# פרק א'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/vayikra/vayikra/perek-1/

**פסוק א** ויקרא אל משה. רבי תנחום בר חנילאי פתח, (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו", אלו הנביאים שנאמר "וישלח מלאך ויצאנו ממצרים", וכן הוא אומר (דבהי"ב לו, טז) "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים" וגו', ודכוותה (שופטים ב, א) "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים", וכי מלאך היה והלא פנחס היה ולמה קורא אותו מלאך אלא בשעה שהיתה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ורבנן אמרין, אשתו של מנוח מה היתה אומרת לו (הנה נא) "איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד", כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך, אמר רבי יוחנן, מבית אב שלהן נקראו הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב (חגי א, יג) ("ויען) [ויאמר] חגי מלאך ה' במלאכות ה'" הרי אתה למד שהנביאים נקראו מלאכים. שנאמר "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו", בנהג שבעולם משאוי שקשה לאחד נוח לשנים, ולשנים נוח לארבעה, או שמא משאוי שקשה לששים רבוא נוח לאחד, כל ישראל עומדין לפני הר סיני ואומרים (דברים ה, כב) "אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו", ומשה שמע קול הדבור לעצמו וחיה. תדע לך שהוא כן שמכלן לא קרא הדבור אלא למשה, לכך נאמר "ויקרא אל משה". ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שמלאכי השרת אינן יכולין לשמע קולו אלא עומדין ונרתעין ונבהלין והצדיקים יכולין לשמע קולו, שנאמר (יואל ב, יא) "וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו", אלו המלאכים, שנאמר "מחנה אלהים זה", ומי קשה מהם הצדיקים, שנאמר (יואל שם) "כי עצום עשה דברו", עשה דברו זה משה שנאמר לו עשה משכן ונזדרז ועשאו, והיה עומד מבחוץ שהיה מתירא לבוא, שנאמר "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד" וגו', וכתיב (שם לח) "כי ענן ה' על המשכן" וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אינו דרך שיהא משה שנצטער במשכן עומד בחוץ ואני מבפנים אלא הריני קורא אותו שיכנס, לכך נאמר "ויקרא אל משה", הוי (תהלים קג, כ) "גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו". אם תאמר כשהיה מדבר עם משה, בקול נמוך היה מדבר, לפיכך היה יכול לשמע, לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה, ששמעו ישראל קולו ומתו בדבור ראשון, דכתיב "אם יספים אנחנו" וגו', וכן הוא אומר (שה"ש ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". מנין שבקול מתן תורה היה מדבר, שנאמר (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול", קול המתפרש בכתובים (תהלים כט, ה) "קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שבר ארזים". שמא תאמר ישראל היו שומעין את הקול מבחוץ, תלמוד לומר "וישמע", הוא היה שומע וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר למה לא היו שומעין, לפי שגזר הקדוש ברוך הוא על הדבור שיצא וילך אצל משה, עשה לו הקדוש ברוך הוא שביל עד שמגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן, שנאמר "לעשות לרוח משקל", לכך נאמר "ויקרא אל משה".

זה שאמר הכתוב (משלי כה, ז) "כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב", רבי תנחום אמר רחק ממקומך שנים ושלשה מושבות שיאמרו לך עלה, ואל תעלה ויאמרו לך רד.

זה שאמר הכתוב "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמך כבוד", כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו. שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלך, שנאמר (ש"א י, כב) "וישאלו עוד בה' הבא עוד הלום איש" אמר להם אין אני ראוי למלכות אלא שאלו באורים ותמים, שנאמר (שם) "ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים", אלו אורים ותמים, וכתיב "הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמהו בכל העם". ואבימלך בן ירבעל רדף אחר השררה וברחה ממנו שנאמר (שופטים ט, כג) "וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם" משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות ג, י) "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" וגו', (שם ד, יג) "ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח" "לא איש דברים אנכי" וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך סופך לילך, כיון שהלך ואמר (שם ה, א) "כה אמר ה' אלהי ישראל" וגו', אמר אותו רשע "מי ה' אשר אשמע בקלו", אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ישבת לך, (שם ו, יא) "בוא דבר אל פרעה", וכן על כל דבר ודבר לך אל פרעה השכם בבקר, לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, והקיפן ענני כבוד, ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמד וישב לו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני טמאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני, הוי (משלי כט, כג) "ושפל רוח יתמך כבוד", זה משה שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" לכך נאמר "ויקרא אל משה".

זה שאמר הכתוב (שם פט, כ) "אז דברת בחזון לחסידיך" אף על פי שדבר הקדוש ברוך הוא עם אדם הראשון ועם נח ואברהם ויצחק ויעקב הן היו יחידים בעולם, אבל משה כמה צדיקים היו שבעים זקנים בצלאל ואהרן ובניו והנשיאים ולא קרא מכלם אלא למשה, הוי אומר (שם פט, כ) "הרימותי בחור מעם" זה משה, שנאמר (שם קו, כג) "לולי משה בחירו".

דבר אחר מדבר במשה שנדבר עמו בדבור ובחזון, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" לחסידיך שהיה משבטו של לוי, שנאמר (דברים לג, ח) "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך". "ותאמר שויתי עזר על גבור", משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה, (תהלים פט, כ) "הרימותי בחור מעם", (שם קו, כג) "לולי משה בחירו".

**רמז תכח** רבי תנחומא פתח "יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת", בנהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו מה הנאה יש לו, מתלא אמר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית, "יש זהב" בנדבת המשכן דכתיב (שמות כה, ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב". "ורב פנינים", זה נדבתם של נשיאים, (שם לה, כז) "והנשאם הביאו את אבני השהם". "וכלי יקר שפתי דעת", לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שדבורך חביב עלי מכל אלו, תדע לך שמכלן לא קרא הדבור אלא למשה, שנאמר "ויקרא אל משה".

מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן "כאשר צוה ה' את משה", משל למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין, על כל דבר ודבר שהוא בונה היה כותב עליו שמו של מלך, היה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות וכותב עליהן שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו, אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו "כאשר צוה ה' את משה", אמר הקדוש ברוך הוא כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ, קרא שיכנס לפנים, לכך נאמר "ויקרא אל משה".

משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה ועמו דכסין ואפרכסין ואסטרטליטין ואין העם יודעין איזה מהם חביב מכלן אלא למי שהמלך הופך פניו ומדבר כך משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים אין אנו יודעין איזה מהן חביב, אלא מי שהקדוש ברוך הוא קורא, קרא למשה ומדבר עמו אנו יודעין שהוא החביב יותר מכלן לכך נאמר "ויקרא אל משה". משל למלך שנכנס למדינה עם מי מדבר תחלה לא עם אגרטמון של מדינה, למה שהוא עוסק במחיה של מדינה, כך משה עסוק בטהרתן של ישראל אמר (להלן יא, ט) "זה תאכלו", וזה לא תאכלו, "את זה תאכלו מכל אשר במים", "ואת אלה תשקצו מן העוף", (שם כט) "וזה לכם הטמא", לכך נאמר "ויקרא אל משה".

"ויקרא אל משה", ולאדם לא קרא "ויקרא ה' אלהים אל האדם" אלא אין גנאי למלך לדבר עם אריסו, "וידבר ה' אליו", ועם נח לא דבר, "וידבר אלהים אל נח", אלא אין גנאי למלך לדבר עם נקדודו ויקרא אל משה ולאברהם לא קרא (שם כב, טו) "ויקרא מלאך ה' אל אברהם" אלא אין גנאי למלך לדבר עם פנדקי שלו, ויקרא אל משה, ולא כאברהם, באברהם כתיב "ויקרא מלאך ה' אל אברהם" המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקדוש ברוך הוא אני הקורא ואני המדבר שנאמר (ישעיה מח, טו) "אני דברתי אף קראתיו הבאתיו והצליח דרכו".

"ויקרא אל משה" עשרה שמות היו לו למשה שנאמר "ואשתו היהדיה", זו יוכבד על שם שהעמידה (הודיה) [יהודים] בעולם, XאY "ילדה את ירד", זה משה, שהוריד את התורה מלמעלה למטה. דבר אחר שהוריד את השכינה מלמעלה למטה דבר אחר אין לשון ירד אלא לשון מלכות, כמה דאת אמרת (תהלים עב, ח) "וירד מים עד ים", וכתיב (מ"א ה, ד) "כי הוא רדה בכל עבר הנהר" XבY (דברי הימים שם) "אבי גדור", הרבה גודרין עמדו לישראל, וזה היה אביהן של כלן XגY "חבר" שחבר הבנים לאביהן שבשמים דבר אחר שהעביר הפרענות מלבוא לעולם, XדY "אבי סוכו", שהיה אביהן של נביאים שסוכין ברוח הקדוש, בערביא צוחין לנביא סוכיא XהY "יקותיאל" שעשה את הבנים מקוין לאביהן שבשמים XוY "אבי זנוח", בא והזניחן מאותה עברה, הדא הוא דכתיב "ויזר על פני המים" "ואלה בני בתיה" אמר לה הקדוש ברוך הוא לא היה בנך וקראתו בנך אף את לא בתי ואני קורא אותך בתי (דברי הימים שם) "אשר לקח מרד", זה כלב, זה מרד בעצת מרגלים, וזו מרדה בעצת אביה, ובא מורד ויקח את המורדת. זה הציל את הצאן וזו הצילה את הרועה.

רבי יהודה ברבי אלעאי אומר XזY אף טוביה היה שמו, הדא הוא דכתיב "ותרא אתו כי טוב הוא". רבי ישמעאל ברבי אמי אמר XחY שמעיה שמו, דכתיב (דבהי"א כד, ו) "ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר" שמעיה ששמע אל תפלתו. "בן נתנאל" בן שנתנה לו תורה מיד אל. "הסופר" שהיה סופרן של ישראל "הלוי" שהיה משבטו של לוי. "לפני המלך והשרים", לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ובית דינו. "וצדוק" זה אהרן הכהן. "ואחימלך" שהיה אחיו של מלך "בן אביתר" בן שותר הקדוש ברוך הוא על ידו מעשה העגל, רבי יהושע בן קרחה אומר אף XטY לוי היה שמו על עקר משפחתו. XיY ומשה, הרי עשרה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה חייך מכל שמות שיש לך איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה, (שמות ב, י) "ותקרא שמו משה", הוי ויקרא אל משה.

אמר רבי אלעזר, ויקרא אל משה, וכל ישראל שומעין, ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה. מיתיבי קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו, לא קשיא הא בסיני הא באהל מועד, ואיבעית אימא לא קשיא הא בקריאה והא בדבור, רבי אלעזר רמי כתיב "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן", וכתיב (שם כד, יח) "ויבא משה בתוך הענן", מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן.

**רמז תכט** "ויקרא אל משה" הקדים קריאה לדבור למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו דבר אלא אם כן קראהו. אמר רבי מנסיא, מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמר, שנאמר "מאהל מועד לאמר".

זה שאמר הכתוב (שה"ש א, ד) "הביאני המלך חדריו", זה משה שנאמר "ויקרא אל משה" מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה ממנו. תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים, ונעשו נסים על ידו, (תהלים קו, כד) "נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף", ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אף על פי כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו שנאמר "ויקרא אל משה" ולהלן הוא אומר "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה" בסנה הפסיק בין קריאה לדבור, אבל באהל מועד אין בו הפסק, (דבר אחר "ויקרא אל משה") בסנה למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורין וכשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אותו אלא מבחוץ, אבל באהל מועד כשהוא שמח עם בניו ובניו שמחין עמו כשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אותו אלא מבפנים, כמו שהוא מושיבו בין ברכיו וכיד אדם על בנו לכך נאמר "ויקרא אל משה".

"ויקרא וידבר" הקדים קריאה לדבור, והלא דין הוא, נאמר כאן דבור ונאמר דבור בסנה, מה דבור האמור בסנה הקדים בו קריאה לדבור אף וכו'. לא אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות, תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות, דבור הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבור, לא אם אמרת בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל, תאמר אהל מועד שאינו לכל ישראל הרי אתה דן מבנין אב לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי דבור הר סיני שאינו תחלה לדברות, ולא דבור הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דבור הסנה שאינו לכל ישראל, הצד השוה שבהן שהן דבור ומפי קדוש למשה הקדים בו קריאה לדבור, אף כל שהוא דבור מפי קדוש למשה הקדים בו קריאה לדבור. מה להצד השוה שבהן שהן דבור ובאש מפי קדוש למשה לפיכך נקדים בו קריאה לדבור, יצא דבור אהל מועד שאינו באש, לפיכך לא נקדים קריאה לדבור, תלמוד לומר "ויקרא וידבר" הקדים קריאה לדבור, יכול לא היתה קריאה אלא לדבור זה בלבד, מנין לכל הדברות שבתורה תלמוד לומר "מאהל מועד", כל שהוא מאהל מועד הקדים בו קריאה לדבור.

יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד, מנין אף לאמירות ולצוויים, אמר רבי שמעון תלמוד לומר "דבר וידבר" לרבות אף לאמירות ולצוויים, יכול אף להפסקות תלמוד לומר "וידבר", לדבור היתה קריאה ולא היתה קריאה להפסקות וכי מה היו הפסקות משמשות, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין והרי דברים קל וחמר ומה אם מי ששמע מפי קדוש ומדבר ברוח הקדש צריך להבין בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה. ומנין שכל הקריאות היו משה משה, תלמוד לומר (שמות ג, ד) "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה", שאין תלמוד לומר "ויאמר", אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ומנין שעל כל קריאה היה אומר "הנני", תלמוד לומר "ויאמר הנני", שאין תלמוד לומר "ויאמר", אלא מלמד שעל כל קריאה היה אומר "הנני", "משה משה", (בראשית כב, יא) "אברהם אברהם", (שם מו, ב) "יעקב יעקב", (ש"א ג, י) "שמואל שמואל", לשון חבה לשון זרוז, דבר אחר "משה משה" הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו.

"אליו", למעט את אהרן. אמר רבי יהודה בן בתירא שלש עשרה דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן. וכנגדן נאמרו שלש עשרה מעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן XאY "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, XבY. "וישמע את הקול מדבר אליו", וגו', XגY "וידבר אליו", XדY (שמות כה, כב) "ונועדתי לך שם, XהY ודברתי אתך" וגו', XוY (שם לו, ו) "אשר אועד לך שמה", XזY (שם כט, מב) "לדבר אליך שם", XחY (שמות לד, לד) "את אשר יצוה", XיY "את כל אשר אצוה אותך", XיאY (שם ו, כח) "ויהי ביום דבר ה' אל משה", XיבY (במדבר ג, א) "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה", XיגY ויקרא אל משה וידבר ה' אליו, מעט את אהרן מכלם.

**רמז תל** רבי יוסי הגלילי אומר, בשלשה מקומות נאמרה (תורה) [בתורה דבור למשה], בארץ מצרים, ובהר סיני, ובאהל מועד, בארץ מצרים מהו אומר "ביום דבר ה' אל משה" מעט את אהרן מדברות ארץ מצרים. בהר סיני מהו אומר (במדבר ג, א) "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני", מעט את אהרן מדברות הר סיני. באהל מועד מהו אומר ויקרא אל משה מעט את אהרן מדברות אהל מועד.

רבי אליעזר אומר הרי הוא אומר (שמות כט, מג) "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי", עתיד אני להתועד בהן ולהתקדש בהן, אימתי היה זה ביום השמיני שנאמר (להלן ט, כד) "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" או אינו אומר אלא לתן יעידה לדברות תלמוד לומר "ונועדתי לך", לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכל ישראל. אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר ולא אוציא הזקנים שכשרו לעלות בהר, אוציא את הזקנים שלא נראו בדבור עם משה, ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדבור עם משה, אוציא את בני אהרן שלא נתועדו בדבור עם משה ולא אוציא את אהרן שנתועד בדבור עם משה, תלמוד לומר "אשר אועד לך שמה", לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלם, או אוציאם מן היעידה, ולא אוציאם מן הדברות, תלמוד לומר (שם כה, כב) "ודברתי אתך", אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים, אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן, אוציא את בני אהרן ולא אוציא אהרן עצמו, תלמוד לומר "לדבר אליך", עמך היה הדבור, ולא היה הדבור עם כלם. יכול לא היו שומעין הדבור אבל היו שומעין את הקול, תלמוד לומר "קול לו", אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים, אוציא את הזקנים ולא אוציא בני אהרן, אוציא בני אהרן ולא אוציא אהרן עצמו, תלמוד לומר "קול לו", אוציא את כלם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין אחד מהם יכול לכנס למקומו עד שיקרא, תלמוד לומר "קול לו קול אליו", משה שומע את הקול ואין כלן שומעין את הקול, מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול", שאין תלמוד לומר "הקול", אלא "הקול" שמתפרש בכתובים, שנאמר (תהלים כט, ד-ז) "קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שבר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון קול ה' חצב להבות אש". אם כן למה נאמר "מאהל מועד" אלא מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד.

כיוצא בו אתה אומר "וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצנה", יכול מפני שהקול נמוך תלמוד לומר "כקול שדי בדברו" אם כן למה נאמר "עד החצר החיצונה" אלא כיון שהיה מגיע עד החצר החיצונה היה נפסק.

מאהל מועד. יכול מכל הבית כלו תלמוד לומר (במדבר ז, פט) "מעל הכפרת", יכול מעל הכפרת כלה, תלמוד לומר (שם) "מבין שני הכרבים", דברי רבי עקיבא. אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו, והכבוד שנאמר בו (ירמיה כג, כד) "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא", ראה חבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד זה המרבה כביכול נדחק (לראות) [להיות] מדבר מעל הכפרת מבין שני הכרובים.

**רמז תלא** רבי דוסא אומר, הרי הוא אומר "כי לא יראני האדם וחי". בחייהן אינן רואין אבל רואין הן בשעת מיתתן, וכן הוא אומר (תהלים כב, ל) "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה" רבי עקיבא אומר "כי לא יראני האדם וחי", אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד, אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו "כי לא יראני האדם וחי", אף מלאכי השרת שחייהן חיי עולם אינן רואין את הכבוד "לאמר" צא ואמר להם דברי כבושים, בשבילכם מדבר עמי, וכן מצינו כל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר והיו כמנדין לשמים לא היה דבור עם משה שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם, וידבר ה' אלי לאמר.

אלעזר בן דהבאי אומר יכול היה מדבר עמו לצרך עצמו, תלמוד לומר "לאמר" לצרך ישראל היה מדבר עמו, ולא היה מדבר עמו לצרך עצמו. דבר אחר יכול לא היה מדבר עמו אלא לצרך הקהל, תלמוד לומר "לאמר" מדבר היה עמו לצרך עצמו. דבר אחר, לאמר, צא ואמר להם והשיבני, ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהן, שנאמר (שמות לד, לד) "ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה". ומנין שהיה משה משיב דברים לפני הגבורה, שנאמר (שם יט, ח) "וישב משה את דברי העם אל ה'".

לפי שהוא אומר וידבר ה' אליו, שומע אני מאהל מועד ממש, תלמוד לומר "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת", אי אפשר לומר מאהל מועד, שכבר נאמר "מעל הכפרת", ואי אפשר לומר "מעל הכפרת", שכבר נאמר "מאהל מועד", כיצד יתקימו שני כתובים הללו, זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה והרי הן סותרין זה על ידי זה, יתקימו במקומן עד שיבוא כתוב אחר ומכריע ביניהם, ומה תלמוד לומר (במדבר ז, פט) "ובבא משה אל אהל מועד", מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר בפנים.

**רמז תלב** ויקרא מאהל מועד, אמר רבי אלעזר אף על פי שנתנה תורה סיג לישראל בסיני לא נענשו עליה עד שנשנית להן באהל מועד, דיטגמא כתובה ומחתמת ונכנסת למדינה, אין בני המדינה נענשין עליה עד שתפרש להן בדימוסיא של מדינה כך אף על פי שנתנה תורה לישראל בסיני לא נענשו עליה עד שנשנית להן באהל מועד. הדא הוא דכתיב (שה"ש ג, ד) "עד שהביאתיו אל בית אמי" זה סיני, "ואל חדר הורתי" זה אהל מועד, שמשם נצטוו ישראל בהוראה.

אמר רבי יהושע בן לוי אלו היו האמות יודעין מה אהל מועד יפה להן אהליות וקסטריאות היו מקיפין אותו, אתה מוצא שעד לא הוקם המשכן היו אמות העולם שומעין קול הדבור ונתרזין מתוך פניקטיהן, הדא הוא דכתיב (דברים ה, כג) "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש (כאשר שמעת אתה) [כמנו] ויחי", אמר רבי סימון דו פרצופין, היה הדבור יוצא אחד סם חיים לישראל ואחד סם המות לאמות העולם, הדא הוא דכתיב , "כאשר שמעת אתה ויחי", אתה שומע וחיה ואמות העולם שומעין ומתין.

אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באמות העולם, משהוקם המשכן נסתלקה מהן, שנאמר (שה"ש ג, ד) "אחזתיו ולא ארפנו", אמרו ליה הרי בלעם נתנבא, אמר להם לטובתן של ישראל נתנבא, שנאמר "מי מנה עפר יעקב", (שם כג, כא) "לא הביט און ביעקב", (שם כג, כג) "כי לא נחש ביעקב", "מה טבו אהליך יעקב", (שם כד, יז) "דרך כוכב מיעקב", (שם כד, יט) "וירד מיעקב".

מה בין נביאי ישראל לנביאי אמות העולם, רבי חמא בר חנינא אמר אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אמות העולם אלא בחצי דבור. מה בין משה לכל הנביאים, רבי יהודה בר רבי אלעאי אמר כל הנביאים ראו מתוך שבע אספקלריות, הדא הוא דכתיב (יחזקאל מג, ג) "וכמראה המראה אשר ראיתי" וגו'. ומשה ראה מתוך אספקלריא אחת, שנאמר "ומראה ולא בחידת". ורבנן אמרין כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלכלכת הדא הוא דכתיב (הושע יב, יא) "ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה" ומשה ראה מתוך אספקלריא מצחצחת הדא הוא דכתיב "ותמנת ה' יביט". רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר למלך שנגלה לבני ביתו באופנין שלו לפי שבעולם הזה שכינה נגלית על היחידים, אבל לעתיד לבוא (ישעיה מ, ה) "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר".

**פסוק ב** **רמז תלג** "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם", זה שאמר הכתוב (ירמיה לא, יט) "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים", אי זהו ילד שעשועים בן שתים בן שלש שנים, רבי אחא בשם רבי לוי בר סיסי בן ארבע בן חמש שנים, "כי מדי דברי בו" די דבורי בו, אף בשעה שאני מדבר עמו איני יכול לסבל בו, "כי מדי דברי בו" כי בודאי דבורי בו.

משל למלך שהיה לו פקרס והיה מצוה את עבדו ואומר לו קפלו, נערו מן האבק, תן דעתך עליו, אמר לו עבדו אדוני המלך מכל פקרסים שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זה, אמר ליה שאני מדביקו לגופי. כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם משבעים אמות שיש לך בעולמך אי אתה מצוה אותי אלא על ישראל.

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אף הכתובים חלקו כבוד לישראל, הכא את אמר אדם כי יקריב מכם, כשהוא בא לדבר אחר "אדם כי יהיה מכם בעור בשרו", אין כתיב כאן אלא "אדם כי יהיה בעור בשרו".

**רמז תלד** רבי שמואל בר נחמן אמר בה תרתין שיטין (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון", כשהוא בא לדבר אחר (שם טו, יא) 'כי לא יחדל אביון' מקרבכם אין כתיב כאן, אלא "מקרב הארץ" רבי שמואל בר נחמן אמר בה שיטה אוחרי (שם כז, יב) "אלה יעמדו לברך את העם", וכשהוא בא לדבר אחר אלה יעמדו לקלל את העם אין כתיב כאן, אלא "ואלה יעמדו על הקללה", ולא עוד אלא כשפרענות באה לעולם צדיקים כובשים אותה, שנאמר "ואלה יעמדו על הקללה".

אמר רבי ברכיה אמר הקדוש ברוך הוא, יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון, מה אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזלות ומן החמסים, אף אתה לא תקריב מן הגזלות ומן החמסים, ואם עשית כן (תהלים סט, לב) "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס".

"דבר אל בני ישראל. וסמך", בני ישראל סומכין ואין הגויים סומכין, וכי איזו מדה מרבה מדת תנופה או מדת סמיכה, מרבה מדת תנופה ממדת סמיכה, שתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים, אם מעטתם מתנופה מרבה לא תמעטם מסמיכה מעוטה, אתה אומר בצד זה נתרבתה תנופה ונתמעטה סמיכה, או בצד זה נתרבתה סמיכה ונתמעטה תנופה שהסמיכה נוהגת בכל החוברין ואין תנופה נוהגת בכל החוברין, ואם מעטתם מתנופה מועטת אמעטם מסמיכה מרבה הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה, ובתנופה מה שאין בסמיכה צריך לומר "דבר אל בני ישראל וסמך", בני ישראל סומכין, ואין הגויים סומכין. בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות. אמר רבי יוסי אמר לי אבא אלעזר, פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים, וכי יש סמיכה בנשים, אלא מפני נחת רוח של נשים.

יכול לא יסמכו על העולות, שאין העולות טעונות תנופה, אבל יסמכו על השלמים שהשלמים טעונין תנופה, תלמוד לומר "ואמרת אלהם" לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות, כך אין סומכות על השלמים.

הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו, נכרי נמי בני ישראל סומכין ואין הגויים סומכין. אלא סומא מאי טעמא לא, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר, אתיא סמיכה מזקני העדה, וחד אמר אתיא סמיכה מעולת ראיה, ולמאן דאמר מעולת ראיה מאי טעמא לא יליף מזקני העדה, דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מצבור ולמאן דיליף מזקני העדה מאי טעמא לא יליף מעולת ראיה, דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה, לאפוקי עולת ראיה דהיא גופה מעולת נדבה גמיר. תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי "ויקרב את העלה ויעשה כמשפט", כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה.

