# פרק ו'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/tzav/perek-6/

**פסוק א-ב** "וידבר ה'" וגו' צו את אהרן וגו'. זה שאמר הכתוב (תהלים פט, ז) "כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים". בלעם הרשע היה סנגורן של אמות העולם, ואמר "הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן" רוצה הוא מה שאתם מקריבים לו לוג שמן ממה שאנו מקריבין לו רבבות נחלי שמן. מה הקריב אברהם לפניו לו, איל אחד, שנאמר (בראשית כב, יג) "וירא והנה איל" וגו'. אם רוצה, אנו מקריבין לו אלפי אילים, ומה הקריב לו אברהם, בנו, אני מקריב לו בני ובתי, שנאמר (מיכה שם) "האתן בכורי פשעי" זה בנו הבכור, "פרי בטני חטאת נפשי", זה בתו. ראה כמה היה בלעם הרשע ערום, התחיל לומר (במדבר כג, ד) "את שבעת המזבחות ערכתי", לא אמר "מזבחות" אלא "המזבחות", אמר משנברא אדם ועד עכשו שבעה מזבחות בנו, ואני מקריב שבעה כנגדן, למה היה אותו רשע דומה לטבח שהיה מוכר בשר והיתה חנות מלאה בשר, וראה הלוגוסטוס. מסתכל בבשר, אמר לו מרי כבר שלחתי אופסנון. לביתך. כך בלעם, אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע מה אתה עושה אמר לו "את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח". אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע אלו הייתי מבקש ממך קרבן הייתי אומר למיכאל וגבריאל והיו מקריבין לפני, שנאמר "כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים". בבני אברהם ויצחק שהן אלי עולם, אין אני מקבל קרבנות אלא מישראל, שנאמר "צו את אהרן ואת בניו לאמר" וגו'.

זה שאמר הכתוב "שנאה תעורר מדנים" "שנאה" שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים "תעורר מדנים", עוררה עליהם דיני דינים. אמר רבי אסי מלמד שהיה (הקדוש ברוך הוא) [אהרן] נוטל את (קרנם ופותחו) [קרבנם ופוחסו] להם ואומר להם דעו שאין להן ממש. הוא שהקדוש ברוך הוא אומר למשה (שמות לב, לג) "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". הדא הוא דכתיב "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו". רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אין השמדה הכתובה כאן אלא כלוי בנים. כמה דאת אמר (עמוס ב, ט) "ואשמיד פריו ממעל" וגו'. (משלי שם) "ועל כל פשעים תכסה אהבה". תפלה שנתפלל משה עליו. מה נתפלל עליו, רבי מני דסיכנין בשם רבי לוי אמר, מתחלת הספר ועד כאן כתוב "והקריבו בני אהרן" (שם ז) "ונתנו בני אהרן" (שם ח) "וערכו בני אהרן" (לעיל ג, ה) "והקטירו בני אהרן". אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, באר שנואה ומימיה חביבין, לעצים חלקת כבוד בשביל בניהן כדתנן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, לאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שבתפלתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עקר ובניו טפלים שנאמר "צו את אהרן ואת בניו".

"זאת תורת העלה", אמר רבי אבא בר יודן משל למלך שכבדו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים, אמר ליה המלך זו היא דורון, אמר ליה אדוני המלך לפי שעה כבדתי אותך, אבל כשתכנס לפלטין אתה יודע במה אני מכבדך. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה זאת תורת העלה היא העלה, אמר לפניו רבונו של עולם, לפי שעה הקרבתי אותה, אבל כשתיטיב "ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל" וגו'.

תני רבי שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהור הלב. רבי לוי אמר מקרא מלא הוא (יחזקאל כ, לב) "והעולה על רוחכם". ממי את למד מבניו של איוב דכתיב "והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם", הדא אמרה העולה אינה באה אלא על הרהור הלב.

רבי אחא בשם רבי אחא בר פפא אמר, כשהיה בית המקדש קים היינו מקריבין כל קרבנות שבתורה עכשו מהו להתעסק בהן, אמר להם הקדוש ברוך הוא הואיל ואתם מתעסקין בהן מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים אותם. רבי חנניה אמר תרתי, אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות, שנאמר (הושע ח, י) "כי יתנו בגוים עתה אקבצם". (מלאכי א, יא) "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה", וכי יש קמיצה והקטרה בבבל, אלא אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ואתם מתעסקין בהן מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבין אותם.

אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות.

רבי ברכיה ורבי חנן בשם רבי עזריה, משל למלך שהיו לו שני מגריסין, ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו, והשני וערב לו, ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר. אלא ממה שצוה את השני עשה לי כתבשיל הזה, אנו יודעין של שני ערב לו יותר. כך הקריב לו נח קרבן וערב לו שנאמר "וירח ה' את ריח הניחוח", והקריבו ישראל קרבן שנאמר (במדבר כח, ב) "תשמרו להקריב לו במועדו", ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר אלא ממה שצוה את משה ואמר ליה זאת תורת העלה היא העלה אנו יודעין שזה ערב לו יותר. שנאמר (מלאכי ג, ד) "וערבה לה' וגו' כימי עולם" כימי משה, "וכשנים קדמוניות" כימי שלמה. דבר אחר "כימי עולם" כימי נח, הדא הוא דכתיב (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי" וגו' "וכשנים קדמוניות" כשני הבל שלא היתה עבודת אלילים בעולם.

רבי אבין אמר, משל למלך שהיה מסב על אקוביטון שלו והכניסו לו תבשיל ואכלו וערב לו התחיל ממחה בקערה הדא הוא דכתיב "עולות מחים אעלה לך", כזה שהוא ממחה את הקערה. רבי אבין אמר חורי משל למלך שהיה מהלך במדבר, נכנס (לכור דגן) [לבורגין] הראשון (וכו') [אכל שם ושתה שם הגיע לבורגין השני] אכל שם ושתה שם ולן שם, למה הוא מתמה, זאת תורת העלה היא העלה אלא מלמד שהעולה כלה לאשים.

"ואש המזבח תוקד בו", אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתיב כאן אלא תוקד בו, המזבח היה מוקד באש.

**רמז תפ** תנא משום רבי נחמיה קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מחזיק בה, עצו לא נשרף ונחשתו לא נתך, אם תאמר דהוי גליד, תני בשם רבי הושעיא [כעבי דינר גרדינן היה בו]. אף מזבח הקטרת כן. אמר ריש לקיש כתיב (שמות ל, א) "ועשית מזבח מקטר קטרת", המזבח היה מתקטר בקטרת.

אמר רבי לוי, נמוס קלוסין הוא שכל מי שמתגאה אינו נדון אלא באש, שנאמר "היא העלה על מוקדה". דור המבול על ידי שנתגאו ואמרו "מה שדי כי נעבדנו", לא נדונו אלא באש, הדא הוא דכתיב (שם ו, יז) "בעת יזרבו נצמתו בחמו נדעכו", ברותחין. אמר רבי יוחנן כל טפה וטפה שהיה הקדוש ברוך הוא מורידה עליהם היה מרתיח אותה. סדומיים על ידי שנתגאו ואמרו נעמד ונשכח הרגל מבינותינו לא נדונו אלא באש, הדא הוא דכתיב (בראשית יט, כד) "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש". פרעה על ידי שנתגאה ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", לא נדון אלא באש, הדא הוא דכתיב (שם ט, כד) "ויהי ברד ואש מתלקחת" וגו'. סיסרא על ידי שנתגאה ואמר (שופטים ד, ג) "והוא לחץ את ישראל בחזקה", בחרופין ובגדופין, לא נדון אלא באש, הדא הוא דכתיב (שם ה, כ) "מן שמים נלחמו" וגו'. סנחרב על ידי שנתגאה ואמר "מי בכל אלהי הארצות" לא נדון אלא באש, הדא הוא דכתיב (שם י, טז) "ותחת כבודו יקד" וגו'. נבוכדנצר על ידי שנתגאה ואמר "ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי", לא נדון אלא באש, הדא הוא דכתיב (שם, כב) "גובריא אלך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטיל המון שביבא די נורא". ומלכות הרביעית על ידי שנתגאה ואמר (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים" לא נדונין אלא באש, הדא הוא דכתיב "חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא". אבל ישראל על ידי שנבזים ושפלים בעולם הזה אין מתנחמים אלא באש, הדא הוא דכתיב (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב לה".

מה כתיב למעלה מן הענין (לעיל ה, כו) "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה", ואחר כך זאת תורת העלה, אם בקשת להקריב קרבן לא תגזל לאדם כלום, למה (ישעיה סא, ח) "כי ה' אהב משפט שנא גזל בעלה", ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל. אמר דוד "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב". ומתחלת הקרבנות אתה למד (לעיל א, ב) "אדם כי יקריב מכם", אמר הקדוש ברוך הוא כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים שהוא היה יחידי בעולם.

דבר אחר למה נקרא שמה "עולה" שהיא עליונה מכל הקרבנות, היא העלה, תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכן המנחה וכן אשם וזבח שלמים לבעליהן, אבל העולה אין בריה טועם ממנה אלא כלה להקדוש ברוך הוא, לכך נקרא עולה שהיא עולה להקדוש ברוך הוא שהוא עליון.

[כתוב ברמז ל"ו] המזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר, כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד, שנאמר "היא העלה על מוקדה", ראוי לו אין שאין ראוי לו לא. למעוטי מאי, אמר רב פפא למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי. מתקיף לה רבינא מאי שנא מדעולא דאמר עולא אמורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים אם עלו לא ירדו, נעשו לחמו של מזבח. הנך לא מחסרן מעשה בגופיהו, הני מחסרי מידי בגופיהו. [רבן גמליאל כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד] לרבן גמליאל נמי הכתיב "מוקדה", ההוא לאהדורי פוקעין הוא דאתא. ואידך, נפקא ליה מאשר תאכל האש על המזבח. ואידך, עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטרת. ואידך, לאו ממילא שמע מינה דעכולי עולה מהדרינן. לרבי יהושע נמי הכתיב "מזבח", אמר לך הראוי למוקד קדיש מזבח. ואידך, מזבח אחרינא כתיב. ואידך, חד היכא דהיתה לו שעת הכשר, וחד להיכא דלא היתה לו שעת הכשר. ואידך, כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא לא היתה לו שעת הכשר לא שנא היתה לו שעת הכשר. תניא רבי שמעון אומר, עלה מה עולה הבאה בגלל עצמה אף כל הבאין בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל זבח.

