# פרק י"ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/tazria/perek-13/

**רמז תקנ** "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו". תנן התם תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה. דתנו רבנן "איש איש" מה תלמוד לומר "איש איש" לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אינו צריך הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה", "לזכר" כל דהו זכר, "לנקבה" כל שהיא נקבה. אם כן מה תלמוד לומר "איש איש" דברה תורה כלשון בני אדם. ומטמא בנגעים שנאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו" אדם כל דהו. וטמא טמאת מת דכתיב "ועל הנפשות אשר היו שם" נפשות כל דהו. זוקק ליבום כתיב "כי ישבו אחים יחדו" שהיתה להם ישיבה אחת בעולם. ופוטר מן היבום "בן אין לו" אמר רחמנא והא אית ליה. ומאכיל בתרומה דכתיב "ויליד ביתו הם יאכלו" קרי ביה יאכילו. ופוסל מן התרומה "וזרע אין לה" אמר רחמנא והא אית לה. מאי איריא זרע אפלו עבר נמי דכתיב "בנעוריה" פרט למעברת. צריכא דאי כתב רחמנא "וזרע אין לה" משום דמעקרא חד גופא והשתא תרי גופי אבל הכא דמעקרא חד גופא והשתא חד גופא אימא תאכל צריכא. ואי כתב רחמנא "בנעוריה" משום דמעקרא גופא סריקא והשתא קופא מליא אבל התם דמעקרא גופא סריקא והשתא גופא סריקא אימא לא צריכא. ופוסל בעבדי אביו מלאכל בתרומה לאפוקי מדרבי יוסי דאמר עבר נמי פוסל, נוחל ומנחיל נוחל בנכסי (האח) [האם] להנחיל לאחין מן האב ודוקא יום אחד אבל עבר לא. מאי טעמא הוא מת ברישא. מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה מאי טעמא "וילדו לו" בעינן. בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים יכיר בעינן והא ליכא. וההרגו חיב שנאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לענין אבלות. ודלא כרבי שמואל בר גמדא דאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל. אי נמי דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו.

"אדם כי יהיה בעור בשרו". מה תלמוד לומר לפי שנאמר "איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרת כהות לבנת" אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים. שאם היה בגוי ונתגיר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן בשחין ומכוה, ובקדח ובמורדין, וחזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורין. נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר רבי אלעזר בן עזריה מטהר. רבי אלעזר בן חסמא אומר להקל טהור, להחמיר תראה כתחלה. רבי עקיבא אומר בין להקל בין להחמיר תראה כתחלה לכך נאמר "אדם כי יהיה" וגו'.

**רמז תקנא** "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם". בשורה היא להם שנגעים באין עליהם דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר פרט לנגעי אנסין. ולר"ש נגעי אנסין מי לא מיטמו והתניא "אדם כי יהיה" מדבור ואילך. והלא דין הוא טמא בזב וטמא בנגעים מה זב מדבור ואילך אף נגעים מדבור ואילך. לא אם אמרת בזב שאין מטמא באנס תאמר בנגעים שכן מטמא באנס תלמוד לומר "אדם כי יהיה" מדבור ואילך. רבא אמר פרט לנגעי רוחות. רב פפא אמר פרט לנגעי כשפים. וקל וחמר ומה זבין שטמאתן וטהרתן בכל אדם פרט בהם לפני הדבור נגעים שאין טמאתן וטהרתן אלא בכהן אינו דין שיפרט בהן לפני הדבור. לא אם אמרת בזבין שלא טמא בהן אנסין וכו'. "וכי יהיה בעור בשרו" מה תלמוד לומר לפי שנאמר "ושער בנגע הפך לבן" יכול אין לי אלא מקום שראוי לגדל שער לבן, מקום שאין ראוי לגדל שער לבן מנין, "בעור בשרו" רבה. "שאת" זו השאת, "בהרת" זו הבהרת. ספחת שני לבהרת. ומראהו עמק שני לשאת. מה לשון "שאת" [מבהקת] כמראה הצל שהן גבוהין ממראה חמה. מה לשון "עמק" עמקה כמראה חמה העמקה ממראה הצל. מה לשון "ספחת" טפלה שנאמר "ספחני נא אל אחת הכהנות". והיה מלמד שמצטרפים זה עם זה לפטר להחליט ולהסגיר. "בעור בשרו" בעור בשרו (שלא) [של] נראה. מכאן אמרו בהרת עזה נראית בגרמני [כהה], כהה נראית בכושי [עזה], רבי ישמעאל אומר בית ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים. רבי עקיבא אומר יש לצירים סממנים שהם צרים צורות שחורות לבנות ובינוניות ומביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה כבינוני. ר"י אומר כתוב אחד אומר "בעור בשרו" וכתוב אחד אומר "בעור הבשר" מצינו שמראות נגעים להקל אבל לא להחמיר. רואה הגרמני בבשרו להקל נמצאת מקים "בעור בשרו", את הכושי כבינוני להקל נמצאת מקים "בעור הבשר". וחכמים אומרים זה וזה בכבינוני. "והיה בעור בשרו לנגע צרעת" מלמד שמצטער ממנו. מנין אף אחרים רואין אותו כשהוא מצטער ממנו תלמוד לומר (והיה) [לנגע]. צרעת כגריס והלא דין הוא נאמר כאן טמא וטמא במחיה מה מחיה בכגריס אף כאן בכגריס. לא אם אמרת במחיה שצריכה כעדשה תאמר בשער לבן שאין מקום שער לבן צריך כלום, תלמוד לומר צרעת כגריס.

"והובא אל אהרן הכהן". מה תלמוד לומר לפי שנאמר "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" וכי מה ענין ריבים אצל נגעים מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב "וביום הראות בו בשר חי" אף ריבים ביום. ומה נגעים שלא בסומא דכתיב "לכל מראה עיני הכהן" אף ריבים שלא בסומא. ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה. ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כל שכן תלמוד לומר "והובא אל הכהן" הא למדת כהן אחד רואה את הנגעים. "והובא אל אהרן" אין לי אלא אהרן מנין לרבות כהן אחר תלמוד לומר "הכהן". מנין לרבות בעלי מומים תלמוד לומר "מבניו". יכול שאני מרבה חללין תלמוד לומר "הכהנים" יצאו חללין. מנין לרבות כל ישראל תלמוד לומר "או אל אחד" אם סופנו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר "הכהנים" מלמד שאין טמאה וטהרה אלא מפי הכהנים. הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אע"פ שהוא [שוטה] אמר טמא והוא אומר טמא או אמר טהור והוא אומר טהור. רבי אומר מה תלמוד לומר "אל אחד מבניו הכהנים" לפי שנאמר "ועל פיהם יהיה כל ריב" וגו' הקיש דינים לנגעים מה נגעים ביום אף דינים ביום. מה נגעים שלא בקרובים אף ריבים שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה קל וחמר אם ממונו בשלשה גופו לא כל שכן. ואם כן למה נאמר "או אל אחד מבניו" מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים. "וראה הכהן את הנגע" שיהו עיניו בו בשעה שרואה אותו, "בעור הבשר" הבינוני. "בעור הבשר" שיהיה רואה עור הבשר עמו כלו כאחד. רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר "בעור הבשר" שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון שאם היה סמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקרח אין טמא. "שער", מעוט שער שתי שערות, "בנגע" להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו. "בנגע הפך" לא קדם. מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא. ואם שער לבן קדם לבהרת טהור אם ספק טמא. ורבי יהושע מטהר. "ושער בנגע הפך לבן" מכאן אמרו שתי שערות עקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עקרן מלבין וראשן משחיר טמא. וכמה יהא בלבנונית רבי מאיר אומר כל שהוא. וחכמים אומרים כשעור. אמר רבי מאיר שלא יהא אדם מדמה (שבקולם) [שבכלם] הן נדונין. אלא (היה) [חד] שער לבן טמא, אין לבן טהור. לבן, ולא אדם ולא ירק ולא שחר, אוציא את כלן ולא אוציא את שער צהב. ודין הוא ומה אם שער לבן שאין סימן טמא בנתק הרי הוא סימן טמא בנגע, שער צהב שסימן טמא בנתק אינו דין שיהא סימן טמא בנגע, תלמוד לומר "לבן" ולא צהב. "ומראה הנגע עמק" ולא ממשה עמק. "ומראה הנגע עמק" ולא מראה שער לבן עמק, "ומראה הנגע עמק" לרבות לו מראות רביעי, הוא אין לו מראה חמישי: אמר רב פפא האי שמשא סמקתא היא תדע דהא סמקא צפרא ופניא, והא דלא חזיא כלי יומא נהורא הוא דלא בריך. מיתיבי מראהו עמק מן העור כמראה חמה העמקה מן הצל, והא התם דלבן הוא, כמראה חמה ולא כמראה חמה, כמראה חמה עמקה ולא כמראה חמה דאלו התם לבן והכא אדם. ולמאי דסליק אדעתין מעקרא והא סמקא צפרא ופניא, בפניא דחלפא אפתחא דגיהנם, בצפרא חלפא אורדי דגן עדן, ואית דאמרי איפכא. "ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת היא" מה תלמוד לומר לפי שנאמר "וטמאו הכהן לא יסגירנו" הא למדנו שאין מסגירין את המחלט, מנין שאין מחליטין את המסגר ואין מסגירין את המסגר ואין מחליטין את המחלט, תלמוד לומר "לא יסגירנו כי טמא" כל שנקרא עליו [שם] טמא אין זקוק לו. יכול לא יאמר לו הרי את מסגר בזה ומחלט בזה מחלט בזה ומסגר בזה (מסגר בזה ובזה) מחלט בזה ובזה, תלמוד לומר נגע וראה צרעת וראה. "וראהו" כלו כאחד כגריס, שאם היה על ראש חטמו שופע אילך ואילך אינו טמא. מכאן אמרו עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם אינן מטמאין משום מחיה, ראשי אצבעות ידים ורגלים, ראשי אזנים, ראש החטם, ראש הגויה, וראשי דדים של אשה. רבי יהודה אומר אף של איש ותני עליה בכלן עבד יוצא בהן לחרות. בן עזאי אומר אף הלשון. רבי אומר אף הסרוס, סרוס דמאי אילימא סרוס דגיד היינו גויה, אלא סרוס דביצים: רבי אלעזר אומר היבלות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאין משום מחיה. "וטמא אתו", אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טמאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל כהן. אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע כשהולכין לכרך נדבות בתוך הסגר מהו אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל כהן טהור לאחר חלוטו טמא. התחלתי מביא להם ראיה אחד עומד לפני כהן בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן. ומאימתי טהרתו רבי אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר וטהר הימנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכלו.

