ראה אותו ארי וראה אותו נשר (ירמיה ד, ז) "עלה אריה מסבכו", (שם מט, כב) "הנה כנשר יעלה", אמרו לדניאל את מה חמיתא, אמר להון, אנא חמיתי אפין כאריה וגפין דנשרא, דכתיב "קדמיתא כאריה וגפין די נשר לה חזה הוית עד די מריטו גפה ונטילת מן ארעא". רבי אלעזר אומר, כלו לקה ולבו לא לקה, שנאמר (שם) "ולבב אנש יהיב לה". רבי שמואל בר נחמני אמר, אף לבו לקה, דכתיב "ולבביה מן אנשא ישנון" (שם ז, ה) "חזה הוית וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב", זו פרס (ירמיה ה, ו) "על כן הכם אריה מיער", זו בבל, "זאב ערבות ישדדם", זו מדי. "נמר שוקד על עריהם", זו יון. (שם) "כל היוצא מהנה יטרף", זו מלכות רביעית, למה (שם) "כי רבו פשעיהם עצמו משובותיהם". (דניאל ז, ו) "חזה הוית וארו אחרי כנמר", זו יון שהיתה מנמרת בגזרותיה ואומר לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. "באתר דנה חזה הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעאה דחילה ואמתני ותקיפא יתירה", זו מלכות רביעית. דניאל ראה שלשתן בלילה אחד ולזו בלילה אחד, למה, רבי יוחנן אמר, ששקולה כנגד שלשתן. רבי שמעון בן לקיש אמר "יתירא". מתיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש (יחזקאל כא, יט) "בן.

אדם הנבא והך כף אל כף" (דאמר) [דא מה] עביד ליה רבי שמעון בן לקיש "ותכפל".

משה ראה את המלכיות בעסוקין (להלן פסוק ד-ז) את הגמל זו בבל, שנאמר (תהלים קלז, ח) "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו". ואת השפן זו מדי, רבנן אמרין מה השפן הזה יש בו סימני טמאה וסימני טהרה כך היתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע, אמר רבי יהודה בר רבי סימון, דריוש האחרון בנה של אסתר היה טמא מאביו וטהור מאמו. ואת הארנבת, זו יון, אמו של תלמי המלך ארנבת שמה. ואת החזיר, זו מלכות רביעית. משה נתן שלשתן בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד, רבי יוחנן אמר שהיא שקולה כנגד שלשתן וכו'. רבי פנחס ורבי חזקיה בשם רבי סימון כל הנביאים לא פרסמוה אלא שנים אסף אמר "יכרסמנה חזיר מיער", מה חזיר וכו' משה אמר ואת החזיר, למה נמשלה כחזיר לומר לך מה חזיר הזה בשעה שהוא רבוץ מוציא טלפיו. אומר ראו שאני טהור, כך מלכות הרביעית גוזלת וחומסת ונראית כאלו היא מצעת בימה מעשה בשלטון אחד בקיסרי שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפים ואת המכשפים, גחין ואמר לסנקליטין שלו שלשתן עשיתי בלילה אחד. דבר אחר הגמל זו בבל, כי מעלה גרה הוא, שמקלסת להקדוש ברוך הוא, שנאמר (דניאל ד, לד) "כען אנא נבכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא", ואת השפן זו מדי, כי מעלה גרה הוא שמקלסת להקדוש ברוך הוא, (עזרא א, ב) "כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות" וגו'. ואת הארנבת זו יון, כי מעלת גרה היא, שמקלסת להקדוש ברוך הוא, [אלכסנדר מוקדון] כד הוי חמי שמעון הצדיק הוה אמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק, את החזיר, זו מלכות הרביעית, והוא גרה לא יגר שאינה מקלסת אלא מחרפת ומגדפת ואומרת (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". דבר אחר "ואת הגמל", זו בבל, כי מעלה גרה הוא שמגדלת לצדיקים "ודניאל בתרע מלכא". ואת השפן, זו מדי, כי מעלה גרה הוא שמגדלת לצדיקים. (אסתר ב, יט) "ומרדכי ישב בשער המלך", ואת הארנבת, זו יון, כי מעלת גרה היא שמגדלת הצדיקים, אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק הוה קאים על רגלוי. אמרין ליה מן קדם יהודאי את קאים, אמר לון בשעה שאני יוצא למלחמה דמותו אני רואה ונוצח. ואת החזיר, זו מלכות הרביעית, והוא גרה לא יגר שאינה מגדלת לצדיקים, ולא דיה שאינה מגדלת אלא הורגת, הדא הוא דכתיב "קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך", זה רבי עקיבא וחבריו. דבר אחר "את הגמל" זו בבל, כי מעלה גרה הוא שגררה מלכות אחריה. ואת השפן זו מדי, כי מעלה גרה הוא שגררה מלכות אחריה. ואת הארנבת וכו'. ואת החזיר, זו מלכות רביעית, והוא גרה לא יגר שלא גררה מלכות אחריה. את החזיר למה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה, הדא הוא דכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

"זאת החיה אשר תאכלו", (להלן פסוק כט) "וזה לכם הטמא", "את זה תאכלו", תפס הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זה אכל וזה לא תאכל, ואל תתמה על הדבר שהרי הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון כל הבריות וקרא להן שמות. אמר לו הקדוש ברוך הוא הזהר את ישראל שלא יאכלו דברים רעים שלא יטעך יצרך לומר דברים טובים אסר הקדוש ברוך הוא, כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו, אסרתי לך דם נדה התרתי לך דם בתולים, אסרתי לך החזיר התרתי לך לשון דג שיבוטא שדומה לחזיר, אסרתי לך אשת איש התרתי לך [גרושת איש ולאחר מיתתו, אסרתי לך נכרית התרתי לך] יפת תאר, (דברים כא, יא) "וראית בשביה", אסרתי לך אשת אח התרתי לך (שם כה, ה) "יבמה יבא עליה", אסרתי לך כלאים התרתי לך סדין בציצית, אסרתי לך חלב בבהמה התרתי לך בחיה, אסרתי גיד הנשה בבהמה התרתי בעוף, אסר הדם בעוף התיר בדג. וכל כך למה, לתן שכר טוב לישראל שמשמרין את התורה, (תהלים יח, לא) "אמרת ה' צרופה", וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל בין נוחר ואוכל, הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות.

בוא וראה מתחלת בריתו של עולם כתיב "כירק עשב נתתי לכם את כל", ומשעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצוות, אמר הקדוש ברוך הוא מצוה קלה צויתי אותו ועבר עליה, כל המצוות האלו היאך יכול לקים, לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז כל מי שעסק בתורה יבוא ויטל שכרו, ואף הכותים אומרים תן לנו שכרנו שאף אנו עשינו מצוות, אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שלא אכל בשר חזיר ושקצים ורמשים יבוא ויטל שכרו, באותה שעה הן נוטלין איפופסין שלהן, שנאמר (ישעיה סו, יז) "אכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדו יספו נאם ה'".

אמר ריש לקיש, רמז לטרפה מן התורה שאינה חיה מנין, דקתני סיפא זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, מכלל דטרפה לאו חיה מנלן, דכתיב "זאת החיה אשר תאכלו", חיה אכל שאינה חיה לא תאכל מכלל דטרפה לאו חיה היא. ולמאן דאמר טרפה חיה מנא ליה, נפקא ליה מזאת זאת החיה אכל חיה אחרת לא תאכל, מכלל דטרפה חיה. ואידך האי זאת מאי עביד ליה מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, זאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה ואמר ליה זה תאכל וזה לא תאכל, ואידך נמי מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, אין הכי נמי, אלא טרפה חיה מנא ליה, נפקא ליה מאידך תנא דבי רבי ישמעאל "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו לו למשה בסיני.

תניא אמר רבי נתן, נמתי לבן עזאי, למדנו נבלת בהמה טהורה שהיא מטמאה וכו' נבלת חיה טהורה לא למדנו מנין, נם לי (להלן פסוק כז) "וכל הלך על כפיו בכל החיה ההלכת על ארבע טמאים הם לכם", נמתי לו וכי כתיב "כל החיה" והלא לא נאמר אלא "בכל החיה" במהלכי כפים בחיה הוא דאתא נם לי ומה ישמעאל אומר בדבר זה, נמתי לו (להלן פסוק לט) "וכי ימות מן הבהמה, אשר היא לכם לאכלה", זו בהמה טהורה, למדנו חיה בכלל בהמה, ובהמה בכלל חיה, חיה טהורה בכלל בהמה טהורה, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה, בהמה טמאה בכלל חיה טמאה, ובלשון הזה אמר לי חבל על בן עזאי שלא שמש את רבי ישמעאל. חיה בכלל בהמה מנלן, דכתיב "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור" וגו', הא כיצד חיה בכלל בהמה. בהמה בכלל חיה מנלן, דכתיב "זאת החיה אשר תאכלו" (וכתיב) "כל מפרסת פרסה", הא כיצד בהמה בכלל חיה. חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין. חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה. בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי, כדתניא רבי אומר, אקרא אני חיה, בהמה למה נאמר, נאמר כאן "בהמה טמאה" ונאמר להלן "בהמה טמאה", מה להלן בטמאת קדש, אף כאן בטמאת קדש.

בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה, דתנן המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאה בין טהורה אם זכר תשב לזכר, ואם נקבה תשב לנקבה, אין ידוע תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. לרבנן האי קרא למה לי, כלה לכדרבי הוא דאתא.

"זאת החיה אשר תאכלו", מכלל שנאמר (בראשית ט, ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל", יכול הכל היה בחזקת התר, תלמוד לומר (דברים יד, ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר", יכול תהא כל הבהמה כלה מתרת, תלמוד לומר (בראשית ט, ד) "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", אסר אבר מן החי. "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", אסר גיד הנשה. (לעיל ז, כג) "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", אסר את החלב. ["ו]כל דם לא תאכלו", אסר את הדם. יכול יהו מתרין בזביחה ושלא בזביחה, תלמוד לומר (דברים יד, כא) "וזבחת ואכלת". אין לי אלא כבשים ועזים המיחדין, מנין לרבות את הכלאים, תלמוד לומר "חיה ובהמה", אין לי אלא חיה ובהמה חיה מן חיה ובהמה מן בהמה מנין [בהמה מן חיה וחיה מן בהמה], תלמוד לומר "חיה מכל ובהמה מכל". אי חיה מכל ובהמה מכל יכול אף חית הים ובהמות הים, תלמוד לומר "על הארץ" להוציא את שבים. או אינו אלא שעל הארץ תהא מתרת בסימנין ושבים בין בסימנין בין שלא בסימנין, תלמוד לומר "זאת אשר על הארץ". אין לך אלא שעל הארץ.

**פסוק ג** "כל מפרסת פרסה" תאכלו, לרבות את השליל. הוציא ידו והחזירה מתר. יכול אפלו הוציא את ראשו והחזירה יהא מתר, תלמוד לומר "אך", מה ראית, הוציא את ידו והחזירה מפני שאינה כילוד, הוציא ראשו והחזירו אסור מפני שהוא כילוד. אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין איברים לאיברים, או לא בא הכתוב אלא לחלק בין עברים לעברים לומר איזה עבר יהא מתר שאלו נולד היה מתר ואיזה זה בן תשעה וחי בחלין, מנין בן תשעה ומת, בן שמונה וחי או מת, במוקדשין בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת, ולד המעשר בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת, תלמוד לומר "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" לרבות את כלן.

"בבהמה אתה תאכלו", לרבות את השליא, יכול אפלו יצתה מקצתה, תלמוד לומר "אתה תאכלו". אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה, תלמוד לומר (דברים יד, ז-ח) "הגמל והארנבת והשפן והחזיר מבשרם לא תאכלו", אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה טמאה מנין, ודין הוא ומה אם אלו שיש בהן סימני טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה לא כל שכן, נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחמר, נמצא מצות עשה שלהן מן הכתוב, ומצות לא תעשה שלהן מקל וחמר.

חותך מעבר שבמעיה מתר באכילה, אמר קרא "וכל בהמה מפרסת פרסה" וגו', לרבות את הולד, אי הכי אפלו חותך מן הטחול ומן הכליות נמי, אלמה תנן חותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה, אמר קרא "אתה" אותה שלמה ולא חסרה. "פרסה" החזיר אכול "פרסת" החזיר אכול, חד למקום חתך, וחד לקלוט בן פרה ואליבא דרבי שמעון דאמר קלוט בן פרה אסור, הני מלי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי. אמר רבי יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, בעינא פרסות וליכא.

כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא. יכול אפלו יצתה מקצתה, תלמוד לומר "אתה" ולא שליתה. מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא, קרא אסמכתא בעלמא.

**פסוק ד-ז** "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה" זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואיזה זה טמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור, יכול אפלו עבורו מן הטמא, תלמוד לומר (דברים יד, ד) ("שור) שה כשבים ושה עזים", עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, לא בא הכתוב להתיר את המתר אלא להוסיף על המתר, ואיזה זה הנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא, או אינו אלא עבורו מן הטהור, תלמוד לומר ("שור) שה כשבים ושה עזים" מכל מקום.

אמר רב חסדא, היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שנים למעלה בידוע שהיא טהורה, ובלבד שיכיר בן גמל, לאו אמרת איכא בן גמל איכא נמי מינא אחרינא, מינא אחרינא ליכא, דתנא דבי רבי ישמעאל, את הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שהוא מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב הוא. ואמר רב חסדא, היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום, בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ובלבד שיכיר חזיר, לאו אמרת איכא חזיר איכא נמי מינא אחרינא, מינא אחרינא ליכא דתנא דבי רבי ישמעאל (להלן פסוק ז) ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא החזיר לפיכך פרט בו הכתוב הוא. ואמר רב חסדא, היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה, ואם לאו בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר ערוד, לאו אמרת איכא ערוד איכא נמי מינא אחרינא, גמירי דליכא. והיכא בודק, אמר אביי ואיתימא רב חסדא, בכנפי העקץ.

יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא, ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה, אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו, תלמוד לומר "טמא הוא" הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. יכול אוציא את החלב שאינה שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל, תלמוד לומר "זה טמא" ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ואמר רב ששת, אפלו מצות פרישה אין בו. והא דתניא פרש לאחר עשרים וארבעה חדש כיונק שקץ, לא קשיא הא דפריש והא דלא פריש. וחלופא בדם, דתניא דם שעל גבי ככר גוררו, ושל בין השנים מוצצו ואינו חושש.