תניא רבי יהודה אומר "זאת היא העלה" הרי אלו מעוטין וכו' (כדכתוב ברמז תל"ו). ורבי יהודה מייתי לה מהכא דתניא מפני מה אמרו, לן בדם כשר, שהרי לן כשר באמורים. לן באמורים כשר שהרי לן כשר בבשר. יוצא, הואיל וכשר בבמה. טמא, הואיל ואישתרי בעבודת צבור. ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפגולו. חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו. ושקבלו פסולין וזרקו את דמו, בהנך פסולין דחזו לעבודת צבורא, וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו, תנא, זאת תורת העולה, רבה סמיך ליה.

תניא, אין לי אלא דברים שדרכן לקרב בלילה כגון אברים ופדרים שמעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה. דברים שדרכן לקרב ביום, כגון הקמץ והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שמעלן ומקטירן מבוא השמש מנין, מבוא השמש, והאמרת דרכן לקרב ביום, אלא שהעלן עם בוא השמש שיהיו מתעכלין והולכין כל הלילה מנין, תלמוד לומר "זאת תורת העלה" רבה. והא עם בוא השמש לא משכחת לה שהצת האור ברבו, לא קשיא כאן לקלט, כאן להתיר. רבי אליעזר מתני לה מבוא השמש ומוקי לה בפוקעין. וכן אמר רבי ינאי בפוקעין, והאמר רבי ינאי קטרת שפקעה מעל גבי המזבח אפלו קרטין שלה (אוכלין) [אין מחזירין] אותן. דתני רבי אשר תאכל האש את העלה, עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטרת, סמי מכאן קטרת וכו'.

**רמז תפא** "ומנחתם ונסכיהם" אפלו בלילה. (ומנחתם) [ונסכים] מי קרבי בלילה והתניא אין לי אלא דברים שדרכו לקרב בלילה, וכו' קתני מיהת מנחת נסכים ביום. אמר רב יוסף סמי מכאן נסכים. כי סליק רב דימי אשכחיה לרבי ירמיה דיתיב ואמר משמיה דרבי יהושע בן לוי מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קרבין אלא ביום, תלמוד לומר (שם כט, לט) "לנסכיכם ולשלמיכם" מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום. אמר מאן יהיב גברא וכתיב אגרתא, שלח ליה לרב יוסף דלא תסמי מנחת נסכים מהך מתניתין, דלא קשיא, כאן בנסכים הבאים עם הזבח, כאן בנסכים הבאים בפני עצמן, ואי משכח גברא כתב אגרתא, והאמר רבי אבא בריה דרבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן כותבי ספרים כשורפי תורה והלומד מהם אין לו קבול שכר, דדרש רבי יהודה בר נחמן מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתוב אחד אומר (שמות לד, כז) "כתב לך את הדברים האלה" וכתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה", לומר לך דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. אמרי, מלתא חדתא שאני, דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני באגדתא בשבתא ודרשי הכי (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך" מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל. אמר רב פפא השתא דאמרת נסכים הבאים בפני עצמן קרבין אפלו בלילה, נזדמנו לו נסכים בלילה מקדשן, בלילה ומקריבן בלילה. אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה תניא דמסיע לך, זה הכלל כל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום והקרב בלילה קדוש בין ביום בין בלילה. אמר רב אדא בר אהבה עמוד השחר פוסלת בהן כאיברים.

**רמז תפב** כלל שרבי עקיבא אומר, שפסולו בקדש הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו. חוץ מבעל מום, שבעל מום בעוף כשר. רבי חנינא סגן הכהנים אומר, דוחה היה אבא בעלי מומים מעל המזבח.

יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו תלמוד לומר "עולה" מה עולה מיחדת שהיא באה בגלל עצמה יצאו נסכים שאינן באין בגלל עצמן, מכאן אתה אומר הזבח כשר והנסכים פסולים, הזבח פסול והנסכים כשרים, ואפלו זה וזה פסול, (אלא) שהזבח לא ירד והנסכים ירדו.

מתוך שנאמר (שמות כט, לז) "כל הנגע במזבח יקדש", למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו. מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח, תלמוד לומר (לעיל ב, יא-יב) "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח". מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם, תלמוד לומר "וקדשת אתם והיו קדש קדשים כל הנגע בהם יקדש". כלי הלח מקדש את הלח, מדת היבש מקדש את היבש, ואין כלי הלח מקדש את היבש, ואין מדת היבש מקדש את הלח. כלי הקדש שנקבו, אם עושין מהן כעין מלאכתן שהיו עושין כשהן שלמים, מקדשין, ואם לאו, אין מקדשין. וכלם אין מקדשין אלא בקדש.

"היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר", שיהא נותנו מבוא השמש והן מתעכלין והולכין על גבי המזבח כל הלילה. אין לי אלא דברים שהן ראויין לקרב בלילה דברים שדרכן לקרב ביום וכו'. אתה אומר לכך נאמר "כל הלילה" שיהא נותנו מבוא השמש והן מתעכלין על המזבח כל הלילה, או אינו אלא שיהא מעלן על גבי המזבח כל הלילה. כשהוא אומר (שמות כג, יח) "ולא ילין חלב חגי עד בקר", למד שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה, [ומה אני מקים כל הלילה] שיהא נותנו מבוא השמש וכו'. ומה תלמוד לומר "עד הבקר", אם אינו ענין לעכול איברים תנהו לתרומת הדשן למד שיהו תורמין את המזבח כל הלילה.

בכל יום תורמין את המזבח מקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו. ביום הכפורים מחצות. ברגלים מאשמרת הראשונה. מנהני מלי אמר רבי יוחנן ממשמע שנאמר "כל הלילה" איני יודע שהוא עד בקר ומה תלמוד לומר "עד בקר" תן בקר לבקר ראשון של לילה. הילכך כל יומא מקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו סגיא. ביום הכפורים דאיכא חלשא דכהן גדול עבדינן מחצות. ברגלים דנפישי ישראל ונפישי קרבנות עבדינן מאשמרת הראשונה, כדקתני טעמא לא היתה מגעת קריאת הגבר עד שהיתה העזרה מלאה מישראל.

תנו רבנן, בכל יום ויום היו שם שתים מערכות, והיום שלש, אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטרת, ואחת שמוסיפין בו ביום, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר בכל יום שלש, והיום ארבע. אחת מערכה גדולה, [ואחת מערכה שניה] של קטרת, ואחת של קיום האש, ואחת שמוסיפין בו ביום. רבי מאיר אומר, בכל יום ארבע והיום חמש, אחת של איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, דכלי עלמא מיהת תרתי אית להו, מנלן, אמר קרא היא העלה על מוקדה זו היא מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו, זו מערכה שניה של קטרת. ורבי יוסי, קיום האש מנא ליה, נפקא ליה מ"והאש על המזבח תוקד בו". ורבי יהודה, ההיא להצתת האליתא הוא דאתא. ורבי יוסי הצתת האליתא מנא ליה, נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי שמעון, דתניא (לעיל א, ז) "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח, אלא.

למד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח. ורבי יהודה, אי מהתם הוה אמינא קאי אארעא ועביד במפוחא קא משמע לן. ורבי מאיר איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מנא ליה, נפקא ליה מ"והאש על המזבח". ורבנן וא"ו לא דרשי. ורבנן איברים ופדרים שלא נתעכלו מאי עבדי ליה, מהדרי להו למערכה גדולה, דתניא מנין לאיברים שלא נתעכלו מבערב שסודרן על צדי המזבח, ואם אין מחזיקין, סודרן על גבי כבש או על גבי סובב עד שיעשה המערכה גדולה וסודרן, תלמוד לומר "אשר תאכל האש את העלה על המזבח", מאי עולה, עולה דיומי, פשיטא, צריכא למימרא, אם אינו ענין לעולה דיומי תנהו ענין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב. והיכא, על המזבח. ורבי מאיר, עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטרת.

דכלי עלמא מיהא, מוסיפין בו ביום אית להו. מנא להו מ"והאש", ואפלו למאן דלא דריש וי"ו, וי"ו ה"א דריש.

(להלן פסוק ו) "אש תמיד" למאי אתא, לכדתניא ואש המזבח תוקד בו למד על מערכה שניה של קטרת שלא תהא אלא על מזבח החיצון, אש מחתה ומנורה מנין. ודין הוא, נאמר "אש" בקטרת, ונאמר "אש" במחתה ומנורה, מה להלן על מזבח החיצון, אף כאן על מזבח החיצון. או כלך לדרך זו נאמר "אש" בקטרת ונאמר "אש" במחתה ומנורה, מה להלן בסמוך לו, אף כאן בסמוך לו, תלמוד לומר "אש תמיד תוקד על המזבח" אש שאמרתי לך לא תהא אלא על מזבח החיצון. ולמדנו אש למנורה, אש למחתה מנין. נאמר כאן "אש" במחתה ונאמר "אש" בקטרת, מה להלן על מזבח החיצון אף כאן על מזבח החיצון. או כלך לדרך זו נאמר "אש" בקטרת ונאמר "אש" במחתה, מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו, תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה גחלי אש" וגו', איזהו דבר שמקצתו לה' ואין כלו לה' הוי אומר זה מזבח החיצון. ואיצטריך למיכתב "מעל המזבח" ואיצטריך למיכתב "מלפני ה'", דאי כתב רחמנא "מעל המזבח" הוה אמינא מאי מזבח, מזבח הפנימי, כתב רחמנא "מלפני ה'". ואי כתב רחמנא "מלפני ה'", הוה אמינא דוקא לפני ה', אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא אימא לא צריכא.

אביי מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול, מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטרת, דתניא היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר, זו מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו, זו היא מערכה שניה של קטרת. ואיפוך אנא, מסתברא מערכה גדולה עדיפא שכן כפרתה מרבה. אדרבא, שניה עדיפא, שכן מכניסין אותה לפנים, אפלו הכי כפרתה מרבה עדיפא. איבעית אימא, אי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה. מערכה שניה של קטרת קודמת לסדור שני גזרי עצים, דכתיב "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר", "עליה" ולא על חברתה, מכלל דאיתא לחברתה. והאי "עליה" מיבעי ליה לגופיה, תרי עליה כתיבי. סדור שני גזרי עצים קודם לדשון מזבח הפנימי, דאף על גב דהכא כתיב (להלן פסוק ה) "בבקר בבקר" והכא כתיב "בבקר בבקר", אפלו הכי מכשיר עדיף. מי דמי, מכשיר מערכה שניה מאי ניהו, שני גזרי עצים. סדור שני גזרי עצים, למערכה גדולה עביד ליה. אמר רבי ירמיה שום עצים, רבינא אמר, הואיל והתחיל במערכה גומר. רב אשי אמר, גזרי עצים מכשירי קטרת הן, דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל גחלים ממערכה גדולה.

דשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, מאי טעמא, אמר אביי, גמרא גמירנא סברא לא ידענא, רבא אמר, כריש לקיש דאין מעבירים על המצוות. וכי פגע ברישא, במזבח פגע ברישא, דתניא שלחן בצפון משוך מן הכתל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום משוכה מן הכתל שתי אמות ומחצה, מזבח ממצע ועומד באמצע ומשוך קמעא כלפי חוץ, ונעבדיה בהדיהו, כיון דכתיב (שמות כו, לה) "ואת המנורה נכח השלחן", בעינן דחזו אהדדי. אמר רבא, שמע מינה מדריש לקיש, עבורי דרעא אטוטפתא אסור.

הטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד, דם התמיד קודם להטבת שתי נרות, מאי טעמא, אמר אביי ההוא "בבקר בבקר", דשני גזרי עצים דלא צריכי, שדינהו להכא ולהכא, חד שדייה להטבת חמש נרות דנקדמיה לדם התמיד, וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות, חד שדייה להטבת חמש נרות דנקדמיה לדם התמיד, דהכא תלתא והכא תרי. וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות, דאף על גב דהכא תרי והכא תרי, מכפר עדיף. אמר ליה רב פפא לאביי, ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דניקדום לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי, וחד שדייה לדם התמיד דניקדום להטבת חמש נרות, דאף על גב דהכא תרי והכא תרי, מכפר עדיף. אם כן אפסוקי במאי מפסקת להו, הניחא לריש לקיש, דאמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבים כדי להרגיש כל העזרה כלה, שפיר, אלא לרבי יוחנן דאמר (שמות ל, ז) "בבקר בבקר" חלקהו לשני בקרים, מאי איכא למימר. אמר ליה רבינא לרב אשי, האי "בבקר" דעצים, מי מייתר, הא מבעי ליה לגופיה, דקאמר רחמנא נקדמיה למערכה שניה של קטרת.

אמר ליה ולאו אוקימנא "עליה" ולא על חברתה, מכלל דאיתא לחברתה. ומאי שנא דעביד הטבת חמש נרות ברישא, נעביד הטבת שתי נרות. כיון דאתחיל ליה עביד רבא, ונעביד שית, אמר קרא "בהיטיבו את הנרות", ואין נרות פחות משנים.

הטבת שתי נרות קודמת לקטרת, דאמר קרא "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות", והדר "יקטירנה". קטרת לאיברים. דתניא יקדם דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד.

איברים למנחה, דתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, שנאמר (להלן פסוק ה) "וערך עליה העלה", ואמר רבא, העלה עולה ראשונה.

מנחה לחבתין. עולה ומנחה. חבתין לנסכים, שם מנחה, נסכים למוספין, זבח ונסכים, מוספין לבזיכין, והתניא בזיכין קודמין למוספין. תנאי היא, דתניא מוספין קודמין לבזיכין, רבי נחמיה אומר בזיכין קודמין למוספין. אמר אביי, מסתברא כמאן דאמר מוספים קודמין לבזיכין, לאו אמרת "בבקר בבקר" להקדים, הכא נמי "ביום ביום" לאחר. מאי טעמא דמאן דאמר בזיכין קודמין גמר "חקה חקה" מחבתין. אי מהתם גמר לגמר לכלה מלתא מהתם, להכי אהני "ביום ביום" לאחר.

**פסוק ג-ד** **רמז תפג** "ולבש הכהן מדו בד", מדו כמדתו.

"בד", שיהו של בוץ. בד, שיהו חדשים. בד, שיהו שזורין. בד, שיהא חוטן כפול ששה. בד, שלא ילבש בגדי חל עמהן. אמר אביי לרב יוסף, בשלמא שיהא של בוץ קא משמע לן דבוץ אין מידי אחרינא לא, אלא בד שיהו חדשים, חדשים אין משחקים לא, והתניא משחקים כשרין, ולטעמיך בד שיהא חוטן כפול ששה, "בד", חד חד לחודיה משמע, אלא הכי קאמר בגדים שנאמר בהן "בד" צריכין שיהו של בוץ, חדשים, שזורין, שיהא חוטן כפול ששה, יש מהן למצוה, ויש מהן לעכב. ממאי דהאי בד, כיתנא הוא, אמר רבי יוסי בר חנינא, דבר העולה מן הקרקע בד בבד. ואימא עמרא, עמרא מיפצל, כיתנא נמי מיפצל, על ידי לקותא מיפצל. רבינא אמר, מהכא, "פארי פשתים". והא עד דלא אתא יחזקאל מנלן. גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.

מה תלמוד לומר "ילבש", להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן, דברי רבי יהודה. רבי דוסא אומר להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהן כשרין לכהן הדיוט. רבי אומר שתי תשובות בדבר, חדא אבנט של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דבר אחר דברים שנשתמש בהן קדשה חמורה ישתמש בהם קדשה קלה. מה תלמוד לומר "ילבש" לרבות את השחקים. ואזדא רבי דוסא לטעמיה, דתניא (להלן לז, כג) "והניחם שם", מלמד שטעונין גניזה. רבי דוסא אומר שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר.

"והרים את הדשן אשר תאכל האש", יכול עצים, תלמוד לומר "עלה". אי עולה, יכול איברי עולה, תלמוד לומר "אשר תאכל האש", הא כיצד חותה מן המאכלות הפנימיות ויורד. ושמו, בנחת, ושמו, כלו, ושמו, שלא יפזר.

בעי רבי אבין, תרומת הדשן בכמה, מתרומת מעשר ילפינן לה, או מתרומת מדין ילפינן לה. תא שמע, דתני רבי חנינא, נאמר כאן "והרים" ונאמר להלן (פסוק ח) "והרים" מה להלן בקמצו אף כאן בקמצו.

איתמר, הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח, רב אמר אין מועלין בו, ורבי יוחנן אמר מועלין בו. לפני תרומת הדשן כלי עלמא לא פליגי, כי פליגי לאחר תרומת הדשן, רב סבר, אין מועלין, הרי נעשה מצותו. ורבי יוחנן סבר, כיון דכתיב "ולבש הכהן מדו בד", כיון דצריך בגדי כהנה, בקדשתיה קאי.

"ופשט" ולבש, שומע אני כדרך שכהן גדול עושה ביום הכפורים, שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חל, תלמוד לומר "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים". מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש. אם כן מה תלמוד לומר "אחרים", פחותין מהן. רבי אליעזר אומר, אחרים והוציא, למד על כהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן. אמר מר אחרים, פחותין מהן, כדתני דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו.

אמר ריש לקיש, כמחלקת בהוצאה כך מחלקת בהרמה. ורבי יוחנן אמר, מחלקת בהוצאה, אבל הרמה דברי הכל עבודה היא. מאי טעמא דריש לקיש, אמר לך אי סלקא דעתך עבודה היא, יש לך עבודה שהיא כשרה בשני כלים. ורבי יוחנן גלי רחמנא בכתנת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבנט. ומאי שנא הני, מדו בד כמדתו, מכנסי בד, לכדתניא, מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים, תלמוד לומר "ומכנסי בד ילבש על בשרו". וריש לקיש מדו כמדתו, מדאפקיה רחמנא בלשון מדו, שלא יהא דבר קודם למכנסים מעל בשרו נפקא.

**רמז תפד** "ושמו אצל המזבח", אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו וכתיב "ושמו אצל המזבח", שם תהא גניזתו. משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהנה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. תרומת הדשן הא דאמרן, בגדי כהנה דכתיב "והניחם שם". הניחא לרבנן דאמרי "והניחם שם" מלמד שטעונין גניזה. אלא לרבי דוסא דאמר מתרין הן לכהן הדיוט, מאי איכא למימר, משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד. הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין, מאי איכא למימר. תרי מעוטי כתיבי, כתיב הכא ושמו, וכתיב התם "הערופה".

דשון מזבח הפנימי והמנורה, לא נהנין ולא מועלין. בשלמא מזבח החיצון דכתיב "ושמו אצל המזבח". מזבח הפנימי מנלן, אמר רבי אלעזר אמר קרא (לעיל א, טז) "והסיר את מראתו בנצתה" אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי. ואימא אידי ואידי במזבח החיצון, ולקבע לו מקום. אם כן לימא קרא "אצל", מאי "הדשן". דאפלו מזבח הפנימי. מנורה מנלן, מדשן הדשן.

מנין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר "ופשט את בגדיו [ולבש"]. מכאן למדה תורה דרך ארץ, בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו.

**פסוק ה** מנין שכל המכבה המערכה עובר בלא תעשה, תלמוד לומר "לא תכבה".

מנין שיעשה המערכה גדולה כדי שתקבל כל העולות, תלמוד לומר "עליה". מנין לאמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים, תלמוד לומר "חלבי השלמים". מנין הקמץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, תלמוד לומר "עליה והקטיר" כל הקטרות יהיו עליה, (מה) תלמוד לומר (כתוב ברמז תמ"ח).

מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר "וערך עליה העלה". מאי תלמודא, אמר רבא, העלה, עולה ראשונה. מנין שלא יהא דבר מתעכב אחר תמיד של בין הערבים, תלמוד לומר "והקטיר עליה חלבי השלמים", מאי תלמודא, אמר קרא עליה שלמים ולא על חברתה שלמים. אמר ליה רבא, ודילמא שלמים הוא דלא קרבי אבל עולה קרבה. אלא אמר רבא, השלמים עליה, השלם כל הקרבנות כולן.

רב הונא רמי כתיב (שמות כג, יח) "ולא ילין חלב חגי עד בקר", עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, וכתיב "והקטיר עליה חלבי השלמים" עליה השלם כל הקרבנות. הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשנתותרו.

**פסוק ו** "אש תמיד", תמיד, אף בשבת. תמיד, אף בטמאה. לא תכבה, אף במסעות. מה עושין לה, כופין עליה פסכתר דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אף בשעת מסעות מדשנין אותה, שנאמר (במדבר ד, יג) "ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן".

