# פרק ז'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/tzav/perek-7/

**פסוק א-ה** "וזאת תורת האשם", לבית עולמים. זאת, אינה נוהגת בבמה. תורת האשם, תורה אחת לכל אשמות שיהא דמם נתן למטה. וכי מאין יצאו מכלל שנאמר "כי כחטאת האשם הוא לכהן", מה חטאת דמה נתן למעלה אף אשם יהיה דמו נתן למעלה, תלמוד לומר קדש קדשים ואת דמו יזרק, לרבות כל אשמות ואשם מצרע שיהא דמם נתן למטה. מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים שיזרק, תלמוד לומר "קדש קדשים ואת דמו יזרק", יכול אפלו נתערבו חיים, תלמוד לומר "הוא". מה יעשה להם, ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה [והיפה ממין זה] ויפסיד המותר מביתו. רבי שמעון אומר, אשם שנתערב בשלמים שניהם ישחטו בצפון, זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מי שהוא. אמרו לו והלא שלמים טעונין תנופה ואין אשם טעון תנופה. אמר להם מה בכך ויניף אשם. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול.

"הוא", הוא קרב ואין [תמורתו] קרבה.

"ישחטו", רבה כאן שוחטין הרבה, אף הגרים, אף הנשים, אף העבדים. אין לשון שחיטה אלא לשון משיכה, שנאמר (מ"א י, טז) "זהב שחוט". רבי אליעזר אומר, מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. קדש קדשים, לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. הוא, פרט לתודה ואיל נזיר.

"והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא", אף על פי שלא סמך. יכול אף על פי שלא שחטו בצפון, תלמוד לומר "הוא". רבי אליעזר אומר, (אשם) [אשה] לשם אשים. אשם, אף על פי שלא סמך עליו. יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו תלמוד לומר "הוא". אמר רבי אליעזר, חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא. מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף אשם פסול שלא לשמו. אמרו לו לא אם אמרת בחטאת שדמה נתן למעלה, תאמר באשם שדמו נתן למטה. אמר להם פסח יוכיח שדמו נתן למטה, אם שחטו שלא לשמו פסול. אמרו לו והלא נאמר (שמות יב, כז) "פסח הוא", אמר להם אף נאמר "אשם הוא".

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין, [אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה], חוץ מן החטאת, ופסח.

כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרין, חוץ ממנחת חוטא, [ומנחת קנאות]. תניא אשם לא נאמר בו "הוא" אלא לאחר הקטרת אמורין הוא עצמו שלא הקטרו אמוריו כשר. אלא הוא למה לי, לכדרב הונא אמר רב, אשם שנתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר, נתק אין לא נתק לא, אמר קרא הוא בהויתו יהא.

**רמז תצב** "וזאת תורת האשם", תורה אחת לכל אשמות, לאשם בכסף שקלים. ורבנן אף על גב דכתיב "תורת האשם" אצטריך למכתב "ואם נפש" ויו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון. דאי מזאת תורת האשם הוה אמינא כי אמרינן תורה אחת לכל האשמות, הני מלי בשאר אשמות ודאין, אבל אשם תלוי כיון דעל ספק חלב קאתי, אימא לא יהא ספקו חמור מודאו, מה ודאו חטאת בת דנקא ספקו נמי אשם בת דנקא, להכי כתב רחמנא "ואם נפש" וי"ו מוסיף על ענין ראשון, הניחא למאן דאמר דדריש זאת תורת, אלא למאן דאמר דלית ליה זאת תורת, מאי איכא למימר, יליף איל איל.

אמר רבי יוחנן, כל התורה כלה למדין למד מלמד, חוץ מקדשים שאין למדין למד מלמד, דאם כן לא יאמר צפונה באשם וליתי בקדש הקדשים מחטאת, למאי הילכתא כתב ביה רחמנא, לאו למימר דבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בגזרה שוה. ודלמא משום דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת על חיבי כריתות. קדשי קדשים יתירי כתיבי.

**פסוק ו** "כל זכר" לרבות בעלי מומין. למה, אם לאכילה כבר אמור, אם למחלקת, כבר אמור, ואם בעלי מומין קבועים, כבר אמור, ואם בעלי מומין עוברין, כבר אמור, אם כן למה נאמר "כל זכר", שיכול אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין, תלמוד לומר "כל זכר". "יאכלנו", כשר ולא פסול. קדש הקדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהיו נאכלים אלא לזכרי כהנה. הוא פרט לתודה ואיל נזיר.

**פסוק ז** רבי אליעזר אומר, אף האשם ששחטו שלא לשמו פסול, הרי הוא אומר כחטאת כאשם, מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף אשם פסול שלא לשמו. (לעיל ו, יט) "הכהן המחטא אתה", אתה למעלה ואין אחר למעלה. אי הכי חטאת נמי "אתה" לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, הא שאר קדשים בין לשמן בין שלא לשמן כשרין. ההוא אתה לאו דוקא, דהא שייר פסח. הכא נמי לאו דוקא דהא שייר עולת העוף, בזביחה מיהא לא שייר.

תנן התם, שהיה רבי עקיבא אומר, כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולין. וחכמים אומרים חטאת בלבד. רבי אליעזר אומר אף האשם, שנאמר "כחטאת כאשם". ורבנן, אמר קרא "דמה" דמה של זו ולא דמה של אחרת, ואידך, "דמה" ולא בשרה. ואידך דם דמה. ואידך, דם דמה לא דריש. בשלמא לרבנן דאמרי אשם ששחטו שלא לשמו כשר, הינו דאיתקש מנחה לחטאת [ומנחה לאשם], מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה. אלא רבי אליעזר למאי הלכתא איתקש מנחה לאשם. כאידך דרבי שמעון, דתנן שלא בכלי שרת פסולה, ורבי שמעון מכשיר. ואמר רב יהודה בריה דרבי חיא מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא (לעיל ו, י) "קדש קדשים היא כחטאת [ו]כאשם", בא לעבד עבודה ביד, עובדה בימין כחטאת, בכלי, עובדה בשמאל כאשם. ורבי שמעון האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי, עקר קרא לדרבי יהודה בריה דרבי חיא אתא. ומנחת חוטא דפסולה שלא לשמה, חטאת מאי טעמא, משום דכתיב בה (היא) [הוא] מנחת חוטא נמי הא כתיב היא. ורבנן למאי הלכתא איתקש אשם לחטאת, לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה אף אשם טעון סמיכה.

"כחטאת כאשם", מה חטאת מן החלין, וביום, ובידו הימנית, אף אשם מן החלין, וביום, ובידו הימנית, תורה אחת להם לסמיכה. הכהן אשר יכפר בו וגו', פרט לטבול יום ולמחסר כפורים ולאונן.

**פסוק ח** "והכהן המקריב את עלת איש", פרט לעולת הקדש, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, אף פרט לעולת הגר. עולת איש אין לי אלא עולת איש, עולת גרים נשים ועבדים מנין, תלמוד לומר "עור העלה" רבה. אם כן למה נאמר "עלת איש", עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה. יכול אף נשחטה שלא לשמה, הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה לא יהיו הכהנים זכאים בעורה, תלמוד לומר "עור העלה" רבה, אין לי אלא עור העלה, עורות קדשי קדשים מנין, תלמוד לומר "אשר הקריב". יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים, תלמוד לומר "העלה", מה עולה מיחדת קדשי קדשים יצאו קדשים קלים. רבי ישמעאל אומר, עור העלה, אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים מנין, ודין הוא ומה במקום שלא זכו כהנים בבשר זכו בעורות, כאן שזכו בבשר אינו דין שיזכו בעורות. מזבח יוכיח שזכה בבשר ולא זכה בעורות. לא אם אמרת במזבח שלא זכה במקצתן, תאמר בכהנים שזכו במקצתן, הואיל וזכו במקצתן יזכו בכלן. רבי אומר, כל עצמנו לא נצרכנו אלא לעור העולה בלבד, שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עורותיהן נשרפין עמהם, שנאמר (להלן טז, כז) "ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם", חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור נתנין מתנה לכהן לעולם, רצו להפשיט מפשיטים, רצו לאכלן אוכלים אותם ואת עורותיהן. אבל העולה לפי שנאמר בה "והפשיט את העולה" צריך הכתוב לומר עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה.

("ונתן) לכהן", פרט לטבול יום ולמחסר כפורים ולאונן. יכול לא יחלקו בבשר שהוא לאכילה, אבל יחלקו בעורות שאינן לאכילה. תלמוד לומר "עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה", פרט לטבול יום ולמחסר כפורים ולאונן.

"עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה", אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר "לו יהיה" בעולה ונאמר (לעיל פסוק ז) "לו יהיה" באשם, הכהן אשר יכפר בו לו יהיה, מה אשם עצמותיו מתרים אף עולה עצמותיה מתרין. מפנה, דאי לא מפנה איכא למיפרך מה לאשם שכן בשרו מתר, לו יהיה יתירא כתיב. פרשו לפני זריקה, מועלין בהן עד זריקה. לאחר זריקה, מועלין בהן לעולם. ופליגא דרבי אליעזר, דאמר רבי אליעזר פרשו לפני זריקה, מועלין בהן לעולם, לאחר זריקה, לא נהנין ולא מועלין.

כל שלא זכה מזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה, שנאמר "עלת איש", עולה שעלתה לאיש. עולה שנשחטה שלא לשמה, אף על פי שלא עלתה לבעלים, עורה לכהנים. אחד עולת איש ואחד עולת אשה עורותיהם לכהנים, עורות קדשים קלים לבעלים, עורות קדשי קדשים לכהנים, מקל וחמר כדלעיל. עלת איש, פרט לעולת הקדש דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, פרט לעולת גרים. מאי פרט לעולת הקדש, אמר רבי חיא בר יוסי פרט לעולה הבאה מן המותרות. הניחא למאן דאמר מותרה לנדבת צבור אזלי, אלא למאן דאמר לנדבת יחיד אזלי, מאי איכא למימר. כדאמר רבא "העולה" עולה ראשונה, הכי נמי העולה, עולה ראשונה. רבי איבו אמר רבי ינאי, פרט למתפיס עולה לבדק הבית. לא מבעיא למאן דאמר קדשי בדק הבית תפסי מדאוריתא, אלא אפלו למאן דאמר לא תפסי הני מלי בשר אבל עור תפיס. אמר ליה רב המנונא לרב נחמן, כמאן כרבי יהודה, הא הדר ביה וכו'. אמר ליה אלא מר במאי מוקים לה. אמר ליה מוקמת ליה במקדיש נכסיו ואליבא דרבי יהושע. דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות לגבי המזבח זכרים ונקבות, רבי יהושע אומר, זכרים עצמן יקרבו, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים יפלו לבדק הבית, ואפלו לרבי יהושע דאמר אדם חולק הקדשו, הני מלי בשר, אבל עור תפיס. רבי יוסי אומר, פרט לעולת גרים, אמר ליה רב חמא בר חלקיה לרבינא אטו גרים לאו איש נינהו, אמר ליה פרט לגר שמת ואין לו יורשים. [תנו רבנן "עלת איש"], אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים ועבדים מנין וכו' רבי ישמעאל אומר וכו' רבי אומר כל עצמנו וכו'. תנא קמא נמי תיפוק מדינא, מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא. ורבי ישמעאל האי אשר הקריב מאי עביד ליה, מבעי ליה פרט לטבול יום ואונן. ותיפוק ליה מלו יהיה, רבי ישמעאל לטעמיה דאמר נאמר בעולה "לו יהיה" ונאמר באשם וכו'.