מנין לתמורת בעלי מומין שמתה, תלמוד לומר "ממעלי הגרה" טמא, והא מבעי ליה לחמש חטאות מתות, ההוא ממפריסי הפרסה טמא נפקא. [תניא נמי הכי], מנין לחמש חטאות מתות, תלמוד לומר "ממפריסי הפרסה" טמא, חמש חטאות מתות הילכתא גמירי לה, אלא כי אתא קרא לתמורת אשם. אשם נמי הילכתא היא כל שבחטאת מתה באשם רועה, לעולם לחמש חטאות מתות ואיצטריך קרא ואיצטריך הילכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעיה אתא הילכתא למיתה, ומאחר דמהילכתא קרא למה לי, למיקם עליה בעשה. איבעית אימא לאקשויי דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי פרסה מה להלן במיתה אף כאן במיתה.

**רמז תקלז** "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה", יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה שאי אתה אוכל, ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכל, תלמוד לומר "גמל טמא הוא" הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. רבי שמעון אומר, גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה, חד לאסר עצמו, וחד לאסר חלבו. ורבי שמעון נפקא ליה מאת הגמל, ורבנן אתים לא דרשי, כדתניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה וכיון שהגיע (דברים ו, יג) ל"את ה' אלהיך תירא", פרש וכו', אלא מעתה שפן שפן וארנבת ארנבת וחזיר חזיר למאי אתא, אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, גמל גמל נמי להכי הוא דאתא, כל היכא דאיכא למידרש דרשינן, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אלא טעמא לרבנן מגמל גמל, ולרבי שמעון מאת הגמל, הא לאו הכי חלב בהמה טמאה שרי, מאי שנא מהא דתניא "הטמאין" לאסר צירן ורטבן וקיפה שלהן, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי הילכך אפלו בבהמה טמאה נמי לשתרי, קא משמע לן.

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה" וגו', יש לך במעלי גרה ומפריסי פרסה שאי אתה אוכל, ואלו הן הטרפות, XאY נקובת הושט, XבY ופסוקת הגרגרת ברבה, XגY נפסק חוט השדרה, XדY נקב קרום של מח, XהY נקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה, XוY נטלה הכבד ולא נשתיר ממנה כלום, XזY הראה שנקבה XחY או שחסרה, רבי ישמעאל אומר, עד שתנקב לבית הסמפונות, XטY נקבה הקבה, XיY נקבו הדקין, XיאY רבי יוסי ברבי יהודה אומר, אף נקבה המרה פסולה, XיבY הכרס הפנימי שנקבה, XיגY או שנקרע רב החיצונה, רבי יהודה אומר, בגדולה טפח, ובקטנה ברבה, XידY המסס XטוY ובית הכוסות שנקבו לחוץ, XטזY נפלה מן הגג, XיזY ונשתברו רב צלעותיה, XיחY ודרוסת הזאב, רבי יהודה אומר, דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת הארי בגסה, דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס. יכול אפלו נפחתה הגלגלת ולא נקב קרום של מח, נקב הלב ולא לבית חללו, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, נטלה הכבד ונשתיר הימנה כזית, המסס ובית הכוסות שנקבו זה לתוך זה, נטלו הכליות, נטל הטחול, נטל לחי התחתון, נטל האם שלה, וחרותה בידי שמים, תלמוד לומר (להלן כב, ח) "נבלה וטרפה" מה נבלה שאין כמוה חיה אף טרפה שאין כמוה חיה יצאה זו שכמוה חיה. יכול אפלו אכלה הרדופני, וצואת התרנגולים, ושתתה מים הרעים, תלמוד לומר "נבלה וטרפה" מה נבלה שאינה בת חיים אף טרפה שאינה בת חיים יצאה זו שהיא בת חיים. הגלודה, רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין. ומודים שאם נשתיר עליה עור בכסלע שהיא כשרה.

מנין לרבות חמש חטאות מתות, תלמוד לומר "ממעלי הגרה" טמא. מנין לרבות פסולי המקדשין, [מנין לרבות חלב חמש חטאות מתות, תלמוד לומר "ממעלה הגרה טמא"] תלמוד לומר "וממפריסי הפרסה" טמא. מנין לרבות חלב חטאות מתות, תלמוד לומר "ממעלי הגרה טמא", מנין לרבות חלב פסולי המקדשין, תלמוד לומר (מן) "השסועה טמא". ומנין לרבות חלב בהמה טמאה, ודין הוא, אסר בהמה ואסר ענבים בנזיר, מה ענבים בנזיר נעשה מה שיוצא מהם כמותם, אף בהמה נעשה מה שיוצא ממנה כמותה, הן אם עשה את היין כענבים שהוא גופן, נעשה את חלב בהמה טמאה שאינה גופה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם עשה את היין כענבים בנזיר שאסור בפסלתן, נעשה את חלב כבהמה שאין אסור בפסלתה, תרומה.

תוכיח שאין אסור בפסלתה ועשו את יוצא ממנה כמותה, הן אם החמיר בתרומה באסור חמור נחמיר בבהמה באסור הקל, תלמוד לומר גמל גמל שני פעמים אם אינו ענין לבשרה תנהו ענין לחלבה. יכול אף דם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן, ודין הוא ומה אם בהמה שהקלת במגעה וכו' כדלעיל.

"את הגמל כי מעלה גרה הוא" ואת הארנבת כי מעלת גרה היא, מה תלמוד לומר אם לתקון מקרא, הרי כבר נאמר (דברים יד, ז-ח) "הגמל הארנבת השפן כי מעלה גרה המה", ולמה באו לרבות את הרבויים שאמרנו, ואת הגמל כי מעלה גרה הוא מה תלמוד לומר, שיכול יתירנו סימן אחד, ודין הוא מה אם חזיר שמפריס פרסה טמא גמל שאין מפריס פרסה אינו דין שיהא טמא, אלו כן הייתי אומר מי אוסר את החזיר גרה, תתיר את הגמל, תלמוד לומר "את הגמל" כי מעלה גרה הוא טמא. יאמר גמל וקל וחמר לחזיר ומה גמל שמעלה גרה טמא חזיר שאין מעלה גרה אינו דין שיהא טמא, אלו כן הייתי אומר מי אוסר את הגמל פרסה הוא תתיר את החזיר, תלמוד לומר "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא (ולא גרה") טמא. מבשרם לא תאכלו, ולא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרנים ולא מן הטלפים שלהן.

**פסוק ח** "ובנבלתם לא תגעו", יכול יהיו חיבין על מגע נבלה תלמוד לומר (להלן כא, א) "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", הכהנים אין מטמאין למתים ישראל מטמאין למתים, וקל וחמר אם מטמאים למתים חמורים לא יטמאו לנבלות קלות, הא מה אני מקים ובנבלתם לא תגעו ברגל. אחרים אומרים ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה את ארבעים, תלמוד לומר "ולאלה תטמאו", יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה, תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו", הא כיצד הוי אומר רשות. טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה, בשר ובשר, חלב וחלב, בשר וחלב, בין בחייהן בין במיתתן. טמאים, לאסר את צירן ורטבן וקיפה שלהן. הם, פרט לשאין בהן בנותן טעם. לכם, מתרין בהנאה.

**פסוק ט-יב** תנו רבנן, ממשמע שנאמר אכל את שיש לו שומע אני לא תאכל את שאין לו וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכל את שיש לו, למה שנאן הכתוב, לעבר עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר, שיכול התיר במפרש והתיר בסתום, מה כשהתיר במפרש לא התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים, ומנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע, תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים". היכן התיר בכלים, דכתיב "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים" הוא דאית ליה אכל דלית ליה לא תאכל, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכל, ואימא בכלים אף על גב דאית ליה לא תאכל, לא סלקא דעתך, דכתיב "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם" (לא יאכל) "בימים ובנחלים" הוא דלית ליה לא תאכל הא בכלים אף על גב דלית ליה אכל. ואימא במים כלל, בימים ובנחלים פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ימים ונחלים אין חריצין ונעיצין לא, במים חזר וכלל, הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו, אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שתי כללות סמוכים הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל, במים כלל, בימים ובנחלים פרט, במים חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש מים נובעים אף כל מים נובעים, מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאסורא, ומאי מעט מעט בורות שיחין ומערות להתירא, ואימא מה הפרט מפרש מים גדלים על גבי קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע, ומאי רבי רבי אפלו בורות שיחין ומערות לאיסורא, ומאי מעט כלים, אם כן "תאכלו" מאי אהני ליה. דבי רבי ישמעאל תני, במים במים שתי פעמים אין זה כלל ופרט וכלל אלא ריבה ומעט וריבה, במים רבה, בימים ובנחלים מעט, במים חזר ורבה, רבה ומעט ורבה, רבה הכל, מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא, ומאי מעט בורות שיחין ומערות להתירא. ואימא מאי רבי רבי בורות שיחין ומערות ומאי מעט מעט כלים, אם כן תאכלו מאי אהני ליה. ואיפוך אנא, כדתני מתתיה בר יהודה, מה ראית לרבות בורות שיחין ומערות להתירא, ולהוציא חריצין ונעיצין לאסורא, מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורים ככלים, ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין ככלים. הי סתום והי מפרש, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר, יש לו מפרש, אין לו סתום, וחד אמר, אין לו מפרש, יש לו סתום, מאי טעמא דמאן דאמר יש לו מפרש, אמר לך מניה הוא דקא משתרו כלים. מאי טעמא דמאן דאמר אין לו מפרש, דהאי הוא דקא מוכח אהאיך דאי מהאיך הוה אמינא בכלים אף על גב דאית ליה נמי לא תאכל.

תנו רבנן, אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסלתנית והעפין, הרי זה מתר. יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים, כגון אפונס ואטונס כטפסייס ואבספטייס, הרי זה מתר.

"כל אשר לו סנפיר וקשקשת" כל שיש לו קשקשים יש לו סנפיר, דג טהור. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, דג טמא. מכדי אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי, אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפלו דג טמא כתב רחמנא סנפיר, והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא היא, דכתיב (ש"א יז, ה) "ושריון קשקשים הוא לבוש", וליכתוב רחמנא קשקשים ולא בעי סנפיר, אמר רבי אבהו, וכן תני דבי רבי ישמעאל, (ישעיה מב, כא) "יגדיל תורה ויאדיר".

אמר רב יהודה, האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא לוקה משום (להלן פסוק מב) "כל השרץ השרץ על הארץ". אמר אביי, אכל פוטיתא לוקה ארבע XאY משום "בל תשקצו", XבY [ומשום] (דברים יד, י) "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת", XגY ומשום "לא תטמאו", XדY ומשום מבשרם לא תאכלו. נמלה לוקה חמש, משום השרץ השרץ על הארץ צרעה לוקה שש, משום שרץ העוף. אמר רב, האי מאן דמשהה נקביו עובר משום (להלן כ, כה) "בל תשקצו". אמר רב ביבי בר אביי, מאן דשתי מיא בקרני דאמנא עובר משום "בל תשקצו".

"מכל אשר במים" וגו', [בימים] זה ים הגדול, שנאמר (בראשית א, י) "ולמקוה המים קרא ימים", ובנחלים, אלו נהרות, שנאמר "ונהר יצא מעדן", אין לי אלא ימים ונחלים גדולים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים, מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכין בימות החמה עד שאתה מרבה את הביברין, תלמוד לומר "במים". יכול לענין התר עשה את כל המים כימים וכנחלים, [מנין אף לענין אסור נעשה כל המים כימים וכנחלים], תלמוד לומר 'ימים' 'ימים' 'נחלים' 'נחלים' לגזרה שוה מה ימים ונחלים האמורים לענין התר עשה את כל המים כימים וכנחלים, אף לענין אסור עשה את כל המים כימים וכנחלים. אתה אומר לכך נאמר "במים" במים שהתרתי הם המים שאסרתי, או אינו אלא במין שהתרתי באותו מין אסרתי ואיזה מין התרתי בעל עצמות ופרה ורבה, ומנין בעל עצמות ואין פרה ורבה, אין בעל עצמות ופרה ורבה עד שאתה מרבה להביא את הגלים ואת הצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה, תלמוד לומר "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת" וגו' לא תאכלו.

אין לי אלא המרבה בקשקשין ובסנפירין כגון קיפונות, מנין אפלו אין לו אלא קשקשת אחת ואין לו אלא סנפיר אחת, תלמוד לומר "וקשקשת". רבי יהודה אומר אף שני קשקשין, שנאמר "קשקשת", ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (ש"א יז, ה) "ושריון קשקשים הוא לבוש". רבי יוסי בן דורמסקית אומר, לויתן דג טהור הוא, שנאמר (איוב מא, ז) "גאוה אפיקי מגנים" אלו קשקשים שלו, (שם, כב) "תחתיו חדודי חרס" אלו סנפירין שלו. תאכלו, לרבות את הטהור שבמעי הטמא, יכול אף הטמא שבמעי הטהור, תלמוד לומר "אתם", ומה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא טמא ושבמעי הטהור טהור, ודגים אינן כן, לפי שאינן גדוליו. תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא, יכול אף על פי שנמוק, תלמוד לומר "אתם".

"חיה". זו חית הים. נפש להביא את הסילנית (נ"א הסירונית), יכול תהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי, תלמוד לומר "זאת". שקץ, לאסר צירן ורטבן ואת הקפה שלהן. הם, פרט לשאין בהן בנותן טעם. לכם, מתרין בהנאה. ושקץ יהיו לכם, לרבות את ערובו, כמה יהיה בו ויהא אסור, משקל עשרה זוז ביהודה שהוא חמש סלעים בגליל בגרב וכל גרב שמחזיק סאתים, דג טמא צירו אסור, רבי יהודה אומר, רביעית בסאתים. רבי יוסי אומר, אחד מששה [עשר] בו, מבשרם, לא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם. ואת נבלתם תשקצו, לרבות היבחושים שסננן.

"וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים", מה תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא המעלה סימני טהרה שלו ליבשה השירן במים מנא לן, תלמוד לומר "במים". שקץ הוא לכם, שלא תעשה בהן סחורה.

**פסוק יג-יד** "שקץ תשקצו", לאסר צירן ורטבן וקפה שלהן, ואת ביציהן, ועורותיהן, ואת ערוביהן, אלה, הם, מן, הרי אלו מעוטין, פרט לחרטם ולצפרנים ולכנפים ולנוצה. לא יאכלו, לחיב את המאכיל כאוכל, או לא יאכלו לאסרו בהנאה, תלמוד לומר (להלן פסוק מב) "לא תאכלום", הא כיצד באכילה אסורין בהנאה מתרין, ומה אני מקים לא יאכלו לחיב את המאכיל כאוכל.