"ואם בהרת לבנה" מנא לן דבהרת עזה היא אמר אביי "אם בהרת לבנה היא" היא לבנה ואין אחרת לבנה. תנו רבנן בהרת עמקה וכן הוא אומר "מראהו עמק מן העור" כמראה חמה העמקה מן הצל. "שאת" אין שאת אלא גבה. וכן הוא אומר "על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות". "ספחת" אין ספחת אלא טפלה, וכן הוא אומר "ספחני נא אל אחת הכהנות". אשכחן טפלה לשאת טפלה לבהרת מנא לן. אמר רבי זירא נאמר לבנה בשאת ונאמר לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפלה אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפלה. במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת. "שאת" כצמר לבן אמר רב ביבי כצמר נקי בן יומו שמכבנים אותו למלת. "בהרת לבנה" אין לי אלא בהרת מנין לרבות את השאת, תלמוד לומר למטה "שאת לבנה". מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר "ואם בהרת". יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית במראות, תלמוד לומר "לבנה היא", אין למעלה הימנה, כמה תהא לבנוניתה כשלג שנאמר "והנה מרים מצרעת כשלג". יכול כל מראה שלג יהו טמאין ושאר כל המראות יהו טהורין תלמוד לומר "בהק", בהק טהור, למעלה הימנו טמא. מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה, הפתוך שבשלג כיין המזוג (בשלג), פתוך שבסיד כדם מזוג בחלב דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין מזוג במים אלא שלג עזה של סיד דהה הימנה. רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים שלשים וששה. עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים. אמר רבי יוסי שאל יהושע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא אמר ליה מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה אמר ליה אם לאו מה יאמרו. אמר ליה יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא אמר לו מלמד שמצטרפין זה עם זה. אמר לו ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה אמר לו מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותן לא יראה את הנגעים. "ושערה" ולא שער מחיתה. מכאן אמרו בהרת כגריס ובה מחיה בכעדשה ושער לבן בתוך המחיה הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן, הלך שער לבן טמאה מפני מחיה. ורבי שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת. אמרו לו והלא כבר נאמר "ושער בנגע הפך לבן", נגע זה מכל מקום. "ושערה" לא שער מקצתה, מכאן אמרו בהרת היא ומחיתה כגריס ושער לבן בתוך הבהרת הלכה מחיה טמאה מפני שער לבן הלך שער לבן טמאה מפני מחיה. ורבי שמעון מטהר שלא הפכתו הבהרת כגריס. ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא, "ושערה לא הפך והסגיר" אם יש בה שער שחר אינו ממעטה. שאלו תלמידיו את רבי יוסי בהרת ובה שער שחר חוששין שמעט מקומה את הבהרת מכגריס, אמר להם בהרת ובה שער לבן חיישינן שמא מעט מקומה את הבהרת מכגריס. אמר לו לא אם אמרת בשער לבן שסימן טמאה תאמר בשער שחר שאין סימן טמאה, אמר להם הרי שיש בה עשר שערות לבנות (כלם) [כלום] הם לסימני טמאה אלא שתים חוששין למותר שמא מעט מקומה את הבהרת מכגריס. אמר לו לא אם אמרת בשער לבן שהוא מין טמאה תאמר בשער שחר שאינו מין טמאה. אמר להם אף שער שחר הופך והווה מין טמאה ואומר "ושערה לא הפך לבן והסגיר" אם יש בה שער שחר אינו ממעטה.

"והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים תחלה". "בשביעי" יכול בין ביום ובין בלילה תלמוד לומר "ביום" ולא בלילה, יכול כל מראה היום יהא כשר, תלמוד לומר "לכל מראה עיני הכהן" מה כהן פרט לשחשך מאור עיניו אף היום פרט [לשחשך] מאור היום. מכאן אמרו אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים לא בתוך הבית ולא ביום המענן לפי שכהה נראית עזה, ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה. אימתי רואין בשלישית ברביעית בחמישית בשביעית בשמינית ובתשיעית דברי רבי מאיר. רבי יהודה אמר ברביעית בחמישית בשמינית בתשיעית. רבי יוסי אומר ברביעית וחמישית ובתשיעית ובעשירית, אבל רואה אני את דברי רבי עקיבא. "והנה הנגע עמד בעיניו" שאם העז וכהה או כהה והעז כאלו לא כהה. "ולא פשה" שאם כנס ופשה כאלו לא (כנס) [פשה]. "והסגירו שבעת ימים שנית" מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומלאחריו. "וראהו הכהן" (זה אהרן) "ביום השביעי שנית" כהן שראהו בראשונה רואהו בשניה, אם מת רואהו כהן אחר. "והנה כהה" יכול מי שהוא למטה מארבעה מראות. "והנה כהה" העז וכהה כאלו לא העז, "הנגע" שאם כהה והעז כאלו לא כהה. "לא פשה" שאם פשה וכנס כאלו לא פשה, "הנגע" שאם כנס ופשה כאלו לא פשה, אם נאמר בשבוע ראשון למה נאמר בשבוע שני מפני (שבכגריס) [שבבגד] עומד בראשון ומסגיר ובשני שורף ובאדם העומד בראשון מסגיר ובשני פוטר צריך לומר בשבוע ראשון וצריך לומר בשבוע שני. "וטהרו הכהן מספחת היא" אף על פי שנשתנו מראיה, יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה, תלמוד לומר "היא". מה יעשה לה, רבי יהודה אומר תראה כתחלה וחכמים מטהרין.

"וכבס בגדיו" מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה. "וטהר" מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרין. "וכבס בגדיו וטהר" יכול הרי הוא מסלק תלמוד לומר "אם תפשה טמא". אין לי אלא במראה מנין שלא במראה, תלמוד לומר "אם פשה תפשה". החליטו בשער לבן והלך שער לבן ובא שער לבן. וכן המחיה והפשיון בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור הרי זה כמות שהוא כו', החליטו בפשיון והלך הפשיון ובא פשיון וכן שער לבן ובמחיה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור הרי זה כמות שהיה לכך נאמר "תפשה". "אם פשה תפשה". יכול יהא פשיון מטמא בתחלה, תלמוד לומר "אחרי הראתו אל הכהן". יכול אם ראהו הכהן שפושה והולך יזקק לו תלמוד לומר "לטהרתו" אין נזקק לו אלא משעה שרואה אותו אם לטהרה אם לטמאה. "ונראה שנית אל הכהן" (כיון) [כהן] שרואהו בראשונה רואהו בשניה, אם מת רואהו כהן אחר: "וראהו הכהן והנה פשתה המספחת בעור". הרי זה בא ללמד על הפשיון שאם נשתנו מראיו שהוא טמא. "וטמאו הכהן צרעת היא" הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בארבעה מראות ובהן [המראות] שהאום מטמא הפשיון מטמא. והלא דין הוא האום מטמא והפשיון מטמא מה האום אין מטמא אלא בארבעה מראות אף פשיון לא יטמא אלא בארבעה מראות. או כלך לדרך זו שער לבן סימן טמאה ופשיון סימן טמאה מה שער לבן מטמא בכל מראה לבן אף פשיון מטמא בכל מראה לבן. נראה למי דומה דנין דבר שמטמא בכל הנגעים מדבר שהוא מטמא בכל הנגעים ואל יוכיח שער לבן שאין מטמא בכל הנגעים. או כלך לדרך זו דנין דבר שסימן טמאה מדבר שסימן טמאה ואל תוכיח טמאת האום שאינו סימן טמאה תלמוד לומר "וטמאו הכהן צרעת היא" הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בארבעה מראות. "היא" פרט לשפשה לבהק. "נגע" וגו' "בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת". למדנו לשאת מטמא במחיה. מנין לרבות שאר המראות. ודין הוא אם מצינו ששוו כל המראות לשאת לטמא בשער לבן ישוו כל המראות לשאת לטמא במחיה, [ועוד] קל וחמר אם שוו כל המראות לשאת לטמא בשער לבן שאין שער לבן מטמא בקרחת ובגבחת, לא ישוו כל המראות לשאת לטמא במחיה שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת, לא אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן שהשער לבן מטמא בשחין ובמכוה, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה שאין המחיה מטמא בשחין ובמכוה, תלמוד לומר "נגע צרעת". אי מה שאת אום אף בהרת אום מנין לרבות שאר המראות הוא הדין והוא התשובה תלמוד לומר "נגע צרעת". "כי תהיה" מן הדבור ואילך. "באדם" להביא את הבא כלו לבן שתהא מחיה מטמאתו. שהיה בדין אם בהרת קטנה מחיה מטמאתה בהרת גדולה לא תהא מחיה מטמאתה. לא אם אמרת בבהרת קטנה שסימן טמאה תאמר בבהרת גדולה שאינה סימן טמאה הואיל ואינה סימן טמאה לא תהא מחיה מטמאתה, תלמוד לומר "באדם" להביא את הבא כלו לבן שתהא מחיה מטמאתו. קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר מנין שיזקק לו. תלמוד לומר "וראה הכהן והנה שאת". "והיא הפכה" שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה, זהו שער פקידה שעקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. (ואיזהו שער פקידה מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שער לבן והלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו וחזרה והניחה שער לבן את מקומה וחזרה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין), אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא טהור. איזהו שער פקידה מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות והלך ממנה מן האום כחצי גריס והניח שער לבן במקום הבהרת וחזר, אמרו לו כשם שבטלו (את) דברי עקביא כך דבריך אין מתקימין. "והיא הפכה" שהפכתו כלה ולא שהפכתו מקצתה. כיצד בהרת כחצי גריס ובה (שער לבן אחד נולדה הרי זה להסגיר. בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זה להסגיר, בהרת כחצי גריס ובה) שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זה להסגיר. "והיא הפכה" שהפך כלה את כלו ולא שהפך כלה את מקצתו. כיצד בהרת כחצי גריס [ובה שערה אחת נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זה להסגיר, בהרת כחצי גריס] ואין בה כלום, נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זה להחליט מפני שהפכתו הבהרת. "ומחית בשר חי בשאת" יכול כל שהוא תלמוד לומר "שער לבן ומחית בשר", מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחיה מקום שתי שערות. יכול לא תהא טמאה עד שיהא בה שער לבן ומחיה, תלמוד לומר "צרעת נושנת היא" היא טמאה ואינה צריכה דבר לסעדה. אם כן למה נאמר "שער לבן ומחית בשר" למד שלא תהא טמא עד שתהא כדי לקבל שער לבן ומחיה. יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה תלמוד לומר "בשאת" שתהא מבצרת לתוך השאת. הא כיצד נמצא מקום שתי שערות מימינה מקום שתי שערות משמאלה מלמעלה ממנה מלמטה ממנה מרבע נמצאו שלשים ושש שערות נמצא גופה של בהרת כגריס הקלקי מרבע. בשר חי ולא השחין. בשר חי ולא הבהק. בשאת ולא הבהק. "צרעת" בנין אב לכל הצרעת שיהא כגריס. "נושנת" מלמד שמטמאה שלא הפוכה, והלא דין הוא שער לבן סימן טמאה ומחיה סימן טמאה מה שער לבן אין מטמא אלא הפוך אף מחיה לא תטמא אלא הפוכה תלמוד לומר "נושנת" מלמד שמטמאה שלא הפוכה. היא מלמד שמטמאה הפוכה. והלא דין הוא ומה אם שער לבן שאין מטמא שלא הפוך הרי הוא מטמא הפוך, מחיה שמטמאה שלא הפוכה אינו דין שמטמאה הפוכה, תלמוד לומר "היא" מלמד שמטמאה הפוכה. "וטמאו הכהן לא יסגירנו" הא למדנו שאין מסגירין את המחלט. מנין שאין מחליטין את המסגר ואין מסגירין (את המסגר ואין מחליטין) את המחלט, תלמוד לומר "לא יסגירנו כי טמא הוא" כל שנקרא [שמו] עליו טמא אין זקוק לו. (רבי אומר) [או] אינו אומר "לא יסגירנו כי טמא" לא יסגירנו כהן [טמא] אבל מחלט יסגירנו, תלמוד לומר "כי טמא הוא" בנראה דברתי ולא דברתי ברואה. "ואם פרוח תפרח" אין לי אלא שפרחה בכלה כאחת פורחת וחוזרת פורחת וחוזרת (ופורחת) מנין תלמוד לומר "תפרח". "ואם פרוח תפרח" אין לי אלא מלמטה למעלה מלמעלה למטה מנין תלמוד לומר "תפרח". "ואם פרוח תפרח" אין לי אלא מטמאה לטהורה מטהורה לטמאה מנין תלמוד לומר "תפרח". "ואם פרוח תפרח" רבי נחמיה אומר אם בתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור, מטהורה לטמאה טמא. "צרעת" מה תלמוד לומר שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא בשאת בלבד מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר "הצרעת". "וכסתה הצרעת" ולא הבהק. מפני שהייתי אומר הואיל ואין סימן טמאה בתחלה תהא סימן טמאה בסוף תלמוד לומר "וכסתה הצרעת" ולא הבהק. "את כל עור הנגע" עור הראוי לקבל נגע פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת. או אינו אומר "את כל עור הנגע" אלא הראוי לקבל נגע כגריס יעכב פחות מכגריס לא יעכב, תלמוד לומר "כלו הפך לבן", אי כלו לבן יכול אף תוך ראשו ואף תוך רגליו, תלמוד לומר "מראשו" להוציא תוך ראשו, "ועד רגליו" להוציא את תוך רגליו.

