# פרק ט'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/shemini/perek-9/

**פסוק א** "ויהי ביום השמיני" (משלי ט, יא) "חכמות (נשים) בנתה ביתה", רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהל מועד. "חכמות (נשים) בנתה ביתה" זה בצלאל, "וימלא אתו רוח אלהים בחכמה". (משלי שם) "חצבה עמודיה שבעה", אלו שבעת ימי המלואים, הדא הוא דכתיב (לעיל ח, לג) "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", (משלי שם) "טבחה טבחה", אלו הקרבנות. "מסכה יינה", אלו הנסכים. "אף ערכה שלחנה", סדור לחם הפנים. "שלחה נערתיה תקרא", זה משה, הדא הוא דכתיב "ויהי ביום השמיני קרא משה".

(תהלים יח, כו) "עם חסיד תתחסד", רבי נחמיה פתר קריא במשה, בשעה שבא בחסידות בא הקדוש ברוך הוא עמו בחסידות, בשעה שבא בעקמומיות בא הקדוש ברוך הוא עמו בעקמומיות. ואימתי בא בעקמומיות, בשעה שאמר "ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם", אמר לו הקדוש ברוך הוא זה שמי לפי שעה (שם יד) "אהיה אשר אהיה". אימתי בא בתמימות, בשעה שאמר לו (שם לז, יח) "הראני נא את כבודך" מה כתיב תמן "אני אעביר את כל טובי על פניך". אימתי נתברר על עסקיו בשעה שאמר לו (שם ג, י) "לכה ואשלחך אל פרעה" אמר לו (שם ד, יג) "שלח נא ביד תשלח".

**רמז תקכ** אמר רבי שמואל בר נחמן, כל שבעת ימי הסנה היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, הדא הוא דכתיב (שמות ד, י) "גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך" הרי ששה, בשביעי אמר לו "שלח נא ביד תשלח", אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו, רבי לוי אמר כל שבעת ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל, ובשביעי אמר לו (דברים ג, כז) "כי לא תעבר את הירדן הזה". רבי חלבו אמר, כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהנה גדולה כסבור שלו היא, בשביעי אמר לא שלך היא אלא של אהרן היא, הדא הוא דכתיב "ויהי ביום השמיני".

כל מקום שנאמר "ויהי" אינו שמחה. שבאותו היום מתו נדב ואביהוא.

"וזקני ישראל", אמר רבי עקיבא נמשלו ישראל כעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מזקניהם. אמר רבי יוסי בן חלפתא, גדולה זקנה, אם זקנים הם חביבים הן, אם נערים הן טפלה להן ילדות, דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקדוש ברוך הוא כבוד לזקנים (כתוב ברמז (ק"פ) וברמז (מ"ט)).

זה שאמר הכתוב "שמר מצוה לא ידע דבר רע", וגו' מי היה זה, זה אהרן שנאמר "ומפתח אהל מועד לא תצאו" וגו'. אמר להם משה שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם. (שמות מ, לה) "ושמרתם את משמרת ה', שכך שמר הקדוש ברוך הוא ימי אבלות עד שלא הביא את המבול, שנאמר (בראשית ו, ו) "ויתעצב אל לבו" ואין עציבה אלא אבל, שנאמר ("כי) נעצב המלך על בנו", וכן עזרא אמר לישראל (נחמיה ח, י) "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". וכתיב (בראשית ז, י) "ויהי לשבעת הימים ומי המבול", והיו משמרים אהרן ובניו ולא היו יודעים על מי משמרים לכך נאמר (קהלת שם) "שמר מצוה לא ידע דבר רע" ועת ומשפט ידע (לכהנים) [לב חכם"] זה משה, שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", מתקדש אני שם בכבודי. והיה משה משמש שבעת ימי המלואים ומתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בי, לא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבלות שבעת ימים. בא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהם מדת הדין ונשרפו, אמר לו משה (להלן י, ג) "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", והיכן דבר במדבר סיני "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי".

"ויהי ביום השמיני", זה אחד מן הכתובים שצריכין להדרש, נאמר כאן "ויהי ביום השמיני", ונאמר להלן "ביום השלישי" אין אנו יודעים אם שלישי למנין, אם שלישי לשבת אם שלישי לחדש, כשהוא אומר (שמות יט, יא) "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני", "ויהי ביום השלישי הוי שלישי למנין שהוא ששה בחדש. וכאן נאמר "ויהי ביום השמיני", אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחדש, כשהוא אומר (לעיל ח, לג) "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", הוי שמיני למנין ולא שמיני לחדש.

אותו היום נטל עשר עטרות XאY ראשון למעשה בראשית, XבY ראשון לנשיאים, XגY ראשון לראשי חדשים, XדY ראשון לשכינה בישראל, XהY ראשון לכהנה, XוY ראשון לעבודה, XזY ראשון לירידת אש, XחY ראשון לאכילת קדשים, XטY ראשון לאסור הבמות, XיY ראשון לברך את ישראל.

