# פרק י"ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/tazria/perek-12/

"אשה כי תזריע". "אחור וקדם צרתני" אמר רבי ישמעאל בר תנחום "אחור" לכל המעשים "וקדם" לכל הענשין אם זוכה אמרין ליה אתה קדמת למעשה בראשית שנאמר "ורוח אלהים מרחפת" ואם לאו יתוש קדמך, שלשול קדמך. רבי נחמיה אומר אף קלוסו אינו בא אלא באחרונה הדא הוא דכתיב "החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף" ואחר כך "מלכי ארץ וכל לאמים". אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר כל בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב "זאת תורת הבהמה והעוף" ואחר כך "אשה כי תזריע". "אשא דעי למרחוק ולפעלי אתן צדק" רבי לוי אמר בנהג שבעולם אדם מפקיד אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא זהב אינו מחזיק לו טובה כך הקדוש ברוך הוא מפקידין לו הבריות טפה לבנונית בחשאי והקדוש ברוך הוא מחזיר להם נפשות שלמות משבחות בפרהסיא אין זה שבח הוי "ולפעלי אתן צדק". רבי לוי אמר חורי בנהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורין ואין בריה משגחת עליו בא אחד והתירו והוציאו משם אינו מחזיק לו טובה כך הולד שרוי במעי אמו והקדוש ברוך הוא מתירו ומוציאו משם אינו צריך להחזיק לו טובה וביותר כשהוא זכר הדא הוא דכתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר". "חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי", רבי אבא בר כהנא אמר בנהג שבעולם אם נוטל אדם (מפוריא) [ארנקי] של מעות ויתן פיה למטה אין המעות מתפזרות והולד שרוי במעי אמו והקדוש ברוך הוא משמרו שלא יפל וימות אין זה חיים וחסד. רבי אבא בר כהנא אמר חורי בנהג שבעולם בהמה זו מהלכת רבוצה ונתון ולד בתוך מעיה כמין שק ואשה זו מהלכת זקופה והולד נתון במעיה והקדוש ברוך הוא משמרו שלא יפל וימות אין זה חיים וחסד. רבי אבא בר כהנא אמר חורי בנהג שבעולם בהמה זו דדיה נתון במקום רחמה והולד יונק במקום בשתה והאשה הזו דדיה נתון במקום נויה והולד יונק במקום כבודה אין זה חיים וחסד. אמר רבי אליעזר אם ישהא אדם בחמין אינו מת ומעיה של אשה מרתחין והולד נתון בתוך מעיה והקדוש ברוך הוא משמרו שלא יעשה שפיר שלא יעשה שליא שלא יעשה סנדל אין זה חיים וחסד: אמר רבי תחליפא דקסרי אם אכל אדם פרוסה אחר פרוסה לא שניה דוחה את הראשונה והאשה הזו כמה מאכל היא אוכלת וכמה משקין היא שותה ואינו דוחה את הולד אין זה חיים וחסד: אמר רבי סימון מעיה של אשה עשויין (כוננין כוננין) [קנין קנין] פיקון פיקון חבלין חבלין בשעה שהיא יושבת על המשבר אינו משליכתו בבת אחת (אלא) [במתלא] אמרין אשתרי חד חבל אשתרי תרין חבלין. אמר רבי מאיר כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם בדין הוא שתהא רואה מה הקדוש ברוך הוא עושה מסלקו למעלה מדדיה ועושה אותו חלב כדי שיצא הולד ויהיה לו מאין לאכל וביותר אם היה זכר הדא הוא דכתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר". תניא צורת הולד כיצד תחלת בריתו דומה לרשון שתי עיניו כשני טפין של זבוב שתי אזניו כשני טפין של זבוב שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, פיו משוך כשעורה, גויתו כעדשה, ושאר אבריו מצמצמים בו כגלם ועליו הוא אומר "גלמי ראו עיניך", אם היתה נקבה גויתה כשעורה לארכה (פתוח) [חתוך] ידים ורגלים אין לה. כיצד הולד שרוי במעי אמו מקפל ומנח כפנקס ראשו מנח לו בין ירכיו ושתי ידיו על שני (צלעיו) [צעדיו] שתי עגבותיו על שתי עקביו פיו סתום טבורו פתוח ואוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרג את אמו, יצא לאויר העולם נסתם הפתוח ונפתח