"אדם", לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרין, ומה ראית, אימא מכם לרבות מומרים אדם להוציא גרים, אחר שרבה הכתוב ומעט תלמוד לומר "בני ישראל" מה בני ישראל מקבלי ברית, אף גרים מקבלי ברית, יצאו מומרים שאינן מקבלי ברית. אי מה בני ישראל בני מקבלי ברית, אף מומרים בני מקבלי ברית, יצאו גרים שאינן בני מקבלי ברית, תלמוד לומר "מכם" ועכשו אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית, יצאו מומרים שאינן מקבלי ברית.

תניא "מכם" ולא כלכם להוציא את המומרים מכם, בכם חלקתי ולא באמות מן הבהמה, להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר, ומנסך את היין, ומחלל את השבת בפרהסיא. הא גופא קשיא אמרת מכם ולא כלכם, להוציא את המומר, והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, הא לא קשיא רישא מומר לכל התורה כלה מציעתא מומר לדבר אחד אימא סיפא חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל את השבת בפרהסיא. האי מומר היכי דמי אי מומר לכל התורה כלה הינו רישא, אי מומר לדבר אחד קשיא מציעתא אלא לאו הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל את השבת בפרהסיא, ומומר לאלילים הוי מומר לכל התורה כלה.

**רמז תלה** והא מהכא נפקא (להלן ד, כז) "מעם הארץ" פרט למומר, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון (להלן ד, כב-כג) "אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. או הודע אליו" השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא (על) קרבן על שגגתו, ואמרינן מאי ביניהו, אמר רב המנונא מומר לאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא ביניהו, חדא בחטאת וחדא בעולה, וצריכי, דאי אשמעינן חטאת משום דלכפרה היא, אבל עולה דלדורון היא אימא לקבל מניה, ואי אשמעינן עולה משום דלאו חיובא הוא, אבל חטאת דחיובא הוא אימא לקבל מניה, קא משמע לן. וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא היא והכתיב "אדם ובהמה תושיע ה'", ואמר רב יהודה אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה התם כתיב אדם ובהמה, הכא בהמה לחודה וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא הוא, והכתיב (ירמיה לא, כו) "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה", התם הא חלקיה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד.

"אדם כי יקריב מכם", יכול גזרה, תלמוד לומר "כי יקריב", הא אינו אלא רשות. קרבן לה', שיקדים הקדשו להקריב, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, לה' מנחה, לה' שלמים, תלמוד לומר "קרבן לה'", והלא דברים קל וחמר אם מי שעתיד להקדיש אמרה תורה לא יהא מזכיר שם שמים אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה.

תנן התם האומר קונם קונח קונס הרי אלו כנויים לקרבן, כנויין רבי יוחנן אמר לשון גויים הן רבי שמעון בן לקיש אמר לשון שבדו חכמים להיות נודר בו, וכן הוא אומר (מ"א יב, לג) "בחדש אשר בדא מלבו". וטעמא מאי תקינו רבנן כנויין, דלא לימא קרבן. ולימא קרבן, דלמא יאמר קרבן לה'. ולימא קרבן לה', דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ותניא רבי שמעון אומר וכו'.

רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמר ביו"ד ה"א שלא לתן פתחון פה למינים לרדות, קרבן לה' מן הבהמה, יכול אף חיה שקרויה בהמה, כענין שנאמר (דברים יד, ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור", תלמוד לומר "בקר וצאן". יכול לא יביא ואם הביא יהא כשר משל למי שאמר לו רבו הבא לי חטים והביא לו חטים ושעורים הוסיף על דבריו, תלמוד לומר "בקר וצאן תקריבו" אין לך בבהמה אלא בקר וצאן, הא למה זה דומה למי שאמר ליה רבו אל תביא אלא חטים, ואם הוסיף על החטים עובר על דבריו.

המעלה איברי חיה על המזבח, רבי יוחנן אמר עובר בעשה, בהמה אין חיה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ריש לקיש אמר אינו עובר בעשה ההוא למצוה מתיב רבא, אלו נאמר "קרבן לה'" בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה וכו', תיובתא דריש לקיש תיובתא.

"מן הבהמה" להוציא את הרובע ואת הנרבע, והלא דין הוא, ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עברה פסול מעל גבי המזבח, רובע ונרבע שנעבדה בהן עברה אינו דין שיהו פסולין לגבי מזבח. הרי מי שחרש בשור וחמור יוכיח שנעבדה בהן עברה וכשר לגבי מזבח לא אם אמרת בחורש בשור וחמור שאינן במיתה, תאמר ברובע ונרבע שהן במיתה, טל לך מה שהבאת אין לי אלא שנעבדה בו עברה על פי שנים נעבדה בו עברה על פי עד אחד או על פי בעלים מנין אמר רבי ישמעאל הריני דן, ומה אם בעל מום (שהיא) [שאין] יעידת שנים פוסלתו מן אכילה, יעידת אחד פוסלתו מהקרבה רובע ונרבע שיעידת שנים פוסלתו מאכילה אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו להקרבה. אמר לו רבי עקיבא לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומן בגלוי, הואיל ואין מומן בגלוי לא יהו פסולין לגבי מזבח, תלמוד לומר "מן הבהמה" להוציא את הרובע והנרבע. הא למה לי קרא, הא אתיא מדינא אמר ליה רב אשי, משום דאכא למימר מעיקרא דדינא פרכא, מה לבעל מום שמומו נכר תאמר ברובע ונרבע שאין מומן נכר, הואיל ואין מומן נכר יהיו כשרים לגבי מזבח, תלמוד לומר "מן הבהמה" להוציא רובע.

רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, מקל וחמר, מכלל ופרט. כיצד, מן הבהמה כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

"מן הבקר" להוציא את הנעבד והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מתרין אסורין לגבי מזבח נעבד שצפויו אסור אינו דין שיהא אסור לגבי מזבח או חלוף, ומה אם אתנן ומחיר שהן אסורין לגבי מזבח צפוייהן מתרין נעבד שמתר לגבי מזבח אינו דין שצפויו מתר אם כן בטלת "לא תחמד כסף וזהב עליהם", אני אקימנו "לא תחמד כסף וזהב עליהם", בדבר שאין בו רוח חיים, אבל דבר שיש בו רוח חיים הואיל והן מתרין יהיו צפוייהן מתרין, תלמוד לומר "מן הבקר" להוציא את הנעבד.

וכשהוא אומר "מן הבקר" למטה שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה. והלא דין הוא, ומה אם בעל מום שמתר בחלין, אסור לגבי מזבח, טרפה שהיא אסורה בחלין, אינו דין שתהא פסולה לגבי מזבח. דם וחלב יוכיחו שהן אסורין בחלין, וכשרין לגבי המזבח. לא אם אמרת בחלב ודם שהם מדבר מתר, תאמר בטרפה שכלה אסורה. מליקת העוף תוכיח שכלה אסורה להדיוט וכשרה לגבי מזבח, לא אם אמרת במליקת העוף שקדשתה אוסרתה זו הואיל ואין קדשתה אוסרתה לא תהא פסולה לגבי מזבח אם השבת כשהוא אומר מן הבקר, למטה, שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה.

**רמז תלו** אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעקרא דדינא פרכא, מהיכא קא מיתי לה מבעל מום מה לבעל מום שעשה בו מקריבין כקרבין אמר ליה רב אחא בריה דרבא יוצא דפן יוכיח שלא עשה מקריבין כקרבין ומתר להדיוט ואסור לגבוה, מה ליוצא דפן שכן אינו קדוש בבכורה בעל מום יוכיח מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקרבין, יוצא דפן יוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמתרין להדיוט ואסורין לגבוה, כל שכן טרפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה מה להצד השוה שבהן שכן מומן נכר תאמר בטרפה שאין מומה נכר משום הכי אצטריך קרא. וטרפה מהכא נפקא מהתם נפקא, (יחזקאל מה, טו) "ממשקה ישראל" מן המתר לישראל צריכא, דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכשר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכשר אימא מתכשר, אמר רחמנא "כל אשר יעבר". ואי כתב רחמנא "כל אשר יעבר" הוה אמינא למעוטי היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה אבל הקדישה ואחר כך נטרפה דבעדנא דקא קדשה הוה חזייה אימא תתכשר, צריכא.

רבי יהודה אומר "זאת", "היא", "העולה", הרי אלו מעוטין, פרט לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד, רבי שמעון אומר "עולה" אין לי אלא עולה כשרה, מנין לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים, והלן והיוצא והטמא, והנותר, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו, והנתנים למעלה שנתנן למטה והנתנין למטה שנתנן למעלה, והנתנין בפנים שנתנן בחוץ, והנתנין בחוץ שנתנן בפנים, והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, מנין תלמוד לומר "תורת העולה" רבה תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. יכול שאני מרבה את הרובע והנרבע, המקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה, ויוצא דפן, תלמוד לומר "זאת". ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומעט מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש, והא מהכא נפקא מהתם נפקא, מן הבהמה להוציא רובע ונרבע, מן הבקר להוציא הנעבד וכו', ותו כלאים מהכא נפקא מהתם נפקא, (להלן כב, כז) "שור או כשב" פרט לכלאים (שם) "או עז" פרט לנדמה תרי קראי צריכי, חד לבהמה דחלין וחד לבהמה דקדשים.

"מן הצאן" להוציא את המקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח אמר רבי שמעון מפני שיש ברובע שאין בנוגח, ובנוגח שאין ברובע רובע עשה בו אנס כרצון נוגח לא עשה בו אנס כרצון נוגח משלם את הכפר לאחר מיתה רובע אין משלם את הכפר לאחר מיתה יש ברובע שאין בנעבד ובנעבד שאין ברובע, רובע בין שלו ובין של אחר אסור, נעבד שלו אסור של אחרים מתר רובע צפוייו מתרין, נעבד צפוייו אסורין לפיכך הצרך הכתוב לומר את כלן.

ואיפוך אנא "מן הבהמה" להוציא את הנעבד, מן הבקר להוציא רובע ונרבע. התם מענינא דקרא גבי בהמה כתיב "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה", וגבי בקר כתיב (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור". והדין תנא מייתי לה מהכא, דתנו רבנן הרובע והנרבע, והמקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטרפה הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן, שנאמר (להלן כב, כה) "כי משחתם בהם מום בם", מאי תלמודא חסורי מחסרא והכי קתני ומנין שאסורין שנאמר (שם) "כי משחתם בהם מום בם", ואמר מר כל שהמום פוסל בו השחתה פוסלת בו, ושאין המום פוסל בו אין השחתה פוסלת בו, שנאמר "כי משחתם בהם מום בם". ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, דבר ערוה דכתיב "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" "פסל", (דברים ד, טז) "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל", ומאן דאמר דנפקא ליה ממן הבהמה תיפוק ליה מ"כי משחתם בהם" לא משמע ליה ומאן דנפקא ליה מ"כי משחתם בהם", תיפוק ליה ממן הבהמה, קסבר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, פרט לזקן ולחולה, ומזהם וההוא דנפקא ליה לרובע ונרבע, ממן הבהמה, זקן חולה ומזהם מנא ליה, נפקא ליה מדתניא "מן הכבשים ומן העזים תקחו", הרי אלו מעוטין פרט לזקן ולחולה ולמזהם וההוא תנא דבי רבי ישמעאל סבר מן הכבשים ומן העזים תקחו אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי.

"תקריבו", מלמד שהיא באה נדבת שנים, והלא דין הוא, עולת העוף באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה, מה עולת העוף שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה בנדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה תבוא בנדבת שנים, או כלך לדרך זו, מנחה באה בנדר ובנדבה ועולת בהמה באה בנדר ובנדבה, מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה לא תבוא נדבת שנים. נראה למי דומה, דנין דבר שכלו עולה לאשים מדבר שכלו עולה לאשים, ואל תוכיח מנחה שאין כלה עולה לאשים או כלך לדרך זו, דבר שבא בחובת צבור מדבר שהוא בא חובת צבור, ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת צבור, תלמוד לומר "תקריבו" מלמד שהיא באה נדבת שנים.

"קרבנכם", מלמד שהיא באה נדבת צבור, והלא דין הוא, מנחה באה בנדר ובנדבה ועולת בהמה בנדר ובנדבה, מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה בנדבת צבור, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה לא תבוא בנדבת צבור. לא אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים, תאמר בעולת בהמה שהיא באה נדבת שנים, עולת העוף תוכיח, שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור, לא אם אמרת בעולת העוף שאינה באה חובת צבור, תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת צבור, שלמים יוכיחו שהן באין חובת צבור ואין באין נדבת צבור, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהיא באה חובת צבור לא תבוא נדבת צבור, תלמוד לומר "קרבנכם" מלמד שהיא באה נדבת צבור.

דין אחר, ומה אם היחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום מביא עולת בהמה נדבה, צבור שמביא עולת חובה בכל יום אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה. לא אם אמרת ביחיד שמביא מנחה נדבה תאמר בצבור שאין מביא מנחה נדבה, השתפין יוכיחו שאין מביאין מנחה נדבה ומביאין עולת בהמה נדבה, מה לשתפין אם מביאין עולת בהמה נדבה שכן מביאין עולת העוף נדבה, תאמר שיביא צבור עולת בהמה נדבה, שכן אינו מביא עולת העוף נדבה, מה לצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה שכן אינה מביאה חובה, תאמר שלא יביא צבור עולת בהמה נדבה שכן מביאה חובה, הואיל ומביאה חובה יביאנה נדבה, מנחה תוכיח שהצבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהצבור מביאה חובה לא יביאנה נדבה, תלמוד לומר "קרבנכם" מלמד שהיא באה נדבת צבור. דבר אחר "את קרבנכם" ממקום שהיחיד מביא, משם צבור מביא.