הילכתא קוקאני אסירי דמינם ניים וקא עיילי ליה באוסייה, [תולעים דרני דבשרא אסירי, דכורי שריין], אמר לה רבינא לאימא אבלע לי ואנא איכול, אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אחא (נפחא) לרבינא מאי שנא מדתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות הדרנין שבבהמה, אמר ליה הכי השתא, בהמה בשחיטה הוא דקא משתרי והני מדלא קא מהניא להן שחיטה באסוריהו קא קימי, דגים באסיפה בעלמא הוא דקא מישתרו והני כי גדלי בהתרא קא גדלי.

סימני העוף לא נאמרו, ולא, והתניא את הנשר (ואת הפרס), מה נשר שאין לו אצבע יתרה, וזפק, ואין קרקבנו נקלף, ודורס ואוכל טמא, אף כל כיוצא בו טמא. תורים מה תורים שיש להם אצבע יתרה, וזפק, וקרקבנו נקלף, אין דורסין, ואוכלין וטהורים, אף כל כיוצא בהן טהורים. אמר אביי, לא נאמר פרושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים. תני רבי חיא, עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול הא איכא ליה חד אכל, אלא תורים דכתב רחמנא למאי הילכתא, אמר רב עוקבא בר חמא לקרבן.

רבי עקיבא אומר, נאמר כאן "נשר" ונאמר להלן (דברים יד, יב) "נשר", מה נשר האמור (להלן) [כאן] עשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל, אף "נשר" האמור (כאן) [להלן] נעשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל. רבי ישמעאל אומר נאמר כאן "דיה" ונאמר להלן "איה" מה דיה האמורה להלן עשה את הדאה מן דיה אף איה האמורה כאן נעשה הראה מן איה.

**פסוק טו** "את כל ערב", תני ערב זה עורב, למינו רבי אליעזר אומר להביא את הזרזיר, אמרו לו לרבי אליעזר, והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה אוכלין אותן מפני שיש להן זפק, אמר להם, עתידין לתן את הדין, דבר אחר למינו רבי אליעזר אומר, להביא סנונית לבנה, אמרו ליה, והלא אנשי גליל העליון היו אוכלין אותו שקרקבנו נקלף, אמר להם, אף הם עתידין לתן את הדין. אלא עורב וכל מין עורב. אמר רב יהודה, עוף המסרט כשר לטהרת מצרע, וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים.

תנו רבנן "ערב" זה עורב, את כל ערב להביא עורב העמקי, והבא בראש יונים. ערב זה עורב, אטו קמן קאי, אלא ערב זה עורב שחור, וכן הוא אומר (שה"ש ה, יא) "שחרת כערב". עורב העמקי זהו עורב חורת, וכן הוא אומר "מראהו עמק מן העור", כמראה חמה עמקה מן הצל. והבא בראש יונים, אמר רב פפא, לא תימא דאתי בראש יוני אלא דדמי רישיה לדיונה. (כתוב ברמז קי"ג).

**פסוק טז** "ואת בת היענה", אמר חזקיה, מנין לבצה טמאה שהיא אסורה מן התורה, שנאמר "ואת בת היענה", וכי בת יש לה ליענה, אלא אי זו זו ביצה טמאה, ודילמא הינו שמה לא סלקא דעתך, דכתיב (איכה ד, ג) "בת עמי לאכזר כיענים במדבר", ולא, והכתיב (מיכה א, ח) "אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה", זו שמתאבלת על בנותיה. (ישעיה יג, כא) "ושכנו שם בנות יענה", כיענה זו שהיא שוכנת עם חברותיה. "תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה", ואי סלקא דעתך ביצה ביצה בת מימר שירה היא, אלא קרי לה הכי וקרי לה הכי מדפסיק להו ספרא בתרתי שמע מינה תרתי שמי נינהו, אלא מעתה (בראשית יד, א וכו') "כדרלעמר" דקא פסיק להו ספרא הכי נמי דתרתי שמי נינהו, התם בשתי תבות קא פסיק להו בשני שיטין לא קא פסיק להו, וכו'.

תנו רבנן "הנץ" זה הנץ, למינהו, להביא את בר הדיא, מאי בר הדיא, אמר אביי, שורינקא.

**פסוק יז-יט** "ואת הכוס ואת השלך", אמר רב יהודה, שלך זה השולה דגים מן הים. דוכיפת שהודו כפות, וזהו שהביא שמיר לבית המקדש. רבי יוחנן כי הוה חזי שלך אמר "משפטיך תהום רבה", וכי חזי נמלה אמר "צדקתך כהררי אל". ואת התנשמת, תנו רבנן "תנשמת" באוות שבעופות, או אינו אלא באוות שבשרצים, אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בעופות אף כאן בעופות. ותני נמי בשרצים כי האי גוונא (להלן פסוק ל) "תנשמת" זו באוות שבשרצים, וכו'. ואת הקאת ואת הרחם, אמר רבי יהודה, קאת, זה הקוק. רחם, זה שרקרק. אמר רבי יוחנן, למה נקרא שמו רחם, כיון שבא רחם באו רחמים לעולם, אמר רב ביבי בר אביי, והוא דיתיב אמידי וקא עביד שרקרק, וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתא משיחא, דכתיב (זכריה י, ח) "אשרקה להם ואקבצם", אמר ליה רב אדא בר שימי למר בריה דרב אידי, והא ההוא דיתיב אבי כרבא ושרק ואתי גללא ואפסקיה למוחיה, ההיא בדאה הוה.

"ואת החסידה", אמר רב, החסידה זו דיה לבנה, ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה. האנפה, זו דיה רגזנית, ולמה נקרא שמה אנפה שהיא מנאפת עם חברותיה.

אמר רב חסדא אמר רב, עשרים וארבעה עופות טמאין הן. אמר ליה רב חנן בר רב חסדא, דהיכא אי דויקרא עשרים הוו, אי דמשנה תורה עשרים וחד הוו, וכי תימא דאה דכתיב בויקרא ולא כתיב במשנה תורה שדיה עלוייהו, אכתי עשרים ותרין הוו, אמר ליה, הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב למינה למינה למינ(ה)ו למינהו הרי כאן ארבע, אי הכי עשרים ושית הוו, אמר אביי, דאה וראה אחת היא דאי סלקא דעתך תרין אינון מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא הכא דכתיב "דאה" ומאי שנא הכא דכתיב "ראה" אלא לאו שמע מינה ראה ודאה אחת היא, ואכתי עשרים וחמש הוו, אמר אביי, כשם שראה ודאה אחת היא כך איה ודיה אחת היא, דאי סלקא דעתך תרי אינון מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא הכא דכתיב למינה אאיה ומאי שנא התם דכתיב למינה אדיה, אלא שמע מינה איה ודיה אחת היא, וכי מאחר דאחת היא למה לי למכתב איה ודיה, לכדתניא, רבי אומר אקרא אני "איה" "דיה" למה נאמר, כדי שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלק תהא קורא אתה איה והוא קורא דיה אתה קורא דיה והוא קורא איה לכך כתב במשנה תורה "הראה ואת האיה והדיה למינה". ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו ראה זה איה, ולמה נקרא שמה ראה שהיא רואה ביותר, וכן הוא אומר (איוב כא, ז) "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה". מיתיבי למה נשנו בבהמה מפני השסועה, ובעופות, מפני הראה, מאי לאו מדבהמה אתא לאוסופי, עופות נמי לאוסופי, לא, התם לאוסופי הכא לפרושי. ומדראה הינו איה מכלל דאיה לאו הינו דיה, מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא התם דכתיב למינה ומאי שנא הכא (דלא כתיב) [דכתיב] למינה אאייה, אלא לאו שמע מינה ראה איה ודיה אחת היא, ומדראה איה ודיה אחת היא מכלל דדאה מין אחר הוא מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא התם דכתיב "ראה" ולא כתיב "דאה", אלא שמע מינה ראה ודאה איה ודיה אחת הן. תנא עומדת כאן בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. תניא איסי בן יהודה אומר, מאה מיני עופות טמאין יש במזרח וכלן מין איה הן.

תניא רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טהורה מועטת מן הטמאה לפיכך מנה הכתוב בטהורה. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרבים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים. מאי קא משמע לן, כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. תנא אבימי בריה דרבי אבהו, שבע מאות מיני דגים, ושמונה מאות מיני חגבים, ולעופות טהורים אין מספר. אמר רבי יצחק, עוף טהור נאכל במסורות, ונאמן הציד לומר עוף זה טהור. אמר רבי יוחנן, והוא שבקי בהם ובשמותיהם.

**פסוק כ-כג** "את זה תאכלו מכל שרץ העוף", תניא רבי יעקב אומר, זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ביה, אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משרץ ואי זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין, אמרת לא, מה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא את הגזין והצירעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לוי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש להם שם לוי.

"אשר לו כרעים", תנו רבנן אין לו עכשו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל הזה מתר, רבי אלעזר ברבי יוסי אומר, אשר לו כרעים אף על פי שאין לו עכשו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל, אמר אביי, אסחרא.

שלשה לו כתובין בתורה בלמ"ד אל"ף וקורין בלמ"ד וא"ו, אשר לו כרעים, (להלן כה, לו) "אשר לו חומה", (לעיל ה, א) "אם לוא יגיד".

תנו רבנן "את אלה מהם תאכלו את הארבה", זה גובאי, סלעם זה רשון, חרגל זה ניפול, חגב זה נדיין ומה תלמוד לומר למינו למינהו למינהו למינהו ארבע פעמים, להביא צפרת כרמים, ויוחנא ירושלמית, והערצוביא, והדיובנית. דבי רבי ישמעאל תנא, אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות, ארבה זה גובאי, ומה תלמוד לומר "למינ(ה)ו" להביא צפרת כרמים, אין לי אלא הבא ואין לו גבחת, הבא ויש לו גבחת מנין, תלמוד לומר "סלעם" זה ניפול, למינהו להביא את האושכף, אין לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת הבא ואין לו זנב, הבא ויש לו זנב מנין תלמוד לומר "חרגל" זה רשון, למינהו להביא את הכרפסת ואת השחלנית, אין לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת הבא ואין ראשו ארך, [הבא וראשו ארך] מנין, אמרת הרי אתה דן בנין אב משלשתן לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם הצד השוה שבהם שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסלים וכנפיו חופין את רבו, והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסליו וכנפיו חופין את רבו, יכול יהא מתר תלמוד לומר "חגב" ששמו חגב, אי שמו חגב יכול אפלו אין בו סימנין הללו, תלמוד לומר "למינהו" עד שיהא בו סימנין הללו. פריך רב אחאי מה להנך שכן אין ראשן ארך, אלא אמר רב אחאי, סלעם קרא יתרא היא לא לכתוב רחמנא סלעם ותיתי מארבה ומחרגול דמאי פרכת מה לארבה שכן אין לו גבחת הרי חרגול דיש לו גבחת מה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב סלעם דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לראשו ארך. במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל, בראשו ארך קא מיפלגי, תנא דבי רב סבר אשר לו כרעים כלל, ארבה סלעם חרגל חגב למינהו פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דמיניה אין דלאו מיניה לא, ואיתרבי כל דדמי ליה משני צדדין, ותנא דבי רבי ישמעאל סבר אשר לו כרעים כלל, ארבה חרגל סלעם חגב פרט למינהו חזר וכלל, ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ומרבה כל דדמי ליה בחד גיסא, (בארבעה סימנין), והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא. כלל קמא אשר לו כרעים דאית ליה אכל דלית ליה לא תיכול כללא בתרא עד דשוו בארבעה סימנין, אין תנא דבי רבי ישמעאל דריש כללי ופרטי כי האי גונא, ומאי שנא התם דאמר סלעם זה רשון חרגול זה ניפול ומאי שנא הכא דאמר סלעם זה ניפול חרגול זה רשון, מר כי אתריה ומר כי אתריה.

"כל שרץ העוף ההלך על ארבע" וגו', יכול הכל יהא אסור, תלמוד לומר "את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע", יכול יהא הכל מתר, תלמוד לומר "ארבה וסלעם וחרגל וחגב", אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר המינין, תלמוד לומר "למינהו למינהו" רבה, הא כיצד הריני לומד סתום מן המפרש מה ארבה שיש לו ארבע רגלים וכו'.

רבי אומר "וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם", אם יש לו חמש הרי הוא טהור.

"שקץ הוא", פרט לערבוביא, מכאן אמרו חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסל את צירן, העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור.

**פסוק כד-כו** "ולאלה תטמאו", יכול לכל האמור בענין ומה אמור בענין בהמה חיה עופות וחגבים יכול יהא אבר מן החי מטמא בכלן. תלמוד לומר "בהמה", אוציא את הדגים הגדלים בים שאין (במינם) מקבלין טמאה ולא אוציא את החגבים, תלמוד לומר "מפרסת". אוציא את החגבים שאין למינן טמאה ולא אוציא את העופות שיש למינן טמאה, תלמוד לומר "פרסה" אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור, ודין הוא ומה אם בהמה שאין מטמא בגדים אבית אבליעה אבר מן החי ממנה מטמא, עוף שמטמא בגדים אבית אבליעה אינו דין שיהא אבר מן החי ממנו מטמא, תלמוד לומר "ושסע". אין לי אלא בהמה טהורה, בהמה טמאה מנין, תלמוד לומר "אשר היא", חיה טהורה מנין, תלמוד לומר ("פרסה) [מפרסת"], חיה טמאה מנין, תלמוד לומר "פרסה".

לשסועין מנין, תלמוד לומר "ושסע". לשאין שסועין מנין, תלמוד לומר "איננה שוסעת", מעלת גרה בבהמה מנין, תלמוד לומר "מעלת גרה", לשאין מעלה גרה מנין, תלמוד לומר "איננה מעלה". והלא חזיר מפריס ומשסע יכול לא יהא אבר מן החי מטמא הימנו, תלמוד לומר "וגרה איננה מעלה טמאים".

במה הכתוב מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה, אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה, הא במה הוא מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא, נאמר טמא באדם ונאמר טמא בבהמה, מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו, אף בהמה יהא אבר מן החי מטמא הימנה, הן אם נחמיר באדם בטמאה חמורה, נחמיר בבהמה בטמאה קלה, אני אדיננו מן השרצים הקלים, טמא בשרץ טמא בבהמה, מה שרץ אבר מן החי הימנו מטמא, אף בהמה יהא אבר מן החי ממנה מטמא, הן אם נחמיר בשרץ שעשה דמו כבשרו, נחמיר בבהמה שלא עשה דמה כבשרה, אני אדיננו מן אבר מן המת חמור ממנו ומה אם אבר מן המת שאין אסור נוהג בבני נח כישראל הרי הוא מטמא, אבר מן החי שאסורו נוהג בבני נח כישראל אינו דין שיטמא, לא אם אמרת באבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טמא, תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור, הואיל והבשר הפורש ממנו טהור לא יטמא, תלמוד לומר "הנגע והנשא" להביא את אבר מן החי.