תניא מיום הראשון עד יום השביעי. יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין "מראשו ועד רגליו" ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל, תלמוד לומר "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב". דבר אחר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל. אמר מר ראשו ולא ראשו בכלל מנלן, איבעית אימא שאני סימנין דגופו מסימנין דראשו, ואיבעית אימא "לכל מראה עיני הכהן": "לכל מראה עיני הכהן" מלמד שטהר הכתוב בית הסתרים. תנו רבנן כיצד ראית הנגע האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, [כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי. האשה כעורכת וכמניקה את בנה, כעורכת בבית הסתרים], וכמניקה את בנה תחת הדד, כאורגת בעמרים לשחי ליד הימנית. רבי יהודה אומר כטווה פשתן לשמאלית. כשם שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. דבר אחר "לכל מראה עיני הכהן" פרט לכהן שחסר מאור עיניו, מכאן אמרו כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו אינו רואה את הנגעים. "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת" מה תלמוד לומר. שיכול אין לי פריחה מטהרתה אלא מן השאת בלבד מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר "והנה כסתה הצרעת". "את כל בשרו" להביא את בין אצבעות ידיו ורגליו. דבר אחר מה תלמוד לומר "את כל בשרו" מנין אתה אומר פרחה בכלו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקרח ולמורדין וחזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת יכול יהא טהור, תלמוד לומר "את כל בשרו" עד שתפרח בכלו.

אמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות למינות דאמר קרא "כלו הפך לבן טהור הוא". (וטהר הוא) "וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא". מה תלמוד לומר שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה בתחלה, מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני לאחר הפטור, [לאחר החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור], אחר החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור ופריחת הסגר, תלמוד לומר "וטהר את הנגע טהור" לרבות את כלן. יכול הבא כלו לבן בתחלה יהא טהור, תלמוד לומר "הוא" הוא טהור ואין כלו לבן טהור בתחלה אלא טמא: ["וביום"] מלמד שנותנין לו שני ימים לאיצטליתו שני ימים ולכסותו שני ימים דברי רבי יהודה.

"וביום הראות בו". יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימים לו (ולאיצטליתו) [ולביתו] ולכסותו. וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל דברי רבי [יהודה]. רבי יוסי הגלילי אומר אינו צריך הרי הוא אומר "וצוה הכהן ופנו את הבית" אם ממתינין אותו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה. מאי ביניהו משמעות דורשין איכא ביניהו, רבא אמר וכו'. מ"וצוה הכהן" לא יליף דחדוש הוא דהא עצים ואבנים דעלמא לא מיטמו ומחדוש לא גמרינן. ורבי יוסי הגלילי בשם ר"י תרי קראי למה לי. אצטריך דאי כתב רחמנא "וביום הראות בו" הוה אמינא לדבר מצוה אין לדבר הרשות לא כתב רחמנא "וצוה הכהן". ואי כתב "וצוה הכהן" הוה אמינא דלאו טמאה דגופיה אבל טמאה דגופיה אימא לא צריכא. אמר מר יש יום שאתה רואה מאי משמע. אמר אביי ליכתוב רחמנא "ביום" מאי "וביום" שמע מינה יש יום שאתה רואה וכו', ואביי ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה. ורבא נפקא ליה מ"לכל מראה עיני הכהן", ואביי הוא למעוטי סומא באחת מעיניו. ורבא נמי מיבעי ליה להכי אלא ביום ולא בלילה נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי. ואביי אי מהתם הוה אמינא דלאו טמאה דגופיה אבל טמאה דגופיה אפלו לאורי, קמשמע לן.

"וביום הראות בו בשר חי יטמא". הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים, יכול כל שהוא תלמוד לומר "בשר חי" ולמעלה נאמר "בשר חי" מה בשר חי האמור למעלה בכעדשה אף בשר חי האמור כאן בכעדשה דברי רבי יוסי. אמר רבי מאיר וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין המחיה בראשי אברים אלא גזרת מלך הוא אפלו בכל שהוא, אמר רבי יוסי וכי משום ראשי אברים מטמאין והלא אם חזר לאמצעיתו טמא אלא כאן נאמר "בשר חי" ולמעלה נאמר "בשר חי" מה בשר חי האמור למעלה בכעדשה אף בשר חי האמור כאן בכעדשה. "בו" מה תלמוד לומר מנין אתה אומר פרח בכלו אבל לא בראש ולא בזקן בשחין ובמכוה ובקרח המורדים חזר בראש ובזקן ונקראו בשחין ובמכוה ובקרח ונעשו צרבת יכול יהא טמא, תלמוד לומר "בו" בו בהפוך אם חוזר טמא הא אם חזר בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקרח משנעשו צרבת אין טמא. בשר חי אם חזר טמא ואין שער לבן חוזר טמא. רבי יהושע מטמא, אמר רבי יהושע שער לבן סימן טמאה ומחיה סימן טמאה מה מחיה חוזרת ומטמאה אף שער לבן יחזר ויטמא. אמר לו רבי עקיבא אימתי יפה כח של שער לבן לטמא בזמן ששמש (את) החלט או בזמן שלא שמש החלט [אמר לו בזמן ששמש החלט] אמר לו ומה אם בזמן ששמש החלט אין מעכב את הפריחה בזמן שלא שמש החלט אינו דין שלא יעכב את הפריחה. ועוד שנאמר כאן "בשר חי" בשר חי החוזר טמא ואין הבהק החוזר טמא. "וראה הכהן את הבשר החי וטמאו" מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים אלא אחר חלוט פריחת מחיה בתחלה, מנין אחר חלוט פריחת מחיה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. אחר פריחת החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. אחר פריחת החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור אחר פריחת הסגר, תלמוד לומר "וראה הכהן את הבשר החי וטמאו" הבשר החי טמא הוא לרבות את כלן. יכול הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור יהא טמא תלמוד לומר "הוא". אוציא את הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור ולא אוציא את הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר, תלמוד לומר "טמא הוא צרעת הוא", הוא טמא ואין הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך הפטור בין מתוך החלט בין מתוך הסגר טמא אלא טהור. "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן" הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורין. יכול פעם אחת נתכסו טהור נתגלו טמא מנין אפלו מאה פעמים תלמוד לומר "ישוב" "כי ישוב" "או כי ישוב". "ונהפך ללבן" אפלו למראה בהק. מפני שהייתי אומר הואיל ואין סימן טהרה בתחלה יהא סימן טמאה בסוף תלמוד לומר "ונהפך ללבן" אפלו למראה בהק: "וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר הכהן את הנגע טהור הוא" מה תלמוד לומר. שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורין אלא אחר חזרת פריחת חלוט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור, אחר חזרת פריחת חלוט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור אחר חזרת פריחת חלוט הסגר, תלמוד לומר "וטהר את הנגע טהור" לרבות את כלן. יכול הפורח מן הטהור יהא טהור תלמוד לומר "הוא" הוא טהור ואין הפורח מן הטהור טהור אלא טמא.

