# פרק ח'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/tzav/perek-8/

**פסוק ב-ג** **רמז תקיב** "קח את אהרן ואת בניו אתו", רבי יהודה ברבי ורבי יהושע בן לוי רבי יהודה ברבי אמר, תשובה עושה מחצה ממי אתה למד מקין, שגזר עליו (בראשית ד, יב) "נע ונד תהיה בארץ", וכיון שעשה תשובה נמנע ממנו חצי גזרה, הדא הוא דכתיב "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן". תפלה עושה הכל, ממי אתה למד מחזקיהו, עקר מלכותו לא היתה אלא ארבע עשרה שנה הדא הוא דכתב (ישעיה לו, א) "ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו", וכיון שהתפלל הוסיפו לו חמש עשרה שנה, שנאמר (שם לח, ה) "הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה". על דעתיה דרבי יהושע בן לוי דאמר תשובה עושה את הכל, ממי אתה למד מאנשי ענתות, שנאמר (ירמיה יא, כא-כב) "כה אמר ה' אל אנשי ענתות בחוריהם ימותו ברעב" וכיון שעשה תשובה זכו להתיחס "אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה". וכן יש ללמד מיכניהו דכתיב "ובני יכניה אסיר (בנו) שאלתיאל בנו. תפלה עושה מחצה ממי אתה למד מאהרן שנגזרה עליו גזרה קשה, הדא הוא דכתיב (דברים ט, כ) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", אין לשון השמדה אלא כלוי בנים כמה דאת אמר "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת". כיון שהתפלל משה מתו שנים ונשתירו שנים.

**רמז תקיג** "קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים". אמר רבי סימון כשם שהקרבנות מכפרים כך הבגדים מכפרין, דתנן (יומא עא, ב) כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבע בכתנת. ומכנסים, במצנפת, ואבנט, מוסיף עליהן כהן גדול חשן, ואפוד, ומעיל, וציץ. [כתנת, מכפר על זורעי כלאים מפני שהיתה מצמר ופשתים ויש אומרים על הדם שנאמר (בראשית לז, לא) ("ויטבל אתו"), ["ויטבלו את הכתנת] בדם"]. כתנת, מכפר על לבושי כלאים, כמה דאת אמר "ועשה לו כתנת פסים". מכנסים, לכפר על גלוי עריות, כמה דאת אמר (שמות כח, מב) "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה". מצנפת, לכפר על גסי הרוח כמה דאת אמר (שם כט, ו) "ושמת המצנפת על ראשו". אבנט. מאן דאמר על העקמנים שבלב, ומאן דאמר על הגנבים, האבנט היה חלול כלו לפיכך יבוא ויכפר על הגנבים. אמר רבי לוי אבנט שלשים ושתים היה עוקמו לפניו ולאחריו. חשן מכפר על מטה דינין, כמה דאת אמר (שם כח, ל) "ונתת אל חשן המשפט". אפוד, לכפר על אלילים שנאמר "אין אפוד ותרפים". מעיל רבי סימון בשם רבי נתן אומר שני דברים אין להן כפרה ונתנה להם.

התורה כפרה, לשון הרע והריגת נפש בשגגה. לשון הרע בזגי המעיל הדא הוא דכתיב (שמות כח, לד) "פעמון זהב ורמון". "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו", אמר הקדוש ברוך הוא יבוא הקול ויכפר על הקול. ההורג נפש בשגגה מתכפר לו במיתת כהן גדול הדא הוא דכתיב (במדבר לה, כח) "ואחרי מות הכהן הגדול". ציץ, איכא מאן דאמר על עזי פנים, ואיכא מאן דאמר על המגדפין. מאן דאמר על עזי פנים מבנות ציון, כאן כתיב (שמות כח, לח) "והיה על מצח אהרן", ולהלן כתיב "ומצח אשה זונה". מאן דאמר על המגדפין, מגלית, כאן כתיב (שמות כח, לח) "והיה על מצחו תמיד" ולהלן כתיב (ש"א יז, מט) "ותטבע האבן במצחו".