יכול אף הבשר הפורש מן החי יטמא, תלמוד לומר "נבלה" מה נבלה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר, מה נבלה גידין ועצמות אף אבר מן החי גידין ועצמות. רבי אומר, מה נבלה [כבריתה] בשר גידין ועצמות, אף אבר מן החי כבריתו בשר גידין ועצמות.

"הנגע יטמא עד הערב", ואין הנוגע מטמא בגדים, והלא דין הוא ומה אם משא מועט הרי הוא מטמא בגדים, מגע מרבה אינו דין שיטמא בגדים, תלמוד לומר "הנגע יטמא עד הערב" ואין הנוגע מטמא בגדים. הנשא יכבס בגדיו, מלמד שהנושא מטמא בגדים, והלא דין הוא ומה אם מגע מרבה אין מטמא בגדים, משא מועט אינו דין שלא יטמא בגדים, תלמוד לומר "הנשא יכבס בגדיו", מלמד שהנושא מטמא בגדים.

יכול אף הצדעה, תלמוד לומר "בגד", אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב, ומטמא בנגעים, מנין גדול צבוע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה שביץ של שבכה, והגלגלין, תלמוד לומר "בגד בגדיו" רבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר "טמא", יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר "בגד", בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס, מנין לרבות הציב היוצא ממנו ושערו שכנגדו, תלמוד לומר "טמא".

"לכל הבהמה", להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא. טמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה, יכול יצטרפו עם המתים החמורין, תלמוד לומר "הם". יכול לא יצטרפו עם המתים החמורים אבל יצטרפו עם הנבלות הקלות, תלמוד לומר "הם".

"כל הנגע בהם יטמא", להביא את בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה. והלא דין הוא, שרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה, מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו אף בהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה, או כלך לדרך זו, טרפה אסורה באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה, מה טרפה שחיטתה מטהרתה, אף בהמה טמאה תטהרנה שחיטתה, נראה למי דומה דנין דבר שאין למינו שחיטה מדבר שאין למינו שחיטה, ואל תוכיח טרפה שיש למינה שחיטה, או כלך לדרך זו, דנין דבר שמטמא במשא מדבר שמטמא במשא ואל יוכיח שרץ שאין מטמא במשא, תלמוד לומר "כל הנגע בהם יטמא", להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה.

**פסוק כז-כח** ["ו]כל הלך על כפיו", זה הקוף, כל הלך להביא את הקופד, ואת חלדת הסנאים, ואת אבני השדה, ואת כלב הים. החיה זו חיה טהורה, טמאה מנין, תלמוד לומר "ההלכת על ארבע". בכל החיה להביא את הפיל. אם נאמר למעלה למה נאמר למטה, אלא עליונים באבר מן החי, ותחתונים באבר מן המת. והלא דין הוא.

ומה אם אבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור הרי הוא מטמא, אבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טמא אינו דין שיהא מטמא, לא אם אמרת באבר מן החי שאסורו נוהג בבני נח כישראל, תאמר באבר מן המת שאין אסורו נוהג בבני נח כישראל, והואיל ואין אסורו נוהג בבני נח כישראל לא יטמא, תלמוד לומר "הנגע והנושא" להביא אבר מן מת.

"הנגע יטמא עד הערב", אין הנוגע מטמא בגדים, והלא דין הוא, ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא נטמאו מחמת הנושא, מקום שנטמאו מחמת עצמן במגע אינו דין שיטמאו מחמת הנגע, תלמוד לומר "הנגע יטמא עד הערב" ואין הנוגע מטמא בגדים. הנשא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים, קל וחמר שלא יטמאו מחמת עצמן במגע, ומה אם במקום שנטמאו מחמת הנושא לא נטמאו מחמת עצמן במשא, מקום שלא נטמאו מחמת הנוגע אינו דין שלא יטמאו מחמת עצמן במגע, תלמוד לומר "כל הנגע בהם יטמא" בין אדם בין כלים. קל וחמר שיטמאו מחמת עצמן במשא ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת הנגע יטמאו מחמת עצמן במגע, מקום שנטמאו מחמת הנושא אינו דין שיטמאו מחמת עצמן במשא, תלמוד לומר "לכם" לכם מטמאים ואין מטמאים לא אכלים ולא משקים ולא כלים במשא. הנשא ולא הנשא.

**פסוק כט-לא** "וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר" וגו' אלה הטמאים לכם מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", שומע אני טמאת הגויות וטמאת קדושות, (מנין) תלמוד לומר "החלד והעכבר והצב למינהו (טמאים"), יכול יהו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם, תלמוד לומר "אלה" אין לך אלא אלו. או אינו מוציא אלא כל שאינו כעין הפרט מה הפרט מפרש בעל עצמות ופרה ורבה אף אין לי אלא בעל עצמות ופרה ורבה, מנין בעל עצמות ואין פרה ורבה פרה ורבה ואין בעל עצמות עד שאתה מרבה להביא את בעלי עצמות שהם פרים ורבים, תלמוד לומר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד.

"וזה לכם הטמא", להביא את דמו שיטמא כבשרו. והלא דין הוא, ומה אם בהמה שהיא מטמאה במשא לא עשה דמה כבשרה, שרץ שאין מטמא במשא אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו, תלמוד לומר "וזה לכם הטמא" להביא את דמו שיטמא כבשרו. יכול יכשיר את הזרעים ודין הוא, ומה דם בהמה שאין מטמא טמאה חמורה מכשיר את הזרעים, דם שרץ שמטמא טמאה חמורה אינו דין שיכשיר את הזרעים, תלמוד לומר "לכם" לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את הזרעים.

דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה, כלל אמר רבי יהושע, כל שטמאתו ושעורו שוין מצטרפין, טמאתו ולא שעורו, שעורו ולא טמאתו, לא שעורו ולא טמאתו שוין, אין מצטרפין, מתיב רבי יוסי ברבי חנינא הטמאים מלמד שהם מצטרפין, ואפלו שרץ ושרץ, שרץ ודם, בין משם אחד, בין משני שמות, אמר רב יוסף, כאן בכלם, כאן במקצתן. שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי, מנין לדם שרצים שהוא טמא, אמר לו דאמר קרא וזה לכם הטמא, אמרו לו תלמידיו חכים לו בן יוחאי, אמר להם תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי אלעזר ברבי יוסי, שפעם אחת גזרה מלכות רומי שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו נשותיהם נדות, הלך רבי ראובן בן אצטרבלי וספר קומי והלך וישב ביניהם אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר אמרו ליה יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכות בשבת כדי שיענו אמרו טבות אמרת ובטלוה, חזר ואמר להם מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא אמרו יכחיש, אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה שיכחישו, אמרו טבות אמרת ובטלוה, חזר ואמר להם מי שיש לו אויב ירבה או ימעט אמרו ליה ימעט, אמר להם אם כן לא יבעלו נשותיהם נדות ובטלוה, הכירו בו שהוא יהודי החזירום. אמרו, מי ילך ויבטל את הגזרה, ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלמד בנסים ואחריו רבי אלעזר ברבי יוסי, אמר להן רבי יוסי אלו היה אבא חלפתא קים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה, אמר להם רבי שמעון בן יוחאי אלו היה אבא יוחאי קים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה, אמר להם רבי יוסי אנא אזיל דילמא עניש ליה רבי שמעון בן יוחאי דקא מסתפינא כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה לפניהם מנין לדם שרצים שהוא טמא, עקם פיו רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר וזה לכם הטמא, אמר להם רבי שמעון בן יוחאי מעקימת שפתיך נכר שתלמיד חכם אתה אל יחזר הבן לשלום אצל אביו יצא לקראתו בן תמליון אמר להם רצונכם שאבוא עמכם, בכה רבי שמעון בן יוחאי ואמר ומה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלשה פעמים ואנו לא פעם אחת יבוא הנס מכל מקום, קדם הוא על בברתיה דקיסר כי מטא להתם אמר בן תמליון צא בן תמליון צא כיון דקרו ליה נפק אזל אמר להון שאילו כל דאית לכון ושקילו כל מה דאית לכון, על לגבי גנזא אשכח לההוא אגרתא שקלוה וקרעוה. והיינו דאמר רבי אליעזר, אני ראיתי את הפרכת ברומי והיו עליה כמה טפי דמים.

"החלד והעכבר", תנו רבנן, מתוך שנאמר "עכבר" שומע אני אפלו עכבר שבים ששמו עכבר, ודין הוא, טמא בעכבר וטמא בחלדה מה חלדה מין הגדל על הארץ אף עכבר מין הגדל על הארץ, או כלך לדרך זו, טמא בחלדה וטמא בעכבר מה חלדה כל ששמו חלדה, אף עכבר כל ששמו עכבר אביא עכבר שבים ששמו עכבר, תלמוד לומר "על הארץ". או אינו אומר על הארץ אלא על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא, תלמוד לומר "השרץ" כל מקום ששורץ. או אינו אומר השורץ אלא כל המשריץ יטמא שאינו משריץ לא יטמא, אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה, ודין הוא טמא בחלדה טמא בעכבר מה חלדה כל ששמו חלדה אף עכבר כל ששמו עכבר, או כלך לדרך זו טמא בחלדה טמא בעכבר מה חלדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה, תלמוד לומר "בשרץ", אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, אימא בשרץ לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, השרץ כל שהוא שורץ אפלו עכבר שבים, ואי משום על הארץ על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא, אמר ליה, ומאחר דשויתיה לים מקום טמאה מה לי הכא מה לי התם. והאי על הארץ מבעי ליה להוציא ספק טמאה צפה, דאמר רבי יצחק בר אבדימי על הארץ להוציא ספק טמאה צפה, תרי על הארץ כתיבי.

תנו רבנן, והצב, זה הצב, למינהו, להביא ערוד, ובן הנפילים, וסלמנדרא, וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר (תהלים קד, כו) "מה רבו מעשיך ה'", יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה שבים אלמלי עולות ליבשה מיד מתות, ושביבשה אלמלי יורדות לים מיד מתות, יש לך בריות גדלות באור ויש לך בריות גדלות באויר, שבאויר אלמלי עולות לאור מיד מתות, ושבאור אלמלי יורדות לאויר מיד מתות, הדא הוא דכתיב "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית". תנו רבנן כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החלדה, אמר רבי זירא, מאי קראה "האזינו כל ישבי חלד".

"התנשמת" זו באוות שבשרצים, או אינו אלא באוות שבעופות, אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בשרצים אף כאן בשרצים.

"אלה הטמאים לכם" לרבות את עורותיהם. יכול כל עורות כלם, תלמוד לומר "אלה", אלו עורות הטמאים עור, האנקה, והכח, והלטאה, והחמט. (והתנשמת) רבי יהודה אומר, הלטאה כחלדה. רבי יוחנן בן נורי אומר, שמונה שרצים יש להם עורות. והא אלה אכלהו כתיב, אמר רב הונא אמר רב, למינהו הפסיק הענין, וליחשוב נמי תנשמת, רב תנא ותני תנשמת, והא תנא דידן לא תני תנשמת, תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא ובגישתא דהלטאה פליגי.

תנו רבנן, הטמאים, לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ, יכול אפלו לא רקמה תלמוד לומר "השרץ" מה שרץ שרקם אף ביצת השרץ שרקמה, יכול אפלו לא נקבו, תלמוד לומר "הנגע יטמא" את שאפשר לו לגע טמא את שאי אפשר לו לגע טהור, וכמה נקיבתן כחוט השערה.

"הטמאים", מלמד שמצטרפים זה עם זה בדם וכו'.

"כל הנגע בהם יטמא", לרבות ידות הכלים, יכול ביותר מכשעור, תלמוד לומר "בהם" כל שהוא לצרכם, דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יוחנן בן נורי, הכתוב הוא אומר במטמא ואתה אומר במטמא, אמר לו, אף אני איני אומר אלא הנוגע בהם יטמא עד הערב. אין האוכל אכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים טמא טמאת ערב. (יטמא עד הערב) הנוגע בהם, יכול בחייהם, תלמוד לומר "במתם", אי במתם יכול ולא בשחיטתן, תלמוד לומר "בהם" ואף על פי ששחוטין, הא מה אני מקים בהם במתם ולא בחייהם הנגע בהם, יכול בכלן, תלמוד לומר (פסוק לב) "מהם", אי מהם יכול במקצתן, תלמוד לומר "בהם", הא כיצד, עד שיגע במקצתן שהוא ככלן, שערו חכמים שעורו בכעדשה, שכן החמט תחלת בריתו בכעדשה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, כזנב הלטאה.

**פסוק לב** "וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא", במי הוא מדבר אי במיתתן הרי מיתתן אמורה, אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למעלה, הא במי הוא מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא, ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה אבר מן החי הימנה מטמא, שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיהא אבר מן החי הימנו מטמא, לא אם אמרת בבהמה שמטמאה במשא תאמר בשרץ שאינו מטמא במשא, הואיל ואינו מטמא במשא לא יהא אבר מן החי הימנו מטמא. תלמוד לומר "וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא", להביא אבר מן החי.

יכול אפלו תלוי בשערה, תלמוד לומר "אשר יפל", אין טמא עד שיפל. יכול אף בשר הפורש מן החי טמא, תלמוד לומר "במתם", מה מיתה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, מה מיתה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות. רבי אומר, מה השרץ בשר גידים ועצמות.

**רמז תקלח** תנו רבנן, (שמות כב, ל) "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכן אתו", להביא אבר ובשר המדלדלין בבהמה חיה ועוף ושחטן שהן אסורין, ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, אין בהן אלא מצות פרישה בלבד. יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב, אכלו לזה לוקה, אמר ליה ההוא מרבנן לא תציתו ליה לההוא גברא הכי אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב אכלו לזה אינו לוקה, אמר רב הונא אנו אמאן נסמוך אהדרינהו רב יוסף לאפיה אמר ליה מאי קשיא, כי אמרי אנא במיתה דעושה נפול, כי אמר איהו בשחיטה דאינה עושה נפול. אמר רבינא, מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה נפול שחיטה אינה עושה נפול, דכתיב "וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא", למעוטי מאי אלימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא, אלא שמע מינה מיתה עושה נפול. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא, והא קרא בשרצים כתיב, אמר ליה, אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו תנהו ענין לבהמה. ואכתי מבעי ליה כעין מיתה לחים מטמאין יבשים אין מטמאין, תרי במתם כתיבי.

בעי רבא, נמלה שחסרה מהו, שעור גמירי לה והא חסר, או בריה גמירי לה והא איכא, תא שמע בהם יכול בכלן, תלמוד לומר "מהם", אי מהם יכול מקצתן וכו' כדלעיל, שמע מינה שעורא גמירי לה, כי בעינא בה נשמה תבעי לך.