"ובשר כי יהיה בערו שחין ונרפא". אמר רבי זירא בשר כתיב ביה "ונרפא", אדם לא כתיב ביה "ונרפא". אמר רבי יוחנן אדם "אפר "דם "מרה, בשר "בושה "סרוחה "רמה. ואית דאמרי "רמה "שאול "בושה דכתיב בשי"ן. אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת. שנאמר "ולשאת ולספחת" אין שאת אלא גבה שנאמר "על כל ההרים הרמים" וגו' "ועל הגבעות הנשאות" ואין ספחת אלא טפלה שנאמר "ספחני נא" וגו'. "שחין" יכול מורד תלמוד לומר "ונרפא". אי ונרפא יכול שתעשה צלקת תלמוד לומר "שחין" הא כיצד נרפא ולא נרפא, כשהוא אומר למטה "צרבת השחין היא" עד שיקרם כקלפת השום. אין לי אלא שחין שעלה מאליו מנין לקה בעץ באבן בגפת ובמי טבריא וכל דבר שאינו בא מחמת האש תלמוד לומר "שחין" שחין רבה. אין לי אלא שחין של אחר הדבור, שלפני הדבור מנין. בגוי משנתגיר, עד שלא נתגיר מנין. בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין. תלמוד לומר "שחין" שחין רבה. אין לי אלא שחין שיש לו להיכן יפשה שאין לו להיכן יפשה מנין, תלמוד לומר "שחין" שחין רבה. אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין מקצתו בהרת מנין מקצתו שחין וכלו בהרת מקצתו בהרת וכלו שחין כלו שחין וכלו בהרת תלמוד לומר "כי יהיה בו בערו" בו ואפלו בכלו בעורו ואפלו בכלו. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין מהו אמר לו יסגיר. אמר לו למה, לגדל שער לבן אינה ראויה, לפשיון אינה פושה, למחיה אינה מטמאה, אמר לו שמא תכנס ותפשה. אמר לו והלא מקומה כגריס. אמר לו כך שמעתי יסגיר. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא נלמד בו. אמר ליה אם לקים דברי חכמים הן. אמר לו שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. אמר לו חכם גדול אתה שקימת דברי חכמים. "והיה במקום השחין שאת" שיקדים שחין לשאת ולא שתקדים שאת לשחין. רבי אליעזר בן יעקב אומר קרוי הוא במקומו ואע"פ שלא בא לשם, כיצד היה בעור הבשר עד שלא נעשה השחין וחיה רבי אליעזר בן יעקב מטמא וחכמים מטהרין. "שאת לבנה" מלמד שמטמאה חלקה. "בהרת לבנה אדמדמת" מלמד שמטמא בפתוך. יכול שאת מטמא חלקה ובהרת תטמא בפתוך מנין לתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת תלמוד לומר "נגע צרעת". "ומראה שפל מן העור" אין לי אלא מראה שפל מנין לרבות את השוה ואת הגבה תלמוד לומר "והנה מראה שפל מן העור". "וטמא הכהן אתו" "נגע צרעת היא בשחין פרחה", ולא בעור הבשר. יכול לא תפשה בעור הבשר אבל תפשה בעור המכוה, תלמוד לומר "ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה". למקום שתחתיה היא פושה ואין פושה לא לעור הבשר ולא למכוה. "ואם יראנה הכהן" כלה כאחת, "והנה אין בה" ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אע"פ שיש בו רחב שתי שערות תלמוד לומר "והנה אין בבהרת שער לבן". "אם פשה תפשה בעור" מה תלמוד לומר לפי שנאמר "וראהו הכהן ביום השביעי" "אם פשה תפשה בעור" יכול אין הפשיון מטמא אלא בשביעי בלבד, בשמיני ובתשיעי ובעשירי מנין תלמוד לומר "תפשה ואם פשה תפשה", החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן וכן בפשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה. החליטו בפשיון והלך פשיון ובא פשיון וכן בשער לבן בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה לכך נאמר "תפשה" "ואם פשה תפשה". "וטמא אתו" את הודאי הוא מטמא ואין מטמא את הספק. כיצד שתים שבאו אצל הכהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע וכו' ואין ידוע באיזה מהן פשה בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור. רבי עקיבא אומר באיש אחד טמא ובשני אנשים טהור. אמר לו והלא נאמר "נגע הוא" אם כן מה תלמוד לומר "וטמא אתו" את הודאי הוא מטמא ואין מטמא את הספק: "ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה". למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא לעור הבשר ולא למכוה. "צרבת השחין" שהיה מקומה צרוב שהיה מקומה נכר. "וטהרו" את הודאי הוא מטהר ואין מטהר את הספק. כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהם טמאים אע"פ שחזרו להיות כסלע וכסלע שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס שנאמר "וטהרו" את הודאי הוא מטהר ואין מטהר את הספק: "ובשר כי יהיה בו בערו שחין ונרפא" "או בשר כי יהיה בערו מכות אש" מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין יודע אם שחין הוא ואם מכוה הוא אלא אפלו כחצי גריס מן השחין וכחצי גריס מן המכוה אין מצטרפין. "מכות אש" יכול מורדת תלמוד לומר "והיתה מחית המכוה". יכול עד שתעשה צלקת תלמוד לומר "מכות אש" הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה "צרבת המכוה היא" עד שתקרם כקלפת השום. אין לי אלא שנכוה באור מנין נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותחת בגפסיס רותח ובחמין שהוחמו מחמת האור מנין תלמוד לומר "מכוה" מכוה רבה.

תניא שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפשיון ולמה חלקן הכתוב לומר לך שאין מצטרפין זה עם זה. ותניא איזהו שחין ואיזהו מכוה לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא ובכל דבר שלא בא מחמת האור לאתויי אבר מעקרו זהו שחין. ואיזהו מכוה נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסיס רותח וכל דבר הבא מחמת האור לאתויי חמי האור זו היא מכוה. ותניא שחין ומכוה אם שחין קדם למכוה בטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין בטל שחין את המכוה.

כל דבר שהיה בכלל ויצא לטען טוען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, כיצד "ובשר כי יהיה בו בערו שחין ונרפא", וכתיב "או בשר כי יהיה בערו מכות אש", והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו לטען טוען אחר שהוא כענינו יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליהם שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטען טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, כיצד "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן", והלא ראש וזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו לטען טוען אחר שלא כענינו יצאו להקל ולהחמיר, להקל עליהן שלא ידונו בשער לבן, ולהחמיר עליהן שידונו בשער צהב. אין לי אלא מכוה שלאחר הדבור, שלפני הדבור מנין, בגוי משנתגיר, עד שלא נתגיר מנין, בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין, תלמוד לומר "מכוה" מכוה רבה. "מכוה", אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן תפשה, מכוה שאין לה להיכן תפשה מנין, תלמוד לומר "מכוה" מכוה רבה. אין לי אלא שמקצתה מכוה ומקצתה בהרת, מנין שמקצתה מכוה וכלה בהרת מקצתה בהרת וכלה מכוה כלה מכוה וכלה בהרת, תלמוד לומר "כי יהיה בערו" ואפלו בכלו. "בהרת לבנה אדמדמת", מלמד שמטמא בפתוך. מנין שמטמא חלקה תלמוד לומר "לבנה", מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר "או לבנה". "ואם יראנה" כלו כאחד. "והנה אין בבהרת שער לבן", זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רחב שתי שערות. "ושפלה איננה מן העור והיא כהה" זה שאמרנו לרבות את השוה ואת הגבה, "וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה בעור" מה תלמוד לומר, לפני שנאמר "ואם פשה תפשה בעור" יכול אין הפשיון מטמא אלא בסוף שבוע מנין לאחר הפטור תלמוד לומר "תפשה" "ואם פשה תפשה", חלטו בשער לבן והלך שער לבן ובא שער לבן וכן הפשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני אחר הפטור החליטו בפשיון הרי הוא כמות שהיה לכך נאמר "תפשה" "ואם פשה תפשה", מה תלמוד לומר "צרעת צרעת" צרעת ג' פעמים, צרעת כגריס, צרעת לתן האמור בשאת בבהרת ואת בבהרת בשאת, צרעת לתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה בשחין, מה תלמוד לומר היא ז' פעמים, היא אינה מטמאה במחיה תחלה בסוף שבוע אחר פטור, היא פרט לשפשה לבהק בסוף שבוע אחר הפטור. היא אין לה מראה ה', היא אין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה. "ואיש" להביא את שנתק נתק בתוך נתק. רבי עקיבא אומר איש ואשה אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות קטן וקטנה טמטום ואנדרוגינוס תלמוד לומר "איש או אשה". "כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" מלמד שאין הזקן והראש מצטרפין זה עם זה, יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשה מזה לזה, תלמוד לומר "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה. אין לי אלא שיש לו בראש ובזקן, יש לו בראש ולא בזקן בזקן ולא בראש לא בראש ולא בזקן מנין, תלמוד לומר "איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן": "מראהו עמק" אין לי אלא מראה עמק מנין לרבות את השוה ואת הגבה, תלמוד לומר "והנה [אין] מראהו עמק מן העור", אם כן למה נאמר "מראהו עמק", שיכול אפלו נתקו בידי אדם יהא טמא, תלמוד לומר "מראהו עמק" מה מראה עמק בידי שמים אף אין לי אלא בידי שמים, "ובו" להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו. "שער" מעוט שער שתי שערות. צהב לא ירק ולא אדם ולא שחר. אוציא את כלן ולא אוציא את שער לבן ודין הוא ומה אם שער צהב שאין סימן טמאה בנגע הרי הוא סימן טמאה בנתק, שער לבן שסימן טמאה בנגע אינו דין שהוא סימן טמאה בנתק, תלמוד לומר "צהב" [צהב] ולא לבן, ולמה הוא דומה לתבנית הזהב. "דק" לקוי קצר דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר אפלו ארך, אמר רבי יוחנן בן נורי מה לשון אומרת דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארך. אמר לו רבי עקיבא עד שאנו למדין מקנה נלמד משער, דק שערו של פלוני דק לקוי קצר ולא דק לקוי ארך, יכול יהא מוסיף על ארבעה מראות של עור הבשר, תלמוד לומר "וטמא אתו הכהן נתק הוא" (ואין מוסיף על מראות של עור הבשר). יכול אינו מוסיף אבל יטמא את מקום הבהרת, תלמוד לומר "נתק הוא" ואין מטמא את מקום הבהרת. יכול לא יטמא את מקום הבהרת אבל תהא מטמאה בהרת בראש ובזקן, תלמוד לומר "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" אין לראש ולזקן טמאה אלא טמאת נתקין בלבד.

"וכי יראה הכהן את נגע הנתק". אמר רבי שמעון מה תלמוד לומר "נגע הנתק", מקיש נתק לנגע מה הנגע שער לבן שבו אין מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהב אין מטמא אלא הפוך. ועוד קל וחמר ומה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו אין מטמא אלא הפוך. שער צהב דק שיש שער אחר מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך. לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו לטמא בכל מראה תאמר בשער צהב דק שיפה כחו במקומו לטמא בכל מראה הואיל ויפה כחו במקומו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך, תלמוד לומר "נגע הנתק" מקיש נתק לנגע מה הנגע שער לבן שבו אין מטמא אלא הפוך אף הנתק שער צהב שבו אין מטמא אלא הפוך. רבי יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק שנאמר "ולא היה בו שער צהב" מטמא הפוך ושלא הפוך, אם כן למה נאמר "נגע הנתק" מקיש נתק לנגע [מה נגע בכגריס אף נתק בכגריס, כשהוא אומר למטה "נגע הנתק" מקיש נגע לנתק] מה נתק שאין הפשיון בתוכו אף הנגע שאין הפשיון בתוכו: "שער" מעוט שער שתי שערות. "שחר" אין לי אלא שחר מנין לרבות את הירק והאדם (והלבן) תלמוד לומר "שער", אם כן למה נאמר "שחר", שחר מציל צהב אין מציל. איזהו צהב שאין מציל הרי שקדם את הנתק טמא לדברי רבי יהודה אלא (שאין) [שהיו] בו שתי שערות, אחת צהבה ואחת שחורה אחת צהבה ואחת לבנה, הייתי אומר הואיל ואין מצטרפין לטמאה יצטרפו לטהרה, תלמוד לומר "שחר", שחר מציל צהב אין מציל. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שער צהב שקדם את הנתק לא מטמא ולא מציל. רבי שמעון אומר כל שאינו סימן טמאה בנתק הרי הוא סימן טהרה בנתק: אין בו עד שיהא מבצר בו, מכאן אמרו שני נתקין זה בצד זה ושטה של שער מפסקת ביניהם, נפרץ במקום אחד טמא, משני מקומות טהור, כמה תהא פרצה, מקום שתי שערות, נפרץ במקום אחד כגריס טמא מפני שלא כנס שער שחר לתוכו. שני נתקים זה לפנים מזה ושטה של שער מפסקת ביניהם, נפרץ במקום אחד טמא, בשני מקומות טהור, כמה תהא הפרצה, מקום שתי שערות, נפרץ במקום אחד כגריס (טמא) [טהור] מפני שלא כנס שער שחר לתוכו. "ושער שחר אין בו והסגיר", ואם יש בו פטור. או "שער שחר אין בו והסגיר", אם יש בו טמא, כשהוא אומר למטה "ושער שחר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא", למד על שער שחר שסימן טהרה בנתק, הא מה אני מקים "ושער שחר אין בו והסגיר", ואם יש בו פטור. "והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים", תחלה: בשביעי יכול בין ביום בין בלילה, תלמוד לומר "ביום", ביום ולא בלילה, שיכול עור הבשר שמטמא בארבעה מראות יהא צריך יום אבל נתקין שאין מטמאין בארבעה מראות לא יהו צריכין יום, תלמוד לומר "ביום" ולא בלילה: "והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהב". רבי יהודה אומר אינו אומר לא הפך בו שער צהב אלא "ולא היה בו שער צהב" הא אם קדם את הנתק הרי הוא טמא. רבי יוחנן בן נורי אומר אינו אומר "ולא היה בו שער צהב" (אפלו) דק אלא "לא היה בו שער [צהב"] אע"פ שארך, "ומראה הנתק אין עמק מן העור" ולא ממשו.