**פסוק ג** "עולה" מה תלמוד לומר שיכול לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין אלא בעולת נדבה, עולת חובה מנין ודין הוא נאמר הכא עולת נדבה ונאמר הכא עולת חובה, מה עולת נדבה כל הפסולין האלו נוהגין בה, אף עולת חובה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולת נדבה שאין לה חליפין תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין הואיל ויש לה חליפין לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה תלמוד לומר "עולה", אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה כל הפסולין האלו נוהגין בה.

מנין שינהגו בתמורה ודין הוא נאמר הכא עולה ונאמר הכא תמורה, מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף תמורה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולה שאין הקדשה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תאמר בתמורה שהקדשה חלה עליה בבעלת מום קבוע לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה, תלמוד לומר אם עולה לרבות את התמורה.

מנין שינהגו בשלמים ודין הוא נאמר הכא "עולה" ונאמר הכא "שלמים", מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה, אף שלמים יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה. וקל וחמר הוא, ומה עולה שכשרה להביא מן העוף, כל הפסולין האלו נוהגין בה, שלמים שלא כשרו להביא מן העוף, אינו דין שיהו כל הפסולין האלו נוהגין בהן. לא אם אמרת בעולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים תאמר בשלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בהן, תלמוד לומר "קרבנו", לרבות השלמים.

"מן הבקר", זהו שאמרנו להוציא את הטרפה. זכר, ולא נקבה. כשהוא אומר למטה זכר, שאין תלמוד לומר אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. והלא דין הוא ומה אם שלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים לא כשרו להביא טומטום ואנדרוגינוס עולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בשלמים שלא כשרו להביא מן העוף תאמר בעולה שכשרה להביא מן העוף, ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס, חטאת תוכיח שכשרה להביא מן העוף, ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס, לא אם אמרת בחטאת שלא כשר להביא כל מיני זכרים, תאמר בעולה שכשרה להביא כל מין זכרים, בכור יוכיח שכשר להביא כל מיני זכרים ולא כשר להביא טומטום ואנדרוגינוס לא אם אמרת בבכור שקדשתו מרחם, תאמר בעולה שאין קדשתה מרחם, מעשר יוכיח שאין קדשתו מרחם ולא כשר להביא טומטום ואנדרוגינוס, לא אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה, תאמר בעולה שהוא אחד מאחד, הואיל והוא אחד מאחד תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס, תלמוד לומר "זכר" ולא נקבה, כשהוא אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס.

"תמים", כשם שאם אינו תמים אינו לרצון, כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון תמים יקריבנו, תמים יקדישנו רבי יוסי אומר, תמים יקריבנו, יבקרנו ויקריבנו אמר רבי יוסי שמעתי שהמביא ושוחט תמיד של שבת שאינו מבקר שהוא חיב חטאת ויביא תמיד אחר.

"אל פתח אהל מועד", מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד מהו אומר יקריב יקריב מנין אתה אומר נתערב עולה בעולה עולה בחלין עולה בתמורה יקריבו, תלמוד לומר "יקריב יקריב", יכול אפלו נתערב בפסולין שאין כשרין לקרב תלמוד לומר "יקריב אתו" אוציא את שנתערב בפסולין שאין כשר לקרב, מנין אפלו נתערב בחטאות הפנימיות אוציא את שנתערב בחטאות הפנימיות שאלו בפנים ואלו בחוץ, מנין אפלו נתערב בחטאות החיצוניות אוציא את שנתערב בחטאות החיצוניות שאלו למעלה ואלו למטה, מנין אפלו נתערב בשלמים ותודה, אוציא את שנתערב בשלמים ותודה, שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים. ומנין שאפלו נתערב בבכור ומעשר ובפסח, אוציא את שנתערב בבכור מעשר ופסח שאלו במתן ארבע ואלו במתן אחת, יכול אפלו נתערב באשם, תלמוד לומר "יקריבנו" לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים, ומה ראית לומר עלה בעולה שהוא שם אחד עולה בתמורה שהתמורה קרבה בעולה עולה בחלין, שיכול להקדיש את החלין ולעשותן עולה.

"יקריב אתו", מלמד שכופין אותו, יכול על כרחו, תלמוד לומר "לרצנו", הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה מוצא בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. חיבי ערכין ממשכנין אותן, חיבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חיבי עולה ושלמים ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר "לרצנו", כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו'.

"ועשית" אזהרה לבית דין שיעשוך, למה לי מאותו נפקא, דתניא יקריב אתו, מלמד שכופין אותו, וכו', ותרתי זימני למה לי, חד דאמר ולא אפריש, וחד דאפריש ולא אקריב דאי אשמעינן אמר ולא אפריש משום דלא קימיה לדבוריה, אבל אפריש ולא אקריב כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דקא משהה ליה גביה, אבל אמר ולא אפריש אימא דבור בעלמא הוא ולאו כלום הוא, צריכא ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש, הא "נדבה" כתיבא, ותניא אי זהו נדר ואי זהו נדבה, נדר הרי עלי עולה, נדבה הרי זו עולה, ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חיב באחריותו, נדבה מת או נגנב אינו חיב באחריותו אמר רבא משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחיב באחריותו.

האומר לא תכפר חטאתו עליו, אביי אמר אינה מכפרת, ורבא אמר מכפרת. היכא דאמר לא תקרב דכלי עלמא לא פליגי דלא מכפרא, מאי טעמא יקריב אתו לרצנו כתיב, אלא כי פליגי דאמר תקריב ולא תכפר, אביי אמר אין מכפרת דהא אמר לא תכפר, רבא אמר מכפרת, כיון דאמר תקרב, כפרה ממילא קא אתי, והדר ביה רבא.

אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה, שנאמר (מלאכי א, יג) "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה", גזול דומיא דפסח, מה פסח דלית ליה תקנה כלל אף גזול דלית ליה תקנה כלל רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול, אימת, אילימא לפני יאוש למה לי קרא אלא לאו לאחר יאוש, שמע מינה.

"לפני ה'". (להלן פסוק ד) וסמך, אין סמיכה בבמה, "צפנה לפני ה'", אין צפון בבמה וכי אי זו מדה מרבה מדת צפון או מדת סמיכה, מדת סמיכה מועטת ממדת צפון, שצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד, אם מעטתים מצפון מרבה לא אמעטם מסמיכה מועטת, אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעט סמיכה, או בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון, סמיכה נוהג בקדשי קדשים ובקדשים קלים, וצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים אם מעטתים מצפון מועט אמעטם מסמיכה מרבה לפי שיש בסמיכה מה שאין בצפון, ובצפון מה שאין בסמיכה, צריך לומר לפני ה' וסמך, אין סמיכה בבמה. (להלן פסוק יא) "צפנה לפני ה'" אין צפון בבמה, לפני ה' וסמך, אף על פי שסמך בחוץ יחזר ויסמך בפנים.

**פסוק ד** תנו רבנן כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב הסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו של זבח, ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם, ועל עולה עוון (עולה) לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר אין עולה באה אלא.

על עשה ועל לא תעשה שנתק לעשה במאי קמיפלגי אמר רבי ירמיה בלאו דנבלה קמיפלגי, מר סבר לאו מעליא הוא, ומר סבר לא לאו מעליא הוא, אביי אמר דכלי עלמא לאו דנבלה, מעליא הוא, והכא (להלן יט, י) ב"תעזב" קמיפלגי, מר סבר "תעזב" מעקרא משמע, ומר סבר השתא משמע.

מה בין במת יחיד לבמת צבור, סמיכה, ושחיטת צפון, ומתנות סביב, ותנופה, והגשה, רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה, וכהון, ובגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה בדמים, ורחוץ ידים ורגלים אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה סמיכה דכתיב "לפני ה'", וסמך שחיטה בצפון דכתיב (להלן פסוק יא) "על ירך המזבח צפנה" מתנות סביב דכתיב "וזרקו בני אהרן הכהנים" וגו', תנופה דכתיב ("ו)הניף" הגשה דכתיב (להלן ב, ח) "והגישה אל המזבח", אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה, אין מנחה בבמה אין עופות בבמה, מאי טעמא "וזבחו זבחי שלמים" זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות. כהון דכתיב (להלן יז, ו) "וזרק הכהן" בגדי שרת דכתיב (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן" כלי שרת דכתיב "ולקחו את כל כלי השרת" ריח הניחוח דכתיב "ריח ניחוח לה'". מחיצה לדמים, דכתיב (שמות כז, ה) "והיתה הרשת עד חצי המזבח", ושלא רחוץ ידים ורגלים דכתיב (שמות ל, כ) "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים".

"וסמך ידו", ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שלוחו, ידו ולא יד אשתו. כל הני למה לי צריכי, דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי עבד דלאו בר מצוות הוא, אבל שליח דבר מצוות הוא, ואשתו של אדם כמותו אימא לסמך, ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמו, אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תסמך, צריכא.

"ידו", ולא יד בנו, ולא יד עבדו, ולא יד שלוחו. "ידו על ראש", ולא ידו על הצואר על ראש, ולא על הגבים אוציא את כלן ולא אוציא את החזה, ודין הוא, ומה אם הראש שאין טעון תנופה, טעון סמיכה, חזה שטעון תנופה, אינו דין שטעון סמיכה, תלמוד לומר "על ראש", ולא על החזה. יכול אין טעון סמיכה אלא עולת נדבה, עולת חובה מנין ודין הוא, נאמר הכא עולת חובה, ונאמר הכא עולת נדבה מה עולת נדבה טעונה סמיכה, אף עולת חובה טעונה סמיכה, לא אם אמרת בעולת נדבה, שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, והואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, לא תטען סמיכה, תלמוד לומר "עלה", אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה, זו וזו טעונה סמיכה. יכול אין טעונה סמיכה אלא עולת הבקר, עולת הצאן מנין ודין הוא, נאמר הכא עלה מן הבקר, ונאמר הכא עלה מן הצאן, מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן טעונה סמיכה. לא אם אמרת בבן בקר שנתרבה בנסכים.

תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים, הואיל ונתמעט בנסכים לא יטען סמיכה, תלמוד לומר "עלה", אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן טעונה סמיכה. יכול אף עולת העוף תטען סמיכה, תלמוד לומר "העלה" פרט לעולת העוף.

"ונרצה לו", מלמד שהמקום רוצה לו על מה המקום רוצה לו, אם תאמר דברים שחיבין עליהן מיתת בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאות ואשמות, הרי ענשן אמור, אלא על מה המקום רוצה לו, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. רבי שמעון אומר ונרצה לו, ולזבחו, אף על פי שלא סמך נרצה הזבח, ונרצה לו לכפר עליו, במכפר, אי זהו מכפרו זה הדם שנאמר (להלן יז, יא) "כי הדם הוא בנפש יכפר". אין לי אלא דם הטהור, דם הטמא מנין, כשהוא אומר "ונשא אהרן את עון הקדשים", אי זה עוון הוא נושא, אם עוון פגול, הרי כבר נאמר (להלן יט, ז) "פגול הוא לא ירצה", אם עוון נותר הרי כבר נאמר "לא (ירצה) [יחשב"], הא אי זה עוון הוא נושא עוון טמאה שהתרה מכללה בצבור, אין לי אלא עוון הדם הקמץ והלבונה והקטרת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, מנין תלמוד לומר (שמות כח, לח) "לכל מתנת קדשיהם" אין לי אלא של אנשים של נשים מנין, אין לי אלא של ישראל, של גרים ושל עבדים מנין, תלמוד לומר (שם) "עון הקדשים", רבה הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך ונרצה", לומר שאם עשה את הסמיכה שירי מצוה כאלו לא כפר עליו.

רבי שמעון אומר את שעליו חיב באחריותו ואת שאין עליו אינו חיב באחריותו. מאי משמע אמר רבי יצחק בר (אבוה) [אבדימי] כיון דאמר עלי, כמאן דטעין ליה אכתפיה.

אמר רמי בר חמא, סמיכה בכל כחו בעינן, דאי סלקא דעתך לא בעינן בכל כחו, מאי קא עביד, לסמך מיתיבי "דבר אל בני ישראל" בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, (וכו', עד) נחת רוח לנשים. ואי סלקא דעתך סמיכה בכל כחו בעינן, משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים לא לעולם בכחו בעינן, דאמר להו אקפו ידיכו אי הכי הא דקתני התם לא מפני שסמיכה בנשים, תיפוק ליה דליתה לסמיכה כלל הכי קאמר לא מפני שסמיכה חשובה בנשים, דליתה לסמיכה כלל, אלא כלה לעשות נחת רוח לנשים.