"בהם" יכול בכלם, תלמוד לומר "מהם", אי מהם יכול מקצתן, תלמוד לומר "בהם", הא כיצד, כאן בלח כאן ביבש.

"מכל כלי עץ", יכול אף הסלם והקולב והאנחותא והמנורות, תלמוד לומר "מכל כלי עץ" ולא כל כלי עץ, יכול שאני מוציא את השלחן והטבלא והדולבקי, תלמוד לומר "כל כלי" רבה, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומעט תלמוד לומר "שק", מה שק מיחד שמשמש את האדם ואת משמשי האדם, אף אני ארבה את השלחן והטבלא והדולבקי שמשמשין את האדם ואת משמשי האדם, ומוציא אני את הסלם שמשמש את האדם ואין משמש את משמשי אדם, והאנחותא והקולב והמנורה שמשמשין את משמשי אדם ואין משמשין את האדם.

"כלי עץ", יכול אף שדה, תבה, ומגדל, כורת הקש, כורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית, אף על פי שאין להם שולים, שמחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש, תלמוד לומר "מכל כלי עץ" ולא כל כלי עץ. יכול שאני מוציא את הדרדר עגלה, וקסדור, קסתות מלכים, וערבת העבדנים, ובור ספינה קטן, וארון, תלמוד לומר "כל כלי עץ" רבה. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומעט תלמוד לומר "שק" מה שק מיחד שמטלטל במלואו אף אני מרבה את דרדור עגלה, קסדור, קסתות מלכים, ערבת העבדנין, בור ספינה קטנה, וארון, שהן מטלטלין במלואן, ומוציא את השדה, תבה, ומגדל, כורת הקש, כורת הקנים, בור ספינה אלכסנדרית, אף על פי שיש להם שולים ומחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש שאין מטלטלין במלואן. רבי מאיר אומר, כל המנוי לטהרה טהור והשאר טמא, רבי יהודה אומר, כל המנוי לטמאה טמא והשאר טהור, אין בין דברי רבי מאיר לדברי רבי יהודה אלא ערבת בעל הבית. רבי נחמיה אומר, קפות גדולות והסאים הגדולים שיש להן שולים ומחזיקין [ארבעים] סאה בלח שהן כוריים ביבש הרי אלו טמאים שאף על פי שאין מטלטלים במלואן מטלטלים במשתיר בהן.

("יכבס) [או בגד"] יכול אף הציפה, תלמוד לומר "בגד", אי בגד יכול בגד גדול לבן המטמא בזב ומטמא בנגעים, מנין גדול צבוע לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה וגלגילין, תלמוד לומר ("בגד בגדים) [או בגד"] רבה, מנין לרבות את הלבדים, תלמוד לומר "או בגד".

"או עור", יכול אף עורות של ים יהו טמאים, והלא דין הוא, טמא בנגעים וטמא בשרצים מה נגעים פטור בהן עורות של ים, אף שרצים יפטר בהן עורות של ים, וקל וחמר הוא, ומה נגעים שטמא בהן שתי וערב פטר בהן עורות של ים, שרצים שלא טמא בהן שתי וערב אינו דין שיפטר בהן עורות של ים, לא אם אמרת בנגעים שלא טמא בהן צבועין, תאמר בשרצים שטמא בהן צבועין והואיל וטמא בהן צבועין יטמא בהן עורות של ים תלמוד לומר "בגד" מה בגד מן הגדל בארץ אף עורות מן הגדל בארץ. יכול שאני מוציא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, תלמוד לומר "או עור" להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, אפלו חוט אפלו משיחה, ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו לטמאה.

יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע, תלמוד לומר "אשר יעשה מלאכה בהם", יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשתה בהן מלאכה. אוציא וכו' ולא אוציא את עורות רצועות סנדלין שנעשה מלאכה בהן, תלמוד לומר "כלי", יצאו עורות רצועות סנדלים שאינם כלים. יכול שאני מוציא את עורות אהלים, תלמוד לומר "או עור", להביא את עורות אהלים.

תנא דבי רבי ישמעאל, הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים.

"עור" אין לי אלא עור בהמה טהורה, עור בהמה טמאה מנין, תלמוד לומר "או עור".

**רמז תקלט** כי אתא רב דימי אמר, מנין לתכשיט כל שהוא טמא, מציץ. אריג כל שהוא טמא, מאו בגד. אריג ותכשיט כל שהוא טמא, מ"כל כלי מעשה" ואף על גב דבמדין כתיב, גמר כלי כלי מהתם. מוסיף שק על הבגד אף על פי שאינו אריג טמא, למאי חזי, אמר רבי יוחנן, שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו.

תנו רבנן "שק" אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקלי ואת החבק, תלמוד לומר "או שק", יכול שאני מרבה את החבלים והמשיחות, תלמוד לומר "שק" מה שק מיחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג. הרי הוא אומר במת (במדבר לא, כ) "וכל מעשה עזים תתחטאו" יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות תלמוד לומר "בגד ועור" לגזרה שוה מה בגד ועור האמור בשרץ לא טמא אלא טווי ואריג אף כשטמא במת טווי ואריג, ומה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים, אף בשרץ טמא כל מעשה עזים, מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה, תלמוד לומר "או שק", והא אפיקתיה לקילקלי וחבק, הני מלי מיקמי דתיתי גזרה שוה השתא דאתא לגזרה שוה אייתר ליה, אין לי אלא בשרץ במת מנין, נאמר בגד ועור לגזרה שוה מה כשטמא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים, אף כשטמא במת עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים. מפנה, דאי לא מפנה איכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה, לאיי אפנויי מפנה מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב (להלן כב, ד) ("ו)איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", וסמיך ליה (שם, ה) "או איש אשר יגע בכל שרץ" וכתיב בשכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע", "בגד" ו"עור" דכתיב בשרץ למה לי, לאפנויי, ובמת נמי אפנויי מפנה מכדי מת איתקש לשכבת זרע דכתיב (להלן כב, ד) "והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" וגו'. "בגד ועור" דכתיב במת למה לי, לאפנויי.

הרי הוא אומר במת "וכל מעשה עזים" יכול יטמא חבלים ומשיחות, ודין הוא נאמר טמא במת וטמא בשרץ מה בשרץ לא טמא אלא טווי ואריג אף במת לא יטמא אלא טווי ואריג, הן אם הקל בשרץ הקל נקל במת החמור, תלמוד לומר "בגד ועור" לגזרה שוה, אין לי אלא שק העשוי מן העזים, העשוי מן החזיר ומזנבה של פרה מנין, תלמוד לומר ["או] שק", אין לי אלא בשרץ במת מנין, ודין הוא ומה בשרץ הקל עשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים, אף במת החמור נעשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים, הן אם רבה טמאת ערב מרבה נרבה טמאת שבעה מעטת, תלמוד לומר "בגד ועור" לגזרה שוה. כל כלי, לרבות את הקליעה ואת הקמיעה ואת התפלין, יכול שאני מרבה את העץ ואת העבות, תלמוד לומר "אשר יעשה מלאכה בהם" ולא העושה מלאכה באחרים. יכול שאני מרבה אף חפוי כלים, תלמוד לומר "בהם" פרט לחפוי כלים. במים יובא, כלו כאחד, יכול מקצתו, תלמוד לומר (להלן כב, ז) "ובא השמש וטהר", מה ביאת שמש כלו כאחד אף ביאתו במים כלו כאחד.

"וטמא עד הערב", יכול לכל דבר, תלמוד לומר "וטהר", אי וטהר יכול לכל דבר, תלמוד לומר "וטמא עד הערב", הא כיצד טהור (לחלין) [למעשר] מבעוד יום, לתרומה משתחשך. ואיפוך אנא, מסתברא כי היכי דחמירא אכילה דתרומה מאכילה דמעשר הכי נמי חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר. ואבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא, (להלן יב, ד) "בכל קדש לא תגע" (ואל המקדש לא תבא), אזהרה לאוכל, (מנין תלמוד לומר "ולא יאכל מן הקדשים") או אינו אלא אזהרה לנוגע, תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא", מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה, ובנגיעה ליכא נטילת נשמה, והא דאפקה רחמנא בלשון נגיעה (מאי) [הכי] קאמר רחמנא נגיעה כי אכילה.

**פסוק לג** "כלי חרש", אין לי אלא כלי חרס, מנין לרבות כלי נתר, תלמוד לומר "וכלי חרס". מנין לרבות אהלין, ודין הוא ומה אם כלי עץ שטמא פשוטיו טהר אהלין, כלי חרס שטהר פשוטיו אינו דין שטהר אהלין, תלמוד לומר ("ו)כלי חרס" לרבות אהלין.

מנין לרבות שברי כלי חרס, תלמוד לומר "וכל כלי חרס", מכאן אמרו, הדקין שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסמכין שעורן בכדי סיכת קטן עד לוג מלוג ועד סאה ברביעית, מסאה ועד סאתים בחצי לוג. מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, אני איני נותן בהן מדה, אלא הדקין שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסמכין שעורן בכדי סיכת קטן עד קדרות הדקות, מקדרות הדקות עד חביות לודיות ברביעית, מלודיות ועד לחמיות בחצי לוג, מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג. נשקע דבר ולא נאמר עכשו, (רב נחמן) [רבי נחמיה] ורבי אליעזר בן יעקב, חצבים גדולים שעורן כבשני לוגין. הפכין והחביצין והגלילין, שעור קרקרותיהן כל (שאין) [שהן, ואין] להן דפנות.

"אשר יפל מהם" יש מהם שמטמא ויש מהם שלא מטמא, פרט לתרנגלת שבלע את השרץ ונפלה לאויר התנור, טהור. ואם מתה טמא.

"אל תוכו", את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור, פרט למטה לכסא לספסל לשלחן לספינה ולמנורה של חרס. עדות זו העיד חזקיה איש עיקוש לפני רבן גמליאל ביבנה שאמר משום רבן גמליאל הזקן, כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים.

**רמז תקמ** תנו רבנן, אויר כלי חרס טמא, וגבו טהור. אויר כל הכלים טהור, וגבן טמא, נמצא טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס. מנא הני מלי, דתנו רבנן "תוכו" אף על פי שלא נגע, או אינו אלא אם כן נגע, רבי יונתן בן אבטולמוס אומר, נאמר "תוכו" לטמא ונאמר "תוכו" ליטמא מה תוכו האמור לטמא אף על פי שלא נגע, אף תוכו האמור ליטמא אף על פי שלא נגע, והתם מנלן אמר רבי יוחנן, התורה העידה על כלי חרס ואפלו מלא חרדל. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא, ויהא כלי חרס מטמא מגבו מקל וחמר, ומה כל הכלים שאין מטמאין מאוירן מטמאין מגבן, כלי חרס שמטמא מאוירו אינו דין שיהא מטמא מגבו, אמר קרא (במדבר יט, טו) "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא", איזהו כלי שטמאה קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס, וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור. ויהו כל הכלים מטמאין מאוירן מקל וחמר, ומה כלי חרס שאינו מטמא מגבו מטמא מאוירו, כל הכלים שמטמאין מגבן אינו דין שיהו מטמאין מאוירן, אמר קרא תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר, והני תוכו הא דרשינהו, ארבעה תוכו כתיבי, תוכו תוך תוכו תוכו תוך תוכו, חד לגופיה, וחד לגזרה שוה, וחד תוכו של זה ולא תוכו של אחר, וחד תוכו ולא תוך תוכו ואפלו.

כלי שטף מציל. ולא יהיו כל הכלים מטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה, מקל וחמר ומה כלי חרס שמטמא מאוירו אינו מטמא מגבו כל הכלים שאין מטמאין מאוירן אינו דין שלא יהו מטמאין מגבן, אמר קרא "וכל כלי פתוח" וגו', האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהן בין שאין צמיד פתיל עליהן טמאין.

"אל תוכו", כשיפל לתוכו טמא ולא כשיפל לתוך תוכו, כיצד חבית הנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בחבית אכלין ומשקין שבתנור טהורין, וכי איזו מדה מרבה מדה לטמא או מדה ליטמא מרבה מדה לטמא מלטמא, שמטמא את אחרים מאחוריו ואין מטמא מאחוריו, ומה אם במקום דמטמא אחרים מאחוריו לא טמא מתוך תוכו, מקום שאין מטמא מאחוריו אינו דין שלא יטמא (את תוך) [מתוך] תוכו, או מרבה מדת ליטמא מלטמא שמטמא מבית השאור ואין מטמא את השאור, אף הוא יטמא מתוך תוכו אף על פי שלא טמא את תוך תוכו, תלמוד לומר "אל תוכו" כשיפול לתוכו טמא ולא כשיפול לתוך תוכו. כל אשר בתוכו יטמא, ולא שבתוך תוכו, כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ושרץ בתנור אוכלין ומשקין שבחבית טהורין, וכי איזו מדה מרבה מדת ליטמא או מדת לטמא מרובה מדת לטמא מלטמא, שהוא מיטמא מבית שאור ואינו מטמא את השאור, ומה אם במקום שניטמא מבית שאור לא ניטמא מתוך תוכו, מקום שאינו מטמא את השאור אינו דין שלא יטמא את תוך תוכו, או מרבה מדת לטמא מליטמא שהוא מטמא את אחרים מאחוריו ואינו מטמא מאחוריו אף הוא יטמא את תוך תוכו אף על פי שלא נטמא מתוך תוכו, תלמוד לומר "כל אשר בתוכו יטמא", ולא שבתוך תוכו.

יכול אף על פי שנקבה, תלמוד לומר "כל אשר בתוכו יטמא". כמה שעורו של נקב, כלי חרס בכונס משקה, וכלי שטף במוציא זיתים. מכאן אמרו, כורת פתוחה ופקוקה בקש ומשלשלת לאויר התנור, שרץ בתוכה תנור טמא, שרץ בתנור אכלין ומשקין שבתוכה טמאין. ורבי אליעזר אומר, מצלת. אמר רבי אליעזר, אם הצילה במת החמור לא תציל בכלי חרס הקל, אמרו לו אם הצילה במת חמור מקום שהמחיצה מצלת, תציל בכלי חרס הקל שאין מחיצה מצלת, אמר רבי יוחנן בן נורי, אמרתי לו לרבי אליעזר, אם הצילו אהלין מיד אהלין במת חמור שכן חולקין אהלין, יצילו אהלין מיד אהלין באהל השרץ שאין חולקין כלי חרס, אמר רבי יוסי, אמרתי לו לרבי יוחנן בן נורי, תמה אני אם קבל ממך רבי אליעזר תשובה מפני שהוא הנדון, אלא זו תשובה לדבר, אם הצילו אהלין מיד אהלין במת חמור שכן הוא עושה טפח על טפח על רום טפח בבית טהור, יצילו אהלין מיד אהלין בשרץ הקל שכן הוא עושה טפח על טפח על רום טפח בכלי חרס טמא, אמר לו הוא הנדון.