"ויהי ביום השמיני", הוא יום שמיני לקדשת אהרן ובניו, או יכול שמיני בחדש, כשהוא אומר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן", מלמד שבראש חדש הוקם המשכן, יכול הוקם המשכן בראש חדש ושרתה השכינה בשמיני בחדש תלמוד לומר (במדבר ט, טו) "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן", מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה בו. ובו ביום שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן, שכל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו עד שבא אהרן ושמש בבגדי כהנה גדולה ושרתה שכינה על ידו, שנאמר (להלן פסוק ד) "כי היום ה' נראה אליכם".

מה תלמוד לומר "ויהי" מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנברא בו העולם, במעשה בראשית הוא אומר (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר", וכאן הוא אומר ויהי. וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן שנאמר "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אתם משה". מהו הברכה שברכן, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. רבי מאיר אומר, כך ברכם (דברים א, יא) "ה' אלהי אבתיכם יסף עליכם" וגו', והם אומרים "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו" וגו', על אותה שעה הוא אומר (שה"ש ג, יא) "צאינה וראינה בנות ציון" בנים המצינים, "במלך שלמה" במלך שהשלום שלו, (שם) "בעטרה שעטרה לו אמו", זה אהל מועד שמציר בתכלת וארגמן ובתולעת שני ושש. "אמו" אין אמו אלא ישראל שנאמר ולאומי אלי האזינו" (שם) "ביום חתנתו" ביום ששרתה שכינה בבית, "וביום שמחת לבו", ביום שירדה אש חדשה מן השמים ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.

"קרא משה לאהרן ולבניו" לפי שכבדו המקום לאהרן תחלה אף משה כבדו בסוף, מנין שכבדו המקום לאהרן תחלה, שנאמר (שמות יט, כד) "ועלית אתה ואהרן עמך". קח לך (כתוב ברמז שע"ח).

**פסוק ב-ג** **רמז תקכא** "בן בקר לחטאת", תנא פר האמור בתורה סתם, עשרים וארבעה חדש ויום אחד, דברי רבי מאיר. שהיה רבי מאיר אומר, כל מקום שנאמר 'עגל' בתורה סתם, בן שנה, בן בקר שתים, פר בן שלש.

רבי אלעזר אומר, בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום. אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו (בראשית ח, יג) "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש". רבי מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי ליה שנה, שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה. ואידך, אי הוה כתיב שש מאות ואחת כדקאמרת, השתא דכתיב "באחת ושש מאות" אשש מאות קאי, ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר. ורבי אלעזר מאי טעמא, כתוב "בראשון באחד לחדש" מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש שמע מינה יום אחד בחדש חשוב חדש, ומדיום אחד בחדש חשוב חדש שמע מינה שלשים יום בשנה חשוב שנה, מה חדש למנוייו אף שנה למנוייה.

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל", מלמד שאמר לו משה לאהרן, אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עוונותיך צריך אתה לתן לתוך פיו של שטן, שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישכחך בבואך למקדש, ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני והלא אף ישראל צריכין כפרה, שנאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת", וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף. יש בידכם בתחלה "וישחטו שעיר עזים", ויש בידכם בסוף (שמות לב, ח) "עשו להם עגל מסכה" יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל.

**פסוק ד** "ושור ואיל לשלמים", לפי שנדמית עברה לשני מינין שנאמר (וי")עשו להם עגל" ולהלן הוא אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב", יבוא שור ויכפר על מעשה שור יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל. תדעו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיכם, עברה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום, שנאמר "לזבח לפני ה'", אמרו ישראל לפני משה וכי היאך מדינה מקלסת המלך ואינה רואה פני המלך, אמר להם על מנת כן כי היום ה' נראה אליכם. (כתוב בתחלת וירא אליו).

**פסוק ה** "ויקחו את אשר צוה משה" בזריזות, ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', קרבו בשמחה ועמדו לפניו. משל למי שכעס על אשתו והוציאה, לאחר ימים נתרצה לה, מיד חוגרת מתניה וקושרת כתפותיה והיתה משמשתו יותר מדאי אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיהם קרבו כלן בשמחה ועמדו לפניו, לכך נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'".

**פסוק ו-ז** "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו". אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיחדת לפניו, שנאמר (דברים י, טז-יז) "ומלתם את ערלת לבבכם" וגו' מפני מה "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים" וגו', עשיתם כן "וירא אליכם כבוד ה'".