**רמז תלט** "וסמך ושחט", במקום שהן סומכין שוחטין, תכף לסמיכה שחיטה.

אמר רב הונא אמר רב שלש תכיפות הן תכף לגאלה תפלה תכף לסמיכה שחיטה תכף לנטילת ידים ברכה אמר אביי אף תכף לתלמיד חכם ברכה במעשה ידיהם, שנאמר (בראשית ל, כז) "נחשתי ויברכני" וגו'. איבעית אימא מהכא (שם לט, ה) "ויברך ה' את בית המצרי" וגו'.

תכף לגאלה תפלה (תהלים יט, טו) "יהיו לרצון אמרי פי" וגו' מה כתיב בתריה "יענך ה' ביום צרה" תכף לסמיכה שחיטה, וסמך ושחט תכף לנטילת ידים ברכה, (שם קלד, ב) "שאו ידיכם קדש" וגו'.

אמר רבי יוסי בר בון כל מי שתוכף לסמיכה שחיטה אין הפגול נוגע באותו קרבן, וכל מי שתוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעדה, וכל מי שתוכף לגאלה תפלה אין השטן מקטרג באותו היום.

תניא רבי יוסי אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה שצריך על מה נחלקו על תכף לסמיכה שחיטה, שבית שמאי אומרים אין צריך ובית הלל אומרים צריך.

**פסוק ה** הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה, וכלן ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא, ורמינהו ושחט שחיטה בזר כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים, בנשים, בעבדים, בטמאים, ואפלו בקדשי קדשים. או אינו אלא בכהנים אמרת וכי מאין באת מכלל שנאמר "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח", יכול אף לשחיטה, תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו" מקבלה ואילך מצות כהנה, למד על השחיטה שהיא כשרה בזר הוא הדין דאפלו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למיתני טמאים דלכתחלה לא, גזרה שמא יגעו בבשר, תנא ששחטו. וטמאין דיעבד שפיר דמי, ורמינהו וסמך ושחט, מה סמיכה בטהורין, אף שחיטה בטהורין, מדרבנן, מאי שנא סמיכה דכתיב "לפני ה'", שחיטה נמי הכתיב "לפני ה'" אפשר דעביד סכין אריכא ושחיט סמיכה נמי אפשר מעייל ידיה וסמיך קסבר ביאה במקצת שמה ביאה רב חסדא מתני איפכא וסמך ושחט, מה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין, מאי שנא שחיטה דכתיב "לפני ה'", סמיכה נמי הכתיב "לפני ה'" אפשר דמעייל ידיה וסמיך שחיטה נמי אפשר דעביד סכין אריכא ושחיט הא מני שמעון התימני היא, דתניא ושחט את בן הבקר לפני ה', בן הבקר לפני ה', ואין שוחט לפני ה', שמעון התימני אומר מנין שיהו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט, שנאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה'", בן הבקר לפני ה', שוחט את בן הבקר לפני ה', סמיכה ושחיטה ביום, דכתיב "וסמך ושחט" וכתיב בשחיטה (להלן יט, ו) "ביום זבחכם".

**רמז תמ** בעא מניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול, שנאמר "ושחט את בן הבקר", עד שתהא שחיטה לשם בן בקר. אמר ליה זו בידינו הוא לעכב מנין אמר ליה (להלן יט, ה) "לרצנכם תזבחהו", לדעתכם זבחו.

אמר רב הונא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר "ושחט את בן הבקר", ממקום ששח חטאהו דבי רבי ישמעאל תנא אל תקרי 'ושחט', אלא 'וסחט', ממקום שסח חטהו ומאי משמע דחטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב "וחטא את הבית" ואי תימא מהכא (תהלים נא, ט) "תחטאני באזוב ואטהר".

"והקריבו" זה קבלת הדם יכול זו זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמורה, הא מה אני מקים כאן והקריבו, אלא זו קבלת דם שלא תהא אלא בכהן כשר, ובכלי שרת אמר רבי עקיבא מנין לקבלת הדם שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת, נאמר כאן כהון ונאמר להלן כהון, מה כהון האמור להלן בכהן כשר ובכלי שרת אף כהון שנאמר כאן בכהן כשר ובכלי שרת, אמר לו רבי טרפון עקיבא עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו אקפח את בני אם לא שמעתי שיש הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש אמר לו תרשני לומר לפניך את מה שלמדתני, אמר לו אמר, אמר לו קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה, קבל בחוץ פטור, זרק בחוץ חיב, קבלוהו טמאין אין חיבין עליו, זרקוהו טמאין חיבין עליו אמר לו רבי טרפון אקפח את בני שלא הטית ימין ושמאל, אני שמעתי ולא היה לי לפרש, אתה דורש ומסכים להלכה, הא כל הפורש ממך כפורש מחי עולמים.

הזבח נפסל בארבעה דברים, בשחיטה בקבול ובהלוך ובזריקה. ובקבלה מי מיפסלא, והתניא והקריבו וגו', אמר רבא לא קשיא כאן במחשבת פגול כאן במחשבת שלא לשמו דיקא נמי דקתני שהזבח נפסל, ולא קתני שהזבח נפגל. מחשבת פגול לא פסלה בקבלה, והתניא יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה, תלמוד לומר (להלן ז, יח) "ואם האכל יאכל", בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר יכול שאני מרבה אף שפיכת שירים והקטר אמורין, תלמוד לומר (שם) "לא ירצה" זריקה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה, לומר מה זריקה מיחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה יצא שפיכת שירים והקטרת אמורין שאין מעכבת את הכפרה לא קשיא הא דאמר הריני שוחט על מנת לקבל דמו למחר, הא דאמר הריני מקבל על מנת לשפך שירים למחר, אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא ושפיכת שירים והקטרת אמורין לא פסלי, והתניא לא תהא מחשבה מועלת אלא באכילת בשר מנין לרבות שפיכת שירים והקטרת אמורין, תלמוד לומר "ואם האכל יאכל", בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח לא קשיא, הא דאמר הריני זורק על מנת לשפך שירים למחר, הא דאמר הריני שופך שירים על מנת להקטיר אמורין למחר.

"והקריבו בני אהרן" ולא בנות אהרן, ואמר מר והקריבו זה קבלת הדם.

"בני אהרן", יכול אפלו חללים תלמוד לומר "הכהנים", יצאו חללים אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין תלמוד לומר "בני אהרן", מה אהרן כשר, אף בניו כשרים, יצאו חללים ובעלי מומין.

"וזרקו את הדם" מה תלמוד לומר "דם דם", מנין אתה אומר נתערב דם עולה בדם עולה, דם תמורה בדם תמורה, דם עולה בדם חלין יקרבו, תלמוד לומר "דם דם", יכול אם נתערבו אלו ואלו שכן אם נתערבו חיים יקרבו ומנין אפלו נתערבו באשם אביא את שנתערב באשם, שאלו ואלו קדשי קדשים, ומנין אפלו נתערב בשלמים ובתודה, אביא את שנתערב באלו, שאלו ואלו מתן ארבע ומנין אפלו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח (אביא את שנתערב בבכור ומעשר ופסח), תלמוד לומר "דם דם", יכול אפלו נתערב בפסולין תלמוד לומר "והקריבו", אוציא את שנתערב בפסולין שאין כשרים לקרב, מנין אפלו נתערב בחטאות הפנימיות אוציא את שנתערב וכו', שאלו בפנים ואלו בחוץ, מנין אפלו נתערב בחטאות החיצוניות (אביא את שנתערב בחטאות החיצוניות), תלמוד לומר "דם דם".

"וזרקו", יכול זריקה אחת, תלמוד לומר "סביב" אי סביב יכול יקיפנו כחוט תלמוד לומר "וזרקו" הא כיצד הפסק ארבע מתנות, רבי ישמעאל אומר נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן "סביב" (להלן ח, טו) מה סביב האמור להלן פסוק ארבע מתנות אף סביב האמור כאן פסוק ארבע מתנות.

**רמז תמא** שתי מתנות שהן ארבע, היכי עביד רב ושמואל חד אמר נותן וחוזר ונותן וחד אמר מתנה אחת כמין גאם כתנאי, וזרקו יכול זריקה אחת וכו' עד אף כאן פסוק ארבע מתנות אי מה להלן ארבע מתנות על ארבע קרנות, אף כאן ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרת עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד, מאי טעמא אמר רבי אלעזר שלא היתה בחלקו של טורף אמר רבי ישמעאל ברבי יצחק מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא בר חנינא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה כל היום שנאמר "חפף עליו כל היום" לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אשפיזכן לגבורה שנאמר (שם) "ובין כתפיו שכן". מיתיבי, עולת העוף כיצד היתה נעשית, היה עולה בכבש, ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל וממצה את דמה על קיר המזבח, ואם עשאה למטה מרגליו, אפלו אמה אחת כשרה, ואי אמרת לא היה לו יסוד, באוירא בעלמא הוא דקא יהיב אמר רב נחמן בר יצחק כך התקינו, קרקע דיהודה, ואוירא דבנימין מאי לא היה יסוד, רב אמר בבנין ולוי אמר בדמים רב מתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא ולוי מתרגם באחסנתיה יתבני מקדשא, מקום מקדש לדמים.

"והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו בני אהרן את הדם", מה תלמוד לומר שוב "את הדם", מנין אתה אומר נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, תלמוד לומר "דם", יכול אפלו נשפך מן צואר בהמה על הרצפה ואספו יהא כשר, תלמוד לומר "הדם", דם המתקבל בכלי.

"יזרק על גבי המזבח" ואין זורק אחר על המזבח, דבר אחר הדם על המזבח, אף על פי שאין הבשר, הא מה אני מקים (דברים יב, כז) "ועשית עלתיך הבשר והדם" מקיש בשר לדם, מה הדם בזריקה, אף הבשר בזריקה יכול יהא זורק (ועורך) [ורובג] תלמוד לומר "וערך הכהן" הא כיצד זורק ועורך על המזבח סביב, בזמן שהוא סביב ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח הא אם נטלה קרנו של מזבח ועבד עליו עבודתו פסולה.

**רמז תמב** "אשר פתח אהל מועד", ולא בזמן פרוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה רבי יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר "אשר פתח אהל מועד" לפי שנאמר (שמות מ, ז) "ונתת את הכיר בין אהל מועד ובין המזבח", יכול בין אהל מועד ובין המזבח היה הכיור תלמוד לומר "המזבח" המזבח פתח אהל מועד, ואין הכיור פתח אהל מועד. והיכן היה הכיור נתון בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי דרום.

**פסוק ו** "והפשיט ונתח", יכול יהא מפשיט איבר איבר ומנתח תלמוד לומר ["והפשיט] העלה" מפשיט את כלה ואחר כך מנתחה, יכול אין טעונה הפשט אלא עולת נדבה עולת חובה מנין ודין הוא נאמר הכא עולת נדבה ונאמר הכא עולת חובה, מה עולת נדבה טעונה הפשט, אף עולת חובה טעונה הפשט אין לי אלא עולת בקר, עולת הצאן מנין ודין הוא, נאמר הכא "עלה מן הבקר", ונאמר הכא "עלה מן הצאן", מה עולת הבקר טעונה הפשט, אף עולת הצאן טעונה הפשט. אין לי אלא של אנשים, של נשים מנין אין לי אלא של ישראל, של גרים ושל עבדים מנין, עד שאתה מרבה להביא את של גויים מנין תלמוד לומר "העלה" כל עולה טעונה הפשט. ומה ראית להביאם להפשט ונתוח, ולהוציאם מן הסמיכה, אחר שרבה הכתוב ומעט מפני מה אני מביאן להפשט ונתוח, שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם, ואיני מביאן לסמיכה, שאין הסמיכה אלא בבעלים רבי חיא אמר צא וראה מה מעט הכתוב למעלה, את הקרבים או את המקריבים, הוי אומר את המקריבים, אף אני אמעטם מן הסמיכה, מפני שאני ממעט את הקרבים, ולא אמעטם מהפשט ונתוח מפני שאינו אלא מעשה עולה עצמה, אין לי אלא נשחטה לשמה, שלא לשמה מנין תלמוד לומר "העלה" כל העולה טעונה הפשט ונתוח.

"ונתח אתה לנתחיה", יכול ינתח נתחיה לנתחים, תלמוד לומר "אתה אותה לנתחיה" ואין נתחיה לנתחים יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח תלמוד לומר "אתה", כשרה ולא פסולה ופסולה שעלתה לגבי המזבח קרבה כמו שהיא.

**רמז תמג** מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רבא. מנלן דכתיב (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות", רבא דאיתא קמן כגון תשע חנויות וסנהדרי לא קא מבעיא לן כי קא מבעיא לן רבא דליתא קמן, כגון קטן וקטנה מנלן אמר רבי אלעזר אתיא מראשה של עולה דאמר קרא ונתח אתה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים וניחוש שמא נקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רבא ממאי, דילמא מפלי ליה ובדיק ליה ואי משום אתה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים, הני מלי היכא דחתיך ליה לגמרי אבל היכא דלא חתיך ליה לגמריה, לית לן בה.

מר בר רב אשי אמר אתיא משבירת עצם בפסח, דאמר רחמנא (שם יב, מו) "ועצם לא תשברו בו", וליחוש שמא נקב קרום של מוח, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רבא. ממאי, דילמא דמנח גומרתא עליה וקלי ובדיק ליה, דתניא אבל המחתך בגידים והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם.