הסתום. בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים לא כיצירת הולד בעולם הזה יצירתו לעולם הבא בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות ולעולם הבא מתחיל בגידין ועצמות וגומר בעור ובשר שכן כתיב במתי יחזקאל "וארא והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה". אמר רבי חיא בר אבא אין פרשת יחזקאל ראיה. למה מתי יחזקאל דומין לזה שנכנס במרחץ זה שפושט ראשון לובש אחרון. בית הלל אומרים כשם שיצירתו של אדם בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות אף לעתיד לבא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות אף לעתיד לבא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ובעצמות, שכן איוב אומר "זכר נא כי כחמר עשיתני" וגו' "הלא כחלב תתיכני". תתכני אין כתיב כאן אלא "תתיכני", ובגבינה הקפיתני אין כתיב כאן אלא "תקפיאני", עור ובשר הלבשתני אין כתיב כאן אלא "תלבישני", ובעצמות וגידים סוככתני אין כתיב כאן אלא "תשככני" "חיים וחסד עשית עמדי" וגו'. אום של אשה מלא דם וממנו יוצא למקור נדתה וברצונו של הקדוש ברוך הוא הולכת טפה של לבנונית ונופלת לתוכו ומיד הולד נוצר. משל לחלב שהוא נתון בקערה עד שלא נתן לתוכה מסו הוא רופף אם נתן לתוכה מסו קופה ועומד. "אשה כי תזריע וילדה זכר" משל למה הדבר דומה לשני צירים זה צר דמותו של זה וזה צר דמותו של זה וכו': לעולם הזכר מן האשה והנקבה מן האיש. זכר מן האשה מנין "ואשתו היהודיה ילדה את ירד" וגו'. "ופילגשו" וגו' "ותלד" וגו' "אשה כי תזריע וילדה זכר". נקבה מן האיש מנין שנאמר "ובתואל ילד את רבקה" "ואת דינה בתו" "ושם בת אשר שרח". אמר רבי אבין לית ספר דמספר לגרמיה. משל לשנים שנכנסו למרחץ זה שמזיע ראשון יצא ראשון, אמר רבי אבהו טובה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא עם אשה זו בעולם הזה שלא התחיל] בגידין ובעצמות שאלו התחיל בגידין ובעצמות היה מבקע כרסה ויוצא לפי שבעולם הזה יולדת בצער אבל לעתיד לבא מה כתיב "בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר". זה שאמר הכתוב "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני" אלו ימים שהייתי במעי אמי מלמד שהתינוק משתמר במעי אמו. "כאשר הייתי בימי חרפי" אמר רבי אבהו התינוק יוצא ממעי אמו מלא רירין ומלא דם והכל מחבקין אותו ומנשקין אותו וביותר כשהוא זכר הדא הוא דכתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר". התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקדוש ברוך הוא מצוה עליו ואומר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל "זה לכם הטמא" ומשהוא מקבל עליו את כל המצות אחר כך נולד: "אשה כי תזריע וילדה זכר". זהו שאמר הכתוב "ואין צור כאלהינו" בשר ודם צר צורה הוא מדבר צורתו אין מדברת הוא משבח צורתו והצורה אינה משבחת אותו אבל הקדוש ברוך הוא הוא צר צורה וצורתו עומדת ומשבחת לפניו. בשר ודם מבקש לצור צורה כמה סממנין צריך להביא עד שלא יצור אותה אבל הקדוש ברוך הוא צר האדם מתוך טפה אחת. בא וראה טוס הזה שס"ה גונין יש בו והוא נוצר מטפה אחת של לבן הוי "אין צור כאלהינו" אין ציר כאלהינו, ולא תאמר בעוף אלא אפי' אדם מטפה אחת של לבן שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר": המפלת סנדל וכו'. וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן. תנו רבנן "בני ישראל" אין לי אלא בני ישראל גירת ושפחה מנין תלמוד לומר: "אשה". מאי וכן שפחה סלקא דעתך אמינא כי אמרינן כל מצוה שהאשה חיבת בה עבד חיב בה הני מלי בדבר ששוה בין באיש בין באשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תחיב שפחה להכי תני וכן שפחה.

"דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע", בני ישראל בענין הזה ואין הכותים בענין הזה, "בני ישראל" אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגירת ואת השפחה בין משחררת בין שאינה משחררת תלמוד לומר: "אשה". "וילדה" מה תלמוד לומר: מכלל שנאמר "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו תלמוד לומר: ביולדת "ואל המקדש לא תבא". יכול יולדת הקלה מטמא אותו מתוכו ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו תלמוד לומר: "בני ישראל" הרי בני ישראל כיולדת מה יולדת אינה מטמאה אלא מתוכו אף כלם לא יטמאו אלא מתוכו. אין לי אלא הבא מטמאה חמורה כיולדת, הבא מטמאה קלה טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין. תלמוד לומר: "ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" לרבות את כלם. "כי תזריע וילדה" פרט לשילדה לפני הדבור. יכול שאני מוציא אף שעברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור תלמוד לומר "וילדה" אין הדבר תלוי אלא בלדה. יוצא דפן אין יושבין עליו ימי טמאה וימי טהרה ואין חיבין עליו קרבן. רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. מאי טעמא דרבנן אמר קרא "אשה כי תזריע וילדה זכר" עד שתלד במקום שמזרעת, ורבי שמעון ההוא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לדה. ורבי שמעון מאי טעמא אמר קרא תלד לרבות יוצא דפן. ורבנן מיבעי ליה לטמטום ואנדרוגינוס סלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית קא משמע לן. ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר לואי "לבן" לבן מכל מקום, "לבת" לבת מכל מקום. ורבנן מיבעי ליה לחיב על כל בן ובן ולחיב על כל בת ובת. ורבי שמעון נפקא לה מדתנא תנא קמיה דרב ששת "זאת תורת היולדת" מלמד שמביא קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול תביא על לדה שלפני מלאת ועל לדה שלאחר מלאת כאחד תלמוד לומר "זאת". ורבנן אף על גב דכתיב "זאת" אצטריך "לבן או לבת" סלקא דעתך אמינא הני מלי בתרי עבורי אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה. בני רבי חיא אימא חד קרבן סגי לה קא משמע לן: תנו רבנן שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון מטהרין. מאי טעמא דרבי שמעון משום בטול ברב נגעו בה. ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לדה דאמר קרא "אשה כי תזריע" אפלו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לדה: תני תנא קמיה דרב (יכול) המפלת [ברית] גוף שאינו חתוך וברית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לדה תלמוד לומר "אשה כי תזריע וילדה זכר" וגו' "וביום השמיני ימול" מי שראוי לברית (נשמה) [שמונה] יצאו אלו שאין ראויין לברית (נשמה) [שמונה] אמר לו רב לתנא וסים בה הכי שיש לו שני גבין ושני שדראות: תניא בראשונה היו אומרים "אשה כי תזריע" [איש מזריע תחלה יולדת נקבה] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופרשו "אלה בני לאה" וגו' "ואת דינה בתו" תלה הכתוב זכר בנקבה ונקבה בזכר ואומר "ויהיו בני אולם אנשים גבורי] (מלמדי מלחמה) [חיל דרכי קשת] ומרבים בנים ובני בנים", וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים אלא בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שתזרענה נשותיהם תחלה כדי שיהיו בניהם זכרים מעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא (כל) הרוצה לעשות (כל) בניו זכרים יבעל וישנה. "וילדה זכר" אמר רבי יצחק כיון שבא זכר [בעולם] בא שלום לעולם, זכר זה כר וכתיב "שלחו כר מושל ארץ", כיון שבא זכר בא ככרו עמו. זכר זה כר שנאמר "ויכרה להם כרה גדולה", נקבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהיבי לה שנאמר "נקבה שכרך". תניא שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא ממעי אמו בשלום. ומי מהני רחמים והאמר רבי יצחק מאי דכתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר" אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד. טמטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שיזבי אין אמו טמאה לדה שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר" עד שיהא זכר משעת לדה. רב שרביה אמר אף אינו נמול לשמונה שנאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" עד שיהא זכר משעת לדה. מיתיבי המפלת טמטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, תיובתא דרב שיזבי תיובתא: "אשה כי תזריע וילדה זכר" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול" שומע אני ליוצא חי שמטמא את אמו טמאת לדה מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טמאת לדה. אמר רבי יהודה הרי אני דן מה היוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טמאת שבעה הרי הוא מטמא את אמו טמאת לדה. היוצא מת שמטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טמאת שבעה אינו דין שיטמא את אמו טמאת לדה. אמרו לו לרבי יהודה כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם טהר החי את אמו יטהר המת את אמו, תלמוד לומר "זכר" לרבות את המת. אין לי אלא בן תשעה, בן שמונה בן שבעה בן ששה בן חמשה מנין, תלמוד לומר "וילדה" כל שתלד. אי "וילדה" אין לי אלא הולד מנין המפלת סנדל או שליא ושפיר המרקם והיוצא מחתך, תלמוד לומר "כי תזריע וילדה" כל זרע שילדה. יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים תהא טמאה, תלמוד לומר "זכר" מה זכר מיחד שיש בו מצורת האדם יצאו אלו שאין בהן מצורת האדם. יכול המפלת ברית הגוף שאינו חתוך, ברית ראש שאינו חתוך, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות הואיל ויש בו מצורת האדם תהא טמאה. תלמוד לומר "וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול" מה זה מיחד שראוי לברית נשמה יצאו אלו שאינן ראויים לברית נשמה. "וטמאה" היא טמאה ואין הולד טמא והלא דין הוא ומה היא שהולד גרם לה טמאה טמאה. ולד שגרם טמאה אינו דין שיהא טמא. שעיר המשתלח יוכיח שגרם טמאה וטהור. לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טמאה תאמר בולד שיש לו טמאה הואיל ויש לו טמאה יהא טמא, תלמוד לומר "וטמאה", היא טמאה ואין הולד טמא. "וילדה וטמאה שבעת ימים" שתספר שבעה לולד האחרון. והלא דין הוא מטמא במת ומטמא בולד מה מצינו כשהיא מטמאה במת אינה סופרת שבעה אלא לטמאה האחרונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספר שבעה אלא לולד אחרון. או כלך לדרך זו מטמאה בדמים ומטמאה בולד מה מצינו כשהיא מטמאה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספר שבעה אלא לולד ראשון. נראה למי דומה דנין טמאה שממקום אחר מטמאה שהיא ממקום אחר. ואל יוכיחו דמים שהם מגופה. או כלך לדרך זו דנין טמאה שהיא ממנה מטמאה שהיא ממנה ואל תוכיח טמאת המת שאינה ממנה. תלמוד לומר "וילדה וטמאה שבעת ימים" שתספר שבעה לולד האחרון.