"ואת פר החטאת ואת שני האילים" עשה כמין גבעה, איל מכאן ואיל מכאן ופר באמצע. ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד, ישראל ששים רבוא ואת אמרת אל פתח אהל מועד, אלא מועט המחזיק המרבה (כתוב ברמז ח').

**רמז תקיד** למה נאמר כאן "קח", אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חיב אני לפרע לו לקיחה. קום אתה וגדלו בלקיחה, ואימתי לקח אהרן, בשעה שיצא הקצף אמר לו משה (במדבר יז, יא) "קח את המחתה ותן עליה אש", אמר לו אהרן, מרי משה, להרגני אתה מבקש, בני מפני שהקריבו לפני הקדוש ברוך הוא אש הדיוט נשרפו ואתה אומר "קח את המחתה", בני הכניסו אש זרה ונשרפו ואני אוציא אש קדש לחוץ ואני מת או נשרף. אמר ליה משה לך ועשה מהרה שמתוך שאתה משיח הם מתים אלא הולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, וכיון ששמע אהרן כן אמר אלו אני מת על ישראל אני כדאי, מיד (שם יב) "ויקח אהרן כאשר דבר משה", לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה קבלהו מה אהרן עתיד להציל בני בלקיחה, אף אתה גדלהו בלקיחה, לכך נאמר "קח את אהרן".

דבר אחר "קח את אהרן", פתה אותו בדברים לפי שהוא בורח מן השררה, אין קח אלא לשון פתוי, "קחנו ועיניך שים עליו" וכן הוא אומר (בראשית יב, טו) "ותקח האשה בית פרעה".

"מתהלך בתמו צדיק" זה אהרן. "אשרי בניו אחריו" שראה בניו בחייו משמשין בכהנה גדולה. אבל משה היה צדיק ולא היו בניו כמותו. עלי היה צדיק ולא היו בניו כמותו. שמואל היה צדיק ולא היו בניו כמותו, שנאמר (ש"א ח, ג) "ולא הלכו בניו בדרכיו".

**רמז תקטו** "קח את אהרן ואת בניו אתו", מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר (שמות לב, לה) "ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" היה במשמע שנתרחק אהרן, כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו היה במשמע שנתקרב. מנין שידע משה שנתרחק אהרן, שנאמר "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" ולא נאמר "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא", בישראל הוא אומר (שם י, י) "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא". כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אותה שעה ידע משה שנתקרב אהרן. מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק נאמר בסוף הענין (להלן ט, ז) "קרב אל המזבח" והלא כבר הסדיר משה לפניו את כל העבודות, אלא שלא יהא לבו לדבר אחר. כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אותה שעה ידע אהרן שנתקרב.

דבר אחר "קח את אהרן ואת בניו אתו", מה תלמוד לומר והלא במקומות הרבה נאמר למשה לקיחה בבני אדם, שנאמר (במדבר ג, מא) "ולקחת את הלוים לי אני ה'", "ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך", (שם א, יז) "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות", וכתיב "קח לך את יהושע בן נון", וכי היה מפשיל משה בני אדם לאחריו, אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא קחם בדברים שלא יהא לבם לדבר אחר. את הבגדים אלו בגדים שפקדתיך עליהם, שנאמר (שמות כח, ד) "אלה הבגדים אשר יעשו". ואת שמן המשחה, זה שמן המשחה שפקדתיך עליו, שנאמר (שם ל, כה) "ועשית אתו שמן משחת קדש". ואת פר החטאת, כמו שנאמר "והקרבת את הפר לפני ה'". ואת שני האילים כמה שנאמר (שם טו, יט) "ואת האיל האחד תקח" "ולקחת את האיל השני". ואת סל המצות שלא כסדר [האמורין להלן] אמורין כאן. ואת כל העדה הקהל, עשו במעמד כל העדה, שיהו נוהגין קדשה בכהנה.

**פסוק ד** "ויעש משה כאשר צוה ה'", כשם שהסדיר משה עבודת המקדש כך הסדיר עבודת כהנה ולויה, בגדי כל אחד ואחד לפי מה שהוא.

**פסוק ו** "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים", באותה שעה זכו לקדוש ידים ורגלים, באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים.