רב נחמן אמר אתיא מאליה דרחמנא אמר "חלבו האליה תמימה" וניחוש שמא נפסק חוט השדרה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רבא וכי תימא דמתתא פסיק לה (שם) "לעמת העצה" אמר רחמנא, מקום שהכליות יועצות ממאי, דילמא דפתח לה ובדיק לה, ואי משום "אליה תמימה", הני מלי היכא דחתכה לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה.

רב ששת בריה דרב אידי אמר אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא ["ה]ערופה", כשהיא שלמה תהוי וליחוש דילמא טרפה היא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רבא. וכי תימא מאי נפקא מינה דבי רבי ינאי כפרה כתיבא בה כקדשים.

רבה בר רב שילא אמר אתיא מפרה אדמה, דאמר רחמנא (במדבר יט, ג-ה) "ושחט ושרף", מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שרפתה כשהיא שלמה וליחוש דילמא טרפה היא, אלא לאו משום דאמר רחמנא זיל בתר רבא. וכי תימא מאי נפקא מינה חטאת קריה רחמנא.

רב אחא בר יעקב אמר אתיא משעיר המשתלח, דאמר רחמנא (להלן טז, ז) "ולקח את שני השעירם", שיהו שניהן שוין, וליחוש דילמא חד מניהו טרפה, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רבא. וכי תימא מאי נפקא מינה הא אין גורל קובע אלא בדבר הראוי לשם וכי תימא דבדקינן ליה התנן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים.

רב דימי אמר אתיא ממכה אביו ואמו, דאמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא לאו אביו הוא אלא משום דאמר רחמנא זיל בתר רבא, ורב בעילות אחר הבעל. ממאי, דילמא כגון שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורין קסבר אין אפוטרופוס לעריות.

רב כהנא אמר אתיא מהורג נפש, דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דילמא טרפה הוה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רבא וכי תימא דבדקינן ליה הא קא מינול וכי תימא משום אבוד נשמה דהאי, ננווליה, ניחוש דילמא במקום סיף נקב הוה.

רבינא אמר אתיא מעדים זוממין, דרחמנא אמר "ועשיתם לו כאשר זמם", ודילמא הך דאסהידו ביה טרפה הואי אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רבא. וכי תימא בדקינן ליה והא תניא רבי אלעזר הקפר אומר: לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין.

רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה, דאמר רחמנא שחט ואכל, וניחוש שמא במקום נקב שחט, אלא לאו משום דאמר רחמנא זיל בתר רבא.

אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר דאי לא תימא הכי, לרבי מאיר דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא וכי תימא הכי נמי פסח וקדשים מאי איכא למימר אלא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר.

**רמז תמד** רבי חיא אומר מנין לשחיטה מן הצואר, דכתיב (להלן פסוק ח) "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים", שאין תלמוד לומר "את הראש ואת הפדר", והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחים היו, ולמה נאמר, לפי שנאמר "והפשיט את העולה ונתח אתה לנתחיה" אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות את הראש שכבר התז, תלמוד לומר (להלן פסוק יב) "ואת ראשו ואת פדרו וערך" מדקאמר את הראש שכבר התז, מכלל דשחיטה מן הצואר תנא פתח בראש ופדר, ומסים (להלן פסוק יב) ב"ראשו ופדרו" הכי קאמר מנין לרבות את הראש שכבר התז, תלמוד לומר "את הראש ואת הפדר". ו"ראשו ופדרו" למה לי, מיבעיה לי לכדתניא מנין לראש ופדר שקודמין לכל הנתחים תלמוד לומר "ראשו ופדרו, וערך" ו"פדר" קמא דכתב רחמנא למה לי לכדתניא כיצד הוא עושה, חופה הפדר על בית השחיטה ומעלהו וזהו דרך כבוד של מעלה.

**פסוק ז-ח** "ונתנו בני אהרן אש על המזבח", אמר רבי יהודה מנין להצתת האליתה שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" אמר רבי שמעון וכי עלה על לב שיהא הזר קרב לגבי מזבח אם כן למה נאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", למד על הצתת האליתה שלא תהא אלא בראשו של מזבח.

"ונתנו בני אהרן", מה תלמוד לומר "הכהן" ממשמע שנאמר "אהרן" איני יודע שהוא כהן, מה תלמוד לומר "הכהן", בכהונו, למד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה. מנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שתהא עבודתו פסולה תלמוד לומר "הכהנים", בכהונם, הא למדת כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה, וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול עבודתו פסולה.

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה לתן אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבאו לבית עולמים, אש שירדה בימי שלמה לא נסתלק ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.

"וערכו עצים על האש", ולא האש על גבי העצים אמר רבי שמעון מנין לרבות שני גזרי עצים במערכה עם תמיד של בין הערבים, תלמוד לומר "וערכו עצים על האש".

רבי אליעזר אומר לא מתו בניו של אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש ונתנו בני אהרן (הכהנים) [הכהן] אש על המזבח, אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.

החלו מעלין בגזרין לסדר את המערכה, וכי כל העצים כשרין למערכה אין כל העצים כשרין, חוץ משל זית ושל גפן אבל באלו רגילין במרביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן הני מאי טעמא לא, אמר רב פפא משום דקטמי רב אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל.

מיתיבי "על העצים אשר על האש", עצים הנתונין להיות אש מאי ניהו דוקרי דלא קטמי ואזלי מקטם של תאנה ושל אגוז, רבי אליעזר מוסיף אף של מייש ושל אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה בשלמא למאן דאמר משום דקטמי, בהא פליגי מר סבר אף על גב דלא קטמי מגואי כיון דקטמי מבראי לא מיתינן, ומר סבר כיון דלא קטמי מגואי אף על גב דקטמי מבראי, מיתינן, אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל, דקל מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל וליטעמיך תאנה מי לית בה משום ישוב ארץ ישראל אלא מאי אית לך למימר בתאנה דלא עבד פירי דקל נמי, בדקל דלא עבד פירי.

"וערכו בני אהרן" יכול אפלו מאה תלמוד לומר וערך הכהן יכול יהא כהן אחד עורך כל האיברים, תלמוד לומר "וערכו" הא כיצד כהן אחד עורך שני איברים וכמה הן איברים, עשרה ואחד בקרבים, נמצא [שהטלה] עולה בששה דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר וערכו, שנים בני אהרן, שנים הכהנים, שנים מכאן (שהעולה) [שהטלה] עולה בששה.

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזרי עצים, בשני כהנים שנאמר "וערכו עצים על האש" אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב (להלן ו, ה) "ובער עליה הכהן עצים", תנהו ענין לתמיד של בין הערבים ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר דקאמר רחמנא עביד והדר עביד, אם כן נימא קרא ובער ובערו, אי נמי וערך וערכו, מאי "ובער" וערכו, כדאמרינן.

מנין להפשט ונתוח שכשר בזר שנאמר "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים", מכדי מקבלה ואילך מצות כהנה, וערכו למה לי, למעוטי הפשט ונתוח.

"וערכו", שנים בני אהרן, שנים הכהנים, שנים למדנו לטלה שטעון ששה קשיא ליה לרבי אליעזר האי בבן הבקר כתיב ובן הבקר עשרים וארבעה בעי, וניחא ליה על העצים אשר על האש אשר על המזבח איזהו דבר שכתוב בו עצים אש ומזבח הוי אומר זה טלה.

בעי חזקיה איברים שסדרן וסדר עליהן המערכה מהו, על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים, או דלמא כיון דכתב קרא אחרינא "אשר תאכל האש את העולה על המזבח", אי בעי עביד הכי, תיקו בעי רבי יצחק נפחא איברים שסדרם בצדי המערכה מהו, אליבא דמאן דאמר על ממש, לא תיבעי לך דעל העצים כתיב, כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר על בסמוך מאי, הכי נמי על בסמוך או דילמא על העצים דומיא דעל המזבח מה התם על ממש אף הכא על ממש תיקו.

אמר רבי חמא בר גוריא גזירין שעשה משה אמה ארכן ואמה רחבן ועבין כמחק גדש של סאה אמר רבי ירמיה באמה גדומה אמר רבי יוסף ולאו הינו דתניא על העצים אשר על האש אשר על המזבח, שלא יהו עצים יוצאין מן המזבח כלום.

"הכהנים", לרבות את הקרחים, דברי רבי יהודה. וערכו את הנתחים, מה תלמוד לומר "את הראש ואת הפדר" וכו' כדלעיל. יכול המתנדב עולה יהא מביא עצים ואש עמה תלמוד לומר "על העצים אשר על המזבח", מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט.

תניא אידך יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים מתוך ביתו תלמוד לומר "על העצים" וגו', מה מזבח וכו' מאי ביניהו חדתי ועתיקי, ועתיקי לא, והכתיב (ש"ב כד, כב) "ויאמר ארונה אל דוד יקח (ויעש) [ויעל] אדני המלך הטוב בעינו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" הכי נמי בחדתי.

**פסוק ט** "וקרבו וכרעיו ירחץ", יכול אפלו נתערבו בפסולין תלמוד לומר "וקרבו" אוציא את שנתערב בפסולין ולא אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".

בשור הוא אומר "וקרבו וכרעיו", ובאיל הוא אומר (להלן פסוק יג) "והקרב והכרעים", מה בין שור לאיל, שור חסר שתי וערב, איל אינו חסר שתי וערב אמרו חכמים למדנו הקרבה לשור מן האיל אמרתי להם רבותי עפר אני תחת כפות רגליכם אומר לפניכם דבר אחד, שנים עשר נשיאים לחנכת המזבח, ושם נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור, הרי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכערים דברים שאינם ראויים ומביא שור שיש בו בשר הרבה, מה אם ישא לי הקדוש ברוך הוא פנים, אלא יעשה אדם מעשים טובים ותלמוד תורה ויביא איל שיש לו לאשים והרי אני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה.

"ירחץ", יכול מה רחיצה האמורה להלן בארבעים סאה, אף רחיצה האמורה כאן בארבעים סאה, תלמוד לומר "במים", כל שהן. במים ולא ביין, במים ולא במזוג, במים, להכשיר את כל המים.

קל וחמר למימי כיור "והקטיר" אף על פי שפסול, ואף על פי יוצא ואף על פי פגול, ואף על פי נותר, ואף על פי טמא יכול אפלו הן למטה, תלמוד לומר "המזבחה", כשהן בראש המזבח אמרתי, ולא כשהן למטה.

**רמז תמה** "והקטיר הכהן את הכל המזבחה", לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים יכול אפלו פרשו תלמוד לומר "ועשית עלתיך הבשר והדם" אי בשר ודם יכול יחלץ גידין ועצמות ויעלה בשר לגבי מזבח, תלמוד לומר "והקטיר את הכל" הא כיצד, מחברין יעלו פרשו, אפלו הן בראשו של מזבח ירדו, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים, והקטיר הכהן את הכל, לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים ואפלו פרשו, הא מה אני מקים "ועשית עלתיך הבשר והדם" לומר לך עכולי בשר אתה מחזיר עכולי עצמות וגידים אי אתה מחזיר אמר רבה, לא שנו אלא שפרשו אחר זריקה, אבל פרשו קדם זריקה אתאי זריקה ושריתינהו אפלו למעבד מניהו קתא דסכינא.

תניא אידך, רבי אומר כתוב אחד אומר (להלן פסוק יג) "והקריב הכהן את הכל" רבה וכתיב "ועשית עלתיך הבשר והדם", מעט, הא כיצד, מחברין יעלו, וכו'. ורבנן מחברין לא אצטריך לרבויי, מידי דהוה אראשה של עולה, כי אצטריך קרא לפרשו ורבי, מחברין דהתירא לא אצטריך קרא לרבויי, כי אצטריך קרא לגיד הנשה במחבר ורבנן ההוא לא מצית אמרת (יחזקאל מה, טו) "ממשקה ישראל" מן המתר לישראל, ורבי, מידי דהוה אחלב ודם ורבנן, מצותן בכך שאני אמר רב הונא גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח אמר ליה רב חסדא מידי כתיב על כן לא יאכל המזבח, (בראשית לב, לג) "על כן לא יאכלו בני ישראל" כתיב ורב הונא "ממשקה ישראל", מן המתר לישראל. וכי מאחר שחולצו למה מעלהו, משום שנאמר "הקריבהו נא לפחתך" תניא כותיה דרב הונא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה חולצו לתפוח.

"עלה" (הוא) אשה ריח ניחוח [לה'], לשם ששה דברים הזבח נזבח אמר רב יהודה, עולה, לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא אשה, לשם אשים, לאפוקי כבתה דלא ריח, לשם ריח לאפוקי איברים שצלאן והעלן דאמר רב יהודה איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח. ניחוח, לשם נחת רוח לה', לשם מי שאמר והיה העולם.

אמר רבי שמעון בן עזאי, בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בה לא אל ולא אלהים, אלא לה', שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלק, נאמר בשור הגס "אשה ריח ניחוח", ובעוף הדק (להלן פסוק יז) "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", לומר לך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון את לבו לשמים. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר (תהלים נ, יב) "אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלאה", ואומר (שם נ, י-יג) "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי, האכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעש רצוני, לא לרצוני אתם זובחים, אלא "לרצונכם תזבחו".