בו ביום דרש רבי עקיבא "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא", אינו אומר 'טמא' אלא "יטמא" לטמא אחרים, למד על ככר שני שיטמא את השלישי. אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה, והלא רבי עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא".

"ואתו תשברו", יכול ישברנו ודאי, שנאמר בזב (להלן טו, יב) "ישבר" תלמוד לומר "אתו תשברו" אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרס של זב, קל וחמר ומה הנוגע בזב חמור אין טעון שבירה הנוגע בשרץ הקל אינו דין שלא יטען שבירה, אם כן למה נאמר "ואתו תשברו" שאין לו טהרה אלא שבירה, דבר אחר "אתו תשברו" אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אכלין ומשקין לטהרתן.

רבי עקיבא אומר, השרץ מטמא את הכלים, וכלים את המשקין ומשקין את האכלין, הא למדת ששלשה מטמאין בשרץ.

יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר "כל אשר בתוכו יטמא" "מכל האכל", אכלין מטמאין מאויר כלי חרס ואין [כלים] מטמאין מאויר כלי חרס, וכן שנינו השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחלה.

**פסוק לד** בשר המדלדל בבהמה ומתה הבהמה הבשר צריך הכשר, ורבי שמעון מטהר. אמר רבי יוחנן, מאי טעמא דרבי שמעון, אמר קרא מכל האכל אשר יאכל אכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אכל, אכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אכל.

אמר רבי אושעיא, שמעתי פגל במנחה לרבי שמעון אינו מטמא טמאת אכלין וכו', מאי טעמא דרבי שמעון, מכל האכל אשר יאכל אכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מטמא טמאת אכלין, אכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טמאת אכלין.

טמאת אכלין כביצה מנלן, אמר רבי אבהו, מכל האכל אשר יאכל אכל שאתה יכול להאכילו בבת אחת, שערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגלת.

יכול אף אכלי בהמה יהו מטמאין באויר כלי חרס, תלמוד לומר "האכל" אכל אדם מיחד מטמא באויר כלי חרס, ואין אכל בהמה מטמא באויר כלי חרס.

יכול שאני מוציא אכל בהמה שחשב עליהן לאדם, תלמוד לומר ["כל] אכל יטמא", יכול כל אכל, תלמוד לומר "אשר יאכל" פרט לאכל סרוח.

**רמז תקמא** "אכל יטמא", מלמד שמיטמא בכל שהוא, יכול יטמא אחרים בכל שהוא, תלמוד לומר "אשר יאכל", הא אין מטמא אלא כביצה.

יכול המקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתן לאויר התנור יהא טמא, תלמוד לומר "מכל האכל" ולא כל אכל, פרט למקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתן לאויר התנור יכול המקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתן לאויר התנור יהא טהור, ודין הוא ומה אם כלי חרס שלא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת, כלי שטף שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס אינו דין שיציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס, תלמוד לומר "כל האכל" להביא את המקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתן לאויר התנור. קל וחמר לכלי שטף שלא יציל עצמו בלא צמיד פתיל באויר מה כלי חרס שהציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת לא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת, כלי שטף שלא הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס אינו דין שלא יציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס, תלמוד לומר "אכל" אכלין מטמאין מאויר כלי חרס ואין הכלים מטמאין מאויר כלי חרס. קל וחמר לכלי חרס שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת, ומה אם כלי שטף שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס לא הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס כלי חרס שלא הציל עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת אינו דין שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת, תלמוד לומר (במדבר יט, טו) "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא", הא יש צמיד פתיל עליו טהור.

יכול אף שנפלה לאויר התנור ולא הכשרה תהא טמאה, תלמוד לומר "אשר יבוא עליו מים יטמא", אין לי אלא מים, מנין הטל, והיין, והשמן, והדם, והדבש, והחלב, תלמוד לומר "וכל משקה", יכול אף מי תותין ומי רמונים ושאר כל מיני פרות, תלמוד לומר "וכל אשר יבוא עליו מים", מה מים מיחדין שאין להם שם לוי אף אני ארבה את הטל, ואת היין, והשמן, הדם, והחלב, והדבש, שאין להם שם לוי, ומוציא אני את מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פרות שיש להם שם לוי.

יכול אפלו הן בבורות בשיחין ובמערות יהו מכשירין, תלמוד לומר "אשר ישתה". אין לי אלא שמלאן לשתיה, מנין שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן הכלים, תלמוד לומר "אשר יבוא עליו מים", יכול אפלו הן בבורות שיחין ובמערות יכול יהו מכשירין, תלמוד לומר "אשר ישתה", מה שתיה מיחדת שיש עמה מחשבה אף אני מרבה את שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים שיש עמהם מחשבה, ומוציא אני את שהן בבורות בשיחין ובמערות שאין עמהם מחשבה, יכול אפלו חשב שירדו לבורות ולשיחין ולמערות יהו מכשירין, תלמוד לומר "בכלי יטמא", אין לי אלא שמלאן בכלים מנין מלאן להדיח בהן עצים ואבנים, תלמוד לומר "בכל יטמא" אי בכל יטמא יכול אפלו חשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין, תלמוד לומר "כלי יטמא" מה כלי מיחד שתלוש מן הקרקע אף אני מרבה את שמלאן להדיח בהן עצים ואבנים שהן תלושין מן הקרקע ומוציא אני את שחשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות שאינן תלושין מן הקרקע.

"משקה" זה היין, אשר ישתה זה הדם, וכן הוא אומר "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש", דברי רבי יהודה, רבי אלעזר אומר, אשר ישתה, פרט למשקה סרוח. אמרו לו, אין המשקה יוצא מידי העופות אף לא מידי הפרה.

"וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא", מלמד שהמשקה מטמא את הכלים, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר, אין טמאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אמר רבי יהושע בן קרחה, אמרתי לו לרבי יהודה, מפני מה אין אנו רואין לדברי רבי יוסי שאמר אין טמאת [משקין] לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שאין טמאה מן התורה (לטמא כלי שטף) עולה ידי טמאתו בו ביום וכלים שנטמאו במשקין עולין ידי טמאתו בו ביום. רבי אומר, תדע שאין טמאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שאין טמאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו שאין תוכו טמא, וכלים שנטמאו במשקין תוכו טהור, אם כן למה נאמר "בכל כלי יטמא", מלמד שהכלים מטמאין ולא המשקין, רבי אליעזר אומר, אין טמאה למשקין כל עקר תדע, שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על משקי בית המטבחים דכן.

משקין הבאין מחמת שרץ דאוריתא, דכתיב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".

תניא, ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים טהור, דברי רבי מאיר. וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו, רבי יהודה אומר, לכל טמא. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, לאכלין טמאין, לכלים טהורים.

"וכל משקה אשר ישתה" וגו' לטמא אכלין, או אינו אלא לטמא טמאת משקין, אמרת לא כך היה, לא מצינו טמאה שעושה כיוצא בה, רבינא אמר, מגופיה דקרא לא מצית אמרת יטמא לטמא טמאת משקין דאי סלקא דעתך לטמא טמאת משקין יטמא (דסיפא) [דרישא] נמי לטמא טמאת משקין ניערבינהו וניכתבינהו מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים וכל משקה אשר ישתה יטמא, תרתי יטמא למה לי, אלא יטמא דרישא לטמא טמאת משקין, יטמא דסיפא לטמא טמאת אכלין, ואימא לטמא את הכלי, ולאו קל וחמר הוא ומה כלי שמטמא משקין אין מטמא כלי, משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלי, ואימא כי לא יטמאו משקין הבאין מחמת כלי אבל משקין הבאין מחמת שרץ הכי נמי דמטמאי, וכו'.

**פסוק לה** "וכל אשר יפל מנבלתם עליו יטמא", במי הוא מדבר, אם במיתתן הרי מיתתן אמור, אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור למעלה, הא במי הוא מדבר באבר מן המת. מנבלתם, ולא מעצמות ולא מן השנים ולא מן הצפרנים ולא מן השער שלהן.

"יטמא תנור", שלם טמא, חתכו הרי הוא טהור. מכאן אמרו, תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין אותו לשלשה, וגורר את הטפלה עד שיהא בארץ. רבי מאיר אומר, אין צריך לגרר את הטפלה, ולא עד שיהא בארץ, אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים. רבי שמעון אומר, צריך להסיעו. חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן, הגדול טמא, והקטן טהור, חלקו לשלשה, אחד גדול כשנים, הגדול טמא, ושנים טהורין. חלקו לשנים והן שוין, שניהם טמאין, מפני שאי אפשר לצמצם.

"נטמא תנור" שלם טמא, מחתך הרי הוא טהור, מכאן אמרו, תנור שבא מחתך מבית האמן, עושה לו למודים ונותן עליו טהור, נטמא, וסלק הלמודים טהור, החזירן לו טהור, מרחו בטיט מקבל טמאה. ואין צריך להסיקו שכבר הסק. תנור שומע אני בין חדש ובין ישן, ודין הוא טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו, אף התנור משנגמרה מלאכתו, דברי רבי אליעזר. אמר ליה רבי עקיבא, וכי דנין אפשר משאי אפשר, אמר ליה רבי אליעזר, אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה. חזר רבי עקיבא וחלף את הדין, טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באור, אף התנור משנגמרה מלאכתו באור, אי מה כלי חרס בשמו, תנור שלא הסק תנור שמו, תלמוד לומר "אך" מאימתי מקבל טמאה משיסיקנו כדי לאפות בו ספגנין. רבי יהודה אומר משיסיק את (החרס) [החדש] כדי לאפות בישן ספגנין.

"יתץ טמאים הם", את שיש לו נתיצה יש לו טמאה ואת שאין לו נתיצה אין לו טמאה, פרט לתנור של אבן ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכות, מכאן אמרו תנור של אבן ושל מתכות טהור, וטמא משום כלי מתכות, נקב נפגם נסדק, עשה לו טפלה, או הוסיף על הטיט, טמא. כמה יהא בנקב כדי שיוציא בו האור. וכן בכירה, כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות, נקבה נפגמה ונסדקה עשה לה פטפוטין טמאה, מרחה בטיט בין בפנים בין בחוץ טהורה. רבי יהודה אומר, מבפנים טמאה מבחוץ טהורה. יתץ טמאים את שיש לו נתיצה יש לו טמאה את שאין לו נתיצה אין לו טמאה, מכאן אמרו אבן שהיה שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח, טמאה, מפני שיש להן נתיצה, עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכתל, טהורה, מפני שאין להן נתיצה, עליה ועל הזיז, רואין שאם ינטל הכתל הזיז עומד בפני עצמו טמא, ואם לאו טהור.

"יתץ", יכול יתצם ודאי, תלמוד לומר "טמאים" הם מקימים אותם בטמאתן.

"יהיו לכם", לכל צרכיכם, לרבות ידות הכלים, מכאן אמרו, אבן היוצא מן התנור טפח, מן הכירה שלש אצבעות חבור, היוצא מן הכפח עשאו לאפיה שעורו כתנור. עשאו לבשול שעורו ככירה. אמר רבי יהודה, והלא אמרו אבן היוצא מן התנור כל שהוא טמא, ולא אמרו טפח אלא בין התנור ולכתל. היו שני תנורין סמוכין זה לזה נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור, יכול שאני מרבה את יותר מכשעור (ומוציא את פחות מכשעור) תלמוד לומר "הם".

תנן, נתנן על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן, רבי יהודה אומר אם מסיק מלמטה והוא נסוק מלמעלה טמא, ואם לאו טהור. וחכמים אומרים, אם הסק מכל מקום טמא, וקא מיפלגי בהאי קרא דכתיב "תנור וכירים יתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם", רבי יהודה סבר מחסר נתיצה טמא, שאינו מחסר נתיצה טהור. ורבנן סברי, וטמאים יהיו לכם מכל מקום, וכו' ואידך נמי הכתיב "וטמאים יהיו לכם", כדרב יהודה אמר שמואל מחלקת בהסק ראשון אבל בהסק שני אפלו תלויה בצואר גמל. אמר עולא, והסק ראשון לרבנן אפלו תלוי בצואר גמל.

תנן התם, כל שהוא יד ולא שומר, טמא, ומטמא, ואין מצטרף. שומר ואף על פי שאינו יד, טמא, ומטמא, ומצרף. לא יד ולא שומר לא טמא ולא מטמא. ידות היכא כתיבא, (פסוק לח) "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" לכם לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות. וכתיב "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם", לכם לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות. יד להכניס יד להוציא. שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא קל וחמר מיד אתי, ומה יד שאינה מגנה מכנסת ומוציאה שומר לא כל שכן, שומר דכתב רחמנא למה לי, שמע מינה לצרף. ואימא יד להכניס ולא להוציא שומר להכניס ולהוציא אבל יד להוציא ושומר לצרף לא, יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להוציא ולהכניס, אבל יד להכניס ושומר לצרף לא, יד יתירא כתיבא תנור וכירים יתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם, לכל שבצרכיכם לרבות את הידות (ואימא יד להוציא ולא להכניס, שומר להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא) הי מניהו מייתר ליכתוב רחמנא בזרעים וליתי הנך מניהו, מה לזרע שכן טמאתו מרבה. ליכתוב רחמנא בתנור וליתי הנך מניהו, מה לתנור שכן מטמא מאוירו. ליכתוב רחמנא בנבלה וליתו הנך מניהו, מה לנבלה שכן מטמאה אדם, ומטמאה במשא, וטמאה יוצאה עליה.