**פסוק ז** "ויתן עליו את הכתנת ויחגר אתו באבנט", מלמד שנעשה משה סגן לאהרן והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו. כשם שנעשה לו סגן בחייו כך נעשה לו סגן במותו, שנאמר (במדבר כ, כה-כו) "קח את אהרן ואת אלעזר בנו וגו' והפשט את אהרן את בגדיו". ומנין שעשה כן שנאמר (שם כ, כז-כח) "ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אל הר ההר ויפשט משה את אהרן את בגדיו", וכי היאך משה היה יכול להפשיט את אהרן כסדרן, והלא העליונים הן עליונים לעולם והתחתונים הן תחתונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה לו הקדוש ברוך הוא במיתתו יותר מבחייו והעמידו משה על הסלע והפשיטו בגדי כהנה ונלבשו בגדי שכינה תחלה למטה וחזר והפשיט את אהרן בגדים כסדרן והלביש את אלעזר בגדים כסדרן.

**פסוק ח** "וישם עליו את החשן" וגו', פרשה זו נלמדה בשעתה נלמדה לדורות, נלמדה לשרות יום ויום ולשרות יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב, ויום הכפורים משמש בבגדי לבן.

**פסוק ט** "וישם את המצנפת על ראשו". ולא כסדר האמור להלן אמורין כאן, להלן הסדיר את הקרבנות כסדרן, וכאן הוא מסדר את הבגדים. להלן הסדיר את הקרבנות תחלה ואחר כך הסדיר את הבגדים, וכאן הסדיר את הבגדים תחלה ואחר כך הסדיר את הקרבנות.

**פסוק י-יב** "ויקח משה את שמן המשחה" (כתוב ברמז שפ"ח).

"ויחגר אתו באבנט", כיצד הלבישן (כתוב בפרשת ואתה תצוה).

אמר רבי יוסי בר חנינא, מכנסים אין כתיב בפרשה, כשהוא אומר "וזה" להביא את המכנסים, ועשירית האיפה. בשלמא מכנסים כתיבא בענינא דבגדים אלא עשירית האיפה מנלן. אתיא "זה" (לעיל ו, יג) מ"זה קרבן אהרן ובניו" אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי, מנין שאף מקרא פרשה מעכב, תלמוד לומר ויאמר משה אל העדה זה הדבר אפלו דבור מעכב.

"וימשח את המשכן ואת כל אשר בו". לא כמשיחת אהרן ובניו משיחת כל הכלים, משיחת אהרן ובניו מאחר שמלבישן היה מושחן. וכן הוא אומר (תהלים קלג, ב) "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן", יכול שמשחן עד שלא הלבישן, תלמוד לומר "שיורד על פי מדותיו". אבל משיחת כל הכלים כל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו, שנאמר "וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיר ואת כנו לקדשם" הא למדת שכל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו.

**פסוק יג** "ויקרב משה את בני אהרן וילבשם כתנת". כשם שנעשה משה סגן לאהרן כך נעשה סגן לבניו. כשם שפקדו על בגדי אהרן כך פקדו על בגדי בניו שנאמר (שמות כח, ב) "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", ואומר "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנת".

**פסוק יד** "ויגש את פר החטאת", מתחלה לא היה נקרא פר החטאת שנאמר (שם כט, א) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש" וגו', כשהוא פרש את מעשיו היה נקרא פר החטאת שנאמר (שם כט, יד) "ואת בשר הפר ואת ערו ואת פרשו" וגו'. אין אנו יודעין אם חטאת אהרן היה אם חטאת הצבור היה, כשהוא אומר (לעיל פסוק ב) קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים הוי חטאת אהרן ובניו היה ולא חטאת הצבור היה.

"ויסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת". וכי אהרן ובניו סומכין ידיהם על כל הקרבנות אלא מפני שהן קרבנותם סמכו עליו, מקיש קרבנות צבור לקרבנותם מה קרבנותם טעון סמיכה, אף קרבנות צבור טעונין סמיכה, מה הוא סומך על קרבנותיו אף הוא סומך על קרבנות צבור, אבל יחיד כל אחד ואחד סומך על קרבנו שנאמר "וסמך ידו על ראש קרבנו".