"והתגלח" בכל אדם, לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בכהן יכול אף זה בכהן, תלמוד לומר "והתגלח" בכל אדם. "והתגלח" בכל דבר, לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זה בתער, תלמוד לומר "והתגלח" בכל דבר. "והתגלח" אף הנזיר, לפי שנאמר "תער לא יעבר על ראשו", יכול אף מנגע תלמוד לומר "והתגלח" אע"פ שהוא נזיר. יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן (שנזיר) [שהוא] ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה את תגלחת הנתק בזמן שהוא ספק, תלמוד לומר "ואת הנתק לא יגלח". וכי מה יש בו, אם כן למה נאמר "ואת הנתק לא יגלח" אלא סמוך לנתק לא יגלח. כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו שיהא נכר אם פשה. מנין לתולש סימני טמאת נתקו שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר "ואת הנתק לא יגלח". "וכבס בגדיו" מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה, "וטהר" מן הפריעה ומן הפרימה מן תגלחת ומן צפרין. "וכבס בגדיו וטהר" יכול הרי הוא מסלק. תלמוד לומר "ואם פשה יפשה". אחרי טהרתו. אין לי אלא אחר הפטור מנין אף בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני תלמוד לומר "יפשה" "ואם פשה יפשה". החליטו בשער צהב הלך שער צהב וחזר שער צהב וכן הפשיון. בתחלה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה [לכך נאמר "יפשה" "ואם פשה יפשה"]. החליטו בפשיון והלך פשיון וחזר פשיון וכן שער צהב בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי הוא כמות שהיה לכך נאמר "יפשה" "אם פשה יפשה", ומנין לשער צהב שחוזר אחר הפטור יהא טמא תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא". מנין לשער צהב שיטמא בלא פשיון ולפשיון שיטמא בלא שער צהב תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא". מנין לשער צהב שיטמא בלא פשיון ולפשיון שיטמא בלא שער צהב תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא". מנין שאין מחליטין את המסגר ואין מסגירין את המחלט ואין מסגירין את המסגר ואין מחליטין את המחלט בנתקין תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא". "בעיניו" אין לי אלא בעיני עצמו. בעיני בנו בעיני תלמידו מנין תלמוד לומר "ואם בעיניו עמד הנתק", "ושער" מעוט שער שתי שערות. "שחר" אין לי אלא שחר מנין לרבות את הירק ואת האדם ואת הלבן תלמוד לומר "ושער", "צמח בו" אע"פ שאינו מבצר בו, אין לי אלא צומח בתחלה ומשאר בסוף, משאר בתחלה וצומח בסוף מנין, תלמוד לומר "שער" שער רבה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טמאה לעולם. בן נקוב אומר משום רבי שמעון כל נתק שער צהב שחר שטהר שעה אחת אין לו טמאה לעולם, "נרפא הנתק" הלל אומר לא שנתק נתק בתוך נתק. רבי עקיבא אומר לא טהרת אלא ברפוי, "טהור" יכול יפטר וילך לו תלמוד לומר "וטהרו הכהן". אי "וטהרו הכהן" יכול אם אמר הכהן על הטמא טהור [יהא טהור] תלמוד לומר ("וטהרו") "טהור הוא וטהרו הכהן". על דבר זה עלה הלל מבבל: בהק טהור מלמד שבהק טהור. יכול לא יטמא משום אום אבל יטמא משום פשיון תלמוד לומר "פרח טהור". [יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו תלמוד לומר "הוא"]. יכול לא יטהר את הבהרת היוצא ממנו אבל יטהר את הבהרת הסמוך לה, תלמוד לומר "בהק הוא טהור הוא", הוא טהור ואין הבהרת היוצאה ממנה ושסמוך לה טהורים אלא טמאים. מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס ונתק כל ראשו יהא טהור תלמוד לומר "ואיש כי ימרט ראשו" וגו' "טהור", יכול יהא זקן מעכבתו ודין הוא ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחר מפסיק ביניהן מעכבין זה את זה, הזקן והראש שאין דבר אחר מפסיק ביניהן אינו דין שיעכבו זה את זה תלמוד לומר "ראשו". זה אחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. דבר הלמד מענינו כיצד "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא". יכול יהא טהור מכל טמאה, כשהוא אומר "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם" דבר הלמד מענינו שאינו טהור מכל טמאה אלא מטמאת נתקים בלבד. דבר הלמד מסופו כיצד "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" משמע שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע, כשהוא אומר "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. ראשו טהור ואין זקן מעכבו, או אינו אומר אלא נתק ראשו טהור נתק זקנו לא יהא טהור, תלמוד לומר "איש" להביא את הזקן. או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן. תלמוד לומר "הצרוע" בין איש ובין קטן, אם כן למה נאמר "איש" להביא את הזקן. "ראשו" ראשו מעכבו ואין הזקן מעכבו דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר [הזקן מעכבו ודין הוא] ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש בו דבר אחר מפסיק ביניהן מעכבין זה את זה הראש והזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהן אינו דין שיעכבו זה את זה. דבר אחר לפי שמצינו שכל הראוי לטמא בנגע בהרת מעכב את פריחת הבהרת אף כל שהוא ראוי ליטמא בנגע הנתק מעכב פריחת הנתק תלמוד לומר "ראשו טהור" ואין הזקן מעכבו. יכול אפלו נמרט ראשו מחמת חלי יהא טמא תלמוד לומר "קרחת וגבחת" מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער. אי מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים מנין אכל נשא וסך נשא תלמוד לומר "קרחת" קרחת רבה. "פאת פניו" אין לי אלא פאת פניו מנין לרבות את הצדעין מכאן ומכאן תלמוד לומר "ואם מפאת פניו", "גבח הוא טהור הוא" איזו היא קרחת ואיזו היא גבחת מן הקדקד שופע לאחוריו זו היא קרחת, מן הקדקד שופע לפניו זו היא גבחת.

"וכי יהיה בקרחת או בגבחת", מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפין זו עם זו, יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו תלמוד לומר "בקרחתו או בגבחתו" כשם שאין מצטרפין זו עם זו כך אין פושות מזו לזו. "נגע לבן אדמדם" מלמד שמטמא בפתוך. "צרעת" מלמד שמטמאין במחיה. והלא דין הוא ומה אם השחין והמכוה שמטמאין בשער לבן אין מטמאין במחיה קרחת וגבחת שאין מטמאין בשער לבן אינו דין שלא יטמאו במחיה, תלמוד לומר "צרעת" מלמד שמטמאות במחיה. "פורחת" מלמד שמטמאה בפשיון. "היא" אינה מטמאה בשער לבן. והלא דין הוא ומה אם השחין והמכוה שאין מטמאין במחיה מטמאין בשער לבן קרחת וגבחת שמטמאות במחיה אינו דין שיטמאו בשער לבן, תלמוד לומר "היא", היא אין מטמאה בשער לבן וכו'. "וראה אתו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת" למדנו לשאת שמטמא בפתוך מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר "נגע לבן אדמדם", "כמראה צרעת עור בשר" בשני שבועות, והלא דין הוא טמא כאן וטמא בעור הבשר מה עור הבשר בשני שבועות אף כאן בשני שבועות. או כלך לדרך זו טמא כאן וטמא בשחין ומכוה מה שחין ומכוה בשבוע אחד אף כאן בשבוע אחד. נראה למי דומה דנין דבר שמטמא במחיה מדבר שמטמא במחיה ואל יוכיח שחין ומכוה שאין מטמאין במחיה. או כלך לדרך זו דנין דבר שמטמא בשני סימנין מדבר שמטמא בשני סימנין ואל יוכיחו עור ובשר שמטמא בשלשה סימנין, תלמוד לומר "כמראה צרעת עור בשר" בשני שבועות, הרי עור ובשר כזו מה זו מטמאה בפתוך אף עור הבשר מטמא בפתוך. רבי אומר הרי זה כעור הבשר מה עור הבשר מטמאה חלקה שלא פתוכה אף זו תטמא חלקה שלא פתוכה. צרעת כגריס והלא דין הוא טמא כאן וטמא בשחין ומכוה מה שחין ומכוה בכגריס אף כאן בכגריס. לא אם אמרת בשחין ובמכוה שמטמא בשער לבן ואין מקום שער לבן צריך כלום תאמר בקרחת וגבחת שמטמא במחיה והרי מחיה צריכה כעדשה. עור הבשר יוכיח שמטמא במחיה ומטמא בכגריס. לא אם אמרת בעור הבשר שמטמא בשלשה סימנין תאמר בקרחת ובגבחת שאין מטמאות אלא בשנים הואיל ואין מטמאות אלא בשנים לא יטמאו בכגריס, תלמוד לומר צרעת כגריס. אי אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן. תלמוד לומר "צרוע" בין איש בין אשה ובין קטן. אם כן למה נאמר "איש" לענין של מטה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת.