**פסוק ט-י** "וכל מנחה אשר תאפה בתנור", (כתוב למעלה מרמז ת"נ).

"וכל נעשה במרחשת", האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת. במרחשת, לא יביא במחבת. מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה כסוי, מחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנינא בן גמליאל אומר מרחשת עמקה ומעשיה רכין. מחבת צפה ומעשיה קשין. מרחשת עמקה, דכתיב "וכל נעשה במרחשת". מחבת צפה, דכתיב "ועל מחבת". בית שמאי אומרים, האומר הרי עלי מרחשת יהא מנח עד שיבוא אליהו, מספקא להו אי על שם כלין נקראו או על שם מעשיהן נקראו. ובית הלל אומרים כלי היה בבית המקדש ומרחשת שמו ועשויה כמין כלבוס וכשבצק מנח בתוכו דומה כמין תפוחי כרתים וכמין בליטי היונים. ואומר וכל נעשה במרחשת ועל מחבת אלמא על שם כלין נקראו ולא על שם מעשיהם.

"לכהן המקריב אתה לו תהיה", יכול לו לבדו, תלמוד לומר "לכל בני אהרן תהיה". יכול לכלן, תלמוד לומר "לכהן המקריב אתה", הא כיצד, לבית אב המקריבין אותה.

רבי שמעון אומר, מנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקמץ קרב לעצמו והשירים קרבין לעצמן, מנלן. אמר חזקיה אמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, אם אינו ענין לבלולה של חטין תנהו ענין לבלולה של שעורין. ואם אינו ענין לחרבה של חטין תנהו ענין לחרבה של שעורין. והאי להכי הוא דאתא, האי מבעי ליה לכדתניא, מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים, תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה". יכול לא יחלקו זבחים כנגד מנחות, שלא קמו תחתיהן בדלות, אבל יחלקו מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלות, תלמוד לומר "וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה", יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות, שהללו מני דמים והללו מיני קמחים, אבל יחלקו עופות כנגד זבחים שאלו ואלו מיני דמים הן, תלמוד לומר "ועל מחבת (וכל מנחה בלולה בשמן) לכל בני אהרן תהיה". יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים, שהללו מעשיהם ביד והללו מעשיהם בכלי, אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות שאלו ואלו עשיתן ביד, תלמוד לומר "וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה". יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת [ומרחשת כנגד מחבת] שזו.

מעשיה קשין וזו מעשיה רכין, אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת, שזו וזו מעשיה קשין וזו וזו מעשיה רכין, תלמוד לומר "וחרבה לכל בני אהרן תהיה". יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים, תלמוד לומר "איש כאחיו" (להלן פסוק יב) אם על תודה, כשם שאין חולקין בקדשי קדשים, כך אין חולקין בקדשים קלים. איש כאחיו, איש חולק ואפלו בעל מום ואין קטן חולק ואפלו הוא תם, ההוא מכל נפקא. והא אפיקתיה לכדרבי יוסי ברבי יהודה, אלא ההוא מוכל.

רבינא אמר, אתיא מדתני לוי, דתני לוי (במדבר יח, ט) "כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצרע. סלקא דעתך אמינא "מן האש" אמר רחמנא והאי לאו מותר מן האש, קא משמע לן. "לכל מנחתם" לרבות מנחת העמר ומנחת קנאות. סלקא דעתך אמינא "ואכלו אתם אשר כפר בהם", ומנחת העמר להתיר קא אתיא, ומנחת קנאות לברר עוון הוא דקא אתיא, קא משמע לן. (במדבר שם) "לכל חטאתם", לרבות חטאת העוף, סלקא דעתך אמינא נבלה היא, קא משמע לן. (שם) "ולכל אשמם", לרבות אשם נזיר ואשם מצרע. אשם מצרע בהדיא כתיב ביה, אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצרע. סלקא דעתך אמינא להכשיר קאתי, קא משמע לן. (שם) "אשר ישיבו", זה גזל הגר. "לך הוא ולבניך", שלך ושל בניך יהא ואפלו לקדש בו את האשה.

**פסוק יא-יב** **רמז תצג** "וזאת תורת זבח השלמים". זה שאמר הכתוב (תהלים פה, ט) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו", אמרו אמות העולם לבלעם למה אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שיביאו לו קרבנות ולנו לא אמר, אמר להם בלעם, הקרבנות אינן שלום אלא למי שקבל את התורה שהן כתובין בה צריך שיקריב קרבן, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשו אתם מבקשין להקריב קרבן, מי שקבלה הוא מקריב, שנאמר "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", לכך נאמר "כי ידבר שלום אל עמו", ומה דבר, וזאת תורת זבח השלמים. למה נאמר "זבח השלמים", שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. בוא וראה, העולה היתה כלה לאשים, והחטאת היתה חלבה ואמוריה למזבח, ועורה ובשרה לכהנים, ולא היה ממנו הנאה לישראל. וכן האשם אבל התודה היה דמה ואמוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים ועורה ובשרה לישראל, נמצא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. לכך נקראת זבח השלמים העושה שלום לכל, וכשהיו מקריבין זבח השלמים היה הקדוש ברוך הוא נושא להם פנים שנאמר (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך".

תנו רבנן, מנין לעשות זמן בבמה קטנה כזמן בבמה גדולה, אמרה תורה לן ישרף, והיוצא ישרף, מה יוצא, כשר בבמה. אף לן, כשר בבמה. לא יהא זמן פוסל בה. ודין הוא, ומה עופות שאין המום פוסל בהן, זמן פוסל בהן, במה קטנה שהמום פוסל בה, אינו דין שהזמן פוסל בה. מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן, תאמר בבמה קטנה הואיל וזר כשר בה לא יהא זמן פוסל בה, תלמוד לומר "וזאת תורת זבח השלמים", לעשות זמן בבמה קטנה כזמן בבמה גדולה.

"אם על תודה". זה שאמר הכתוב (תהלים נ, כג) "זבח תודה יכבדנני", זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן אלא "זבח תודה". רבי יודן בשם רבי אבא "יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני", בעולם הזה ובעולם הבא. דבר אחר, כבוד אחר כבוד. דבר אחר, יכבדנני זה עכן שזבח יצרו בתודה. הדא הוא דכתיב, "בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה".

אמר רבי פנחס, משל למלך שבאו אריסין ובני ביתו לכבדו, בא אחד ואמר מי הוא זה, אמר לו אריסך הוא, בא אחר ואמר מי הוא זה, אמר ליה בן ביתך הוא, בא אחר ואמר מי הוא זה, אמר ליה לא אריסך ולא בן ביתך ולא בא אלא לכבודך, אמר יהבו ליה סלריא ויתיב עליה. כן חטאת בא על חטא, אשם בא על חטא, תודה שאינה באה על חטא, אם על תודה יקריבנו.

"וזאת תורת זבח השלמים" 'אשר הקריב' אין כתיב כאן, אלא "אשר יקריב" מכאן ולהבא. (כתוב ברמז ל"ו).

רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל הקרבנות בטלין והודאה אינה בטלה. הדא הוא דכתיב (ירמיה לג, יא) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב וגו' מביאים תודה בית ה'", "קול אומרים הודו", זו הודאה "מביאים תודה", זה קרבן תודה. וכן דוד אמר (תהלים נו, יג) "עלי אלהים נדריך אשלם תודה לך" אין כתיב כאן, אלא "תודות לך", הודאה וקרבן תודה.

משל לשלטון שנכנס למדינה ועמו כתות כתות של לסטים, אמר אחד לחברו מה דחיל הדין שליטא, אמר ליה תהא פשטמא דידך טבא ולית את דחיל מניה. כך כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות נתיראו, אמר להם אל תיראו, עסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלו, הדא הוא דכתיב (להלן פסוק לז) "זאת התורה לעלה למנחה" וגו', למה שלמים באחרונה, אמר רבי סימון הדא גרזמיתא אינה באה אלא באחרונה, למה שיש בה מינין הרבה, [כך למה שלמים באחרונה, שיש בה מינים הרבה, דם] ואמורין למזבח, חזה ושוק לכהנים, עור ובשר לבעלים. רבי שמעון אומר מי שהוא שלום מביא שלמים [ואין אונן מביא שלמים].

"זאת התורה לעלה למנחה", שלמים באחרונה, אין לי אלא בכלל, בפרט מנין, (לעיל ו, ב) "זאת תורת העלה" "זאת תורת המנחה" (לעיל ו, יח) "זאת תורת החטאת" (לעיל פסוק א) "זאת תורת האשם", זאת תורת זבח השלמים ואין לי אלא בקרבנות יחיד, בקרבנות צבור מנין, תלמוד לומר "אלה תעשו לה' במעדיכם" וגו'.

"תורת זבח השלמים" וגו' "אם על תודה". מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים. יכול אף שלמים יהו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה, תלמוד לומר "זאת". תורת זבח [השלמים אם על] תודה, מה שלמים טעונין סמיכה, נסכים, ותנופה, וחזה ושוק, אף תודה טעונה סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק. משום רבי ישמעאל אמרו מפני שיצאת לידון בדבר החדש. יכול אין לי אלא חידושה. תלמוד לומר "תורת זבח השלמים אם על תודה", מה שלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק. אף תודה טעונה סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק.

דבר הלמד בגזרה שוה מהו שילמד, בהקש, אמר רב פפא, תא שמע, זאת תורת זבח השלמים אם על תודה, למדנו לתודה שהיא באה מן המעשר, אשכחן שלמים דאתי ממעשר, שלמים גופייהו מנלן, אתיא "שם שם" (דברים כז, ז) "וזבחת שלמים ואכלת שם", (דברים יד, כו) "ונתתה הכסף" וגו', אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מעשר דגן חלין בעלמא הוא, אמר הלמד קדש ומלמד קדש.

"תורת זבח השלמים אם על תודה", מה שלמים באין מן המעשר אף תודה באה מן המעשר. יכול אף על פי שלא פרש, תלמוד לומר "תורת זבח השלמים". מה שלמים פרש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פרש מן המעשר [אין] מביא [אלא] מן החלין, אף תודה פרש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פרש מן המעשר אין מביא אלא מן החלין.

מנין ללחם שמביא מן המעשר, תלמוד לומר "שלמים אשר יקריב", מה שלמים באים מן המעשר אף הלחם יביא מן המעשר. אמר הרי עלי תודה מן המעשר ולא פרש לחמה מן המעשר, יכול יביא הוא ולחמה מן המעשר, תלמוד לומר "שלמים אשר יקריב", מה שלמים פרש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פרש מן המעשר אין מביא אלא מן החלין, אף הלחם פרש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פרש מן המעשר אין מביא אלא מן החלין. אמר הרי עלי תודה מן החלין ולחמה מן המעשר, הואיל ופרש זה, יכול יביא, תלמוד לומר "שלמים אשר יקריב". בזמן שאמר הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר, יביא תודה ולחמה מן המעשר, תודה מן המעשר ולחמה מן החלין, יביא. תודה מן החלין, אף על פי שפרש לחמה מן המעשר לא יביא אלא מן החלין.

**רמז תצד** יכול יביא מחטי מעשר שני, תלמוד לומר "שלמים אשר יקריב", מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר.

מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החלין, תלמוד לומר (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר "צאן ובקר", להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החלין, אף כל דבר שהוא בא בחובה לא יביא אלא מן החלין. ונסכים בכל מקום לא יביא אלא מן החלין. ופסח גופיה מנלן, דתניא רבי אליעזר אומר, נאמר "פסח" במצרים ונאמר "פסח" לדורות. מה פסח האמור במצרים אינו בא אלא מן החלין, אף פסח דורות אינו בא אלא מן החלין. אמר לו רבי עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר. אמר לו אף על פי שאי אפשר, ראיה גדולה היא ונלמד הימנה.