**פסוק י** "ואם מן הצאן", הרי זה מוסיף על ענין ראשון ולמה נפסק לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין והלא דברים קל וחמר, ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקדש ושומע ברוח הקדש תמיד, צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט.

איזהו מקומן של זבחים, קדשי קדשים שחיטתן בצפון. בעולה כתיב (להלן פסוק יא) "ושחט אתו על ירך המזבח צפנה", אשכחן בבן צאן, בן בקר מנא לן אמר קרא ואם מן הצאן, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילמד עליון מתחתון.

"מן הצאן מן הכשבים או מן העזים", פרט לזקן לחולה ומזהם וצריכי דאי כתב רחמנא חד, הוה אמינא למעוטי זקן, דלא הדר בריא, אבל חולה, דהדר בריא, אימא לא. אי נמי למיעוטי חולה, דלאו הינו אורחיה, אבל זקן דהינו אורחיה, אימא לא. ואי כתב רחמנא תרי הוה אמינא למיעוטי הני דכחישי, אבל מזהם דלא כחיש אימא לא, אי נמי למעוטי מזהם משום דמאיס, אבל הני דלא מאיסי אימא לא, צריכי.

"קרבנו", להוציא את הגזול מן הכשבים או מן העזים, להוציא את הכלאים אתה אומר לכך נאמרו מעוטין הללו או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עברה, ושחרש בשור וחמור והן מקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת תלמוד לומר כשבים לעלה ועזים לעלה, לרבות את כלם, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר, מה תלמוד לומר "כשבים לעלה" ועזים לעלה, לרבות את (כלם) [התמורה], והלא דין הוא, ומה אם שלמים שלא כשרו להביא מן העוף כשרה תמורתן עולה שכשרה להביא מן העוף, אינו דין שנכשיר תמורתן. לא אם אמרת בשלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים, תאמר בעולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים, הואיל ולא כשרה להביא נקבות כזכרים לא תכשר תמורתה, תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה, לרבות את התמורה.

רבי אליעזר אומר, מה תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה, שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה מנין מותר חטאת ומותר אשמות, ומותר עשירית האיפה ומותר קני זבין, וקני זבות, וקני יולדות ומותר קרבנות נזיר ומצרע והמקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח, יינות, שמנים ועופות מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות תלמוד לומר כשבים לעלה ועזים לעלה, לרבות את כלן וחכמים אומרים, יפלו דמיהן לנדבה והלא אף הנדבה עולה היא מה בין רבי אליעזר לדברי חכמים, אלא בזמן שבאה חובה סומך עליה, ומביא עליה נסכים, ונסכיה משלו, ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו. ובזמן שבאה נדבה אינו סומך עליה, ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל צבור, אף על פי שהוא כהן עבודתה ועורה לאנשי משמר.

**פסוק יא** "ושחט אתו", אותו בצפון ולא העוף בצפון, והלא דין הוא, ומה בן הצאן שלא קבע לו כהן, קבע לו צפון, העוף שקבע לו כהן, אינו דין שיקבע לו צפון תלמוד לומר "ושחט אתו", אותו בצפון ואין העוף בצפון. רבי אליעזר בן יעקב אומר, אותו בצפון ולא הפסח בצפון והלא דין הוא ומה עולה שלא קבע לה זמן שחיטה, קבע לה מקום שחיטה, פסח שקבע לו זמן שחיטה, אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה, תלמוד לומר "אתו", אותו בצפון ואין הפסח בצפון. רבי חיא אומר אותו בצפון ואין השוחט בצפון, לפי שלמדנו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון אם עמד בדרום וקבל בצפון פסול, יכול אם עמד בדרום ושחט בצפון יהא פסול, תלמוד לומר "אתו", אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.

**רמז תמו** בעא מניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגלה בחוץ מהו, אמר ליה (להלן יז, ה) "והביאם לה'", עד שתהא כלה בפנים. תלה ושחט מהו, אמר ליה כשרה, אמר ליה אשתבשת, בעינא שחיטה על ירך המזבח וליכא נתלה ושחט מהו, אמר ליה פסולה אמר ליה אשתבשת, שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך, נתלה וקבל מהו, אמר ליה כשרה, אמר ליה אשתבשת, אין דרך שרות בכך תלה וקבל מהו אמר ליה פסולה אמר ליה אשתבשת, שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשרות, בר מתלה ושחט בקדשי קדשים נתלה וקבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים.

בעא מניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו מבחוץ מהו אמר ליה לאו אמרת אלא (להלן יז, ה) "והביאם לה'" עד שתהא כלה בפנים, הכי נמי "בבאם אל אהל מועד" אמר רחמנא עד שיבוא כלו אל אהל מועד.

"על ירך המזבח צפנה", שיהא ירך בצפון היכן הן פניו, בדרום, הא למדת שהכבש בדרום רבי יהודה אומר (יחזקאל מג, יז) "ומעלתהו פנות קדים", שיהא עולה לו ופונה לימינו למזרח, הא למדנו שהכבש בדרום.

תנן התם כבש היה לדרומו של מזבח ארך שלשים ושתים על רחב שש עשרה. מנא הני מלי אמר רב הונא אמר קרא, על ירך המזבח צפנה, אמרה תורה תן ירך בצפון ופנים בדרום אימא ירך ופנים בצפון, אמר רבא רמי גברא אאפיה אמר ליה אביי, תריץ גברא ומותיב, אמר ליה "רבוע כתיב, והא מבעי ליה דמרבע רבועי, מי כתיב מרבע, וליטעמיך מי כתיב רבוץ, אמר ליה כתיב "רבוע" דמשמע הכי ומשמע הכי ותנא מיתי לה מהכא דתניא רבי יהודה אומר (יחזקאל מג, יז) "ומעלתהו פנות קדים" כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח. אימא דרך שמאל למזרח. לא סלקא דעתך, דתני רמי בר (חזקיה) [יחזקאל] ים שעשה שלמה (מ"א ז, כה) "עמד על שני עשר בקר שלשה פנים צפונה ושלשה פנים ימה ושלשה פנים נגבה ושלשה פנים מזרחה והים עליהם מלמעלה", כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח, האי מבעי ליה לגופיה, אם כן פונים פונים למה לי. (צפונה כתוב בעקדה בגליון).

"המזבח צפנה", שיהא מזבח כלו ראוי לצפון, שאם ישחטו בראשו קדשי קדשים כשרים, דברי רבי. רבי יוסי בר רבי יהודה אומר מחצי המזבח ולצפון כצפון, מחצי המזבח ולדרום כדרום.

"צפנה לפני ה'", שיהא צפון כלו פנוי, [דברי] רבי אליעזר בן יעקב, (אומר) המזבח מכון כנגד חצי פתחו של היכל וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי דרום. רבי יהודה אומר המזבח היה ממצע באמצע העזרה שלשים ושתים אמה, עשר אמה כנגד פתחו של היכל, אחת עשרה אמות לצפון, ואחת עשרה אמה לדרום, נמצא המזבח מכון כנגד היכל וכתליו.

איזהו צפון, מקרן של מזבח צפוני עד כתל עזרה צפוני (ואף) כנגד המזבח, דברי רבי יוסי בר רבי יהודה. רבי אלעזר בר רבי שמעון מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כתל העזרה הצפוני. ורבי מוסיף אף מכנגד מקום דריסת ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים, מקיר המזבח צפונה עד כתל העזרה צפונה, אבל מכנגד בית החליפות ולפנים הכל מודים שהוא פסול.

"צפונה לפני ה'", ואין צפון בבמה.

**פסוק יב** "ונתח אתו", כשר ולא פסול. אותו לנתחיו, ולא נתחיו לנתחים. את ראשו ואת פדרו וערך הכהן, ללמד שהראש והפדר קודמין לכל איברים. וערך הכהן אותם, כסדרן. על העצים אשר על האש אשר על המזבח, שלא ישנה להם את המערכה.

**פסוק יג** "והקרב ירחץ והכרעים ירחץ", אפלו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה וקרבי עולה בקרבי תמורה. יכול אפלו נתערב בפסולין, תלמוד לומר "והקרב". אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים, תלמוד לומר "וקרבו". ירחץ, יכול מה רחיצה האמורה להלן בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה, תלמוד לומר "במים", במים כל שהן. "במים" ולא ביין. במים ולא במזוג. במים להכשיר את כל המים. וקל וחמר למימי כיור.

"והקריב הכהן את הכל", לכבש. והקטיר, אף על פי פסול, אף על פי יוצא, אף על פי פגול, אף על פי נותר, אף על פי טמא. יכול אפלו הן למטה, תלמוד לומר "המזבח", כשהן בראש המזבח אמרתי, ולא כשהן למטה. עולה, אף על פי שלא הפשיט אף על פי שלא נתח, יכול אף על פי שלא שחטו בצפון, תלמוד לומר "הוא". ומה ראית להכשיר להפשט ונתוח ולפסל צפון, אחר שרבה הכתוב ומעט מפני מה אני מכשיר בהפשט ונתוח, שהוא לאחר הרצאה, ופוסל בצפון, שהוא לפני הרצאה.

"עלה", אף על פי שלא סמך. והלא סמיכה קודמת להרצאה, אף על פי שלא סמך כשר. ומה ראית להכשיר בסמיכה ולפסל הצפון, אחר שרבה הכתוב ומעט, מפני מה אני מכשיר בסמיכה, שאין הסמיכה נוהגת בכל העולות, ופוסל בצפון, שצפון נוהג בכל העולות. עלה, לשם עולה. אשה, לשם אשים. ריח, לשם ריח. ניחח, לשם נחת רוח. לה', לשם מי שאמר והיה העולם.

**פסוק יד-טו** "ואם מן העוף עלה קרבנו", אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעוף יותר מתורים ובני יונה, והכשירם הכתוב לגבי המזבח.

"עוף עולה", ואין עוף זבחי שלמים. והלא דין הוא ומה אם עולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים כשרה להביא עוף. שלמים שכשרות להביא נקבות כזכרים אינו דין שיכשרו להביא עוף, תלמוד לומר "העוף", העוף עולה ואין העוף זבחי שלמים, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר, מה נקבות שבבהמה שלא כשרו להביא עולות כשרו להביא שלמים, נקבות שבעופות שכשרו להביא עולות אינו דין שיכשרו להביא שלמים, תלמוד לומר "העוף", העוף עולה ואין העוף זבחי שלמים.

"מן העוף", ולא כל העוף, מכלל שנאמר (להלן כב, יט) "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים", תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אף שיבשה גפה ושנחטטה עינה, או שנקטעה רגלה, תלמוד לומר "מן העוף", ולא כל העוף. רבי שמעון אומר: ומה אם קדשים שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם, עוף שאין המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליו, תלמוד לומר (דברים כג, יט) "לא-תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר", להביא את העוף. רבי אלעזר אומר: כל מקום שנאמר "זכר" ו"נקבה", טומטום ואנדרוגינוס פוסל בו, עוף שלא נאמר בו זכר ונקבה, אין טומטום ואנדרוגינוס פוסל בו.

אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחרות, מאי טעמא, מחסר איבר הוא, ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף, יכול אפלו יבשה גפה וכו'.

"קרבנו", היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף. והלא דין הוא, עולת בהמה באה בנדר ובנדבה, ועולת העוף באה בנדר ובנדבה, מה עולת בהמה שבאה בנדר ובנדבה באה נדבת צבור, אף עולת העוף שבאה בנדר ובנדבה באה בנדבת צבור. מנחה תוכיח שבאה בנדר ובנדבה ואינה באה בנדבת צבור. לא אם אמרת במנחה שאינה באה בנדבת שנים, תאמר בעולת העוף שבאה נדבת שנים, שלמים יוכיחו, שהן באין נדבת שנים ואין באין נדבת צבור. מה לשלמים שאין באין נדבת צבור שהרי נתמעטו בתמות וזכרות, תאמר בעולת העוף שתבוא נדבת צבור, שהרי נתרבה בתמות וזכרות, תבוא נדבת צבור, תלמוד לומר "קרבנו", היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.

מדין אחר, ומה עולת בהמה שמעט הכתוב הבאתה ואינה באה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימין, הרי היא באה נדבת צבור. עולת העוף שרבה הכתוב הבאתה ובאה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימין אינו דין שתבוא נדבת צבור, תלמוד לומר "קרבנו", היחיד מביא עוף, ואין הצבור מביא עוף.

יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבוא (מנחת) [נדבת] שנים, תלמוד לומר "והקריבו", מלמד שבאה נדבת שנים. רבי אומר: הרי הוא אומר (להלן כב, יח) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבתם אשר יקריבו לה'", למד על הקדשים שהן באין שתפות, אלא שסלק הכתוב את המנחה.