"וטמאה שבעת ימים" שאלו תלמידיו את רבי שמעון מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להם שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. מתקיף לה רב אשי הא מזידה היא ובחרטה תליא מלתא ועוד קרבן שבועה בעי לאתויי. ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה נקבה לארבעה עשר, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה. ומפני מה אמרה תורה מילה בשמיני שלא יהיו כל העולם שמחין ואביו ואמו עצבים. היה רבי מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחפה.

"שבעת ימים". יכול בין סמוכין בין מפזרים תלמוד לומר "כימי נדתה" מה ימי נדתה סמוכין אף ימי לדתה סמוכין. "כימי נדת דותה תטמא" כימי נדתה כך ימי לדתה מה ימי נדתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת שבעה עולה לה אף ימי לדתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן. "דותה תטמא" לרבות את בועלה. "דותה תטמא" לרבות את הלילות. "דותה תטמא" לרבות את היולדת בזב שצריכה שתשב שבעה נקיים.

"וביום השמיני ימול" זה שאמר הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה", "לשבעה" אלו ימי הנדה, "וגם לשמונה" [אלו] ימי המילה. אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרת ימי הנדה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה. רבי אליעזר ורבי יהושע רבי אליעזר אומר "תן חלק לשבעה" אלו שבעת ימי השבת, "וגם לשמונה" אלו שמונת ימי המילה. ורבי יהושע אומר "תן חלק לשבעה" אלו שבעת ימי הפסח, "וגם לשמונה" אלו שמונת ימי החג. כשהוא אומר "וגם" לרבות את העצרת ואת ראש השנה ואת יום הכפורים. רבי נחמיה אומר "תן חלק לשבעה" זה דוד שמל משה לשבעה. "וגם לשמונה" זה דוד שמל יהושע לשמונה. רבי שמעון פתר קריא בנשיאים "תן חלק לשבעה" "ביום השביעי נשיא לבני אפרים", "וגם לשמונה" "ביום השמיני נשיא לבני מנשה". רבי לוי אמר "תן חלק לשבעה" אלו שבעת ימי החג "וגם לשמונה" דכתיב ביום השמיני עצרת. ר' עזרא בשם רבי סימון פתר קריא במלואים, "תן חלק לשבעה" "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", "וגם לשמונה" "ויהי ביום השמיני קרא משה". זה שאמר הכתוב "יספת לגוי ה' יספת לגוי" אמר הנביא רבון העולמים נתת לעכו"ם שלוה ולא קלסוך עליה, אתה נותן לו בן אינו מוהלו אלא מגדלו לפי נימוסו, הגדיל מוליכו לבית אלילים שלו ומכעיסך, אתה נותן לו בית הוא מעמיד בתוכה אלילים. אתה מרבה להם י"ט אכלין ופוחזין ונכנסין לבתי תאטראות ולבתי קרקסאות ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם, הוי "יספת לגוי" שמא קראך "ה' ונכבדת" אבל ישראל "יספת [לגוי] ונכבדת" אתה נותן לו בן הוא מוהלו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום "ברכו את ה' המברך", אתה נותן לו בית הוא קובע בו מזוזה, גג הוא עושה לו מעקה, אתה נותן להם ימים טובים הם אוכלים ושותים ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלה ומרבין בקרבנות ומרבין במוספין: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" אין כתיב כאן שיוציא יציאות ראה כמה ישראל מחבבין את המצות כמה הם מוציאים הוצאות כדי לשמרם אמר הקדוש ברוך הוא אתם משמחין את המצות אני מוסיף לכם שמחה שנאמר "ויספו ענוים בה' שמחה". שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, אמר ליה של בשר ודם נאים. אמר ליה הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות נאים מהם. אמר ליה לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא דברים שהם מצוים בבני אדם. אמר ליה למה אתם מלים. אמר ליה אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו שבלים וגלוסקאות אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים. אמר לו הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו אמר לו לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם. וכך אמר דוד ("כל אמרת ה' צרופה" ואומר) "אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החסים בו".

תנו רבנן ערל ונולד כשהוא מהול וגר שנתגיר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנמולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נמולים אלא ביום. רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר בזמנן אין נמולים אלא ביום, שלא בזמנן נמולים בין ביום ובין בלילה. מר סבר דרשינן "וביום" ומר סבר לא דרשינן "וביום". כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו נשרף בין ביום ובין בלילה. איתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן אין לי אלא נמול בשמיני שאינו נמול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר תלמוד לומר "וביום". ואפלו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו ה"א דריש. אישתיק. בתר דנפק אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש ראיתם לבר פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה. אמר ליה דידיה היא, מתניתא היא, היכא תני לה בתורת כהנים, נפק תניה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי.

אמר תלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא לפני רבי עקיבא צריך לאמרו אלו נאמר "וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול" שומע אני שבעה ושמונה הרי חמשה עשר, תלמוד לומר "וביום". אמר ליה רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך [והלא] כבר נאמר "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם" "וביום", מלמד שכל היום כשר למילה, אבל זריזין מקדימין למצות שכך מצינו באברהם שנאמר "וישכם אברהם בבקר" וגו'. "בשמיני ימול" ואפלו בשבת הא מה אני מקים "מחלליה מות יומת" חוץ מן המילה. או מקים אני "מחלליה מות יומת" אף במילה הא מה אני מקים "וביום השמיני ימול" חוץ מן השבת, תלמוד לומר "וביום" ואפי' בשבת.

רבי אליעזר אומר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת אמר קרא "וביום השמיני" ואפלו בשבת, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא שבת. מנלן אמר רבי יוחנן "ביום" ואפלו בשבת. הא מיבעי ליה ביום ולא בלילה, ההיא מבן שמונת ימים נפקא. תניא כותיה דרבי יוחנן "ובשמיני ימול" ואפלו בשבת ומה אני מקים "מחלליה מות יומת" בשאר מלאכות. אבל מילה דחיא שבת מקל וחמר. ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה. שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה. הדר אמר ממאי דצרעת חמירא דילמא שבת חמירא שכן יש ענשין ואזהרות הרבה. וממאי משום דחמירא צרעת דילמא משום דגברא הוא דלא חזי ומה אני מקים "שמיני ימול" חוץ משבת תלמוד לומר "וביום" ואפלו בשבת. וקל וחמר לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת (כתוב ברמז שנ"ז).