**רמז תצה** חזר רבי עקיבא ודן דין אחר, מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח. אמר לו הרי הוא אומר "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה", שיהו כל עבודות של חדש זה כזה. ורבי עקיבא, אי סבירא ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר ליקום במילתא, ואי הדר ביה והאי דלא גמר מפסח מצרים משום האי פרכא הוא, פסח מדבר יוכיח. לדבריו דרבי אליעזר קאמר ליה, לדידי אין דנין אפשר משאי אפשר, לדידך דאמרת דנין, מה לפסח מצרים שכן [אינו] טעון מתן דמים ואמורין וכו', ואמר ליה רבי אליעזר, "ועבדת" וגו'. ורבי אליעזר לימא ליה פסח מדבר יוכיח, לדבריו דרבי עקיבא קאמר ליה, לדידי דנין אפשר משאי אפשר, ואי משום האי פרכא, פסח מדבר יוכיח, לדידך דאמרת אין דנין, "ועבדת", והשתא נמי ליפרך, אמר רב ששת זאת אומרת אין משיבין על ההקש. ובתרביצא אמור, וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש, בכללא איתמר, דפסח כליה חדא מלתא היא. ורבי עקיבא פסח דאינו בא אלא מן החלין מנא ליה, נפקא ליה מהא דאמר שמואל משום רבי אליעזר, (להלן פסוק לז) "זאת התורה לעלה" וגו', מה חטאת אינו בא אלא מן החלין וכו'.

ורבי עקיבא האי "וזבחת פסח" מאי עביד ליה, לכדרב נחמן, מנין למותר פסח שקרב שלמים, שנאמר "וזבחת פסח" וגו', והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים, אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. ואכתי מהתם נפקא, דתניא "כשב" לרבות את הפסח לאליה, כשהוא אומר "אם כשב" להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח, לכל מצוות שלמים. שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, כשהוא אומר (לעיל ג, יב) "ואם עז" הפסיק הענין למד על העז שאין טעונה אליה. אלא תלתא קראי כתיבי, חד לעבר זמנו ועברה שנתו, וחד לעבר זמנו ולא עברה שנתו, וחד ללא עבר לא זמנו ולא שנתו. וצריכי, דאי אשמעינן עבר זמנו ועברה שנתו, משום דאידחי ליה לגמרי, אבל עבר זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני אימא לא. ואי אשמעינן עבר זמנו ולא עברה שנתו, דאידחי ליה מפסח ראשון, אבל לא עבר זמנו ולא עברה שנתו דאפלו לפסח ראשון חזי, אימא לא, צריכא.

תנו רבנן, מהו אומר תודה יקריב, מנין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, שאיזה שירצה יקריבו לחמה עמה, תלמוד לומר "התודה יקריב". יכול שתהא שניה טעונה לחם, תלמוד לומר "יקריבנו", אחד ולא שנים. מנין לרבות ולדות, חליפות, ותמורות להקרבה, תלמוד לומר "אם על תודה". יכול יהו טעונות לחם, תלמוד לומר "והקריב על זבח התודה". תודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם.

אמר רבי אבא, זו תודה וזו לחמה, אבד הלחם מביא לחם אחר, אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת, מאי טעמא, לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם. אמר רב כהנא, מנין ללחמי תודה שנקראו תודה, שנאמר "והקריב על זבח התודה חלות".

"והקריב על זבח", לחיב על כל זבח וזבח. והלא דין הוא, ומה במקום שמעט בלחם רבה בכבשים, כאן שרבה בלחם אינו דין שירבה בכבשים, תלמוד לומר "והקריב על זבח", לחיב על כל זבח וזבח.

תנו רבנן, חלות בלולת ולא רקיקין בלולות, שיכול והלא דין הוא ומה חלות שאין טעונות משיחה טעונות בלילה, רקיקין שטעונין משיחה אינו דין שטעונין בלילה, תלמוד לומר "חלת בלולת" ולא רקיקין בלולות. רקיקין משוחין ולא חלת משוחות, שיכול והלא דין הוא, ומה רקיקין שאין טעונין בלילה טעונין משיחה, חלות שטעונות בלילה אינו דין שטעונות משיחה, תלמוד לומר "רקיקין משוחין" ולא חלות משוחות, מאי תלמודא, לא לישתמיט ולכתב חלות משוחות ורקיקין בלולין.

"וסלת מרבכת חלת", למדנו לרבוכה שהיא באה סלת. חלות מנין, תלמוד לומר "חלות חלת", רקיקין מנין, תלמוד לומר "מצות מצות".

"והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת" וגו', מה תלמוד לומר "בשמן בשמן" שתי פעמים, אמר רבי עקיבא, אלו נאמר בשמן פעם אחת, הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות, ללוג, כשהוא אומר בשמן בשמן, רבה, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, מעטו לחצי לוג, יכול ישליש חצי לוג לשלשה מינין, לחלות ולרקיקין ולרבוכה, תלמוד לומר "וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן", רבה, ואין רבוי אחר מיעוט אלא לרבות, כיצד הוא עושה נותן רביעית לרבוכה, ורביעית לשני מינים, מחצה לחלות, ומחצה לרקיקין. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, מושח את הרקיקין כמין כף יונית ומחזיר את השאר לחלות. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא, אפלו אתה אומר כל היום כלו בשמן למעט בשמן לרבות, איני שומע לך. אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני.

**פסוק יג** "על חלת לחם חמץ", כנגד חמץ יביא מצה, מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה עשרה עשרונות.

"על חלת לחם חמץ", מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניו בתנור. יקריב קרבנו על זבח, מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. זבח תודת שלמיו, מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם.

אמר רב כהנא, מנין ללחמי תודה שנקראו תודה, שנאמר "והקריב על זבח התודה חלות". אי הכי אפכא נמי, הא לא קשיא לחם אקרי תודה ותודה לא אקרי לחם.

ארבעה מינין שבתודה מעכבין זה את זה, דאיתקש לנזיר, דכתיב (לעיל פסוק יב) על זבח תודת שלמיו, ואמר מר, תודת שלמיו, לעשרה קבין ירושלמיות. ולרביעית שמן. יכול לכל מה שאמור בענין, תלמוד לומר "מצות" מאי תלמודא, אמר רבא, דבר שנאמר בו "מצות" לאפוקי רבוכה דלא נאמר בה מצות. דבי רבי ישמעאל תנא, (שם) "סל מצות" כלל, "חלות ורקיקין" פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא.

התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, שתי איפות, האיפה שלש סאין. עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה. עשרה לחמץ, עשרון לחלה. ועשרה למצה, ובמצה שלשה מינין, חלות, רקיקין, ורבוכה. נמצאו שלשה עשרונין ושליש לכל מין, ושלש חלות לעשרון. ובמדה ירושלמית היו שלשים קב, חמשה עשר לחמץ, וחמשה עשר למצה. חמשה עשר לחמץ, קב ומחצה לחלה, חמשה עשר למצה, ובמצה שלשה מינין, חלות, רקיקין, ורבוכה. נמצאו חמשת קבין לכל מין, ושתי חלות לקב.

**פסוק יד** מכלן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה". תנו רבנן "והקריב ממנו", מן המחבר. אחד, שלא יטל פרוס. מכל קרבן, שיהו כל הקרבנות שוות, שלא יטל מקרבן על חברו.

"תרומה לה'", איני יודע מכמה היא, הריני דן נאמר כאן "תרומה" ונאמר בתרומת מעשר "תרומה" מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה, או כלך לדרך זו, נאמר כאן "תרומה" ונאמר בבכורים "תרומה", מה להלן אין לה שעור, אף כאן אין לה שעור, נראה למי דומה, דנין תרומה שאין אחריה תרומה, מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל יוכיח בכורים שיש אחריהן תרומה. או כלך לדרך זו, דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש, ואל תוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכל מקום, תלמוד לומר "ממנו תרומה לה'" [וכתיב בתרומת מעשר] "ממנו תרומה" (לה') לגזרה שוה.
**רמז תצו** למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה, אבל איני יודע מכמה היא חלה, הריני דן נאמר כאן "לחם" ונאמר בשתי הלחם (להלן כג, יז) "לחם" מה להלן עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה, או כלך לדרך זו נאמר כאן "לחם" ונאמר בלחם הפנים (להלן כד, ז) "לחם" מה להלן שתי עשרונות, אף כאן שתי עשרונות. נראה למי דומה, דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח ממנחה הבאה חמץ עם הזבח, ואל יוכיח לחם הפנים שאינו בא חמץ עם הזבח. או כלך לדרך זו דנין מנחה הבאה מארץ וחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, ממנחה הבאה מארץ וחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, [ואל יוכיח שתי הלחם שאינן באות אלא מן החדש ומן הארץ], תלמוד לומר "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים" שאין תלמוד לומר "תביאו" ומה תלמוד לומר "תביאו", שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה. אי מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות, תלמוד לומר (שם) "תהיינה".

למדנו עשר לחמץ, ועשר למצה מנין, תלמוד לומר "על חלת לחם חמץ", נגד חמץ הבא מצה, נמצאו עשרים עשרונות לחמי תודה, עשרה לחמץ ועשרה למצה. יכול עשרה שבמצה לא יהו כלן אלא ממין אחד, תלמוד לומר "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה", נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין, ושלש חלות לעשרון, ונמצאו לחמי תודה ארבעים חלות, נוטל מהן ארבע ונותן לכהן והשאר נאכל לבעלים.

אמר מר "והקריב ממנו", מן המחבר. אלא מעתה הא דכתיב "ואת כל חלבו ירים ממנו", התם מאי מחבר איכא, כדרב חסדא אמר אבימי, שלא ינתח בשר קדם שיטל אמורין.

אמר מר, נאמר כאן "תרומה" ונאמר בתרומת מעשר "תרומה". ונילף מתרומת מדין, דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. ונילף מתרומת חלה, תנא דבי רבי ישמעאל, דנין דבר שנאמר בו ממנו "תרומה לה'" מדבר שנאמר בו (במדבר יח, כו) "ממנו (תרומה לה') [תרומת ה'"] לאפוקי תרומת חלה דלא נאמר בה "תרומה לה'".

אמר מר, תלמוד לומר (להלן כג, יז) "תהיינה", מאי תלמודא, אמר רב יצחק בר אבדימי, "תהיינה" כתיב, אימא עשרה קפיזי, בעשרונים דבר הכתוב. עשרה למצה מנין, תלמוד לומר "על חלת לחם חמץ" נגד חמץ הבא מצה. וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש, הימנו ודבר אחר הוא, [ולא הוי הקש]. ולמאן דאמר הוי הקש, מאי איכא למימר, "תביאו" רבויא הוא. בשר זבח תודת, (כתוב ברמז תנ"ח).

**פסוק טו** "ובשר זבח תודת שלמיו", למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה. חליפין, ולדות ותמורות מנין, תלמוד לומר "ובשר". חטאת ואשם מנין, תלמוד לומר "זבח". ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח, תלמוד לומר "שלמיו". לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר מנין, תלמוד לומר "קרבנו", כלן קורא אני להם לא יניח.