**פסוק טו** "וישחט ויקח משה את הדם ויתן על קרנות המזבח". כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהנה גדולה, הוא היה שוחט הוא היה זורק, הוא היה מזה, הוא היה מחטא, הוא היה יוצק, הוא היה מכפר, לכך נאמר (ויקח וישחט) ["וישחט ויקח משה"]. משל למה הדבר דומה לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשתה עד שעה שתלמד. אף כך אהרן בתחלה לא היה אלא לוי שנאמר (שמות ד, יד) "הלא אהרן אחיך הלוי" וכשנבחר להיות כהן גדול אמר הקדוש ברוך הוא למשה אתה תשמשנו עד שילמד אהרן. היה משה שוחט ואהרן רואה אותו, זורק ואהרן רואה אותו, מזה ואהרן רואה אותו מחטא ואהרן רואה אותו, יוצק ואהרן רואה אותו, מכפר ואהרן רואה אותו.

**פסוק טז-יז** "וישחט ויקח משה את הדם" וגו', ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מה היא, מנין אתה אומר שלא תהא כפרה זו אלא שאמר משה שמא בשעה שצוה אדון עולם להתנדב דבר למקדש דחקו ישראל איש ואיש והביאו שלא לטובתם תהא כפרה זו שלא יתנדב גזל למקדש, וכן הוא אומר "כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעלה".

"ויקח את כל החלב אשר על הקרב". כל שלא למד משתי פרשיות אלו אינו מנהג לדורות. מפני שהייתי אומר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הואיל ואין נאכלין יהו כלן נשרפים ולא יהא מהם למזבח כלום, לכך נאמר "ויקח את כל החלב" זאת היתה תרומתן למזבח, ושאר הפר ישרף שנאמר "ואת הפר ואת ערו".

**פסוק יח-כא** "ויקרב את [איל] העלה", מכאן למדנו סמיכה לעולה. "וישחט ויזרק משה את הדם", מכאן למדנו זריקה לעולה. "ואת האיל נתח לנתחיו" כל המפרש לעולת יחיד מפרש כאן חוץ מהפשט. ויש אומרים אין נתוח בלא הפשט. "ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר", כמו שנאמר להלן (לעיל א, יב) "ונתח אתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו", מכאן למדו. "ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים" כמו שנאמר להלן (לעיל א, ט) "וקרבו וכרעיו ירחץ במים", מכאן למדו. ויקטר משה את כל האיל המזבחה כמו שנאמר להלן ("והקטיר הכהן המזבח") ["והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה"] מכאן למדו. עלה הוא "אשה הוא לה'". מלמד שכלן נתנין על גבי האשים.

**פסוק כב** "ויקרב את האיל השני" [למה נאמר], והלא כבר זוג הכתוב שני האילים זה כנגד זה אם כן למה נאמר "ויקרב את האיל השני", שאם הביא פר אחד ולא הביא מן האילים לא יצא ידי קדושם. שני אילים ולא הביא פר לא יצא ידי קדושם. שני אילים ופר ולא הביא סל המצות לא יצא ידי קדושם. איל המלאים שמשלם על הכל, מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו. ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל, סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב, משל למי שפרע חובו ועשה יום טוב אף כך אהרן ובניו כיון שהשלימו עבודת היום וקדושיו, עבודת כלים וקדושיו, הביאו איל וסמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב.

**פסוק כג** **רמז תקטז** "וישחט ויקח משה מדמו". שלשה דמים האמורין בפרשה ואין דומין זה לזה, הראשון טעון שש מתנות, והשני שתים, ושלישי שלש עשרה, לכך נאמר "וישחט ויקח משה מדמו". "ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית", זה גדר האמצעי. ועל בהן ידו הימנית זה הפרק האמצעי.

**פסוק כד** "ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית", זה גדר האמצעי. ועל בהן ידם הימנית, זה פרק האמצעי. ועל בהן רגלם הימנית זה פרק האמצעי.