**פסוק ז** "וזאת תורת המנחה", לבית עולמים, זאת, אינה נוהגת בבמה. זאת תורת המנחה, תורה אחת לכל המנחות, שיהו טעונות שמן ולבונה, וכי מנין יצאו, מכלל שנאמר "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה". (לעיל ב, ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו", יכול אינה טעונה שמן ולבונה אלא מנחה ששיריה נאכלין, מנחה שאין שיריה נאכלים מנין. תלמוד לומר "תורת המנחה" תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה. אמר רבי עקיבא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כהנים לבל תתן, כך לא נחלק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כהנים לתתן. אמר ליה רבי חנניה בן יהודה, וכי מה ראיה לאו להן, עשה ללא תעשה, תלמוד לומר "תורת המנחה" תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונין שמן ולבונה. הקרב אתה, כשרה ולא פסולה אתה, כלה כאחת. בני אהרן, ולא בנות אהרן.

כל המנחות נקמצות וכו', דכתיבא [כתיבא ודלא כתיבא כתיב] "וזאת תורת המנחה" "והנותרת (מן המנחה) [ממנה יאכלו] לאהרן ולבניו".

"לפני ה'" יכול במערב (כתוב ברמז תמ"ח וברמז תל"ח).

**פסוק ח** "והרים ממנו", מן המחבר. שלא יביא עשרון אחד בשני כלים. שלא יעשה מדה לקמץ. מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבנה, שתהא שם לבונה בשעת קמיצה. ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר, שילקט את הלבונה ויעלה לאשים.

"והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה'", נזכרין בה ונזכרין בקמיצה ונזכרין בלבונה.

תנו רבנן חסרה ועמדה על קרט אחד פסולה. על שני קורטין כשרה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, על קרט אחד כשרה, פחות מכאן פסולה. והתניא רבי שמעון אומר קמץ לבונה שחסר כל שהוא פסולה, תני, קרט לבונה שחסר כל שהוא פסול. ואיבעית אימא כאן בלבונה הבאה עם המנחה, כאן בלבונה הבאה בפני עצמה. אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן שלש מחלוקת בדבר, רבי מאיר סבר, קמץ בתחלה וקמץ בסוף. רבי יהודה סבר קמץ בתחלה ושני קורטין בסוף. רבי שמעון סבר קמץ בתחלה וקרט אחד בסוף, ושלשתן מקרא אחד דרשו, (את כל לבנתה) [ואת כל הלבנה] אשר על המנחה, רבי מאיר סבר עד דאיתיה ללבונה דאיקבעה בהדי מנחה מעקרא. ורבי יהודה סבר כל אפלו חד קרט, את לרבות קרט אחד, ורבי שמעון את לא דריש. ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מחלקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל לבונה הבאה בפני עצמה דברי הכל קמץ בתחלה וקמץ בסוף, להכי אצטריך אשר על המנחה דבהדי מנחה אין בפני עצמה לא. ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, מחלקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל לבונה הבאה בבזיכין דברי הכל שני קומצים בתחלה ושני קומצים בסוף, פשיטא מהו דתימא כיון דבהדי לחם אתיא, כאשר על המנחה דמי קא משמא לן.

**פסוק ט** **רמז תפה** "והנותרת ממנה", כשרה ולא פסולה, יאכלו אהרן ובניו, רבה אכילתה בכל מאכל שירצו. יאכלוה, שיאכלו עמה חלין ותרומה בזמן שהיא מועטת.

"לאהרן ולבניו", לאהרן תחלה ואחר כך לבניו. לאהרן שלא במחלקת ולבניו במחלקת, מה אהרן כהן גדול יאכל שלא במחלקת, אף בניו כהנים גדולים יאכלו שלא במחלקת. מצות תאכל, מצוה. לפי שהיתה בכלל התר ונאסרה וחזרה והתרה, יכול תחזר להתרה הראשון, תלמוד לומר "מצות תאכל", מצוה. כיוצא בה "יבמה יבא עליה", מצוה. לפי שהיתה בכלל התר ונאסרה וחזרה והתרה, יכול תחזר להתרה הראשון, תלמוד לומר "יבמה יבא עליה", מצוה.

מאן תנא להא דתנו רבנן "יבמה יבא עליה" מצוה וכו'. אמר רבי יצחק בר אבדימי, אבא שאול היא, והכי קאמר "יבמה יבא עליה" למצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל התר, רצה לשם נוי כונסה, רצה לשם אשות כונסה, נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון, תלמוד לומר "יבמה יבא עליה" למצוה. [רבא אמר, אפלו תימא רבנן, והכי קאמר "יבמה יבא עליה" למצוה], שבתחלה היתה עליו בכלל התר, רצה כונסה רצה (חולץ לה) [אינו כונסה], ונאסרה וחזרה והתרה, יכול תחזר להתרה הראשון רצה כונסה רצה אינו כונסה, [רצה אינו כונסה], הא אגידא ביה בכדי תיפוק, אלא אימא רצה כונסה רצה חולץ, תלמוד לומר "יבמה יבא עליה" למצוה. אימא רישא מצות תאכל למצוה, שבתחלה היתה עליו בהתר וכו'. בשלמא לרבא דאמר כרבנן היא, הכי קאמר, מצות תאכל, מצוה. שבתחלה היתה בכלל התר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה, נאסרה וחזרה והתרה, יכול תחזר להתרה הראשון [רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה], רצה אינו אוכלה, והכתיב (שמות כט, לג) "ואכלו אתם אשר כפר בהם" מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים, אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה, תלמוד לומר "מצות תאכל", מצוה. אלא לרב יצחק בר אבדימי דאמר כלה כאבא שאול היא. הכא מאי תרי גוני איכא, רצה מצה אוכלה רצה חלוט אוכלה. האי חלוט היכי דמי אי מצה היא הרי מצה ואי לאו מצה היא, הרי מצות אמר רחמנא. לעולם מצה היא ולהכי תנינא רחמנא, לעכב.

תניא מנין לשכות הבנויות בחל ופתוחות לקדש שהכהנים נכנסין לשם, ואוכלין קדשי קדשים ושירי מנחה, תלמוד לומר "בחצר אהל מועד יאכלוה", התורה רבתה חצרות הרבה לאכילה. והכתיב (להלן ח, לא) "בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אתו". קדשי שעה שאני.

"מצות תאכל" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "יאכלוה" אין לי אלא כלה מנין אפלו מקצתה, תלמוד לומר "תאכל", אפלו כל שהוא, בחצר אהל מועד יאכלוה שלא יאכל עמה חלין ותרומה בזמן שהיא מרבה.

בעי מניה רבי פרידא מרבי אמי, מנין לכל המנחות שהן באות מצות, מנלן, דכתיבא כתיבא, דלא כתיבא כתיב "והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו מצות". אמר ליה, מצוה לא קמבעיא לי, כי קא מבעיא לי, לעכב. [לעכב נמי כתיב "לא תאפה חמץ"]. אי מלא תאפה חמץ אימא למיקם גברא בלאו בעלמא, איפסולי לא מיפסיל, אלא מנא לן, כדתניא (לעיל ב, ה) "מצה", יכול מצוה, תלמוד לומר "תהיה", הכתוב קבעו חובה.

**פסוק י** אם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה, מנהני מלי, אמר ריש לקיש, אמר קרא לא תאפה חמץ חלקם, אפלו חלקם לא תאפה חמץ. והאי להכי הוא דאתא, הא מבעי ליה לכדתניא לא תאפה חמץ מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר (לעיל ב, יא) "לא תעשה חמץ". לפי שנאמר "לא תעשה חמץ", יכול לא יהא חיב אלא אחת על כלן, תלמוד לומר "לא תאפה", אפיה בכלל היתה ולמה יצאה, להקיש אליה. מה אפיה מיחדת שהיא מעשה יחידי וחיבין עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קטוף שהוא מעשה יחידי וחיבין עליה בפני עצמה. אנן מחלקם קאמרינן. ואימא כלי להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב חלקם לא תאפה חמץ, מאי לא תאפה חמץ חלקם, שמע מינה תרתי. ואימא אפיה דפרט ביה רחמנא, ליחייב חדא, אבל אינך ליחייב חדא אכלהו. משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו', ואימא "לא תעשה" כלל, לא תאפה פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, אפיה אין מידי אחרינא לא, אמר רבי אפטוריקי משום דהוא כלל ופרט המרחקין זה מזה ואין דנין אותן בכלל ופרט.

חלקם נתתי אתה מאשי. אינם רשאין לחלק אלא מותר מן האשים. אין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות את כל הקדשים, תלמוד לומר ("כי) קדש קדשים". יכול אף הפסולה יכול אם חלקוה תהא פסולה תלמוד לומר "היא", הרי היא בקדשתה.

"כחטאת" מה חטאת מן החלין, וביום, ובידו הימנית, אף זו מן החלין, וביום, ובידו הימנית. אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה, תלמוד לומר "כאשם", מה אשם אם נשחט שלא לשמו כשר, אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה.

רבי שמעון אומר, יש מהם כחטאת ויש מהם כאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה כשרה.

**פסוק יא** בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועים בין בעלי מומין עוברין, חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין. מנהני מילי דתנו רבנן "כל זכר" לרבות בעלי מומין, למאי אי לאכילה הרי כבר נאמר (להלן כא, כא-כב) "לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל", אלא לחלקה. תניא אידך "כל זכר" לרבות בעל מום, למאי, אי לאכילה הרי כבר נאמר, ואי לחלקה הרי כבר נאמר, שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום בעל מום מעקרו מנין, תלמוד לומר "כל זכר" תניא אידך (להלן ז, ו) "כל זכר" לרבות בעל מום, למאי, אי לאכילה הרי כבר אמור, אי לחלקה כבר אמור, [ואי לבעל מום מעקרו הרי כבר אמור], שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין, תלמוד לומר "כל זכר", כלפי לייא, אמר רב ששת איפוך. רב אשי אמר, לעולם לא תיפוך, ואצטריך, סלקא דעתך אמינא כטמא, מה טמא כמה דלא טהר לא אכיל, אף האי נמי כמה דלא מיתקן לא אכיל, קא משמע לן.

"יאכלנה", כשרה ולא פסולה. חק עולם, לבית עולמים. לדרתיכם, שינהג הדבר לדורות. מאשי ה', אין להם אלא לאחר מתן אשים.

"כל אשר יגע בהם יקדש", יכול אפלו לא בלע, תלמוד לומר "בהם", משיבלע. יכול אם נגע במקצתו יהא כלו פסול, תלמוד לומר "כל הנגע בהם יקדש" הנוגע פסול, הא כיצד חותך מקום הבלע. יקדש להיות כמוהו, אם פסול, יפסל. ואם כשר, יאכל כחמור שבו.