מנין לרבות את הלחם, תלמוד לומר "קרבנו". [ביום קרבנו] יאכל, אין לי אלא אכילתן ליום אחד, מנין אף תחלת זביחתן לא תהא אלא על מנת לאכל ליום אחד, תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל", שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה, שאף תחלת זביחתו לא תהא אלא על מנת להאכל ליום אחד. אין לי אלא תודה, מנין לרבות לכל הנאכלין ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד, תלמוד לומר ["וכי תזבחו זבח" לרבות כל הנאכלין ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד].

"לא יניח ממנו עד בקר", אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, להרחיק מן העברה, אבל אין מחשבה פוסלת בהן, ואין חיבין עליה משום נותר עד שיעלה עמוד השחר.

**פסוק טז-יז** "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו", הרי זה בא ללמד על הנאכלין לשני ימים שנאכלין לשני ימים ולילה. אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את החגיגה, ארבה את החגיגה הבאה בזמנה, מנין לחגיגה הבאה מחמת פסח, חגיגה הבאה תשלומין, שלמים הבאין בתוך המועד, שלמים הבאים לאחר המועד, תלמוד לומר "נדר", "ואם נדר או נדבה", (ואם) מתוך שנאמר (דברים טז, ד) "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שתאכל לשני ימים. יכול ליום אחד, תלמוד לומר "לבקר" לבקרו של שלישי, יכול לבקרו של שני, ומה אני מקים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו, תלמוד לומר "נדר", "ואם נדר או נדבה", לרבות חגיגה הבאה עם הפסח שתאכל לשני ימים, מנין לרבות את הבכור ואת המעשר, תלמוד לומר "זבח".

"ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת", אין לי אלא אכילתן לשני ימים, מנין שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא על מנת להאכל לשני ימים, תלמוד לומר (להלן יט, ה-ו) "וכי תזבחו זבח שלמים לה'", לרבות כל הנאכלין לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים. ביום הקריבו את זבחו יאכל, מצוה לאכל ממנו ביום ראשון. יכול לשני ימים תלמוד וממחרת, אי ממחרת יכול מצוה לאכלו לשני ימים, תלמוד לומר "והנותר" אם הותיר הותיר, אי והנותר יכול אם הותירו כלו יהא פסול, תלמוד לומר "יאכל" ואפלו כלו.

אמר רבי יצחק בר אבדימי, מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה, תלמוד לומר "ביום הקריבו את זבחו", ביום שאתה זובח אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריבו. האי מבעי ליה לגופיה, אם כן לכתב ביום זבחו יאכל, הקריבו למה לי שמע מינה. ודלמא הכי קאמר רחמנא, אי מקרבת ליה לדם האידנא, אכל בשר האידנא ולמחר, אי קרב דם למחר, אכל בשרא למחר ויומא אוחרא. אם כן לכתוב ביום הקריבו יאכל, את זבחו למה לי, ביום שאתה זובח אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריבו.

תנו רבנן יכול יהא נאכל לאור שלישי, ודין הוא, זבחים נאכלין ליום אחד, וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, מה להלן לילה אחריהן, אף כאן לילה אחריהן. תלמוד לומר (להלן יט, ו) "יאכל עד יום", ביום אתה אוכל ואי אתה אוכל בלילה. יכול ישרף מיד, ודין הוא, זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, מה להלן תכף לאכילה שרפה אף כאן תכף לאכילה שרפה, תלמוד לומר "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף", ביום אתה שורף ואי אתה שורף קדשים בלילה.

או אינו אומר בשלישי ישרף עבר שלישי לא ישרף, תלמוד לומר "ישרף", אפלו לעולם. מבשר ולא מן העצמות ולא מן הגדים ולא מן הקרנים ולא מן הטלפים. הזבח, פרט לעבר ושליא. ביום השלישי ישרף. בנין אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום.

**פסוק יח** **רמז תצז** "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו", אמר רבי אליעזר כף אזנך לשמע, במחשב לאכל מזבחו ביום השלישי, הכתוב מדבר. או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהכשר יחזר ויפסל. אמר לו רבי עקיבא מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שהכשר יחזר ויפסל. אמר לו הרי הוא אומר המקריב, בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב, כשהוא אומר אתו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן.

בן עזאי אומר, אתו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו", יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה, תלמוד לומר "אתו", אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה. אחרים אומרים, לא יחשב, במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. ובן עזאי, בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן, מנא ליה איבעית אימא נפקא ליה מדאחרים. ואבעית אימא מדכתיב "לא ירצה", זביחה הוא. ובן עזאי, אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, מהכא נפקא, מדאחרים נפקא, דתניא אחרים אומרים, יכול בכור שעברה שנתו יהא כפסולי המקדשים ויפסל, תלמוד לומר (שם יד, כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך" וגו', מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה. אצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מילי בכור דלאו בר הרצאה הוא, אבל קדשים דבני הרצאה נינהו אימא ליפסלו. ואכתי מהתם נפקא "והיה בך חטא", ואמרינן "בך חטא" ולא בקרבנך חטא. ובן עזאי ההוא מבעי ליה בך חטא ולא באשתך חטא. סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר (משלי כב, כז) "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך", בהאי עוון דבל תאחר נמי אשתו מתה, קא משמע לן. אחרים אומרים, לא יחשב, במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. ורבי אלעזר האי לא יחשב מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדרבי ינאי, דאמר רבי ינאי מנין למחשבות שמוציאות זו מזו, שנאמר "לא יחשב", לא יערב בו מחשבות אחרות. ורב מרי מתני הכי, אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר "לא יחשב" (קרי ביה לא יחשב) אמר ליה רב אשי לרב מרי הא לאו שאין בו מעשה.

הוא ואין לוקין עליו. אמר ליה, רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

אמר רבא, כלהו מקרא אריכא אתיין, ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח. מבשר זבח שלמיו, מה שלמים מפגלין ומתפגלין, אף כל מפגלין ומתפגלין. ביום השלישי, זה חוץ לזמנו. לא ירצה, כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו, המקריב, בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. אותו, בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן. לא יחשב, לא יערב בו מחשבות אחרות. פגול, זה חוץ למקומו. יהיה מלמד שמצטרפין זה עם זה. והנפש האכלת ממנו, אחד ולא שנים, ואיזה זה חוץ לזמנו דגמר עוון עוון מנותר דדמי ליה בז"ב.

**רמז תצח** אמר ליה רב פפא לרבא, לדידך שלישי דפרשת קדושים מאי דרשת ביה, מבעי ליה למקום שיהא משלש בדם בבשר באמורים. ותיפוק ליה מקרא קמא ואם האכל יאכל מדאפקיה רחמנא בלשון שלישי. אמר (רבא) [רב אשי] אמריתה לשמעתתא קמה דרב מתנה, אמר לי אי מהתם הוה אמינא שלישי פרט פגול כלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואתרבי שאר מקומות, קמשמע לן (כתוב ברמז תר"ד).

הקומץ את המנחה לאכל דבר שאין דרכו לאכל ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר, ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, מאי טעמא דרבי אליעזר, דאמר קרא ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, לומר לך כשם שמחשבין באכילת אדם כך מחשבין באכילת מזבח. וכשם שמחשבין מאכילת אדם לאדם, ומאכילת מזבח למזבח, כך מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם. מאי טעמא מדאפקינהו רחמנא בלשון אכילה. ורבנן, האי דאפקינהו קרא בלשון אכילה דלא שנא כי מחשב בלשון אכילה למזבח, ולא שנא כי מחשב בלשון הקטרה למזבח. אי נמי מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית, ולעולם אכילה דאורחא משמע. ורבי אליעזר, אם כן לכתוב רחמנא ואם האכל האכל אי נמי ואם יאכל יאכל, [האכל יאכל] למה לי, שמע מינה תרתי.

אמר רב הונא, אומר היה רבי יוסי, פגל בירך של ימין לא נפגלה הירך של שמאל. מאי טעמא, אי תימא סברא ואי בעית אימא קרא. אי בעית אימא סברא, לא עדיפא מחשבה ממעשה טמאה, אלו איטמי חד אבר מי אטמי ליה כליה. ואי תימא קרא, והנפש האכלת ממנו עונה תשא, ממנו ולא מחברו.

אחרים אומרים, לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי. יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה, מנין לרבות שחיטה וקבול הדם, תלמוד לומר "האכל יאכל" לרבות שחיטה וקבול הדם. יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר, תלמוד לומר "המקריב", זריקה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה זריקה מיחדת שמעכבת כפרה אף אני מרבה זריקה וקבול הדם שמעכבין את הכפרה. ומוציא אני את שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר שאין מעכבין את הכפרה. רבי מאיר אומר, פוסלת בהלוך, (שאפשר) [שאי אפשר] לה לעבודה בלא הלוך. ורבי שמעון אומר, אין מחשבה בהלוך. שאי אפשר לה לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר שלא בהלוך, שוחט בצד המזבח וזורק. רבי אלעזר אומר, המהלך במקום שצריך להלך מחשבה פוסלת, מקום שאין צריך להלך אין מחשבה פוסלת, [שאין מחשבה פוסלת] אלא בדבר הכשר לעבודה, ובמי שראוי לעבודה, ובמקום שהוא כשר לעבודה.

יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר, מנין לרבות זריקה והקטר חלבים. תלמוד לומר "ואם האכל יאכל", אכילה לאדם ואכילה למזבח.

למדנו זבחים הנאכלין לשני ימים שמחשבה פוסלת בהן בשלישי, מנין לזבחים הנאכלין ליום אחד, ודין הוא, זבחים נאכלין לשני ימים וזבחים נאכלין ליום אחד, מה זבחים הנאכלין לשני ימים מחשבה פוסלת בהם, אף זבחים הנאכלין ליום אחד מחשבה פוסלת בהן בשני דיו (הוא) לבא מן הדין להיות כנדון, מה אלו לשלשה אף אלו לשלשה, אני אדון דין אחר, זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים, מה זבחים הנאכלין לשני ימים מחשבה פוסלת בהם בשלישי אחר זמן אכילתן, אף זבחים הנאכלין ליום אחד תהא מחשבה פוסלת בהן בשני אחר זמן אכילתן. הן, הא אם פסלה מחשבה בשלישי שאינו כשר לאכילה כל זבח תפסול מחשבה בשני שהוא כשר לאכילת קדשים קלים, תלמוד לומר "ואם האכל יאכל", לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שתהא מחשבה פוסלת בהן בשני.

יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו, חוץ למקומו מנין, ודין הוא, זמן פוסל ומחיצה פוסלת, מה הזמן מחשבה פוסלת בו אף מחיצה תהא מחשבה פוסלת בו. הין אם פסלה מחשבה בזמן, שהזמן נוהג בבמה, תפסל מחשבה במחיצה שאין מחיצה נוהגת בבמה, תלמוד לומר [בפרשת קדושים] "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה". שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו. יכול יהו חיבין עליו כרת, תלמוד לומר (להלן יט, ח) בשלמים "עונו ישא", חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו בהכרת.

יכול השוחט לנכרים ולטמאים יהיה בלא ירצה. תלמוד לומר "אתו", אותו בלא ירצה ואין השוחט לנכרים ולטמאים בלא ירצה. יכול אין לי בלא ירצה אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, מנין לנשחט בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, הלן, והיוצא, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה, והנתנין למטה שנתנן למעלה, והנתנין למעלה שנתנן למטה, והנתנין בפנים שנתנן בחוץ, והנתנין בחוץ שנתנן בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. תלמוד לומר "לא ירצה ולא יחשב". יכול יהו חיבין עליו כרת, תלמוד לומר "אתו" (להלן יט, ח) "ואוכליו" אלו בהכרת ואין הללו בהכרת.