"ויאמר משה אל אהרן", זה שאמר הכתוב "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" וגו' מלמד ששלשתן שקולין זה כזה. קרב אל המזבח, משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתבישת מלפניו נכנסה אחותה אצלה אמר לה הגיסי דעתך בואי ושמשי את המלך. כך אמר ליה משה לאהרן, אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול, לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך בוא ועבד עבודתך. ויש אומרים, שהיה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו ואמר לו אהרן אחי ממנו אתה מתירא, הגס דעתך בוא וקרב אליו, לכך נאמר "קרב אל המזבח".

**פסוק ח-ט** "ויקרב אהרן אל המזבח", בזריזות. וישחט את עגל החטאת אשר לו, בקרבנו התחיל. ויקרב את קרבן העם, משנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם, תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם שקרבן העם אין מכפר על הכהנים וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם, שנאמר (לעיל פסוק ז) ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם. וישחטהו ויחטאהו כראשון. מה הראשון טעון חטוי אף זה טעון חטוי. ומה הראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע, אף זה טעון שתי מתנות שהן ארבע.

**פסוק טז** "ויקרב את העלה ויעשה כמשפט". מה עולה טעונה הפשט ונתוח אף זו טעונה הפשט ונתוח. מה עולה כליל לאשים אף זו כלה כליל לאשים. מה עולה עומד בצד המזבח וזורק אף זו עומד בצד המזבח וזורק. מה עולה פקעו איברים מעל המזבח מחזירן למערכה, אף זו פקעו איברים מעל המזבח מחזירן למערכה.

תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא, ויקרב את העלה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה, אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא, דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה. דאי בית הלל כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה. עולת חובה נמי לא תבעי קרא, דתגמר מעולת נדבה. וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי, דילמא מעולת חובה גמרי ועולת חובה גופה בעי קרא. ובית הלל מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי שכן מצויה, מעולת חובה נמי לא גמרי שכן כליל, אלא אתיא מבינייא.

**פסוק יז** "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה". נאמר כאן מלוי ונאמר להלן מלוי, מה מלוי האמור להלן מלא קמצו, אף מלוי האמור כאן מלא קמצו. מה מלוי האמור (כאן) [להלן] קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול, אף מלוי האמור (להלן) [כאן] קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול.

**רמז תקכב** אמר רב, כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב. ושמואל אמר גרש ושמן מעכבין, ואין דבר אחר מעכב וכו'. והכא, במלא קמצו בקמצו קמיפלגי. דתניא "מלא קמצו" "בקומצו" שלא יעשה מדה לקמץ, רב סבר הא נמי תנא ביה קרא ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה. ושמואל אמר דורות משעה לא ילפינן. ולא יליף והתנן כלי הלח מקדשין את הלח וכו' ואמר שמואל לא שנו אלא מדות אבל מזרקות מקדשין, דכתיב (במדבר ז, יג) "שניהם מלאים סלת", שאני התם דתנא ביה קרא תריסר זמני, אמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב הרי הגשה דתנא ביה קרא ולא מעכבת, דכתיב (לעיל ו, ז) "זאת תורת המנחה", ההוא לקבע לו מקום הוא דאתא, דתניא "לפני ה'" יכול במערב וכו'.

**רמז תקכג** קמץ בשמאל פסול, מנא הני מלי אמר רבי זירא אמר קרא ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מה הוא, כשהוא אומר (להלן יד, כו) "ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית" כאן כף שמאל הא כל מקום שבכף אינו אלא ימין, והאי מבעי ליה לגופיה, שמאלית אחרינא כתיב. ואימא אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. שמאלית אחרינא כתיב, כאן שמאלית ואין אחר שמאלית, אדרבה מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית. ארבעה שמאלית כתיבי תרי בעני ותרי בעשיר. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא "על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" דכתיבי בשמן מצרע עשיר למה לי. חד להכשיר צדדין וחד לפסל צדי צדדין. (שם) "על דם האשם" (שם) "ועל מקום דם האשם" למאי אתיא. הני צריכי, דאי כתב רחמנא "על דם האשם" הוה אמינא וכו' דוקא נתקנח אבל איתיה הוי ליה חציצה קא משמע לן. אמר רבא, מאחר דכתיב "על דם האשם", "ועל מקום דם האשם" וכתיב ימנית בדם "על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" דכתיב בשמן דמצרע למה לי, אלא אמר רבא, יד יד לקמיצה, רגל רגל לחליצה, אזן אזן לרציעה. שמאלית למאי אתא, אמר רב שישא בריה דרב אידי, לפסל ימין דכהן במצרע שלא תאמר ומה אם במקום שלא נתרבה שמאל נתרבה ימין במקום שנתרבה שמאל אינו דין שנתרבה ימין. ואידך "שמאלית" למאי אתא לכדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

"ויקטר על המזבח מלבד עלת הבקר" מה זה בא ללמדנו, אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, הרי כבר נאמר "ויקרב את העלה ויעשה כמשפט", אם כן למה נאמר מלמד ששתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה.