**פסוק יג** **רמז תפו** "זה קרבן אהרן ובניו", זהו שאמר הכתוב (תהלים עה, ח) "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" וגו'. רבנן פתרין קרא, באהרן. בלשון "זה" השפל ובלשון "זה" הגבה. בלשון "זה" השפל, (שמות לב, כד) "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה". ובלשון "זה" הגבה, זה קרבן אהרן ובניו.

דבר אחר "זה קרבן אהרן ובניו", הדא הוא דכתיב "ויאמר אליהם מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק", היה שמשון מתמיה, אריה אוכל כל החיות ועכשו יצא ממנו מאכל. כן אהרן ובניו, אוכלין כל הקרבנות, ועכשו יצא מהן קרבן, שנאמר "זה קרבן אהרן ובניו".

אמר רב אידי מתאוה היה דוד לקרבן נשיאים הדא הוא דכתיב (תהלים סו, טו) "עלת מחים אעלה לך", אין לך קרבן שיש בו פרים אילים עתודים אלא קרבן נשיאים, הדא הוא דכתיב (במדבר ז, יז) "ולזבח השלמים בקר שנים" וגו'. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר, חביב קרבן נשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשירה שאמרו ישראל לפניו על הים. בשירה כתיב (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו", וכאן כתיב "זה קרבן נחשון". רבי נחמיה אומר, חביב קרבנו של אהרן לפני הקדוש ברוך הוא כקרבנן של נשיאים, להלן כתיב "זה קרבן" וכאן כתיב זה קרבן אהרן ובניו. אמר רבי ברכיה חביב קרבנו של אהרן לפני הקדוש ברוך הוא כשנים עשר שבטים. מנין, ז"ה הרי שנים עשר.

"ביום המשח אתו עשירת האפה", רבי יוחנן אמר משום רבי שמעון בן יהוצדק, מלמד שעשירית האפה מעכבת בגדלת אהרן ובניו, סלת מנחה תמיד, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, בוא וראה כמה חס הקדוש ברוך הוא על ממונן של ישראל זה שנתחיב להביא קרבן יביא מן הבקר (לעיל א, ג) "אם עלה קרבנו מן הבקר", לא מצא מן הבקר יביא מן הכבשים, שנאמר "אם כשב הוא מקריב", לא מצא מן הכבשים יביא מן העזים, שנאמר (לעיל ג, יב) "ואם עז קרבנו", לא מצא מן העזים יביא מן העוף שנאמר (לעיל א, יד) "ואם מן העוף עלה קרבנו", לא מצא מן העוף, יביא מן הסלת, הדא הוא דכתיב "סלת יהיה קרבנו", ולא עוד, אלא כל הקרבנות אינם באים חצאים וזו באה חצאים, הדא הוא דכתיב "מחציתה בבקר ומחציתה בערב". ולא עוד אלא כל שמקריבה מעלין עליו כאלו הקריב מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב (מלאכי א, יא) "כי ממזרח שמש ועד מבואו" וגו'.

"זה קרבן אהרן ובניו", יכול אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה, תלמוד לומר "אהרן ובניו אשר יקריבו", הא כיצד אהרן מביא לעצמו ובניו מביאין לעצמן, בניו, אלו בניו הדיוטים, או בניו כהנים גדולים, כשהוא אומר (להלן פסוק טו) "הכהן המשיח תחתיו מבניו", הרי כהן גדול אמור, הא מה אני מקים ובניו אלו כהנים הדיוטים, כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה מביא עשירית האפה משלו.

דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא, זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו וגו', וכי מה למדנו לבניו מיום המשח מעתה, אלא מקיש חנוכו להמשחו, מה המשחו רבוכה אף חנוכו רבוכה. אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שני עשרונות, אחד להמשחו ואחד לחנוכו. רבי חיא, אמר שלש, ולא פליגי, הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט.

"ביום המשח אתו", אין כהן גדול נמשח אלא ביום. אותו, אין מושחין שני כהנים גדולים כאחד. ביום המשח, ביום שנמשח מביא עשירית האפה עד עולם. או אינו אומר ביום המשח אתו אלא ביום שנמשח מביא עשירית האפה ומפסיק, תלמוד לומר "מנחת תמיד" הא מה אני מקיים ביום המשח אותו ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם. עשירת האפה אחד מעשרה בשלשה סאים שהם שבעה רבעים ועוד. סלת, מה סלת האמור להלן חטים, אף סלת האמור כאן חטים.

"מנחה", הרי היא ככל המנחות ללבונה. תמיד, אף בטמאה, תמיד, אף בשבת.

תנו רבנן אלו נאמר 'מנחה מחצית', הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית, ומקריב. חצי עשרון מביתו ערבית, ומקריב. תלמוד לומר "מחציתה בבקר", מחצה משלם הוא מביא. הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בערב. נטמא מחצה בין הערבים או שאבד, יכול יביא חצי עשרון מביתו ערבית, ויקריב, תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב", מחצה משלם הוא מביא. הא כיצד, מביא עשרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה ומחצה אבד, נמצאו שני חצאין קרבין ושני חצאין אבודין. כהן גדול שמת ומנו אחר תחתיו, יכול יביא חצי עשרון מביתו או חצי עשרונו של ראשון, תלמוד לומר "ומחציתה בערב", מחצה משלם הוא מביא, הא כיצד, מביא עשרון שלם וחוצהו, מחצה מקריב ומחצה אבד, נמצאו שני חצאין קרבין ושני חצאין אבודין. תני תנא קמיה דרב נחמן, מחצה ראשון ומחצה שני תעבר צורתו ותצא לשרפה, אמר רב אשי כיון דבעידנא דפלגינהו, אי בעי האי מקריב אי בעי האי מקריב, מיחזי חזי.

חבתי כהן גדול, רבי יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין. ורבי אלעזר אמר מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין. אמר רבי אחא מאי טעמא דרבי יוחנן, אמר קרא מנחה מחציתה, מביא מנחה ואחר כך חוצהו. מיתיבי חבתי כהן גדול לא היו באין חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו. ותניא אלו נאמר 'מנחה מחצית' הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב, תלמוד לומר "מחציתה", מחצה משלם הוא מביא למצוה. אמר ליה רב גביהה מבי כתיל לרב אשי והא חקה כתיב בה, אמר ליה לא נצרכה אלא להביא שלם מביתו.

**פסוק יד-טו** איתמר חביתי כהן גדול כיצד עושין אותן, רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן אופה ואחר כך מטגנה, רב אמי אמר רבי חנינא, מטגנה ואחר כך אופה, אמר רבי חיא בר אבא, כוותי דידי מסתברא, תפיני, תאפינה נאה. רב אמי אמר, כוותי דידי מסתברא תפיני תאפינה נא. כתנאי תפיני, תאפינה נא, רבי אומר, תאפינה נאה, רבי (דוסא) [יוסי] אומר תאפינה רכה, ואית ליה נא ואית ליה נאה. תנן התם, חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים, ודוחות את השבת, מנהני מלי, אמר רב הונא, תפיני, תאפינה נאה. ואי אפי לה מאתמול אינשפא לה. מתקיף לה רב יוסף אימא דכביש ליה בירקא. דבי רבי ישמעאל תנא, תעשה, ואפלו בשבת, תעשה, ואפלו בטמאה. אביי אמר, (לעיל פסוק יג) סלת מנחה תמיד, הרי היא כמנחת תמידין, רבא אמר, "על מחבת" מלמד שטעונה כלי, ואי אפי לה מאתמול איפסל לה בלינה. תניא כותיה דרבא, על מחבת בשמן, מלמד שטעונה כלי. בשמן, להוסיף לה שמן. ואיני יודע כמה, הריני דן, נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נסכים שמן, מה להלן שלשה לוגין שמן לעשרון, אף כאן שלשה לוגין לעשרון. או כלך לדרך זו, נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נדבה שמן מה להלן לוג אחד אף כאן לוג אחד. נראה למי דומה דנין תכשיט מתכשיט תדיר, חובה טומאה שבת ואין דנין תכשיט משאינו תכשיט, או כלך לדרך זו, דנין יג"ל מיג"ל, יחיד בגלל עצמה, לבונה, [ואין דנין יג"ל משאינו יג"ל]. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, סלת מנחה תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין, מה מנחת תמידין שלשה לוגים לעשרון אף זו שלשה לוגים לעשרון. רבי שמעון אומר רבה כאן שמן ורבה במנחת נסכים שמן, מה להלן שלשה לוגין לעשרון אף כאן שלשה לוגין לעשרון או כלך לדרך זו, רבה כאן.

שמן ורבה במנחות פרים ואילים שמן, מה להלן שני לוג לעשרון אף כאן שני לוג לעשרון. נראה למי דומה, דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה [בעשרון ואין דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה] שנים ושלשה עשרונין. (כתוב ברמז שפ"ח).

תנו רבנן כהן [גדול] שמת ולא מנו אחר תחתיו, מנין שתהא מנחתו קרבה משל יורשין, תלמוד לומר "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה". יכול יקריבנה חצאין, תלמוד לומר "אתה", כלה ולא חציה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, חק עולם, משל צבור תהא. כליל תקטר, שתהא כלה בהקטרה. והאי הכהן המשיח להכי הוא דאתא, האי מבעיא ליה לכדתניא זה קרבן אהרן ובניו, יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד וכו'. אם כן לכתוב רחמנא הכהן המשיח תחתיו בניו, מאי מבניו, שמע מינה תרתי. ורבי שמעון האי אתה מאי עביד ליה, מבעיא ליה לכהן גדול שמת ומנו אחר תחתיו, שלא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון. ותיפוק ליה מומחציתה, וי"ו לא דריש, ורבי יהודה, האי חק עולם מאי דריש ביה, חקה לעולם תהא, כליל תקטר למה לי, מבעי ליה לכדתניא, אין לי אלא עליונה בכליל תקטר, ותחתונה בלא תאכל, מנין לתן את האמור של זה בזה, תלמוד לומר "כליל כליל" לגזרה שוה נאמר כאן "כליל" ונאמר להלן "כליל" מה להלן בכליל תקטר, אף כאן בכליל תקטר, ומה כאן לתן לא תעשה על אכילתה אף להלן לתן לא תעשה על אכילתה.