מגופה. חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי, הי תיתי לא ליכתוב רחמנא בזרעים ותיתי מהנך, מה להנך שכן מטמאין שלא בהכשר, תאמר בזרעים שאין מטמאין אלא בהכשר, אמר רב הונא בריה דרב יהושע פרות שלא הכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי, אלא פריך הכי מה להנך [שכן מיטמאין שלא בנגיעה תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בנגיעה, לא ליכתוב רחמנא בתנור ותיתי מהנך מה להנך] שכן אכל, אלא לא לכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך (אין הכי נמי ואלא) יד דנבלה למה לי אם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא יד להכניס יד להוציא שומר לצרף, ואכתי יד דנבלה איצטריך דאי לא כתב ביה רחמנא הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנך לא מטמא אדם אף (בהמה) [נבלה] נמי לא מטמאה אדם, אלא ודאי יד דנבלה מצרך צריך ושומר דנבלה הוא דלא צריך, למאי הילכתא כתביה רחמנא אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף, אי להוציא קל וחמר מיד אתי, אלא אם אינו ענין (לטמאה) [לשומר] דנבלה תנהו ליד דנבלה, ואם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להוציא יד להכניס שומר לצרף. ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא, שומר להכניס ושומר לצרף, אבל יד להכניס לא, אלא מעקרא כי כתביה יד להכנסה כתביה. ואלא שומר דנבלה למה לי לגופיה, ולמאי אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף, ואי להכניס ולהוציא קל וחמר מיד אתי, מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא. אי הכי שומר בעלמא נמי אימא לך להכניס ולהוציא ומלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא, היכא דאיכא למידרש דרשינן. רב חביבא אמר, שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד על יד שדינן ליה. והא דתנן הפטמא של רמון [מצטרפת] והנץ שלו אין מצטרף, ואמאי קרי כאן "על כל זרע זרוע אשר יזרע" וליכא, ותו הא תנן העור והרוטב והקפה והאלל והעצמות וכו' מצרפין לטמא טמאת אכלין מנין, אלא תלתא קראי כתיבי. "על כל זרע זרוע אשר יזרע" חד לשומר זרעים, וחד לשומר אילנות, ואידך לשומר בשר ובצים ודגים.

אמר רב חיא בר אשי אמר רב, יש יד לטמאה ואין יד להכשיר, ורבי יוחנן אמר, יש יד לטמאה, ויש יד להכשיר. במאי קמיפלגי, איבעית אימא קרא, מר סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ומר סבר לפניו ולפני פניו. איבעית אימא סברא, מר סבר, הכשר תחלת טמאה הוא. ומר סבר הכשר לאו תחלת טמאה הוא.

**פסוק לו** אלו אמר "מקוה מים יהיה טהור" יכול אפלו מלא בכתפו ועשה מקוה יהא טהור, תלמוד לומר "מעין", מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים, תלמוד לומר "בור", אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור, תלמוד לומר "מעין" מה מעין שעקרו בקרקע אף מקוה שעקרה בקרקע.

אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, תלמוד אך מעין, המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשברן.

מנין אם היה טמא יטהרנה, תלמוד לומר "מעין ומקוה יהיה טהור", אין לי אלא מעין את המקוה, מנין מקוה את המקוה ומקוה את הבור ובור את הבור ובור את המקוה, תלמוד לומר "מעין יהיה טהור ובור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור".

אי מה מעין מטהר בכל שהוא, אף מקוה יטהר בכל שהוא, תלמוד לומר "אך מעין", המעין מטהר בכל שהוא, והמקוה בארבעים סאה.

"מקוה מים", ולא מקוה כל המשקין כלן, פרט לשנפלו לתוכן מי כבשין ומי צבעין ושנו המראה, דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר כל הפוסלו בשלשת לוגין פוסלו בשנוי מראה, מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בשלשת לוגין ופוסל אותו בשנוי מראה. רבי יהודה אומר, כל הפוסל בשלשת לוגין אין פוסלין אותו בשנוי מראה, מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בשלשת לוגין ופוסלין אותו בשנוי מראה. רבי יוסי אומר, כל הפוסלו בשלשת לוגין אין פוסלו [בשנוי מראה], מי כבשים ומי צבעין פוסלין אותו בשלשת לוגין ואין פוסלין אותו בשנוי מראה.

תניא ספק טמאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה. רבי שמעון אומר, בכלים טמאה, בקרקע טהורה. מאי טעמא דתנא קמא אמר רב יצחק בר אבדימי, כתיב (פסוק מא) "וכל השרץ השרץ" (על הארץ) כל מקום שהוא שורץ, וכתיב (שם) "על הארץ" הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור. ורבי שמעון מאי טעמא, אמר עולא, כתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, וכתיב "יטמא", הא כיצד בכלי טמא בקרקע טהור.

תנן התם, נתן ידיו או רגליו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולים. עלי קנים ועלי אגוזין כשרין. זה הכלל דבר שמקבל טמאה פסולין, דבר שאינו מקבל טמאה כשרין, מנא הני מלי, אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבין, אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הויתן על ידי טהרה תהא. אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי, אמר ליה רבי זירא לרבי חיא, דילמא בשותת, אמר ליה תרדא, כדי שיעברו מים לחבית תנן.

**רמז תקמב** אמר ליה יעקב מינאה לרבא, קימא לן חיה בכלל בהמה לסימנין, ואימא נמי דבהמה בכלל חיה לכסוי, אמר ליה, עליך אמר קרא "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים", מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי, אלא מעתה יטבלו בו, אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, הני אין מידי אחרינא לא. ואימא הני מלי למעוטי שאר משקין דלא איקרו מים אבל דם דאיקרו מים הכי נמי, תרי מעוטי כתיבי מעין מים ובור מים, ואימא אידי ואידי למעוטי שאר משקין חד למעוטי זוחלין וחד למעוטי מכונסין, תלתא מעוטי כתיבי מעין מים ומקוה מים ובור מים.

"ונגע בנבלתם יטמא", הלל אומר, אפלו הם בתוך המים, מפני שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה הטמאים מטמאתן והמקוה מעלה הטמאים מטמאתן, מה הארץ מצלת על הטהור מלטמא אף מקוה מציל על הטהור מלטמא, תלמוד לומר "ונגע בנבלתם יטמא", ואפלו הן בתוך המים.

רבי יוסי הגלילי אומר, ונגע במגע הוא מטמא ואין מטמא במשא, והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא, שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא, תלמוד לומר "ונגע בנבלתם יטמא", במגע הוא מטמא ואין מטמא במשא.

רבי עקיבא אומר, "ונגע בנבלתם" לרבות את כלי עצם, והלא דין הוא ומה אם העץ שאביו טהור כלים הנעשים ממנו מקבלין טמאה, עצם שאביו טמא אינו דין שיהו כלים הנעשים ממנו מקבלין טמאה, לא אם אמרת בעץ שמכשיר בבית המנגע תאמר בעצם שאינו מכשיר בבית המנגע הואיל ואינו שמכשיר בבית המנגע לא יהו כלים נעשים ממנו מקבלין טמאה, תלמוד לומר "ונגע בנבלתם יטמא" לרבות כלי עצם.

**רמז תקמג** רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר (במדבר לא, כ) "וכל מעשה עזים" לרבות כל העשוי מן העזים, ואפלו מן הקרנים ואפלו מן הטלפים, שאר חיה ובהמה מנין, תלמוד לומר "וכל מעשה", אם כן למה נאמר "עזים" פרט לעוף.

**פסוק לז-לח** "וכי יפל מנבלתם" יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאין מטמא, פרט ליבשה שאינה יכולה להשרות.

מנין לזרעים טמאים שזרען שיטהרו, תלמוד לומר "אשר יזרע טהור", יכול אף על פי שלא השרישו, תלמוד לומר "הוא".

"וכי יפל מנבלתם על כל זרע זרוע" וגו' טהור הוא, התולש מעציץ נקוב חיב, משאינו נקוב פטור. רבי שמעון פוטר בזה ובזה. לכל מלי כתלוש משוי ליה, והא דתנן אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר את הזרעים, שאני לענין טמאה דהתורה רבתה זרעים, על כל זרע זרוע אשר יזרע.

תנא דבי רבי ישמעאל, על כל זרע זרוע, מה זרעים שאין סופן לטמא טמאה חמורה צריכין הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טמאה חמורה צריך הכשר, יצא עוף טהור שסופו לטמא טמאה חמורה שאינה צריכה הכשר.

תניא, חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת. שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אין מצטרפת. והתני רבי ישמעאל, על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקלפתה, שעורה בקלפתה, עדשין בקלפתן, לא קשיא, כאן בלחות כאן ביבשות.

תנן התם, העור והרטב והקפה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטמאת אכלין, אבל לא לטמאת נבלות. תנינא להא דתנו רבנן, שומרין לטמאה קלה ואין שומרין לטמאה חמורה, שומרין לטמאה קלה מנלן, דתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין וכו'. ולא שומרין לטמאה חמורה מנלן, דתנו רבנן, (פסוק לט) בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר, יכול הנוגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא, תלמוד לומר "יטמא", מאי קאמר, אמר רבא, ואמרי לה כדי, חסורי מחסרא והכי קתני בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית, יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד (העור) [הבשר] מאחוריו יכול לא יהא טמא ואפלו מעשה יד נמי לא עביד, תלמוד לומר "יטמא".

"בנבלתה", ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים. יכול אף במשא, תלמוד לומר (פסוק מ) והנשא (יטמא) [טמא], דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. אמר עולא, שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפלו מוליך ומביא כל היום טהור, מאי טעמא כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנשא [בבת אחת].

תנו רבנן "בנבלתה", ולא קולית סתומה, יכול אפלו נקבה, תלמוד לומר "הנגע יטמא" את שאפשר לגע טמא, שאי אפשר לגע טהור אמר ליה רבי זירא לאביי, אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא, אמר ליה חזי כמה נקבים יש בה. אמר ליה רב פפא לרבא, כוליא בחלבה לא תטמא, אמר ליה חזי כמה חוטין נמשכין הימנה. חשב עליה לנקבה מהו, מחסר נקיבה לאו כמחסר מעשה דמי.

תניא האיבר והבשר המדלדלין בבהמה ומערין כחוט השערה יכול יטמא טמאת נבלות, תלמוד לומר "וכי יפל", עד שיפל, ואפלו הכי טמאת אכלין מטמא כיון דאין מעלה ארוכה, מסיע ליה לרב חיא בר אשי, דאמר, תאנים שצמקו באביהן מטמא טמאת אכלין, והתולש מהן בשבת חיב חטאת.

"וכי יתן מים על זרע", הכופה קערה על הכתל אם בשביל שתודח הרי זה בכי יתן, אם בשביל שלא ילקה הכתל אינו בכי יתן, הא גופא קשיא, אמרת בשביל שתודח הרי זה בכי יתן הא בשביל שתדח הכתל אינו בכי יתן, והדר תני בשביל שלא ילקה הכתל אינו בכי יתן, הא בשביל שידח הכתל הרי זה בכי יתן, אמר רב פפא, הכי קאמר הכופה קערה על הכתל אם בשביל שתודח הרי זה בכי יתן הא בשביל שיודח הכתל אין זה בכי יתן במה דברים אמורים בכתל מערה, אבל בכתל בנין בשביל שלא ילקה הכתל הוא דאינו בכי יתן, הא בשביל שיודח הכתל הרי זה בכי יתן.

תניא, יכול יהא אכל מטמא אכל, תלמוד לומר "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא", הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו. אמר אביי, לא שנו אלא בחלין, אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו. ורבא אמר, לא שנו אלא בחלין ותרומה, אבל קדשים עושה כיוצא בו. רבינא משמיה דרבא אמר, מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חלין ולא שנא קדשים ולא שנא תרומה.

מכדי כתיב "וכי יתן מים על זרע", "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים למה לי, חד בטמאת מת וחד בטמאת שרץ וצריכי דאי אשמעינן טמאת מת התם הוא דבעיא הכשר משום דלא מטמא בכעדשה, אבל שרץ דמטמא בכעדשה אימא לא ליבעי הכשר, ואי אשמעינן שרץ משום דלא מטמא טמאת שבעה, אבל מת דמטמא טמאת שבעה אימא לא ליבעי הכשר, צריכא.

עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה ב'כי יתן' נגבו אף על פי שהוא שמח אינו בכי יתן דכתיב "וכי יתן" עד שיתן אי הכי רישא נמי כדרב פפא, דרב פפא רמי, כתיב כי יתן וקרינן כי יתן הא כיצד כי יתן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת וניחא ליה, אף יתן לדעת וניחא ליה.

"וכי יתן מים" יש לי בענין הזה זרעים טמאים וזרעים טהורים, מחברין ותלושין מן הקרקע, מתן בידי אדם ומתן בידי שמים, אכלי אדם ואכלי בהמה יש לך לחלק אם אתה אומר מחברין טמאין ותלושין טהורין טמאת הכל, וכשאתה אומר מחברין טהורין ותלושין טמאין טמאת מקצת וטהרת מקצת, אם אתה אומר אכלי בהמה (טהורין) [טמאים] ואכלי אדם (טמאים) [טהורים] טמאת הכל, כשאתה אומר אכלי בהמה (טמאין) [טהורים] ואכלי אדם (טהורים) [טמאים] טמאת מקצת וטהרת מקצת אם אתה אומר בידי שמים טמא ובידי אדם טהור טמאת הכל, וכשאתה אומר בידי שמים טהור ובידי אדם טמא טמאת מקצת וטהרת מקצת.

"וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא". הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים עד לאחר הכשר, והלא דין הוא טמא בכלי חרס וטמא בשרץ מה כלי חרס לא טמא את הזרעים אלא לאחר הכשר אף שרץ לא (טמא) [יטמא] את הזרעים עד לאחר הכשר הן אם הקל בכלי חרס הקל נקל בשרץ חמור אלא יטמא בהכשר ושלא בהכשר, תלמוד לומר "וכי יתן מים על זרע" וגו' הרי זה בא ללמד על שרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר.

אין לי אלא הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים, ודין הוא ומה אם כלי חרס הקל עשה בו שאר משקין כמים שרץ חמור אינו דין שנעשה בו שאר משקין כמים, או כלך לדרך זו, חמור כלי חרס שמטמא באויר תלמוד לומר "מים" "מים" אמורין למעלה ומים אמורין למטה מה "מים" האמורין למעלה עשה בו שאר משקין כמים, אף מים האמורין למטה עשה בו שאר משקין כמים, קל וחמר ומה אם מים שהן חוזרין ליד אביהן לטהר מכשירין את הזרעים, שאר משקין שאין חוזרין ליד אביהן לטהר אינו דין שיכשירו את הזרעים, לא אם אמרת במים שנעשו אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים תאמר בשאר משקין שלא נעשו אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים לא יכשירו את הזרעים תלמוד לומר "מים" "מים" האמורין למעלה עשה בו שאר משקין כמים, אף וכו'.

מנין לעשות מחשבה כמתנה ודין הוא ומה כלי חרס הקל עשה בו מחשבה כמתנה שרץ חמור אינו דין שנעשה בו מחשבה כמתנה, או כלך לדרך זו, חמור כלי חרס שמטמא באויר תלמוד לומר "מים" "מים" אמורין למעלה ו"מים" אמורין למטה מה "מים" האמורין למעלה עשה מחשבה כמתנה אף מים האמורין למטה עשה מחשבה כמתנה.

אין לי אלא שנתן מים על גבי זרע נתן זרע על גבי מים מנין, תלמוד לומר "ונפל מנבלתם עליו טמא".