"ימול בשר ערלתו". ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקים "השמר בנגע צרעת" בשאר מקומות חוץ מן המילה דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא כל שכן. אמר מר בשר אע"פ שיש שם בהרת הא למה לי קרא דבר שאין מתכון הוא [אמר אביי לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכון אסור, רבא אמר אפלו תימא רבי שמעון], מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

תנו רבנן ערלתו ודאי דוחה את השבת ספק אין דוחה את השבת. ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת (כתוב ברמז תרע"ו). ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת. שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך. אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מי שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו על שנתגיר מהול. שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית. ובית הלל אומרים אינו צריך, אמר רבא אמר רב אסי כל שאמו טמאה לדה נמול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לדה אינו נמול לשמונה שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול". אמר לו אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לדה ונמול לשמונה. אמר ליה נתנה תורה ונתחדשה הלכה.

"ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה". איתמר רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו. לוי אמר שני מעינות הן נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא. מאי ביניהו, איכא ביניהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר מתוך ארבעים לאחר ארבעים מתוך שמונים לאחר שמונים. לרב רישא לקלא וסיפא לחמרא. ללוי רישא לחמרא וסיפא לקלא, והלכתא כוותיה דרב בין לקלא בין לחמרא: האשה שהפילה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים [נקבה] והמפלת תאומים רבי יהודה אומר מביאה על הרביעי. קתני האשה שהפילה ולדות הרבה מנלן. דתני תנא קמיה דרב ששת "זאת תורת היולדת" וגו' מלמד שמביאה קרבן על ולדות הרבה, יכול אף על הלדה ועל הזיבה, אלא מעתה אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה הוא הדין דאין מביאה אלא קרבן אחד. אימא הכי יכול אף הלדה שלפני מלאת ועל הלדה שלאחר מלאת, תלמוד לומר "זאת" וגו'. תא שמע "ששים" יכול בין רצופין בין מפזרין, תלמוד לומר "יום" מה יום כלו רצוף אף ששים כלן רצופין. מני הא אילימא רבנן, מי אית להו לרבנן מפזרין, אלא רבי יהודה היא ומדקא יהיב ליה ששים רצופין על הדדי שמע מינה חמרא אית ליה לרבי יהודה קלא לית ליה. אמר אביי תא שמע "שלשים" יכול בין רצופין בין מפזרין תלמוד לומר "יום" מה יום כלו רצוף אף שלשים רצופין. מני הא אילימא רבנן וכו', אמר רב אשי תא שמע "ששת ימים" יכול בין רצופין בין מפזרין תלמוד לומר "ששים" מה ששים כלן רצופין. מני אילימא רבנן וכו'. "ושלשים יום ושלשת ימים" מה תלמוד לומר שיכול נקבה שימי טמאתה מרבין ימי טהרתה מרבין. זכר שימי טמאתו מעטין אינו דין שיהו ימי טהרתו מרבין, תלמוד לומר "ושלשים יום ושלשת ימים". "תשב" להביא את המקשה בתוך אחד עשר יום שתהא טהורה מן הזיבה. יכול תהא טהורה מן הלדה תלמוד לומר "דותה תטמא". "בדמי טהרה" אף על גב שרואה. תנו רבנן "תשב" לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה שכל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד ורבי אליעזר מטמא. אמרו ליה לרבי אליעזר ומה במקום שהחמיר בדם השפי שלפני הולד הקל בדם השפי שלאחר הולד, מקום שהקל בקשי שלפני הולד אינו דין שנקל בקשי שלאחר הולד. אמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ממה הקל עליה מטמאת זיבה אבל טמאה טמאת נדה, אמר לו הרי אנו משיבין אותך לשון אחרת ומה אם במקום שהחמיר בשפי שלפני הולד הקל בקשי שעמו. מקום שהקל בשפי של אחר הולד אינו דין שנקל בקשי שעמו. אמר להם אפלו משיבים אתם אותי כל היום כלו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה הקל עליה מטמאת זיבה אבל טמאה טמאת נדה. אמר רבא בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן לאו אמריתו דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, הכא נמי כתיב "וטהרה ממקר דמיה", מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ואימא בימי נדה נדה, בימי זיבה טהורה, אמר קרא "תשב" ישיבה אחת לכלן (כתוב ברמז תק"ב). "בכל קדש לא תגע" אמר עולא אמר רבי שמעון בן לקיש טמא שהכניס ידו לפנים לוקה דאמר קרא "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה. רבינא אמר לענין מלקות איתמר. כי אתא רבין אמר רבי אבהו לטמא שנגע בקדש איתמר. [דאיתמר] טמא שנגע בקדש רבי שמעון בן לקיש אמר לוקה שנאמר "בכל קדש לא תגע". רבי יוחנן אמר אינו לוקה ההוא בתרומה כתיב. ורבי שמעון בן לקיש האי קרא להכי הוא דאתא האי מבעי ליה אזהרה לאוכל בשר קדש [דאיתמר אזהרה לאוכל בשר קדש] מנין. רבי שמעון בן לקיש אמר "בכל קדש לא תגע". רבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טמאתו מביאת מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר, טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, אזהרה לאוכל מדאקיש קדש למקדש. תניא כוותיה דריש לקיש "בכל קדש לא תגע" אזהרה לאוכל הכתוב מדבר. או אינו אלא אזהרה לנוגע, תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והנוגע נטילת נשמה מי איכא אלא באכילה. ואכתי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דריש לקיש אמר לוקה "בכל קדש לא תגע" לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה. ורבי יוחנן אמר אינו לוקה. ר"י לטעמיה דאמר תני ברדלא אתיא טמאתו טמאתו. וכי כתיב ההוא לאחר זריקה הוא, אם כן לימא קרא בקדש מאי "בכל קדש" שמע מינה תרתי נגיעת קדש ואכילת קדש. לישנא אחרינא ההוא מכל קדש נפקא אמר אביי מחלקת בטמאת הגוף אבל בטמאת בשר דברי הכל לוקה דאמר קרא "והבשר" לרבות עצים ולבנה. והא עצים ולבנה דלאו בני אכילה נינהו ואפלו הכי רבינהו קרא. ורבא אמר מחלקת בטמאת הגוף אבל בטמאת בשר דברי הכל אינו לוקה. מאי טעמא כיון דלא קרינן ביה "וטמאתו עליו ונכרתה" לא קרינן ביה "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל". והאמר מר "והבשר" לרבות עצים ולבנה. הכא במאי עסקינן שקדשם בכלי דנעשו כמי שקרבו מתיריו דתנן כל שיש לו מתירין משקרבו מתיריו ושאין לו מתירין משקדשו בכלי. ואבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" אזהרה לאוכל מנין תלמוד לומר "ולא יאכל מן הקדשים". או אינו אלא אזהרה לנוגע תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה. והא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה. הכי קאמר רחמנא נגיעה כי אכילה.