**רמז תפז** האומר הרי עלי במחבת, לא יביא במרחשת. במרחשת, לא יביא במחבת. מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה כסוי, מחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנינא בן גמליאל אומר, מרחשת עמקה ומעשיה רכין, מחבת צפה ומעשיה קשין. מרחשת עמקה דכתיב (להלן ז, ט) "וכל נעשה במרחשת", מחבת (עבה) [צפה] דכתיב "ועל מחבת". תנו רבנן, בית שמאי אומרים, האומר הרי עלי מרחשת, יהא מנח עד שיבוא אליהו, מספקא להו, אי על כליו נקראו, או על שם מעשיהן נקראו. ובית הלל אומרים, כלי היה בבית המקדש ומרחשת שמו ודומה כמין כלבוס עמק, וכשבצק מנח בתוכו דומה כמין תפוחי כרתים וכמין בליטי יונים. ואומר "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת", אלמא על שם כליו נקראו ולא על שם מעשיהן.

**רמז תפח** "תעשה מרבכת", מלמד שנעשה ברותחין כל צרכה. אין לך רבוכה בתורה אלא זו, ורבוכה שבתודה שבמלואים כבר עברה.

"תביאנה" לפני הנסכים. וכשהוא אומר תקריב, אפלו לאחר הנסכים. תפיני תופי נא, רבי אומר, תאפינה רכה. רבי יוסי אומר, תופינא נוי, מנחת פתים, מלמד שכופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל. תקריב ריח ניחח לה', יכול מה אהרן מביא בכל יום אף בניו מביאין בכל יום, תלמוד לומר (לעיל פסוק יד) זה. יכול מה אהרן דוחה את השבת ואת הטמאה, אף בניו יהיו מביאין ודוחין את השבת ואת הטמאה, תלמוד לומר "זה". יכול מה אהרן מביא לחצאין אף בניו יהיו מביאין לחצאין, תלמוד לומר "זה". יכול מה אהרן מביא שלשה לוגין לעשרון אף בניו יהיו מביאין שלשה לוגין לעשרון, תלמוד לומר "זה". [יכול] מה אהרן מביא רבוכה אף בניו יהיו מביאין רבוכה, תלמוד לומר "זה".

"משיח" אין לי אלא אלא משוח בשמן המשחה, מרבה בגדים מנין, תלמוד לומר "והכהן". יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה, תלמוד לומר "תחתיו מבניו", את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האפה, יצא משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו. ומנין שאין בנו עומד תחתיו, תלמוד לומר (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש", את שבא אל אהל מועד לשרת בקדש בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקדש.

"מבניו יעשה אתה", מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם, יכול אף על פי שאין ממלא מקום אביו, תלמוד לומר "ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו", בזמן שימלא את מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם אינו ממלא מקום אביו יבוא אחר וישמש תחתיו.

"חק עולם לה' כליל תקטר" (כתוב ברמז תרנ"ז).

**פסוק טז** "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", מנחת כהנת נאכלת, מנחת כהן אינו נאכלת, אין לי אלא מנחת חובתו מנחת נדבתו מנין תלמוד לומר "וכל מנחת כהן". אין לי אלא כלה מקצתה מנין, תלמוד לומר "תהיה" ואפלו כל שהוא. (כתוב ברמז תע"ח ובפרשת כי תשא). העיד בן בוכרי כל כהן ששוקל וכו'.

**פסוק יח** "זאת תורת החטאת" זאת, אינה נוהגת בבמה. תורת החטאת תורה אחת לכל חטאות, שיהא דמם טעון כבוס, וכי מאין יצאת, מכלל שנאמר (להלן פסוק יט) הכהן המחטא אתה יאכלנה, ואשר יזה מדמה תכבס, יכול אין לי אלא חטאות החיצונות שיהא דמם טעון כבוס, חטאות הפנימיות מנין, ודין הוא ומה אם קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצונות למריקה ולשטיפה לא שוו להם לכבוס, חטאות הפנימיות שלא שוו להן למריקה ולשטיפה אינו דין שלא ישוו להם לכבוס, תלמוד לומר "תורת החטאת" תורה אחת לכל חטאות שיהא דמם טעון כבוס, יכול אף חטאת העוף יהא טעון כבוס, תלמוד לומר "זאת".

"במקום אשר תשחט העלה תשחט (את) החטאת", זה שאמרנו לרבות כל חטאות שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. רבי אליעזר אומר, מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. קדש קדשים לרבות שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. היא, פרט לתודה ואיל נזיר.

אשכחן שחיטה למצוה קבלה למצוה, שחיטה וקבלה לעכב מנלן, אמר קרא [ה]עלה העולה במקומה תהא.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה תקנו תפלה בלחש, שלא לביש עוברי עברה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה, שנאמר "במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת". והאיכא דם חטאת למעלה ודם עולה למטה, התם כהן הוא דידע. [והאיכא] חטאת נקבה ועולה זכר, התם מכסיא באליה. תינח כבשה, שעירה מאי איכא למימר, איהו הוא דמכסיף נפשיה, דאי בעי מייתי כשבה וקא מייתי שעירה. חטאת דעבודה זרה דלא סגי אלא שעירה, מאי איכא למימר, התם ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר ליה.

אמר רבי אליעזר בר חביבא, פעם אחת לששים שנה או לשבעים שנה מביא הקדוש ברוך הוא דבר גדול בעולם, ומכלה את הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החוטאים. ואתיא כדאמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת שלא לפרסם החוטאים. (ישעיה לא, ב) "וגם הוא חכם ויבא רע", לא מסתברא, אלא "ויבא טוב". אלא שאפלו רעה שהקדוש ברוך הוא מביא לעולם בחכמה הוא מביאה. "ואת דבריו לא הסיר", כל כך למה, "וקם על בית מרעים ועל עזרת פעלי און". רב הונא אמר, אין ממזר חי יותר משלשים יום, אימתי בזמן שאינו מפרסם. רבי יוסי בשם רבי יוחנן, אף (כאן) [לעתיד לבוא] אין הקדוש ברוך הוא נזקק אלא לשבטו של לוי, מה טעם (מלאכי ג, ג) "וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וגו' כזהב וככסף". אמר רבי זעירא כאדם שהוא שותה בכוס נקי. אמר רבי הושעיא בגין דאנן לויים נפסיד. אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו, אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עושה עמהן צדקה, מה טעם "והיו לה' מגישי מנחה בצדקה".

**פסוק יט** "הכהן המחטא אתה יאכלנה", פרט לטבול יום, ולמחסר כפורים ולאונן.

אותה, כשרה ולא פסולה.

"אותה", שמתן דמה למעלה ולא שמתן דמה למטה. אמרת, וכי מאין באתה, מכלל שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל", שומע אני חטאת שנתן דמה למטה כשרה, הא מה אני מקים "על קרנות המזבח", למצוה. יכול כשם שטעון ארבע מתנות ואם נתן מתנה אחת כפר, כך תהא טעונה דמה למעלה ואם נתן למטה כשרה. והלא דין הוא, דמים נתנין למטה ודמים נתנין למעלה, מה הנתנין למטה אם נתנן למעלה לא הרצו, אף הנתנין למעלה אם נתנן למטה לא הרצו. מה לתחתונים אם נתנן למעלה לא הרצו, שאין מהן קרב למעלה, תאמר בעליונים שמהן קרב למטה, הרצו. הפנימיים יוכיחו (שאין) [שיש] מהן קרב לחוץ, ואם נתנן בחוץ לא הרצו. מה לפנימיים אם נתנן בחוץ לא הרצו, שאין מזבח הפנימי ממרקן, תאמר בעליונים שהרי (קרבנות) [קרנות] ממרקות אותם, והואיל (וקרבנות) [והקרנות] ממרקות אותם אם נתנן למטה כשרה. תלמוד לומר "אתה", שנתן דמה למעלה ולא שנתן דמה למטה.

לשון אחר מה לנתנין למטה שאין סופן למעלה, תאמר בנתנין למעלה שסופן למטה. דמים הפנימיים יוכיחו שסופן בחוץ, עשאן בתחלה בחוץ לא כפר. מה לדמים הפנימיים שאין מזבח הפנימי ממרקן, תאמר בחטאות החיצונות שקרנות ממרקן, אמר רבא מאי אין מזבח הפנימי ממרקן, אין מזבח הפנימי בלבד ממרקן, אלא הפרכת.

טבול יום, ומחסר כפורים, אין חולקין בקדשים לאכל לערב. מנא הני מלי, אמר ריש לקיש דאמר קרא הכהן המחטא אתה יאכלנה. מאי יאכלנה יחלקנה, כהן המחטא חולק ושאינו מחטא אינו חולק, וכללא הוא, והרי משמרה כלה דאין מחטאין וחולקין, ראוי לחטוי קאמרינן, וקטן דאינו ראוי לחטוי אינו חולק, הרי בעל מום דאינו ראוי לחטוי וחולק, בעל מום רחמנא רבייה, "כל זכר", לרבות בעל מום. ואימא "כל זכר" לרבות טבול יום, מסתברא בעל מום הוה ליה לרבויי שכן אוכל, אדרבה, טבול יום הוי ליה לרבויי, דלאורתא מיהא חזי, השתא מיהא הא לא חזי, רב יוסף אמר, מכדי, מאי יאכלנה יחלקנה, לכתוב רחמנא יחלקנה, מאי יאכלנה, שמע מינה ראוי לאכילה חולק ושאינו ראוי לאכילה אינו חולק. ובעל מום והוא טמא, וטמא בקרבנות צבור, אינו חולק, דתנן כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואינו חולק לאכל לערב, דראוי לאכילה בעינן.