אתה אומר לכך נאמרו מעוטים האלו לא ירצה ולא יחשב לאוכל או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו כרת אלא על שלמים בלבד, מנין לרבות כל הקדשים תלמוד לומר (להלן כב, ב) "וינזרו מקדשי בני ישראל".

**רמז תצט** או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים מיחדין הנאכלין לשני ימים, הנאכלין ליום אחד מנין, תלמוד לומר "בשר". אין לי אלא ששיריה נאכלים, עולה שאין שיריה נאכלין מנין, תלמוד לומר "זבח". מיני זבחים, העופות, והמנחות שאינן מיני זבחים, עד שאתה מרבה לוג שמן של מצרע מנין, תלמוד לומר "אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל" לרבות את כלן. אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה. אלא מה שלמים מיחדים שיש להן מתירים בין לאדם בין למזבח, כגון חטאת העוף שיש לה מתירין לאדם ואין לה מתירין למזבח. וכגון עולת העוף שיש לה מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם. וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיש להן מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם. את מה אני מוציא את הקמץ.

"והלבונה". והקטרת, ומנחת כהנים. ומנחת כהן משיח. ומנחת נסכים, שאין להם מתירין לא לאדם ולא למזבח. רבי שמעון אומר, מה שלמים מיחדין שהן על מזבח החיצון יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאינן על מזבח החיצון. רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי, פגל בנעשה מהן בחוץ, פגול, בנעשה מהן לפנים, לא פגל. שחט וקבל על מנת לזרוק מהן את הדם למחר, לא פגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים. זרק את הדם על מנת להקטיר אמורין למחר, לא פגל, שמחשבה בפנים בדבר שנעשה בחוץ. אבל על מנת לשפך את הדם ולהקטיר אמורין למחר, פגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

"הנפש", ולא הצבור. האכלת, ולא המאכלת. אוכלת אכילה בכזית. עונה תשא "עונו ישא" לגזרה שוה מה "עונו ישא" האמור להלן כרת, אף עונו ישא האמור כאן בכרת.

**פסוק יט-כ** יכול יהא טמא מטמא בשר הקדש במשא, ודין הוא ומה אם אפר חטאת שאין טבול יום מטמא במגע, טמא מטמא במשא, בשר הקדש שטבול יום מטמא במגע, אינו דין שיהא טמא מטמא במשא. תלמוד לומר "אשר יגע", במגעו מטמא ואינו מטמא במשא. אין לי אלא טמאות הקלות טמאות חמורות טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, תלמוד לומר "בכל אשר יטמא". בכל טמא ואפלו במחסר כפורים.

"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" וגו', שאין תלמוד לומר "לא יאכל", ומה תלמוד לומר "לא יאכל", אם אינו ענין לגופיה, דאתי בקל וחמר ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה (דברים כו, יד) ["ו]לא בערתי ממנו בטמא" בשר קדש חמור לא כל שכן, וכי תימא אין מזהירין מן הדין, הקשא הוא, דכתיב "לא תוכל לאכל בשעריך" וגו', ומה תלמוד לומר "לא יאכל" אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל אסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה. אי מה כאן בשרפה אף כל אסורין שבתורה בשרפה, אמר קרא (שמות כט, לד) "ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש" שאין תלמוד לומר "הנותר" אלא לומר לך נותר בשרפה ואין כל אסורין שבתורה בשרפה. והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי, לרבות עצים ולבונה. והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי, לרבות את האמורין. אמורין, מאשר לה' וטמאתו עליו נפקא, דתניא אשר לה' לרבות את האמורין, התם טמאת הגוף בכרת, הכא טמאת בשר בלאו.

חיבת הקדש דמכשרת מדאוריתא מנלן. אלימא מדכתיב "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף", האי בשר דאיתכשר במאי, אלמא דאיתכשר בדם והאמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן, מנין לדם קדשים שאינו מכשיר, שנאמר (דברים יב, כד) "על הארץ תשפכנו כמים" דם הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר, אלא דאיתכשר במשקי בית המטבחיא והאמר רבי יוסי ברבי חנינא משקי בית המטבחיא לא דין שהתרו אלא שאין מכשירין, אלא דאיתכשר בחיבת הקדש. ודילמא כרב יהודה אמר שמואל, כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדין משקה טופח עליה. אלא מסיפא, והבשר, לרבות עצים ולבונה, עצים ולבונה בני אכילה נינהו, אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכלא.

תנו רבנן היו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין, או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין, ואפלו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין, יעשו בטמאה, שאין קרבן צבור חלוק. אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמאה סכין (במת) [בטמא מת], דרחמנא אמר "בחלל חרב או במת", חרב הוא הוא כחלל וקא מטמא לגברא גופא. דמעקרא כי קא מיתי בטמאת הגוף קא מיתי. אבל נטמא סכין בטמא שרץ, דלבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא, טהורין עבדי טמאין לא עבדי. מוטב יאכל בטמאת בשר בלאו ואל יאכל בטמאת הגוף בכרת. אלמא קסבר טמאה דחויה היא בצבור. וכן אמר רבי יצחק טמאה דחויה היא בצבור. רבא אמר, טמאין נמי עבדי, דכתיב "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", כל היכא דקרי ביה "והבשר אשר" וגו' קרי ביה "כל טהור יאכל בשר", וכל היכא דלא קרי ביה "והבשר" לא קרי ביה "כל טהור יאכל בשר".

**רמז תק** תנו רבנן, מה תלמוד לומר (שם ה, יד) "והיא נטמאה והיא לא נטמאה" אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה. מגיד לך הכתוב שהספק אוסרה. ומכאן אתה דן לשרץ. ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואנס כרצון, עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואנס כרצון אינו דין שנעשה בו ספק כודאי. וממקום שבאת, מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד. מה סוטה דבר שיש בו דעת לשאל, אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאל וכו'. אמר רבי גדל אמר רב, דבר שיש בו דעת לשאל ואין בו דעת לשאל מהאי קרא נפקא, והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר, ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל בשר. אלא לאו שמע מינה כאן בדבר שיש בו דעת לשאל, כאן בדבר שאין בו דעת לשאל. ואצטריך כדרב גדל אמר רב ואצטריך למיגמר מסוטה. דאי מדרב גדל אמר רב, הוה אמינא בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, אצטריך למיגמר מסוטה. ואי מסוטה, הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע, קא משמע לן.

אמר רבי יוסי מנין לרביעי בקדש שהוא פסול, ודין הוא ומה אם מחסר כפורים שאין פוסל בתרומה פוסל בקדש, שלישי (שפוסל) [שפסול] בתרומה אינו דין שיפסל בקדש, למדנו לשלישי מן הכתוב, ולרביעי מקל וחמר.

"לא יאכל באש ישרף", אין לי שטעון שרפה אלא הטמא והנותר של שלמים, וחטאת שנכנס דמה לפנים, מנין לרבות כל הנותר, תלמוד לומר (שמות כט, לד) "ואם יותר מבשר המלואים וגו' ושרפת את הנותר באש", שאין תלמוד לומר "את הנותר באש" אלא זה בנה אב כל הנותר טעון שרפה. אין לי אלא נותר, מנין לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים, והלן, והיוצא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלוהו פסולין וזרקו את דמו, והנתנין למטה שנתנן למעלה, והנתנין למעלה שנתנן למטה, והנתנין בפנים שנתנן בחוץ, והנתנין בחוץ שנתנן בפנים, והפסח [והחטאת] ששחטן שלא לשמן, תלמוד לומר (שם) "לא יאכל כי קדש הוא", כל שהוא קדש טעון שרפה, יכול אף שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ, ישרפו, תלמוד לומר "הוא". רבי יהודה אומר, יכול חטאת הבאה על הספק, ואשם תלוי וחלין שנשחטו בעזרה, ישרפו, תלמוד לומר "הוא".

"והבשר", לרבות בשר הפנימי שיהא מתר. שהיה בדין הואיל והטמא פסול והיוצא פסול, מה הטמא אם נטמא מקצתו כלו פסול, אף [היוצא] וכו', תלמוד לומר "והבשר" לרבות בשר הפנימי שהוא מתר. מכאן אמרו אבר שיצא מקצתו חוץ לחומה, בפסחים חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק מתירו מן הפרק וחותך, ובמקדשין גורר בכל מקום שירצה שאין בו משום שבירת עצם.

"כל טהור יאכל בשר", מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל", יכול לא יאכלו אלא בעליו קל וחמר לפסח, לכך נאמר "כל טהור יאכל בשר".

יכול יהיו חיבין עליו משום טמאה לפני זריקה, תלמוד לומר "כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר" וגו', המתר לטהורים חיבין עליו משום טמאה, לפני זריקת דמים שאין מתר לטהורים (לא יהיו) [אין] חיבין עליהן משום טמאה. או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורין חיבין עליו משום טמאה שאינו נאכל לטהורים אין חיבין עליו משום טמאה, אוציא את הלן. ואת היוצא, שאינן נאכלין לטהורין. תלמוד לומר "אשר לה'", לרבות היוצא והלן, יכול שאני מרבה את הפגול ואת בעל מום, תלמוד לומר "מזבח השלמים", מעוט. ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולהוציא את הפגול ואת בעל מום, אחר שרבה הכתוב ומעט. אמרת מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להן שעת הכשר, ומוציא אני את הפגול ואת בעל מום שלא היתה להן שעת הכשר. ואם תאמר בשר שנטמא לפני זריקת דמים מפני מה חיבין עליו משום טמאה, מפני שהציץ מרצה עליו.

תנו רבנן פסח הבא בטמאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות יכול יהיו חיבין, תלמוד לומר "כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר", הנאכל לטהורין חיבין עליו משום טמאה אין נאכל לטהורין אין חיבין עליו משום טמאה. רבי אליעזר אומר, יכול דחקו זבין ומצרעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטמאה יכול יהיו חיבין, תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", בזמן שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצרעין משתלחים. אין טמאי מתים משתלחין, אין זבין ומצרעין משתלחין.

אמר רבי אבהו, שלש כריתות נאמרו בשלמים. למה, אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נאכלין. ולרבי שמעון דאמר שאין נאכלין אין חיבין עליהן משום טמאה, לאתויי מאי, לאתויי חטאת הפנימית, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי שמעון כל שאינו על מזבח החיצון אין חיבין עליו משום פגול, משום טמאה נמי לא ליחייב קא משמע לן.

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. כיצד, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו', והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו, להקיש אליהם ולומר לך, מה שלמים מיחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית.

**רמז תקא** "וטמאתו עליו", בטמאת הגוף הכתוב מדבר. או אינו אלא בטמאת בשר. נאמר כאן "וטמאתו עליו" ונאמר להלן "וטמאתו עליו", מה להלן בטמאת הגוף הכתוב מדבר אף כאן בטמאת הגוף הכתוב מדבר. רבי יוסי אומר הואיל ונאמר "קדשים" בלשון רבים "וטמאתו" בלשון יחיד, בטמאת הגוף הכתוב מדבר. רבי אומר ואכל בטמאת הגוף הכתוב מדבר. אחרים אומרים, וטמאתו עליו מי שטמאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טמאה פורחת ממנו. אמר מר, רבי אומר ואכל בטמאת הגוף הכתוב מדבר. מאי משמע, אמר רבא, כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר אבדימי לא מיפרשא, הכי אמר רב יצחק בר אבדימי, הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, בטמאת הגוף הכתוב מדבר.