**פסוק יח** "וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם" מכאן למדו שלמי צבור.

**פסוק כא** "ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה'", להגיד גדלתו של אהרן ושל בניו שבשעה קלה למדו שבע עבודות, שחיטה, וקבלה, זריקה, והזאה, וחטוי, יציקה וכפרה.

**פסוק כב-כד** "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", באותה שעה זכה במתנות כהנה, באותה שעה זכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.

מה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת". מה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב (במדבר ו, כז) "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". וברכת הקדוש ברוך הוא שלום הוא שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ברכת כהנים כיצד, במדינה אומר שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת, במקדש הוא אומר את השם ככתבו, ובמדינה בכנוי. במדינה כהנים נושאים את כפיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש למעלה מראשיהם, חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם".

אמר רבי יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת" מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. איני והא רבי אמי ורבי אסי סלקי, רב אמי ורבי אסי מיעקר הוו עקרי, מימטי הוא דלא מטי.

"וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים", משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער אמר יודע אני שכעס עלי המקום ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתבישתי ולא ירדה שכינה לישראל כשיצא משה, אמר לו, משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי ולא ירדה שכינה לישראל מיד נכנס משה ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל לכך נאמר "ויבא משה [ואהרן] אל אהל מועד".

"ותצא אש מלפני ה'". כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה".

**רמז תקכד** רבי יהודה אומר, כתיב "וידבר העם באלהים ובמשה" שמע הקדוש ברוך הוא שהלשינו על כבודו, ומכבודו שהוא אש אוכלה אש, שלח בהם אש, ואותה האש שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה אלא נכנסה אל אהל מועד וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר אותה אש יוצאה ואוכלת אותם, ותרד אש מן השמים אין כתיב כאן אלא ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח, ואותה האש יצאה ואכלה עדת קרח, שנאמר (שם טז, לה) "ואש יצאה מאת ה'", ואותה האש יצאה ואכלה את בני אהרן, שנאמר "ותצא אש מלפני ה'", אין אדם יוצא מן העולם עד שתעבר עליו מאותה האש שנאמר (שם יא, ב) "ותשקע האש".

"וירא כל העם וירנו", וכן הוא אומר (דבהי"ב ז, ג) "וכל בני ישראל ראים ברדת האש" וגו' לכך נאמר "רננו צדיקים בה'" רננו צדיקים לה' אין כתיב כאן, אלא "בה'" בזמן שהם רואין אותו. וכן אתה מוצא (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדלה" התחילו מרננים (שם טו, א) "אז ישיר משה" וגו', והרשעים אינם מרננים עד שהוא מביא עליהם מכות שנאמר (שם ט, ז) "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" זה מקרא מסרס ואין ראוי לומר אלא וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם. ויברכם, בעמידה. אתה אומר בעמידה, או בעמידה ושלא בעמידה, תלמוד לומר "לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו", מקיש ברכה לשרות מה שרות בעמידה אף ברכה בעמידה. וכן הוא אומר (דבהי"ב ל, כז) "ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבא תפלתם למעון קדשו (השמימה) [לשמים"]. בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקים בתורה מה נאמר בהן "ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים", אבל בדורות אחריהם שהיו עובדים עבודה זרה מה נאמר בהן "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע".

"ויברכם", זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה וחזר ופרש להלן (במדבר ו, כד-כו) "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת. או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן ירידה טעונה ברכה, וביאה טעונה ברכה, מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה. ומנין לביאה שטעונה ברכה, ודין הוא ומה אם יציאה שאינה טעונה רחיצה טעונה ברכה, ביאה שטעונה רחיצה אינו דין שתטען ברכה. או חלוף, ומה אם ביאה שאינה טעונה ברכה טעונה רחיצה, יציאה שטעונה ברכה אינו דין שתטעון רחיצה. לא אם אמרת בביאה שכן נכנס מחל לקדש תאמר ביציאה שיוצא מקדש לחל. בטל החלוף וחזרנו לדון ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה, הא למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת.

"ותצא אש מלפני ה'" כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים נפלו על פניהם ושבחו לשמים. כך נפלו על פניהם בימי שלמה שנאמר (דבהי"ב ז, ג) "וכל ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים [ארצה] על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו", על אותה שעה הוא אומר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם", כימי משה, "וכשנים קדמוניות" כימי שלמה. רבי אומר "כימי עולם" (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי", "וכשנים קדמוניות" כשנות הבל שלא היתה עבודת אלילים בעולם.