"בכל קדש לא תגע" יכול במעשר תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא" מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה יצא מעשר שאין נטילת נשמה. אי מה מקדש הנכנס בו בטמאה ענוש כרת אף קדש האוכלו בטמאה ענוש כרת יצאת תרומה, תלמוד לומר "בכל קדש" לרבות את התרומה. אי מה קדש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה מנין שלא תכנס בגלוטנקא. תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא". "עד מלאת ימי טהרה" לרבות את היולדת נקבה. תניא גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר "ואל המקדש לא תבא" דרך ביאה אסרה תורה.

"ואם נקבה תלד" יוצא דפן אין אמו מביאה קרבן לדה ורבי שמעון מחיב. מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא "ואם נקבה תלד" לרבות לדה אחרת ומאי היא יוצא דפן, ורבנן מאי טעמא אמר קרא "אשה כי תזריע" עד שתלד במקום שמזרעת. נקבה אין לי אלא נקבה טמטום ואנדרוגינוס מנין, תלמוד לומר "ואם נקבה תלד" אין הדבר תלוי אלא בלדה. "וטמאה שבועים" שני שבועות שהן ארבעה עשר יום.

שאלו את רבי יהודה בן רועץ אקרא אני שבעים תהא טמאה שבעים לנדתה, אמר להם טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טמאתה כפלים בזכר. לאחר שנפטרו יצא מחזר אחריהם אמר להם בני לא הייתי צריך לזקק לכם מפני שיש אם למקרא, אלא זו תשובה לדבר. והלא דין הוא טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טמאה כפלים בזכר. או כלך לדרך זו, זכר שימי טהרתו מעטין ימי טמאתו מעטין, נקבה שימי טהרתה מרבין אינו דין שיהו ימי טמאתה מעטין, תלמוד לומר "וטמאה שבועים" שני שבועות שהן ארבעה עשר יום: "וששים יום וששת ימים" מה תלמוד לומר שיכול זכר שימי טמאתו מעטין ימי טהרתו מעטין נקבה שימי טמאתה מרבין אינו דין שיהו ימי טהרתה מעטין, תלמוד לומר "וששים יום וששת ימים".

תניא אמר רבי ישמעאל (נאמר) טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה כשטמא וטהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטמא וטהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמר לו אין למדין יצירה מטמאה. אמר לו לרבי ישמעאל מעשה בקלפטרא מלכת אלכסנדריא שנתחיבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקו ומצאו זה וזה לארבעים ואחד אמר להן אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים. מאי מן התורה אמר קרא "תלד" הוסיף לך הכתוב לדה אחרת בנקבה. ומאי ראיה מן השוטים אימר הך דנקבה קדים ואיעבר ארבעים יומין קמי זכר. ורבנן סברי סמא דנפצא אשקינהו. ורבי ישמעאל איכא גופא דלא מקבל סמא.