"יטמאנו הכהן" מלמד שטמאתו בכהן. אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנגעין תלמוד לומר "טמא יטמאנו". אי מה זה מיחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשם נגעם, מנין לרבות שאר מנגעין, תלמוד לומר "טמא יטמאנו הכהן". יכול שאני מרבה את שאר הטמאין שאין טמאתן מגופן שתהא טמאתן בכהן תלמוד לומר "הוא". אוציא את שאר הטמאין שאין טמאתן מגופן ולא אוציא את הזב ואת הזבה שטמאתן מגופן, תלמוד לומר "טמא יטמאנו הכהן" זה טמאתו בכהן ואין שאר הטמאים טמאתן בכהן. אין בין מצרע מסגר למצרע מחלט אלא פריעה ופרימה, הא לענין שלוח טמאה זה וזה שוין. מנא הני מילי דכתיב "והצרוע אשר בו הנגע" וגו' מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו. אלא מעתה דכתיב "כל ימי אשר הנגע בו יטמא" הכא נמי מי שצרעתו תלויה בגופו טעונה שלוח שאין צרעתו תלויה בגופו אין טעונה שלוח והא קתני אין בין מצרע מסגר למצרע מחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח וטמאה זה וזה שוין. ימי (ולא) "כל ימי" לרבות מצרע מסגר לשלוח. מצרע מהו בתפלין תא שמע "והצרוע" לרבות כהן גדול, "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע" אין פריעה אלא גדול שער דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים מה הויה האמורה בבגדים דבר שחוץ מגופו אף הויה האמורה בראש שחוץ מגופו ומאי לאו אתפלין. אמר רב פפא אכומתא וסדרא. מצרע מהו בקריעה תא שמע "בגדיו יהיו פרמים" וגו' "ועל שפם יעטה" מלמד שמצרע חיב בעטיפת ראש.

"והצרוע אשר בו הנגע". רבי אלכסנדרי אומר "והצרוע" זה בית המקדש, "אשר בו הנגע" זה עבודת אלילים שהוא מטמא בנגעים. "בגדיו יהיו פרמים" אלו בגדי כהנה. "וראשו יהיה פרוע" "ויגל את מסך יהודה" גלי דכסי. "ועל שפם יעטה" כיון שגלו לבין אמות העולם לא היה אחד יכול להוציא דבר תורה מפיו. "וטמא טמא" זה חרבן ראשון וחרבן שני.

**רמז תקנב** מנין לציון הקברות מן התורה רבי אבהו אמר מהכא "וטמא טמא יקרא" טמאה קוראה לו ואומרת לו פרש. האי מיבעי ליה "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. אם כן לכתב קרא "טמא טמא" מאי וטמא שמע מינה תרתי. אביי אמר מהכא "ולפני עור לא תתן מכשול". רבי ישמעאל בן פזי אמר מהכא "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון". רב פפא אמר מהכא "סלו סלו פנו דרך". מר זוטרא אמר מהכא "והזרתם את בני ישראל מטמאתם". רב חנינא בר איקא אמר מהכא "הרימו מכשול מדרך עמי". רבי יהושע בריה דרב אידי אמר מהכא "והודעת להם את הדרך". רב אשי אמר מהכא "ושמרתם את משמרתי" עשו משמרת למשמרתי. רבינא אמר מהכא "ושם דרך אראנו בישע אלהים. אמר לו רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמרו רבנן בתר עניא אזלא עניותא דתנן עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף, עניים בסלי נצרים של ערבה קלופה הדלים והבכורים נתנים לכהנים. אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא "וטמא טמא יקרא. ההיא דאתאי לקמיה דמר שמואל דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הות חזיא דם. אמר לה בתי שמא דמת עירך עלתה בך לכי והבעל לו על גב הנהר. אית דאמרי אמר לה (לא) תגלי לחברותיך כי היכי דתהוון עלך להך גיסא ותהוון עלך לאידך גיסא. איבעית אימא אמר לה גלי חברותיך כי היכי דליבעו עלך רחמי כדתניא "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. אמר רב יוסף הוה עובדא בפומבדיתא ואיתסיאת. תניא אילן המשיר פרותיו סוקרין וצובעין אותו בסיקרא וטוענין אותו באבנים. בשלמא טוענין אותו באבנים כי היכי דלכחוש חיליה אלא סוקרין וכו' כי היכי דליחזו אינשי ויבעו בעליה רחמים כדתניא "וטמא טמא יקרא" צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.

"והצרוע" אפלו עשרים ושלשה. לפי שנאמר "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם" יכול אפלו מנגע ומה אני מקים "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע" בכל מקום בכל אדם חוץ מכהן גדול, תלמוד לומר "אשר בו הנגע" ואף על פי כהן גדול. "בגדיו יהיו פרמים" יהיו קרועים. "וראשו יהיה פרוע" יגדל פרע דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר נאמר הויה [בראש ונאמר הויה בבגדים מה הויה האמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו, אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו]. "ועל שפם יעטה" חופה את ראשו כאבל, "וטמא טמא יקרא" אומר פרש, אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנגעין תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". [אי] מה זה מיחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשו נגעו מנין לרבות שאר (הטמאים) [המנגעים] תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". מנין לרבות [שאר] הטמאים תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". ארבה את טמאים החמורים ולא ארבה את טמאים הקלים, טמא מת ובועל נדה וכל המטמא את האדם [מנין] תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". ("כל) ימי אשר הנגע בו יטמא" ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה, יכול אע"פ קצצה במתכון תלמוד לומר "כל ימי". מאימתי טהרתו רבי אליעזר אומר אין לו טהרה אלא כשיולד לא נגע אחר ויטהר הימנו. וחכמים אומרים עד שתפרח בכלו, אמר רבי יהודה לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית ועל שקצצה ושיר הימנה כל שהוא שאם פרח בכלו הרי הוא טהור. על מה נחלקו על שקצצה מובאת שרבי אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכלו. "בדד ישב" לבדו ישב. אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנגעים תלמוד לומר "טמא בדד ישב". אי מה זה מיחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשו נגעו, מנין לרבות שאר מנגעין תלמוד לומר "טמא בדד ישב". יכול אף שיהו שני טמאים עמו תלמוד לומר "הוא", "הוא בדד ישב" ואין שני טמאים עמו. "מחוץ למחנה" חוץ לשלש מחנות, "מושבו" מושבו טמא. בקביעותא תליא מלתא, מכאן אמרו הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא. הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור. ואם עמד טמא. וכן באבן המנגעת. אמר רב חסדא מצרע שנכנס לפנים ממחצתן פטור דאמר קרא "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" הכתוב נתקו לעשה. מיתיבי מצרע שנכנס לפנים ממחצתו בארבעים ובועלי נדות שנכנסו לפנים ממחצתן בארבעים. טמא מת מתר לכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפלו מת עצמו שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" עמו במחצתו. תנאי היא דתניא "בדד ישב" שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו. יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין ממחנה אחת תלמוד לומר "ולא יטמאו את מחניהם" תן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", יאמר טמא לנפש ואל יאמר זב ואני אומר טמא נפש משתלח זב לא כל שכן ומה תלמוד לומר "זב", לתן מחנה שניה, יאמר זב ואל יאמר מצרע ואני אומר זב משתלח מצרע לא כל שכן ומה תלמוד לומר "מצרע", לתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר "בדד ישב" נתקו הכתוב לעשה. מאי חומריה דזב מטמא נפש שכן טמאה יוצאה מגופו, אדרבה טמא נפש חמור שכן טעון הזאת שלישי ושביעי. טמא נפש "וכל טמא נפש" לרבות טמא שרץ, וזב חמור מטמא שרץ. מאי חומריה כדאמרן. אדרבה טמא שרץ חמור שכן מטמא באנס, מאי חומריה דמצרע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה. אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהסט. זב "וכל זב" לרבות בעל קרי, ומצרע חמור מבעל קרי ומאי חומריה כדאמרן. אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו, סבר לה כרבי נתן [דתניא רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל] זב צריך בחתימת פי האמה ואיתקש בעל קרי לזב, "וכל צרוע" למה לי איידי דכתב "כל זב וכל טמא" כתיב "כל צרוע". ורבי יהודה שפיר קאמר רבי שמעון, מיבעי ליה לכדרבי אליעזר יכול נדחקו זבין ומצרעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטמאה יהו חיבין. תלמוד לומר "וישלחו מן המחנה" וגו' בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצרעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצרעין משתלחין. והא דתניא בעל קרי כמגע שרץ לטמאתן מה שרץ מטמא באנס אף בעל קרי מטמא באנס ובועל נדה כטמא מת, "למחנותם": מה נשתנה מצרע שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", אמר הקדוש ברוך הוא הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לכך נאמר "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". רבי יוסי הגלילי אומר "מחוץ למחנה מושבו" "והבגד" מלמד על הבגדים שטעונין שלוח חוץ לשלש מחנות: "והבגד" יכול אף השיראין והסריקין צמר הגפן וצמר הכלך וצמר הגמלים וצמר הארנבים והנוצה של עזים תלמוד לומר "בבגד צמר או בבגד פשתים". [אין לי אלא צמר ופשתים המיחדים מנין לרבות את הכלאים תלמוד לומר "והבגד"]. אין לי אלא אחד מן המינין הבא בכלו, מנין אחד מן המינין הבא במקצתו כלאים הבא בכלו, תלמוד לומר "בבגד צמר או בבגד פשתים", אין לי אלא שלש על שלש בגד שאין בו שלש על שלש מנין תלמוד לומר "והבגד" דברי רבי אליעזר. אמר לו רבי ישמעאל עוקר הרים אתה אין לי אלא בגד שיש לו להיכן יפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין תלמוד לומר "וכי יהיה בו" ואפלו בכלו. יכול יהו מטמאין בין צבועין בין שאינן צבועין תלמוד לומר "בבגד צמר או בבגד פשתים" מה פשתים כבריתן אף צמר כבריתו, אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים, תלמוד לומר "לפשתים ולצמר" מה פשתים לבנה אף צמר לבן.

תנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרש לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים. תניא בגד אין לי אלא בגד, [שלש על שלש מנין תלמוד לומר "והבגד", ואימא לרבות שלשה על שלשה, לאו קל וחמר הוא, השתא שתי וערב מטמא שלשה על שלשה מבעיא, אי הכי שלש על שלש נמי ליתו מקל וחמר, אלא] שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים אתי בקל וחמר, שלש על שלש דלעניים חזי ולעשירים לא חזי לא אתי בקל וחמר. ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. אמר קרא בגד צמר ופשתים [בגד צמר ופשתים אין] מידי אחרינא לא. ואימא כי אימעיט משלש על שלש אבל שלשה על שלשה מטמא. תרי מעוטי כתיבי "בבגד צמר או בבגד פשתים" חד למעטינהו משלש על שלש וחד למעטינהו משלשה על שלשה. ולרבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא ביניהו [מנא ליה]. נפקא ליה מ"או בגד". ואביי "או בגד" לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים. ורבא גלי רחמנא בנגעים והוא הדין בשרצים. ואביי איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן, ואידך אי סלקא דעתך נגעים חמירי לכתב בשרצים וליתי [נגעים] מיניהו, ואידך נגעים משרצים לא אתי דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמא בכעדשה. אביי אמר האי תנא דבי רבי ישמעאל נפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל בגד אין לי אלא צמר ופשתים מנין לרבות צמר גמלים וכו' תלמוד לומר "או בגד". רבא אמר כי לית ליה לתנא דבי ר"י בשאר בגדים שלש על שלש (בשרצים) שלשה על שלשה אית ליה.