**פסוק כד-כו** "ויקח את (כל) החלב" וגו'. אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום. פרות יש בהן מצוות הרבה, תרומות ומעשרות חלה ובכורים הלקט והשכחה והפאה. שערי בתים שערי מדינות יש בהן מצוה למקום, שנאמר (דברים ו, ט) "וכתבתם על מזזת" וגו'. בגדים יש בהן מצוה למקום, שנאמר (שם כב, יא) "לא תלבש שעטנז". טלית יש בו מצוה למקום, שנאמר (שם כב, יב) "גדלים תעשה לך". בהמה טהורה יש בה מצוה למקום, שנאמר "כל הבכור וגו'. בהמה טמאה יש בה מצוה למקום, שנאמר (שמות לד, כ) "ופטר חמור" וגו'. חיה הגדלה במדבר והעוף הפורח באויר הזהיר עליהן הכתוב אם יבואו לידך לא יהו מחסרין מצוה, שנאמר "אשר יצוד ציד חיה" וגו'. ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמן עשאן כלל, (להלן כז, כח) "אך כל חרם אשר יחרים איש לה'". קדשי מקדש קדשי גבולין (כלו קדש) יש בהן מעלות על גבי מעלות. כיצד פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אמר הכתוב יהי דמם ואמוריהן למזבח. עולה כלה כליל לאשים, אמר הכתוב יהא עורה מתנה לכהנים. שלמים הנאכלין לבעלים אמר הכתוב יהא דמם ואמוריהן למזבח. לכך נאמר "ויקח את החלב ואת האליה". (החזה) ושוק הימין היתה תרומתן למזבח.

**פסוק כז** "ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו", וכי כל הקרבנות כלן נתנין לידי בעלים, אלא ללמדך היאך משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצרעין. וינף אתם תנופה לפני ה', הוא הדין ללמדך תנופת הקרבנות.

**פסוק כח** **רמז תקיז** "ויקח משה אתם מעל כפיהם". הוא הדין ללמדך היאך כהן נוטל מנחה מעל ידי סוטה ומניפה.

"מלאים הם לריח ניחח", מלמד שהמלואים קרויין ריח ניחוח. והרי דברים קל וחמר מלך בשר ודם קנה לו אוהב ועשה לו יום טוב מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהעמיד לו כהן על אחת כמה וכמה.

**פסוק כט** "ויקח משה את (המנחה) [החזה] ויניפהו תנופה לפני ה'", מלמד שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, וכן הוא אומר (מלאכי א, י) "מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חנם" וגו'. מאיל המלאים למשה היה למנה והרי דברים קל וחמר ומה אם מי ששמש בכהנה גדולה שעה אחת נוטל לו חלק בכהנה, המשמש בכהנה לעולם על אחת כמה וכמה.

**רמז תקיח** "מלאים" (כתוב בפרשת ואתה תצוה).

אמר רב, משה רבנו כהן גדול היה, וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר "מאיל המלאים למשה היה למנה". מיתיבי והלא פנחס היה עמהן, ואם איתא לימא והלא משה היה עמהן. דילמא שאני משה דטריד בשכינה, דאמר מר, משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד. מיתיבי "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל", אם נאמר קדשי קדשים למה נאמר קדשים קלים, ואם נאמר קדשים קלים למה נאמר קדשי קדשים, אם נאמר קדשי קדשים ולא נאמר קדשים קלים הייתי אומר קדשי קדשים הוא אוכל שהרי התרו לזר ולהם, קדשים קלים לא יהא אוכל. ואם נאמר קדשים קלים ולא נאמר קדשי קדשים הייתי אומר בקדשים קלים יהא אוכל שהן קלים, קדשי קדשים לא יהא אוכל, לכך נאמרו שניהם. מאי זר לאו משה, לא בבמה וכדברי האומר יש מנחה בבמה. מיתיבי, מרים מי הסגירה אם תאמר משה הסגירה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד גדול חלק הכתוב למרים באותה שעה אני כהן אני מסגירה אני חולטה ואני (פורעה) [פוטרה], קתני מיהת משה זר היה. אמר רב נחמן בר יצחק שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה.