**רמז תקמח** טמא שאינו אוכל בתרומה מנא לן אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל אמר קרא "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב" וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה תרומה. ואימא חזה ושוק אינה בחוזרת, תרומה נמי אינה בחללה, חללה לאו זרעא דאהרן היא. וממאי דהאי "עד אשר יטהר" עד דעביד הערב שמש אימא עד דמייתי כפרה, לא סלקא דעתך דתנא רבי ישמעאל בזב בעל שתי ראיות ובמצרע מסגר הכתוב מדבר דומיא דטמא נפש דלאו בר כפרה הוא, ואימא הני מלי דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה. ותו הא דתניא טבל ועלה אוכל במעשר, הערב שמש אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים מנא לן. אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי "ולא יאכל מן הקדשים" וגו' הא רחץ טהור וכתיב "ובא השמש וטהר" וכתיב "וכפר עליה הכהן וטהרה" הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים, ואפוך אנא, מסתברא תרומה עדיפה שכן מחפ"ז [=מיתה חומש פדיון זרים]. אדרבה מעשר עדיף שכן הד"ס ט"ב [=הבאה, וידוי, אסור לאונן, טומאה, בעור], אפלו הכי מיתה עדיפא, רבא אמר בלא מיתה עדיפא נמי לא מצית אמרת, אמר קרא "נפש" איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר. ואכתי הני מילי דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה. אמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת "ובמלאת ימי טהרה" כיון שמלאו ימי טהרה וכתיב "וכפר עליה הכהן וטהרה" הא כיצד כאן לתרומה כאן לקדשים, ואפוך אנא, מסתברא קדש חמור שכן פנקעכ"ס [=פיגול, נותר, קרבן, מעילה, כרת, אסור], אדרבה תרומה חמורה שכן מחפ"ז [=מיתה חומש פדיון זרים] [=מיתה חומש פדיון זרים], הנך נפישן, רבא אמר בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת אמר קרא "וכפר עליה הכהן וטהרה" טהרה מכלל דהיא טמאה ואי סלקא דעתך בקדשים איקרי כאן "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", אלא שמע מינה בתרומה. ומי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא "בני ישראל" אין לי אלא בני ישראל גירת ושפחה מנין תלמוד לומר "אשה". גירת ושפחה בני מיכל בתרומה נינהו, אלא קרא מלי מלי כתיב. ותלתא קראי בתרומה למה לי. צריכא דאי מ"עד אשר יטהר" לא ידענא במאי, כתב רחמנא "ובא השמש וטהר", ואי כתב רחמנא "ובא השמש וטהר" הוה אמינא דלאו בר כפרה נינהו אבל דבר כפרה אימא עד דמייתי כפרה, כתב רחמנא "עד מלאת" וגו'. ולהך תנא דפליג עליה דרבי ישמעאל דאמר בזב שלש ראיות ובמצרע מחלט הכתוב מדבר והאי "עד אשר יטהר" עד דמייתי כפרה, תרי קראי בקדשים למה לי צריכא דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרבה טמאתה אבל בזב אימא לא. ואי כתב רחמנא בזב דלא התר מכללו אבל יולדת אימא לא צריכא. "במים וטמא עד הערב" למה לי. אמר רבי זירא לנגיעה דתניא "וטמא" יכול לכל תלמוד לומר "וטהר". אי "וטהר" יכול לכל תלמוד לומר "וטמא", הא כיצד כאן למעשר וכאן לתרומה. ואפוך אנא, מסתברא כי היכי דחמירא אכילה דתרומה מאכילה דמעשר הכי נמי חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר, ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא "בכל קדש לא תגע" וכו' כדלעיל.

"ובמלאת" יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. יכול לא תביא על לדה שלפני מלאת אבל תביא על לדה שלאחר מלאת, תלמוד לומר "ביום מלאת", ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. המפלת לאור שמונים ואחד בית שמאי פוטרין ובית הלל מחיבין. תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרי הוא אומר "או לבת" לרבות אור שמנים ואחד, אמרו בית הלל לבית שמאי מאי שנא אור שמנים ואחת מיום שמנים ואחת אם שוה לו לטמאה לא ישוה לו לקרבן. אמרו לו בית שמאי לא אם אמרת ביום שמנים ואחת שכן יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן תאמר במפלת לאור שמנים ואחת שלא יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן. אמרו להם בית הלל הרי המפלת ביום שמנים ואחת שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן וחיבת בקרבן. אמרו לו בית שמאי לא אם אמרת ביום שמנים ואחת שחל להיות בשבת שאף על פי שאין ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור תאמר במפלת לאור שמנים ואחת שכן לילה אין ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן צבור. הדמים אין מוכיחין שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן. תניא "כבש בן שנתו לעולה", שנתו ולא שנה למנין עולם. "ובן יונה או תור לחטאת" או זה או זה. והלא דין הוא ומה אם במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה, כשרה חטאת בהמה עם עולת בהמה. כאן שכשרה חטאת העוף עם עולת בהמה אינו דין שתכשר חטאת בהמה עם עולת בהמה, תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת" או זה או זה. "ובן יונה או תור" מלמד ששניהם שקולין זה כזה. "וכפר עליה הכהן וטהרה", מחסר כפורים מנלן דאמר קרא "וכפר עליה הכהן וטהרה" מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששמש במיתה: "והקריבו" מה תלמוד לומר מפני שטעונה שנים. יכול שנים מעכבים אותה תלמוד לומר "והקריב אחד" מעכבה ואין שנים מעכבין, איני יודע אם חטאת אם עולה, כשהוא אומר "וכפר" מה מצינו בכל התורה כלה כפרה בחטאת אף כאן כפרה בחטאת. "וטהרה" לאכל בזבחים. "ממקר" מלמד שכל דמים שרואה אינן אלא מן המקור. "דמיה" מלמד שדמים הרבה טמאים בה. חמשה דמים טמאין בה האדם והשחר וכקרן כרכם וכמימי אדמה וכמזוג. בית שמאי אומר אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרין. הירק עקביא בן מהללאל מטמא. מנלן דאיכא דם טהור דילמא כל דם דאתי מינה טמא. אמר קרא "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם" ואי דם טהור ליכא במאי פליגי זקן ממרא ורבנן, וממאי דהני טמאים והני טהורין ודם מנלן דאדם הוא, דאמר קרא "ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם", למימרא דדם אדם הוא, ואימא אדם ותו לא. אמר קרא "דמיה דמיה" הרי כאן ארבע. והא אנן חמשה תנן. אמר רבי חנינא שחר אדם הוא אלא שלקה. ולבית שמאי ולעקביא בן מהללאל לית להו "דמיה דמיה". איבעית אימא לית להו. ואיבעית אימא לאו אמר רבי חנינא שחר אדם הוא אלא שלקה הכא נמי סילקא הוא דלקו.