יכול כל העוף כלו יהא כשר, תלמוד לומר "והקריב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו". אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה. תורים, גדולים ולא קטנים. והלא דין הוא, ומה בני יונה שלא הכשרו להביא גדולים, הכשרו להביא קטנים, תורים שהכשרו להביא גדולים, אינו דין שהכשרו להביא קטנים, תלמוד לומר "תורים", גדולים ולא קטנים. בני יונה, קטנים ולא גדולים, והלא דין הוא, ומה אם תורים שלא הכשרו להביא קטנים, הכשרו להביא גדולים, בני יונה שהכשרו להביא קטנים, אינו דין שהכשרו להביא גדולים, תלמוד לומר "בני יונה", קטנים ולא גדולים. יכול כל התורים יהו כשרים וכל בני היונה יהו כשרים, תלמוד לומר "מן התרים", ולא כל התורים. מן בני היונה, ולא כל בני יונה, פרט לתחלת הצהב שבזה ושבזה. הא מאימתי התורים כשרין משיזהיבו, ומאימתי בני יונה פסולים משיצהיבו.

"בני יונה", קטנים ולא גדולים, מאי תלמודא, אמר רבא לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונים, בני יונה דכתב רחמנא קטנים אין גדולים לא. ואימא תורים אי בעי גדולים לייתי, אי בעי קטנים לייתי, דומיא דבני יונה, מה בני יונה קטנים אין גדולים לא, אף תורים גדולים אין קטנים לא. תני רבי יעקב קרחה מאימתי בני יונה כשרים משיעלעו, והוא תני לה והוא אמר לה "ואפרחו יעלעו דם", אמר אביי מכי שמיט גדפא מניה ואתי דמא.

"קרבנו", תרים ובני יונה, ואין הכשרו תורים ובני יונה, והלא דין הוא, ומה אם צפרים שלא כשרו לכפר בפנים כשרו לכפר בחוץ, תורים ובני יונה שכשרו לכפר בפנים אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ, תלמוד לומר "קרבנו", תרים ובני יונה, ואין הכשרו תורים ובני יונה. וקל וחמר לצפרים שכשרו לכפר בפנים, ומה אם תורים ובני יונה שלא כשרו לכפר בחוץ כשרו לכפר בפנים, צפרים שכשרו לכפר בחוץ אינו דין שיכשרו לכפר בפנים, תלמוד לומר "והקריב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו", אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה. רבי יהודה אומר, ומה אם במקום ששוה מכשיר שבפנים למכפר שבפנים חלק את המכשיר שבחוץ מהם, מקום שלא שוה מכשיר שבפנים למכפר שבפנים אינו דין שנחלק את המכשיר שבחוץ מהם, הוא הדין לעני, לעשיר מנין, תלמוד לומר "קרבנו" תרים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה.

"והקריבו", מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "והקריב מן התרים או מן בני היונה", יכול המתנדב עוף לא יפחת משתי פרדות, תלמוד לומר "והקריבו", אפלו פרדה אחת. אל המזבח, מה תלמוד לומר "הכהן", לקבע לו כהן. (ומלק, מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן), והלא דין הוא, ומה בן צאן שקבע לו צפון לא קבע לו כהן, מליקה שלא קבע לו צפון אינו דין שלא קבע לו כהן, תלמוד לומר "הכהן", לקבע לו כהן. יכול ימלקנו בסכין, ודין הוא, ומה בן צאן שלא קבע לו כהן קבע לו כלי, עוף שקבע לו כהן אינו דין שקבע לו כלי, תלמוד לומר "הכהן ומלק", אמר רבי עקיבא, וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי המזבח, אלא מה תלמוד לומר "כהן", שתהא מליקה בעצמו של כהן. יכול ימלקנו בין למעלה בין למטה, תלמוד לומר "ומלק והקטיר", מה הקטרה בראש המזבח למעלה, אף מליקה בראש המזבח למעלה.

"ומלק", שתהא מליקה ממול ערף, או אינו אלא מן הצואר, נאמר כאן "ומלק", ונאמר להלן (להלן ה, ח) "ומלק", מה להלן ממול ערף, אף כאן ממול ערף. אי מה להלן מולק ואין מבדיל, אף כאן מולק ואינו מבדיל, תלמוד לומר "ומלק והקטיר", מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף וכו'. ומנין שהקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו, כשהוא אומר "והקטיר [אתו] הכהן (את הכל) המזבחה", הרי הקטרת הגוף אמור, הא מה אני מקים ומלק והקטיר, בהקטרת הראש הכתוב מדבר.

"ונמצה דמו", דם כלו, אוחז בראש ובגוף וממצה משניהם. על קיר המזבח, ולא על קיר הכבש, ולא על קיר היסוד, ולא על קיר ההיכל, על קיר העליון. יכול על קיר התחתון, ודין הוא, בהמה שחטאתה למעלה עולתה למטה, עוף שחטאתו למטה אינו דין שיהא עולתו למטה, תלמוד לומר "והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח", האמור לענין הקטרת הוא האמור לענין המצאה, מה הקטרה למעלה, אף המצאה למעלה. כיצד הוא עושה, עומד על הסובב על קרן דרומית מזרחית, והוא מולק את הראש ממול ערפו ומבדיל, וממצה דמה על קיר המזבח. אם עשאה למטה מרגליו אפלו אמה אחת כשרה. רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים כל עצמה לא היתה נעשית אלא בראשו של מזבח, מאי ביניהו, אביי ורבא דאמרי תרויהו עושים מערכה על גבי סובב איכא ביניהו.

רבי אליעזר אומר: לפי שנאמר (להלן יא, מו) "זאת תורת הבהמה והעוף", באיזו תורה שותה בהמה לעוף, מה עוף הכשרו מן הצואר, אף בהמה הכשרה מן הצואר, אי מה להלן ממול ערף אף כאן ממול ערף, תלמוד לומר (להלן ה, ח) "ומלק את ראשו ממול ערפו", ראשו של זה ממול ערף ואין ראשו של אחר ממול ערף.

כיצד מולקין בחטאת העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רב בשר, עד שמגיע לושט או לקנה, חותך סימן אחד או רבו ורב בשר עמו, ובעולה שנים או רב שנים.

הזאת בן עוף בכהנים ולא בכהנות, מקל וחמר מבן צאן, ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו, קבע לו כהן להזאתו, בן עוף שקבע לו כהן למליקתו, אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו.

**פסוק טז** "והסיר את מראתו", זה הזפק, יכול יקדר בסכין ויטלנו, תלמוד לומר "בנצתה", יטלנו עם הנוצה. אבא יוסי בן חנן אומר, נוטל את הקרקבן עמה. דבי רבי ישמעאל תנא בנצתה, בנוצה שלה. קודרה בסכין כמין ארבה.

"והשליך אתה", כשרה ולא פסולה. אתה, ולא חטאת העוף. אותה, בהשלכה ואין עולת בהמה בהשלכה. והלא דין הוא, ומה אם במקום שהכשיר את העור פסל את בית הרעי, מקום שפסל את העור אינו דין שיפסל את בית הרעי, תלמוד לומר "אתה", אותה בהשלכה ואין עולת בהמה בהשלכה. אצל המזבח, סמוך למזבח. קדמה, למזרחו של כבש. אל מקום הדשן, ששם יהיו נותנין את הדשן. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, שני בית הדשנים היו שם, אחד למזרחו של כבש, ואחד למזרחו של מזבח. זה שבמזרחו של כבש, שם היו נותנין מראת העוף ודשון מזבח הפנימי, והמנורה, וזה שבמזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשים ואמורי קדשים קלים.

דשון מזבח הפנימי, והמנורה, לא נהנין ולא מועלין. בשלמא מזבח החיצון דכתיב "ושמו אצל המזבח". מזבח הפנימי מנלן, אמר רבי אלעזר, אמר קרא, והסיר את מראתו, אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי. אימא אידי ואידי במזבח החיצון, אם כן לימא קרא אצל המזבח, מאי הדשן, אפלו מזבח הפנימי. מנורה מנלן, דשן הדשן.

"והסיר את מראתו", אמר רבי תנחום בר חנילאי העוף הזה פורח וטס בכל העולם ואוכל מכל צד ואוכל מן הגזלות ומן החמסים, אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל והזפק הזה מלא גזלות וחמסים אל יקריב לגבי המזבח, אבל בהמה גדלה על אבוס בעלה ואינה אוכלת מכל צד, לא מן הגזלות ולא מן החמסים, לפיכך מקריבה כלה. לכך נאמר (לעיל פסוק יג) "והקריב הכהן את הכל [והקטיר] המזבחה". לפי שהנפש הזו גוזלת וחומסת, בוא וראה כמה צער וכמה יגיעות עד שיצא מאכלה ממנה מפומא לושטא, מושטא לאסטומכא, מאסטומכא להמססא, מהמססא לבי כסיא, מבי כסיא לכרסא, מכרסא לבי מעיא, מבי מעיא לכרוכא קטינא, מכרוכא קטינא לכרוכא עביא, מכרוכא עביא לסניא דיבי, מסניא דיבי לפטטרכא, מפטטרכא לברא. בוא וראה כמה צער וכמה יגיעה עד שיצא מאכלה ממנה.

**פסוק יז** "ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל", אמר רבי יוחנן, הדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים שרופים עם הנוצות נפשו קצה עליו ואת אמרת יקרב לגבי המזבח, וכל כך למה כדי שיהא המזבח מהדר בקרבנו של עני. אגריפס המלך בקש להקריב אלף עולות ביום אחד, שלח ואמר לכהן גדול אל יקריב אדם היום חוץ ממני, בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן, הקרב לי את אלו. אמר לו, המלך צוני אל יקריב אדם היום חוץ ממני. אמר לו, אדוני כהן, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אין אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום קרבן עני קדמך. שלח ואמר לכהן, לא כן צויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר ליה, אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי, הקרב לי את אלו. אמרתי לו, המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לי, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אין אתה מקריבם אתה חותך פרנסתי, לא היה לי להקריבן, אמר לו יפה עשית כל מה שעשית.

מעשה בשור אחד שהיו מושכין אותו לקרבן ולא היה נמשך, בא עני ובידו אגדה אחת של טרוקסימא, והושיט לו ואכלה כו', הוציא מחט ונמשך לקרבן, נראה לבעל השור בחלומו קרבנו של עני קדמך. מעשה באשה אחת שהביאה קמץ של סלת, והיה כהן מבזה עליה, ואמר ראה מה הן מקריבות, מה בזה לאכל מה בזה להקריב, נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה, כאלו נפשה הקריבה. והרי דברים קל וחמר ומה אם מי שאינו מקריב נפש כתיב בו נפש, מי שהוא מביא נפש על אחת כמה וכמה.

הרי שהביא מנחתו מגליא ואספמיא ומחברותיה, וראה את הכהן שהקמיץ, ואכל את השאר ואמר לו אוי לי כל הצער הזה שנצטער בשביל זה, הכל מפיסין אותו ואומרים לו ומה אם זה שלא נצטער אלא שתי פסיעות בין האולם ולמזבח, זכה לאכל אתה שנצטערת כל הצער הזה על אחת כמה וכמה.

**רמז תמז** "ושסע אתו", כשר ולא פסול. אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע. והלא דין הוא, ומה אם עולת העוף שאין טעונה נתוח טעונה שסוע, עולת בהמה שטעונה נתוח אינו דין שתטען שסוע, תלמוד לומר "אתו", אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע. בכנפיו, להכשיר את העור, והלא דין הוא, ומה אם במקום שהכשיר את בית הרעי פסל את העור, מקום שפסל את בית הרעי אינו דין שיפסל את העור, תלמוד לומר "בכנפיו", להכשיר את העור.

"לא יבדיל", יכול אם הבדיל פסול תלמוד לומר "והקטיר". יכול אף על פי שמלק בסכין תלמוד לומר "אתו". ומה ראית להכשיר בהבדלה ולפסל במליקה, אחר שרבה הכתוב ומעט, מפני מה מכשיר אני בהבדלה שהוא לאחר הרצאה, ופוסל במליקה שהוא לפני הרצאה.

"עולה" אף על פי שמצה דם הגוף, ולא מצה דם הראש. יכול אף על פי שמצה דם הראש ולא מצה דם הגוף, תלמוד לומר "היא". מאי תלמודא, אמר רבא, רב דמים בגופא שכיחי.

"עלה", לשם עולה. אשה, לשם אשה. ריח, לשם ריח. ניחח, לשם נחת רוח. לה', לשם מי שעשה את העולם. נאמר בעולת בהמה (לעיל פסוק ט-יג) "אשה ריח ניחח", ובעולת העוף "אשה ריח ניחח", ובמנחה (להלן ב, ב) "אשה ריח ניחח", ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים.

"ושסע", אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר "וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו".

אמר רב הונא: כותבין תפלין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן דאית ליה עור, תנינא, החובל בהן חיב מכלל דאית ליה עור. אמר ליה אביי: טובא קא משמע לן דאי ממתניתין הוה אמינא כיון דאית ביה נקבי נקבי לא, קא משמע לן כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב.

מיתיבי רבי זירא "בכנפיו", לרבות את העור, ואי סלקא דעתך עור הוא היכי מרבה ליה קרא. אמר ליה אביי, עור הוא וקרא רביה, איכא דאמרי אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא, בכנפיו, לרבות העור. אי אמרת בשלמא עור הוא, הינו דאצטריך קרא לרבויי, אלא אי אמרת לאו עור הוא היכי מרבי ליה קרא. אמר ליה אביי: לעולם אימא לך לאו עור הוא, ואצטריך, סלקא דעתך אמינא כיון דאית ביה פרצי פרצי מאיס קא משמע לן.