"טמא הוא לכם" לכל צרכיכם לרבות ידות (הזרע) האכלין, יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן יד האשכול כל שהוא זנב של אשכול כל שרקנה יד מכבדת של תמרה ארבעה טפחים קנה של שבלת שלשה טפחים, יד כל הנקצרין שלשה טפחים את שדרכן לגזז ואין דרכן לקצץ וידיהן ושרשיהן כל שהן ומלעין של שבלים כל שהן או יכול אף על פי שבססן תלמוד לומר "הוא".

**פסוק לט** "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" להביא את בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרי, שחיטתו מטהרתו לאכילה כלא עלמא מת הוא רבי יוסי ורבי אלעזר אמרי כטרפה מה טרפה אף על גב דמתה היא שחיטתה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן אמרי, לא דמי לטרפה טרפה היתה לה שעת הכשר וכו'. וכי תימא טרפה מבטן מאי איכא למימר התם יש במינה שחיטה הכא אין במינה שחיטה.

"וכי ימות מן הבהמה" מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואי זו זו טרפה ששחטה.

בהמה שמת עברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טהורה בין בבהמה טמאה, טהור. רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה, טמא. בטהורה, טהור. מאי טעמא דתנא קמא, אמר רב חסדא, קל וחמר אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו אמו לטהרו מידי נבלה אשכחן בהמה טהורה בהמה טמאה מנלן דאמר קרא וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה מה בהמה טהורה עברה טהור, אף בהמה טמאה עברה טהור ורבי יוסי הגלילי מאי טעמא, אמר רבי יצחק, דאמר קרא (לעיל פסוק כז) "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההלכת על ארבע טמאים הם לכם" מהלכי כפים בחיה טמאתי לך רב נחמן בר יצחק אמר מהכא "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה", וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה לא מטמאה אלא איזה זה עבר שבמעי טמאה שהוא טמא ושבטהורה שהוא טהור. וכי מאחר דנפקא לן מדרב נחמן בר יצחק קרא דרבי יצחק למה לי, אי לאו דרבי יצחק הוה אמינא כליה כדרבי הוא דאתא קמשמע לן.

**רמז תקמד** "וכי ימות", הרי זו מיתה ודאי מן הבהמה יש מן הבהמה שמטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה, פרט לטרפה ששחטה והלא דין הוא אם מצינו בבהמה טמאה שלא השם פוסלה מאכילה מביאה לידי טמאה אלא מיתתה וכו', או כלך לדרך זו, בהמה טמאה אסורה קדם למיתתה וטרפה אסורה קדם למיתתה, מה בהמה טמאה אין שחיטה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה, תלמוד לומר "מן הבהמה" יש מן הבהמה מטמאה ויש שאין מטמאה פרט לטרפה ששחטה. דין אחר בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה, לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת כשר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכשר טל לך מה שהבאת, הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין לא אם אמרת בבהמה טמאה שאין למינה שחיטה תאמר בטרפה שיש למינה שחיטה בן שמונה יוכיח שיש למינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו אף אתה אל תתמה על הטרפה אף על פי שיש למינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה, תלמוד לומר "מן הבהמה" יש מן הבהמה שאינה מטמאה ויש שמטמאה פרט לטרפה ששחטה.

"אשר היא" היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא, והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא, שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא תלמוד לומר "אשר היא", היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא.

"לכם" להביא בהמה טמאה שהיא מטמאה במשא, והלא דין הוא ומה אם בהמה טהורה ששחיטתה מטהרתה מטמאה במשא, בהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה אינו דין שתטמא במשא, השרץ יוכיח שאין שחיטתו מטהרתו ואין מטמא במשא, אף אתה אל תתמה על בהמה טמאה אף על פי שאין שחיטתה מטהרתה לא תטמא במשא, תלמוד לומר "לכם" להביא בהמה טמאה שמטמאה במשא.

"לאכלה", להביא את בן שמונה [שאין שחיטתו] מטהרתה וכו' כדלעיל.

"בנבלתה" ולא בעצמות ולא בגידים וכו', יכול אפלו בשעת חבורן תלמוד לומר "יטמא" בנבלתה, (ולא בעצמות) ולא בקולית סתומה או יכול אפלו נקובה תלמוד לומר "יטמא" בנבלתה, ולא באלל המפזר יכול אפלו מכנס תלמוד לומר "יטמא" בנבלתה, ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה (למת) [לחמת] עד שיוציא את כל החזה יכול שאני מוציא את פחות מכשעור תלמוד לומר "יטמא".

"בנבלתה" ולא בעור שאין עליו כזית בשר יכול שאני מוציא את הנוגע בעור שכנגד הבשר מאחוריו תלמוד לומר "יטמא".

**פסוק מ** אמר רבה כשם שטמאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה טמאה בלועה מנין, דכתיב "והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב", מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור אשכחן טמאה בלועה, טהרה בלועה מנלן קל וחמר, ומה כלי חרס המקף צמיד פתיל שאינו מציל על טמאה שבתוכו מלטמא דאמר מר טמאה רצוצה בוקעת ועולה מציל על טהרה שבתוכו מלטמא אדם שמציל על טמאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיהא מציל על טהרה שבתוכו מלטמא.

"והאכל מנבלתה" יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה תלמוד לומר (להלן כב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", את שאין לו טמאה אלא באכילתה יצאת נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה יכול נבלת העוף מטמאה מן הכתוב נבלת בהמה מקל וחמר תלמוד לומר "בה" בה אתה מטמא בבית הבליעה [ואי אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה], אם כן למה נאמר האכל לתן שעור [לנוגע ולנושא] מה אוכל בכזית אף הנוגע והנושא בכזית.

"יכבס" יכול אף הצפה תלמוד לומר "בגד" אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים מנין גדול צבוע וקטן לבן, וקטן צבוע עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה והגלגלין תלמוד לומר "בגד בגדיו" מרבה מנין לעשות שאר כלים כבגדים תלמוד לומר "וטמא" יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר "בגד", בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס.

**פסוק מא-מב** "לכל השרץ השרץ" כמאן אזלא הא דתניא לכל השרץ השרץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהן כמאן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר, אפרוחין שנולדו אף בחול אסורין לפי שלא נתפתחו עיניהן.

אמר רב הונא, לא לישפי איניש שיכרא בצביתא באורתא דילמא קא פריש ממנא לצביתא והדר נפיל למנא וקא עבר משום השרץ השרץ על הארץ אי הכי במנא נמי דלמא פריש לדפני דמנא והדר נפיל למנא התם הינו רביתיה ומנא תימרא דתניא מנין לבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה תלמוד לומר (לעיל פסוק ט) "תאכלו מכל אשר במים" וליחוש דילמא פריש לדפנא והדר נפיל אלא הינו רביתיה, הכא נמי הינו רביתיה אמר ליה רב חסדא לרב הונא תניא דמסיע לך כל השרץ השרץ לרבות יבחושין שסננן טעמא דסננן הא לא סננן שרי.

אמר שמואל, קשות שהתליעה באביה אסורה משום השרץ השרץ וגו' לימא מסיע ליה, דתני חדא על הארץ, להוציא את הזיזין שבעדשין ואת היתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים. ותניא אידך, כל השרץ השרץ לרבות תולעת שבעקרי זיתים, ושבעקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא והא שהתליע באביה והא שלא התליעה באביה לא אידי ואידי באביה, ולא קשיא הא בפירא והא באילנא דיקא נמי דקתני תולעת שבעקרי זיתים ושבעקרי גפנים.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, כל מקום שנאמר "לא יאכל" אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל, ותניא צידי חיה ועוף ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מתרין למכרם, שאני התם דאמר קרא "לכם" שלכם יהא אי האי אפלו לכתחלה נמי שאני התם דכתיב "יהו" בהויתן יהו.

**רמז תקמה** תנו רבנן, כל הולך על גחון, זה נחש. כל לרבות את השלשול ואת הדומה לשלשול. על ארבע, זה עקרב. כל הולך, לרבות את החפושית ואת הדומה לחפושית מרבה רגלים זה נדל עד כל, לרבות את הדומה לדומה.

לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרין כל אותיות שבתורה, שהיו אומרים וי"ו דגחון חצין של אותיות ספר תורה. (לעיל י, טז) "דרש דרש", חצין של תיבות (להלן יג, לג) "והתגלח", חצין דפסוקין. (תהלים פ, יד) "יכרסמנה חזיר מיער", עי"ן ד"יער" חצין של אותיות של ספר תהלים. "והוא רחום יכפר עון", חצין של פסוקים בעי רב יוסף וי"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא אמר ליה אביי, וניתי ספר תורה ונימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, אמר ליה אינהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף, "והתגלח" מהאי גיסא או מהאי גיסא אמר ליה אביי, פסוקי מיהו ליתי ונימני, בפסוקי נמי לא בקיאינן דכי אתא רב אחא בריה דרב אדא אמר, במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי (שמות יט, ט) "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן" תנו רבנן [חמשת] אלפים ותשע מאות שמונים ושלש פסוקין הוו פסוקי ספר תורה, יתר עליו ספר תהלים שמונה חסר ממנו דברי הימים שמונה.

**פסוק מג-מד** אמר רב אחאי האי מאן דמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי מיא בקרנא דאמנא עובר משום בל תשקצו.

"ולא תטמאו בהם" מכאן לטמאת גויה מן התורה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

תנא דבי רבי ישמעאל, עברה מטמטם את לבו של אדם שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אל תקרי ונטמתם, אלא 'ונטמטם' תנו רבנן "ולא תטמאו בהם" אם מטמא אדם את עצמו מעט מלמטה מטמאין אותו הרבה מלמעלה בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן "והתקדשתם והייתם קדשים", אדם מקדש את עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא.

**רמז תקמו** "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ", להביא את שפרשו לארץ וחזרו יכול יטמאו טמאה חמורה תלמוד לומר "ולא תטמאו בהם" יכול לא יהו פוסלין את הגוף תלמוד לומר ("יטמאו) [ונטמתם] בם" יכול אף דמם וחלבם כיוצא בהם תלמוד לומר "בם", בם את מטמא ואי את מטמא בדמם וחלבם לא יאכל (לא יאכלו) לחיב את המאכיל כאוכל או לא יאכל(ו) אלא לאסרם בהנאה תלמוד לומר (פסוק מב) "לא תאכלום" הא כיצד באכילה אסורים בהנאה מתרין, הא מה אני מקים לא יאכל(ו) לחיב את המאכיל כאוכל. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אם אתם מטמאים בהם סופכם לטמא (בכם) [בם] כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך תהיו אתם קדושים, וכשם שאני פרוש כך תהיו אתם פרושים. ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ, ואף על פי שאין פרה ורבה.

**פסוק מה** "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם על מצוותי חמורים שרצים שכל המודה במצות שרצים מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות שרצים כופר ביציאת מצרים. להיות לכם לאלהים, על כרחכם. והייתם קדשים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, וכשם שאני פרוש כך אתם פרושים.

אמר ליה רבי חנינא מסורא דפרת לרבינא, יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שקצים ורמשים למה לי, אמר הקדוש ברוך הוא, אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הוא שעתיד לפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל, אמר ליה אנא המעלה קשיא לי, מאי שנא דכתב המעלה אמר ליה, כדתנא דבי רבי ישמעאל אמר הקדוש ברוך הוא אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות העולם די, אמר ליה ומי נפיש אגריהו טפי ממשקלות ומרבית ומציצית, אמר ליה, אף על גב דלא נפיש אגריהו, מאיסי למיכלינהו.

**פסוק מו** **רמז תקמז** "זאת תורת הבהמה", תניא רבי אומר, עם הארץ אסור לו לאכל בשר, שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף" כל העוסק בתורה מתר לאכל בשר, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכל בשר.

"זאת תורת הבהמה והעוף" וכי באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה בהמה מטמאה במגע ובמשא, ועוף אינו מטמא במגע ובמשא עוף מטמא בגדים אבית הבליעה, בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה אמר רבי מאיר, באיזו תורה שותה לומר לך מה בהמה דבר המכשירה לאכילתה מטהר טרפתה מטמאתה אף עוף דבר המכשירו לאכילה מטהר טרפתו מטמאתו ורבי יהודה מאי טעמא, אמר רבא, קרא אשכח ודרש (להלן יז, טו) (והנפש) ["וכל נפש] אשר תאכל נבלה וטרפה" אמר רבי יהודה, אם נאמר "נבלה", "טרפה" למה נאמר אלא להביא טרפה ששחטה שהיא מטמאה ורבי מאיר האי "טרפה" מאי עביד ליה, מבעי ליה למעוטי שחוטה שהיא לפנים ורבי יהודה "טרפה" אחרינא כתיב ורבי מאיר, חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים, וחד למעוטי עוף טמא ורבי יהודה עוף טמא מ"נבלה" נפקא ליה ואידך נבלה מבעי ליה לשעור אכילה בכזית ותיפוק ליה מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה חדא לשעור אכילה בכזית, וחדא לשעור אכילה בכדי אכילת פרס.

סלקא דעתך אמינא הואיל וחדוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי מטמא, קא משמע לן (כתוב ברמז תש"ל).

באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה. מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה בהמה שנים או רב שנים אף עוף שנים או רב שנים תלמוד לומר "זאת" רבי אליעזר אומר באיזו תורה שותה בהמה לעוף או עוף לבהמה עוף הכשרו מן הצואר ובהמה הכשרה מן הצואר אי מה עוף ממול ערפו אף בהמה ממול ערפה תלמוד לומר "ראשו" ראשו של עוף ממול ערפו, ואין ראשה של בהמה ממול ערפה.

"וכל נפש החיה הרמשת במים", להביא את הדגים. ולכל נפש השרצת, להביא את החגבים למה בא אלא לידע איזה טמא ואיזה טהור.

**פסוק מז** "ולהבדיל בין הטמא ובין הטהר", אין צריך לומר בין חמור לפרה הלא כבר מפרשין אם כן למה נאמר "בין הטמא ובין הטהר", בין טמאה לך בין טהורה לך בין שנשחט רבו של קנה לשנשחט חציו, וכמה הוא בין רבו לחציו מלא השערה [ו]בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, אין צריך לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפרשין, אם כן למה נאמר ["ו]בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אומרים, [ו]בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, בא לתן אזהרה על החיה.

(לעיל פסוק מד) והתקדשתם והייתם קדשים, אמר רבי בנימין בר יפת, כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוין לו בנים זכרים, דכתיב "והתקדשתם והייתם קדשים", וסמיך ליה (להלן יב, ב) "אשה כי תזריע" וגו'.

אמר רב יהודה אמר רב, במתניתא תנא, והתקדשתם, אלו מים ראשונים והייתם קדשים, אלו מים אחרונים כי קדוש, זה שמן ערב אני ה' אלהיכם, זו ברכה.