"בשתי או בערב". יכול אף שתי וערב של נפה ושל כברה תלמוד לומר "בגד" וגו'. אוציא אלו ולא אוציא את של שער ודין הוא ומה אם צמר שלא הכשר לקבל שרפה על ידי טמאה ממקום אחר שתי וערב שלו טמא שער שהכשר לקבל שרפה על ידי טמאה אינו דין שיהא שתי וערב שלו טמא, תלמוד לומר "לפשתים ולצמר" ולא של שער. יכול יהו מטמאין מיד תלמוד לומר "בגד" מה בגד משנגמרה מלאכתו אף כלן משנגמרה מלאכתן. ואיזהו גמר השתי משישלק, והערב מיד, והאונין של פשתן משיתלבנו דברי רבי יהודה. יכול יהו מטמאין בכל שהן תלמוד לומר "בגד" מה בגד מיחד שיש בו שלש על שלש שתי וערב אף כלן כדי לארג מהן שלש על שלש בשתי וערב, אפלו כלה שתי ואפלו כלה ערב. היתה פסוקות אינה מטמאה בנגעים. רבי יהודה אומר אפלו פסיקה א' וקשרה אינה מטמאה בנגעים. "או בעור" יכול אף עורות של ים יהו מטמאין והלא דין הוא נאמר טמא בשרצים ונאמר טמא בנגעים מה בשרצים פטר בהם עורות של ים אף בנגעים יפטר בהם עורות של ים, קל וחמר משרצים ומה שרצים שטמא בהם צבועים וכו' אינו דין שיפטר בהם עורות של ים. לא אם אמרת בשרצים שלא טמא בהם שתי וערב תאמר בנגעים שטמא בהם שתי וערב, תלמוד לומר "בגד" מה בגד מין הגדל בארץ אף כל הגדל בארץ. יכול שאני מוציא את שחובר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, [תלמוד לומר "בעור" להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא] אפלו חוט ואפלו משיחה ובלבד שיחברנו לו דרך חבורו לטמאה. אי מה צמר מין בהמה דקה ונאכל כו' מנין מין בהמה דקה ואינו נאכל מין בהמה גסה ונאכל מין בהמה גסה ואינו נאכל עד שאתה מרבה להביא עורות של שרים תלמוד לומר "בעור" בעור רבה. אין לי אלא של אנשים של נשים מנין, אין לי אלא של ישראל של גרים ושל עבדים מנין, תלמוד לומר "בעור" בעור רבה. יכול אף עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהן מלאכה. אוציא את עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה ולא אוציא את עורות רצועות וסנדלים שנעשה בהן מלאכה תלמוד לומר "כלי" יצאו עורות רצועות וסנדלים שאינם כלים. יכול שאני מוציא עורות אהלים. תלמוד לומר "או בעור" לרבות עורות אהלים. יכול מטמאים צבועים תלמוד לומר "בגד" מה בגד כלו לבן אף עורות כלם לבנים דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר "בעור" לרבות את הצבועים. רבי שמעון אומר כתוב אחד אומר "בבגד" וכתוב אחד אומר "בעור" הא כיצד צבועים בידי שמים מטמאים בידי אדם אין מטמאים. "והיה הנגע ירקרק" יכול לכל מראה ירק, תלמוד לומר "ירקרק" ירק שבירקין. אדם יכול לכל מראה אדם, תלמוד לומר "אדמדם" אדם שבאדמים. "ירקרק או אדמדם" מלמד שאין מטמאים בפתוך. יכול כשם שאין מטמאים בפתוך כך לא יצטרף זה עם זה תלמוד לומר "והיה", "בבגד" ולא בנימין. "בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא" מה תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא בגד שיש בו לעשיר ולעני, יש בו לעשיר ולא לעני, לעני ולא לעשיר, לא לעני ולא לעשיר מנין, תלמוד לומר "נגע צרעת הוא והראה את הכהן" לרבות את כלם. צרעת כגריס והלא דין הוא טמא כאן וטמא בעור הבשר, מה עור הבשר בכגריס אף כאן בכגריס, או כלך לדרך זו טמא כאן וטמא בבתים מה בבתים בשני גריסין אף כאן בשני גריסין, נראה למי דומה, דנין דבר שמטמא בשני שבועות מדבר שמטמא בשני שבועות ואל יוכיחו בתים שמטמאים בג' שבועות. או כלך לדרך זו דנין דבר שמטמא בירקרק ובאדמדם מדבר שמטמא בירקרק ובאדמדם ואל יוכיח בשר שאין מטמא בירקרק ובאדמדם, תלמוד לומר צרעת כגריס. "וראה הכהן את הנגע והסגיר את הנגע שבעת ימים" תחלה בשבעה, יכול בין ביום ובין בלילה תלמוד לומר "ביום" ביום ולא בלילה. "כי פשה" זה פשיון סמוך כל שהוא. מנין לרבות את הרחוק תלמוד לומר ("הנגע) [הבגד"], יכול כל שהוא תלמוד לומר "הנגע". ולהלן נאמר "הנגע" מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס. נמצאת אתה אומר הפשיון סמוך כל שהוא והרחוק בכגריס [והחוזר כגריס]. "צרעת ממארת" תן בו מארה ואל תהנה. אין לי אלא מחלט מנין אף מסגר תלמוד לומר "כי צרעת". יכול כשם שהמחלט אם קוצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנאתו יכול אף מסגר כן, תלמוד לומר "כי צרעת".

"ושרף את הבגד". מטלית שיש בה שלש על שלש אע"פ שאין בה כזית כיון שנכנס רבה לבית טהור טמאתו, מאי לאו במחלטת, לא מסגרת. אי הכי אימא סיפא היו בה כמה זיתים כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור טמאתו, אי אמרת בשלמא מחלטת הינו דאיתקש למת, אלא אי אמרת מסגרת אמאי איתקש למת. שאני התם דאמר קרא "ושרף את הבגד" אפלו בשעת שרפה קרוי בגד. "ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים או את כל כלי העור" יכול יביא גזי צמר ואניצי פשתן וישרפנו בהן. תלמוד לומר "היא באש תשרף" אינה צריכה דבר אחר לשרפה עמה. אם כן למה נאמר "בצמר או בפשתים", להוציא את האומריות שבו, אוציא את האומריות של זהב ושל שירים שאין [מינן] מטמאין בנגעים ולא אוציא את ארגמן ושל זהורית טובה (שהם) [שמינן] מטמאין בנגעים, תלמוד לומר "אשר בו הנגע" הראוי לקבל נגע עכשיו.

"ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור". זהו עומד. "וצוה הכהן וכבסו" צווי בכהן וכבוס בכל אדם. "וכבסו הנגע" יכול מקום הנגע בלבד יטען כבוס, תלמוד לומר "את אשר בו הנגע". יכול כל בגד כלו יטען כבוס תלמוד לומר "הנגע", הא כיצד מכבס מן הבגד עמו. "והסגירו שבעת ימים שנית" מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלאחריו ומלפניו. "וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה" הא לא הפך ולא פשה טמא, הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר "והסגיר את הנגע" מכל מקום דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אין טמא אלא מה שהוא עומד, הא מה אני מקים "והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה" טמא בכל מין שיטמא לו. פוחתת היא עד שיהו מראיה שוקעין. או אינו אומר פוחתת אלא למראה שני, תלמוד לומר "היא" תהא כמות שהיתה, והא מה אני מקים פוחתת שיהו מראיה שוקעין. "בקרחתו" אלו השחוקין. "בגבחתו" אלו חדשים. מכאן אמרו סגוס שנראה בן הנגע, רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין. דבר הלמד בהקש מהו שילמד בגזרה שוה. תא שמע דתניא רבי יונתן אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה, נאמר קרחת וגבחת בבגד ונאמר קרחת וגבחת באדם, מה להלן פרחה בכלו טהור אף כאן פרחה בכלו טהור, והתם מנלן דכתיב "מראשו ועד רגליו" ואיתקש ראשו לרגליו מה להלן "כלו הפך לבן" פרחה בכלו טהור אף כאן "כלו הפך לבן" פרחה בכלו טהור: "ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע" כהה למראה שני. או כהה למראה שלישי תלמוד לומר "הנגע". אי הנגע יכול במראיו, תלמוד לומר "והנה כהה" הא כיצד כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי, "וקרע" יכול יקרע קרע קטן ויקים בו מצות קריעה תלמוד לומר "אתו", אי אותו יכול (ישפנו) [ישספנו] ויניחנו במקומו תלמוד לומר "מן הבגד" ינתקנו מן הבגד. יכול יקרע וישליך קרעיו לאשפה תלמוד לומר "באש תשרפנו". "את אשר בו הנגע" למד על הקרעין שיטענו שרפה. למדנו כהה בסוף שבוע שני למראה השני שקורע, מנין כהה בסוף שבוע שני למראה שלישי שהוא מכבסו תלמוד לומר "הנגע", נאמר כאן "הנגע" ונאמר להלן "הנגע" מה נגע האמור כאן כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי אף נגע האמור להלן כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי.

מנין שטולה עליו מטלית, תלמוד לומר: "ואם תראה עוד" - אין "עוד" אלא מקומה, מלמד שטולה עליו מטלית. רבי נחמיה אומר אין צריך מטלית. [חזר נגע על הבגד - מציל על המטלית, חזר על המטלית - שורף הבגד]. הטולה מן המסגר בטהור, וחזר נגע בבגד - שורף את המטלית, חזר למטלית - בגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את בגד השני בסימנין. אין לי אלא מקומה, מנין לרבות את כל הבגד, תלמוד לומר: "בבגד". יכול כל שהוא, תלמוד לומר: "עוד" - מה הראשונה בכגריס אף השניה בכגריס. אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין, תלמוד לומר: "פרחת", במראה ושלא במראה. או אינו אומר "פרחת" אלא שאין טמאה עד שתחזר ותפשה, תלמוד לומר: "היא" - אף על פי שלא פשה. הא מה אני מקים "פרחת", במראה ושלא במראה, קוטא שיש בו פספסין צבועים ולבנים פושים מזה לזה. שאלו את רבי אליעזר: הרי הוא פספס יחידי, אמר להם: לא שמעתי, אמר להם רבי יהודה בן בתירא: אלמד בו. אמר לו: אם לקים דברי חכמים, הן, אמר להם: שמא יעמד בו שני שבועות, והעומד בכגריס שני שבועות טמא. אמר לה חכם גדול אתה שקימת דברי חכמים.

"והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס" - יכול יקים בו מצות כבוס, תלמוד לומר: "וסר מהם הנגע". אי "וסר הנגע" יכול מצד הזה לצד הזה, תלמוד לומר: "מהם" - עד שיעקר מכלו. "וכבס שנית וטהר" - שניה לטהרו, [והראשונה (לכבס) [להסגיר] נגעו].