**רמז תקמט** אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר "זאת תורת הזב" בין גדול בין קטן. אלא מעתה "זאת תורת היולדת" בין גדולה בין קטנה, קטנה בת לדה היא, ההיא "זאת תורת היולדת" בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי רבי יהודה. דתניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שחיבת.

דם טהרה של מצרעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרקה וכמימי רגליה, מאי טעמא דבית הלל אמר רבי יצחק "לזכר" לרבות מצרע למעינותיו. "לנקבה" לרבות מצרעת למעינותיה. מאי מעינותיה אילימא שאר מעינותיה מזכר נפקא, אלא לדמה לטמא דם טהר שלה. ובית הלל אמרי לך האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן (נקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה). ובית הלל נפקא להו מ"זאת תורת הזב" בין גדול בין קטן.

"תורת היולדת" האשה שיש עליה ספק חמש לדות ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. חמש לדות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קנין בירושלים בדינרי זהב. אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינר כסף, נכנס לבית דין ולמד האשה שיש עליה חמש לדות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, עמדו קנין בו ביום ברבעתים. יכול אף על הלדה ועל הזיבה תביא קן אחד, תלמוד לומר "זאת". "לזכר או לנקבה" להביא המפלת סנדל או שליא ושפיר מרקם.

תנו רבנן האומר הרי עלי בסלע למזבח מביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע אלא כבש, ממאי מדאמר רחמנא "איל אשם בכסף שקלים" מכלל דכבש בן שנה בסלע, ומדכתיב "כבש בן שנתו" ותנן עמדו קנין בו ביום ברבעתים. ומדחס רחמנא עליה דדלות למהוי חד משיתסר בעשירות חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות למהוי חד משיתסר בדלות, אם כן דלות כמה הוי רבעא וכמה פריטי ארבעים ושמונה, חד משיתסר כמה הוי דדלות תלתא פריטי, אם כן מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה. אמאי פרוטה הא אמרת עשירית האיפה דלי דלות היא ואמרת חד משיתסר דדלות הוא וחשבינן דתלתא פריטי הוין, תנא מיולדת יליף דמתיא פרידה אחת תחת כבש דהוה חד מתלתין ותרין דכבש. ועד כאן דלי דלות כמה הוי חד משיתסר בדלות דמהיכא יליף מכבש עד כאן פרוטה ופלגא הוי. אמר רבינא כלי מלתא מיולדת יליף והכי קאמר מדחס עליה דדלות למהוי חד מתלתין ותרין בעשירות ומאי היא יולדת, חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות ומאי עשירית האיפה למהוי חד מתלתין ותרין בדלות. אי הכי נכי דרבעא דפרוטה הוי, הכי נמי ולאו ארח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקדש.

"ואם לא תמצא ידה די שה" אין אומרים לה ללוות ואי אפשר לה לעסק באמנות. יש לה שה ואין לה צרכיו מנין שתביא קרבן עני תלמוד לומר "די שה". "ולקחה שתי תורים או שני בני יונה" שנים היא מביאה ואין מביאה שלשה. והלא דין הוא זו מביאה מן השג יד ומצרע מביא מן השג יד מה מצרע מביא אחד תחת אחד אף זו תביא אחד תחת אחד. או כלך לדרך זו, זו מביאה מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זו תביא שנים תחת אחד. נראה למי דומה דנין מחסר כפורים ממחסר כפורים ואל יוכיח מטמא מקדש שאין מחסר כפורים. או כלך לדרך זו דנין מי שאין עני שלו מביא בהמה ממי שאין עני שלו מביא בהמה [ואל יוכיח מצרע שעני שלו מביא בהמה] תלמוד לומר "ולקחה שתי תורים או" וגו' שנים היא מביאה ואין מביאה שלשה. "אחד לעלה ואחד לחטאת" כל מקום שנתחלפה חטאת הקדים חטאת לעולה, כאן שנתחלפה עולה הקדים עולה לחטאת, בכל מקום ששנים באים תחת חטאת הקדים חטאת לעולה כאן שאינן באין שנים תחת חטאת הקדים עולה לחטאת. בכל מקום שהיא באה על חטא הקדים חטאת לעולה כאן שאינה באה על חטא הקדים עולה לחטאת. דבר אחר מה תלמוד לומר "אחד לעלה ואחד לחטאת" לפי שנאמר אחד חטאת ואחד עולה שאם הביאה חטאתה תחלה תביא עולתה ממין חטאתה. מנין שאם הביאה עולתה תחלה תביא חטאתה ממין עולתה תלמוד לומר "אחד לעלה ואחד לחטאת". דבר אחר שאם הביאה חטאתה תור ועולתה בן יונה תכפיל ותביא עולתה תור. עולתה תור וחטאתה בן יונה תכפיל ותביא עולתה בן יונה. בן עזאי אומר הולכין אחר הראשון, "אחד עולה ואחד חטאת וכפר" מלמד שכפרה בחטאת. וטהרה לאכל בזבחים: אמר רב חסדא אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים או בעשית כהן, אמר קרא "ולקח ועשה" או בלקיחה או בעשיה.