(פסוק כו) "ומסל המצות", המלואים היו באים כמצה של תודה, חלות ורקיקין ורבוכה. מנא הני מלי אמר רב חסדא אמר קרא (פסוק כו) "ומסל המצות אשר לפני ה'" [וגו']. בשלמא חלות חלות, רקיקין רקיקין, חלת לחם שמן מאי ניהו לאו רבוכה. מתקיף לה רבינא ואימא מנחתא דמשחא, אלא כדדריש רב נחמן (כתוב בפסוק (לעיל ו, יג) "זה קרבן אהרן ובניו").

"חזה התנופה", תנו רבנן אי זהו חזה, שרואה פני הארץ. למעלה עד הכרס, למטה עד הצואר, וחותך שני צלעות משתי דפנות אילך ואילך זה הוא חזה הנתן לכהנים.

**פסוק ל** "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח", שלשה דמים האמורין בפרשה אין דומין זה לזה. הראשון טעון שש מתנות. השני שתים. והשלישי שלש עשרה. הראשון טעון שש מתנות, זריקה, ומתן סביב, הזיה, וחטוי, יציקה, וכפרה. השני שתים, זריקה ומתן סביב. והשלישי שלש עשרה (וכו'). טעון שש מתן בהונות שלש באהרן ושלש בבניו, ויש אומרים תשעה, שלש באהרן ושש בניו. ויש אומרים חמשה עשר, שלש באהרן שתים עשרה בארבעה בניו שנאמר (במדבר ג, ב-ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשחים אשר מלא ידם לכהן" טעון זריקה לגבי מזבח, טעון שש הזיות שלש באהרן ושלש בבניו, ויש אומרים תשע, שלש באהרן ושש בבניו, ויש אומרים חמש עשרה שלש באהרן ושתים עשרה בבניו. ויז על אהרן על בגדיו הא למדת שלא שלם קדוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם.

**פסוק לא-לב** "ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אתו". כמה שנאמר להלן "ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד. (וכתיב) "והנותר בבשר ובלחם באש תשרפו" מלמד שהמלואים מותרן לשרפה.

**פסוק לג** "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים", מכאן אמרו בעשרים ושלשה באדר קרבו מלואים, עשרים ושלשה ושבעה הרי שלשים באחד בניסן שלמו המלואים. כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן בכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו, בשמיני העמידו ולא פרקו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, אף בשמיני העמידו ופרקו.

**פסוק לד** "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם", אמר להם כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים.

**רמז תקיט** (להלן טז, ג) "בזאת יבא אהרן אל הקדש", במה שאמור בענין המלואים, מה אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד ומשה מסור לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, אף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה לאפוקי צדוקין מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, מכאן אמרו שבעת ימים קדם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו כו', וכשם שמפרישין כהן גדול מביתו כך מפרישים כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם, [ואם תאמר במלואים דם הכא מים], אמרת נכנסו מים תחת דם, ואומר כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת וגו', לעשות אלו מעשה פרה, לכפר אלו מעשה יום הכפורים. האי "בזאת" מבעי ליה לגופיה, בפר בן בקר לחטאת, אם כן נכתוב רחמנא בזה כו', מאי בזאת שמע מינה תרתי. מאי ואומר, וכי תימא יום כפורים קמא הוא דבעי פרישה כדאשכחן במלואים וכו', אי נמי כהן גדול קמא הוא דבעי פרישה אבל יום הכפורים דעלמא לא, תא שמע כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם.

**פסוק לה** "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים", הרי דברים קל וחמר אם המקים דברי בשר ודם כך, המקים דבריו של מקום על אחת כמה וכמה.

**פסוק לו** "ויעש אהרן ובניו" מלמד שהיו אהרן ובניו ששים ושמחים ששומעין דברים לקבל מפי משה כשומעין מפי הקדוש ברוך הוא, לכך נאמר "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים". אשר צוה ה' ביד משה, כדאי שליח לשלחו כדאי המצוה למי שנצטוה.