**רמז תפט** אמר רבא, האי דינא מרבי אלעזר בר רבי שמעון גמירנא ליה דאמר בבית הכסא, דנתה (בא) בא טבול יום ואמר תן לי ממנחת ישראל ואכל, אמר ליה ומה במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך במנחתך, אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל. ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחי כך יפה כחך תדחני ממנחת ישראל שכשם שהורע כחי כך הורע כחך, הרי הוא אומר (להלן ז, ט) ("הכהן) [לכהן] המקריב אתה לו תהיה", בוא והקרב ואכל. תן לי מחטאת ישראל ואכל, אמר ליה ומה אם במקום שהורע כחי במנחתי, דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כחי בחטאתי אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל, מה אם דחיתני ממנחת ישראל שכשם שהורע כחך כך הורע כחי, תדחני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחך כך יפה כחי, הרי הוא אומר הכהן המחטא אתה יאכלנה, בוא וחטא ואכל. תן לי מחזה ושוק ואכל. אמר ליה ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך בשלמים שאין לך בהן אלא חזה ושוק, אינו דין שאדיחך מהן. מה אם דחיתני מחטאת שכן הורע כחי אצל נשי ועבדי, תדחני מחזה ושוק שכן יפה כחי אצל נשי ועבדי, הרי הוא אומר (להלן ז, יד) "לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה" בוא וזרק, ואכל. יצא טבול יום קוליו וחומריו על ראשו, אונן מימינו, ומחסר כפורים משמאלו, פריך רב אחאי, לימא ליה תן לי מבכור ואכל, משום דאמר ליה טהור, ומה במקום שהורע כחי בחטאת אצל נשי ועבדי, דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שיפה כחי בבכור, דכליה דידי הוא, אינו דין שאדיחך ממנו, ומה אם דחיתני מחטאת שכשם שהורע כחך כך הורע כחי, תדחני מבכור שכשם שיפה כחך כך יפה כחי, הרי הוא אומר "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" בוא וזרק ואכל, ואידך, פריך מי כתיב "ובשרם לכהן הזרק", "ובשרם יהיה לך" כתיב, אפלו לכהן אחר. והיכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מתר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, לאנסו שאני.

"במקום קדש תאכל", יכול במחנה לויה תלמוד לומר "בחצר אהל מועד". אין לי אלא חצר אהל מועד, מנין לרבות הלשכות הבנויות בחל ופתוחות לקדש, תלמוד לומר "במקום קדש תאכל".

**פסוק כ-כא** דם חטאת שנתז על הבגד הרי זה טעון כבוס, ואף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, שנאמר (לעיל פסוק יט) במקום קדש תאכל, אחד הנאכלות ואחד הפנימיות טעונות כבוס, שנאמר (לעיל פסוק יח) תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות, אי תורה אחת לכל החטאות, אפלו חטאת העוף נמי, אלמה תניא יכול תהם דם חטאת [העוף] טעונה כבוס תלמוד לומר "זאת". אמר רבי שמעון בן לקיש משום בר קפרא אמר קרא (לעיל פסוק יח) תשחט, בנשחטות הכתוב מדבר. ואימא בנאכלות הכתוב מדבר כדכתיב "במקום קדש תאכל" אבל פנימיות לא, רבי רחמנא תורת אי הכי חטאת העוף נמי, מעט רחמנא זאת, ומה ראית, מסתברא חטאת בהמה הוה ליה לרבויי שכן בהמה, שחיטת צפון, וקבלת כלי, וקרן, אצבע, וחודה, ואשים, אדרבא, חטאת העוף הוה ליה לרבויי, שכן חוץ כמותה, אכילה כמותה, הנך נפישן. רב יוסף אמר, יאכלנה, לזה ולא לאחרת, בנאכלת מעט הכתוב. אלא זאת למה לי, אי לאו זאת הוה אמינא האי יאכלנה אורחיה דקרא הוא, קא משמע לן.

"כל אשר יגע", יכול אף על פי שלא בלע, תלמוד לומר "בבשרה", עד שיבלע בבשרה. יכול נגע במקצת חתיכה יהא כלה פסולה, תלמוד לומר "יגע", הנגע פסול, הא כיצד, חותך את מקום שבלע. בבשרה, ולא בעצמות ולא בגדים ולא בקרנים ולא בטלפים. יקדש, להיות כמוה. הא כיצד, אם פסולה היא, תפסל, ואם כשרה היא תאכל כחמר שבה. אמאי וניתי עשה, ונדחי לא תעשה, אמר רבא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש. דתניא "ועצם לא תשברו בו", רבי שמעון בן מנסיא אומר, אחד עצם שיש בו מח ואחד עצם שאין בו מח, אמאי, וניתי עשה ונדחי לא תעשה, אלא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש. רב אשי אמר, יקדש עשה הוא, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

ואשכחן חטאת דמקדשת בבלוע, שאר קדשים מנלן, אמר שמואל משום רבי אלעזר, (להלן ז, טז) "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת" וגו' מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל הקדשים מקדשים בבלוע.

**רמז תצ** אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא, לא אמרי רבנן "משרת", נותן טעם כעקר, מכאן אתה דן לכל התורה כלה, לרבי עקיבא נמי, "משרת", להתר מצטרף לאסור, מכאן אתה דן לכל התורה כלה. אמר ליה משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, נזיר, הא דאמרן, חטאת, דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש וכו'. ורבנן נמי ניהוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, מצרך צריכי. ורבי עקיבא, למאי צריכא, בשלמא כתב רחמנא בחטאת, דלא גמר נזיר מניה. דחלין מקדשים לא גמרינן. אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמר מניה, דהא כל אסורין שבתורה קא גמיר מנזיר. ורבנן אמרי לך מצרך צריכי חטאת התר מצטרף לאסור, וחלין מקדשים לא גמרינן, ו"משרת" לתן טעם כעקר, מכאן אתה דן לכל התורה כלה. ורבי עקיבא, תרויהו להתר מצטרף לאסור, והוי להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.

חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס, בין שהיה לה שעת הכשר בין שלא היה לה שעת הכשר. ואיזו היא שהיה לה שעת הכשר, שלנה, ושנטמאת, ושיצאת, ואיזו היא שלא היה לה שעת הכשר, שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה. תנו רבנן, מדמה מדם כשרה ולא מדם פסולה. רבי עקיבא אומר, היתה לה שעת הכשר ונפסלה, דמה טעון כבוס. לא היה לה שעת הכשר ונפסלה, אין דמה טעון כבוס. רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין דמן טעון כבוס. מאי טעמא דרבי שמעון, כתב אתה וכתב מדמה, חד להיכא דהיתה לה שעת הכשר וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכשר. ורבי עקיבא אתה פרט לתרומה. ורבי שמעון לטעמיה דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה וכל שכן תרומה.

"מדמה", ולא מדם קדשי קדשים. והלא דין הוא, ומה אם חטאות הפנימיות שלא שוו לחטאות החיצונות למריקה ושטיפה שוו להם לכבוס, קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצוניות למריקה ולשטיפה, אינו דין שישוה להם לכבוס. תלמוד לומר "מדמה", ולא מדם קדשי קדשים. מדמה, ולא מרוטבה. והלא דין הוא ומה אם הדם שאין טעון מריקה ושטיפה טעון כבוס, הרטב שטעון מריקה ושטיפה אינו דין שיטען כבוס, תלמוד לומר "מדמה" ולא מרוטבה.

"על הבגד", יכול נתז על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כבוס, תלמוד לומר "אשר יזה" לא אמר לך אלא מקום הדם בלבד. נתז מן הצואר על הבגד יכול יטען כבוס, תלמוד לומר "אשר יזה עליה (מדמה) תכבס", מקום שכשר להזות עליו טעון כבוס ושאין כשר להזות עליו אין טעון כבוס. נתז מידו של מזה עד שלא הזה טעון כבוס, משהזה אין טעון כבוס.

נתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס, מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס. נשפך על הרצפה ואספו, אינו טעון כבוס, [ואין טעון כבוס] אלא מן הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה. תנו רבנן נתז מן הצואר על הבגד יכול תהא טעון כבוס, תלמוד לומר "אשר יזה", לא אמרתי אלא בראוי להזאה. תניא אידך יכול נתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כבוס תלמוד לומר "אשר יזה" פרט לזה שכבר הזה. נשפך על הרצפה ואספו וכו', הא תו למה לי, מה טעם קאמר, מה טעם נשפך על הרצפה אין טעון כבוס, לפי שאין טעון כבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה. ראוי להזאה למעוטי מאי, למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה.

"בגד", אין לי אלא בגד, מנין לרבות עור משהפשט, תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס", יכול שאני מרבה עור עד שלא הפשט, תלמוד לומר "בגד", מה בגד הראוי לקבל טמאה אף כל דבר הראוי לקבל טמאה, דברי רבי יהודה, רבי אלעזר אומר בגד, אין לי אלא בגד, מנין לרבות שק וכל מיני בגדים, תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס", יכול שאני מרבה עור משהפשט וכו'. מאי ביניהו, אמר אביי מטלית פחותה משלש איכא ביניהו. מאן דאמר ראוי, הא נמי ראויה דאי בעי מחשב עלה. מאן דאמר דבר המקבל טמאה הא מיהא לאו בר קבולי טמאה הוא. רבא אמר, בגד שחישב עליה לצורה איכא ביניהו, מאן דאמר ראוי, הא נמי ראוי דאי בעי מבטל ליה למחשבתיה. ומאן דאמר דבר המקבל טמאה השתא מיהא לאו בר קבולי טמאה הוא, רבא אמר, עוצבא דחשיב עלה לקצעא איכא ביניהו. מאן דאמר ראוי, הא נמי ראויה, מאן דאמר דבר המקבל טמאה, הא לא מקבלה טמאה עד דמקצע לה. והתניא רבי שמעון בן מנסיא אומר, עוצבא דמחשב עלה לקצעה טהורה עד שיקצענה.

"בגד", אחד הבגד ואחד השק ואחד העור, טעון כבוס. למימרא דעור בר כבוס הוא, ורמינהו היתה על הבגד לשלשת מקנחו בסמרטוט. היתה של עור נותן עליה מים עד שיכלה. אמר אביי, לא קשיא הא רבנן הא אחרים. דתניא הבגד והשק מכבסו, הכלי והעור מגררו. אחרים אומרים, הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו. כמאן אזלא הא דאמר רבי חיא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאניה במיא, כמאן כרבנן. אמר רבא, ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כבוס הוא, והכתיב (להלן יג, נח) "והבגד או (השק או העור) [השתי או הערב או כל כלי העור] אשר תכבס", אלא אמר רבא צרעת דמגופיה קא פרחא מחלחלא ליה ומשויא ליה רך, ומתניתין ברכין, וכי פליגי בקשין, והא דאמר רב חיא בקשין וכרבנן. (אלא) אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי הרי כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה על של עור נותן עליה מים עד שתכלה. אלא אמר רבא, כל כבוס דלית ליה כסכוס לא שמיה כבוס, והא דאמר רב חיא שכשוך אין אבל כבוס לא, אי ברכין ודברי הכל, אי בקשין וכאחרים, אי הכי בגד נמי, בגד שריתו זו היא כבוסו.