**רמז תקב** אלו הן הלוקין, טמא שאכל את הקדש, והנכנס למקדש בטמאה. בשלמא הנכנס למקדש טמא, כתיב ענש וכתיב אזהרה. ענש, דכתיב "את מקדש ה' טמא". אזהרה, דכתיב (שם ה, ב-ג) "וישלחו מן המחנה... ולא יטמאו את מחניהם". אלא טמא שאכל את הקדש, בשלמא ענש, דכתיב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה". אלא אזהרה מנא לן, אמר רבי שמעון בן לקיש, אמר קרא (להלן יב, ד) "בכל קדש לא תגע". ורבי יוחנן אמר, תני ברדלא, אתיא "טמאתו טמאתו", כתיב הכא וטמאתו עליו, וכתיב התם "עוד טמאתו בו", מה להלן ענש והזהיר, אף כאן ענש והזהיר. בשלמא רבי שמעון בן לקיש לא קאמר כרבי יוחנן משום דלא גמיר גזרה שוה. אלא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש, אמר לך ההוא "בכל קדש לא תגע" אזהרה לתרומה הוא דאתא. וריש לקיש אזהרה לתרומה מנא ליה, נפקא ליה (להלן כב, ד) מ"איש איש מזרע אהרן" וגו', איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה. ואידך, ההוא לאכילה האי לנגיעה. וריש לקיש, האי "בכל קדש" להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לטמא שנגע את הקדש. דאיתמר טמא שנגע בקדש ריש לקיש אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה. רבי שמעון בן לקיש אמר לוקה "בכל קדש לא תגע". רבי יוחנן אמר אינו לוקה. ההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא. וריש לקיש אמר לך, טמא שנגע בקדש, מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה. אזהרה לאוכל, מדאיתקש קדש למקדש. ואכתי לריש לקיש להכי הוא דאתא, האי מבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה. דריש לקיש אמר לוקה, לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה. רבי יוחנן אמר אינו לוקה, רבי יוחנן לטעמיה דאמר אתיא "טמאתו". וכי כתיבה טמאה אחר זריקה הוא דכתיבא, ההוא מ"בכל קדש" נפקא. תניא כוותיה דריש לקיש "לא תגע" אזהרה לאוכל. או אינו אלא אזהרה לנוגע, כשהוא אומר (להלן יב, ד) "ואל המקדש לא תבא", מקיש מקדש לקדש, מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה. ואי בנוגע, מי איכא נטילת נשמה אלא לאו באכילה.

"ונכרתה הנפש" ולא הציבור. ההיא ולא אנוס, ולא שוגג, ולא מוטעה. מעמיה, ועמיה בשלום.

יכול יהא טמא מטמא את הטהור לקדש במשא, תלמוד לומר "כי תגע", במגע מטמא ואין מטמא במשא. בכל טמא אפלו [בטמא מת].

**פסוק כא** "בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא", אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות ואם נאמרו חמורות למה נאמרו קלות. אם נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות, הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה, לכך נאמרו חמורות. ואם נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר על החמורות יהא חיב ועל הקלות יהא פטור, לכך נאמרו קלות. מאי קלות ומאי חמורות, אמר זעירי, קלות טמאת שרץ חמורות טמאת מת, ואלו נאמר מעשר ותרומה ולא נאמר מת, הייתי אומר [קלות] על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה, ומדקלות על החמורות במיתה חמורות נמי על הקלות במיתה לכך נאמרו חמורות. ואלו נאמר מעשר ותרומה ולא נאמר טמאת שרץ, הייתי אומר על החמורות חיב ועל הקלות פטור, לכך נאמרו קלות.

"ואכל מבשר זבח השלמים" וגו', מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר והנפש אשר תאכל בשר וגו', והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו (להלן כב, ג) "אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם" וגו', יכול אין חיבין משום טמאה אלא על השלמים בלבד, מנין לרבות את (הקרבים) [הקדשים], תלמוד לומר "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם" וגו'. או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים המיחדים הנאכלין לשני ימים, הנאכלין ליום אחד מנין תלמוד לומר וכו' (כדכתוב ברמז תנ"ט).

**רמז תקג** יכול לא יהיו חיבין משום טמאה אלא דבר שחיב עליו משום פגול. ודין הוא, ומה אם פגול שהוא בקבועה, ובידיעה אחת, ולא התר מכללו, אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין. טמאה שהוא בשתי ידיעות, בעולה ויורד, והתרה מכללה אינו דין שלא תנהג אלא בדבר שיש לו מתירין. ומנין הקמץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, תלמוד לומר (להלן כב, ג) "אל הקדשים אשר יקדישו" לרבות את כלן. יכול יהו חיבין עליו מיד, תלמוד לומר "אשר (יקריבו) [יקרב"], אמר רבי אלעזר וכי יש נוגע חיב. אם כן למה נאמר "אשר (יקריב) [יקרב"], לומר שאין חיבין עליו עד שיכשר לקרב. הא כיצד, את שיש לו מתירין, משיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירין, משיקדש בכלי.

אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים, למה נאמר שלמים מעתה, פרט לדם. רבי שמעון אומר, מה שלמים מיחדים שהן ראויין לאכילה, יצאו עצים ולבונה וקטרת שאין ראויין לאכילה. אתה אומר לכך בא הכתוב, לחלק בין טמאות לטמאות. או לא בא אלא לחלק בין קדשים לקדשים, לומר על קדשים קלים חיבין עליהן (לפני) [לאחר] זריקת דמים, על קדשי קדשים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים. תלמוד לומר "ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים". ונכרתה הנפש ולא הצבור. ההיא ולא אנוס ולא מטעה. מעמיה ועמיה בשלום.

**פסוק כג** בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגויים מזהרין על החלב. והלא דין הוא ומה אבר מן החי שאין חיבין עליו כרת אסורו נוהג בבני נח כישראל. חלב שחיבין עליו כרת אינו דין שאסורו נוהג בבני נח כישראל. תלמוד לומר בני ישראל, בני ישראל מזהרין על החלב ואין הגויים מזהרין על החלב. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים והמשחררים והעבדים, תלמוד לומר כי כל אכל חלב. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. והלא דין הוא ומה אם הדם שאין חיבין משום פגול נותר וטמא, נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות. חלב שחיבין עליו משום פגול נותר וטמא אינו דין שינהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, תלמוד לומר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיחדין, מנין לרבות את הכלאים, תלמוד לומר "כשב (או עז) [ועז"] דברי רבי עקיבא.

"כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", הרי זו אזהרה, וסמיך ליה כי כל אכל חלב הרי זה ענש. אין לי אלא שהוא מזהר על השעור שהוא מזהר עליו כרת, דגבי ענש כתיב כי כל אכל חלב, (כזית), [כוי] וחצי שעור שאינו בענש יכול אינו באזהרה, תלמוד לומר "כל חלב".

תניא על חלב נבלה לוקה שתים, חלב מקדשין לוקה שתים. רבי יהודה אומר, חלב נבלה לוקה שתים, חלב מקדשין לוקה שלש. אמר ליה רב שיזבי לרבי אבא בשלמא לרבי יהודה הינו דכתיב (תרי) קראי (לעיל ג, יז) "חקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו" וכו' (כדכתוב ברמז תק"ד).

**רמז תקד** "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", לחיב על כל אחת ואחת, דברי רבי ישמעאל. וחכמים אומרים אינו חיב אלא אחת, רבי ישמעאל סבר מייתרי קרא, נכתוב קרא כל חלב לא תאכלו, שור וכשב ועז למה לי שמע מינה לחלק. ורבנן, אי כתיב הכי הוה אמינא אפלו חיה במשמע. ורבי ישמעאל סבר הא לא מצית למימר, דקרא בענינא דקדשים כתיב. מכלל דרבנן סברי לא ילפינן דבר מענינו. לא, דכלי עלמא ילפינן דבר מענינו, ובהא פליגי מר סבר למדין לאו מלאו ולאו מכרת, ומר סבר לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן. ואיבעית אימא הינו טעמא דרבנן, כדאמר ליה רב מרי לרב זביד. אלא מעתה אליה דחלין תיתסר, אמר ליה עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו בעינן דבר השוה בשלשתן וליכא. ורבי ישמעאל אמר לך אם כן ליכתוב קרא כל חלב שור וכשב ועז למאי כתביה, שמע מינה לחלק. אמר רבי חנינא, מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת, דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות.

**פסוק כד** תנו רבנן "חלב נבלה וחלב טרפה", בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בחלב בהמה טמאה, אמרת טהר מכלל חלב וטהר מכלל שחיטה, מה כשטהר מכלל שחיטה בטהורה ולא בטמאה אף כשטהר מכלל חלב בטהורה ולא בטמאה. או כלך לדרך זו, טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבלה מה כשטהר מכלל נבלה בטמאה ולא בטהורה אף כשטהר מכלל חלב, טמאה ולא טהורה. כשאתה [בא] בדרך זו היא בטמאה כו', תלמוד לומר "טרפה", במי שיש במינה טרפה יצתה בהמה טמאה שאין במינה טרפה. אוציא את הטמאה שאין במינה טרפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טרפה. תלמוד לומר "ואכל לא תאכלהו", מי שחלבו אסור ובשרו מתר יצתה חיה שחלבה ובשרה מתרין. ואכל לא תאכלהו אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומתר בהנאה חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שמתה מנין, תלמוד לומר "כל חלב" וכו'. מכלל דמחיים אסורה, אין, ירידתה לנחל איתן אוסרתה.

"וחלב נבלה וחלב טרפה", אם נאמר "נבלה", "טרפה" למה לי, אם טרפה חיה הרי נבלה אמורה ואם טרפה אינה חיה הרי היא בכלל נבלה. מבעי ליה למעוטי טמאה מי שיש במינו טרפה יצתה בהמה טמאה שאין במינה טרפה אמר רבא התורה אמרה יבוא אסור נבלה ויחול על אסור חלב, ויבוא אסור טרפה ויחול על אסור חלב. וצריכא דאי כתב רחמנא בנבלה משום דמטמא, אבל טרפה אימא לא, ואי כתב רחמנא טרפה דאסורה מחיים אבל נבלה אימא לא, צריכא.

**פסוק כה** "כי כל אכל חלב" (כתוב ברמז תק"ג).

"ונכרתה הנפש" ולא צבור. הנפש האכלת להביא את השותה. האכלת ולא המאכלת. אכלת כדי אכילה, כזית. מעמיה, ועמיה בשלום.

**פסוק כו-כז** בא אחד וישב כנגדי והיה בו מקרא ולא היה בו משנה. אמר לי, רבי, אין דם אדם אסור מן התורה. אמרתי לו, בני מה ראית, אמר לי הכתוב אומר בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה. אמרתי לו, בני, והרי הדבר קל וחמר ומה בהמה חיה ועוף שדרכן לאכילה דמן אסור עלינו, אדם שאין דרכו לאכילה לא כל שכן, והכתוב אומר (דברים יב, כג) "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" וגו' ואומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו" וגו', דם כל בשר לא תאכלו, להביא דם אדם שהוא אסור באכילה. והעבודה, אף [דם] דגים שיחדו בפני עצמו קרעו ונתמצה דמו ונתנו בכלי אחד אף הוא אסור. מה תלמוד לומר "דם", דם, מכל מקום.