תניא: רבי יונתן בר יוסף אומר: "וכבס" - מה תלמוד לומר "שנית", מקיש תכבסת שניה לתכבסת ראשונה, מה תכבסת ראשונה לדעת אף תכבסת שניה לדעת. אי מה להלן בעינן דעת כהן אף כאן בעינן דעת כהן, תלמוד לומר: "וכבס שנית" - מכל מקום.

"זאת תורת נגע צרעת" וגו' - מקישן לבית, מה בית מטמא בביאה אף כלן יטמאו בביאה. אי מה בית טעון צפרים אף כלן יטענו צפרים, תלמוד לומר: "זאת". רבי אומר: הרי הוא אומר: "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית" - מקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה אף בגד מטמא בביאה. אין לי אלא בגד, מנין לרבות את כלן, תלמוד לומר: "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים" - הקישן לבגד, מה בגד מטמא בביאה, אף כלן מטמאין בביאה. אי מה בגד יטמא בכל הטמאות אף כלן יטמאו בכל הטמאות, תלמוד לומר: "זאת". "לטהרו או לטמאו" - בארץ ובחוצה לארץ. "לטהרו או לטמאו" - כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו. "לטהרו או לטמאו" - כהן שמטמאו - מטהרו, אם מת - (מטהרו כהן אחר, ואם מת) - רואהו כהן אחר.

אם בהרת קודמת לשער לבן - טמא. ואם שער לבן קודם לבהרת - טהור. ספק - טמא. רבי יהושע אומר כהה. מאי כהה, אמר רבא: כהה וטהור. ודלמא כהה וטמא, אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא: "לטהרו או לטמאו" - הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה: (פתיחה לפרשת נגעים).

**רמז תקנד** "לעשות לרוח משקל" - אמר רבי אחא: בנהג שבעולם, הבריות אומרות: איש פלוני רוחו יתרה, שנתנה בו רוח יתרה. איש פלוני רוחו קצרה, שנתנה בו רוח קצרה. "ומים תכן במדה" - האדם הזה משקל: חציו מים וחציו דם. בשעה שהוא זוכה, לא המים רבין על הדם ולא הדם רבה על המים. וכשאינו זוכה, אם המים רבין על הדם - נעשה אדרופיקוס. ואם הדם רבה על המים, נעשה מצרע, "אדם" - (אדם) [או דם]. "מי פלג לשטף תעלה" - אמר רבי ברכיה: אית אתרא, דצוחין לשערה שטפא. מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ודורש: אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גמא בפני עצמה. למחר בקש לצאת לפרנסתו, אמרו לו: אתמול היית יושב ודורש: אין לך כל נימא ונימא שלא ברא הקדוש ברוך הוא לה גמא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, ועכשו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך, תיב לך ובריך קאים לך. שמע ויתיב לה, וקם לה בריה. "ודרך לחזיז קלות" - אמר רבי אבין: משל לגנת ירק שהמעין לתוכה, כל זמן ששופע לתוכה - ירקה משחיר, פסק המעין - הלבין ירקה. כך, זכה אדם - "ושער שחר צמח בו נרפא הנתק טהור הוא". ואם לאו - "ושער בנגע הפך לבן" (אדמדם).

"נכונו ללצים שפטים" - מוכנים הן הדינין ללצים ולעוברים עברות. בנהג שבעולם, אדם רוכב על חמור, פעמים שסורח עליו ומכהו וכו'. ברם הכא: "נכונו ללצים שפטים". אמר רבי אבין: מה הוא "ומהלמות לגו כסילים" משל למטרוניתא שנכנסה לתוך פלטין של מלך, כיון דחמת מגביא תלין, דחלת. אמר לה המלך: אל תתיראי, אלו לעבדים ולשפחות, אבל את - לאכל ולשתות ולשמח. כך, כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים, נתיראו. אמר להם משה לישראל: אל תתיראו, אלו לאמות העולם, אבל אתם - לאכל ולשתות ולשמח. שנאמר: "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו".

מה כתיב למעלה מן הענין, "אשה כי תזריע וילדה זכר". מה כתיב בתרה, "אדם כי יהיה בעור בשרו". וכי מה ענין זה לזה, אמר רבי תנחום: משל לחמורה שרעת ונכוית. מי גרם לולד שיצא כווי, שרעת ונכוית אמו. כך, מי גרם לולד שיהא מצרע, אמו, שלא שמרה את נדתה. אמר רבי אבין: משל לגנת ירק שהמעין לתוכה. כל זמן שהמעין לתוכה, היא עשויה בצין. כך, כל מי שהולך אצל אשתו נדה, עושה בניו מצרעים. רבי אבין קרא עלה: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה. והם קוראים על אבותיהם: "אבתינו חטאו ואינם ואנחנו עונתיהם סבלנו". רבי אבין בשם רבי יוחנן: כתיב: "ואם לא תמצא ידה די שה". ומה כתיב בתרה, "אדם כי יהיה בעור בשרו". וכי מה ענין זה לזה, אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לך הבא קרבן לדה, ואתה לא עשית כך, חייך, שאני מצריכך לבוא אל הכהן, שנאמר: "והובא אל אהרן הכהן". אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה, לומר לך: שכל המקים מצות חלה, כאלו בטל עבודה זרה, וכל המבטל מצות חלה, כאלו קים עבודה זרה. אמר רבי אלעזר: "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" - מי גרם שתכשל בזונה, על ידי שאכלת ככר שאינו מעשר. אמר רבי שמעון בן לקיש: "ואיש את קדשיו לו יהיו", מה כתיב בתרה, "איש איש כי תשטה אשתו" וגו'. וכי מה ענין זה לזה, אני אמרתי: תן מתנתך לכהן, ואתה לא עשית, חייך, שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן, שנאמר: "והביא האיש את אשתו אל הכהן".

**רמז תקנה** אמר רבי לוי: ברכות מברכות את בעליהן, וקללות מקללות את בעליהן. "אבן שלמה וצדק יהיה לך" - אם עשית כן, יש לך מה לשא ומה לתן, מה לקח ומה למכר. קללות מקללות את בעליהן: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה" - אם עשית כך, "לא יהיה לך" מה לשא ומה לתן וכו'. אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי: "לא תעשה לך איפה גדולה וקטנה", חייך, שאפלו קטנה אינו מספיק ביד אותו האיש. ודכותה: "לא תעשון אתי אלהי כסף" וגו', אם עשית כן, חייך, שאפלו של עץ או של אבן אינו מספיק ביד אותו האיש שתהא לו. רבי בשם רבי חמא בר חנינא: צער גדול היה לו למשה בדבר: כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים, אמר לה הקדוש ברוך הוא: לא נהנה (אותו) מהם עשרים וארבע מתנות, מתלא אמר: דאכיל בהדי קורא ילקה בהדי קלא (=האוכל מן הקור לוקה מן הקורה).

"שאת" - זו בבל, על שם "ונשאת המשל הזה על מלך בבל". "ספחת" - זו מדי, שהעמידה המן הרשע, שהיה שף כנחש, על שם: "על גחנך תלך". "בהרת" - זו יון, שהיתה מבהרת בגזרותיה ואומרת להם לישראל: כתבו על קרן השור, שאין לכם חלק באלהי ישראל. "נגע צרעת" - זו מלכות אדום, שהקדוש ברוך הוא מלקה אותה בצרעת: "מדוע נסחף אביריך". לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים. אבל לעתיד, אמר הקדוש ברוך הוא: אני מטהר אתכם, הדא הוא דכתיב: "וזרקתי עליכם מים טהורים" וגו'.

**רמז תקנו** "אדם כי יהיה בעור בשרו" - למה אינו אומר "דבר אל בני ישראל", כמו שכתוב בכל הפסוקים, זהו שאמר הכתוב: "מה אקב לא קבה אל". אבל בקרבנות כתיב: "אדם כי יקריב מכם", זהו שאמר הכתוב: "אים ונורא הוא" - זה אדם ששולט בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, שנאמר בו: "תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו". "ממנו משפטו ושאתו יצא" - שבשעה שהוא חוטא מביא עליו יסורין מגופו, למה, שאין מדותיו כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם כשסרח עליו עבדו מביא אדם אחר ומכהו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מגופו של אדם רודה אותו ומכהו, שנאמר: "ממנו משפטו ושאתו יצא". זה שאמר הכתוב: "כי לא אל חפץ רשע אתה" - ללמדך, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לחיב בריה, על אחת כמה וכמה חפץ לצדק בריותיו. "לא יגרך רע" - אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר על הרעה, אלא על הטובה. שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האור ואת החשך וקרא להם שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החשך, שנאמר: "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", וכן אתה מוצא כשברא אדם וחוה, הזכיר שמו עליהם, שנאמר: "ויברך אתם אלהים". וכשקללן לא הזכיר שמו, שנאמר: "ולאדם אמר", "אל האשה אמר". ואם תאמר על הנחש הזכיר בשעת קללתו, כך שנו חכמים: על שלשה דברים הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו אף על פי שהן לרעה: על המסית - זה הנחש שהסית את האשה ואמר: "כי יודע אלהים" וגו'. ועל העובר על דברי חכמים, שנאמר: "כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע" וגו'. ועל העושה פטרונו בשר ודם, שנאמר: "כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו" וגו'. וכן אתה מוצא בנח שברך את בניו אמר: "ברוך ה' אלהי שם", "יפת אלהים ליפת". אבל כשקלל את כנען: "ויאמר ארור כנען". וכן אתה מוצא באלישע שעמד וקלל את הארמים ואמר: "הך נא את הגוי הזה בסנורים" ולא הזכיר את השם. וכשחזר והתפלל עליהן שיפקחו עיניהן אמר: "ה' פקח את עיני". אפלו ישראל חלק להם כבוד, ולא הזכירם לרעה. כשבא לקרבנות אמר למשה: "אדם כי יקריב מכם". אבל כשבא להזהיר על הנגעים, אמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו". קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשט ידו באדם הזה, אלא מתרה אותו ומלקה ביתו, שנאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם". חזר בו - יפה, ואם לאו - מלקה בבגדו, שנאמר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת". חזר בו - יפה, ואם לאו - באין בגופו, שנאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו". לעולם הבא הקדוש ברוך הוא יושב בדין על מלכות הרשעה. הוא אומר לה: למה היית משעבדת בבני, והיא אומרת: אתה עשית שמסרת אותם בידי. הקדוש ברוך הוא אומר לה: "לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עלך", חייך, שאני יושב עליך במשפט ומחיבך. אני פורע מן השר שלך ואחר כך אני פורע ממך, שנאמר: "יפקד ה' על צבא המרום במרום" וגו'. אבל ישראל אני אקדש אותם ומטהרן וגואלן, שנאמר: "וקראו להם עם הקדש גאולי ה'". וכן אמר שלמה: "כלך יפה רעיתי ומום אין בך".