"תכבס במקום קדש", מלמד שהכבוס במקום קדוש. אין לי אלא כבוס במקום קדוש, מנין אף שבירת כלי חרס במקום קדוש, תלמוד לומר "תכבס במקום קדוש וכלי חרס ישבר". [מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין, תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים"]. מכאן אמרו בגד שיצא חוץ לקלעים, נכנס ומכבסו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, קורעו, ונכנס ומכבסו במקום קדוש. כלי חרס שיצא חוץ לקלעים, נכנס ושוברו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש. כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש.

"וכלי חרש", אין לי אלא כלי חרס, מנין לרבות כלי נתר, תלמוד לומר "וכלי חרש אשר תבשל" אין לי אלא שבשל בו, עירה לתוכו רותח מנין, תלמוד לומר "אשר תבשל בו ישבר".

קדרות במקדש אמאי אמר רחמנא ישברו, נהדרינהו לכבשונות. אמר רבי זירא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים. אמר ליה אביי וכי עושין אשפתות בעזרה. אישתמיטתיה הא דתני רב שמעיה בקלנבו, שברי כלי חרס נבלעין במקומן.

חמר במריקה ושטיפה שנוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים. בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, מה שאין כן בהזאה. וטעמא מאי, אמר קרא ואם בכלי נחשת בשלה ואפלו במקצת כלי.

"ואם בכלי נחשת", אין לי אלא כלי נחשת מנין לרבות שאר מתכות, תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת בשלה", מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו אין לי אלא כלי נחשת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו, מנין לכלי חרס שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברו, תלמוד לומר "ישבר ואם בכלי נחשת".

רבי טרפון אומר, בשל בו תחלת הרגל מבשל בו כל הרגל. וחכמים אומרים, עד זמן אכילה. מאי טעמא דרבי טרפון, אמר רבה בר אבוה, כל יום ויום נעשה געול לחברו. וחכמים אומרים ממתין להו עד זמן אכילה והדר עבד ליה מריקה ושטיפה, דכתיב "ומרק ושטף" וכתיב (להלן פסוק כב) "כל זכר בכהנים" הא כיצד ממתין להו עד זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה.

[תנו רבנן, מריקה ושטיפה] בצונן, דברי רבי. וחכמים אומרים מריקה בחמין, ושטיפה בצונן. מאי טעמא דרבנן, מידי דהוה אגעולי עובדי כוכבים ומזלות. ורבי אמר לך, הגעלה לא קאמינא, כי קאמינא מריקה ושטיפה דבתר הגעלה. ורבנן, אם כן נכתוב קרא או מורק או שטף מדכתיב "ומרק ושטף" לומר לך מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ורבי אמר לך, מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס. השפוד והאסכלה מגעילן בחמין. ומרק ושטף, יכול מה שטיפה האמורה להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה, תלמוד לומר "במים", כל שהן. "במים", ולא ביין. "במים", ולא במזוג. "במים" להכשיר את כל המים, קל וחמר למימי הכיור.

יכול אף הפסולה תהא טעונה מריקה ושטיפה, תלמוד לומר ומרק ושטף במים כל זכר בכהנים יאכל אתה, הכשרה טעונה מריקה ושטיפה ואין הפסולה טעונה מריקה ושטיפה. רבי יעקב אומר, היתה לה שעת הכשר ונפסלה טעונה מריקה ושטיפה, [ושלא היתה לה שעת הכשר ונפסלה אינה טעונה מריקה ושטיפה]. רבי שמעון אומר, אף על פי שהיתה לה שעת הכשר ונפסלה אינה טעונה מריקה ושטיפה.

בשל בו קדשים וחלין או קדשי קדשים [וקדשים קלים], אם יש בהן בנותן טעם הרי אלו נאכלין כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופסולה במגע.

**פסוק כב** "כל זכר", לרבות כל בעלי מומין, למה אם לאכילה כבר אמור וכו'. יאכל אתה, כשרה ולא פסולה.

"קדש קדשים", מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שטעון מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד, מנין לרבות כל הקדשים תלמוד לומר "קדש קדשים". יכול שאני מרבה את התרומה, תלמוד לומר "אתה", פרט לתרומה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר קדשי קדשים טעונין מריקה ושטיפה, קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה. מאי טעמא דרבי יהודה, מדאצטריך אתה למעוטי תרומה, מכלל דקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה. ורבי שמעון אמר לך אתה כדאמרן. ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה, והתניא קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חלין. ואם בשל, בנותן טעם. אמר אביי לא צריכא, לדאמר מר במים ולא ביין, במים ולא במזוג, קאמינא אפלו ביין אפלו במזוג. רבא אמר לא צריכא, לדאמר מר בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, תרומה הא לא צריך. רבה בר עולא אמר רב לא צריכא, לשטיפה יתירתא דלא צריך.

רבי שמעון אומר אין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה. אוציא את אלו ולא אוציא את תודה ואיל נזיר שנאכלין ליום אחד כקדשי קדשים, תלמוד לומר "הוא", בשל בו קדשים וחלין, וקדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלין כחמורים, ואין טעונים מריקה ושטיפה ופוסלין במגע.

**פסוק כג** "חטאת" אין לי אלא חטאת, מנין לרבות כל הקדשים, תלמוד לומר "וכל חטאת", דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יוסי הגלילי, עקיבא אפלו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת. אם כן למה נאמר "וכל", שיכול אין לי אלא חטאת יחיד, חטאת צבור מנין, תלמוד לומר "וכל". אין לי אלא חטאת זכר, חטאת נקבה מנין, תלמוד לומר "וכל חטאת".

**רמז תצא** רבי אליעזר אומר, אף האשם שנאמר (להלן ז, ז) "כחטאת כאשם" אין לי אלא חטאת זכר וכו' כלפי לייא, אלא אין לי אלא חטאת נקבה חטאת זכר מנין, תלמוד לומר "וכל חטאת". וסבר רבי יוסי הגלילי האי קרא להכי הוא דאתא, והתניא רבי יוסי הגלילי אומר (לפי שמצינו ש)כל הענין אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין לשרף פסולן אבית הבירה, ולעמד בלא תעשה על אכילתן, חטאת שנכנס (דמן) [דמה] לפנים מנין, אמר (לו) [להם] מדכתיב, (להלן י, יח) "הן לא הובא את דמה", לדברי רבי עקיבא קאמר.

"אשר יובא מדמה", אפלו מקצת דמה, מכאן אמרו חטאת שקבל דמה בשתי כוסות, יצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר. נכנס אחד מהן לפנים, רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים פוסלין. אמר רבי יוסי הגלילי ומה במקום שמחשבה פוסלת, בחוץ, לא פסל דם שבחוץ את הדם שבפנים, מקום שאין המחשבה פוסלת, בפנים, אינו דין שלא יפסל דם שבפנים את שבחוץ, אמרו לו מדמה, ואפלו מקצת דמה. אמר להם קל וחמר ליוצא מעתה, ומה במקום שאין המחשבה פוסלת, בפנים, פוסל דם שבפנים את שבחוץ, מקום שמחשבה פוסלת, בחוץ, אינו דין שיפסל דם שבחוץ את שבפנים. אמרו לו הרי הוא אומר אשר יובא, הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל.

ותהא מחשבה פוסלת בפנים מקל וחמר, ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים, מחשבה פוסלת בחוץ, מקום שפסל דם שבפנים את דם שבחוץ אינו דין שתהא מחשבה פוסלת בפנים. הרי הוא אומר (להלן יט, ז) "ביום השלישי", מקום שיהא משלש בדם בבשר ובאמורים. ולא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מקל וחמר, ומה במקום שפסל דם שבפנים את דם שבחוץ אין המחשבה פוסלת בפנים, מקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים אינו דין שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ, תלמוד לומר "שלישי", חוץ לזמנו "פגול" חוץ למקומו. בשר שנכנס לפנים כשר. שהיה בדין, לפסל. ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים, בשר היוצא לחוץ פסול. מקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ, בשר הנכנס לפנים אינו דין שיהא פסול. הרי הוא אומר מדמה, דמה ולא בשרה. קל וחמר ליוצא מעתה, ומה במקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ, בשר הנכנס לפנים כשר, מקום שלא פסל דם (שבפנים) [שבחוץ] את (שבחוץ) [שבפנים], בשר היוצא לחוץ אינו דין שיהא כשר, הרי הוא אומר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.

"אל אהל מועד", אין לי אלא אהל מועד, שילה ובית עולמים מנין, תלמוד לומר "לכפר בקדש". הנכנס לכפר אף על פי שלא כפר פסול, דברי רבי אליעזר. אמר רבי אליעזר נאמר כאן "לכפר", ונאמר להלן (טז, יז) "לכפר" מה לכפר האמור להלן שלא כפר, אף לכפר האמור כאן בשלא כפר, רבי שמעון אומר, נאמר כאן "לכפר בקדש" ונאמר להלן (טז, כז) "לכפר בקדש" מה "לכפר בקדש" האמור להלן שכבר כפר, אף לכפר בקדש האמור כאן שכבר כפר. רבי יהודה אומר, אם הכניס שוגג, כפר.

"בקדש באש ישרף" מלמד ששרפתה בקדש. אין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים, תלמוד לומר "כל בקדש באש תשרף", מכאן אמרו בשר קדשי קדשים שנטמא בין באב הטמאה בין בולד הטמאה בין בפנים בין בחוץ, בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים, ובית הלל אומרים, הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא (באב הטמאה ו) בולד הטמאה בפנים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, בית שמאי אומרים, הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטמאה בחוץ, ובית הלל אומרים, הכל ישרף בחוץ, חוץ שנטמא (באב) [בולד] הטמאה בפנים רבי אליעזר אומר, את שנטמא באב הטמאה, בין בפנים בין בחוץ, ישרף בחוץ. את שנטמא בולד הטמאה, בין בחוץ בין בפנים, ישרף בפנים. [רבי עקיבא אומר נטמא בחוץ, בין בולד הטמאה בין באב הטמאה. ישרף בחוץ, נטמא בפנים, בין באב הטמאה בין בולד הטמאה, ישרף בפנים].

רבי אליעזר אומר "לא תאכל באש תשרף", כל שטעון שרפה בא הכתוב לתן לא תעשה על אכילתו. רבי יוסי הגלילי אומר, אין כל הענין הזה מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין לתן לא תעשה על אכילתו, ללמד שפסוליהן נשרפין לפני הבירה. אמרו לו מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא (תהיה) פסולה, אמר להם (להלן י, יח) "הן לא הובא את דמה".

תניא, הדם והשמן המנחות והנסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, משום שנאמר "בקדש באש תשרף". אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך באפייהו נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.