אמר לי, רבי, בהמה שמקריבין ממנה קרבן חלבה אסור ושאין מקריבין ממנה חלבה מתר. אמרתי לו, בני, מה ראית, אמר לי הכתוב אומר כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב(ו) וגו', אמרתי לו חזר ופרש במקום אחר (לעיל ג, יז) "חקת עולם" מכאן ועד סוף העולם, (שם) "לדרתיכם" שינהג הדבר לדורות. (שם) "בכל מושבתיכם", בארץ ובחוצה לארץ. "כל חלב וכל דם לא תאכלו" להקישם זה לזה שניהם עליך במיתה ובכרת.

אמר לי, רבי, מעשה היה בי שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים ומדדתים לו בבית אפל מחצה על מחצה. אמר לי, אתה והאלהים שבשמים יודע במדה שאתה מודד לי, וחסרתיו במדידה שלשה סאין של תמרים, לאחר מכאן נטלתי המעות ולקחתי בהם כד אחד שמן והנחתיו במקום שמכרתי את התמרים ונקרע הכד ונשפך. אמרתי ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, הכתוב אומר (להלן יט, יג) "לא תעשק את רעך ולא תגזל", וגזל הגוי גזל. ופרש במקום אחר "כי עשק עשק".

**רמז תקה** דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאים בין טהורים, דם הנחירה, דם העקור, דם הקזה שהנפש יוצאה בו, חיבין עליו. דם הטחול, דם הלב. דם ביצים, דם דגים, דם חגבים, דם שרצים, דם התמצית, אין חיבין עליו. רבי יהודה מחיב בדם התמצית. תנו רבנן ["ו]כל דם לא תאכלו", שומע אני אף דם מהלכי שתים, דם ביצים, או דם חגבים, דם דגים, הכל בכלל תלמוד לומר "לעוף ולבהמה", מה עוף ובהמה מיחדים שיש בהם טמאה קלה וטמאה חמורה, ויש בהם אסור ויש בהם התר והם מין בשר, אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טמאה קלה. אוציא דם שרצים שאין בהם טמאה חמורה. אוציא דם ביצים שאין מין בשר, דם דגים דם חגבים שכלם התר. לעוף, אי מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים, תלמוד לומר "ולבהמה". אי מה בהמה שאינה באם על (הביצים) [הבנים] אף עוף שאינו באם על (הביצים) [הבנים] תלמוד לומר "לעוף [ולבהמה"]. אימא כל דם כלל, עוף ובהמה פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, עוף ובהמה אין מידי אחרינא לא. נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא, כללא קמא לאו, כללא בתרא כרת. הא תנא דבי רבי ישמעאל ברבוי ומעוטי וכללי ופרטי דרשינן בהדין גונא ואף על גב דלא דמי כללא קמא לכללא בתרא. אף כל דקא תני לאתויי מאי, אמר רב אדא בר אבין, לרבות דמו של כוי, וקא סבר כוי בריה בפני עצמה היא. אשכחן דמו, חלבו מנין, מכל חלב. נבלתו מנין, (דברים יד, כא) "מכל נבלה". גיד הנשה דיליה מנין, (בראשית לב, לג) "בכף הירך" תליא רחמנא והא אית ליה כף הירך. טמאתו ושחיטתו מנלן. סבירא ליה דלכל מלי רביה רחמנא כבהמה, טמאתו ושחיטתו נמי כבהמה. אמר מר יצאו דם דגים דם חגבים שכלו התר, דלא בעו שחיטה. מה עוף שאין בו כלאים, שצמרן אין חיבין עליו משום כלאים. אמר רב, דם דגים שכנסו אסור. מיתיבי דם דגים דם חגבים מתר, כי תניא מתניתין דאית ביה קשקשין. כי אמר רב אסור, דלית ביה קשקשים. אמר רב ששת דם מהלכי שתים אפלו מצות פרישה אין בו. מיתיבי, דם מהלכי שתים אסור ואין חיבים עליו. כי תניא.

אסור דפירש, כי קאמר רב ששת בדלא פירש. כדתניא דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו, שבין השנים, מוצץ ובולע ואינו חושש. תניא יכול יהא חלב מהלכי שתים האוכלו עובר בלא תעשה, ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה, מהלכי שתים שהחמרת במגע אינו דין שתחמיר בחלבו, תלמוד לומר "וזה לכם הטמא" ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. אוציא את החלב שאין שוה בכל ולא את הדם ששוה בכל, תלמוד לומר "וזה לכם הטמא", זה לכם טמא ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור. אמר רב ששת אפלו מצות פרישה אין בו.

אמר רבא, שלש כריתות האמורות בדם, למה, אחת לדם חלין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כסוי.

**רמז תקו** אמר רבא, חמשה לאוין האמורות בדם, למה, אחד לדם חלין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כסוי, ואחד לדם איברים, ואחד לדם התמצית.

מושב דכתיב גבי חלב ודם למה לי, איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב, בזמן דאיכא קרבן ניתסר חלב ודם ובזמן דליכא קרבן לא ליתסר, קא משמע לן.

**רמז תקז** תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חיב. בשלמא הקפה את הדם ואכלו, כיון דאקפיה אחשביה, אלא המחה את החלב וגמעו, אמאי, אכילה כתיבא ביה והאי לאו בר אכילה הוא. אמר ריש לקיש, אמר קרא הנפש לרבות את השותה. תניא נמי גבי חמץ כי האי גוונא, המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת. ואם מצה הוא אין יוצא בה ידי חובתו בפסח. בשלמא אם מצה אין יוצא בה ידי חובתו בפסח (דברים טז, ג) "לחם עני" אמר רחמנא והאי לאו לחם עני הוא, אלא אם חמץ הוא אמאי ענוש כרת, אכילה כתיב ביה. אמר ריש לקיש, אמר קרא "והנפש" לרבות את השותה.

ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור כי האי גונא המחהו באור ואכלו טמא, בחמה טהור. והוינן בה, אכילה כתיב בה, אמר ריש לקיש אמר קרא "הנפש" לרבות את השותה, אי הכי בחמה נמי, בחמה אסרוחי מסרחה. וצריכא, דאי כתב רחמנא בחלב, חמץ לא אתיא מניה, שכן לא היתה לה שעת הכשר, נבלה לא אתיא מניה, שכן ענוש כרת. ואי כתב רחמנא בחמץ, חלב לא אתיא מניה, שכן לא התר מכללו, נבלה לא אתיא מניה, שכן ענוש כרת. ואי כתב רחמנא בנבלה תרוויהו לא אתו מניה, שכן מטמאה, חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי, מהי תיתי לא לכתוב רחמנא [בנבילה ותיתי מהנך, מה להנך שכן ענוש כרת. לא לכתוב רחמנא] בחמץ ותיתי מהנך, מה להנך שכן לא היתה להם שעת הכשר. לא לכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך, מה להנך שכן לא התרו מכללן תאמר בחלב שהתר מכללו. חלב היכא התר מכללו, אילימא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אישתרי מליקת חטאת העוף לכהנים, כהנים משלחן גבוה קא זכו. והא דתנן (להלן יא, לא) "הטמאין" לאסר צירן ורטבן וקפה שלהן, למה לי, לגמר מהני. צריכא, דאי לא כתב רחמנא בשרצים הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה התם עד דאיכא כזית אף הכא נמי עד דאיכא כזית. ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך ולגמרו מניהו, משום דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן טמאתן במשהו. והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים, כל המשקין היוצאין מהן כמותן, מנלן. וכי תימא ליגמרו מהנך, מה להנך שכן אסור הבא מאליו. הא תינח היכא דאסור הבא מאליו, (אתיא) היכא דליכא.

אסור הבא מאליו מנלן. גמר מבכורים. בכורים גופיהו מנלן. כדתני רב יוסף (דברים כו, ב) "פרי", פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה, הביא ענבים ודרכן מנין, תלמוד לומר "תביא". איכא למיפרך מה לבכורים שכן טעונין קריאה והנחה. אלא גמר מתרומה. ותרומה גופה מנלן, דאיתקש לבכורים. דאמר מר (דברים יב, יז) "ותרומת ידך" אלו בכורים. מה לתרומה שכן חיבין עליה מיתה וחמש. אלא גמר מתרויהו. מה לתרומה ובכורים שכן חיבין עליהן מיתה וחמש. אלא אתיא מתרומה וחדא מהנך, או מבכורים וחדא מהנך.

**פסוק כט-ל** בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין, וכי אי זו מדה מרבה, מדת סמיכה מרבה או מדת תנופה מרבה. מדת סמיכה מרבה ממדת תנופה, שהסמיכה נוהגת בכל החוברין ואין תנופה נוהגת בכל החוברין. (הסמיכה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור התנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד). אם מעטתים מסמיכה מרבה לא אמעטם מתנופה מעטת. אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה, או בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה, שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים, אם מעטתים מסמיכה מעטת אמעטם מתנופה מרבה, הא מפני שיש בסמיכה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה, צריך לומר בני ישראל וגו'.

**רמז תקח** בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות. אמר רב אסי, מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן גויים לקרבן נשים בסמיכה. יכול נחלק בתנופה, לא, מה לחלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים, נחלק בתנופה שהתנופה בכהנים, ומה תלמוד לומר "בני ישראל" בני ישראל מניפין ואין הגויים מניפין ואין הנשים מניפות.

"דבר אל בני ישראל המקריב", אין לי אלא בני ישראל, גרים ועבדים משחררים מנין, תלמוד לומר "המקריב" או אינו אומר המקריב אלא זהו כהן המקריב. כשהוא אומר ידיו תביאנה הרי בעלים אמורים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. כיצד עושה, מניח אמורין על פסת היד, וחזה ושוק עליהן, וכל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה. היכא, אמר רב פפא במלואים. מאי טעמא, אלימא משום דכתיב "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים, "והא כתיב "את החלב על החזה יביאנו". אמר אביי ההוא (מבעי) [דמיתי] ליה כהן מבית המטבחים. והכתיב (להלן ט, כ) "וישימו את החלבים על החזות" דיהיב ליה כהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, והא קא משמע לן דבעינן שלשה כהנים, משום (משלי יד, כח) "ברב עם הדרת מלך".

יכול כל הקרבנות כלן יטענו תנופה, תלמוד לומר "זבח", יצאו עופות ומנחות שאינן זבחים. אוציא עופות ומנחות שאינן זבחים ולא אוציא את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שהן זבחים. תלמוד לומר "מזבח" ולא כל זבח. אוציא את הבכור והמעשר והפסח שאינן טעונין (תנופה) [סמיכה] ולא אוציא חטאת ואשם שטעונין (תנופה) [סמיכה] תלמוד לומר "שלמיו". אוציא חטאת שאין למינה תנופה ולא אוציא אשם שיש למינו תנופה תלמוד לומר "שלמיו". אוציא את כל האשמות ולא אוציא את אשם מצורע ודין הוא ומה אם שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין, אשם מצרע שטעון תנופה חי, אינו דין שיטען תנופה שחוט. תלמוד לומר "שלמיו" ולא אשם מצרע.

או אינו אומר "שלמיו" אלא לרבות זבחי שלמי צבור כשהוא אומר "מזבחי שלמיכם" לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין. והלא דין הוא ומה אם שלמי יחיד שאינן טעונין תנופה חיים, טעונין תנופה שחוטין, זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים, אינו דין שיטענו תנופה שחוטין. אשם מצרע יוכיח שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט, ואף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור, שאף על פי שטעונין תנופה חיים, לא יטענו תנופה שחוטין. כשהוא אומר מזבחי שלמיכם לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין.

יכול כל הזבח יטען תנופה, תלמוד לומר "חלב". אין לי אלא החלב, מנין לרבות את החזה, תלמוד לומר "חלב וחזה". כשהוא אומר יביא, לרבות האליה. מאשי ה', לרבות שתי כליות. יביאנו, לרבות יותרת הכבד. למדנו שטעונין תנופה כלן, מנין שיטענו הרמה, תלמוד לומר "שוק התרומה". אין לי אלא שוק, מנין לרבות את כלן, תלמוד לומר (שמות שם) "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה" שאין תלמוד לומר "אשר הונף ואשר הורם" אלא זה בנין אב כל שטעון תנופה טעון הרמה.

**רמז תקט** או אינו מביא אלא כיוצא בזה, מה זה מיחד איל קשה בן שתי שנים, וטעון לחם, אף אין לי אלא קשה בן שתי שנים, מנין קשה ואין טעון לחם, רך וטעון לחם, רך ואין טעון לחם, עד שאתה מרבה להביא בבקר ובכשבים ובעזים, תלמוד לומר (שמות כט, כח) "כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'", לרבות את כלן. נטמאו כלן ונשתיר אחד מהן, מנין שיטען תנופה, תלמוד לומר "החזה להניף אותו", אפלו כוליא אחת. תנופה, ולא תנופות. לפני ה', במזרח. כיצד הוא עושה, נותן החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן, שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהן, אם יש שם לחם, למעלה. מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט, כז) "אשר הונף ואשר הורם". תנופה היתה במזרח, והגשה במערב, תנופות קודמות להגשות.

**פסוק לא** מנין שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים, תלמוד לומר "והקטיר הכהן את החלב המזבחה" ואחר כך והיה החזה לאהרן ולבניו. נטמאו אמורין או שאבדו יכול לא יהו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק, תלמוד לומר "והיה". וכן הוא אומר בבני עלי (ש"א ב, טו) "גם בטרם יקטירון את החלב" וגו' מה נאמר בהן "ותהי חטאת הנערים גדלה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'".

**פסוק לב** "שוק הימין", אין לי אלא שוק שנוהג. זרוע חלין מנין, תלמוד לומר "תתנו". זרוע מקדשין בשלמים מנין, תלמוד לומר "מזבחי שלמיכם", זהו שאמרו לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין.

**פסוק לג** מנין לטמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק בבשר, תלמוד לומר "המקריב את דם השלמים ואת החלב" וגו'. אבא שאול אומר, מנין טהור בשעת זריקת הדם וטמא בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר תלמוד לומר "המקריב את דם השלמים ואת החלב". רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, שנאמר "המקריב את דם השלמים" לו תהיה שוק הימין למנה. וכן היה רבי שמעון אומר הרי הוא אומר (מלאכי א, י) "מי גם בכם ויסגר דלתים וגו' אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם". שני דברים הללו משמשין את הגוף ואין נמנעין לעשותן ואין נוטלין עליהם שכר אדם האומר לחברו הדלק לי את הנר הזה והגף את הדלת אחריך והלא דברים קל וחמר אם דברים שאין נוטלין עליהן שכר לא עשיתם עמי חנם, על אחת כמה וכמה דברים שנוטלין עליהן שכר.

רבי אליעזר ברבי שמעון אומר וכו'. בא טבול יום (כתוב ברמז תפ"ט).

**פסוק לד** "חזה" זה חזה. התנופה זה תנופת הסל הקדש. שוק זה השוק. התרומה זה תרומת תודה. לקחתי מאת בני ישראל, ראויין היו לישראל וכשנתחיבו נטלו מהן, כך אם יזכו יחזרו להם, תלמוד לומר "ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם", נתונים לכהנים מתנה לעולם.

"הזרוע והלחיים והקבה" נוהגין בחלין אבל לא במקדשין. שהיה בדין מה אם החלין שאינן חיבין בחזה ושוק, חיבין במתנות. קדשים שחיבין בחזה ושוק אינו דין שחיבין במתנות, תלמוד לומר "ואתן אתם לאהרן הכהן", אין לך אלא מה שאמור בענין. ויהו חלין חיבין בחזה ושוק מקל וחמר, ומה קדשים שאין חיבין במתנות חיבין בחזה ושוק, חלין שחיבין במתנות אינו דין שחיבין בחזה ושוק. לא מצית למימר הכי, דהא בעי תנופה. היכא נינפינהו אי אבראי, לפני ה' כתיב. אי אגואי, קא מעייל חלין לעזרה, הילכך לא אפשר.

"מאת בני ישראל" מרצון ישראל.

**פסוק לה** "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" אמר רבי שמעון, יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה, תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו", כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמן. רבי יהודה אומר, יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעתיד לבוא, תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו לעצמן. הא מה אני מקים (זכריה ד, יד) "אלה שני בני יצהר העמדים על אדון כל הארץ", זה אהרן ודוד. מאשי ה', מלמד שאף האשים מסיעות. ביום הקריב אתם לכהן לה', מלמד שאף היום סיע.

**פסוק לו** "אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם", אמר רבי שמעון, מנין שמפרישין היו ישראל מתנות כהנה מהר סיני ולא זכו בהן אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה, תלמוד לומר "אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם". מאת בני ישראל מרצון ישראל חקת עולם לבית עולמים. לדרתם שינהג הדבר לדורות.

**פסוק לז-לח** "זאת התורה" לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. מה מלואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, אף כלם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. אי מה מלואים קרבן צבור, אף אין לי אלא קרבן צבור, קרבן יחיד מנין, תלמוד לומר "ולמלואים", כשתמצא לומר, לעולה, לעולת יחיד ולעולת צבור, למנחה, למנחת יחיד ולמנחת צבור, לחטאת, לחטאת יחיד ולחטאת צבור, ולזבח השלמים, לזבחי שלמי צבור ולזבחי שלמי יחיד.

אמר ריש לקיש, מאי דכתיב "זאת התורה לעלה למנחה" וגו' כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא, האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מבעי ליה. אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה לא חטאת ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (לעיל ו, יח) "זאת תורת החטאת", "זאת תורת האשם". כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאלו הקריב אשם.

"זאת התורה" לעולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעון כלי. מאי האי, אלימא מזרק, גבי שלמי צבור נמי כתיב (שמות כד, ו) "וישם באגנות", אלא סכין. ועולה גופה מנלן דכתיב (בראשית כב, י) "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת", והתם עולה הואי, דכתיב (שם כב, יג) "ויעלהו לעלה תחת בנו". "מנחה" מה מנחה אין נאכלת אלא לזכרי כהנה אף כל אין נאכלין אלא לזכרי כהנה, מאי איכא, חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו, אי זבחי שלמי צבור, מרישא אתי, "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר (בכהנים) יאכל אתו" למד על זבחי שלמי צבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהנה. תנאי היא, איכא דמיתי לה מהכא ואיכא דמיתי לה מהכא. חטאת, מה חטאת מקדש בבלוע אף כל מקדש בבלוע. אשם, מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, אף כל, אין שפיר ושליא קדוש. קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין, ודנין אפשר משאי אפשר. מלואים, מה מלואים מותריהם בשרפה ואין בעלי חיים כמותריהן וכו'. שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין. במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא, מה מנחה מתקדשת בבלוע אף כל מתקדש בבלוע. ואיצטריך למכתב במנחה ואצטריך למכתב בחטאת. דאי כתב רחמנא במנחה משום דרכיכה, בלעה, אבל חטאת אימא לא. ואי כתב רחמנא בחטאת משום דבשר אגב דשמן קריר, אבל מנחה אימא לא. חטאת, מה חטאת אינה באה אלא מן החלין, וביום, ובידו הימנית אף וכו'. וחטאת גופה מנלן, אמר רב אחא, אמר קרא (להלן טז, ו) "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו", משלו ולא משל צבור ולא משל מעשר. ביום, מביום צותו נפקא, כדי נסבה. בידו הימנית, מדרבה בר בר חנה נפקא. כדי נסבה. אשם, מה אשם עצמותיו מתרין, אף כל עצמותיו מתרין.

"זאת התורה", הקישן לשלמים, מה שלמים בין בשנוי קדש בין בשנוי בעלים בעינן לשמו, אף כל בין בשנוי בעלים בין בשנוי קדש בעינן לשמו. אימא היכא דשחיט להו שלא לשמן ליפסלו אמר קרא "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך", "נדבה", נדר הוא, אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה. וצריך למכתב "מוצא שפתיך" וצריך למכתב זאת התורה, דאי כתב רחמנא "מוצא" הוה אמינא לא ידענא במאי, כתב זאת, ואי כתב זאת הוה אמינא ליפסלי, כתב רחמנא "מוצא". הילכך, מצוה, אפלו חטאת משלמים, ושחיטה לעכב, (לעיל ד, לג) מ"ושחט אתה לחטאת", שתהא שחיטה לשם חטאת. קבלה, (לעיל ד, כה-לד) מ"ולקח הכהן מדם החטאת" שתהא קבלה לשם חטאת. וזריקה, מ"וכפר עליו הכהן מחטאתו" שתהא כפרה לשם חטאת.

אשכחן חטאת חלב דכתיב בה "לחטאת", חטאת דעבודה זרה ודשמיעת קול ודבטוי שפתים ודטמאת מקדש וקדשיו דלא כתיב בהן כלל, מנלן. חטאת דעבודה זרה אתיא מחטאת חלב, שכן כרת כמותה, והנך כלהו אתיא במה הצד. פסח ששחטו שלא לשמו פסול מנלן. דכתיב "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". ותניא ביום צותו זה בכור ומעשר ופסח, הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שנוי קדש בין שנוי בעלים בעינן למצוה, אף כל בין שנוי קדש בין שנוי בעלים בעינן למצוה. וכשלמים, מה שלמים לא חלקת בהן בין זביחה לשאר עבודות למצוה, אף פסח לא תחלק בין זביחה לשאר עבודות לעכב. וזביחה גופה ילפינן מדכתיב (דברים טז, א) "שמור את חדש האביב ועשית פסח", למצוה, ושנוי קדש, (שמות יב, כז) "ואמרתם זבח פסח" למצוה בשנוי בעלים, "ואמרתם זבח פסח הוא" לעכב, בין הכא בין הכא.

**רמז תקי** "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה'" זה הבכור והמעשר והפסח. לה' לרבות את כלן שבכלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

"אשר צוה ה'" וגו'. למדנו לכל הקרבנות שכלן אין כשרין אלא ביום.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר (שמות כד, ו) "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות" למדנו לעולת הר סיני שהיא טעונה כלי.

**רמז תקיא** מנין לעולת הדורות שטעונה כלי, תלמוד לומר "עלת תמיד העשויה בהר סיני" (שמות כט, מב) ["עלת תמיד לדרתיכם"] מקיש עולת הדורות לעולת הר סיני מה עולת הר סיני טעונה כלי אף עולת הדורות טעונה כלי. אין לי אלא עולה, מנין לרבות את כלן, תלמוד לומר "זאת התורה לעלה למנחה" וגו' לרבות את כלם שכלם טעונין כלי. למדנו לדברות מדבר סיני שלא נאמרו אלא ביום. מנין לרבות דברות הר סיני שלא נאמרו אלא ביום תלמוד לומר "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני". ומנין לרבות את אהל מועד שלא נאמרו אלא ביום. תלמוד לומר (במדבר א, א) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד", מקיש דברות אהל מועד לדברות מדבר סיני מה דברות הר סיני ביום אף דברות אהל מועד ביום.

"ביום צותו" מעט את אהרן מן הדברות (כתוב ברמז ת"ל).